ליקוטי חבר בן חיים ח· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין שלטון ופועל פ' האומר
ע' ברא"ש מ"ש לדחות ד' תוס' שהביא מהתוספתא דמ' דמיירי בדברי' ידועי' ואמנם לתוספתא זו ממילא מיושב הקו' דהיינו דבא לאשמעי' דצריך לדבר כדרך המדברי' ונכלל זה בואם לאו דנקט תנא אלא דעדן ק' בעועל מאי קמ"ל והנה מד' הרמב' בה' אישות מבואר ג"כ שבא ליישב קו' זו ולהכי כ' אעפ"י שלא הועיל בדברי' כלום ומיושב ג"כ רק שלטון וע' בר"ן כי תי' מתרץ הכל:
בענין ע"מ שירצה אבא פ' האומר:
במתני' רש"י ד"ה אבא אביו של חתן לכאורה לפי מ"ש תוס' לקמן דאף דמת קודם ששמע אנו דנין דוודאי הוה שתיק נ' הייני דווקא באביו של חתן דמה אכפת לי' משא"כ באביו של כלה דעלי' רמיא לא אמרי' כן והיינו דדייק רש"י אביו של חתן:
כ' הד"ן דלקלקולא לא חיישי' ר"ל לגבי אב דליכא איבא אבל גבי בעל זימנין טובא חיישי' לקלקולא:
תוס' ד"ה ע"מ שישתוק מחוסר אמירה שאני נ' כוונתם דאמירה הוה קום ועשה ממש ולכך בעי' שותקיי' התנאי ממש משא"כ ע"מ שישתיק דלא הוה קום ועשה ממש ע' בר"ן ולהכי לא בעי' שיתקיים ממש:
ובתו"י שם דע"כ מיירי שכבר שמע הכוונה נ' דל' מלמדין מ' דקאי אב"ד וכ"ז שלא שמע מאי מלמדין שייך הו"ל למתני משיאין לו עצה די"ל דלא קאי אב"ד:
בענין קו' הבי"ש מגמ' דפ' המדיר דליכא למ"ד דס"ל ע"מ שלא ומחה לכאורה לק"מ דהתם ע"כ מ"ד עכ"פ מקודשת לא ס"ל שלא ימחה דאמאי תהא מקודשת הרי לא מחה ומ"ד רצה מקודשת ג"כ ק' דלמא למחר ימחה וכ"ת כיון דאמר אין לא מצי מחי א"כ יק' שוב קו' הראש דרצה לא הוה דומיא דירצה ואם ירצה היינו לא ימחה ע"כ רצה לא מחה:
ובמ"ש הח"מ ליישב קו' הראב"ד ממ"ש הרמב"ם דלא מיחה מקודשת דקאי אישתוק י"ל ג"כ קו' שניי' של הראב"ד מ"ט נקט הרמב' ואח"כ שמע דבישתוק עכ"פ בעי' שתיקה בשעת שמיעה וממילא כיון דעכשו מלמדין אותו ע"כ ע"ע לא שמע:
ומה שהשיג הראב"ד עמ"ש הרמב' לא רצה אינה מקודשת דפשט הש"ס מ' דע"מ שירצה היינו שיאמר אין נ' דתליא בחילוק הגי' דהראב"ד גריס רישא ומציעאתא בחד טעמא כגי' הריטב"א ושפיר כ' דע"כ ירצה היינו ישתוק ואמנם הרמב"ם גריס כגי' דידן דסיפא ומציעתא בחד טעמא ולהך גי' דייק הרשב"א דע"כ רישא היינו דחמר אין דאל"כ למה לא קאמר רישא ומציעאתא בחד טעמא ע' ברשב"א ואמנם ד' רש"י דאפי' לגי' דידן מוקמי' רישא בישתוק ובהא דמוקי הש"ס דהכא לד' רש"י נ' מסתבר כד' הבי"ש: בענין קדשתי את בתי פ' האומר:
רש"י שניהם נותני' גט להתירה לאחרים נ' כוונתו דלאחרי' הוא דשרי' אם גרשוה שני' אבל מגרש ראשון ונושא שני לא:
חזקה אין אדם חוטא יל"ד וכי בחזקה זו נוציא א"א מחזקתה והכא ל"ש תי' הר"ן לגבי דרב אסי דהתם לכנוס שפיר כ' הר"ן משא"כ הכא ולזה נ' דרב ורב אסי לטעמיי' אזדו דהנה רב ס"ל לקמן דאינו נאמן האב לסקול על ידו ונ' טעמו דס"ל דלגבי דבר שבערוה לא מהימן האב כלל דאין דבר שבערוה פחות משנים אלא מדחזי' דנתנה תורה רשות לאב לרשיא בתי א"כ ש"מ דנאמן לאוסרה בכל ע"א שהוא בידו אמנם מ"מ אינה כא"א גמורה ומה"ט שפיר ס"ל לרב דסגי בהך חזקה ואמנם רב אסי לטעמיי' דס"ל סוקלין על ידו והויא א"א גמורה ממילא לא מהני חזקה דאין אדם חוטא וכ"ת א"כ אמאי קאמר רב אסי גבי היא אומרת נתקדשתי דאינו נאמן לכנוס דמ' ליתן גט נאמן וכ"כ הפוסקי' ואמאי הרי לית לי' לרב אסי חזקה אין אדם חוטא לא היא כ"א אדרבא בהא גופא רב אסי לטעמא דס"ל לקמן על ידה אין סוקלין וכמ"ש רש"י לקמן דלגבי:
דיבורה וודאי אמרי' אין דבר שבערוה פחות משנים א"כ ה"ט דלגבי דידה שוב אמרי' חזקה אין אדם ובמ"ש נתבאר טעם המחבר דאף שכ' בב"י דלדידן דקיי"ל כרב אסי בעי' בפני האב דווקא בכל זאת בשו"ע כ' טתם עד שבא הרמ"א והגיה בפני האב ונ' ד' המחבר דלכאורה ליתן גט דהשעם משום חזקה אין אדם חוטא לא בעי' בפני האב דכ' דרב אסי לית לי' הך סברא גבי קדשתי את בתי ואמנם אנן לא קיי"ל בהא כרב אסי כ"א דאנן סוקלין ע"י וא"כ שפיר נ"מ אפי' שלא בפני האב לענין ליתן גט:
והנה כ' הר"ן דטעמא דרב אסי דהרי אנו מעמידין אותה בחזקת א"א ואמנם ק' תינח נאמן לכנוס אמנם הרי גם לרב אסי נאמן ליתן גט ולמה יהא נאמן להוציאה מחזקה וצ"ל כיון דאתה מאמינו לכנוס אף אתה מאמינו ליתן גט דהואיל בידו לכונסה ולגרשה אף בידו לגרשה מיד כמו דאמרי' גבי בעל שאמר גרשתי נאמן הואיל בידו לגרשה:
ודע דבד' הר"ן אלו מובני' ד' הירושלמי שכ' עלה דרב אסי ובירושלמי הוא בשם רב דאין למידין ממנה למקום אחר כגון מכרתי שדה ואינו יודע למי וק' באמת הלא גם שם שייך הך דלא חציף דהרי מוכר יוכל להכחישו ויהא נאמן ואמנם בד' הר"ן שפיר מובן דהכא דווקא מהני הך חזקה משום דלא הוה כ"א להחזיקה בא"א ולא להוציאה מחזקתה משא"כ גבי שדה דאתה בא להוציא השדה מחזקתה בחזקה זו שפיר אין למידין ממנה:
והנה כ' ה"ה דטעם הרמב' שכ' האב נאמן לומר נזכרתי אפי' לאחר שבגרה בתו כל שאין בידו שוב לקדשה משום דלא גרע מאחר וק' באחר שייך חזקה לא חציף וכו' משא"כ באב עצמו והשיב א' מן התלמידי' דגם באב שייכא חזקה זו דהרי האי גברא יוכל ג"כ להכחישו ובזה מובני' לי ד' הלח"מ שכ' דלטעם זה נאמן האב אפי' במקום עדים אם אינם יודעי' למי נתקדשה וה"ל לכאורה לכתוב דבפני העדי' דווקא נאמן דשייך לא חליף ואמנם למ"ש סגי בפני החתן לחוד:
והנה הבי"ש הקשה לרב אסי אכתי בשני' דא' מהם וודאי חציף ולא ידענו איזו לא נאמין לשני' ותי' בדוחק והנה לרב אין להק' כן כמ"ש הרשב"א דהא' סובר דאינו חוטא כי חבירו הוא המקדש ואם יגרשנה מותרת לו ואם ישאנה הרי מותר לישאנה אמנם לרב אסי שפיר ק' ונ' דדוקא בראשון שבא אנו מאמינין לו כי האמת אתו מטעם לא חציף משא"כ השני שבא אנו אומרי' מאחר שראה כי בא הראשון והאב לא הכירו א"כ הוא טוען כי הוא קידשה וממ"נ אם הראשון ישאנה ושפיר ישאנה ואם הראשון יגרשנה א"כ ממילא מותרת לשני שהרי מותרת לכ"ע:
רש"י ותוס' ד"ה אירתותי מרתת מזה הק' הבי"ש אד' הפוסקי' שכ' דאם השני נישאה צריך קידושין אחרי' ואמאי הרי אמרי' דהאי דמגרשה הוא המשקר ולכאורה לק"מ דרש"י ותוס' כ"כ אליבא דרב דס"ל אינו נאמן לכנוס אבל לדידן דקיי"ל כרב אסי לית לן כלל הך סברא:
רש"י ד"ה קדשתי את בתי קטנה והוא אינו יודע למי לכאורה ק' מאי בעי רש"י בזה ולמה לא בעי פי' כן במתני' ונ' דלכאורה הי' אפשר לומר דלאו דמיירי מתני' בגוונא דהאב בעצמו קיבל הקידושין ואינו יודע למי כ"א מיירי בנערה שיוכל האב לעשותה שליח לקבל קידושי' והנה כה"ג שפיר האב אינו יודע למי נתקדשה והיא אינה נאמנת אמנם תינח לרב דהטעם משום חזקה א"כ אף דהאב אינו מכירו נאמן משא"כ לרב אסי דהטעם משום דלא חציף ואם האב אינו מכירו מאי חוצפא א כא ואיהי שמכירו הרי תחפה עליו א"כ מיירי דווקא שהאב קיבל בעצמו הקידושין ובכל זאת אינו יודע למי קדשה ומעתה במתני' דאיכא לפרושי כדרב לא פי' רש"י מאומה דלרב מיירי בנערה שנתן לה אבי' רשות ולרב אסי דווקא בקטנה ע"י עצמו משא"כ עכשו הברייתא דקאי רק לרב אסי שפיר פי' רש"י דע"כ מיירי בקטנה ע"י עצמו ומ"ש עוד רש"י במרתת נ' כוונתו דמסיפא דברייתא דקתני דבדידה לא מרתת ידעי' דבאב הטעם משום דלא חציף וסוף ד' רש"י נ' דבא ליישב דלא הי' די בדידה אם יתירו לו לכנוס ואם יבא המקדש יוציא לזה כ' רש"י דהיא תכחישנו ואמנם א"כ ד' רש"י דנאמנת אם טוענת נזכרתי דלא כהריטב"א: רב אמר סוקלין וכו' נ' לפ' במ"פ לכאורה רב ורב אסי תרוויי' ס"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים אמנם תוכח לענין לשויא א"א לסקול ע"י ולזה לא מהני עדותו דא' כלל גבי תרי אלא לענין לשויא חתיכא דאיסופא לחוד הוא דמהימן ואמנם לבתר דהימני' רחמנא לשויא חתיכא דאיסורא א"כ הוחזקה א"א על ידו ממילא סוקלין משום סוקלין על החזקות ע' תוס' רי"ד ואמנם לכאורה הא תליא בפלוגתת הירושלמי עם גמ' דידן דד' גמ' דידן במס' חולין פ"ק דהא דמכה אביו חייב היינו מטעם רוב וד' הירושלמי וכ"כ הרמב' דמטעם סוקלין על החזקות הוא נמצא לד' הירושלמי א"כ הא דאחזקי' לי' דאבוה היינו גופא מטעם חזקה ולמקטל בחזקה זו תרי זמני הא לא אמרי' וזה טעמא:
דרב ואמנם רב אסי ס"ל כגמ' דידן דלאבוה מחזקי' לי' מטעם רוב וא"כ שפיר קטלי' מטעם חזקה ואמנם כ"ז לגבי אב דהתורה אמרה שיוכל להחזיקה משא"כ לגבי דידה דלא מהימנא כלל נהי דמ"מ מטעם שויא נפשה אסורא מ"מ כ"ז שלא הוחזקה ממש בא"א אין סוקלין דשויא נפשה היינו מטעם נדר והוחזקה נדה דבעלה לוקה היינו משום דהתם רחמנא הימנה מוספרה לה משא"כ כאן ואמנם לפי"ז נוכל לומר דרב דווקא באב ס"ל אין סוקלין משום דתרי זמני לא מצרפי' חזקה משא"כ לגבי דידה ס"ל לרב כיון דהוחזקה הוחזקה וסוקלין כמו בנדה והיינו דאצטריך רב חסדא למימר דא' זה וא' זה אין סוקלין דלא כרב בדידה ולא כרב אסי באב:
תוס' ד"ה לקטלא וצ"ל דמיירי בעדי' פי' בעידי לידה דבעידי סקילה וודאי מיירי קרא את בתי נתתי פי' דהו"ל למכתב האיש הזה לקח בתי: תו"י ד"ה ולא לעונשין ע' רש"א כוונתו דלמא האי ואזדא ר"ח לטעמא לא קאי אבני זה כ"א אבתי והתם שפיר אבוה שייך בגוה דהיינו ע"י עדותו שקדשה ושהיא ראוי' לביאה הו"ל למקטלי' לבועל ולא קטלי':
רש"י ד"ה אין סוקלין נ' דעתו כד' הרז"ה דלא קאי אדלעיל ולהכי נקט זינתה דל"ש גבי נישואין אם אומר של פלוני קידשה דאי כד' הר"א בבעל המאור שם הו"ל לפ' ונישאת לא' ושלא קדשה לו אבי':
רש"י ד"ה בן י"ג וכו' בא ליישב קו' תוס' למה נקט שני' דווקא ולא נקט בני זה גדול דשערות ג"כ בח' משום דלענין נדרי' לא בעי' שערות דמופלא סמוך לאיש דאוריי':
ע' רש"א מה שדחה ד' תו"י ואמנם בש"ס עירוכין ד' ע"א אמרי' גם שני' שיהו שוין ר"ל שני' גדול וא"כ הכא בשמעתין ע"כ לענין שאר עריות מיירי כמו שפי' רש"י ואמנם ע' סנהדרין ס"ו ע"ב דבארוסה לרבנן חייב: בענין קדשתי וגרשתי פ' האומר:
רש"י ד"ה ר"ל דל' גירתתיו אינו מדוקדק דהוא אינו מגרשה אלא משום דע"י שקיבל היא את הגט מתגרשת נקט ל' זה:
לפי מ"ש הח"מ דגם קדשתי' לבד אינו נאמן בגדולה יל"ד למה במציעותא לא נקט ג"כ קידשתי' לבד מה שהק' הח"מ על הב"ח למה לא יוהא נאמן במגו אפי' לאחר כ"ד מיושב בד' הבי"ש:
ומ"ש הריטב"א דאין האב נאמן במגו וכ"כ הר"ן ר"ל מגו דטעון אבל מיגו דשתיק וודאי מהני דאדרבא מהכא ילפי' מגו דשתיק דהיינו הפה שאסור: וכוונת הטו"ז לחלק בין עדות דבעדות אמרי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ולהכי בעי' תוכ"ד:
מ"ש רישא ע' רשב"א כוונתו דאמציעאתא לא ק"מ דהתם כיון דגדולה היא ממילא אינו נאמן דנערה כ' בפרשה כמ"ש רש"י לקמן ועיקר קו' אקטנה דסיפא אמנם מד' רש"י סיפא לאו בידו מבואר דמ' לי' דגם אמצעאתא מק' ונ' דרש"י בא ליישב דלכאורה מציעאתא משנה יתירא היא או"ו לגופא אתי דבגדולה לא מהימן:
והא דתנן במתני' כשהיא קטנה והרי הוא קטנה לכאורה שפת יתר היא נ' דבא תנא לומר דלאו דידעי' אנן שהיא קטנה כ"א הכל ד' אביה:
ומ"ש רש"י דאין בידו למוסרה לגוי ר"ל דלא זכתה לו תורה זכות זה ואם מ"מ יעשה הוי כגונב נפש מישראל וזה לא מקרי בידו:
וע' רשב"א בא לתרץ ד' התרצן דמ' לי' דמ"מ מקרי בידו ואפשר לומר ד' התרצן ביוכל לקדשה לא' ע"מ שיגרשנה ומ"מ לא מקרי למסקנא דלמא מ"מ לא יקיים תנאו ואם גם יהי' הקידושין בטלים מ"מ לכהונה לא מפסלא: ויל"ד לפמ"ש רש"י דעיקר השקלא משום פסול תרומה א"כ אמאי לא קאמר הש"ס גרושה לכהן הדיוט דנ"מ ג"כ לענין תרומה וצ"ל משום דר' סימאי נקט אלמנה לכו"ג משום דהתם כ' ולא יחלל:
ויל"ד לר' ישבב האי לא יחלל מאי עביד וצ"ל דעשיי' ממזרי' אין חילול גדול חזה אלא דק' חללה דכ' רחמנא ל"ל בשלמא אי אר' סימאי קאי משכחת חללה בלא ממזרת בחייבי עשה אלא אי טעמא בנפשא הרי כל חללה ממזרת היא וצ"ל לעבור בב' לאוין או משום ס' דס' ממזרת שריא וס' חללה לכהן אסירא:
מצרי ואדומי יל"ד הא אמרי' בסוף מ' ידים דעמד סנחריב ובלבל כל האומות והי' נ' מזה דמ"מ במקומן אסירי מטעם קבוע דלא ימלט דלא אשתייר חד וכל קבוע כמחצה ע"מ דמי והרי במקומן יכול לקדשה ולד' הראש בשו"ע א"ה דס"ל דמצרי בזה"ז אסור ג"כ מיושבי:
בענין יש לי בנים ואין לו אחים פ' האומר:
מתני' אמר בשעת מיתתו יל"ד לאיזו ענין נקט בשעת מיתתו ומ"ש דבב"ב פ' י"נ לא קתני כ"א האומר:
זה בני והי' נ' דמשום סיפא נקט הכי דאפי' הכי דבשעת מיתה לכאורה וודאי קושטא קאמר מ"מ אינו נאמן:
אמנם למ"ש תוס' לקמן דמתני' בעי' דווקא לא מוחזק באחי משום דבשעת מיתה ל"ש בידו לגרשה א"כ הא כדאיתא והא כדאיתא התם דמיירי במוחזק באחי ומשום הואיל ובידו לגרשה קתני האומר כלומר בריא שאומר זה בנו משא"כ במתני' דידן דמיירי דווקא באינו מוחזק קתני בשעת מיתה וא"כ תרוויי' דווקא וא"צ למ"ש הרשב"א דבלא מוחזק באחי מאי קמ"ל דהא גופא קמ"ל דבשעת מיתה בעי' לי' מוחזק דווקא:
רש"י ד"ה בשעת קידושין ולא אמר ע"מ דאי אמר ע"מ א"כ היאיך קאמר ר"נ נאמן לאסור אם נאמן א"כ הקידושין בטלים וממילא מותרת לשוק אלא שיש להשיב דמיירי שכבר בעל וס"ל לר"נ כיון דעבד מעשה אחולי אחלי' לתנאי' אא"כ מתני' גם כרבי לא אתיא דדלמא התם בהא פליגו ר"נ סבר דאחולי אחלי' ור' סבר דלא אמרי' דלא אמרי' אחולי אחלי' א"כ ממילא אין נאמן לאסור כדכ' ודווקא התם דבשעת קידושין אמר הכי ס"ל לר' הכי משא"כ במתני' או"ו דלא מיירי בע"מ:
אמר רבא נ' להסביר ד' רבא קצת דה"ק דבשלמא התם כיון דבשעת קידושין הבטיחה שי"ל בני' א"כ לא חציף למימר דאין לו עד שעת מיתה משא"כ במתני' דלא אמר מעולם כלום א"כ מאי דוחקי' להמתין עד שעת מיתה וכי ידע מתי ימות אלא ש"מ לצעורא קמיכוין:
רש"י ד"ה נאמן להתיר ע' רש"א מ"ש בסו"ד דבאיכא עדי' למה נאמן מבואר בבי"ש סי' קנ"ו דוודאי מקמי דאמר אין לי אחי' אי איכא עדי' הוא דלא מהימן אבל בתר הכי כיון דכבר האמנתי' א"כ אתי סהדי הרי לא אמרי דאין לו בני':
תוס' ד"ה מה לי לשקר דברי' ק' להבין דאטו עכשו יבטיח לגרשה הלא לא יבטיח אלא עד שעת מיתה והתם מאי רוצה לקיימה שייך ונ' לכוין כוונתם למ"ש הרשב"א דהיא דלמא לא תאמין לו שיגרשנה לאחר זמן וכ"כ הרשב"א ליישב:
ואמנם יש לפקפק מטעם אחר דהיא לא תבטח ע"ז דדלמא בשעת מיתה לא מתרמי לי' ספרא ואמנם אטו השתא היא בטוחה הואיל ועכשו י"ל בני' וא"ל אחי' דלמא ימותו הבני' ויולדו לו אחי' ואדרבא זה בידו וזה אין בידו: וע' בריטב"א כ' גירסתנו אמר דמגרש לה הביאו לרש"י לפ' כו וע"ז סובב ג"כ הענין אשר הריטב"א מיאל ביישוב הר"ן בקו' מגירשתי וממגו במקום חזקה כי לרש"י הוה לכאורה גם הכי מצי טעון וגם לא גרשה עדן ול"ש קלא אי' לי' ומשו"ה תי' הריטב"א באופן אחר:
בסו"ד התוס' א"נ ע' רש"א מ' מדברי' דבחזקה א"א חוטא לחוד סגי ולא היא דחזקה א"א חוטא משוי לי' לע"א ובמקום אתחזק לא מהני ע"א: וע' במלחמות להרמב"ן נ' דברי' חסרים דלא יישב בסו"ד הקו' למה לא נקט הרי"ף עדן פלוגתא דר' ור"נ לענין דיבור וחזרה ואפשר דבסיום דברי' חזר הרמב"ן מכל זה והן ד' הרמב"ן ברא"ש לפנינו וצ"ע:
והנה מ"ש הראש ממה דלא תנן כ"א זה בני' ר"ל כי היכי דאכפל תנא בב"ב לאשמיעי' במוחזק באחי' זה בני נאמן ה"נ הו"ל טפי לאשמועי' אין לו אחי' נאמן דהוה רבותא טפי:
ודע דכל ד' הראש והרשב"א סובבי' רק על מרכז זה דבי"ל בני' לא מכחיש החזקה ובאין לו אחי' מכחיש החוקה:
והנה מ"ש ה"ה פ"ג מייבום דד' הרמב' דלא קיי"ל בהא כר' אין הכוונה דכר"נ קיי"ל כמו שהבין הלח"מ אלא ר"ל דתנא דידן לא סתום כר' במוחזק באחי' אלא בי"ל בני' לא באין לו אחי':
והנה בענין קו' הראשוני' ממג' במקום חזקה אולי י"ל דהתם דווקא באין אדם פורע תו"ז קמבעיא דהאי חזקה מכח רובא אתיא ולכך איבעיא לן אי עדיף כמגו או לא ואמנם בחזקה דעלמא כי הכא דמוחזק באחי' י"ל מג' עדיף לכ"ע:
וע' תוס' יבמות ר"פ האשה שלם מ"ש לתרץ מיבמות קו' הראשוני': בענין המקדש בתו סתם פ' האומר:
רש"י ד"ה המקדש יל"ד וכי זה דרך קידושין ונ' דק' לי' לרש"י אהא דמסקי' בשמעתין דמיירי דהבוגרת שוותא לאבוה שליח ומ"מ אינה בכלל משום דלא שביק וכו' וק' אם המקדש מ"מ אחרי שידעי כי האב שלוחה מסר לו הכסף ע"ד לקדשה ומה שאמרתי בתך דעתו הי' על בתך הבוגרת ולמה לא תהא מקודשת כיון שקיבל עליו להיות שלוח בתו ואף כי הבי"ש כ' סי' ל"ז בזה בפשיטות דבעי' דעת האב ג"כ לא ידעתי מהיכן פשיטא לי' כיון שהוא שלוחה הרי היא כידה וכיון שנותן לשם קידושין ד' ועד"ז מיושבי' היטב ד' הב"י שם משא"כ לתי' הבי"ש יל"ד התינח לאביי דס"ל בכת:
אחת ליכא ספיקא כלל שפיר כ' הבי"ש ואמנם הרי הרמב' בה' נדרי' וש"פ לא קים להו כאביי וכן מ' ד' המחבר בה' נדרי' וא"כ גם בכת א' הוה ס' ואין חילוק בין כת א' לב' כתית או"ו עיקר החילוק כמ"ש והיינו דכ' רש"י דאי איהו מנפשי' אמר בתך מקודשת לי ואיהו שויא לאבוה שליח וודאי הבוגרת בכלל אמנם סוגי מיירי שהאב אמר לו בתי מקודשת לך ואדעתא דאבוה יהיב זוזי וכה"ג וודאי אלים סברא דלא שביק ואין הבוגרת בכלל:
רש"י ד"ה אין הבוגרת נ' כוונתו דהנה למסקנת הסוגי' אי הוה בוגרת בכלל שתי' מותרת דהו"ל קידושי שאין מסורין לביאה ועכשו שאין הבוגרת בכלל הקטנה אסורה אבל לענין בוגרת אין נ"מ ואמנם כ"מ לרבא אבל לדידן דקיי"ל כאביי דקי' שאין מסורין לביאה הוו קידושין א"כ אדרבה הנ"מ רק לענין בוגרת דאי הבוגרת בכלל גם בוגרת אסורה עד שתקבל ממנו גט ואמנם עכשו שאין הבוגרת בכלל מותרת וא"צ גט:
עד פני הפסח ג' הרשב"א בנדרי' עד לפני הפסח ופי' דר"ל פרוס הפסח ובפסח עצמו כ"ע ל"פ דשרי ע"ש וצ"ל דהא דאמרי' לקמן עד דמפני פסחא להרשב"א הוא מן לפנות ערב כלומר שהפסח מוכין לבא ואמנם אי' ק' הא ק' אהא דתניא כל שזמנו קבוע וכו' ולד' הרשב"א בשלמא בחג שייך פרוס דהיינו לפני אבל בקציר ובציר מאי פרוס שייך וצ"ע:
ומה שפי' רש"י דבאין זמנו קבוע כ"ע ס"ל דלא מחית דבשלמא א"ה שפיר מאן דמודה משום דהו"ל ספק שאינו מתברר בנקל אבל אי אמרת דמאן דס"ל לא מחית הכא מחית מ"ט:
אמצעית בשמה קרי לה ע' רש"י יש ללמוד מד' הריטב"א דא"א לפרושי דשמה חרי לה דהיינו אמצעית קרי לה דבשלמא גדולת חדא הויא וכן קטנה אבל אמצעי' יכולין להיות הרבה וע"כ בשמה ר"ל פלונית כמ"ש רש"י: והנה הרמב' פ"ט מאישות לא הביא כ"א שויתי' שליח ולא הביא נתנה לו כסף קידושין נ' דסברתו דאי לא דנתנה לי לא חציף אינש לשויי' אבוה שליח כדאמרי לעיל מי לא עסקי' דאמרי' בגמ' כלומר דע"כ ההי עסקי': בענין שויא חתיכה דאיסורא פ' האומר:
רש"י ד"ה קדשתיך דשויא חד"א בהודאתו יל"ד שפת יתר שכ' רש"י וגם למה לא כ' בדבורו כמ"ש בגמ' ברש"י לקמן ונ' דרש"י בא לעורר אותנו בזה על ענין גדול דלכאורה יל"ד במתני' דוגמא ל"ל לימא לן כלל שויא חד"א או"ו בדוגמא עצמה רבותא גדולה קמ"ל דהנה שויא חד"א דמתני' לא דמי לשויא חד"א דכולה הש"ס דבשאר דוכתא האוסר אסר עצמו בהדי' במה שנאסר משא"כ בגוונא דמתני' אטו הוא אמר דלאסר בקרובותי' הוא לא אמר כ"א דהיא מקודשת לו ומהני דבורו ליאסר אפי' במה שלא אמר כלל וטעמא מאי והנ' בזה דמזה מוכח דע"כ ענין שויא חד"א מטעם הודאת בע"ד לא מטעם נדר כמו שצידד בשעה"מ ובש"ת ח"א דבשלמא אי מטעם הודאה א"כ כיון דהודה שהיא אשתו ממילא אסור בקרובותי' משא"כ אי מטעם נדר מאי ל' נדר שייך במה שלא הוציא כלל בשפתי' ועוד אי לא ידע כלל דאי' לה קרובות מא"ל או"ו הטעם משום הודאה וז"ש רש"י דשוינהו לקרובות חד"א בהודאתו ר"ל דמהא שמעי' דהטעם משום הודאה ומסתייע זה למה שהעלה בש"ת דשטת רש"י ביבמות כך הוא ועד"ז כיון רש"י גם בגמ' ד"ה וצריכא שכ' וצריכא לאשמועי' דמי שאסר עצמו בדיבורו נאסר ומי שלא אסר עצמו אינו נאסר ר"ל דרישא לגופא אצטריך דאדם אוסר עצמו בדיבורו ר"ל דדיבור בענין זה כמעשה כמו שאם קידש בפנינו נאסר בקרובות ה"נ ע"י דיבורו כן ואמנם מ"ש עוד ומי שלא אסר עצמו אינו נאסר נ' דרמז לן רש"י ליישב בזה דקדוק עצים במתני' דלכאורה הא דהיא מותרת בקרוביו פשיטא מהי"ת יהא הוא נאמן לאוסרה הרי ע"א בהכחשה לאו כלום הוא אלא שהטו"ז ביו"ד קכ"ז הק' למאי דקיי"ל פ' הניזקין דהיכא דנאמן הסופר להפסיד שכרו נאמן ג"כ להפסיד ס"ת מלבד היכא דטעה כגון גבי אזכרה ואמאי באמת לא נימא כאן ג"כ מתוך שנאמן לאסור קרובותי' ע"ע יהא נאמן לאסור קרובותיו עלי' פי' אותה על קרובותיו דאיהו דידעה דמשקר לא צריכא לחוש ואמנם קרובותיו יהיו אסורין לישאנה ותי' ע"ש ובסוגי' דע"א לש"ש כ' ג"כ ליישב ומ"מ היינו דקמ"ל תנא אף דהוא אסור היא מותרת וז"ש רש"י ומי שלא אסר עצמו אינו נאסר ואמנם מזה איכא שוב ראי' דטעמא משום הודאה דאז שייך קו' הטו"ז משא"כ אי מטעם נדר הויא שויא חד"א ל"ק קו' הטו"ז כלל דמהי"ת יהא אסור מי שלא אסר עצמו ואין כאן רבותא ומדקמ"ל תנא הכי ש"מ דמטעם הודאה אתי' עלה וכד' רש"י:
רש"י במתני' וא"צ גט ר"ל אף דהא לא תנן מ"מ תנא תרתי מגו חדא וכ' רש"י דע"כ צ"ל כן דאס"ד דבעיא גט היאיך שייך לומר מותרת בקרובי' הרי ממילא אסורה דהו"ל גרושת אחיו:
והנה יל"ד ל' גדולה וקטנה למה לא נקט אם ובת ונ' דהא דקאמר הש"ס ס"ד מדרבנן הימנוה לאם ר"ל כיון דמצינו דרבנן נתנו רשות לאם לקדש בתה ביתומה א"כ כי היכי דתורה נתנה רשות לאב וממילא הוא נאמן לומר קדשתי את בתי ה"נ האם עם היכולת נתנו לה רבנן נאמנות קמ"ל וא"כ עיקר רבותא דמתני' בקטנה דווקא דאפי' נערה אינה ברשות האם כלל וא"כ הוצרך למנקט קטנה גבי בת ונקט ג"כ גדולה אגב קטנה לגבי אם:
ועדין יל"ד לאיזו ענין נקט תנא קדשתיך והיא אומרת וכו' הא ענין קדשתיך מרישא ידעי' ולא הו"ל למנקט כ"א קדשתי את בתי והוא אומר לא קדשתי' הקטנה מותרת וכו' ונ' דלרבותא נקט הכי אף דכה"ג יש רגלי' לדבר דליהמנה לאם משום דהא מודה דאותה קידש ואחרי דטב למיתב טן דו ומ"מ היא אומרת לא כי אלא בתי תהא מהימני' קמ"ל דלא:
קדשתי את בתי כ' ה"ה דאף דתנא לא נקט לה כ"א איידי מ"מ נקט צה הרמב' לאשמועי' גוונא דבתרוויי' איכא לאיסורא נ' כוונתו ג"כ ע"ד שכ' למעלה דס"ד כיון דתרוויי' שוי' נפשיי' חד"א לימא בכל חד מתוך שנאסר בקרובות זאת גם בקרובות זאת אסור קמ"ל דלא אמרי' מתוך כלל וכלל ומ"מ הש"ס לא חשיב לי' לרבותא:
מ"ש ה"ה דמ"ש הרמב' דגבי מבקשין אין לו הפסד ר"ל הפסד כתובה כוונתו דהרמב' אשמועי' אגב אורחא דבמבקשין פטור מליתן כתיבה:
בענין מה שהק' הש"ת בסוף ענין שויא חד"א ע"ד הרמב' והשו"ע דאף דפסק' כר"ח דלקטלא לא מהימניני' נא לאב ולא לבת א"כ לא מהני שויא חד"א לעונשין ולמה פסק הרמב' במי שבא ואמר כהן אני ונשא גרושה או נטמא למתים לוקה ומ' משום שויא חד"א המעיין ברש"י לעיל בסוגיין יראה דטעמא דלעונשין לא מהימנינן להו דנהי דלחד"א מצי משוו מ"מ דבר שבערוה לא הוה פחות משנים וא"כ תינח בקידושין דהו"ל דבר שבערוה אי לא ידעי' דקידש איש אותה משא"כ בהאי כהן ל"מ בטומאת מת וודאי ל"ש דבר שבערוה אפי' בנשא גרושה לא מקרי דבר שבערוה כיון דהקידושין נעשו לפנינו אלא משום כהונה אני דנין וכזה וודאי אמרי' דשויא ח""א: בענין מחדש מע"א פ' האומר:
רש"י שני' מודי' לד' העד כוונתו דלכאורה יל"פ דהאי מלתא באפי נפשי' והכוונה דאי בעי' לי' אי בהודאת שני' לא ילפי' כלל דבר דבר מממון והא דנקטא הש"ס בתר הך דע"א היינו משום דר"נ א"ש אשמועי' דאפי' ע"א ושני' מודי' לא מהני לזה כ' רש"י דלא כן כ"א האי בעי' לא הוה כ"א בע"א ושני' מודי' לא זולת ונפקא לי' לרש"י זאת מקו' רבא על ר"נ לקמי' דאף דדייק רבא דע"א מהני במודה מ"מ פשיטא לי' דבליכא עדי' לא מהני מודה וכמ"ש רש"י לקמי' וטעמא מאי מבואר מד' רש"י לקמי' דהאי פשיטא לי' דהך גזי"ש דבר דבר מממון אף דקרא דממון בהכחשה מיירי בערוה ילפי' אפי' בהודאה והטעם נ' דלהכחשה לא צריכה גזי"ש דהרי גם בע"א בהודאה אצטריך גזי"ש דמהימן כמבואר בסוגי' ר"פ האשה רבה א"כ ל"ל גזי"ש דהכחשה בעי' ב' עדי' אלא ש"מ דעיקר גזי"ש בהודאה אצטריך ואמנם הך גזי"ש י"ל על ב' אופני' י"ל דלא ילפי' כ"א דבעי' עדות כי היכי דבעי' עדות בממון אבל לא שצריך להיות האי עדות כהאי עדות דהיינו שני' דווקא כ"א לאפוקי הודאה לחוד דלא מהני אמנם ע"א עם הודאה הוה עדות כי היכי דבממון ע"א מחייב שבועה והכא דל"ש שבועה בעי' הודאה ואמנם י"ל דלכולא מלתא ילפי' מכדי האי דבר שבממון בשני עדי' כתיב ה"נ בערוה בעי' שנים דווקא ואפי' ע"א עם הודאה ל"מ והינו דמס' לי' לר"י זה תו"ד רש"י לקמן ד"ה אי בדליכא עדי' ועד"ז י"ל הרשב"ץ שהביא ב"י אה"ע מ"ב דאפי' אי חוששי' מ"מ לשנים לא חיישי' דק' מנ"ל הא אמנם לד' רש"י שכ' א"ש דנשים כיון דבממון אפי' לשבועה אין אשה יכולה להביא א"כ הו"ל כהודאת עצמו לחוד בלא עדים דוודאי לא מהני וכמ"ש רש"י ועוררני לזה הרבני מו"ה וואלף נ' ואמנם לולי ד' רש"י אלו י"ל דספיקא דר"י דלמא ע"כ לא כ' תורה דבעי' שנים עדי כ"א בגיטין דלהתירה הוא משא"כ קידושין דלאוסרה דלמא בחד סגי וכמ"ש תוס' פ' האשה רבה ד"ה מידי דהוה אטבל לפ' להיפך וכאן מס' לי' לפ' עד"ז משום דעיקר גזי"ש בגט הוא דכ' וי"ל דמקום ספיקו הא דאקילו רבנן בעיגונא בע"א בשלמא אי משכחינן שום דבר ערוה דסגי מדאוריי' בחד אף רבנן הקילו בעיגונא משא"כ אי מדאוריי' בכ"מ בדבר שבערוה בעי' ב' האיך הקילו בעיגונא בדבר שלא נמצא כמותו בדאוריי' ומשו"ה מ' לי' לר"י דע"כ משכחת גם מדאוריי' ע"א בערוה והיינו המקדש בע"א היכא דשניהם מודים ואמנם י"ל דבעיגונא ה"ט דאפקעינהו רבנן לקידושין מני' וע' בנ"י פ' האשה רבה שם ובמ"ש בסוגי' דע"א ליישב דעת זו והינו ספיקא דר"י: רש"י ד"ה מהו הא דתני' ר"ל אף דאמר ר"י דמ' משמי':
דנפשי' הכא ע"כ כי הכא תנא לה משמי' דרבי' דאי משמי' דנפשי' האיך לא ידע מאי קאמר אי בהכחשה אי בהודאה אלא ש"מ הא דתני' כלומר דתני לה מאחריני:
אין ולא ע' רש"י ר"ל לאו דתחלה קאמר אין ובתר הכי לאו דא"כ לא הוה רפיא בידי' כ"א מיהדר קהדר בי' כ"א פעמי' אמר הכי ופעמי' אמר הכי: מאי לאו בע"א הק' הלח"מ לד' תה"ד דמחלק בין אם היו הקידושין בע"א או שאמר ע"א שנתקדשה בפני ב' לישני לי' דכה"ג מיירי וע"ש מ"ש דתי' הש"ס עדיף דאשמועי' דכה"ג אפי' ע"א ל"צ ואמנם לדעתי אדרבא כה"ג אפשר לרבא אפי' אמכחיש אסורה וכ"מ ד' תה"ד שם וא"כ ל"מ משני הכי דא"כ למה היא מותרת:
בפני פלוני ופלוני יל"ד לימא סתמא בפני שנים ונ' דלכאורה מ"ט לא עלה ע"ד רבא לתרץ הכי ונ' דרבא מ' לי' דאם אומר נתקדשה בפני ב' והלכו למ"ה קרובי' צריכין לחוש דלמא היום או למחר יביא שנים מן השוק ויעידו שכן הי' ומה להם בהכחשתה ומשו"ה משני לי' דמיירי שאומר בפני פלוני ופלוני וכיון שהוא אומרת דלהד"מ ממילא אין קרובי' צריכין לחוש לדברי':
ולנה בפונדקי כ' רש"י לאחר זמן ר"ל משום דבגט ישן פליגי התם ג"כ בי"ש ובי"ה והיינו שנתיחד עמה קודם נתנה ואמנם הך מתני' מיירי לאחר גירושין:
ולטעמיך הנה מלשון איתיבי' מ' דקאי ארבא לעיל י"ל דולטעמיך ר"ל לדבריך דלקמן פליגי אביי ורבא באשתו זנתה בע"א וכ' תוס' ביבמות דטעמא דאביי דברגלי' לדבר סגי בע"א ורבא לא ס"ל הכי וא"כ לטעמי' דאביי ל"ק מ"ש ארוסה מ"ש נשואה דבארוסה ליכא רגלים לדבר לא סגי בע"א משא"כ בנשואה דלבו גס בה והיינו וליטעמיך דקאמר הש"ס לדבריך דלא מחלקת בין איכא רגלי' לדבר לליכא מ"ש ארוסה:
דאיכא סהדי להאי כ' רש"י שנתקדשה לו כוונתו לכאורה לד' הראב"ד דלאו דמיירי שמעידי' שהיא אשת א' מהם דא"כ הו"ל כמאן דליתא ונ' כוונתו דסוגיין לכ"ע אזלא אפי' לר"ח דס"ל בהדי סהדי שקרא ל"ל כלומר דא"צ לדחוק דסוגיין דווקא כר"ה וז"נ כוונה רש"י ג"כ דאנתקדשה הוא דאיכא סהדי ומ"מ אינם מכחישין זא"ז וע' בזה ברשב"א והנה זה ק' ג"כ אד' תו"י שהביא רש"א שכ' דע"כ לא מיירי דאית לה ג"כ סהדי וק' דהרי ל"צ סהדי כ"א אחבילה ולא אכולא מלתא ומכ"ש דע"כ המה ג"כ אין להם עדים אכילא מלתא דא"כ היו צריכין לשחרר זא"ז דגרע משני' אומרי' נתקדשה דאית לה חזקת פנוי' משא"כ כה"ג כיון דאין אנו מכירין בהם אין להם חזקת בן חורין וצ"ע:
רש"י ד"ה גובה כתובתה וכו' הנה לפי פשוטו כוונת רש"י כמ"ש הרשב"א לאפוקי מהרמב"ן דס"ל חולקין והיינו משום דק' לי' מ"ש מן החבילה דקאמר אלא ש"מ דצריכה לגבות קודם חלוקה דווקא ולזה כ' רש"י דאינו כן כ"א אדרבא חוץ ממנה אי וא' גובה כ"א החבילה מנחת עד שיבא אלי' ורק היא גובה כתובתה ממנה וזה תו"ד הרשב"א ע"ש:
מאי לאו בע"א יל"ד לישני לי' שוב דמיירי ע"א אומר שנתקדשה בפני ב' והלכו למדה"י ומזה הי' נ' דהנה כל האמוראי' לעיל סיימו בדברי' ואפי' שניהם מודים לבר מרבה בר"ה דלא מסיים בה הכי ומ' דס"ל דבהכחשה אתמר והנ"מ דאי אפי' בשני' מודי' א"כ עיקר טעמא דבעי' קיום הדבר בשני' וא"כ אי ע"א אומר שנתקדשה בפני שנים מהניא עדותו משא"כ אם במודי' מהימן וא"כ בהכחשה ה"ט דע"א בהכחשה ולא כלום היא ואפי' אי מעיד שנתקדשה בפני שנים לא מהימן בהכחשה:
והנה קו' הרשב"א על הירושלמי למה השני ניטל חלק מן החבילה הרי הודה שהי' עבד ומה שקנה קנה רבו י"ל דהירושלמי אזיל למ"ד בשטר ע"י אחרי' נמצא שני' משחררין זל"ז בב"א ואין כאן מודה יותר מחבירו:
רש"י ד"ה ותסברא נ' כוונתו דלאו דכוונת הש"ס ע"א בהכחשה ר"ל שהבע"ד מכחיש לי' דא"כ למה לא מק' הש"ס לעיל עלי' דר"י דרפיא בידי' ותסברא בהכחשה אתמר ע"א בהכחשה צריכה למימר או"ו דלגבו הכחשת בע"ד ל"ק דהנה אנן מממון ילפי' ובממון אף דמכחיש לי' בע"ד מיחייב שביעה והכא דשבועה לא שייכא ממילא אסורא מספק ואמנם לזה כ' רש"י דהכא מידי אחרינא איכא דאיכא סהדא דמכחיש לי' והוסיף רש"י דנהי דנוכל לומר דבממון עד המסייע לא פטר משבועה ה"ט משום דע"י השבועה איכא לברורי האמת אבל הכא דל"ש שבועה ליכא למימר דנואסר מכח האי סהדא מספק כיון דאיכא סהדא דשרי לה מכח דמכחיש לי':
ונ' ד' המק' דהכא לא הוה הכחשה גמורה כיון דלא מסהיד כ"א שנתקדשה ותו לא וכד' הראב"ד ואפשר גם הראב"ד להכי כיון דע"כ המק' הכי מוקי לה דאל"כ אטו לא ידע דע"א בהכחשה לא מהני:
אי מה להלן הודאת בע"ד מזה מוכח דר"כ ור"פ במודי' פליגו ומהכא כ' הרשב"ץ דבהכחשה גם הסמ"ג מודה דכיון דגם ר"כ לא קאמר כ"א במודי': רש"י ד"ה הודאת בע"ד כלומר דאהודאתו נשבע ואי הודאתו לאו הודאה למה נשבע ואמנם כוונת רש"י בפסוק זה דליכא למימר דר"א מסברא קמק' דס"ל בממון הודאת בע"ד סברא הוא דא"כ היאיך לא עלה ע"ד לחלק בין חד לאחרי' דהתם לא הוה שוב סברא או"ו כ"א מקרא קיליף:
רש"י ד"ה חד לאחרי' ע' רשב"א ונ' ליישב דנהי דעכשו אין להם קרובי' הרי ברבות הימי' יהא להם קרובי' דאם אין הקידושין קידושין ל"מ אם נשאת לאחר דנ"מ בבני' אפי' אם נשאר תחתי' אם אין הקידושין קידושין הוי כאנוסת אביו ומפותתו דנ"מ טובא לענין קרובי':
ומ"מ רש"י לא רצה לפ' כפשוטו משום קו' הרשב"א:
ואמנם מ"ש הרשב"א משובר ע' רש"י ב"מ שם מ' דהשובר עצמו היינו מחילה ועדיף מנה כמבואר פ' אעפ"י דכותבת התקבלתי מהני טפי ממחילה ע"ש: ובענין קו' הרשב"א מכ' בכ"י לכאורה הא ר"מ פליג שם וקאמר הוולד ממזר ולת"ק עי"מ כרתי ולא בעי עדי' אא"כ אמאי לא תנשא ועוד ר"מ גופא לא קאמר כ"א משום דמשנה ממטבע ולא מדינא אלא דלשטת תוס' בגיטין פ' המגרש דגם לר"מ בעי' עי"מ לק"מ דמשום דבר שבערוה יהי' עי"מ: והנה הני תרי אמוראי דמס' להו נ' טעמם דמדאסקי' במקדש בע"א אפי' שני' מודי' לא מהני טעמא מאי אי הטעם משום דגם בממון כל קנין בעי שני' ושפיר ילפי' דבר שבערוה מני' בגזי"ש ובהא גופא אסתפקא לי' לר"י ופליגו בה ר"פ ור"כ או דלמא בממון לא אברו סהדי אלא לשקרי ובקידושי' הטעם כדכ' לעיל דלהכחשה ל"צ קרא:
וע' בריטב"א מה שהביא ראי' דאפי' מחיים מטלטלי' לרבנן לא משתעבדי לכתיבה ממשביע עידי קרקע אף דהתם בעידי מיתה ע"כ אי מחיים מטלטלי' משתעבדי לכתובה א"כ מ"ש כתובה ומ"ש בע"ח הא לאח"מ גם לבע"ח לא משתעבדי אלא ש"מ מחיים קאמר: