ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בעין מחליף פרה בחמור.
רש"י ד"ה המחליף ע' ט"ז ח"מ ס' בכ"ג מה שכ' ע"ד רש"י אלו כי הכוונה למה דמוקמינין מתני' השמא ושמא אבל בברי וברי שפיר הוי מצי למינקט אפילו משיכה אלא שצ"ע א"כ בס"ד דמוקמי' מתני' וכן לרבה בר"ה בברי וברי למה נקיט מחליף דווקא ליתי בקיצור המוכר פרתו או שפחתו ולזה נראה דגם בס"ד ולרבה בר"ה מתני' בשמא ושמא ודאי מיירי תדע דאיצטריך סיפא לגלוי רישא לרבה בר"ה אלא דסבירא לן מדחלק תנא בעבדים בסיפא בין ברי וברי לשמא ושמא ובריש' לא מחלק ש"מ דאפי' בברי וברי מיירי אבל בשמא ושמ' וודאי דנקט המחליף:
אלא דיש לעורר דעכ"פ מלשון המחליף דנקט מוכח דמתני' מיירי כשהפרה ברשות מוכר וא"כ בקיצו' הו"ל להש"ס להק' מכדי פרה ברשו' מוכר קיימא דעד"ז ג"כ הוה קו' תוס' למעיי' בדברי' דלהכי נקטי טעמא מאי גודרת אין להם חזקה למימר דהלוקח הוא דק' להו דאין כאן טענת לקוח אבל המוכר לא ק' כלל וא"כ לרש"י הדרא קו' לדוכתא ומלשון המחליף מוכח לכאו' דפרה ברשות מוכר ונ' דיש לדחות דמיירי בבעל החמו' הי' שומר את הפרה מתחל' וברשותו הוה קיימא ואח"כ קנאה בחליפין ונהי דידע אימתי ילדה הפרה מ"מ לא ידע אימתי משך בעל הפרה את החמור ושפיר פריך הש"ס ברשות' דמאן קיימי:
תוס' ד"ה וליחזי מה שהכריחם לחלק בין ברי לשמא היינו משום דק' להו מהיכן פשיט' להש"ס דמתני' בברי וברי א"וו מד' התרצן למד המק' כן דאי בשמא לא הוה צריך לאוקמ' בעומדת באגם דבשמא גבי לוקח גודרות אין להם חזקה אלא ע"כ בברי מיירי מתניתן וכ"ת הא למסקנא מוקמי' מתני' כסומכוס כבר כ' רבינו שמואל לקמן בתוס' מדלא קאמר אלא ש"מ דאכתי קיימא תירוצא דקיימא באגם והוא ע"כ כמו שכתבנו דבשמא אין צריך להאי תירוצא דלא ק' קו' כלל:
בסוף דברי' ל"ק דהוה מצי לשנוי ברשות לוקח כוונת דברי' דלעיל עיקר קושי' הוה על המק' אמנם על המק' י"ל דל"ד קאמר כ"א י"ל דפרה ברשות מוכר קיימא אלא דאכתי ק' דאמאי משני לי' קיימא באגם לישני לי' ברשות לוקח ובמה שכ' תוס' מתיישב זה:
ומה שכ' דהו"ל לשנוי דקיימא בר"ה כוונת ד' דהשתא אצטריך למינקט אגם לפרה וסימוטא לשפחה משא"כ אי הוה נקט בר"ה או רשות לוקח תרווייהו א"ש ונ' דגם רש"י בא ליישב זה ולהכי כ' דסימטא מקו' מיוחד למכור עבדים אלא דבהמות דנקט רש"י צ"ע א"כ אגם למה לי כלל:
גמ' אימור דאמר סומכוס בשמא ושמא וכו' נ' הסבר' לחלק דבשלמא בשמא ושמא גם המוחזק מודה כי הממון מוטל בספק ולפיכך קאמר סומכוס דחולקין משא"כ בברי וברי דהמוחזק טוען דאין כאן ספק כלל גם סומכוס מודה דמוציא מחע"ה:
ויש לתמוה על הרא"ש מאחר שכ דלית הל' כסומכו' למה זה בירר תחלה דברי סומכוס כלל בשלמא הרי"ף שבירר ד' סומכוס באמת לא כתב דלית הלכה כסומכוס וכבר הבין דברי' ה"ה בהלכו' מכירה שדעתו כדעת הרמב"ם שבהא קיי"ל כסמוכוס אבל על הרא"ש ק' ואפשר באמת בתחיל' הביא ד' הרי"ף כדרכו ואח"כ השיג עלי' למה זה כ' הרי"ף כן הלא לית הל' כסומכו':
ואפשר ג"כ משום שכ' תוס' דיש ללמוד מסוגי' זו כמה דינים בענין חזקות כמו שביארו אמנם כ"ז לרבה בר"ה משא"כ לרבא דקיימ"ל כוותי' אין כאן הכרח כלל לזה הביא הרא"ש ד' רבא אליבא דסומכוס ודלא נטעי דלהלכתא הביאו כ' לבסוף ולית הלכתא כסומכוס:
ועד"ז יש ליישב ג"כ ד' הרמב' שפסק כסומכוס בקיימ' באגם בשמא ושמא כבר כ' ה"ה דאפשר דעתו דבקיימא באגם גם רבנן מודה וכ' דאין משמעו' הסוגי' כן כוונת' דלבתר דמוקמינין דקיימ' באגם שוב איצטרי' לאוקמי כסומכוס ונ' דיש ליישב זה דהיינו דווקא לרבה בר"ה דמוקי מתני ברי וברי פליגי רבנן אפי' דקיימא באגם וא"ש ממילא מה דפשיטא להש"ס דמתני' בברי ברי דאי בשמא ודקיימא באגם א"כ גם רבנן מודה וכ"ת הא רבא מוקי מתני' בשמא ושמא מ"מ מוקי מתני' כסומכוס היינו משום דלא מוקי לה בקיימא באגם נמצא דרבה בר"ה מוקי לה כסומכוס משום ברי ורבא מוקי לה כסומכוס משום דמשמע לי' דמתני' בר"ה מיירי ולעולם בקיימי באגם ובשמא ושמא גם רבנן מודו:
אמנם מת שכתב המ"ל ליישב דהרמב"ם מיירי בב"ק שכתב דברי ושמא עדיף משמא ושמא היינו דאיכא חזקת מ"ק ובהא דשמא ושמא יחלוקו היינו דליכא חזקת מרא קמא ולא זכיתי להבין דבלוקח ומוכר האיך שייך לומר דאין למוכר חזקת מרא קמא בשלמא אם הי' הלוקח מוחזק כבר כת' הרשב"א דלא שייך חזקת מ"ק משא"כ דקיימא באגם צ"ע:
במה שכ' תוס' להק' ע"ד ר"י משאלה היום ושכרה למחר נתיישבו ד' הנמ"י לעיל במתני' שכ' דקו' הש"ס על ר"נ ור"י הי' משום דמ' להש"ס דלישני דמתני' לאו דווקא כ"א ר"ל ה"ה שכרו היום ושאלה למחר וק' מנ"ל להק' דלמא דווקא נקט ולפי ד' תוס' א"ש דאי דווקא למה יחלוקו א"וו לענין יחלוקו איפכא הכוונה שכרה היום ושאלה למחר ושפיר פריך:
תוס' ד"ה ת"ש א' גדול יש לעורר לפי מה שכ' תוס' לעיל דלר"ח הך מתנה כרבנן א"כ לא שייך תי' הש"ס דמודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאוריי' וא"כ הדרא קו' הש"ס לדוכתי' וצ"ל דר"ת ס"ל כרבינו שמואל: