ליקוטי חבר בן חיים ח· רבי חזקי' פייבל פלויט
ליקוטי חבר בן חיים מס' קידושין
בעזר שרי' בג' רבבן עירין קידישין נתחיל לפרש מס' קדושין:
רש"י ד"ה האשה לבעלה נ' דרש"י בא ג"כ ליישב קו' תוס' אמאי תנן בה"א וע"ז כ' רש"י דאלו קתני אשה וקני' ס"ד כל קניני' באשה המה בג' דרכים ובאמת לבעלה דווקא לבעלה נקני' בג' דרכי' והיינו האשה דתנן: תוס' ד"ה האשה דהא היבמה ע' רש"א מה שהק' על הרשל נ' דלק"מ דאי נימא כתי' דכתובות גם מעבד עברי וכו' מיושב וממילא מכח הנך קו' מסתבר כן וע"ז דחי סברא זו מיבמה, אמנם לי נ' כוונת תוס' ע"ד תדע דע"כ אקרא קאי דאל"כ הא דיבמה מה עיניה:
רש"י ד"ה וקונה את עצמה נ' דק' לי' דתנא בארוסה קאי ועדן אינה ברשות בעלה דמציאתה ומעי' לעצמה ומאי קונה את עצמה שייך וע"ז כ' רש"י דמ"מ אינה ברשות עצמה להנשא ומיושב בזה קו' תוס' ד"ה מאו שנא דאדרבא סיפא גופא דקתני וקונה את עצמה לא תנן הכי אגב רישא:
אמנם מ"ש רש"א להנשא ולא כ' להתקדש יש ליישב ג"כ קצת דקיי"ל א"א שקבלה קדושין מאחר צריכה גט משני' וא"כ להתקדש יש שפיר בידה אבל לא להנשא אחרי דיודעת בעצמה שאינה מגורשת:
גמ' ה"א בע"כ ע' רשב"א מ"ש בסו"ד דהשתא תלוה וזבין זבינא זבינא תלוה וקני לא כ"ש הכוונה דלזבין לא גמר ומקני דאינו חוזר לידו אבל לקנות הרי יוכל למכור ואפי' באשה לגרש ומכלל ד' הרשב"א אלו מיושב מנ"ל לרב אשי התם דתלוה וקדיש אפקעינהו לקידושין ואמנם ממתני' דהכא דייק: תוס' ד"ה אי תנא האיש קינה לכאורה מה ענין מקדש לקונה ונ' דתוס' ס"ל כהרשב"א והריטב"א דמל' איש דייק בע"כ דני' בדידי' תלי' מלתא ומ"מ כ' בסוה"ד שפיר דל' נקני' מ' הכי והכי דמל' נקנית אין לדייק ול' יבמה נקני' הוה איידי:
גמ' בדרך אחד י"ל דרמז כאן ליישב מאתרוג לקמן עי' רש"א:
תוס' ד"ה לא לחי' עי' רש"א אמנם ברשב"א מבואר דהקו' מה עינין זה לשוה או לא שוה כיון שהוא מין בפ"ע אסור בהרבעה ע"ש:
גמ' זו א' מן דרכים ע' רש"א והנה בריטב"א כ' כי כל השקלא וטרי' מן הגאוני' ולא מן הש"ס ונ"ל ראי' לדבר שלא נזכר שום אמורא ונ' שעשו זה כעין פתיחא למס' קדושי' וזה ל"ש בגיטין שם:
רש"י ד"ה למעוטי חופה יש כאן ב' גירסות גי' א' מסרה לה אבי' וזה אין לו פי' ונ' דלגי' זו צריך להיות מסרה לה ר"ל הוא עצמה או אבי' וגי' אחרת מדייקת מסרה לו אבי' ואמנם ק' מ"ש אבי' דנקט רש"י ונ' דד' רש"י כהרמב' דחופה היינו ייחוד וק' לי' לרש"י כיון דבביאה גופא לא בעי כ"א עידי ייחוד וכיון דמסרה עצמה לייחוד לשם אישות אמאי נימא דאינה קונה ולזה כ' רש"י דמיירי שמסרה אבי' ואילו מסרה לביאה וודאי סגי אבל כיון שהוא לא מסרה כ"א לחופה אמרי' דתינוקת כזאת לא מסרה עצמה לביאה ולא סגי בעידי ייחוד:
תוס' ד"ה ואשה בפחות מש"פ ביישוב קו' תוס' ע' בחי' רשב"א וכל דברי' מבוארין ברש"י שכ' ההלקמן ואפי' יהיב לה יותר מפרוטה עד דיהיב לה בתורת קנין וכו' ולדברי' אלו כיון הריא"ז במ"ש וכד' המירה נ' ומ"מ כוונת רש"י כיון דחליפין לחזרה ניתנו ומצד עצמן במה דלא בעי' שוה פרוטה לא הוה קנין חלופין קנין חשוב ממילא בכל גוונא לא מהני דאין זה קנין דומה לקנין כסף שאמרה תורה וממילא כסף דווקא ובדברי' אלו יש ליישב עוד קו' אלימתא דלכאורה תי' הש"ס לא א"ש כ"א למ"ד כלי' של קונה בעי' בחליפין אבל למ"ד כליו של מקנה מאי גנאי שייך גבה, ואמנם לד' הרשב"א בכוונת רש"י א"ש דהקנין גרוע מצ"ע הואיל וסגי בפחות מש"פ:
ואולי י"ל ג"כ דלמ"ד כלי' של מקנה לא הק' הש"ס כלל ואימא ה"נ דכי יקח איש אשה אמר רחמנא ולא אשה לאיש:
באו"ד ועוד לקמן בעי בגמ' בשטר וכו' ע' רש"א ונ' כוונתו במ"ש יש ליישב דכיון דהאי טעמא דקאמר הש"ס ע"כ בשטר לא שייכא דאי שייך א"כ אכתי נימא אחליפין אין ה"נ ונימא שטר יוכיח וע"כ דלא שייך וא"כ שפיר ק' מ"פ בשטח מנלן:
באו"ד ולא גריס נפשה והק' הרשב"א אכתי כולא:
מלתא אין לכוין בשטת ר"ת וצ"ל לד' ר"ת דה"ק כיון דאשה בפחות מפרוטה לא מקני' ע"כ אין זה בכלל כסף שאמרה תורה ומ"מ הרשב"א הק' שפיר דבקיצור הו"ל להש"ס למימר ופחות מפרוטה לא אקרי כסף וע' בר"ן מ"ש כוונת הס"ד וכוונת המסקנא ויישב שטת ר"ת וגריס ג"כ מקני' נפשה: בסוה"ד דכה"ג אמרי' בכל הבשר רשום על הגליון ע' היטב תוס' פ' כל הבשר שם ובאמת ד' התוס' לפנינו תמוהין ביותר דאדרבא גזי"ש דחילול חילול לקולא נאמרה בזבחי' שם ואמנם כד דייקת ד' התוס' פ' כל הבשר ג"כ תמוהי' דהך גזי"ש מזבחי' ר"ש קאמר לה ור' יוסי פליג עלי' ומאי ק' להו דלמא סוגי' דכל הבשר כר"י אזלא דה' כוותי' וגבי ר"ש והי' נ' ד' תוס' כד' הרמב' שפסק סוף מעה"ק לענין שחוטי חוץ כר' יוסא ובה' פהמ"ק לענין פגול נותר וטמא כר"ש וצ"ל כמ"ש הכ"מ ה' פהמ"ק שם דהרמב' ס"ל דר"י לא פליג כ"א אשחוטי חוץ וד' הכ"מ מה שצידד בזה תמוהי' וכבר העיר ע"ז בברכת הזבח זבחי' שם ומ"מ ק' ע"ז קו' התוי"ט זבחי' שם דהרי ר"י אמר בגמ' רואה אני בכולן להחמיר מ' דאכולן פליג ד' תוס' נ' דמ' להו דע"כ גם ר' יוסי אית לי' הך גזי"ש דחילול חילול לענין דברים אחרים דאי לית לי' כלל הך גזי"ש א"כ קרא ל"ל דהא גזי"ש אין אדם דן מעצמו וכיון דלית לי' מרבי' הך גזי"ש קרא ל"ל דהא ר"ש מגזי"ש יליף אלא ש"מ אית לי' ולהנך מלי מעטינהו קרא וא"כ שפיר הק' תוס' בכל הבשר ואמנם תוס' בשמעתין ק' להו עדן ליפק ר"י לקרא לדרשא אחרינא מטעם אין גזי"ש למחצה כיון דאית לי' הך גזי"ש או"ו דר"י אי' לי' הך גזי"ש למילי אחרינא לחומרא ואתא קרא דלקולא לא נילף וש"מ דמחומרא לקולא לא אמרי' אין גזי"ש למחצה:
גמ' דאמר חופה קונה מק"ו נ' דלהכי נקט הש"ס ל' מק"ו דלכאורה ק' עלי' דר"ה כמו שהק' הש"ס לקמן מאי שייר דהאי שייר ואמנם מאחר דר"ה מק"ו יליף אין זה שיורא דק"ו אדם דן מעצמו ול"ק עלי' כ"א מניינא למעוטי מאי:
תוס' ד"ה ואין דבר אחר עי' רש"א ונ' דסימנא שני' ויובל אין להם ענין לכאן דהתורה לא נתנה רשות לאב למכור את בתו כ"א לכל היותר עד שש שני' ובתוך הזמן אם הביאה סימני' ממילא לא הי' המקח ליותר מזה וכן אם הגיע היובל ועד"ז אמר הכ' והפדה שרבה מסייע בפדיונה דהיינו שמחשב לו על כמה שני' נמכרה וכיוצא בזה וא"כ אין זה ענין כלל לשאר יציאות שהמה תוך זמן המכירה:
לעיל תוס' ד"ה ואשה יש לצדד מאי כוונו בקו' הראשונה אי אחליפין קאי הו"ל למימר אפי' פחות או אולי אפחות מש"פ דעלמא קאי:
בענין כסף מנלן פ"ק שב:
רש"י ד"ה מנלן מבואר מדבריו ממ"ש מתני' ולבסוף סתם דל"מ לי' דאמתני' דאב זכאי מק' תרתי כ"א בקו' ראשונה סמיך אמתני' דידן דאי אדהתם דלמא כי היכי דבביאה ר"ל כמ"ש בירושלמי דע"י כן יוכל לזכות בכסף וא"כ דלמא ה"ק תנא האב זכאי עי' קידושי' בכסף והקידושי' היינו שטר וביאה אמנם מדקתני תנא דידן אשה נקני' בכסף ש"מ דגם התם אב זכאי בקידושי כסף והן הן דברי רש"י:
וע' רשב"א במתני' שהק' למה הקדים תנא כסף ולולי דבריו הייתי אומר וע"ד דמתרץ הש"ס בעלמא איידי דאתיא מדרשא חביבא ליה:
ומ"מ מאי דשבק ביאה אדבתרא י"ל משום דלכתחלה אין לקדש בביאה דרב מיגיד אמאן דקדיש בביאה להכי שבקה אדבתרא:
תוס' ד"ה האב זכאי מה שלא הק' הירושלמי אשטר דג"כ אינו שוה פרוטה על הרוב, י"ל דמ"מ כיון דבעי' דאיתא לידו היינו זכותי' משא"כ בביאה: תוס' ד"ה ואימא לדידה והנה בכתובו' שפיר הקשו קו' זו דהתם שקיל וטרי הש"ס רק אאבוה כפי' רש"י שם וא"כ קידושי כסף עצמן ידעי' משדה עפרון אבל בשמעתי' ק' מאי ק' להו הא אכתי לא נחתינן לשדה וכמו שפי' רש"י בהדי' דלעיל אגב גררא נסיב לה וצ"ל דמ"מ לא ניחא להו שתהא כל השקלא וטריא בזה על מגן ומ' להו דאפי' למסקנא אצטריך:
רש"י ד"ה אבל נערה כ"כ משום דבאמת למסקנא לכ"ע במקום אב אין יד לנערה אלא דמ"מ גדולה היא ושפיר פריך:
גמ' בנעורי' נ' דאף דידעי' מהא דממונא מאי' לאו ילפינ' מ' להש"ס אי לאו דשבח נעוריה לאביה אמאי נתנה לו תורה כח להפר נדרי' ומאי שייכות לאביה בגוויי':
רש"י ד"ה לאמה בא ליישב דלכאורה קרא דר"ה בקטנה מיירי וא"כ בלא"ה ק' אדר"ה קרא ל"ל ולזה כ' רש"י דאדרבא משום דלקטנה לא אצטריך וקרא דלאמה יתירא הוא מפיק לי' ר"ה אנערה:
גמ' ה"נ בהפרת נדרי' בכתובות ל"ג ובאמת לכאורה ושפת יתר הוא ונ' כוונת הש"ס לרמז ע"ד תוס' בכתובות שם תינח מע"י ממונא הוא אבל קידושין:
איסורא הוא אלא משום דהוה אי' דאי' בי' ממונא לא ילפינן ולזה קאמר ה"נ בהפרת נדרים הוא דכ' כלומר דהוה איסורא גרידא:
תוס' ד"ה נילף ע' רש"א ונ' דתוס' הוי גרסי בגי' הראשוני' דאי' לי' לאבוה צערא בגויי':
וע"ד רש"א צריך להוסיף דתינח בושת פגם מא"ל וצ"ל משום דמ"מ אחרי שהיא פגומה ועל האב להשיאה צריך להוסיף בנדוניתה:
תוס' ד"ה יציאה דכוותה לא ביארו דברי' מ' דסמכו עמ"ש בסוף וכן מ' ל' הקו' וכפי' רש"א ומה שרצה לומר שצ"ל הקונטריס ע' רש"א כתובות שם שכ' בעצמו כי בקידושין פי' השמועה בדוחק ומסיק שם כפי' תוס' דהכא והמבין יבין לחלק, ואמנם רש"י בכתובות הק' אר"ח ולזה צריך לבאר ד' ר"ח קצת דר"ל דאנן השתא קיימי' דע"כ קרא דאין כסף היינו לאביה וכדקאמר הש"ס לעיל אלא דעדן ק' לן דלמא ה"ד בקטנה ופשטא דקרא בנערה קאי משום יציאה דכוות' ואמנם רש"י מ"מ ק' לי' כיון המסקי' דקרא בנערה הדרא קו' לדוכתא ואימה לדידה וע"ד דפריך הש"ס לעיל:
בעניני יציאת הבת:
תוס' ד"ה ויצאה חנם ע' רש"א מדברי' נרא' דד' תוס' אברייתא גופא קיימו ומסידור הדיבור נ' דתו' לא הק' כ"א למר בר רב אשי דלדידי' וודאי מסתבר טפי למעוטי יציאה דנערות מזבינא דאיילינו' ולדידי' הוא שהקשו מ"ט משנה ולא נקיט הפשיט תחלה ואדרבא גם התוס' מודו לרש"י דבתושב ושכיר מלתא אחרינא הוה ולהיפך מד' רש"א:
ואמנם מ"ש רש"א על רש"י על התורה ליישב הנה לד' רש"י אין תועלת בדברי' דלדברי רש"י בלא"ה צריך למנקט הדרשא הפשוטה ברישא והיינו בגרות והדרא קו' על רש"י לדוכתא:
ואמנם מה שהשיב רש"י ע"ד המזרחי דגם המכלתא ס"ל כאביי המעיין בפנים יראה דלא קאי המכלתא כלל אבגר דאיילונו' דקאמר מרבה אני בגרות שנשתנה גופה ובבגר דאיילוני' מאי נשתנה גופה שייך:
ודע דבאידך קו' מלאמה שהק' המזרחי צ"ל לא לכתוב ויצאה חנם דאין כסף ע"כ איצטריך לדרשא דיש כסף:
תוס' ד"ה דלא אתי' ע' תוס' רי"ד ק' לי' אפי' ד' תוס' האיך מצי' למדרש זה מויצאה חנם ולזה פי' דה"ק ס"ד דלא תצא חנם משום דכיון דאתברר דהויא איילוני' דאין לה דין זבינא כשאר אמה כ"א כע"ע ואינה יוצאה קודם שש בלא גרעון כסף, נמצא דגם מר בר רב אשי מקיים ד' אביי אלא כלפי שהק' הוא עצמו אד' אביי' ל"ל קרא לזה תי' דלהכי אצטריך קרא דתצא חנם בלא גרעון וז"נ כוונת הרמב' שהביא ד' אביי ושבק ד' מר בר רב אשי ועמד עליו ה"ה אמנם הוא הוה מפ' כתוס' רי"ד נמצא דאדרבה מר בר רב אשי מקיים ד' אביי ואולי גם ה"ה כיון לזה:
עי' רש"י ד"ה נקני' בכסף מכסף מקנתו ע' רש"א תוס' סוד"ה מעיקרא אמנם ד' רש"י נ' דאס"ד היא דילפי' מוהפדה אבל באמת י"ל התם כסף מכירה אבל לא כסף קנין ומוסיף כאן דילפינן עבד עברי ממילא גם אמה ידעי' מהיקישא דעברי ועבריה:
סיומא לשיעורי הזמן קידושין:
תוס' ד"ה ובעלה וביבמות הק' עוד לילף מיבמה ותי' דאינו מופנה פי' משני צדדים אינו מופנה בקידושין לגזי"ש וביבמה לענין אחר ז"נ כוונתם:
דאל"ה הרי מופנה מצד א' סגי:
תוס' ד"ה מה ליבמה בסו"ד והר' אלעזר וכו' דבריו מבוארין ברש"' ומהתימא על הספ' שלא עמדו בזה:
רש"י ד"ה שטר שאין פודין וכו' ע' רשב"א ואפשר דמכח קו' זו כ' רש"ל פי' אחר ואמנם גם ד' רש"ל לא א"ש למ"ד קדשה בשטר דאחרי' אינה מקודשת:
תוס' ד"ה שכן ישנן בע"כ ע' רש"א מדוע לא הקשו בתוס' מסוגיין והריטב"א דחה ד' רש"א דא"כ מאי אריא בע"כ ואמנם לפנינו באמת אין הגי' פה בע"כ כ"א לא אשכחן וז"נ שהי' גי' רש"י ותוס' ושפיר לא הקשו: ולסיים שיעורי הזמן במילי דאגדתא נ' דהנה שהע"ה כינה בס' משלי התורה לאשת חי' והנה על האשה זו רמז לן תנא דידן בריש פרקין ולזה תנא האשה והנה התורה נקנית ג"כ בג' דרכים בכסף דהיינו ל' כוסף שצריך הרוצה לקנות בה להיות כוסף אחרי' ובשטר היינו שיקנה עצמו על למודה ויהי' עבד נמכר לתורה ולא יהי' קריאתו בה ארעי ובביאה דהייני שייגע להעמיד תולדות מן התורה וזה עיקר הקנין ומרגלא בפי אדמ"ו הגאון זצוקלל"ה אם למדת תורה הרבה ולא חדשת בה חידושי' אל תחזק טובה לעצמך כי לכך כלומר לתורה זו נוצרת כבר היתה תורה זו בעולם כאשר נוצרת:
במקום אחר פי' עד"ז מאי דאמרינן בפ' חלק כל ימי עני רעי' אלו בעלי תלמוד ויטיב לב משתה תמיד אלו בעלי משנה רבא אמר אפכא כל ימי עני אלו בעלי המשנה שנאמר מסיע אבני' יעצב בם ויטיב לב אלי בעלי תלמוד שנאמר יבקע עצים יסכן בם הכוונה כי הש"ס נקט לה על הלומד בינו לבין עצמו ובזה הבעל תלמוד העני כי מדי יום יתקשה בכמה ענינים ולא כן הבעל משנה אשר לפי דעתו כל יום לומד כמה סוגיות כרבא נקט על הלומד עם התלמידי' כי' הבעל משנה אחרי שאין תלמידי' טועמי' טעם מעמקות התורה ברבות הימים יפנו דרך כזבי' ולא כן הבעל תלמוד המייגע אשר תלמידיו יטעמו טעם מתיקות וחריפות התורה יתקיים בתלמידיו דדי' ירווך בכל עת שדרז"ל כדד זה שהתינוק מוצא בו בכל יום טעם חדש, והנה הבמל משנה נקרא אבן כאז"ל סיני ועוקר הרים הי' עדיף והחידוד נקרא עץ כאז"ל למה נמשלה ד"ת לעץ מה עץ א' מדליק את חבירו אף ת"ח קטנים מחדדי' הגדולים וז"ש הבעל משנה הוא מסיע מבית מדרשו אבני' שלמות ולכך יעצב בם כי לא יעמוד על הלימוד לא כן הבעל תלמוד שהוא מייגע רק להדליק אור החידוד בלב תלמידיו ולזה קראו שהע"ה בוקע עצים הוא יסכן בם ועלי' הוא אומר ויטיב לב משתה תמיד השי"ת ישום חלקינו מעוסקי' בתורה לשמה ויצילנו מתלמידי' שאינם הגוני' ויתקיים בנו אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו א"ס:
סוגי' דחופה להתחלת הזמן החורף תרכ"ג:
קידושין ה' ע"א רש"ץ ד"ה כסף שאינו מאכיל לכאורה אסיפא חופה תאכלת ה"ל למימר הכי ונראה דרש"י בא ליישב קו' הרשב"א למה לי' להש"ס לאתויי דעולא למה לא הביא משנה דכתובות הגיע זמן ולא נישא' אוכלת בתרומה ולזה כ' רש"י דאי מהתם י"ל דר"ה ס"ל דבאמת בהא פליגי הני תרי משניות דלמשנה ראשונה אוכלת קודם חופה ולאחרונה אינה אוכלת וקיי"ל כאחרונה ולזה אצטריך דעולא:
ואמנם יל"ד מהי"ת ס"ד דארוסה מדאורייתא לא אכלה ונשואה אכלה וצ"ל דנשואה נפקא לן בספר"י מכל טהור בביתך יאכל אותו ואי ס"ד ארוסה אכלה קרא לנשואה ל"ל והנה גם למסקנא לר"ה דס"ל חופה קונה ניחא למ"ד דחופה היינו הבאה לבית א"כ אצטריך קרא דספרי לקדשה בחופה אמנם לדידן דלית לן דר"ה ק' קרא ל"ל ולכאורה הוה מ' דלקדשה בביאה אצטריך דלא הוה קנין כספו אמנם באמת עולא סתמא קאמר ארוסה אוכלת ולמאי דקמ"ל ביאה אירוסין עושה גם קדשה בביאה בכלל ונ' ג"כ דעולא רמז לן בדבריו מהיכא נפקא דלכאורה רישא דקרא דמייתי עולא ל"ל לא הו"ל לאתויי כ"א קנין כספו יאכל בו אלא נ' דאדרבא משום דהאי רישא אייתר דמדכ' ויליד ביתו הם יאכלו ש"מ דהאי הם אקנין כספו קאי דלא כ' וילידי ביתו ל' רבים וא"כ בקוצר הו"ל לקרא למימר קנין כספו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו וכהן כי יקנה נפש ל"ל ש"מ למימר כי יקנה מ"מ ואאשתו קאי דנקני' בביאה, הדרן לקו' כל טהור ל"ל ונ', למ"ש התוס' ביבמות דאשתו פסולה ג"כ אכלה בתרומה ולרש"י מבואר כן במתני' וא"כ ס"ד כיון דמיעוטא רחמנא מטומאה גם בתרומה לא ליכול אף שעדיין לא נבעלה קמ"ל כל טהור בביתך:
והנה מד' ר"ה בס"ד מ' לכאורה כד' רש"א דלר"ה חופה קונה וגומר דבס"ד ע"כ לר"ה ע"י חופה קונה אוכלת בתרומה דאל"כ הו"ל פירכא אסוף דינא וכמו שהק' הרמ"ט בתוס' יבמות אע"כ אוכלת וא"כ מ' דה"ט משום דקונה וגומר ולפנינו בס"ד נדבר מזה:
רש"י ד"ה שאינו גומר יל"ד על דבריו למה הפך הענין על האב ולא קאמר שאין הבעל זוכה במ"י דהא הוה אפי' בבוגרת ויתומה ולכאורה ה"פ דר"ה קאמר בהדי' פ' אעפ"י תקנו מע"י תחת מזונות וא"כ מעשה ידי האשה לבעלה לא הוה כ"א דרבנן והדרא קו' לדוכת' מדאורייתא מאי גומר שייך בחופה ולזה הפך רש"י הענין על האב, ואף דלענין ירושה אף השתא צ"ל דס"ל לר"ה ירושת הבעל דאוריי' דאל"כ חופה מדאוריי' אינו גומר לענין זה דאכתי לה אב מ"מ באמת ירושה אגב גררא נקט רש"י והעיקר מע"י דיליף ר"ה מקרא דכי ימכור דמע"י הבת לאב ומה"ט לקמן ד"ה חופה שקונה בעלמא דע"כ קאי אבעל דגומר נוכל לפ' גומר להוציא אבל קונה ע"כ אבעל קאי שבק רש"י מע"י לגמרי:
ואמנם אחר העיון נ' דרש"י בעמקות לשונו גילה לן בדבריו אלה עיקר סברת ר"ה דבאמת יל"ד על ר"ה כיון דהתורה ציוותה להיות ב' מיני קנינים כסף לקידוש וחופה לגמור, מהי"ת נימא דבקנין מין א' סגי ואמנם סברת ר"ה עד"ז הנה מאחרי דלכל אב יש זכות בבתו עד שתבגר במע"י ובירושתה ובידו לקדשה ג"כ ממילא ימנעו האבות מלהשיא בנותי' למען לא יפסידו המע"י וכיוצא ולזה אמרה תורה אשר אם גם יקדש האב את בתו לא יפסיד זכותו בה עד הכניסו אותה לחופה וא"כ הא דחופה דווקא גומר היינו שלא יפסיד האב:
ועי"ז יקדש בתו בעודה נערה וסמוך לבגרותה יכניסנה לחופה וא"כ שפיר אלים כח חופה מכח קידושין, ואמנם אם האב רוצה מיד להכניסה לחופה ולוותר על זכותו למה לא וז"ש חופה שגומרת להוציא מרשות האב למה לא תקנה ג"כ והנה לפי"ז ע"כ גם ד' רש"י כד' רש"א דלר"ה חופה קונה וגומר, אמנם ק' לי עפי"ז מאי מיבעיא לן לקמן א' ביאה נישואין עושה הרי כ' הר"ן לקמן דהא דביאה מהני כמו חופה ידעי' דמה חופה שהוא רק צורך ביאה מהני ביאה עצמה לא כ"ש וא"כ כיון דלר"ה חופה קונה וגומר למה ביאה לא תקנה ותגמור מאי לך למימר דכולא סוגי' דלקמן וכן מסקנא דאירוסין עושה דלא כר"ה א"כ מהי"ת נימא שוב דהל' בר"ה כד' מקצת ראשוני' ולזה נ' דהענין הוא כן דגם בחופה לא קאמר ר"ה כ"א רוצה האב שהחופה תקנה ותגמור בוודאי קונה וגומר אמנם אם האב לא יחפוץ כ"א שתקנה לא תגמור וא"כ בביאה ג"כ לא איבעיא אלא אם ע"כ נישואין עושה אבל אם ירצה שתעשה נישיאין אליבא דר"ה באמת נשואין עושה:
תוס' ד"ה חופה י"ל לפי דבריו מאי מק' רבא ג' תנן דלמא תנא בפלוגתא לא קמיירי וכיון דלרבנן דר"ט מודה ר"ה א"כ שפיר לא תנן חופה והי' נ' דבאמת התוס' לא כ"כ כ"א אס"ד מקמי דאתינן להא דר"ה במה הצד יליף אבל לבתר הכי לא יליף ר"ה כלל בק"ו באמת לא ק' להו לתוס' אלא דמד' הראש שהק' כן למסקנא מבואר דס"ל דגם למסקנא אתי' כר"ט א"כ ק' לישני לי' הכי בפלוגתא לא קמיירי וצ"ל דוודאי מקמי דאסקא אביי שוב בק"ו וודאי הוה אמינא דר"ה במה הצד יליף ולא שייך דיו ולהכי מקמי' דאסקי' אביי שפיר פריך רבא ואביי לדברי ויישב לו ק' ראשונה כ"א בפלוגתא לא מיירי אמנם שוב הוה ר"ה דלא כהל' ובהכי מתיישב דק' על הרא"ש קו' עצומה הנה הרא"ש דחה ד' אביי דקאמר דלא כתיבא לא קתני ממיתת היבם לקמן וק' מ"ט לא מק' הש"ס כן אמנם למ"ש מאחרי דאביי לא התיר, כן כ"א לד' רבא אמנם למסקנא א"צ לתי' אחר שפיר שתיק הש"ס וק' הרא"ש ע"ד ממנ"פ כלומר תי' קמא דאביי הוא ק' ממסקנא וצ"ל משום דסמיך אאידך תי' א"כ ר"ה כר"ט ולית הלכת' כוותי':
ואמנם יש ליישב קו' הרא"ש ממיתת היבם ע"ד אחר דבשלמא מיתת היבם כיון דכבר קתני מיתת הבעל אי לא תנן מיתת היבם ס"ד דהאי ק"ו אי' לי' שום פרכא אבל ברישא ל"ש זה:
והנה בדברים אלו יש ליישב ד' רש"א שכ' על קו' מהר"י אבן לב למה לא הקשו תוס' קו' גם אר"ה וכ' רש"א משום דלר"ה י"ל דכל קנין שמהני לגמור כ"ש שמהני להתחיל דס"ל גמר עדיף מהתחלה וק' א"כ למה הוצרכו תוס' לתרץ דר"ה הרי בד' רש"א ממילא מיושב קוש' תוס' אמנם כוונת רש"א עד"ז דאביי במסקנא הוא דחדו' לן סברא זו ובאמת לד' אביי לא מק' תוס' מידי דלימא דיו אמנם קו' התוס' הי' בס"ד מקמי דאסקי' אביי ושפיר הוצרכו לומר דר"ה כר"ט וכ"ת גם קו' שניי' הו"מ להק' בס"ד לר"ה א"כ וודאי נוח להק' לדידן במסקנא מלר"ה בס"ד:
אמנם כד דייקת לכאורה מה ענין קו' זי של תוס' בדבור זה וע"כ דהכי קא ק' להו למאי דתי' דר"ה כר"ט א"כ לית הל' כר"ה והיינו לדידן וכו' שכ' א"כ מוכח דד' התוס' גם למסקנא דר"ה כר"ט וכד' הרא"ש וע"כ לית להו כס' רש"א ושפיר הק' מהר"י אבן לב ומ"מ בד' רש"א יש ליישב לקו' הרא"ש על הפוסקי' כר"ה:
ובענין קו' מהר"י אבן לב נ' כוונת תוס' דלר"ה באמת נוכל לומר דמודה ר"ה דגם להיפך י"ל ק"ו אמנם מאחר דקונה חומרא הוא שתהי' א"א וגומר קולא לגבי אב ולגבי סקילה וחנק א"כ הדרן לכללן לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ואמרי' חופה קונה:
ואמנם לדידן דלית לן דר"ה וודאי ק' דנילף אפכא ק"ו דכסף גומר: והנה בתי' כ' רש"א שוב ליישב קו' אבן לב והניח בצ"ע משום דק' לי' מ"מ כיון דכסף אין בו מדה זו היאך נוכל ללמוד חופה לענין זה מכסף ואמנם נ' כוונת תוס' דבאמת לענין חופה ג"כ אמרי' מאי אולמא דהאי חופה מהאי חופה ובאמת מה"ט לא קיימא לן כר"ה:
ואמנם מ"ש רש"א בתחלה דד' תוס' דהא דלא קיי"ל כר"ה היינו משום דס"ל דגמר קנין גרע מתחלה אין לו מובן מנ"ל הא דלמא לכ"ע גמר קנין עדיף ומשום דר"ה כר"ט הוא דלא קיי"ל כר"ה:
רש"י ד"ה אף אני אביא יל"ד למאי דפסקו רוב הפוסקי' במסר האב לשלוחי הבעל בעל יורשה ומיפר נדרי' א"כ וכי גם מסר האב הווי קידושי' לר"ה אתמהה, ומזה הי' נראה ראי' לד' הקדמין שהביא בשעה"מ בחו"ח דחופה ונשואין תרי מילי נינהו והנה מסר האב מהני מטעם נישואין ונשואין ל"ש אא"כ הוי אירוסין תחלה משא"כ חופה מלתא אחריתא ולעולם יכול להיות גם בלא אירוסין:
ואמנם מה שרצה השעה"מ שם ליישב בזה קו' הר"ן:
ריש כתובות על האיכא מ"ד דיליף מפרסה נדה אינו מעלה מזונות דחופה היינו ייחוד והק' הר"ן אלמנה מן הנשואין שלא נסתרה דאמרי' כתובתה מנה היכא משכחת לה ובד' קדמין זה רוצה השעה"מ ליישב לא היא א"כ הדרא קו' לדוכתא נהי דחופה ייחוד הוה אסור להתייחד בפרסה נדה מ"מ מזונות בנישואין תלי' ואי נישואין מלתא אחריתי למה לא ישא אותה:
וכן מה שיישב השעה"מ קו' החמ"ח על הרמב"ם דלעולם בעיא דרבנן לענין קונה ובס"ד ס"ל דבאמת מסר האב לא קנה כ"א לתרומה ק' לענ"ד עכ"פ למה פסק הרמב"ם דחופה היינו הבאה לביתו וייחוד בביתו ואם חסר א' מהם הוה כארוסה וכי גרע הבאה לביתו ממסר האב לשלוחי הבעל דפסק הרמב"ם דקנה לכל דבר וצ"ע, ואמנם למה שהסכים הר"ן ריח כתובות דחופה היינו הבאה לבית הדרא ג"כ קו' לדוכת' וכי ס"ד דלר"ה במסר האב לשלוחי הבעל ל"צ קידושין אמנם הר"ן לטעמא דס"ל מסר האב לא מהני כ"א לתרומה וכמו שהביא בחו"ח שם דעתו וא"כ מסר האב אינו גומר וליכא קו' משא"כ חופה וא"כ אף אנו נאמר דהדין עם הבי"ש דד' הרמב' ג"כ במסר האב לא מהני כ"א לתרומה וכ"ת א"כ למה פסק דבעלה מפר נדרי' וכמו שהק' בחו"ח לא היא התם היינו טעמא דמשעה שנתארסה ע"ד בעלה ואבי' נודרת וכיון שמסרה האב שוב אינה נודרת כ"א ע"ד בעלה משו"ה הבעל לבד יכול להפר: רש"י ד"ה כסף באשות מיהא לא אשכחן ע' תוס' רי"ד שהק' הרי מבעלמא ילפי' והגי' חופה נמי וני' ע"ש ונ' ליישב לגי' דידן דוודאי אי ר"ה במה הצד דהיינו במה מצינו יליף וכד' השעה"מ שפיר הק' התוס' רי"ד אמנם ר"ה קו' קאמר דהיינו אישות מאישות אלא דלא יהי' הפרכא פרכא אצטריך מה הצד וא"כ שפיר מתרץ הש"ס באישות מיהא וכו' והיינו דלגי' שפיר הק' הראש שהביא ג"כ גרסתינו דנימא דיו וליכא למימר דר"ה במה מצינו יליף דא"כ לפי גרסתינו לא משני הש"ס מידי ואמנם מ"מ הני פוסקי' דפסקו כר"ה הוי גרם כגי' תוס' רי"ד וא"כ י"ל דבמה מצינו יליף ר"ה ולא ק' להו כלל דנימא דיו:
רש"י ד"ה שתי תשובות נ' כוונתו דהנה הראש כ' דלכאורה מד' רבא מ' דהאי תי' דר"ה כסף באישות וכו' קיבל רבא כוונתו דאל"כ לימא עוד שתי תשובות ודחה הראש שם אמנם רש"י דחה זה מני' ובי' דהך פרכא דלעיל אק"ו דר"ה קאי והך דרבא אגופא דמלתא דר"ה דחופה קונה בלא כסף וא"כ אין זה ענין להנך דרכי דלעיל ול"ש למימר עוד:
מלתא דכתיבא ע' ברא"ש שהק' ממיתת היבם לי נ' דאין כוונת אביי דמלתא דאתי' בק"ו לא קתני דא"כ הו"ל למימר הכי בהדי' כ"א הק' אביי הך מלתא דחופה אפי' שגומרת לא כ' בהדי' כ"א מדרשא ילפי' לי' ומה"ט אין ענינו מבואר ובאמת נ' דכולהי עניני מקרי חופה ומשו"ה לא קתני לה כלל משום דלא כתיבא בהדי' ואין ענינה מבואר וא"כ אין זה ענין למיתת היבם כלל: ומה כסף שאינו גומר אחר כסף יל"ד למ"ש תוס' דמאי אולמא דהאי כסף מהאי כסף א"כ מאי קאמר אביי והי' נ' דמה"ט לא מ' לי' לרבא לפרושי כאביי אמנם באמת אחר כסף דקאמר אביי לאו דווקא כ"א אף אחר שטר וביאה אינו גומר ואמנם שטר וכסף לכאורה חדא מלתא ושוב שייך מאי אולמא ואמנם מאחר ביאה יש ק"ו דכסף אינו גומר אחר ביאה אך כ"ז אי ביאה אירוסין עושה ובאמת למסקנא קיי"ל הכי ומ"מ רבא לא פשיטא לי' הא מלתא ושפיר הק':
קידושין י' ע"א רש"י ד"ה תחלת ביאה מבואר מדברי' שבא לתרץ כד' הרי"ף דסוגי' דהכא לענין אירוסין אתמר וכלומר דיבמות לענין נישואין ואמנם הראשונים הקשו הרי מכי יקח ילפי' ביבמות ובקידושין ותי' הרשב"א דאובעלה דכ' בתרי' כיון הש"ס ביבמות והק' אנפשי' א"כ ביאה דאירוסין מנ"ל ע"ש שעי"ז דחה ד' הרי"ף ואמנם אחר העיון נ' דלק"מ דסוגי' דהכא קאי אליבא דר' יוחנן דיליף לעיל בסמוך קידושי ביאה מבעילת בעל וא"כ שפיר י"ל דהאי בעלה בנישואין מיירי ולכאורה יש לדייק שכן הוא דהרי האי כי יקח אצטריך לגזי"ש דקיחה קיחה אלא ש"מ דהכי דרשי' בביאה דעריות כי יקח ובביאה דנישואין כי יקח ולא מיקח כופא ילפי': אלא שהראשוני' הק' עוד דבקיצור הו"ל להש"ס לומר א"ב שקידש בהעראה ועוד כל הבועל כל המערה הו"ל למימר ונ' דיל"ד דבקיצור לימא הש"ס תחלת ביאה קונה או לא, ולזה נ' דהנה הלח"מ הק' על הרמב' דפ"י מאישות הביא ד' הרי"ף בנישואין ופ"ג לענין קידושין הביא ד' התוס' דבדעת' תליא מלתא וע"ש מה שתי' בדוחק ונ' דהרמב' למד כן מד' הרי"ף דק' לי' עליו קו' הנ"ל אלא ש"מ דגם הרי"ף אית לי' כד' הראשוני' דבקידושין בדעתו תליא מלתא אלא דק' לי' מאחר דביבמות מיבמה ילפי' להא דהעראה וביבמה מוכח מש"ס שם וכמ"ש הר"ן דאפי' נתכוין על גמר: ביאה תחלת ביאה קונה ולמה לא נימא גם באשה כן ומזה הכריח הרי"ף דבאמת מיבמה לא ילפי' כ"א ביאת נשואין וכמ"ש הרא"ש בכוונתו דבעי' דימי' דיבמה וא"כ בנישואין באמת אפי' דעתו אגמר ביאה לא מהני והכא בקידושין איבעיא לן ובקידושין פשטי' דבדעתו תליא מלתא ואמנם אם רצה לקנות בהעראה גם הרי"ף מודה וכ"ת מנ"ל כיון דגזי"ש אנישואין הוא דקאי לא הוא כיון דעכ"פ חזי' דהעראה אקריא ביאה למה לא נימא דגם ביאת קידושי' הוה העראה בכלל:
ומיושבי' היטב כל הקושיות של הראשוני' שהצענו ומיושב ג"כ קו' השעה"מ דלד' הרי"ף היאיך יליף ר"ה בק"ו חופה נימא העראה יוכיח הרי באמת גם העראה קונה אם דעתו עלי:
והנה תוס' הביאו ד' ר"ת דאתחלת העראה קאי ולא הקשו עליו מאומה והראשוני' הקשו עליו היתכן דתתקרי בנשיקת אבר בעולה לכו"ג ונ' דלד' ר"ת הפשט לא כד' רש"י דהנה הראשוני' הקשו הרי אם גם תחלת ביאה קונה מ"מ בשעת נשואין הרי הווה בעולת עצמו ואמנם לד' ר"ת הכי קאמר הש"ס אי נשיקת אבר קונה א"כ אפי' בשעת נישואין לא תהא בעולת עצמו שפיר יכול לקדש ולישא בביאה משא"כ אי סוף העראה קונה א"כ נהי דהקידושין שרי מ"מ בשעת נישואין תהא בעולת עצמו ושפיר אי' לקדש בביאה שהרי אינו יכול לישאנה:
ואמנם נ' דגם רש"י ד"ה לכ"ג בא ליישב קו' זו של הראשוני' ולזה כ' רש"י דצידד הש"ס הי' אם קידושי כ"ג כה"ג אסורי' או מותרי' וכן כ' אם מותר לקדש וסיים דמותר משום לא יקח כלומר אלאו דקידושין לחוד אבעי לי' ולא שיהא מותר לשאנה:
והנה המ"ל הביא תשו' מ"ב דדייק מדקאמר הש"ס מניינא למעוטי חופה ש"מ דחופה קודם קידושין לא מהני מידי והניח דבריו בתימא ונ' כוונתו עד"ז דהנה כל קידושין צריך חופה וכל חופה צריך קידושין ובשלמא אם הקידושין צריכא להיות קודמין לחופה שפיר קאמר הש"ס דתנא תחלת קנין קתני ושפיר מניינא למעוטי חופה משא"כ אם גם החופה יכולה להיות תחלת הקנין מאי למעוטי חופה דקאמר הרי חופה עכ"פ צריך וגם התחלת קנין יכול להיות החופה ז"נ כוונת דבריו והנה המ"ל הביא מד' רמב"ן כאן לדחות ד' המ"ב ושפיר דחה השעה"מ דברי' דהרמב"ן מיירי דעכ"פ בשעת קידושין החופה עודנה:
ואמנם הו"ל לדחות דברי' מד' רש"י בה"ג מרדכי ספ"ק דקידושין שכ' בהדי' גבי קידושי טעות דחופה קודם קידושין מהני וע"כ דלא אסיק המ"ב אדעתי' הך תשובת רש"י ואמנם הא ק' דרש"י דייק למלתא קטנה שהשיאוה אמה ואחיה וקטן שהשיאו אבי' דבגדולתם א"צ חופה אלמא דחופה קודם קידושין מהני וצ"ל לד' המ"ב דהתם שאני דהוה כמ"ש השעה"מ בחו"ח לענין ד' הרמב"ן דהרי עכ"פ בשעה דגדלו ומקדש לה בביאה ראשונה קידושין דאוריית' הרי בשעת ביאה זו היא בביתו והיינו חופתה משא"כ בהך דמ"ב וכמו שחילק בשעה"מ שפיר, אמנם על ד' הרא"מ הביא דברי' במג"א סי' ר"ו יש לתמוה דמלבד שנעלמו ממנו ד' רש"י אלו בהג"מ וק' עליו מקטנה וקטן שהביא רש"י דלא מצינו דצריכי ברכת חתני' לכשיגדל' ואמנם מקטנה ל"ק כ"כ די"ל דכיון דרבנן תקנו לה חופה וקידושין והם שתקנו ברכת חתנים הם אמרו דגם בקטנותה מהני אמנם מקטן דלא תקיני לי' רבנן קידושי' לכאורה ק' אמנם באמת בהך דקטן לא מצינו כ"א דכתובתו קיימת ואמנם דלמא באמת ברכת חתנים צריך ורש"י בעצמו לענין חופה נ' דאייתי לה אבל לא לענין ברכה דמה ענין ברכה לכתובה:
ובהצעת ד' תשו' רש"י נ' לפ' ד' רש"י בסוגי' יבמות נ"ז דד' רש"י מאחר דע"כ א"א לפ' ד' רב בחופה אחר קידושין דק' א"כ מאי באנו למחלוקת דקאמר רב"ח ולמימר דס"ל לרב חופה קונה לא מ' ג"כ מדאמרי' לקמן דלא קני לה וכ' רש"י חופה אינו קונה כדאמרי' בקידושין כוונתו דאמרי' מניינא למעוטי חופה ש"מ דסוגיין דלא כר"ה אע"כ מאחר דפשיטא לן דחופה קודם קידושין מהני דהיינו אם קדשה אח"כ החופה גומר למפרע וכד' רש"י בתשו' הנ"ל וכ"מ הל' דאמרי' כלום חופה גומרת אלא ע"י קידושין ולא אמרי' לאחר קידושין א"כ כו"ג שהכניס אלמנה לחופה אף שעדיין לא קדשה אמרי' דוודאי יקדש לה ובשעת קידושין מיד תגמור חופה א"כ מעכשיו היא פסולה מלאכול בתרומה ושמואל לכאורה הי' אפשר לומר דלאחר קידושין מודה אמנם אין הדבר כן מדאמרי' לקמן ר"י בן ריב"ב כרב הרי ר"י באחר קידושין מיירי אע"כ שמואל פליג אפי' אחר קידושין והטעם דס"ל דכיון דעיקר האי' הביאה אמרי' כל זמן שלא בא עלי' שלא יבא עלי' לעולם וחופה כי האי לשמואל לא חופה היא אמנם בכשירות מודה שמואל דאפי' קודם קידושין מהני ואי הוה סבר גם בפסולות דלאחר קידושין מהני גם קודם הוה מהני ואתא רב"ח וקאמר דהא דרב ושמואל תלי' בדר"מ דלר"מ דקרי לארוסה משתמרת לביאה פסולה וא"כ פשיטא לי' לר"מ דכיון דקדיש לה:
יכניסנה לביאה ה"ה בחופה אמרי' הכי ובמה דהוי קודם קידושין הרי לא אכפת לן ולר"א ור"ש דס"ל אף דכבר קידשה עדן לא מקרי' משתמרת לביאה פסולה ה"ה בחופה דינא הכי והש"ס דחה דלמא ר"מ לא קאמר כ"א בקידושין דכבר עבר על לאו דלא יקח אמרי' דגם אלא יחלל יעבור משא"כ בחופה דעדן לא קני לה ולא עבר אלאו כלל אמרי' דמודה ר"מ דאמרי' לא יעבור ולר"א ור"ש הדבר בהיפך דחופה עכ"פ גרע דקרובה לביאה:
ועכ"פ מ' משקלא וטריא זה דאם ידעי' דאין דעתו לבא עלי' באיסור גם רב מודה וע"ז בא ר"ש ולומר דבכ"ג יש חופה וזה דאחרוני' הק' ימ"ש הלח"מ דבאין דעתו לבא עלי' באיסור כ"ע מודו דאין חופה הרי בסוטה דאין דעתו לבא עלי' באיסור דהרי משקה אותה ואע"פ כן דייק ר"ש דיש חופה השעה"מ תי' דמיירי דבשעת חופה הי' דעתו לבא עלי' באיסור ואח"כ נמלך להשקותה מאיזו טעם שיהי' ושפיר הוה חזיא לי' זה תו"ד ואמנם א"כ למה קונא לה כלל או"ו דעיקרא לא הי' דעתו לבא עלי' באי' והנה משו"ה לא קאמר רב עמרם ואנהירנהי לעיינין כרב משום דבאמת לרב לא ידעי' כ"א היכא דדעתו לבא עלי' באי' וכד' הלח"מ בסברת הרמב' ואמנם ר"ש דייק דאפי' היכא דאין דעתו לבא עלי' באי' חופה קונה והנה למאי דפשיטא לן בקידושין דמהך מתני' ילפי' גלגול שבועה ואף דרב ושמואל הל' כרב וא"כ אפי' בלא גלגול שבועה אתיא הך מתני' שפיר ש"מ דה"ט משום דאפי' רב לא קאמר יש חופה כ"א היכא דדעתו לבא עלי' אבל לא זולת, וכ"ת א"כ מאי קמבעיא לי' לרב אשי שוב י"ל דר' אשי באמת לשטת רב ששת ואפשר משום דרבין תלמיד ר' ששת הוא מבעיא לי' ולראב"ע לעני' תוס' כתובה היא דמבעי' לי' ומעתה הא דהרמב' פסק דחופת נדה לאו חופה היא לאו משום דרב אשי היא דגם הרמב' מודה דרב אשי לענין תו"כ מבעיא לי' דקאי אדרבין וודאי אתו"כ קאי וכמ"ש החמ"ח תדע דאי כרב אשי א"כ המע"ה הו"ל להרמב"ם לומר וכמ"ש בענין זה בחו"ח אמנם מסוגיין בעלמא שמיעי לי' להרמב"ם דהיינו מדקיי"ל כרב ודייקי' מהך מתני' גלגול שבועה ש"מ דה"ט דפשיטא לן דאפי' לרב היכא דאין דעתו לבא עלי' באיסור אין החופה חופה ש"מ: ועתה נבא ע"ד רש"י בסוגיין א' לא' הנה מה דנקט רש"י ד"ה יש חופה אלמנה לכ"ג נ' דלרבותא נקטא דס"ד בשלמא גרושה כיון דפסולה להנשא לכהן וא"כ כשתנשא לזר ע"כ תפסול מן התרומה לא איכפת לה בביאה פסולה וחופה דידה חופה כביאה משא"כ באלמנה דיכולה להנשא לכהן הדיוט אנן נימא דלא תמסור עצמה לביאה ליפסל נפשה מכהונה קמ"ל רש"י דמדקאמר רב פסולות גם אלמנה בכלל ומ"מ גם גרושה בכלל וג"כ אבת כהן ולענין תרומה דבי נשא:
ומ"ש ולא בא עלי' כוונתו לאפוקי מד' הריטב"א הובא בחו"ח דס"ל דלשמואל אין נישואין לפסולות לזה כ' רש"י ולא בא עלי' דבבא גם שמואל מודה וכמבואר בתוספתא שהביא בחו"ח שם דאף דתנא בתוספתא כשמואל מ"מ מודה דיש נישואין אכן הראי' שהביא הרמב"ן ע"ז דא"כ אשתו פסולה דמיעוטא רחמנא מטומאה ל"ל לכאורה יש לדחות דמיירי שנשאה בהכשר ואח"כ נפסלה עליו כגון שנעשית זונה אפי' באונס או שנעשה פצוע דכא וידעה אח"כ:
רש"י ד"ה הואיל ואין לה ביאה מדבריו מבואר דלא מפ' ד' שמואל כפ' הרשב"א דר"ל ואין לה ביאה לקנות והטעם דלא מפ' רש"י כך נ' דמ' לי' דלענין לקנות ביאה וחופה לאו חדא נינהו דבכלל פחותה מבת ג' הוה אפי' יום א' ובשלמא ביאה דידה לא מהני דכנותן אצבע בעין משא"כ חופתה מ"ט לא מהני הרי חזיא לביאה ליומא אותרא אא"כ הדרא קו' הרמב"ן על רש"י לדוכתא דמאי חדית רבא דקאמר אף אנן נמי תנינא אביאה ואמנם המעיין בד' רש"י אד' רבא שהאריך יראה כי רש"י בעצמו טרח ליישב זה וזה דרבא מ' לי' דע"כ כולה מתני' ע"כ לדיוקא אתא דפחות מג' אין ביאתה ביאה דלגופא דבת ג' ביאתה ביאה פשיטא מהי"ת לא וא"כ דלדיוקא אתא ק' כיון דאשמעי' דאפי' לקידושין אין חוששין כ"ש דאין חוששין לפסול כהונה אע"כ סיפא מיירי שקיבל בה אבי' קידושין ואח"כ בא עלי' אותו פסול קמ"ל דאעפי"כ לא פסלה והשתא קאמר רבא דאס"ד יש לה חופה נהי דהך ביאה מטעם ביאה לא אהני כיון דכוונתו היתה לשם אישות מטעם חופה מיהת ליהני אלא ש"מ היכא דאין ביאתה ביאה גם חופתה אין חופה הן הן ד' רש"י ועי' בדבריו דכונתו דתנא נקט ביאה לרבותא ובזה יובן למה פי' רש"י פסלה מתרומה דווקא משום דכיון דמיירי בקדשה אבי' וכמ"ש א"כ לא תצא עכ"פ בלא גט וממילא תהא פסולה לכהונה אע"כ לתרומת בית אבי' קאמרי:
ועד"ז יובנו ד' תוס' ג"כ ד"ה נשאת דק' להו מ"ט באמת לא דייק רבא מנשאת דפחותה מבת ג' אין לה נישואין וכד' הרמב"ן ואמנם רבא בהדי' דייק מסיפא דבא עלי' כמ"ש הרשב"א על ד' הרמב"ן וע"ז כ' תוס' דמרישא אין ראי' דלמא ה"ט משום:
דאיכא דעולא וסמפון ואמנם בתר דדייק רבא מסיפא לית מאן דפליג דפחותה מבת ג' אין לה חופה וכד' המ"ל בד' הרשב"א וכבר השיג עליו בחו"ח: רש"י ד"ה אין חופתה וכו' כוונתו דהך סיפא יתירה היא דלמה יהי' עדיף חופה מביאה אלא ש"מ לבת כהן אתא דחופתה פוסלתה מתרומה דבי נשא: דכוותה גבי שומרת יבם הנה ללי"ב דרש"י הך דכוותא לא שייך לקו' כ"א ה"ק דשומרת יבם דלית לה חופה ע"כ מיירי בבא עלי' וא"כ ה"ה ארוסה וע"ז מק' מה שמק':
ר"פ אמר ללי"ב דרש"י י"ל בשוגג דווקא פליג האי תנא וכד' תוס' לעיל ד"ה ונקה וע"ז קאמר רנב"י השתא דאתית להכי י"ל ע"י גלגול קאמר וכה"ג לכ"ע מקרי מנוקה מעון ור"ש גם ע"ז פליג וכקי' התוס' ובהא פליגי ר"ש ור"פ ורנב"י:
ועתה נבא בע"ה לבאר ד' תוס' ורשב"א א' לא' הנה יל"ד לאיזו ענין הוכרחו תוס' להביא ראי' דחופה נישואין דע"כ לא מייתי ראי' לפסולות דמנערה המאורסה אין ראי' לפסולות וגם מסוטה לר"ש דווקא איכא ראי' ולא קיי"ל כוותי' דהרי ילפי' מהתם גלגול שבועה אע"כ לענין כשירות הביאו ראי' ולכאורה הא ר"ה דסבר רב כוותי' קאמר בהדי' חופה גומרת ואי לאו נישואין עושה א"כ ל"ש גומרת וצ"ל דע"י ביאה הוא דקאמר דגומר למפרע וגם קונה הי' אפשר לפ' כך והביאה אח"כ נישואין עושה וה"ז דומה למ"ש רש"י בתשו' דחופה קודם קידושין מהני וע"ז הביאו תוס' הני ב' ראיות דלא היא כ"א חופה לבדה גומרת דהרי בנערה המאורסה ובסוטה אחרי' ביאה ומ"מ החופה לבדה גומרת אלא דרב ושמואל בפסולות לחוד פליגי דלשמואל חזיא לביאה מיהא בעי' והנה לדבריו אלו מוברח דאבעיא דרבין פ' אעפ"י ע"כ הוה לענין תוס' כתובה דלענין חופה פשיטא ואמנם לד' הרמב' י"ל דמנערה המאורסה אין ראי' דבית אבי' לא הוה אבל מ"מ לא מקרי' נשואה תדע דגם מסר האב ממעטי' וכ"כ לעיל דד' הרמב' לענין תרומה והפ"נ הוא דמהני לא זולת וכן בסוטה בתחת אישך תלי רחמנא ומ"מ נשואה לא מקרי' וכן בעיא דרב אשי ל"ש לא בדרב ולא בדשמואל די"ל גם רב מודה דנדה גרע דאינו רוצה לבא עלי' באי' וי"ל דגם שמואל מודה משום דלאח"ז חזיא לביאה ונדבר עוד אי"ה בס"ד בהגיעני לשם, וסתמו תוס' דברי' אי גם לרב"ח חופה קונה והוה מ' לכאורה דס"ל דלא כרשב"א שכ' דלרב"ח ג"כ חופה קונה ס"ל ואמנם מה שהקשו מרב"ח לקמן ארש"י מבואר דס"ל ג"כ הכי בכוונת רש"י וסותר לזה מ"ש רש"י בהדי' לקמן דחופה אינו קונה, ואמנם באמת יש ליישב עד"ז קו' ראשונה שהקשו מרב"ח דאדרבא רב"ח פשיטא לי' דחופה אינו קונה אמנם ס"ל חופה קודם קידושין גומר למפרע וא"כ מ' לי' דלר"מ לא גרע מקידושין ולר"א ור"ש לא עדיף והש"ס דחי' לי' דכיון דעדן לא קני לה דלמא גרע לר"מ ודלמא לר"א ור"ש עדיף, וע"ד קו' ר"ת דהיה כולא סוגי' דלא כהל' גם זה אינו מן התימא ואדרבא הי' נ' דגם ד' הרי"ף כן דהשמיט כולא סוגי' ותמה עליו הרמב"ן בחי' הרי גם לשאר דברי' פליגא רב ושמואל ולא לענין תרומה בלבד ואמנם עפ"י שטה זו הוה א"ש דמאחר דהשמיט ד' ר"ה בקידושין מה"ט ג"כ השמיט להך דרב דתלי' בהך לשטה זו אמנם ע"ד הרי"ף בלא"ה י"ל מאחר שכ' בכתובות גבי פרסה נדה הלכך אינו קונה וכ' הר"ן שם דל' זה מ' דלגמרי אינו קונה א"כ מבואר דלית לי' דרב וכמו שהק' הר"ן שם באמת על הרמב' דפסק כרב ופסק כהרי"ף שם אמנם ד' הרי"ף הי' בע"כ רב אשי כשמואל ס"ל ומבעיא לי' אי בנדה גם שמואל מודה וכמ"ש לעיל משום דתהא חזיא לביאה אבל לרב לא איבעי' לי' מידי וע' לפנינו בהגיעני שם בס"ד:
והנה ע"ד הר' יו"ט יש לדקדק למה לא הק' בפשיטות הרי כ' דגם בחופה אחר קידושין פליג שמואל וא"כ כל הק"ו מפריך דמה לחופה שאינה גומרת בפסולות וצ"ל כיון דהא דשמואל גם באחר קידושין מר"ש לקמן דייקי' וכ"כ דנוכל לומר דר"ש לאו לרב בעי לאתויי ראי' דלא קאמר כ"א מנ"ל דשייך שום חופה אחר פסולות וע"ז כ' הר' יו"ט דאפי' תימא הכי מ"מ יש כאן פרכא אסיף דינא אמנם י"ל דבאמת בהא פליגי רב ושמואל עפ"י שטה זו דלרב ילפי' חופה קונה בק"ו וא"כ אף בפסולות צ"ל דקונה דאל"כ איכא פרכא אסיף דינא משא"כ שמואל במה מצינו יליף לה ולר"ש פרכא אסיף דינא:
ואמנם הרשב"א הק' עוד ממה דאמרי' לקמן חופה דלא קני לה וכ"כ לעיל דלרב"ח ס"ל חופה אינו קונה מדקאמר חופה נמי פסלה ש"מ דחופה לאו היינו קידושין וכ"כ דרש"י כ"כ בהדי' לקמן:
ומה שהק' עוד הרשב"א מר' ישמעאל היינו לטעמא דמפ' בשטת רש"י לקמן דמיירי בבת ישראל ואמנם רש"י כ' בהדי' לקמן דלענין תרומה דבי נשא מיירי וא"כ אבת כהן קאי ואי אינו קונה למה לא תאכל:
וממילא דגם לת"ק כרב ס"ל לגמרי ולק"מ מרב ששת דליכא למ"ד דס"ל קינה ואינה פוסלת:
וע"ה נבא לד' ר"ת הנה כוונתו עד"ז דרב ס"ל כיון דכל ארוסות חופה נישואין עושה ע"כ נישואין דמתני' היינו לאחר שנכנסה לחופה דאל"כ יבאו ב' ארוסות שיכנסו לחופה ולא נבעלה לפנינו והא' תידון בחנך כנשואה והשני' תאכל בתרומה כנתאלמנה מן האירוסין ואמנם שמואל פליג ואמר דלפסולות לא מהני חופה וכמ"ש תוס' לעיל בשטת רש"י א"כ ל"ד הך נישואין לנישואין דעלמא ומ"מ ל"ק קו' הרשב"א דמה ל' יש חופה דקאמר רב ה"ט דאי הוה נקט הש"ס פלוגתיי' בנישואין ס"ד דגם בכשירות ס"ל לשמואל דנכנסה לחופה לא מקריא נישואין ובאמת טעמא דשמואל משום דאין חופה לפסולות וכמו שכ' לשטת רש"י לעיל ואמנם רב"ח ה"ק דלר"מ דקרי לקידושין משתמרת לביאה ואף דמחסרא חופה אלא ש"מ דס"ל דחופה ביאה וכרב וביאה דקאמר ר"מ ל"ד כ"א ה"ה משתמרת לחופה ור"א ור"ש משום דכשמואל ס"ל לא מקרי לדדהו משתמרת לביאה משום דמחסרא חופה וחופה לא פסלה ול"ק ג"כ קו' הרשב"א דמה ענין זה לזה ואמנם מ"ש תוס' דנקטא הש"ס הכא משום דאפלוגתא דר"מ ור"א ור"ש קיימי והיינו ליישב קו' הרשב"א מאי שייך להך כאן כוונתם ג"כ לאפוקי מדרמי בר חמא דלדידי' בדר"מ ור"א ור"ש תליא קמ"ל דרב אפי' לר"א ור"ש קאמר ושמואל אפי' לר"מ קאמר ובענין קו' הרשב"א מר"ש צ"ל כמ"ש לעיל דר"ש לאו לסיועי לרב אייתי ראי' כ"א דהרי עיקר טעמא דשמואל דס"ל בפסולות ל"מ חופה וא"כ הרי חזי' בסוטה דמהני:
והנה ד' הרמב' בה' תרומות נ' לכאורה כהרשב"א דלענין פסול לחוד פליגי בחופה קודם קידושין ולענין חופה גומר באחר קידושין ומעתה י"ל דהרמב' מעולם לא פסק כרב כ"א כרמי בר חמא דהרי לענין חופה אחר קידושין לא הביא כלום כ"א לענין חופה בלא קידושין וא"כ ס"ל כרמי בר חמא דתליא בפלוגתא דר"מ ור"א ור"ש ומאחר דפסק הרמב"ם כר"מ ממילא שפיר פסק דחופה לחודא פוסלת מן התרומה ולק"מ קו' הר"ן בכתובות על הרמב"ם: כתובות נ"ו חובת חופה קונה וכו' הנה מל' זה יל"ד על הר"ן שדקדק מל' הרי"ף שכ' הלכך אינו קונה דתפ' לרב אשי כהרמב"ם לענין אי חופת נדה קונה כלל וק' הרי גם רבין קאמר ל' זה ומ"מ מפ' לה הר"ן לענין תוס' כתובה לבד ונ' כוונת הר"ן על ענין אחר דק' לי' על הרי"ף מאחר דאיבעין לא אפשטא למה כ' הרי"ף בפשיטות הלכך אינו קונה וכמו שתמהו האחרוני' על הרמב"ם שלא כ' המע"ה והנה אי הוה אמרי' דגם בעי' דרבין לענין חופה קונה הי' אפשר ליישב כיון דגם בעי' דרבין לא אפשטא בהדיא ורב אשי רק את"ל קאמר הו"ל הך מלתא דרב אשי כעין ס"ס מי יומר דחופה בלא ביאה קונה ואת"ל קונה דלמא חזי' לביאה מיהא בעי, ואמנם הא לא מסתברא כלל דגם בעי' דרבין לענין חופה קונה וא"כ ק' על הרי"ף וכמ"ש למה פסק בפשיטות דאינו קונה והנה השעה"מ כ' דטעם הרמב' דלטעמא אזי' שפסק בה' נחלות דנתגרשה ס' גירושין אין בעלה יורשה ומ' מדברי' דלהחולקי' שם על הרמב"ם גם הכא הוה ס' דדינא והוה א"ש דהבי"ש פסק כאן דמהני תפיסה משום דגם גבי גירושין פסק כן סי' צ' ואמנם באמת אין הדבר כן דע"כ נחלקו הפוסקי' על הרמב"ם בס' גירושין דהרמב' למד כן מס' נישואין דלקמן גבי קטנה שנשאת שלא לד' אבי' וס"ל להחולקי' דשאני ס' נישואין דשייך אוקי ממונא בחזקת מארי' אבל בס' גירושין ל"ש זה כמבואר בה"ה ה' נחלות שם, ואמנם כאן דעל ס' נישואין אנו דנין כ"ע מודו וד' בי"ש שכ' תפיסה מהני תמוהי' ואמנם כ"ז אי לענין נישואין אנו דנין משא"כ אי נפ' הסוגי' לענין תוס' כתובה ומס' נישואין לא איירי רב אשי כלל הדרא קו' לדוכתא למה פסק הרי"ף בפשיטות הלכך אינו קונה אלא ש"מ דלענין קנין חופה מפ' לה והו"ל ס' נישואין ז"נ כוונת הר"ן:
ואמנם כן יש לתמוה על הרא"ש דמפ' לסוגי' לענין תוס' כתובה ומ"מ כ' הלכך איני קונה ולו הביא ד' הרי"ף כדרכו הייתי אומר שגם זה ל' הרי"ף אמנם כל דבריו שם אינם ד' הרי"ף ונ' דהרא"ש מדמה להא מלתא לס' דהכא לד' הרא"ש ל"ש דחוי השעה"מ דכיון דלאו לענין ירושה אנו דנין ר"א לענין תוס' כתובה הו"ל יורשו הבעל וודאי והאשה ס' ומכ"ש בנתגרשה אם הבעל קיים וטוען דדעתו הי' על חופה דחזיא לביאה דאינה יכולה להוציא מידו:
ואמנם גם לד' הרמב' י"ל דמ"ש האחרוני' לדמות לס' היינו ג"כ מטעם שכ' השעה"מ דדמי לס' גירושן וס"ל דטעם הרמב' בס' גירושין היינו משום דס"ל ירושת הבעל דרבנן וה"ל הבעל ס' דרבנן ויורשי האשה וודאי דאוריי' והיינו ס' דקאמרי:
ומ"מ למ"ש ק' טפי קו' הח"מ מאחר דמודה הרמב"ם דאבעיא ראשונה לענין תוס' כתובה וד"מ ל' דרבין וכנסה לחופה ולא קאמר מאן ש"מ דאמתני' קאי וא"כ:
מהי"ת נימא דאיבעיא שניי' לענין קנין ולזה נ' דאדרבא ל' דרב אשי מורה כן כהרי"ף והרמב"ם דהנה מאחר דפשיט רבין דאדעת חבת חופה כ' לה תוס' כתובה מהי"ת להסתפק עוד על איזו חופה כ' לה ובשלמא אי הא גופא מס' לרב אשי אי חופה דלא חזיא מקריא חופה כלל שפיר משא"כ אי הויא חופה מאי מס' לי' אלא ש"מ דלענין חופה קונה כה"ג מס' לי' ומ"מ יש לה שייכות לכאן דמדפשיטא לי' לרבין דבעלמא חופה קונה דאל"כ לא איסתפקא לי' לענין תוס' קאמר רב אשי דיש לספק אי דווקא בחזיא לביאה פשיטא לי':
ובאמת לד' הרא"ש צ"ל וכן מבואר מדבריו דמס' לי' לרב אשי אי אחופה דידן וגם נדה בכלל כתב לה או דלמא אחופה דידי' ולדידי' חזי' לביאה בעי':
והנה גם ד' רש"י מורין כד' הרמב' דאדרבין כ' לראב"ע ואדר"א כ' ופירש ממנה ומת מבואר דמ' לי' דלא אזדא בעי' שנייה כבעי ראשונה ולזה נ' דד' רש"י עד"ז דוודאי מס' לרב אשי אי חופה כה"ג הוה חופה כלל או לא ואמנם מדנקט וכנסה לחופה ופרסה נדה ש"מ דבנדה שנכנסה לחופה דהיינו שידע הבעל שהיא נדה לא קמבעיא לי' דס"ל כרב דיש חופה לפסולות ואמנם הכי מיירי שפרסה נדה בתוך חופתה ומס' לי' לרב אשי אי חופה קונה מטעם תחלת ביאה וא"כ הכא לא קני או לא חופה קנין בפ"ע הוה ואמנם ד' רש"י דדוקא במת קמבעיא לי' דלא היתה החופה לעולם ראוי' להיות תחלת ביאה מחמת שפרסה נדה ופירש ומת משא"כ אם הוא קיים והרי המקח לפניו אלא שהוא רוצה עכשיו לגרשה כיון דעכשיו חזיא לביאה שפיר מקריא הך חופה תחלת ביאה ול"ק קו' הרא"ש דוודאי אם פרסה נדה לאחר שיעור ביאה שוב קנתה החופה אמנם מיירי שפרסה נדה מקמי שיעור ביאה ומבוארין ג"כ ד' המרדכי שכ' דאם הודיעו לחתן שהיא נדה מהני והיינו כמ"ש מדבעיא לי' לרב אשי בפרסה נדה אח"כ דווקא ש"מ דנדה שנכנסה לחופה דהיינו שהבעל ידע הוה חופה כרב דיש חופה לפסולות:
ובאמת לדברי הרא"ש צ"ל דנקט נכנסה לחופה ופרסה ולא נקט אפכא ג"כ מה"ט דאם ידע שהיא נדה ולהרא"ש בידיעתו תליא מלתא והש"ס בלא ידע מיירי והייני ופ"נ ר"ל שנודע לו והכניסה לחופה ש"מ דלגבי חבת חופה חשיבא בלא ביאה ממילא אמרי' דגם אדעתא דחופה כהאי כ' לה תו"כ: והנה מ"ש הרא"ש ע"ד הרמב' אמאי לא בעי לה ל קמן אתרומה יל"ד דלמא תרומה מ"מ אכלה הואיל ולא שייך עולא וסמפון וצ"ל ד' הרא"ש כד' תוס' גבי קטנה שנתקדשה דכיון דאין חופתה חופה לא חלקו חכמים בין ארוסה לארוסה וכמו שביאר השעה"מ דהיינו למשנה אחרונה דבחופה תלי' מלתא משא"כ קיבל מסר והלך דפ"ק היינו למשנה ראשונה ע"ש ומ"מ בדברינו כבר נתיישב קו' הרא"ש:
והנה ד' הרמב' פ"י מאישות דחופה היינו ייחוד לאחר הבאה לבית ונ' דנפקא לי' הבאה לבית מדממעטי' מלזנות בית אבי' נכנסה לחופה ש"מ דחופה לאו בית אבי' היא וייחוד מבעיא דרב אשי דבשלמא אי ייחוד בעי' א"כ שייך לומר דבעי' חזיא לביאה משא"כ אי בהבאה לבית סגי מהי"ת נצטרך חזיא לביאה נמצא דאדרבא הרמב' לטעמא דייק מהכא דחופה היינו ייחוד ג"כ ואמנם גם על הרמב' ק' קו' הר"ן ריש כתובות מהא דכתובות י"א ע"ב דאמרי' כנסה הראשון לשום נישואין ויש לה עדים שלא נסתרה ש"מ דיש נישואין בלא סתירה להך נ' דכיון הר"ן אף שלשונו ל"מ כן' אבע"א ה"ק הוא באמת נתייחד עמה אלא שהי' עדים שלא נסתרה והוא לא ידע בהם וכה"ג וודאי מקרי ייחוד ואבע"א דלכאורה יל"ד לאיזו ענין תני בסיפא או שנסתרה ולא שהתה כדי ביאה השתא לא נסתרה אין לה טענת בתולי' הך מבעיא אלא ש"מ פרושי קמפ' מאי לא נסתרה לא דלא נסתרה ממש דא"כ אין כאן נישואין אלא לא שהתה כדי ביאה וא"כ אדרבא הויא סייעתא להרמב"ם דאל"כ סיפא ל"ל:
והנה במק"א כ' דמה שאנו נוהגין באלמן ובאלמנה שלא להעמיד החופה תחת אוויר השמים היינו דאנן קרי' חופה מקום העשוי' רק לחובת חתן וכלה וכ"מ ל' הכ' וכלה מחופתה כחתן יוצא מחופתו מ' דהוה מקום מיוחד לכך וקיי"ל כהירושלמי דאלמנה אין לה חופה אלא דאנן מפ' ד' הירושלמי הלין דכנסין ארמלין ששני' ארמלין דאם הוא בחור אף שהיא אלמנה יש כאן חבת חופה והביאני לזה קו' האחרוני' אהני פוסקי' דס"ל אלמנה אין לה חופה אלא אמרי' אלמן ואלמנה אין להם חופה כמו שהן מחולקי' לענין ברכת חתנים כל ז' ומה"ט אין עושין החופה כנהוג שידעו שאין זאת חופה ועיקר הקנין הביאה או הייחוד ומזה ראי' ברורה מול המתחדשים לעשות החופה בביהכ"נ וכי הביהכ"נ מיוחד לחופה או העמדת הכלונסות משוי לביה"כ מקום מיוחד לחתן וכלה ומה שסמכו עצמן על מהרי"ל כבר הביא בס' ח"ס הגאון ע"ז דגם בימי מהרי"ל הי' מעמידין החופה תחת אוויר השמים ואך הקידושין והברכות הי' בבהכ"נ ונ' הטעם שבטלו מנהג מהרי"ל משום ד' הפוסקי' דחופה:
קודם קידושין לא מהני ומהרי"ל כד' רש"י הוה ס"ל דמהני א"נ בימי מהרי"ל עדן היו נוהגי' לקדש י"ב חדש קודם החופה ולאח"ז כשנוהגי' משום תק"ע שלא לקדש קודם החופה ממילא בטלו מנהג מהרי"ל והכלל ו ו אין לך דבר שנתחדש בדור הזה שאינו סותר להל' של תורה והתחזק עמודי תורתו וה' יאיר עינינו בתורתו א"ס:
ב"ה בענין נתן הוא וידי' שאינם מוכיחות פ"ק דקידושין. גמ' בכסף כיצד מל' זה מ' דדווקא בכסף הוא דבאמירתו תלי' מלתא אבל בשטר כיון שכ' בו כהוגן לא תלי' באמירתו כלל וע' ברשב"א ור"ן לקמן בסמוך:
הרי את וכו' נ' דס"ד במאורסת ל"ש לי בשבילי כמ"ש תוס' לעיל גבי מקודשת קמ"ל דגם במאורסת אמרי' דה"ק בשבילי את מאורסת ועדן ס"ד כיון דכסף אינו גומר ל"ש למימר לאנתו קמ"ל ובסיפא ס"ד מקודשת לך דלמא הקדש לך קאמרה ולא משום דנתנה היא ואמרה היא וכן במאורסת לך עדן יל"פ אסורה לך כנערה המאורסה משא"כ לך לאנתו ע"כ הטעם משום נתנה היא:
וחיישי' מדרבנן הרמב' השמיט להא דחיישי' מדרבנן משום דס"ל ה"ק ספיקא היא ומה"ת ספיקא לקולא אלא דמדרבנן לחומרא וא"כ לא אצטרך לפ': והנה ד' הרי"ף נ' דכיון דבבירור אתעבד מעשה לסלק חזקת פנוי' ל"ש שוב למימר אוקמא אחזקת פנוי' ומשו"ה ספק זה כשאר ספיקות:
וכ' הבי"ש דמד' תוס' מ' דבנתנה היא ואמרה היא לא מהני דיבר עמה על עסקי קידושי' נ' כוונתו דא"כ גם נתנה היא ואמרה היא לא הוה מלתא דפסיקא לי' ושוב הי' תנא יכול לשנות ג"כ נתנה היא ואמר הוא וע' ק"נ: ואמנם מ"ש הק"נ דלהכי כ' הרא"ש בזה דצריך חקירת חכם משום דלא מיירי בנתנה היא ואמרה היא אמנם בשו"ע הובאו דבריו אלו אנתנה היא ואמרת היא ונ' ד' המחבר דדווקא כה"ג שהיא החשבתו הוא דצריך חקירה מי יקרא אינו חשוב אבל באמר הוא אדרבא צריך חקירה מי הוא חשיב ול"פ הרא"ש עם הרשב"א כלל:
ואמנם מ"ש הח"מ דאפי' באדם שאינו חשוב צ"ע למעשה כוונתו משום דלמא בחשוב הוו וודאי קידושין ובאינו חשוב ס' קידושין דהרי לדידה הוא חשוב וד' ה"ג דבאדם חשוב לא בעי' אמר הוא כלל:
תוס' ד"ה הכא בסו"ד כוונתם דלהך גרסא דגרסי' אין ע"כ שמואל כר"י ס"ל דאי באין מוכיחות קצת מאי קמתמה קסבר שמואל הרי כ"ע מודו וא"כ ק' שוב הרי שמואל דלא כר"י ולאידך גרסא א"כ בנזיר אפי' ידי' שא"מ לא הוה א"כ לא מק' שוב הכא הש"ס מודי:
והנה ד' הריב"ש דאין הטעם דבעי' לי' משום אשת חבירו דאמרי' לא שביק מצוה דרמי' עלי' כ"א דלא לי רק שמעיד שהיא מקודשת משא"כ בתורת קידושין דמיירי הריב"ש דל"ש זה:
ומה שהק' הק"נ על הרא"ש דסותר דבריו לא כן כ"א ה"ק הרא"ש אפי' לא ת"ל כד' תוס' משום דהכא דלא הוו ידי' מ"מ הרי הלכה כרבא ולרבא וודא לי:
ומה שהק' עוד לד' הרא"ש לשני הש"ס דשמואל מיירי בדבר עמה מע"ק דלא בעי לי' נ' דא"כ נקט שמואל דין משובש דמ' הא לא אמר כלום אינה מקודשת ובאמת לא היא דהרי פסק שמואל כר' יוסי ולר' יוסי אפי' לא דיבר מאומה הוו קידושין:
והנה המ"ל תמה ע"ד המרדכי שפקפק לומר דגם אהבתי הוה ל' קידושין תרי הש"ס לא נקט אלא לישנא דקראי ואמנם הש"ס דנקט לשנא דאיכא למימר דלמלאכה קבעי להו ממילא לא נקט כ"א לשנא דקראי משא"כ אהבתי דל"ש זה כמו שהאריך בזה הבי"ש לא בעי' לשנא דקרא:
רש"י ד"ה במאי עסקי' מבואר מדבריו דלא בעי דיבר עמה כ"א בהני דמס' לן ולא בהני דברירא לן וכ"ה ברמב' בהדי' וכ"מ פשט ל' הרא"ש ולא הזכירו זה האחרונים אלא דא"כ גירושין דנקט אהאי הרי מספיקא דגירושין עדן לא מיירי ורש"י פי' בהדי' דגם אגירושין קאי וצ"ל דהך סוגי' דהכא אתמרא בתר סוגי' דלקמן דאיבעי' לן גם בגירושין:
וע' בהגמ"ר סוף גיטין בפלפול שבין השואל להמשיב אי בעי' אמרה אין וד' השואל דמאן דסבירא לי' דבעי' אמרה אין הוא דאל"כ אמרי' דלא ידעה דלשם קידושין יהיב לה ושפיר הק' א"כ לוקמי הש"ס בלא אמרה אין ואמנם המשיב השיב דד' האי מ"ד משום קבעי' שנדע שנתרצה ול"ק קו' השואל ואמנם ק' מכנסי סלע זה לקמן דמ' דווקא משום שהכסף שלה בעי' רצתה ולא זולת והלח"מ הוה ק' לי' ג"כ קו' זו על הרמב' דבעי רצתה ולזה מפ' ד' הרמב' כד' השואל וק':
לי' עלי' קו' השואל ונדחק ואמנם פשט ד' הרמב"ם מורין דבאמר מה שאמר לא בעי' רצתה כלל דכיון דדיבר עמה על קידושי' ממילא הבינה דלקידושין יהיב לה וכיון דלא השליכתו ש"מ דרצתה אמנם הרמב' קאי אדר' יוסי דנתן לה בשתיקה ושם ס"ל להרמב' דבעי' רצתה דכ"ז שלא רצתה קסברה דלפייס אותה שתרצה יהיב לה לא זולת ולק"מ:
תוס' ד"ה לא יהי' בסו"ד והנה מל' עמהן לא תשו' תוס' ליישב די"ל משום קידושי' נקט ל' רבים:
תוס' ד"ה אפי' בסו"ד וכן מ' אין לפ' דאלא שכיח שכ' קאמרי דמ' דהרי זה כ' רש"י בהדי' אמנם נ' דמ' להו דמה"ט פי' רש"י דאדיין קאי האי דלא יהי' לו עסק ולא אכל אדם משום דהך דלא שמיע לי' ע"כ אדיין קאי וגם הר' עזריאל מודה דבשאר כל אדם ל"ש לומר שיודיעוהו ומה"ט מ' דכולא סוגי' בדיין:
ובענין קו' רש"א על רש"י נ' דהנה הרשב"א כ' דמהך דר"ה אמר שמואל מ' דר' ורשב"א בדר' יוסי פליגו ולא כמ' בתוספתא דר' כר"י ומאן דלא שמיע לי' הא ג"כ לפסוק כר' יוסי דנימוקו עמו ולא ידע דבעסוקי' בעי' וא"כ אם ידע הא דר"ה א"ש לא בעי דר"ה והן הן ד' תוס' ואצ"ל שהי' להם גי' אחרת:
רש"י ד"ה יצא לחירות ואע"ג וכו' כוונת רש"י מאחר דרבו מחויב לפדות' ועבד כנעני יוצא בכסף ע"י אחרי' א"כ אמאי צריך גט שחרור לזה כ' רש"י דכיון דאין גופו קנוי לגוי כלל א"כ לא מהני פדיון זה:
בענין מקדש במלוה פ"ק קידושין:
רש"י ומלוה להוצאה נתנה ע' בב"י סי' כ"ז ומהרי"ט אצל הרי"ף שיישבו ד' הרמב' והשוו אותם עם ד' רש"י ומ"מ לא יישבו האי שפת יתר דסיים הרמב' וכ"כ במק"א ליישב וכעת נ' דמזה מ' להו להראשוני' דד' הרמב' דלא כרש"י בהא דמקדש במחילת מלוה מקודשת ועל מחילת מלוה הוא דכ' הרמב' דכיון דליתא בעינא וההנאה כבר עברה אינו יכול לקדש בו ודלא כבי"ש שרצה להשוות ד' הרמב' עם רש"י בזה:
וכן מה שרצה לומר דהרמב' לא דחה ד' הרי"ף כ"א משום דלשטת הרמב' בה' מלוה ולוה לא הוה כאן אפי' איסור הערמת רבית כ"כ במק"א דא"כ מאי דברי' שאינן ראוין לשומעין שסיים הרמב' או"ו כד' הר"ן דאעיקר דינא פליג:
ואמנם מה דזז הרמב' מד' ר"ח נ' דק' לי' קו' הרשב"א א"כ שוב אינו מקדשה כ"א בהנאה דליתא כמלוה עצמה ולזה פי' הרמב' דמלוה לה הכסף ע"ת זה אשר בהרווחת זמן תהא מקודשת לו ואין זה ר"ק משום דלאו מידי שקיל מנה:
והנה מ"ש רש"י דלא קץ לה מידי לפי הבנת הלח"מ כוונת רש"י אתחלת הלואה אבל לפי ד' הבי"ש דלרש"י אין חילוק בזה כוונת רש"י דמ"מ לא קאמר בהדי' בהך פרוטה תהא מקודשת לי דאם אמר כן וודאי הוה ר"ק: והנה גם תוס' בס' עמדו על כוונת רש"י ע"ד שפי' הראשוני' אלא דק' להו עכ"פ ל' הערמת רבית דמאי הערמה יש בזה:
בענין מתנה ע"מ להחזיר קידושין פ"ק:
ואם לאו לא יצא נ' דאי לאו דמייתי הש"ס הך אם לאו לא ק"מ דהייתי אומר הא דאמר רבא אם החזירו יצא מיירי בלא התנה כדיני תנאי וא"כ התנאי בטל ומה שהחזירו לאו משום התנאי משא"כ הך רבא דסוגיין מיירי בהתנה בדיני תנאי דהתנאי קיים הלכך לא שמה מתנה אמנם מדאמר רבא ואם לאו לא יצא ש"מ דבהתנה כדיני תנאי מיירי וא"כ ק' הך:
תוס' ד"ה לבר מאשה לכאורה גם אמק' ה"מ להקשות דדלמא הכא לא קנה משום דאין מטבע נעשה חליפין אבל בתרומה ובאתרוג קינה דלא הוו מטבע אלא דא"ל דלמא בס"ד לא ידע מזה אמנם אמתרץ שפיר ק':
והנה הכ"מ ה' ביכורי' הניח ד' הרמב' בתימא מ"ט בפה"ב לא כ' דאסור משום מסייע בבית הגרנות וכוונתו לד' תוס' בכורות נ"א ונ' דהרמב' ק' לי' מ"ט בשאר מת"כ לא מצינו שהחזירים לבעלי' חוץ מפה"ב או"ו דגם בהחזרה שייך שחתם ברית הלוי דמראה בעצמו כאלו הבעה"ב ההנה משלו ובאמת אינו כן כ"א כ"ז שלא הפריש החת"כ הרי אין התבואה שלו דחייב עלי' מיתה ולזה קרי לי' שחתם ברית הלוי משא"כ בפה"ב דמצוה רמי רחמנא עלי' ועביד מצותו והכה מחזיר לו וא"כ אפי' ע"מ להחזיר שרי: וע' ק"נ שדחה ד' הב"ח דבהדי' אמרי' בגיטין דבאיתא בעינא לא אמר רשב"ג וקו' זו איתא ג"כ על הראש אטבעת שאולה שכ' ג"כ דיכול להחזיר דמי' וצ"ל דהתם אמרי' שכוונתו הי' על הדמי' דהרי באופן המועיל יהיב לי':
ודע דמ"ש הרא"ש ואפי' במתנה גמורה ה"ק דמאי אמרת דלא רצה ליקח הדמי' ועל איזו דכך שוב:
משכחת לה אופן המועיל ע"כ במתנה גמורה ומקמי דנימא דבמתנה גמורה יהיב לי' טפי אמרי' דנתרצה ליקח הדמי' כ"נ כוונת הראש דלא כהאחרוני':
בענין ד' מילי דרבא קידושין פ"ק:
תן מנה יל"ד למ"ש הראשוני' דה"ה בהלוה קאמר רבא א"כ למה לא נקט הלוה דנופל יותר ל' מדין ערב ונ' דלכאורה יל"ד מאי קמ"ל רבא מ"ש משחוך ורקוד לפני דמקודשת למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף וצ"ל דס"ד דווקא התם משום דאורחא לשלם פרוטה למשחך ורוקד ובהאי פרוטה מקדשה משא"כ בתן וכי מי יקח פרוטה לתת מנה קמ"ל דמ"מ נהני' בשוה פרוטה והנה כ"ז בתן משא"כ בהלוה דאורחא בהכי כדאמרי' שקיל ד' זוזי לאוזפי' לפלניא א"כ אצ"ל מדין ערב:
ודע דאפי' לר"ת אין כאן רבית בהלוה דכיון דאיהו לא שקלא מלוה: הילך מנה ואקדש אני לך הנה מבואר מד' רבא אלו דאפי' באינו חשיב קמבעי לי' וצ"ל דהכי מבעי לי' מי נימא דכיון דיהבא לי' מנה שתתקדש לו א"כ בעיננ' מיהת חשוב וא"כ נהני' במה שלוקח הימנה או דלמא הא דיהבא דאינו רוצה לקדשה בלא"ה ולעולם טפי הוה ניחא לה אי הוה מקדשה בלא"ה ואינה נהנה כלל בזה שמקבל הימנה והש"ס לכאורה לא פשיט כ"א דבאדם חשוב וודאי נהני' במה שמקבל הימנה ומ"מ מ' לכאורה כד' בה"ג דבאינו חשוב בעיא דרבא במקומה עומדות דלמא בעיני' חשוב וק' ארוב כל הפוסקי' שנחלקו על בה"ג ונ' דרש"י יישב זה שכ' חשוב שאינו רגיל לקבל מתנות וא"כ אינו חשוב היינו רגיל לקבל ובגברא שרגיל לקבל ליכא שוב חשיבות אם מקבל הימנה:
לכאורה הראש שכ' לעיל דצריך חקירת חכם פליג ארש"י דלרש"י לכאורה מאי חקירת חכם צריך ואפשר לומר דמ"מ אין להתירה על סמך זה שרגיל לקבל דלמא מ"מ לאו מכל אדם רגיל לקבל ועד"ז אפשר לתרץ קו' הבי"ש ס"ס כ"ו דבאה"ע נקט המחבר כל' הראש דאאינו חשוב צריך חקירה ובחו"מ מ' אפכא אמנם י"ל דמה"ט פסק בחו"מ דצריך לידע שהוא חשוב דכיון דחזינן דמקבל מתנות צריך ראי' דעד השתא אינו רגיל לקבל משא"כ הכא מאן יימר דמשום דרגיל לקבל הוא דלמא משום דבעי לנסיבו הך אתתא וכיון דהוא בחזקת אינו מקבל הו"ל וודאי מקודשת:
והנה המג"א סי' רכ"ג הק' למה בטוב ומטיב לא בעי' אדם חשוב ונ' דלמ"ש רש"י דהכא משו"ה בעי אדם חשוב דנדע דנהני' בפרוטה משא"כ באינו חשוב לא אמרי' דנהני' בנתינה כ"א משום דרוצה שיקדשה וכן בשדה שרוצה בשדה משא"כ התם אי לאו דנהנה הנותן בנתינה זו כיון דלאו בעני עסקי' דלאו מצוה עביד למאי יהיב לי' וא"כ שפיר מברך המקבל מיהת הטוב והמטיב דעכ"פ נהנה הנותן ג"כ:
תוס' ד"ה וא"כ הנה במגילה כ"ג הניחו ד' הש"ס בצ"ע דמ' להו דהך כעבד דקאמר היינו ע"ע והכי פשיטא להו דשמין כעבד היינו עבד כנעני דע"ע לאו לדמי' אזדבן כ"א לשני' ולק"מ:
והנה התוס' רי"ד דקדק למה לא נקט רבא אקדש לאחר ולמה שהביא הר"ן בשם י"מ דבלך לא בעי' שיאמר הוא לק"מ דבלאחר הי' צריך להאריך ולומר מה שאמר הוא:
מ"ש הבי"ש ע"ד הח"מ ד' תימא ר"ל היכא כבר וא"כ עברה הנאתה ובמה תתקדש אח"כ:
בענין קו' הרשב"א על הרמב' הרי בעבד כנעני א"צ שיאמר ק' הרי בערב מודה הרשב"א דמיירי כה"ג וגם התם א"צ המלוה שיאמר בשעת הלואה שיהא הערב משתעבד בהלואה זו והראשונים רמזו עוד דאדרבא עבד כנעני לאו בר שליחות הוא:
בענין קידושין לחצאי' קידושין פ"ק:
תו"ס ד"ה ונפשטו בסו"ד בד' אלו נתיישב לי ד' הראב"ד ברשב"א כאן דס"ל דגם למסקנא ילפי' מקרא דאין אשה מתקדשת לחצאין וא"כ ק' מאי מק' הש"ס ונפשטו קידושין בכולה דא"כ קרא למאי אתא אמנם לד' תוס' י"ל דקרא אתא לשאר לשוני' מאורסת וכיוצא דל"ש ונפשטי וכו':
ד"ה וחזר ולקחה כוונתם דכ"א מהשותפי' הקדיש חלקו בפ"ע ולא שהקדישו בשותפות דכה"ג אדרבא שפיר קריבה:
רש"י ד"ה דיחוי מעיקרא ולדברי ר"י פליג אסוגי' דסוכה דפשיטא לן דיחוי מעיקרא לא הוה דיחוי ובתוס' סוכה כ' דמאשתור וודאי ל"ק דהתם ר"י מודה הואיל ובידו, אמנם מעלתה תמרה וכ' לחלק בין קרבן למצוה והיינו משום דבמצוה איבעי' לן בלא"ה אי יש דיחוי ומה"ט ג"כ לא נקטו תוס' לגוונא דיש דיחוי מעיקרא בלולב כדנקט הריטבא בלולב של אשרה שנטעו מתחלה לכך וביטלו העכו"ם משום דס"ל דלענין מצוה לא מיירי ר"י ואמנם לרש"י ק' הל' אהל' דמ':
הל' כר"י וקיי"ל התם דדיחוי מעיקרו לא הוה דיחוי ונ' דס"ל לרש"י דהך סוגי' דהתם בלא"ה שלא אליבא דהל' דקיי"ל כר"ט דאפי' חד וקטים כשר: תוס' ד"ה ש"מ ע' דברי' באורך פ' כיצד מערימין ובד' יתיישבו ג"כ ד' הריטב"א שכ' דמשכחת דיחוי בדמי' לחוד עני שהפריש עשירות האיפה והעשיר וחזר והעני וק' בעשירית האיפה דיחוי שייך ואמנם לד' תוס' א"ש דר"ל לאפוקי קדושת הגוף:
תוס' ד"ה חצייך בפרוטה והב"י תי' דאכתי' בחצי הראשונה לא גלי דעתה דגם לחציי' שנייה מרוצה וק' נימא בחציי' השניי' נפשטו קידושין בכולה וצ"ע:
ודע דמ"ש הבי"ש בשם מהרי"ט לתרץ הם ד' ר"ח ברשב"א לעיל דאמרי, דלא גלוא דעתה כלל כ"א אדרבא לא גמרא ומקניא נפשה כלל הואיל וידעה דאין קידושין לחצאין:
בענין שיראין צריכין שומא:
רש"י ד"ה לא צריכי מדבריו נ' דס"ל דלרבה ג"כ צריכין שומא אח"כ וקודם קידושין הוא דפליגו ובזה מסתייעי' ד' הבי"ש רסי' ל"א שכ' דאליבא דרב יוסף לא פליג הרמב' ור"ל דלאפוקי מד' רש"י אלו הוא שכ' הרמב' וא"כ מ"מ נ"מ בין הרמב' ורש"י:
ד"ה צריכי שומא כדמפ' ואזיל כוונתו דללי"ב ע"כ לר"ה לא מהני שומא אחר הקידושין וכמו שהכריח ג"כ הלח"מ מסוגי' דלקמן ואס"ד דהני ב' לישני גם בהא פליגי למה שתיק הש"ס מזה והכי הול"ל בשומא לאחר קידושין ל"פ ולא"ד פליג' או"ו גם ללי"ק דינא הכי:
ומהתימא על הלח"מ שכ' דלד' הרמב' מיושבי' ב' קו' תוס' מנייר ומזוודא דאורדי וכיון דהוא עצמו החליט דללי"ב מודה הרמב' א"כ מנייר ללי"ב מיהת ק' ומזוודא דאורדי גם התוס' לא הק' כ"א ללי"ב כמו ציינו דללי"ק התם מיירי בכל דהו ולק"מ וא"כ גם להרמב' ק' וצ"ע:
רש"י ד"ה בכל דהו ונ' מדבריו דלא כהרשב"א כ"א דבכ"ד היינו שאמר בהדי' במה שהן ומה שהביא הרשב"א ראי' מעגל זה דלקמן צ"ע דהרי התם לא הוה בכ"ד כמו שהאריך בזה רש"א בתוס' ד"ה מנא אמינא:
תוס' ד"ה חליפין כוונת דברי' כיון דקרא בקונה הוא דכ' לא מ' לחלק בין קונה ליקנה וטפו מחלקי' בין ע"ע דכ' בי' קרא לעבד כנעני דלא כ' בי' קרא:
אמנם בגיטין שם מבואר מדברי' להדי' דאפי' בע"ע מהני חליפין והיינו משום דלמסקנא לא קיימי הכא הך תי' וד' דהכא צ"ע:
ואמנם הרמב' ה' עבדי' כי היכי דלא לשוויי' פלוגתא בין ש"ס דידן לירושלמי מחלק בין קונה דבעי' כסף ממש ובין נקנה וזה כוונת הכ"מ שם ומ"מ הסוגיי' דהכא צ"ע כמו שהאריך הלח"מ שם:
תוס' ד"ה מנא אמינא ע' רש"א ובדברי' מובני' ד' הלח"מ שכי' דד' הרמב' דראי' זו ללי"ב דווקא כוונתו ובחמשין ושוו חמשין ומשום דלא קוץ: תוס' ד"ה אבל כ"ע לא לא ציינו לעיל גבי כל כמיני' דהתם לא קיבל הכהן עלי' ושפיר ל"ד למתנה ע"מ להחזיר וע' ש"ך יו"ד סי' ש"ה שכ' דהרמב' והטור הו"ל גי' אחרת אמנם הראש בבכורות שם הביא גי' דידן ומ"מ הטור ורמב' שם סתם הדברי' וגם בלא"ה ק' דהו"ל לרמב' וטור מיהת לפ' דבעי' כהן דידע למחולי:
תוס' ד"ה והל' שיראי' והנה להרמב' אולי הוה ק' מנופך ואבנא דכותלא ולזה חילק בע"א אמנם להרמב' ק' תו מזוודא דאורדי מאי מחמדתן שייך במורין וצ"ל דבאמת שמו אותן אחר כך וא"כ מבואר דד' הרמב' דשומא אח"כ מהני דלא כבי"ש:
ודע דבאבנא דכותלא הענין לר"ת דשומת מספר ידוע רגיל אלף בכך וכך ולהכי הוה ר"ח משער:
בענין התקדשי לי במנה שם פ"ק:
גמ' ויהיב לה דינר אולי י"ל דמשום דיהיב לה דינר מוכח דע"מ קאמר ורוצה שיחולו הקידושין מיד משא"כ אי לא יהיב לה כ"א פרוטה יש לצדד דלמא לאחר שאשלים קאמר אלא שלא מצאתי כן לא' מהפוסקי':
רש"י ד"ה הרשות בידו נ' כוונתו דלהכי לא מ' לסתמא דש"ס תי' רב אשי דלא מסתבר לי' להש"ס דמשו"ה והא בהך דר"א מקודשת גמורה והתם לא יחולו הקידושין כלל:
תוס' ד"ה משכון דאחרי' כוונת דברי' דהש"ס קאי אדר"נ ובדר"נ הו"ל משכנו בשעת הלואה וא"כ הו"ל להש"ס לשנויי התם במשכנו שלא בשעת הנואה אלא ש"מ דל"ש:
והנה מה שק' מסתירת ד' תוס' ממ"ש בב"מ פ' האומני' כבר הק' בסוגיי' הרא"ש וא"כ ד' תוס' תמוהי' ואמנם לפי מ"ש הריטב"א דנהנה במה שלא נעשה מטלטלי' אצל בני הלוה וכן לענין שמיטה א"כ:
ל"ק דקידושין שכ' תוס' בב"מ ל"ד אלא דמה דלא חשיב הרא"ש הני תרתי נ' משום דמ' לי' דלא עדיפי מתפיס אמעותא דלא חשיב הנאה דלא הי' צריך ללוות מתחלה:
ואמנם מ"ש הריטב"א דלענין מחילה לא מהני עד שיחזיר לא ס"ל לתוס' שכ"כ לקמן י"ט דמדר' יוסי ב"י שמעי' דאם מחל המלוה ל"צ חזרת המשכון והביאם לזה מדלא משני הכא א"נ במשכון דידה משום דמשכון דידה א"צ אפי' להחזיר דסגי אם מקדשה בתחלת מלוה וע' ק"נ בסו"ד הרא"ש בזה: אלא ש"מש לקמן אין לפ' דשלא בשעת הלואה ק' חדא דבריב"י הוה משכון בשעת הלואה ועוד דמ' מד' דר' יצחק ג"כ שלא בשעת הלואה אמר ושלא כד' בסוגיי' וצ"ע:
ואמנם מ"ש עוד דייעוד לא הוה חזרת משכון נ' כוונתם דוודאי לאחר שחלו הקידושין ממילא מקרי חזרת המשכון אבל לא קידשה בחזרת המשכון דהרי לא החזיר לה משכונה שהרי נשארה בביתו:
והנה מ"ש תוס' דבשביעי' מקרי של אחיך ר"ל משום דאית לי' קצת קנין בגוי' דאל"ה הו"ל כפקדון ומשו"ה אצטריך דר"י ג"כ: