ליקוטי חבר בן חיים ח· רבי חזקי' פייבל פלויט
סוגי' דע"א נאמן באיסורין מה"ק לש"ש תרכ"ב
גיטין נ"ד מתני' יל"ד המפגל הו"ל למימר כי היכי דתני' לעיל המנסך למאי הל' נקט הכהני' שפגלו במקדש ונ' לתרץ בזה על ב' אופני' דהנה הש"ס בנדרי' ל"ו בעי למפשט מהכא דכהני שלוחי' דרחמנא מדלא מצי א"ל לתקוני שדרתיך ודחה הש"ס דקרא כ' אמנם למסקנא הרי קיי"ל שלוחי דרחמנא א"כ ע"כ קרא לדרשא אחריתי אתא וא"כ י"ל דווקא במקדש דזר פסול התם יכולין לפגל וגם במקדש דווקא כהני' אבל בבמה אפי' כהני' ובמקדש זר בשחיטה דלא שייך שלוחא דרחמנא אינם יכולין לפגל דא"ל לתקוני שדרתיך:
אמנם לר"י דס"ל דהיזק שאי"נ מה"ת פטור ורבנן קנסו שלא והא כ"א הולך בלא"ה א"ש דוודאי במטמא ומדמע ומנסך שייך זה וכן בפיגול במקדש דכהני' מעצמן זכו בו משא"כ בבמה או בזר בשחיטה כיון דהבעלי' יכולין למקריב בעצמן א"כ ל"ש שלא יהא כ"א הולך וממילא לא גזרו רבנן והיינו דקתני דווקא כהני' במקדש:
ואמנם ע"ד אחר יש ליישב מ"ט לא כייל תנא בקיצור המפגל בהדי המטמא וכו' דלעיל נ' דהנה הראב"ד הק' ע"ד ר"ת דע"א שאינו פועל אינו נאמן בלא הודאת בעלי' א"כ מאי קאמר חזקי' לעיל שוגג פטור כדי שיודיע' הרי אם יודיע לא יהא נאמן והנה באמת גם לר"י ק' קו' זו דלד' ר"ת צ"ל דשוגג דווקא בהודאת בעלי' אסור וזה דוחק ומ"מ ד' הראב"ד להיפך מר"ת דאדרבא ע"א דעלמא נאמן בכל ענין בלא הכחשה ופועל גרע דבעי' בידו או אשכחי' וא"כ שפיר לא רצה התנא למכלל מפגל בהדי אינך דבמפגל יש חילוק כדקתני בבריי' דכל כהן המפגל פועל הוא משא"כ במטמא וכו' דמיירי בע"א דעלמא אין חילוק:
ואמנם לד' ר"ת צ"ל ביישוב קו' הראב"ד דמיירי בשלח אחוי וכ"ת במנסך מאי שלח אחוי שייך י"ל דחזקי' ס"ל כמ"ד מערב ומ"מ שוב לא יוכל תנא למתניי' בחדא בבא דהנך דלעיל בעי' שלח אחוי ואי לאו אי אמר אינו יודע לא מהימן בשוגג כיון דפטור מלשלם משא"כ במפגל דהו"ל פועל דעדיף בכ"ג נאמן:
ומ"מ בין למר ובין למר הא דלא קתני שוגגי' פטורי' משום דסמיך אדלעיל דמ"ש אמנם הא דמזידין חייבין הוה רבותא ומאי רבותא י"ל דלכאורה הוה ס"ד דליהוי כדינא דגרמי כמו דן את הדין וטימא את הטהור דלמאן דלא דאין דינא דגרמי בעו' ערבו עם פירותי' וכיוצא דווקא קמ"ל דכה"ג דהכא לא הוה דינא דגרמי וטעמא מאי דהאי דיבור חשיב מעשה כמו חסמה בקול דהוה מעשה אמנם י"ל דלר"י גם לר"מ הוה רבותא כיון דלר"י כל היזק שאי"נ קנסא הוי ודינא דגרמי גם לר"מ הוה קנסא א"כ ס"ד קנסא לקנסא לא עבדי' קמ"ל אמנם באמת י"ל דמצד הדין יהא פטור אמנם משום:
דאי פטרת לי' הני כהני קפדני ובכדי יפגלו ע"כ הוצרכו לתקן הכא והיינו דקתני בברייתא עלה דמתני' דהכא דווקא מפני תיקון העולם ואמרי' לעיל דלר"י אמזודין חייבין קאי דהיינו דאף דלכאורה ליהוי קנסא לקנסא קמ"ל דהכא ע"כ קנסו מפני תיקון העולם ואמנם באמת יש לחלק בין שחיטה לזריקה דבשחיטה דקעבד מעשה אף דהפסול ע"י מחשבה לא גרע מהא דאמרי' גבי שוחט בהמת חבירו לע"א דעבד בה מעשה אסרה משא"כ בזריקה דלא עבד שום מעשה בגוף הבהמה א"כ שפיר שייך לקרותו דינא דגרמי והנה משחיטה ואילך במקדש מצות כהונה והיינו דקתני הכהני' שפגלו במקדש כלומר אפי' בהני עבודות דבעי כהן דהיינו קבלה הולכה וזריקה דלא עבד מעשה בגוף הזבח מ"מ הקרבן פיגול ומזיד חייב ומ"מ לא תנא תנא בהדי' מפני תיקון העולם משום דשחיטה אין כאן תיקון העולם דעבד מעשה וברייתא אדיוקא דכהני' במקדש דר"ל משחיטה ואילך דליכא מעשה קאי והתם אשמעי' דמפני תיקון העולם הוא דהוה:
הי' עושה עמו ונ' דל' עושה עמו ק' לי' לאביי דמ' דעדן עושה בהן ולהכי מוקי לברייתא שעדן בידו ורבא ק' לי' ל' יום פלוני דקתני סיפא דמ' שהוא זמן טובא וע"כ משום אשכחי' ולא א"ל נקט הכי:
והנה כ' רש"י דבידו היינו לפגל נ' דק' לי' לרש"י כיון דעיקר קו' הוה מסיפא א"כ הו"נ לאביי לשנויי כל שאינו בידו כדקאמר רבא סיפא דאשכחי' וכו' אלא ע"כ אבי' גם ברישא חידש לנו דהא דנאמן פנינו דווקא כל שבידו לפגל והנה הרא"ש הק' ג' קושיות ארש"י חדא אי אחר המעיין בד' הרא"ש לא הק' כ"א ממטמא אבל ממפגל לא הזכיר כלל והיינו משום דמפגל יכול לפגל לפנינו לרש"י ויאמר כי הי' סבור שכך הוא הזמן כמו שאמר שחישב יפגל ויטמא יהא חייב לשלם והרשב"א לא חש לקו' זאת היינו משום דלשטתו דכל ע"א נאמן א"כ מצי מיירי שאומר בשוגג נטמאו ואמנם להרא"ש כה"ג לא יהא נאמן אם לא במפגל דהתורה האמונתו ומ"מ יש ליישב דמיירי שהשרץ יהא עדן מינח שם ויוכל להניחו וממילא יוודע שהטהרות טמאות אמנם גם קו' שלישית מיבמות גבי טבל של חבירו לא חש הרשב"א ליישב משום די"ל כיון דחטה אחת פוטרת הכרי שפיר מחשיב ידו אמנם ק' האמצעי' מס"ת תי' הרשב"א אבל בדוחק ואמנם ד' רש"י בעצמן ק' להולמן שכ' בסו"ד אבל ביום פלוני שכבר יצאו מידו אינו נאמן מ' דדווקא אם כבר יצאו מידו אינו נאמן ולזה נ' דמת רש"י מבואר כד' ר"ת בקידושין שם דע"א בשתיקה הוא דנאמן ופועל עדיף וס"ל לרש"י אליבא דאביי הא דפועל עדיף היינו משום דבידו לפגל אבל אם כבר אין בידו לפגל הרי הוא כע"א דעלמא דבשתיקה מיהת נאמן אבל אם כבר יצא מידו גרע מע"א דעלמא והיינו דקתני סיפא לאביי יום פלוני למימר דכה"ג אפי' בשתיקה לא מהימן והנה א"כ ממילא ל"מ ביבמות לא ק' דוודאי מיירי בשתיקה דמהי"ת יאמר שלא תיקן לו הכרי אפי' בהאי ס"ת דלקמן מיירי שהלוקח שתק ואם הי' ביד לבלר שפיר הי' נאמן לאביי מטעם ע"א בשתיקה:
וע' רש"י לקמן גבי ס"ת שכ' בהדי' הואיל ואינו בידך, והנה לד' ר"ת נבין שפיר במ"פ אביי ורבא דכל חד לטעמי' אזיל אביי ס"ל בקידושין דע"א אינו נאמן כלל כ"א היכא דשייך שתיקה כהודאה א"כ דיו לפועל שיהא נאמן כ"ז שהוא בידו ורבא דס"ל דשתיקה כהודאה הוא רק משום רגלים לדבר א"כ כיון שהי' בידו הו"ל רגלים לדבר אם לא באשכחי' ולא א"ל דאיכא רגלים לדבר בהיפך:
אמנם לד' הראשוני' צ"ל דפליגו אביי ס"ל פועל גרע משום דעלי' רמיא ורבא לא ס"ל הך סברא כ"א היכא דאשכחי':
והנה הרמב' כ' בהדי' סוף ה' משכב ומושב כד החולקי' שכ"כ ע"א נאמן אם לא הכחישו ש"מ הכחשה בעי' והנה כבר העיר הכ"מ סוף פהמ"ק על סתירת דברי' דבה' פהמ"ק פסק כאביי בה' משכב כרבא וכ' דד' הרמב' דמר א"ח ומר א"ח וכבר עמד עליו הגאון מהר"י עיי"ש בס' לחם יהודה דמה שייכות לומר כן ואמנם בר מן דין יל"ד למה זה כ' בה' פהמ"ק לא נחשדו ישראל על כך וכן כ' שם דאם הוא נאמן לו סומך עלי' ואם לאו שורת הדין אינו נאמן ואם בא להחמיר על עצמו ה"ז משובח וכ"ז לא כ' בה' משכב ולזה נ' דק' לי' להרמב' אביי ורבא באיזו סברא לשטתו דע"א נאמן קמפלגי בפועל ומסתבר לי' סברת אביי עד"ז דהנה באמת ע"א נאמן דווקא באינו מכחישו ובכלל זה אם אומר אינו מאמינך אמנם בפועל מידי אחרינא איכא דכלל מסור בידן בעד שקר דיבורא אמר מעשה לא עבד והנה בשלמא עד דעלמא שאומר שראה שנטמאו הטהורות מצי בעה"ב למימר לי' אינו מאמינך כי להקניטני אתה מכוון אמנם כהן המפגל האומר שהוא עצמו פיגל וכן פועל האומר כי תי' נטמאו הטהרות כה"ג אמרי' אי לאו דקושטא קאמר לא נחשדו ישראל לשקר בכך וע"ז ק' לי' להראב"ד א"ה אפי' כבר יצא מידו יהא נאמן וזה שהשיג על הרמב' וכ' א"א כל:
שבידו נאמן כלומר ע"כ אין הטעם כד' הרמב' מדלא מהימן כ"א כ"ז שהיא כידו ואמנם ד' הרמב' דאם כבר הוציא מידו בחזקת כשרות שוב לא מהני הך לא נחשדו ישראל והו"ל כשאר ע"א ואי מהימן לי' שפיר ואם לאו יכול לומר איני מאמינך ואמנם מ"מ באמת הך סברא קאי וקיימא ולזה קאמר רב אמי שורת הדין אינו נאמן ואמנם ראוי להחמיר כ"ז שטת אביי ואמנם ד' הרמב' דרבא לא פליג עלי' בהא כ"א רבא מוקי לה בפועל העושה בשכירות וע"י עדותו מפסיד שכירותו ולזה אף שכבר יצא מת"י ג"כ מהימן כדר' אבהו לקמן אמנם דווקא דלא אשכחי' אבל אשכחי' ולא אמר לי' לא מהני האי מתוך דלא כפסק המחבר דבמתוך לא מהני אשכחי' וס"ל להרמב' דמסרו מיד ליד לא מקרי אשכחי' ולזה לא שאל ר' אבהו אי אשכחי' א"נ ס"ל לר' אבהו כאביי מהן הן דברי' בה' משכב והתם בעושה בשכר מיירי ובזה הרגיש הראב"ד ולזה השיג עליו וכ' דאי בשכר בכ"ג מהימן אפי' אשכחי' והנה א"כ שפיר אביי ורבא לדינא לא פליגו אלא אביי ס"ל דזבחי' דבריי' היינו סתם זבחי' דהיינו שלמי' דאין לכהן בהם כ"א חזה ושוק והו"ל עושה בחנם ולזה מוקי טהרות ג"כ בעושה בחנם ובהכי מיירי הרמב' בה' פהמ"ק ונקט טהרות בתר זבחי' כלומר דומי' דזבחי' ואמנם רבא מ' לי' סתם פועל העושה בטהרות בשכר מיירי וע"כ זבחי' לאו דווקא כ"א ק"ק שהכהן ניטל העור ולפעמי' כל הקרבן ובהכי מיירי הרמב' ה' משכב דנקט זבחי' בתר טהרות דסתם טהרות עושה בשכר:
ומיושבי' ד' הרמב' ופירושו במה שאמר רב אמי שורת הדין וכו' אמנם רש"י כ' הדין נותן כוונתו לטעמי' דס"ל ע"א אינו נאמן אלא פיעל הוא דנאמן והאי לאי פועל הוא כיון שיצא מידו וא"כ הדין נותן דלא עדיף מע"א דעלמא דאינו נאמן:
אר"י משום ר"י נ' דר' יוחנן לטעמי' הוא דיש להוכיח מכו"ג דאלו לחזקי' דס"ל ד"ת א' שוגג וא' מזיד חייב א"כ מה"ת חייב לשלם וממילא נאמן דמתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד כל הקרבן:
וכ' רש"י כ"ג דפר ושעיר ויש לי לדקדק הרי פר מכסף כ"ג בא וא"כ פשיטא דמהימן ונ' דלכאורה גם משעיר אין ראי' למה שדחה הרמב"ן ריש גיטין ד' תוס' שכ' דע"א נאמן להתיר מוספרה לה ילפי' והק' הרמב"ן נדה שאני מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת על בעלה וק' א"כ הכי כל עבודות יוה"כ אינן כשרות אלא בכו"ג ואי אמר פיגול ע"כ הוא בעצמו מקריב הקרבן השני ואי לא הוה פיגול א"כ מקריב חולין בעזרה וא"כ נימא מתוך שנאמן על עצמו נאמן על הציבור וצ"ל מי לא עסקי' שאירע בו פסול בין ראשון לשני ונמצא שמקריב הכהן שהתקינו תחתיו ושפיר ילפי' וא"כ גם מפר איכא הוכחה והנה ידוע ד' רש"י כהרמב"ן שכ"כ ביבמות דממעשים בכל יום פריך דמ' לי' מוספרה לה ליכא הוכחה ושפיר כ' דמפר ושעיר ילפי' כלומר דעיקר ילפותא מכהן אחר שמתקיני' תחתיו:
והנה כ' רש"י דכ' המקריב אותו וכו' נ' שבא ליישב קו' תוס' בסו"ד מנ"ל דמהימן ואמנם היאיך רמוז יוה"כ בפסוק זה ונ' כוונת רש"י דהנה באמת לא כ' כ"א לא יחשב דמ' פיגול הוא במחשבה וא"כ כל כהן ע"כ מפי עצמו נאמן אלא די"ל האי מחשבה היינו דיבור אמנם כיון דביוה"כ גם דיבור לא מהני א"כ שוב מחשבה מ' כפשיטה דאי ס"ד אין יוה"כ בכלל א"כ הו"ל למכתב דיבור בהדי' וממילא נדע דאין יוה"כ בכלל ואמנם מדלא כ' קרא כ"א לא יחשב ש"מ דגם יוה"כ בכלל:
ודע דתוס' המתינו להק' עד סו"ד דלבתר דמסקי דפיגול באמת לא הוה א"כ ליתא לתי' רש"י דקרא לא מיירי ע"כ בהא ומ"מ תי' שפיר בשלמא אי כל עבודת יוה"כ הי' לפנים א"כ ל"ש בהו פיגול אמנם הרי שחיטה קבלה הולכה היו בחוץ ושייך בהו פיגול והיאיך נימא דבעבודת פנים אפי' פסול אינו: והנה המתין רש"י לפ' מאיזו פיגול מיירי עד לבתר הכי והיינו דמתחלה נוכל לומר דקאי אשחיטה קבלה והולכה והפיגול היינו לזרוק הדם למחר ואמנם כדמסיק דבעבודת פנים שהיא גמר עבודה קאי הוצרך רש"י לפ' מהו הפיגול ופי' דהיינו להקטיר אימורין למחר:
והנה לא קאמר הש"ס כ"א קשיא והיינו משום דלא מסתבר מאחר דקפיד קרא וקאמר כל אדם לא יהי' באוהל מועד נימא דת"מ בפשפש ולול חזי': ס"ת ביד מי וכו' הנה מכאן הק' הרשב"א אב"ח שכ' דר' אמי ע"כ כרבא ס"ל והרי ר' אמי בפי' קאמר לעיל כאביי והנה כ' הרא"ש ליישב דהני תרתי עובדא מקמי דהדר בי' ר' אמי ולבתר דשמע מר"א בשם ר"י הדר בי' וק' התינח אם הי' הראש מפ' לעיל כרש"י ואמנם הרי הראש כ' לעיל דגם לאביי סגי ברשותו וא"כ ע"כ צ"ל דר' אמי מקמי דהדר בי' הוה ס"ל דבעי' בידו ממש ומנ"ל השתא דלבתר הכי כרבא ס"ל אם לא נאמר דהני ב' תי' בראש חדא לד' רש"י וחדא לדעתו ודוחק ואמנם דווקא בשטת הרא"ש הדבר ק' ליישב אמנם עיקר הקו' שפיר יש ליישב דרב אמי לא הוה מ' לי' דפועל עדיף משאר ע"א כ"א אם בידו לפגל ואמנם:
מאחר דדייק לי' ר"י מכו"ג א"כ ע"כ פועל עדיף ושפיר הוה סבר כרבא: ואמנם בשטת החולקו' דס"ל אדרבא פועל גרע אין מקום לדברי' אלו ושפיר כ' הרשב"א בשטתם ואמנם מ"מ כ' הראב"ד שהניח הרשב"א בקו' מהך דכי"ג יש ליישב שפיר דרב אמי הוה סבר דפועל כיון שאין בידו לטמא גרע מע"א דעלמא והוכיח לו ר' אסי מכי"ג דלא היא כ"א כ"ז שהוא ברשותו לא גרע ואדרבא עדיף:
א"ל ר' ירמי' ע' רשב"א ולי נ' דר' ירמי' הוה סבר כפסק רמ"א סי' רפ"א ביו"ד דלחומש מיהת כשר ור' אמי השיב לי כד' הטו"ז דס"ת שאין אזכרות שלו כתובין לשמן אפי' לחומש פסול והיינו אינו שוה כלום דקאמר ונמצא ראי' לפסק הטו"ז וכ"מ מהא דאמרי' ס"ת שכ' עכו"ם יגנז ואפי' לחומש פסול מ' משום דפסולו בגופו אמנם גם לדברינו ע"כ צריך לחלק דאל"כ בגוילין לקמן מ"ט לא טעי בדר' ירמי' וע"כ היכא דכל הספר פסול וודאי אפי' לחומש פסול:
ומ"מ מדלא תי' כן הראשוני' מ' דכפסק רמ"א ס"ל וכד' הש"ך בנה"כ יו"ד שם:
ס"ת ביד מי ע' ראש ורשב"א וש"ך יו"ד שם לאיזו ענין שאל ר' אבהו ונ' דמקו' זו דייק המחבר למה שפסק סי' קל"ז סעי' א' דכ"ז שהוא בידו אפי' מכחישו נאמן דמ' לי' דר' אבהו משו"ה שאל לו דהשתא שהי' ביד לוקח ומטעם מתוך הוא דנאמן דווקא באינו מכחישו הוא דנאמן אבל אם הי' הבעלי' מכחישין אותו ואומרי' אנו ראינו שעבדת לשמן וכיוצא אינו מאמינך לא הי' נאמן כמ"ש הש"ך לקמן ד' המחבר שהשמיט מ"ש רי"ו דנאמן אפי' מכחישו גבי מתוך אמנם אם הי' ביד הלבלר הי' נאמן אפי' מכחישו ומ' לי' להמחבר כיון דאפי' הי' בידו ל"ש בגוילין שום מיגו אפי' ד' הרשב"א גבי אזכרות ל"ש כאן וע"כ משום שהוא בידו וא"כ לרבא דקיי"ל אפי' אינו בידו נאמן מה"ט אפי' מכחישו ומיושב קו' הש"ך שם מנ"ל להמחבר הא:
ובמ"ש דמתוך דווקא באינו מכחישו מיושב קו' הטו"ז שם מ"ש מאומרת קדשתני דלא אמרי' מתוך שנאמנת להפסיד א"ע נאמנת על קרובותי' דהתם הבעל מכחישה ואומר לא קדשתיך וכה"ג לא אמרי' מתוך:
טעי בדר' ירמי' ע' רשב"א בשם ר"ח וק' א"כ מאי יפסודו הרי הוא יעביר בקולמוס וצ"ל שרצה לנמר לו הס"ת:
יבמות פ"ח תוס' ד"ה מכלל יש ליישב קו' הראשונה ע"ד אחר דהנה כל מקום שהאמינה תורה ע"א בעי' שנים להכחישו וי"ל דדווקא אם קבלו בב"ד העדות וה"ט דבא' אומר ראיתי ההורג שנתקשה הש"ך סי' קכ"ז מ"ט אמרי' דהוה כשני' משום דנתקבל עדות בב"ד אמנם בשוק וודאי לא מסתבר שיהא כשני' והנה בשלמא בשני עדי' דל"ש בהו הכחשה דתרי כמאה ואי נשאת לא מפקי' לה א"כ ב"ד למה לה משא"כ בע"א דע"א מכחישו משכח שכיח בעי' רשות ב"ד כי היכי דליבעי תרי להכחישו:
ועד"ז יש להסביר גם תי' קו' ב' בתוס' דבחד הו"ל למידך משום דבחד דעכ"פ אי אתי תרי ומכחשי לא מהימני א"כ הו"ל למידק משא"כ בתרי: ואמנם הרשב"א הק' עוד לשטת תוס' ורש"י דאע"א דמתני' קשקיל וטרי א"כ ל"ל להש"ס לאתויי כלל מתני' דכריתו' ונ' דהש"ס מייתי לה למימר דהתם ג"כ משום נאמנות הוה ולא משום שתיקה בהודאה:
אלא אי ק' לי הא ק' מ"ט לא מהדר הש"ס מיד דלמא משום שתיקה בהודאה ותדע דקתני סיפא כדמסיק בסוף בשלמא להרשב"א בתחלה קאי ללישנא דמתרץ דיבורו ולבסוף ללישנא דאדם נאמן מ"ע אבל לתוס' מא"ל ונ' דרש"י בא ליישב זה במ"ש לקמן ומדאפליג וכו' ר"ל בתחלה הוה סבר דרישא ג"כ ר"מ היא ולא רבנן ולבסוף מסיק דרישא וודאי כרבנן נמי אתיא:
ואמנם בעיקר קו' הרשב"א להך לישנא דטעמא דרבנן משום מתרץ דיבורי' הרי לא מק' הש"ס מידי נ' ד' תוס' ורש"י דוודאי לישנא דש"ס קאי להך לישנא דאדם נאמן ומ"מ גם לאידך לישנא הך ותדע א"ש דהנה רישא דמתני' לכאור' משנש שא"צ דפשיטא דפטור וע"כ אגב סיפא לקטא ומעתה בשלמא אי בשתיקה הטעם משום שתיקה כהודאה היינו דלא נקט טפי שותק חייב דהא ג"כ פשיטא משא"כ אי הטעם משום דמהימן א"כ טפי הו"ל למנקט שותק חייב דהוה רבותא טפי:
ואמנם הרשב"א הקשה אי הטעם משום שתיקה בהודאה ל"ל קרא ונ' לכאורה דלשטתו פריך דס"ל בהודאה ממש ואמנם למ"ש תוס' לקמן דלאו בהודאה ממש א"כ שפיר אצטריך אלא דיל"ד למה לא הביאו תוס' ראי' מזה לדבריו וצ"ל דמ' להו דמהא ליכא למשמע דהרי הכא המודה להע"א הם הבעלי' ועפ"י הודאה זו הכהן אוכל ס' חולין בעזרה ושפיר אצטריך קרא דאין זה דומה לגטמאו טהרותיך ונתנסך יינך וכיוצא:
והנה כ' רש"י מהימן ומתאכלי אפומי' נ' כוונתו דמהבאה אין ראי' דלמא ס' הוא דהוה ומצינו:
חטאת על הס' דהיינו חטאת העוף אמנם התם אינו נאכל ומדהכא מתאכל ש"מ שפיר דנאמן לגמרי:
ונ' דלזה כיון רש"י בקידושין ג"כ שכ' נאמן וכשר הקרבן כלומר המותר באכילה ולא היה ס' חטאת:
ומ"ש רש"י בי תרי א"ל אכלת חלב ר"ל דא"צ שיאמרו וחייב אתה הקרבן כמו בע"א אם הטעם משום שתיקה בהודאה כמ"ש רש"י הקידושין ע"ש והן הן ד' תוס' שם דצ"ל הי' לך לידע:
ומ"ש רש"י מ"ט מחייבי רבנן באשתיק כוונתו דלכאורה הו"מ הש"ס למימר במאי תחייבי רבנן אלימא באינו יודע אלא דהש"ס אדלעיל קאי דמוקי לה באשתוק:
מידי דהוה אחתיכה ס' חלב יל"ד הרי עכ"פ הוכיח הש"ס מחלב דלא מהימן ע"א ומאי מייתי השתא מחתיכה א"כ גם התם ק' וצ"ל דהא ל"ק לי' דקרבן שאני דאין הכהן רשאי להקריב חולין בעזרה עפ"י ע"א בלא הודאת בעלי' ובהכי מתיישב לן קי' עצומה למ"ש תוס' דמנדה ילפי' א"כ למה לא קאמר הש"ס בהדי' מידי דהוה אנדה דכ' וחפרה לה והוה א"ש טפי דהוה אתחזק איסורא והוה מדחי משום דבידה לטבול ובמ"ש א"ש דמאי חזית דילפינן מנדה לילף מקרבן חלב ולזה מייתי מחתיכה דהיינו מעשים בכל יום כמ"ש רש"י א"כ חזי' דמנדה ולא מקרבן ילפי':
והנה הרמב"ן ריש גיטין כ' דנדה שאני מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת על בעלה ומק' לכאורה א"כ קרא דוספרה לה ל"ל וצ"ל דהא מלתא גופא מהתם ילפי' אמנם הנ"י בשמעתין כ' נדה שאני דאי אפשר וא"כ שפיר ק' א"כ קרא דיספרה לה ל"ל ונ' דהנה מצינו החרשת והשוטה פקחות מתקנות וא"כ מאי א"א דקאמר הנ"י וצ"ל כיון דקיי"ל אשה בהרגשה מתטמאה א"כ הא מיהת א"א ואמנם הבדיקה וודאי אפשר וגלי לן קרא כשם שסומכין עלי' בא"א כך סומכין עלי' באפשר והן הן ד' הנ"י:
והנה בגיטין הקשו בתוס' אי ס"ד בתרתי לריעותא ג"כ ע"א נאמן קרא דוספרה לה ל"ל ותי' דס"ד דהוה דבר שבערוה ואמנם למ"ש תוס' בשמעתין דסוגיין סברה דדבר שבערוה דבעי שנים ה"מ לאסור א"כ ליתא להאי תי' ונ' דד' תוס' בשמעתין דוספרה לה לא להתיר בלבד אצטריך אלא גם לאסור כהא דאמרי' הוחזקה נדה בשכנותי' בעלה לוקה עלי' דהתורה האמינתה בין לקולא בין לחומרא:
אמנם כוונת ד' תוס' במ"ש דס"ד לאסור בעי' שני' הי' נ' דלאסור היינו כשהיא מכחישתו ולכך בעי שנים משא"כ להתיר דמיירי בלא הכחשה לא בעי שני' והטעם דמממון ילפי' והתם ג"כ דווקא בהכחשה בעי שני' לא זולת: תוס' ד"ה מידי דהיה וק' לדברי' דעיקר חסר מן הספר דהו"ל להש"ס למימר אומר דאמרי' אין דבר שבערוה ה"מ לאסור ונ' דמתחלה ג"כ ידע זה אלא דהכי קמק' כיון דבלאסור בשאר אי' ע"א נאמן באומר חלב הוא ובדבר שבערוה בעי ב' למה בלהתיר נימא דדבר שבערוה קול משאר אי' ומשני דלעולם לא קיל כ"א גם בשאר אי' דינא הכי:
תוס' ד"ה מתוך חומר דחי בזה מסקנת הנ"י בלא טעם נ' טעמם דרוב פעמי' לא תוכל לדייק יותר כ"א אם האי עד עד אמת או שקר הוא כגון בארץ מרחק וכיוצא דבמקומו לא תוכל לדייק א"כ שוב לא הוה כ"א ע"א:
ואמנם כוונת תי' דהא דבעי' מה"ת ב' עדי' דליהוי עדות ברורה ומה"ת אין עדות ברירה פחות משנים אמנם כאן ע"י דדייקא ג"כ הוה עדות ברורה ודמי לב' עדי' של תורה עשאוהו כעין תורה ומ"מ דרבנן הוה:
ולענ"ד נ' דלעולם מטעם אפקעינהו ואמנם לא הפקיעו כ"א ע"ד אם העדות אמת אלא דמ"מ מה"ת אסורה דאין דבר שבערוה פחות משני' לזה הפקיעו אבל אם העדות שקר לא הפקיעו וא"ש דאחין ראשון חולץ מה"ת ומסילק קו' הנ"י:
קידושין ס"ה ס"ו רש"י ד"ה אכלת וחייב אתה קרבן כוונתו לד' תוס' דבעי' דווקא שאומר לו הי' לך לידע וכיוצא דשייך חיוב קרבן: שם נאמן העד וכשר כ"כ כוונת דברי' ביבמות אמנם אפשר ג"כ שבא לומר דלא דנאמן שממשכנין אותו כ"א אם מביא קרבן הקרבן כשר וכ"ה לשון הגמ' לקמן קרבן לא הוה מייתי והיינו משום דלא ממשכנין לי':
תוס' ד"ה א"ל ע"א הנה מ"ש כאן דהטעם משום שתיקה בהודאה אין כוונתם לד' ר"ת לקמן דאכתי לא נחתי לסוגי' דגיטין כלל כ"א כ' כן על סמך סוגי' דיבמות דמסקי' שם תדע דע"כ משום שתיקה כהודאה הוה טעמא ומה"ט כשכ' לקמן ד"ה נטמאו טהרותיך דמיירי שא"ל בפניך נטמאו כ' וכן צריך לפ' באכילת חלב ר"ל דבאכלת חלב מבואר בהדי' ביבמות דמיירי כה"ג וכיון דאביי וקטינהו בחדא מחתא א"כ גם נטמאו טהרותיך מיירי כה"ג: אלא שהרשב"א ביבמות הק' להך לישנא דאדם נאמן הרי לא מייתי הש"ס מידי: ואמנם תוס' ביבמות כבר יישבו זה במ"ש שם דע"כ טעמא דרבנן דעדות לא מהני לענין זה ובד' תוס' אלו מובני' ד' רש"א בזה שכ' דמ"ש תוס' אבל שני' נאמני' קאי לר"מ ולכאורה הרי באיני יודע גם רבנן מודו בשנים אמנם כד' רש"א מוכח בתוס' לקמן ד"ה ותנא תונא שכ' דנקט בסיפא לא אכלתי לרבותא דר"מ ואמאי לא כ' משום רבנן דבאיני יודע מודו ש"מ דס"ל כמ"ש רש"א דרבנן גם באיני יודע פליגי ומטעם שכ' שם ביבמות ועד"ז יש ליישב קו' הש"ך סי' קכ"ז ע"ד ר"ת מסוגי' דכריתות דמקשה רישא לסיפא לישני רישא באומר איני יודע וסיפא בשותק לא היא למאי דס"ד שם דמתני' רבנן א"כ ע"כ גם שתיקה דתרין היינו שותק ממש דבאינו יודע אפי' בתרין פטור לרבנן: ומ"מ הענין תמוה מאחרי שכבר החליטו תוס' דסוגיין מיירי בשותק דשייך שתיקה כהודאה א"כ מאי הקשו שני' מסוגיי' דגיטין וכן יל"ד למה בגיטין הקשו לאביי ורבא כחדא והכא לאביי הוא דמק' ולבתר דמשני לאביי שוב הקשו לרבא ונ' דה"ט משום דעיקר קושי' שהקשו בגיטין לאביי ורבא כבר תירצו בסוגיין מקמי דמקשי ואמנם קו' בתר הכי היא עד"ז דמאחר דאביי קאמר בהדי' בשמעתין דבשותק ע"א נאמן לא זולת ובשותק אפי' בידו לא בעי' כמבואר מחלב ושורך נרבע א"כ ל"ל לאביי התם לתרץ רישא כל שבידו וסיפא באינו בידו לימא רישא בשותק וסיפא באומר אינו יודע והנה לרבא ל"ק להו דרבא מה"ט פליג אדאביי משום דל' ביום פלוני ק' לי' וא"כ ע"כ מוקי לה כדמוקי לה וכן אביי אלו הא דקאמר בידו הוה פירושו ברשותו ג"כ הוה א"ש דבא ליישב ל' ביום פלוני ואמנם לזה הקדימו תוס' דל' בידו דקאמר אביי היינו בידו ממש וא"כ ע"כ אביי לא דייק ביום פלוני ושפיר הו"מ לתרצו רישא בשותק:
ומה"ט הוכרחו ג"כ לתרץ דהתם אפי' במכחישו מ' לה' לאביי דאס"ד דבמכחישי לא מהימן לוקי רישא באינו מכחישו וסיפא במכחישו ואמנם נ' דלשטת תוס' דמ' להו דבידו היינו בידו ממש לק"מ דהתם וודאי נאמן במכחישו ומ' להו דגם רבא לא פליג עליה בהא אלא דלשטת הרא"ש היה קשה קצת דאיהו כתוס' ה"ל ומ"מ מפ' דבידו לאו בידו ממש א"כ דלמא במכחישו מודה אביי ונ' דמ"מ גם להרא"ש הרי בידו ממש ג"כ בכלל וא"כ היכא דבידו ממש הרי גם במכחישו מודה וא"כ מ' ממילא דאביי מוקי לה אפי' במכחישו:
ואמנם מ"ש הש"ך דהתוס' הוכרחו לכך לשטתם ומכח זה הקש' ע"ד לכאורה אין לו מקום דגם לד' תוס' הוה סגי לאוקמא סוגי' דגיטין באיני יודע ומ"מ הטעם למה בין לאביי בין לרבא נאמן במכחישו שהניח הש"ך בתימא תימא על תמיהתו דהיינו שכ' תוס' בסו"ד וכשאדם עושה שליח דמהימן עלי' כבי תרי אם לא דאשכחו' ולא א"ל:
באו"ד הייני דוקא להתיר והנה בריש גיטין הסבירו יותר משום דאמרינן דהוה בידו ואמנם יל"ד לאביי דס"ל דהוה בידו לא מהני א"כ למה באמת נאמן מחתיכת בשר לומר של שחיטה היכא דאין ביה"ש ניכר ונ' דודאי אי חזי' בהמה שלומ' קמן בחיי' דהוה בחזקת אי' ואח"כ הביאו אותה בהמה עצמה לפנינו מתה ואין ביה"ש ניכר למימר רו"מ אצל שחיטה מומחין כה"ג צ"ל משום דהוה בידו אבל חתיכת בשר שהובא לפנינו הרי אנן סהדי דאיכא שחוטה ואיכא נבילה א"כ כל חתיכת בשר ס' שחוטה ס' נבלה ושפיר ע"א נאמן:
רש"י ד"ה וצריכא מזה דייק תוס' רי"ד דד' רש"י כר"ת דבעי' שתיקה כהודאה והנה כ' רש"י ומותרין לטהורי' וכן גבי שורך נרבע ומותר להקרבה ומאי בעי רש"י בזה מזה דעתו לדייק דדברי רש"י דוודאי להיות עדות העד עדות גמורה אכ"ע בעי' שתיקה כהודאה ממש אבל לגבי נפשי' כיון דלא אמר לעד תיכף ומיד איני מאמינך ש"מ דחושש לדבריו ממילא שויה אנפשי' ס' חד"א ואסור ולזה כ' רש"י ומותר לטהורי' כלומר לאחרים אפי' אי שתיקה לאו כהודאה לאחרים הוא דמותר וכן ומותר להקרבה אבל לגבי דהאי גברא אסור משום ס' חד"א והביא לרש"י לזה קו' הראשונים מאשת זנתה דאי שתיקה כהודאה גם רבא מודה כמ"ש תוס' בזה ליישב וכן סמיא וינאי ומקוה כולהו עניני שהוקשו הראשוני' ואמנם למ"ש א"ש הכל דלקמן מיירי דאיהו שתק וכן בסמיא וכן בינאי רבים מישראל חששו לדברי העד וכן במקוה אם באנו לחוש לדבריו פסולו ביחיד וכ"ת מ"ש ינאי ומ"ש שאר בן גרושה ינאי כהן גדול הי' ושליח ישראל ג"כ א"כ מי שחשש לד' העד לא חזי להיות משא"כ כהן הדיוט מאן דחייש לד' העד לא יתן לו להקרוב ומ"מ א"ש גם כן עד"ז הא דאמר שמואל אליבא דאביי אי מהימן לך דלאו גזלנא היא דאי גזלנא הוא אפי' לחוש לדבריו א"צ וז"נ כוונת רש"י ד"ה אשתו זנתה שכ' מהו ליאסר העד עלי' כלומר לשוויה זונה שתהא אסורה לכהן אם ימות הבעל לא מיבעיא לן כיון דלא מיירי משתיקה כהודא' אבל עלי' הוא דקמבעיא לן:
והנה תוס' ביבמות תי' הקו' מסמיא ומגזלנא ובשמעתין שתקו מכל זה ולא עוד אלא שכ' דקסבר רבא דטעמא דשתיקה וכו' מ' דלאביי שתיקה כהודאה ממש:
וא"כ ק' מסמי' וממה דאמר דלאו גזלנא הוא ונ' דבמ"ש הרשב"א בתשובה סי' תתל"ז דהך מעשה דסמיא מיירי שלא הכחישתו האשה וצריך להוסיף דאיהי לא מהימנא כמשנ' אחרונ' בנדרי' אלא דמ"מ מהניא שתיקה כהודא' לד' העד וא"כ שפיר הוה בסמיא שתיקה כהודא' אמנם אימתי אם העד לאו גזלן אבל אם העד גזלן הודאה דידה בלאו דידי' לא מהני והיינו דאמר שמואל ואי לא לא תיפוק וק' פשיטא בשלמא לרבא שפיר לאפוקי מאביי אבל לאביי בגזלן מהי"ת יפיק אבל לפמ"ש משום הודא' דידה ס"ד דיפוק ולהכי קאמר לי' שמואל דדברי' מצ"ע לאו כלום הן ואמנם מה שדייק הרשב"א שם בד' רש"י שכ' לא הכחישתו נ' הל' הכחישתו מצי קאי אנוכח זכר לבעל ואנקיבה נסתרת:
ומ"מ גם מינאי נ' ד' תוס' עד"ז דמיירי שאם לא הכחישתו להאי סהדי ושפיר הוה לי' הודאה ולא ק' מידי כ"א ממקוה פסולו ביחיד שהק' הריטב"א ונ' דהנה הרשב"א הקשה לקמן מאי שלח אחוי איכא אי ביחיד לא מהימני' לי' דלמא השתא הוא דאתרע כשמדדו שנים ולכאורה הי' אפשר לומר דהרי חזי' כמה בציר וממתינין שוב מהאי מדידה וחזי' אי שוב כציר כולי האי:
ואמנם נ' דודאי כל כמה דלא ידעי' דחזקה במקוה אתרעי וודאי לא מהני ע"א אמנם כי מדדי' וחזי' דחזקה דמקוה אתרעאי שוב מהני עדות ע"א דלא נימא השתא הוא דאתרעאי וא"כ ל"ק גם אדברי תוס' דר"ל מקוה פסולו ביחיד אי חזי' דחזק' דמקוה אתרעי:
והנה הרשב"א הק' וכי אביי לא יליף דבר דבר מממון והנה לד' תוס' דבעינן שתיקה בהודאה לק"מ והרשב"א לשטתו הק':
והנה בגיטין צידדו תוס' אי לאביי בדבר שבערוה הוה דאוריי' או ברבנן ולכאור' הוה מ' דבסוגיין ס"ל דהוה דרבנן דעל קו' ממקדש בע"א תי' רק אקידושי כסף ולא אקידושי ביאה דמהי"ת נימא דעשה בעולתו ב"ז ואמנם אי דרבנן הוה א"ש דבביאה כיון דלא ניחא להו לא תקנו אמנם א"כ לא מקשי מידי מסוטה דהרי התם מדאוריי' קאמר וכן ממ"ש דקסבר רבא וכו' מ' דלאביי הוה הודאה ממש וא"כ הוה דאוריי' וצ"ל דבאמת נוכל לומר כמ"ש תוס' רי"ד דאביי פליג במקדש בע"א אלא דהו"ל לש"ס למימר ופליגא דאביי ואמנם אי בקידושי כסף אביי מודה אף דבביאה פליג שפיר שתיק הת"ס: אשתו זנתה בע"א ולא קאמר א"ל ע"א אשתך זנתה ולמ"ש בד' רש"י או בד' תוס' כשטת רשב"א בתשו' או למ"ש תוס' ביבמות מה"ט משנה הלשון למימר דמיירי בגוונא אחרינא:
תוס' ד"ה א"ר טרפון יש ליישב קצת דטעמא דבן גרושה משום דהך דהוה מחזקי' לי' עלה דהיינו חזקת אבי' אלימתא היא אלא דמכח אמי' פסול הוא וא"כ ה"ה במקוה כ"ז שהי' לה חזקה הך חזקה אלימתא אף דהשתא חסרא משא"כ אם לא הי' לה חזקה מעולם דוודאי דמיא לבעל מום דלא הוה לי חזקה מעולם:
ודע דפלוגתא דר"ט ור"ע ר"ט ס"ל אי לאו קרא דבעל מום לבן גרושה לא אצטריך קרא ור"ע ס"ל אי לא קרא דבן גרושה לבעל מום לא אצטריך קרא: ולמ"ש הרמב"ן דבס' מיירי צ"ל דקרא דבעל מום לוודאי לא אצטריך ואם אין ענין לוודאי תנהו ענין לספק:
תוס' ד"ה שלח לא כ' מכאן מוכח משום די"ל דווקא לברר נאמן אבל כל שלא בירר לא כד' תוס' דמ' דנאמן אפי' כ"ז שלא בירר:
ובגליון שו"ע או"ח שלי כ' דטעם המנהג שלא לקדש הלבנה עד מוצאי יוה"כ ע"ד המדרש שהקב"ה קבע יום הדין בכסא כשהלבנה מכוסה שתהא החמה ע"א וע"א אינו נאמן לכך אין אנו מזכירין הלבנה עד מוצאי יוה"כ אחר גמר הדין וע' עוד לקמן בסוף פ' האומר:
סנסני' קטני' בסוגי' דע"א נאמן באי':
מ"ש הש"ך דתוס' לטטמיי' הוכרחו לומר דרבא אפי' במכחישו קאמר אינו מוכרח דאכתי הו"מ תוס' לאוקמי באומר אינו יודע דבע"א דעלמא אינו נאמן והתם נאמן משום דהי' פ"א בידו:
ומ"ש עוד דגם היכא דאית לי' מיגו יש לספק אי מהימן נ' דזה תליא במ"ש הר"ן והריטב"א בפ' האומר לעיל מ"ט האב אינו נאמן בקטנה נשבית במיגו דאי בעי אמר קודשתי' וגירשתי' או מסרתי' לפסול עיי"ש דמ' בהדי' להירושלמי מהני מיגו בע"א ולהריטב"א ל"מ:
וע' תוס' כתובות סוגי' דעדי' שאמרו שכ' מיגו לבי תרי לא אמרי' מ' דבע"א מהני מיגו:
יל"ד מ"ט הטור והמחבר סי' רפ"א לא חילקו גבי אזכרות בין אשכחי' בפ"א וא"ל מאחר דפסקו סי' קכ"ז כרבא וצ"ע:
בענין מ"ש הטו"ז שם להק' הרי גם בגוילין לא פסיד כולא אגרי' יל"ד הרי הבעה"ב א"צ ליקח אותו:
הימנו כלל וכי חומש נותן לו לכתוב ואפי' העורות הי' של בעה"ב צריך לשלם לו דמשנה מד' בעה"ב נקרא גזלן:
מ"ש רש"י ביבמות דהראי' משום דמתאכל אפומי' למדתי מד' הנ"י דאי לאו אכילה מחולין בעזרה אין ראי' דלמא צוותה תורה להביא גם על ס' חטאת אבל אכילת חטאת הבא על הס' הוה איסור והיתר:
ויש לי קצת עיון דלמא להכי כ' קרא אם הכהן הוא הע"א ושפיר יוכל לאכול וכ"ת הו"ל נוגע בדבר אטו נוגע מדאוריי' פסול ויש ליישב קצת עם ד' תוס' לקמן דלא אמרי' מסתמא שוגג הי' ואכתי לא ידע ואינו מספיק: מ"ש תוס' דס"ד להתיר נאמן ע"א טפי היינו משום דלהתיר מסייע לי' חזקה אין אדם חוטא משא"כ לאסור י"ל לצעירי' קמכוין:
צ"ע דנעלם מרמ"א וש"ך וטו"ז סי' קכ"ז ד' הח"ר פה שכ' בהדי' דירך שאינו מנוקר אינו דומה לטבל כד' הטו"ז וד' הש"ך בנה"כ צ"ע דבטבל אין הטעם משום שהתרומה מעורב דהרי כהן מותר בתרומה ובמדומע תרומה כחולין ואטבל כ"ז שלא קיים מצות הפרשה חייב וא"כ אין זה ענין כלל למנוקר: ומ"ש הטו"ז דעכ"פ אם נתנו לו במתנה נאמן צ"ע כיון דמיירי באינו בידו וצ"ל כד' תוס' ריש גיטין כיון שבידו לשכור מקרי בידו ה"נ כן ומ"מ שלו בעי' דלמה ישכור בשל אחרי':
והנה הרמ"א קכ"ז כ' בהדי' כד' הפוסקי' דבנשים הכל תלוי באי' וודאי נאמנות ולא כד' תוס' דבטרחא תליא מלתא וצ"ע בש"ך סי' פ"ד שהשיא ד' רמ"א אלו לכוונה אחרת:
ואולי ס"ל דתרתי בעי' טרחא ואי' ספק:
ד' הרא"ש כלל י"א פ' הניזקי' בענין עד מפי עד סותרי' ד' הראש פ' המדיר ואפשר דהתם לענין ממון קאמר ומ"מ סותרין דברי' שם ד' הרא"ש פ' שבועות העדות וצ"ע:
ומ"ש תוס' בס"ד דלאסור הוא דבעי' שני' בדבר שבערוה אבל לא להתיר היינו משום דלהתיר שייך חזקה אין אדם חוטא ולא לו וזה עצמו סברת תוס' בקידושין שכ' דהא דע"א נאמן באי' היינו להתיר ור"ל ג"כ מטעם חזקה זו ואמנם בקו' י"ל ג"כ כוונתם משום דלהתיר ילפי' מוספרה לה וכמו שכ' הרא"ש פ' אלו מגלחין הביאו הב"י יו"ד סי' קכ"ז והתימא שהראש סותר עצמו בזה עם מ"ש בגיטין פ' הניזקין דבס' ע"א נאמן לאסור מכ"ש ממה דנאמן להתיר וצ"ע וכן סותרין דברי' בגיטין שם ג"כ עם מ"ש בפ' המדיר דעד מפי עד אין הראשון נאמן להכחיש השני בלא עדים והיינו יכולין לתרץ דבגיטין לענין אי' קאמר דנאמן והתם לענין ממון כ' דאינו נאמן אמנם בפ' שבועת העדות דקאי ג"כ לענין ממון החליט ג"כ בפשיטות דנאמן וזה צ"ע:
ומה שדחי תוס' ביבמות ד' הנ"י דהטעם משום אנן סהדי בפשיטות נ' דלד' הנ"י מאי מק' הש"ס לא לחמור ולא ליקול הרי דינא הרי כיון דאי לא דייקת הוולד ממזר דאנן משום סהדי שרינן לה ממילא נאמנים מדאוריי' דוודאי דייקת ז"נ סברת תוס':
רש"י וכשר הקרבן נ' כוונתו לתרץ ל' נאמן דקאמר אביי הרי הטעם משום שתיקה כהודאה לד' רש"י ד"ה וצריכא וע"ז כ' רש"י דאי הוה אמר אביי חייב ס"ד חייב קרבן ואינו נאכל ולא ידעי' עדיין דנאכל לזה קאמר אביי נאמן דגם הקרבן כשר:
והנה למה דדחו הראשוני' דלמסקנא באמת לית לי' לאביי שתיקה כהודאה יל"ד דא"כ למה לי' לאביי למנקט כלל כולהי אינך לא לינקט כ"א שורך נרבע דל"ש שתיקה בהודאה וממילא ודעי' נאמנות העד בכ"מ:
ואמנם למ"ש רש"א דגרסי' נטמאת ג"כ צ"ל דאביי אמסקנא דשורך נרבע סמוך דאין לחלק בין קרבן לשאר אי':
והנה לא ביארו הפוסקי' ד' הרי"ף כמאן אי כר"ת אי כשאר פוסקי' ונ' מדהשמיט הרי"ף כולא סוגי' ולא הביא כ"א מסקנא פלוגתא דאביי ורבא ומעתה בשלמא אי שוחק לאו דווקא שפיר ידעי' דבשאר אי' מודה רבא משא"כ אי שותק דווקא א"כ לא סגי בזה דלמא התם אפי' בשוגג פליג רבא אבל בשאר אי' לא בעי' אפי' שותק אע"כ כהרשב"א וסייעתו ס"ל:
והנה הש"ך הכריח מהרמב"ם פ"ט מנזירות דס"ל כהרשב"א ולי נ' דבמקומו דהיינו סוף הל' משכב ומושב מוכרח כן מדנקט בהכחישו אינו נאמן ע"א ולא נקט אינו יודע ש"מ דבאינו יודע מהימן ע"א:
והנה מ"ש תוס' דבמקדש בע"א מיירי במקדש בכסף ילה"ק א"כ מאי פריך רבא תו מלנה עמו בפונדקו דלמא התם כ"ע מודו דלא בעיל לשם זנות וצ"ל דאליבא דאביי הסכימו תוס' כזאת כרבא לא נחית לחלק בהכי:
בענין אשתו זנתה בע"א פ' האומר:
כ' רש"י ליאסר העד עלי' כוונתו מאחר דמשום שתיקה הטעם לאביי א"כ עלי' היא דאסורה משא"כ אם:
מת קודם שגירשה אין העד יכול להחזיקה לזונה שתהא אסורה לכהונה: והנה כ' הרי"ף דגם לרבא דוקא בבא לצאת י"ש חייב לגרשה ול' הרמב' שהיא אסורה עלי' אי מהימן כבי תרי ונרא' דק' לי' להרי"ף לרבא ל"ל לאהדורי כולא מלתא דשמואל הוו"ל בקיצור אי מהימן לך כבי תרי א"וו דרבא הביא ראי' לדברי' מד' שמואל בשלמא לדידי ס"ד אפי' אי לא מהימן כבי תרי מ"מ חייב לצאת י"ש קמ"ל אי לא לא תיפוק אפי' לצאת י"ש אבל לאביי אי גזלנא הוה פשיטא דלא תיפוק:
והנה נחלקו הב"י והרש"ל היכא דשותקת אי מדינא אסורה והנה בתשו' הרשב"א סי' אלף רל"ז שכ' דסוגיין מיירי שאינה מכחישתו ואהא כ' הרי"ף דאם בא לצאש י"ש יוציא ש"מ כהב"י:
ואמנם לכאורה מדכ' הטור סי' קע"ח דיתן כתובה ואי בשותקת מאי כתובה וצ"ל דאח"כ חזרה בה ואמרה דשתקה שלא חששה לד' העד ולענין כתובה מהני משא"כ לעניין אי':
והנה בענין סתירת תשו' מהר"ם בר"ב אי גם לדידן דאיכא חר"ג שייך האי דינא דמהימן כבי תרי אולי י"ל ג"כ דהיכא דשותקת גם עכשיו יוכל לומר דמהימן לי' כבי תרי הואיל ואיכא בלא"ה רגלים לדבר והיכא דהיא מכחישתו אינו יכול לומר דמהימן כבי תרי וצ"ע בשנים:
והנה מ"ש ה"ה דטעם שבועה זו שכ' הרמב' הוא משו' דאשכחן שגם סוטה אמרה תורה להשביע שלא זנתה יל"ד הא התם לאחר קינוי וי"ל כיון דמשקה עפ"י עצמו א"כ קינוי לא מעלה ולא מוריד דאדרבא אמרי' דודאי שמעה לקולו ולא נסתרה אמנם מיושב בסברה זו קו' הב"ח האיך נאמין לה בשבועה והנה הח"מ יישב בעוברת ע"ד ואכתי שלא זנתה ק' ואמנם אחרי שמצינו שבועה זו בתורה שפיר משבעי' לה:
והנה מה שדימו האחרונים זנתה לאמנה וריבי' אין הנדון דומה דהתם לא חתמי סהדי אעולה משא"כ הכי השטר בתקפו אלא שנמחל שעבודו ע"י זנותה: תוס' ד"ה הקם בסו"ד וינאי כהן מבית חשמונאי הי' אפשר כ"כ לדחות ד' הראשונים דבאמת ינאי עשה שלא כהוגן וע"ז כ' כיון דמבית חשמונאי ובאותה שעה עדן לא נזרקה לו מינות וודאי כהוגן עשה:
בענין יש קידושין ויש עבירה פ' האומר:
כ' רש"י ואין עבירה בנישואין ר"ל דלאו עבירה בקידושין קאמר דא"כ בסיפא דקתני ויש עבירה בקידושין תינח פסולי כהונה ממזרת ונתינה לישראל א"ל הא התם עיקר הלאו בנישואין אלא ש"מ אנישואין קאי: רש"י אלמנה לכ"ג קסבר קידושין תופסין וכו' יל"ד אסיפא הו"ל לרש"י לפ' כן דבאלמנה שפיר י"ל הטעם כר' סימאי ונ' דק' לי' לרש"י לאיזו ענין נקט תנא כלל פסולי כהונה דלענין שהולד חלל קרא כ' וע"כ לאשמעי' דיש קידושין אדרב' להא לא אצטרי' דהשתא בשאר חייבי לאוין יש קידושין בפסולי כהונה מבעי' אלא ש"מ תנא דידן כר' ישבב ס"ל דגם באלמנה לכ"ג הטעם משום קידושין תופסין בחייבי לאוין:
רש"י ד"ה הוולד כמוה יל"ד מ"ט הקדי' רש"י נכרי לשפחה ותו פשיטא דלאחר שנתגייר כשר הוא כיון דכקטן שנולד דמי ונ' דרש"י בא לאשמועי' כי היכי דבנכרית ע"כ הוולד כשר דכקטן שנולד ה"ה בשפחה הדין כן אף דבשפחה אם בא עליה ישראל והיתה חרופה בקרת תהי' וס"ד דעכ"פ וולד פגום משום דעברו שני' על לא יהי' קדש משא"כ בנכרי' קמ"ל מדכללינהו תנא גבי הדדי ש"מ שרווייהו חד דינא אית להו:
רש"י ד"ה מצרי שני ע' רש"א אפשר ליישב מאחר דמבואר דאפי' בעמוני שנשא מצרי' דינא הכי והתם אין עבירה דגר מותר בממזרת וא"כ אין שייך לומר דכ"מ דסיפא בא לאתויי הא דתינח ישראל שנשא מצרית דיש עבירה עמוני שנשא מצרית מהיכן ידעי:
בענין כל שאין לה עלי' קידושין פ' האומר שם:
והיתה לאיש אחר יל"ד למה כ' לן קרא זה בנישואין שניים ונ' דה"ט דאף בקרובי הבע' אין קידושין תופסין ובזה מיושב קו' תוס' רי"ד דלמא ולא לבן האשה קאמר דא"כ למה נכתב האי קרא בנישואין שניי':
תוס' ד"ה מה"מ ע' רש"א בענין קו' תוס' מהכל מודי' אמנם כוונת תוס' ע"ד קו' הריטב"א דאי פשיטא להש"ס דהא בהא תלי' א"כ מ"פ מה"מ ובענין קו' רש"א לתי' התוס' דסוגיין קאי לר' יושע אמ"פ מהכל מודים דקאי לשמעון התמני נ' דלק"מ דמ"מ האי היקישא ע"כ גם שמעון התמני דריש ואמאי מודה בנדה ואי ק' הא קשיא למה לא פריך הש"ס כדמשני דמאחות אשה יליף ג"כ מהכל מודי' ונ' דלהכי קאמר הש"ס מה אחות אשה שהיא ערוה לאפוקי נדה דלא מקריא ערוה משא"כ לקמן דכ' תועבה וגם נדה בכלל: א"נ משום דאיכא למפרך מה לנדה שיש לה הית' לאחר זמן מאי אמרת אשת איש יוכיח הא פריך לי' בלא"ה מאשת איש משא"כ לקמן דמהיקישא יליף ל"ש פרכא:
תוס' ד"ה לחומרא ולתי' נ' שכיון רש"י במה שהביא הך דיבמות וא"צ להגי' כמו שהגי' רש"א ורש"ל:
אמנם הרשב"א כ' בפשיטות דממזר הוה חומרא נ' כוונתו משום דאיסורו איסור עולם ועי' בריטב"א:
תוס' ד"ה ומה יבמה ע' רש"א ונ' דכיון דמ"מ היקישא דאחות אשה גלי לן דהאי ק"ו לאו פריכא היא מנדה א"כ שפיר פריך הש"ס אפי' חייבי לאוין נמי:
רש"י ד"ה וכי יש אהובה נ' כוונתו דבשלמא וכי יש שנואה פריך הש"ס שפיר כלומר דאטו קרא ברשע מיירי דעובר על לא תשנא אמנם מאי פריך וכי יש אהובה לזה כ' רש"י הכוונה אטו באהבתו תלי' מלתא וממילא ה"ה בשנואה הכי פירושו:
וכר' סימאי צל"ע לר"ע למאי הל' אצטריך האי כי תהיין בשלמא לרבנן אצטרי' דלא נילף חייבי לאוין ג"כ בק"ו אלא לר"ע דלא קאי אלא אאלמנה לכ"ג הרי באלמנה לר' סימאי מלא יחלל ילפי' ואדרבא הרי איכא למטעי ולמימר דהיכא דאין הויה יוכל לבכר ולא היא דאפי' ממזר בנו הוה מ"מ וצ"ע:
בעולה לכ"ג ע' רש"י וי"ל בעולה לאו דוקא כ"א בוגרת ומוכת עץ: מעם אחד בעי' אפשר דמל' שתי יליף כמו שני השעירי' דילפי' שיהיו שוים או מהאחת והאחת דמ' ג"כ השתוות ודבר זה למדתי מביאור החכם רוו"ה בהפטרה ליום א' דר"ה:
תוס' ד"ה אמר קרא ע' רש"א וי"ל דלרש"י ק' להו כיון דקאמר רש"י דל' לא תתחתן בם הכוונ' שאין קידושין תופסין א"כ לא לתפסו קידושין בז' עממין בגירות והא ליתא דנתינה לישראל יש לה קידושין כדתנן ואינם ד' רש"י לקמן דנתינה מידי אחרינא אית בה:
גמ' הניחא יל"ד דגם לר"ש איצטריך כי יסיר דמיירי בגויותן וע"ד אנו יודעי' דלא תתחתן היינו אפי' בגירותן ואי לא כ' כי יסיר הו"א דלא תתחתן היינו בגיותן דווקא משום לא יסיר ואולי דהכא פליג אדרבא וממילא מיושבי' ד' רש"י א"נ במסקנא הוא דקאמר רבא:
יל"ד עמ"ש הריטב"א דגבי שפחה קרא אינו מיותר דהאי עם החמור וודאי מיותר דלמאי נ"מ כ' לן קרא וצ"ע:
בענין רט"א יכולין ממזרי' ליטהר שילהי פ' האומר:
רש"י ד"ה ליטהר כוונתו דק' לי' ליטהר שהיא מהנפעל דמ' הוא יטהר עצמו וזה אינו לזה כ' רש"י דהכוונה כי גם פסול זרעו נכלל בו ומפסול זרעו יטהר עצמו:
עו"ש בן חורין ומותר בישראלית כוונתו דגם ר"א מודה דהוא בן חורין אלא דס"ל דאסיר בישראלי' דהוה בן חורין ממזר כמו שהי' תחלה עבד ממזר והיינו דקחדית לן ר' טרפון:
ויל"ד כיון דכל עיקר שזרעו טהור היינו משום דאינו מתייחס אחרי' א"כ מאי עצה היא זו לסבי' עצה שלא ישא אשה כלל ובוודאי לא יהיו לו בני' פסולי' וש"מ דמ"מ קיים מצות פ"ו בזה לר"ט מידי דהוה אשה לריב"ב דס"ל דמצווה על פ"ו ואף דאין בני' מתייחסי' אחרי' ומ"מ יש ליישב בזה דלכאורה למאי דמסקי' דר"ט לכתחלה קאמר ואמאי נקט ל' דיעבד במתני' ולמ"ש ה"ק לענין לאו דלא יהי' קדש לכתחלה קאמר ולמאי נ"מ אם כבר קיים פ"ו אמנם אי עדן לא קיים משום פ"ו לכתחלה לאו שפ"ד כדכ' קרא להקי' שם המת ואמר תחת אבותיך יהי' בניך ואין לומר דבאמת ר"ט לא קאמר כ"א במאן דכבר קיים פ"ו דא"כ מאי קאמר ר' שמלאי לאוקפוזיכני' אקדתתך פי' רש"י מקמי דנסיבת הרי אדרבא מקמא דנסיב לא קאמר ר"ט אלא ש"מ דבכ"ג קאמר ר"ט וכדכ':
רש"י ד"ה או דיעבד קאמר בסו"ד דביאת שפחה הפקר וקדישות נ' כוונתו ליישב קו' הראשוני' למה יהא ממזר פטור מלאו דלא יהי' קדש וע"ז כ' רש"י דל' קדש הוא מל' הפקר וקדישה היינו מופקרת וא"כ קפידא דקרא שלא יפקיר בר ישראל זרעו כי במעי שפתה הוה הפקר אבל בממזר אדרבא יפקיר ליפקיר דלא לרבו ממזרי' בישראל והיינו היכא דמ"מ יהא הוולד תחת כנפי השכינה שיהא חייב במצות כעבד מיהת ולא לעכו"ם:
ובתוס' רי"ד כ' משום דכ' בבני ישראל וק' א"כ אפי' גרי' יהי' שרוים לישא שפחה וצ"ע:
והנה לד' הרמב' מיושב במתני' לקמן דלא נקט עבדי' וממזרי' מותרי' זב"ז דדווקא שפחה שרי ולא עבד:
וע' בי"ש סי' ט"ז ד' הרמב' בקי' זאת ולהרמב' מיושב קו' תוס' בסוגי' דחציו עבד דעבד אסור בממזר אמנם קו' הבי"ש על הרמב' מעכו"ם ועבד ביבמות ל"ק דעכ"פ תרגום אונקלוס מיהת מפ' הלאו אעבד אלא דלא קיי"ל כוותי' ומ"מ אי הוה ס"ל להאי מ"ד יש ממזר מחייבי לאוין הוה אמרי' דסבר כאונקלו' דתנא הוא:
עבד אין לו חייס יל"ד מה עלה ע"ד המק' להק' וכי לא ידע זה דעבד אין לו חייס ויש ליישב קצת:
דה"ק דתזדבין באמה העברי' והוה סבר דאמה עברי' מיהת מותרת לעבד כנעני והוולד לאדון כמו בעבד עברי ושפחה כנעני' וע"ז דחה הש"ס דהכא ל"ש למימר דהוולד לאדון כיון שאינו מתיחס אחר העבד ואמנם למסקנא באמת ל"ש זה דקטנה אין לה בני' דבני' הרי הן כסימני' וגדולה לא מציא מזבן נפשה כמבואר ב"מ י"ב ע"ב בתוס' ד"ה מאי בעי' גבי' וד' הרמב"ן פ' משפטי' תמוהי' בזה:
ויל"ד הרי אם עדן לא נשא אשה אין רבו מוסר לו שפחה ומאי קאמר אי אקדמתיך וצ"ל דכר' בתמורה דף ל' ס"ל דסבר אפי' אינו נשוי רבו מוסר לו שפחה ועדן צ"ע שוב הראו לי קו' זו:
זיל גניב ע' רש"י ומ"מ ק' מאי עלה ע"ד התרצן והנה הרשב"א כ' דהוה סבר דלטהר דורותי' שרי נ' כוונתו דאנן אר' שמלאי ק' לן דלמה לו למחטי ולהשיא עצה לאי' שיזכה הממזר וע"ז כ' הרשב"א דגם לר' שמלאי ולכל ישראל יש זכות כזה שלא ירבו ממזרי' בישראל:
והתוס' רי"ד כ' כיון דמעיקרא כדי לשלם עשה וק' הרי ברייתא שלימה שנינו ר"פ איזהו נשך דאפי' ע"מ לשלם תשלומי כפל איכא לאו ונ' ד' תוס' רי"ד כד' הרמב' ה' גניבה שכ' דלאו דאוריי' הוה כ"א שלא ירגיל עצמו בכך ונ' דמהכא נפקא לי' להרמב' כיון דלא הוה דאוריי' א"כ כיון שעושה להכשיר זרעו שרי אפי' מדרבנן וכ"ת קרא למאי אתא נ' דע"מ למקט מודה הרמב' דהוה דאוריי' ורק בע"מ לשלם אמר הרמב' ומסוגיין דהכא וקרא לע"מ למיקט אתא וכן מורה ל' הרמב' שם:
ואמנם כשאני לעצמו הייתי אומר דקו' הש"ס מעיקרא הי' נהי דהממזר לא מפקיד אלאו דלא יהי' קדש להכשיר זרעו מ"מ כיון דהלאו במקומו קאי הרי גם השפחה מצווה עלי' ולא תשמע לו וע"ז שפיר משני לי' זיל גנוב ומדינא יהא מותר בשפחה ומשום אי' גניבה כיון דא"צ להשתתף עם אחר וודאי עביד:
ובענין קו' רש"א נ' דלעולם בהם תעבודו ל"ש אם קונה העבד עצמו בכסף מאדוני' ודווקא אם בחנם מוציאו לחירות שייך זה והאי אושפיזיכני' כסף הוא לי' והי' פודה הוולד מאדוני' ואמנם לפי שעה הי' מבריח ע"כ נכסי' דאם אין לו ונמכר כ':
והנה יש עוד נ"מ בין ר"ת לרמב' בעמוני ומואבי דלר"ת אסורין בשפחה ולהרמב"ם שרי וכ"כ בי"ש נ"מ זו סי' ד' סקל"ה וע' בס' עשרה מאמרות שכ' דכוונת ישי אבי דוד ע"ה שהי' תובע שפחתו להכשיר זרעו דלמא עמוני ואפי' עמוני' והן בעון דקאמר דוד לפי שהי' בן תמורה ולד' ר"ת אין מקום לזה דעמוני אסור בשפחה:
הדרן עלך פ' האומר, בעזר אל עלי גומר ונתחיל לבאר פ' עשרה יוחסין בעזר מאתו ישועות עתות חוסן:
ריש פרק, רש"י ד"ה נתני ע' בי"ש סי' ד' ג' שיטות בענין נתיני' נתעוררו הראשוני' אי עבדות גזר עלי' למה חרורי וגירי מותרי' בהם ולכאורה הו"מ לאתויי מלעיל דיש להם קידושין והנה לכאורה ד' רש"י כהרמב' דמדאוריי' אין לאו בנתינות ולא קיי"ל כרבא פ' הערל והי' מיושב בזה קו' תוס' לעיל ד"ה אמר קרא לא תתחתן ואמנם אין הכרח דלעולם רש"י כהרמב"ן והריטב"א וסייעתם ס"ל דדור ראשון דאוריי' והיינו מתני' דאלו הן חליקי' אמנם כיון דעלה סנחריב ובלבל כל האומות א"כ בימי עזרא לא הוה שוב נתין דאוריי' כ"א מדורות הראשוני' שהיו ישראלי' דאותן לא בלבל וא"כ הנהי וודאי דוד גזר עליהם:
ארץ ישראל יל"ד למאי נ"מ ואפשר לענין אם שכר בהמה בחו"ל דאינו רשאי להוליכה לא"י דבכ"מ בא"י לגבו חו"ל הוה כהר לגבי בקעה:
רש"י ד"ה ומבני לוי ע' ריטב"א ונ' דרש"י אמתני' קאי דאמרי' לעיל דהאי עלו ר"ל עזרא העלום וא"כ שפיר ק' לי' לרש"י הרי עזרא לא העלה לוים עמו:
לא מידי דאקרי קדש יל"ד לא לכתוב קרא כ"א קדש דהיינו תרומה לא יאכלו ואי תרומה לא יאכלו קדשי' פשיטא דלא יאכלו וצ"ל דאי לא כ' קרא כ"א קדש ה"א דקאי אקדשי' דהרי גם קדשי' אקרי קודש ומייתירא לחוד דרשי' חדא בתרומה:
גירי וחרורי מנל"ן יל"ד דלמא עבדי' ג"כ בכלל ואמאי קאמר גירי וחרורי וצ"ל דל' אליהם קדריש דעבד כיון דאסור בבת ישראל ל"ש למקש' להו אליהם שהרי לא נזדווגו להם:
אין משתמשין באשה ע' ב"י סי' כ"א מ"ש בזה על ד' המרדכי ודחה דברי' כי תלמיד טועה כ' כן ואמנם גם בפג"א הביא דברי' אלו בשם ר"ש בר"ב והביא ראי' מש"ס כתובות דהאשה חייבת להציע המטה קמי ארחי ופרחי והצעת המטה דבר של חונה הוא ז"נ תו"ד שם ולכאורה יש לדחות דדווקא שלא בפני' מיירי:
קול באשה ערוה ע' בי"ש סי' כ"א דדווקא בשאילת שלם הוה קול דיבור ג"כ ערוה ובזה יש ליישב קו':
בסוגי' דלכאורה מאי קאמר ר"נ ע"י שליח א"כ יהא בשליח קול באשה ערוה אלא דאם גם תאמר להשליח שישוב שלם לר"י מ"מ ר"י הרי לא ישמע קול אשה ובשליח כיון שאין השלם שלו לא הוה גבי' קול דיבור ערוה ואולי יש לדחות דשליח אשה קטנה קאמר ודוחק ומ"ש א"ש טפי:
ע' ב"י סי' ב' מ"ש לדחות ד' הא"ז בהגמ"ר פ"ב דיבמות והד"מ יישב כי כוונת הא"ז לד' הר"ן דהיודע עכ"פ יתרחק ואמנם כיון שהא"ז דייק למלתי' ממה דאמר רבא ספ"ק דיבמות ועמוקה משאול א"כ ש"מ דלא אמרי' כיון שנטמעה נטמעו א"כ אין לדבק כ"א במשפחות ידועות לא זולת: והנה הרמ"ה שהביא הטור סי' ב' ק' ג"כ עליו קו' ר"ת מהא דאמרי' או גלי א"כ ש"מ דאדם שאינו ידוע כלל מותר ג"כ להשיאו וצ"ע:
ממזרי ונתיני יש לדקדק פתח בתרתי וסיים בחדא דמתני' לא אשתעי כלל בתר הכי ואמנם לד' הרמב' שכ' דנתיני' דרבנן א"כ וודאי לא אצטריך קרא וכן לד' הריטב"א דדור ראשון דאוריי' א"כ כ"כ לעיל למאי דבא סנחריב ובלבל האומות ל"ש דור ראשון ממילא ג"כ לא אצטריך קרא אמנם לד' ר"ת דכל נתיני' דאוריי' ק' וי"ל דמ"מ כיון דבממזרי' כ' בהדי' עד עולם ואפ"ה שרי מכ"ש נתיני' דלא כ' בה' בהדי' עד עולם כמו בעמוני ומואבי: ואמנם אי ק' הא ק' מנ"ל לר' יוסי בשטת ר"ת דאטהר אתכם קאי אממזרי' דלמא דווקא אנתיני' דקילי ולא אממזרי' כלל ונ' דכיון דכ' ומכל גילולי' אטהר אתכם ובשלמא ממזר דע"י זנות קאתי הוא בכלל גילולי' משא"כ נתיני' מאי גילולי' שייך ותלמיד א' השיב דל' אטהר אתכם לא שייך כ"א אמי שהוא מאתנו משא"כ נתיני' שאינו מאתנו:
והנה הש"ס לא הק' ר"מ האי אתכם מאי עביד לי' ונ' דדרוש לה לדר"ע בשלהי יומא מי מטהר אתכם אביכ' שבשמים והכוונה לר"ע נ' דקאי על וטהרתם כשאתם מטהרין עצמכם אף הקב"ה מטהר אתכם ע"ד אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה:
כדמתרגם רב יוסף ע' רש"י דהאי ממזר ר"ל נטרד כממזר ואמנם למ"ש רמב"ן פ' תצא דל' ממזר הוא ע"ד מוזר הייתי לאחר יען כי הוא מוזר גם לאבותי' ועכשו בגולה נתקיים בנו מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי אתא האי ממזר כפשטא אלא שיל"ד לפי"ז הקורא לחבירו ממזר היאיך סופג מ' דלמא למוזר נתכוין ע"ד וישב ממזר באשדוד ולרש"י א"ש דאין ממזר יוצא מידי פשיטו:
הל' כר' יוסי הנה בתוס' זבחי' הקשו הל' למשיחא ותי' דנ"מ דא"צ להתרחק ממשפחות שאינם ידועי' ולפ"ז שטתם כשטת הריטב"א והר"ן בשם הר' יונתן דבאינם ידועי' פליגי והר' חיים שתי' שם בתוס' באופן אחר י"ל דכהרמב"ן ס"ל דאודועי' קאי וי"ל פרפרת לאה דהא דא"ר יוסף אי לאו דאר"י א"ש הל' כר"י הוה אתי אלי' וכו' ה"ק הנה לפי פשיטו מ' דבידועי' פליגו כד' הרמב"ן אא"כ הל' למשיחי' ומאי קאמר ר"י א"ש הל' כר' יוסי ורב יוסף הוא דקמותיב כן כד' התוס' שם בזבחי' לפי גרסתם שם ש"מ דר"י א"ש ס"ל דבאינם ידועי' פליגי וא"כ אי לאו דאמר הל' כר' יוסי כ"א ה' אומר הל' כר"מ הוה אתי אלי' ומפיק מינן וכו' ולזה לא קאמר רב יוסף לר"מ אתא אלי' וכו' דמר"מ לא ידעי' מידי באינם ידועי' ובידועי' ל"ש אתא אלי' וכמ"ש הר"ן ולהכי אצטריך רב יוסף לדר"י א"ש: והנה הרי"ף שהביא ג"כ להא דהל' כר' יוסי ואין דרכו כלל להביא הל' למשוחא א"כ מ' ג"כ דחולק על הרמב"ן וס"ל דבאינם ידועי' פליגי וכגון דא לכאורה הו"ל לפ' ולזה נ' דלעולם כהרמב"ן מב"ן ס"ל ומ"מ נ"מ בזה"ז אם לע"ל גם ידועי' טהורי' א"כ בזה"ז ע"כ אינם ידועי' טהורי' דקרא והי' לה' מגישי מנחה בצדקה ג"כ אזה"ז דלע"ל לא אצטריך דהרי גם ידועי' טהורי' ואמנם א"כ ק' קו' הר"ן האי כסף דקאי לע"ל וישב מצרף ואי גם ידועי' טהורי' כסף ל"ל ונ' דזו כוונת הרי"ף שב' לעיל גבי ר"ט והיינו דאמרי' כסף מטהר ממזרי' והק' הר"ן הרי אנן למשפחה שנטמעה מוקמי' להאי דריב"ל אמנם ד' הרי"ף דהיינו לר"מ דווקא דידועי' לא יטהרו לע"ל ואצטריך קרא למשפחה שנטמעה שתהא טהורה לע"ל ואצטריך כסף שפיר אבל למאי דקיי"ל כר' יוסי ע"כ האי כסף מוקמי לדר"ט דממזר נושא שפחה נמצא דהא דאר"י אמר שמואל הל' כר"ט תלי' בהא דאר"י א"ש הל' כר"י וכמ"ש:
והנה יל"ד בד' הר"ן דהכא מק' אד' הרמב"ן דהא האי קרא דוישב מצרף בלע"ל משתמו והרי גם לדידן הק' הר"ן לעיל הך קו' ונ' כוונתו דלדידן מ"מ יש ליישב דמדלא כ' האי בצדקה גבי וישב מצרף דנדע דלע"ל יעשה הש"י צדקה זו וכ' בפ"ע בסיפא דקרא ש"מ דה"ק דיהי' מגישי מנחה בצדקה שעשה הש"י עכשו משא"כ להרמב"ן דלא מוקמי' הא קרא לעבדות אלא משום דלממזרות לא אצטריך ואמנם אימתי לא אצטריך לע"ל א"כ גם עבדות די לע"ל:
תוס' ד"ה חמשה קהלי ע' רש"א ויש עוד להוסיף קו' ע"ד הא האי בקהל ה' אדידן קאי ומאי גבי דהו שכ' תוס' ואמנם כוונת תוס' נ' פשוט דהנה הנך בקהל אתי למילף עד"ז דאי לא הוה כ' כ"א חדא הו"א בכהני' הוא דלא יבא דאנהו קהל ה' מקרי וכן כולהו ואמנם התינח בממזר ועמוני ומואבי שהן מין בפ"ע משא"כ פצוע דכא שיוכל להיות כהן ובן לוי וכו' ומהי"ת נימא דגלי לן קרא דלא נימא בכהני' הוא דלא יבא אם הוא כהן כשם שמותר בישראל מותר בכהני' והיינו דל"ש קהל לגביי' דלא מסתבר דאתא האי קהל לגלויי מידי, וע' בריטב"א:
נושא כהנת ע' בריטב"א דכ' בני אהרן ולא בנות אהרן ויל"ד מהי"ת נימא דכהנת אסורה לינשא לפסול כיון דבנה עכ"פ לאו כהן דהלך אחר הזכר ואפשר משום דגבי בת כהן כי תהי' לאיש זר כ' כי תהי' אלמנה ושבה אל בית אביה מלחם אביה תאכל והיינו אם לא נבעלה לפסול לה ס"ד דקפיד קרא בהכי לכתחלה מיהת קמ"ל דלא:
רש"י ד"ה חד נ' דכצ"ל לא יבא עד עולם ולא בקהל:
כהני ולויי מחד קהל נפקא כ' רש"י דשבט א' אקרי קהל עד"ז י"ל דר"י לטעמי' דס"ל במס' הוריות דשבט א' אקרי קהל א"כ מסתבר לאוקמי קרא אכהני ולויי ולא אכהני לחוד דניהוי האי קהל כפשוטו משא"כ לדידן לרבנן התם דגם שבט א' לא אקרי קהל וא"כ גם אי קאי אכולא שבט לוי ג"כ קהל לאו דווקא וא"כ גם אי קאי אכולא שבט לוי ג"כ קהל לאו דווקא וא"כ שפיר מוקמי' לי' אכהני' לחודיי':
ולאידך לישנא י"ל דפלוגי אי בעי' בהיקש מופנה דלמ"ש תו"י האי קהל רק להיקישא אתא:
רש"י ד"ה תרי קהלי כוונתו דבתי' דלעיל א"ש ל' תרי קהל, דקאי אכהני ולויי ואמנם בתי' זה הכוונה רק דאצטריך תרי קרא:
רש"י ד"ה לא הוזהרו כשירות כוונתו רק לפ' ל' כשירו' ופסולות ואמנם לא בא למעט אלמנה לכ"ג דאף דלא נפקא מהשוה הכ' כדאמרי' ביבמות מ"מ ילפי' לה מלא יקחו:
וע' בי"ש סי' ד' מ"ש ליישב ד' הרמב' דגבי גר ל"ש האי כללא דהלך אחר הזכר ויש לדחות דהתם משו' לו הלך אחר פסולו הוא וכן מ"ש לעיל סימן ב' ליישב דלא הוה ס' ממזר משום די"ל בשעה שנולד נודע שהוא ממזר ואמנם בדורותי' מאי איכא למימר הרי בניו שנולדו במקום שאין מכירין אותו לא נודעו לעולם וצ"ע:
בענין שתוקי בישראל ר"פ י' יוחסין:
מתני' כהני לויי וכו' ק' פשיטא הרי קרא בכו"ג בתולה מעמיו יקח וכל ישראל בכלל ונ' דתנא ארישא קאי די' יוחסין עלו מבבל והנה ייחוס הכהן עד המזבח דממזבח ולמעלה אין בודקין ייחוס לוי על הדוכן וייחו' ישראל אסטרטיא של מלך וסד"א דלגבי ייחוס ללוי ייחוס לישראל לא חשיב וכן גבי ייחוס כהני ייחוס לווי לא חשיב קמ"ל דלא היא כ"א כהני וכו' מותרין לבא זה בזה:
ולויי וכו' ע' רש"י כוונתו דכולא מתניתן בזה לדיוקא אתא דכהני' אסורי' בגיורת ומשוחרר' וכ"ת אמאי לא תני לה בהדיה והוה מקצר ושונה י"ל דבגיורת ומשוחררת פחותות מבנות ג' איכא פלוגתא ביבמות ואי הוה תני לה סתמא בהדי' הוה סתמא דלא כר"ש ולא בעי תנא למנחת נפשי' לפלוגתא ולהכי שבקא אדיוקא וממילא למר כדאי' לי' ולמר כמאי' ליה: ודע דמ"ש רש"י בחזקת זונה למ"ד כדקיי"ל נמי דאפי' פחותות מבנות ג' לאו דווקא זונה כ"א הכ' עשאה זונה ובזה א"ש הא דלא אמרינן לענין זה גר שנתגייר כקטן שנולד דכאן גזיה"כ הוא כך:
רש"י ד"ה אינו מכיר את אביו כוונתו דלאו דאבא שאול דסיפא פליג את"ח כ"א ברישא מיירי שאמו אינה רוצה לפרסם ממי הוא ולהכי הו"ל שתיקי: רש"י ד"ה רוב כשרי' לכאורה יל"ד למ"ד רוב וקרוב הולכין אחר הקרוב א"כ כיון דעל הרוב קרובי האשה מצויין אתה בבית דהיינו אחים ואחיות ולמה אהני בזה מיעוט פסולין כיון דהמיעוט קרובים אצלה א"כ ניזל בתר קרוב וצ"ל דמ"מ הקרובים אינן מצויי' אצל קרובותי' בזנות ואפי' רובא כה"ג לדידן לא מפסדי וה"ה קרוב למאן דאית לי' הא למה זה דומה למאי דאמרי' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין אף דרוב העול' אינם מומחין כיון דאינם מצויין אצל שחיטה לית לן בהו ה"נ כיון דאינם מצויין לגבה בזנות לית לן בהו:
וז"נ ג"כ כוונת רש"י שכ' מיעוט פסולין ממזרי' וקרובי' ר"ל דקרובי' לחודיי' אפי' למיעוט לא יחשבו דאל"כ ק' כמ"ש למ"ד הולכי' אחר קרוב ולא בהדי ממזרים הוה מיעוט וממזרי' לחודיי' שוב הוה מיעוטא דמיעוטא ומ"מ נ' כוונת רש"י דנתני' אינם בכלל האי מיעוט דרש"י לטעמיה דס"ל נתני' דוד גזר עלי' וכאן בד"ת מיירי ואין להק' הרי עמון ומואב לא הות מיעוט כיון דלא פסלי כ"א לאחר שנתגיירו דקוד' לכן הו"ל כשאר עכו"ם וגרי' עכ"פ הוו מיעוטא:
וע' בריטב"א שהק' הרי רבא פוסק כר"א דשתיקי אסור בממזרת ותי' דבישראל גם ר"א מודה דמותר וצ"ל דלא גריס הריטב"א בסוגיין בקהל וודאי הוא דלא יבא דהיינו עכ"פ דלא כר"א:
ואמנם מד' הריטב"א אלו מבואר דפשיטא לי' דר"א מדאוריי' קאמר דאל"כ לא מק' מידי וטעמי' נ' דלמאי דמסקי' דבישראל אסור משום מעלה ביוחסין ואי ר"א מדרבנן קאמר טעמא מאי אע"כ מדאוריי' ואמנם הר"ן כ' בהדי' דכה"ג שייך ג"כ מעלה:
ויש לומר בזה סנסן למ"ש הרשב"א כאן דלד' הרמב' דס' ממזר רק מטעם ס' דאוריי' מותר א"כ לר"א דס"ל אפי' על חתיכה א' ס' חלב מביא אשם תלוי א"כ ס' ממזר אסור וי"ל דס' ממזר מותר מטעם דרוב כשרי' ומ"מ ס' קהל אסור לר"א וע':
והנה הרשב"א והריטב"א שני' הקשו קו' א' אלא דהריטב"א קרי לי' ס"ס והרשב"א קרי לי' רוב ואולי פלוגתיי' אי בעי' יוכל להתהפך דהכא הרי אינו יכול להתהפך דאם תאמר דלמא אזלא איהי א"כ ממילא אסורה דקבוע דאוריי' וד' הריטב"א דלא בעי' יכול להתהפך וד' הרשב"א דבעי' ומ"מ רובא מיחשב לי' כאן משום דבלתי ספק האחר הוה מחצה:
ואולי פלוגתיי' בענין ס' א' בגופו וס' א' בתערובות אלא דהכא כיון דב' הספיקות נולדו כא' לכאורה כ"ע מודו דכה"ג הוה ס' בגופו וס' א' בתערובת ס"ס:
ומ"מ מד' שני' נלמוד דלמסקנא אפי' ידעי' דאזלא איהי לגביי' מ"מ הוה ס' המותר לבא בקהל ודווקא ברוב פסולין הוא דכ' הרשב"א דאסור ואמנם ד' רש"י אין נ' כן שכ"כ דלמא אזלא איהי וכו' אין זה אלא ס' מבואר לכאורה מדברי' דהס' היינו משום דמס' לך אי אזלא איהי אבל בס' קבוע לא סגי לך ונ' דדייק רש"י כן מד' רבא דלמה לא אמר בקיצור רוב כשרי' ומיעוט פסולין והו"ל ס' והתורה אמרה או"ו אי לאו דמספקי' ג"כ דלמא אזלו אינהו לגבה משום ס' קבוע לחוד לא אמרי' דשרי' קרא דכיון דהא דשרי רחמנא ס' ממזר חידוש הוא כל כמה דמצינן למעוטי עדיף וכ"ת הא הוה ס"ס ומיעוטא ל"ל ד' רש"י דלא הוה ס"ס:
והנה הביא הרשב"א ד' הרמב"ם דדייק מסוגיין דס' דאוריי' מה"ת לקולא וד' הרשב"א וכן ד' הר"ן ספ"ק דמכלתין דהרמב"ם יליף מס' ממזר לכל התורה וזה ק' טובא דא"כ למה זה אצטריך טעמא למה אמרו וחכמי' לא ישא הרי בכל ס' דאוריי' אמרי' מדרבנן מיהת לחומרא ותו למה בממזרת מותר הרי ס' דאוריי' מדרבנן לחומרא לכ"ע אע"כ בממזר מידי אחרינא משום דגלי לן קרא להתירא א"כ ש"מ דלא ילפי' מני' לשאר דוכתי והנ"ל בכוונת הרמב' הוא דמסוף ד' רבא יליף דקאמר דגם בממזרת מותר האי שתיקי דרוב כשרי' משום קהל ס' וק' דלמא הא דגלי קרא בס' קהל יבא היינו ס' דרוב פסולין דאיכא כעין ס"ס להתירו בממזרת כמו ברוב כשרי' להתירו בבת ישראל משא"כ ברוב כשרי' דאיכא ס"ס שלא להתירו בממזרת מנ"ל דכה"ג גלי קרא אלא לאו ש"מ דע"כ כה"ג דרוב כשרי' אצטריך קרא דבס' קהל יבא משים דכה"ג בכל התורה ספיקא לחומרא משא"כ ברוב פסולין ס' כי האי בכל התורה לקולא ולא אצטריך קרא וא"כ ש"מ דס' דאוריי' לקולא מה"ת ורבא דנקט ד"ת כשר מ"ט רוב כשרי' וכו' ה"ט משום דמדרבנן אפי' כה"ג פסול וכן משום דבעי לאשמועי' דאפי' כי האי הוה בכלל ס' קהל יבא וכמ"ש ומיושב בזה לאיזו ענין סיים רבא הא דס' קהל יבא או"ו למ"ש: ונמצא דשפיר דייק הרמב' למלתי' משמעתין אף דס"ל דממזר קיל משאר ספיקות וכמ"ש:
ולד' רש"י צ"ל דרבא סיים למלתי' משום דבא ליישב דלא תימא לפי ההצעה אסור בממזרת מה"ת:
ובשאר העניני' שבין הרשב"א והרמב"ם בזה ע' בחידושינו ספ"ק דמכלתין: כל כי הני מזני ואזלי לכאורה אדרבה תולין מקולקל במקולקל וצ"ל דלקולא אמרי' הכא באי' דרבנן ולא לחומרא:
רש"י בת שתיקי' ע' רש"א אמנם כוונת רש"י דזנות ברווקא הוא דמצוי כדאמרי' בע"פ הב"ה מכריז על רווק שאינו ריטא אבל בנשוי אשה אין זנות מצוי ולהכי כ' רש"י דתחלה בא עלי' בזנות:
רש"י אלא לא שכיח נ' דקשה לי' לרש"י על פי' קמא דאין הדמיון עולה התם בהאי לחודא לא חיישי' אבל בכל ישראל מיהו חיישי' ולזה בחר רש"י בפי' בתרא אמנם לפי' בתרא האי ה"נ לא שכיח מיותר ונ' דתרוויי' אתנהו דלא שכיח קמי' היינו שישא אחותם וה"נ לא שכיח היינו דכל שתוקי לא שכיח:
אשת איש בבעלה תולה אף דגם אנן תלי' דרוב בעולת אחר הבעל הכא דהשליכתו ס"ד דגרע לזה אמרי' דוודאי הך דהשליכתו לאו א"א הוה דבבעלה תולה:
והא דלא אמרינן רוב פנויות היינו משום דיולדת מ"מ רובן א"א והיינו ג"כ דאמרי' מיעוט אסורות דרוב אסורות אינם יולדות: