ליקוטי חבר בן חיים ח· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין מקדש בקדשי פ' האיש מקדש
הנה דלא תנן בקיצור אפי' בקדשי' קלים הא מוכיח לכאורה כד' תוס' ב"ק י"ג דדווקא בכהני' אינה מקודשת לאחר שחיטה אבל לא בבעלי' ע"ש והנה קדשו קדשי' ל"ש כ"א בכהני' ולהכי נקט לתרוויי' ולמימר קדשי' קלים דומיא דק"ק:
אמנם לשטת רש"י וש"פ צ"ל משום דהא דאינה מקודשה בק"ק כ' בהדי' להכי תנא לה תנא ג"כ בהדיא:
ודע כי ל' הרמב' שכ' כהן שקידש בחלקו מורה בהדי' כד' תוס' דבבעלי' אפי' לאחר שחיטה מקודשת:
והנה רש"י אף שפי' בגמ' דגם בבעלי' מיירי מ"מ כ' במתני' שחלק עם אחי' הכהני' נ' דרצה לפ' דהיאיך מדייק הש"ס מל' בחלקו דלאחר שחיטה מיירי ולזה כ' דחלק מל' חלוקה דהוה בכהני' מני' ובי' בקרבנות וכמו שכ' תוס' בב"ק שם באמת מזה ראי' לדברי' אלא דלד' רש"י למסקנא ליכא נ"מ בין בעלי' לכהן:
רש"י ד"ה בה' כוונתו דלהכי לא מרבינן כל קדשי' משום דלא שייך בעמיתו כלל משא"כ בקדשי' קלים גלי לן קרא דמקרי בעמיתו:
גמ' כי קאמר ריה"ג מחיים נ' הטעם משום דמחיים אי אתרע בהו מומא נפקי לחולין א"כ עדן ממון בעלי' הן ואין לומר משום דחייב באחריותן דא"כ תינח נדרי' שחייב באחריותן נדבות שאינו חייב באחריותן מא"ל וד' רש"י ב"ק שם שפי' הטעם משום אחריות צ"ע:
משולחן גבוה קא זכו נ' הכוונה כיון דכל קדשי' נאכלי' במקום ידוע דווקא ובזמן ידוע ובטהרה ואיזו משלשתן שישתנה דהיינו לן יוצא וטמא שוב הם בשריפה ולגבוה הויא דשריפת קדשי' מצוה היא א"כ בההיא שעתא דאכיל לה משולחן גביה קאכיל וכ"ז דלא אכיל לה עדן לא ידעי' אי לא הדרי לשולחן גבוה משא"כ בתרומה דאפי' טמאה להסיקה תחת תבשילו קיימא ועד"ז נוכל ליישב קו' עצומה בשמעתין דכיון דסברא הוא דמשלחן גבוה קא זכי ל"ל קרא לקמן ואי אי' לן קרא ל"ל סברא אמנם הענין הוא כך דבכל דבר יש לאדם ב' זכיות זכות הנאת עצמו וזכות למכור והנה מקרא ילפי' דאין לו זכות למכור ועדן י"ל נהי דאינו יכול למכור מ"מ יכול להקנות זכות שיש לו באכילת בשר זה לאחרי' ע"ז קאמרי' דלא כן כ"א כ"ז שלא אכלן עדן לא זכה בהן ובשעתא דאכיל ההיא שעתא משלחן גבוה קא זכי ועד"ז מיושב ג"כ קו' רש"א כיון דאית לן קרא בקדשי' קלי' קרא דקדשי קדשים ל"ל לא היא דקרא דקדשים קלי' אזכות מכירה קאי וקרא דקדשי קרשים אתא לאשמעי' הא גופא דמשלחן גבוה קא זכי וה"ק קרא מה יהי' לך מן האש כלומר משלחן גבוה עצמו:
ועד"ז צריך להסביר ג"כ ד' תוס' ישני' שכ' שיכול למוכרה לכהן וכו' לאו שיכול באמת למוכרה אלא ה"ק זכות שיש לו במצות אכילת בשר זה יכול למכור:
לכהן אחר כמו שאנו נוהגין למכור זכות מצוה בביהכ"נ וע"ז תי' דהתם נהי דהכהן קונה ממנו הזכות הבשר עצמו מיהת משלחן גבוה זכי וא"כ בעי' גברא שיכול לזכות בו משלחן גבוה משא"כ באשה:
וע' ח"מ ובי"ש סי' כ"ח והבי"ש קוצר בענין דעדן ק' מ"ט פסק ביו"ד דמוכרין אותו תמים חי וצ"ל כוונתו משום חומרא דא"א החמיר כאן המחבר והתם לענין מכירת בכור לא החמיר ומ"מ הו"ל להחמיר דמאן דחזי דמותר למוכרו גם הוא יאמר שמותר לקדש בו דליכא מידי שמותר למוכרו ואסור לקדש בו וצ"ע:
ומ"מ באמת הדבר ק' מאד הכי בסוגי' דתמורה ח' שם מבואר בהדי' דכולהו אמוראי ס"ל דמותר למוכרו וע"כ ל"פ כ"א אם מותר למוכרו לישראל או דלמא חיישי' דשדא בי' מומא או מחזי כמסייע בבית הגרנות וא"ל דהתם ג"כ בבעל מום הרי בעי' למימר דטעמא משום דלמא שדא בי' מומא ואמרי' מעשה רב דאפי' לישראל מותר למוכרו וכ"פ הרמב"ם וא"כ מאי מס' לי' להרא"ש בב"ק שם לענין קידושין ובאמת כי גם הרמב' בה' בכורות הביא רק דמותר למוכרו והשמיט הא דמקדשין בו האשה וגם פה בה' קידושין לא ביאור מ' לכאורה ג"כ דמס' לי' לענין קידושין וצ"ע:
תוס' ד"ה וכי אשה בעזרה נ' כוונת רש"י מדתנן שם שהיתה עזרה א' נקראת עזרה נשים ואחרינא עזרת ישראל ש"מ דבאותה שנקראת עזרת ישראל לא היו נשים נכנסות לשם:
ומה שהק' תוס' מנשים ששחטו נוכל לומר דמיירי ע"י סכין ארוכה כדמפ' התם הא דתנן ובטומאי' בהדי נשים דמיירי בסכין ארוכה:
והנה התוס' רי"ד כ' משום דלאו בני סמיכה פריך ולדברי' ר"י לטעמי' דל"ל נשים סומכות רשות ור' יוסי לטעמי' דאי' לי' נשים סומכות רשות ומסתמא סמכו ג"כ כדחזי' השתא בשאר מ"ע שהז"ג:
אמנם במ"ש תוס' מתנופה ליתא לד' תוס' רי"ד ואמנם מסוטה ל"ק דלאו בת קבולי קידושין היא דהיא א"א אלא מנזירה ק' ואמנם לפי"ז למה אצטריך הש"ס למימר דחקה עצמה וכו' לימא נזירה מאי וצ"ל דזה לא שכיח דבשעה שנכנסת להניף יהא דעתה לקבל קידושין משא"כ אם דחקה עצמה משום זה כדי לקבל:
ונ' דעיקר כעס דר' יהודה הי' לטעמי' משום דס"ל מקודשת ולא הי' רוצה לפרסם משום גנאי וכמ"ש תוס' ותלמידי ר"מ שאמרו אינה מקודשת לא חשו לכך שהרי אינה מקודשת:
תוס' ד"ה מאי חולקין כוונתם ל' חולקי' היינו נוטלין חלק לא כהריטב"א ע"ש אלא משום דקרי להו גרגרני' קאמר דגם חוטפין חלק הצנועי' ומה שהק' ריטב"א מסיפא לרבא נ' דאדרבא רבא ק' לי' אסיפא קו' תוס' כאן למה קרי לי' חמצן גרגרן הו"ל למקרי:
תוס' ד"ה משום אונסא ולכאורה י"ל ד' רש"י עד"ז דוודאי כ"ז שלא נהנית באותן הקידושין א"א לקידושין לחול אמנם כשתהנה תתקדש למפרע משעת קבלה וה"ז דומה למקדש מעכשיו ולאחר ל' יום וא"כ שפיר הו"ל בגבולין ושפיר פריך הש"ס:
ואמנם קו' הרשב"א והריטב"א וד' תו"י שהביא רש"א פה תמוהין דבהדי' איתא בירושלמי הובא בר"ש ריש מס' מע"ש דכה"ג שמקבל דבר מועט והלה יאכל בקדושה אסור ע"ש:
ואי משום מ"ש הירושלמי בשמעתין שהביא מקדושין בפרוטות מע"ש לענ"ד מיורי במע"ש בירושלים וכמ"ד ממון הדיוט היא:
רש"י א"נ לא רמי וצ"ל דהשתא ל"ק קו' ראשוני' דלא ניחא לה למכור בפחות ומ"מ לכשיתניס יהא לה מרעומת:
וע' רש"א ונ' ליישב דלטעם אונסא אם הוא אינו מקפיד בכך הוו קידושין ולטעם טרחא בדידה תליא מלתא אף אם הוא אינו מקפיד:
בעא מני' רבא נ' דמס' לי' אי הטעם משום דתרויי' לא ניחא להו וא"כ גם הבעל לא מעל או דלמא משום דאיהו לא ניחא לה ואמנם איהו מעל ומשני לי' ר"נ כיון דמ"מ לא נתקיימה מחשבתו היאיך ימעול:
ואמנם ר"ח בר אבין שוב איבעי' לי' אי דווקא בקידושין אמרי' לא ניחא להו משום דלמה להו למעבד מצוה בעבירה אבל במכר לא אמרי' הכי ומשני לי' דהטעם דלר"מ בכ"ג בשוגג אינו יוצא לחולין:
תוס' ד"ה בכתנות כהונה ולתי' ק' חדתי' הו"ל למימר ואפשר דלר"מ באמת לא בעי' חדתא דר"מ ס"ל אין מיעל אחר מיעל אפי' בכ"ש ומתני' לקמן דבכלי שרת יש מועל ר"י היא ולר"י במתני' הוא דצריך לאוקמי בחדתא ורב דקאי לר"מ שפיר נקט שלא בלו:
ואמנם ע' בריטב"א מ"ש לתרץ ובדברי' מיושב קו' מ"ל פ"ה ממעילה שהק' על הרמב' למה בכתנות כהונה שבלו יש מעילה הא אין דבר שנעשי' מצותו ומועלי' בו ואמנם למ"ש הריטב"א א"כ הנך בגדי כהונה למה הן דומין לתשמישי קדושה ולא לתשמישי מצוה וקיי"ל תשמישי קדושה וגנזין אפי' אחר שבלו:
ומ"מ בד' מ"ל מובן ד' הש"ס אפי' לא בלו כלומר ובלו לרבותא נקט דס"ד אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו:
דהא חומת העיר ע' ריטב"א שהק' הא אין מעילה במחובר ואמנם עיינתי ברמב' ה' מעילה שפסק דהא דאין מעילה במחובר דווקא בנאו ולבסוף הקדישו אבל הקדישו ולבסוף בנאו יש מעילה וכן מבואר במס' מעילה שם וכ"מ בפסחים גבי ריב"ז שהי' דורש בצלו של היכל ואדרבא הכ"מ פ' שם דל"ל לרמב' לחלק ומ"מ קו' הריטב"א אין לה עיקר:
משום דלא אמר כירושלי' אפשר דברישא א"צ כ' דקרבן קאמר וע' בנדרי' שם:
תנן התם בהמה שנמצאת יל"ד למ"ד רוב וקרוב הולכי' אחר הרוב אמאי לא ניזיל כאן בתר רובא דעלמא דלאו קדשי' דהרי כבר יוכל להיות אשר היא מאותן שהכניסו לירושלים כמו מאותן שכבר הוקדשו שם וצ"ע:
תוס' ד"ה אמר ע' רש"א ואמנם ד' רש"נ דלד' תוס' וכי אמרי לי שיגזיל הוא מבע גזל ותו דהו"ל לתוס' לעורר ע"ז לקמן ולזה כ' רש"ל מ"ש אמנם ברשב"א מבואר כד' רש"א:
וע' תוס' רי"ד שסמך ד' רש"י:
תוס' ד"ה ודלמא אשם ע' רש"א ולי נ' דדווקא סמיכה דזמנין אפי' לכתחלה לא מעכבא כגון באשה או בשליח לזה כ' תוס' דלא מעכבא משא"כ מתן ב' דעכ"פ לכתחלה מעכב:
ד"ה אשתכח בת שנתה ע' תוס' רי"ד והדברי' מובני' ד' הרמב' שכ' להדיא דאשם בן שתי שנים אין לו תקנה:
והל' כר"י בהקדש נ' לכאורה דכר"י לא אצטריך סתמא דבלא"ה ר"מ ור"י הל' כר"י אלא משום דבחדא איכא סתמא כר"מ דלא נימא מדהל' כר"מ בהא בהא נמי הל' ובזה מיושב מה שעמד עלי' הרשב"א הא הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת ולר"מ מתורץ שפיר כמ"ש הרשב"א שם ולר"י מיושב כמ"ש: תוס' ד"ה גמר הנה קו' למ"ד גטע רבעי אבל לפי סוגיין דגרסי' כרם א"כ אצטריך הילולי':
אלא דיש להק' למ"ד כרם רבעי ולא דריש חלולי' א"כ לבי"ש דלא דרשי קדש מנ"ל פדיון וצ"ע ואמנם לא הקשו אפכא ל"ל קדש דלחומש וביעור וודאי אצטריך:
וע' בכ"מ ה' מע"ש במ"ש בשם מהר"י קורקוס לענין חיוב חלה לר"מ מספרי וכ' דהאי ספרי ע"כ בר"מ דלר"י לא אקרי מע"ש קדש ודבר זה תמוה והרי הכ' קראו קדש ומ"מ דברי' נראין דלר"י כיון דהו"ל ממון הדיוט ומותר לזרי' למה לא יקרא עריסותיכם:
רש"י ד"ה אין לוקחין בהמה נ' דגם לרש"י לא ניחא לו' סברא קמא משום קו' רש"א ואמנם תי' רש"א ק' דהרי מוצרת ילפי' דפדאו ע"ג אסימון אינו פדוי ואמנם כוונת רש"י נ' דבאמת קרא בחילול מיירי כמ"ש תוס' אלא דלאינשי ל"מ להו לחלק בכך ולכך אין לוקחין לכתחלה ומיושב קו' תוס' ממעות בבל:
ואמנם בלא"ה התם מע"ש דרבנן ולא החמירו כ"כ:
תוס' ד"ה אבל בסוה"ד כוונתם דהמוכר סובר דזה הוה מתנה עמ"ש בתורה ותנאי בטל ובאמת דרך מו"מ לא כ' בתורה:
סוגי' דחליפי אי"ה נדרים מ"ז לשה"ג תרכ"א:
גמ' חילופין כגדולין דמי או לא מבואר לכאורה דגידולין פשיטא דאסור ומזה השיג הראב"ד על הרמב"ם פ"ל מה' גדרים שכ' גם גידולין הוה ס' ויפה העיר הלח"מ דהש"ס מצי מיירי בגידולין שאין זרע כלה והרמב' מיירי בגידולין שזרען כלה אא"כ יק' מנ"ל להרמב' דהש"ס מס' לי' כלל בגידולין ונ' בנפ' כוונת רמי בר חמא במאי הוה ספיקי' דהנה לכאורה גם הגידולין אפי' היכא דאין זרען כלה הו"ל להיות מותר משום דבטילי ברוב וכ"ת כמ"ש הרמבן' הובאו דברי' בש"ך רט"ז סק"ג משום דהו"ל דבר שיש לו מתירין לא היא דהתם בנודר עצמו אבל לא במודר דל"ש דשיל"מ דלאו בידי' לאתשילו עלה או"ו מטעם דהו"ל מבטל אי' לכתחלה וא"כ מבעי' לי' אם בחילופי כיון דעכ"פ הוא נהנה מהאי' דע"י שהחליפו קיבל החילופי' אם שייך ג"כ ענין מבטל אי' לכתחלה כמו בגידולין או לא והנה במס' ביצה גבי עצי' שנשרו מן הדקל אמרי' היכא דמקלי קלי אי' ל"ש מבטל אי' אמנם י"ל דדווקא באי' דרבנן אמרי' הכי וכד' תוס' שם והיינו ספיקא דהרמב' בגידולין שזרען כלה דמקלי קלי איסורא אי שייך מבטל אי' לכתחלה או לא ועד"ז נבון למה פסק הרמב' הך איבעיא לחומרא וכ' הכ"מ דמ' לי' דמדאוריי' מס' לי' ולמ"ש א"ש דהרמב' ס"ל כד' הפוסקי' דמבטל אי' לכתחלה דאוריי' ושפיר מדאוריי' מס' לי' ומסולק קו' הלח"מ היאיך שייך לחלק בדאוריי' בין לכתחלה לדיעבד לא היא נהי דאם מחליף האי' עצמו שייך לומר דהוה מבטל אי' אמנם אם מחליף החליפין אחליפין לא שייך שוב מבטל אי' כיון דבאמת אין תופסי' דמי' ורק משום דעבר אדאוריי' אסורין:
אמנם קו' ג' של הלח"מ עדן ק' א"כ מ"ט פסק הרמב' בה' מ"א דעבר ומכר אי' הנאה דמי' מותרין אשר על כן הי' נ' לתרץ בנפ' תחלה ד' הירושלמי וז"ל א"ר חגא בשם ר"ז בשאין דמוהן אר"ח ז"א מקדשין בגזל כך גי' הראשוני' והק' עלי' מנ"ל דמיירי בגזל דלמא מכר לנכרי' או אפי' לישראל והכיר בה דהוה מתנה ואפי' לא הכיר והוה מקח טעות מ"ט הוה גזילה הלא המעות מלוה גבי' ונ' דלכאורה מאי ל' בשאין דמיהן וע' ברא"ש דבאמת לא גריס הכי וע' במ"ל פ"ד מאישות נ"מ בין גי' הרא"ש לגי' הראשוני' ואמנם נ' דאדרבא ר"ח בא לומר דמתני' דקתני מקודשת וא"כ ע"כ המעות מותרין על המחליף עצמו דאל"כ לא יהיב לה מידי כמו שהק' הר"ן על רש"י מיירי בשאין דמיהן דהיינו שלא מכר לנכרי כ"א לישראל ולא הכיר בה דהו"ל אין דמיהן ואמנם דווקא כה"ג הוה אין דמיהן אם אינם נמשכי' כלל מהאי' כ"א בגזילה אתי לידי' דכה"ג הו"מ למגזל ג"כ ע"ד אחר משא"כ אם הכיר בה ומ"מ קנאן א"כ ע"כ מיבעי' לי' לחולה שאין בו סכנה ושלא כדרך הנאתן א"כ נהי דבמתנה יהיב לי' מ"מ לא יהיב לי' הך מתנה כ"א חלף האי' וכן אם נימא דלא הכיר דהוה מלוה כמו כן ידע זה דלילי כן לא הלוה לו שוב אי' בהו חיליפי אי"ה ואסירי לי' לאשתמושי בהו והיינו דאר"ח זאת אומרת שמקדשין בגזל דאי לאו דהוה גזילה אפי' הוה מתנה או הלואה הוה אסירי עלי' ואינה מקודשת ואמנם ש"ס דידן דייק מלת דמיהן בדמי' הו"ל למימר אלא ש"מ דאפי' במכרן לנכרי מיירי דהוה דמיהן וש"מ דאף אמחליף מותרין וע"ז משני' דלמא לעולם אסורין ומ"מ מקודשת וכד' רש"י דכיון דלדידה שרי שפיר הויא מקודשת וכמו שהסביר הר"ן ויש לתרץ ג"כ עד"ז קו' הראשוני' מן הירושלמי על רש"י דר"ח לא אמר כ"א דמה"ט מקודשת לפי שאין החליפין אסורין אכ"ע ואמנם מודה דאתחליף אסורין ואר"ח זאת אומרת שמקדשין בגזל ר"ל גזל לאחר יאוש בלא שינוי רשות דבידה הוה שינוי רשות וכמ"ש הר"ן בחולין בזה ואולי מטעם זה לא הק' הרא"ש בקידושין על רש"י מהירושלמי אף שהביאו דהנה המ"ל לא יישב סוף ד' הירושלמי אמנם באמת מבואר בהדי' בראש שם דקו' הירושלמי הי' הרי מ"מ צריך להחזיר הדמי' ולמה מקודשת וזה ק' אפי' לרש"י:
ואמנם לפי גירסתינו בירושלמי הובאה במ"ל שם אין מקדשין בגזל א"ש טפי לד' הראשוני' החולקי' על רש"י וה"ק דלהכי אצטריך ר' חגא למימר בשאין דמיהן כלומר דגם אמחליף מותרין משום דאי אמחליף אסורין לא יהיב לה מודו וא"כ ע"כ אין מקדשין כגזל אפי' לאחר יאוש אף דבידה הוה שינוי רשות:
נחזור לסוגיין מ"מ גם ש"ס דידן מודה דאם מכר לישראל הדמי' מותרין וא"כ לכאורה מיירי הרמב' בה' מ"א במכר לישראל ובנדרי' דגם לישראל שרי הו"ל ישראל ונכרי שוין ש"פ דהחילופין ספק אלא דכה"ג הו"ל לפרושי ולומר ומכר לישראל והדמי' מותרין ולנכרי אסורין ונ' דמ' לי' להרמב' דסוגיין דהשוכר את הפועל פליגא דמק' התם הרי ערלה וכו' ומאי מק' לפום סוגי' דהרי דווקא דיעבד שרי אם כבר קידש אבל לכתחלה אסור לקדש וה"נ כן בשכר יי"נ תדע דלמ"ד חליפי חליפי ע"ז מותרי' א"כ לכאורה שכרו לא עדיף מחליפי חליפין ובאמת הי' נ' לומר דהא דלא רצה הש"ס לומר מיד דטעמא משום דיי"נ תופס היינו משום דק' לי' למ"ד חליפי חליפין מותרי' וע"ד דחה דהרי גם מטעם איסור הנאה ואמחליף עצמו ג"כ חליפי חליפי מותרין ודמסיק בתר הכי משום דיי"נ תופס דמין היינו באמת ע"ז וכמ"ד חליפי חליפי אסורין דפלוגתא דתנאי היא והי' מכאן ראי' לד' הרמב' בה' ע"ז דהל' כמ"ד חליפי חליפין אסורין ואף דלא קיימא מסקנא הכי מ"מ מדלא קאמר הש"ס מני' ובי' למ"ד מותרין מא"ל אלא ש"מ דלא חש ליה:
ואמנם באמת נ' דהש"ס בע"ז דמק' ממכרן אשכרו ש"מ דלא ניחא לי' לחלק בין לכתחלה לדיעבד ומטעם שכ' הראשוני' דאי אסירי אמחליף א"כ לא יהיב לה מידי וש"ס דנדרי' אית לי' סברת הר"ן וש"ס דע"ז לא מ' לי' הך סברא ומטעם שדחה ה"ה דשאני גזל דמדאתי לידה גם לדידי' הוה ממון משא"כ בחליפי אי"ה דלדידי' לעולם אסורין פי' לדברי' דבגזל קידושין וממון באי' כא' ע"ד גיטו וידו דבשעת קבלתה הו"ל ממון דידי' וא"כ שפיר פסק הרמב' כש"ס דע"ז דבכ"ג מותר אא"כ גם בחליפי נדרי' הו"ל למפסק הכי ולזה נ' דד' הרמב' דרב"ח מ"מ בנדרי' שפיר איבעיא לי' דבשלמא אי"ה של תורה כיון דהתורה אוסרן הו"ל מטבע שפסלה מלכות ולא שוו ולא כלום וכד' הירושלמי דאין דמיהן משא"כ בנדרי' דלמידר בלבד אסירי לא זולת דל"ש למימר זה א"כ שפיר י"ל דחליפין ג"כ אסירי דהרי מקרי דמיהן וכמבטל אי' דמי וכמ"ש ושפיר לא אפשטא בעיין והש"ס דבעי למפשט מ' לי' דגם באי"ה שייך דמיהן וכ"כ דסוגיי' דע"ז חולקת ע"ז:
והנה כ' ליישב לד' הרמב"ם דפסק איבעין לחומרת משום דס"ל דמדאוריי' איבעיא לי' אמנם ד' תוס' בחולין קשיין טפי שכ' בהדי' דמדרבנן יש לאסור:
והביאו ראי' מסוגיין וק' דאדרבא כיון דלא אפשיטא בעיין י"ל לפסוק לקולא ונ' ד' תוס' כיון דפשטא דלישנא דמתני' מ' דיעבד דווקא אם כבר קידש בדמיהן מסתבר טפי למימר דלכתחלה אסורין אמחליף וע"ז כ' תוס' אח"כ ומיהו בקידושי וכו' והניח רש"א ד' בצ"ע ורש"ל פי' דברי' ע"ד שפירשו הראשוני' בנדרי' שם ואמנם פשט ד' התוס' נ' שבאו לומר דמה"ט הו"מ להש"ס דחליפין מותרי' אפי' לכתחלה דאף דמתני' ל' דיעבד קתני משום דק' לי' קו' הראשוני' דא"כ לא יהיב לה מידי וע"ז כ' תוס' דלמסקנא דווקא מידי אחרינא לא שרי לי למזבן בהו משא"כ אשה שרי או דמשום פו"ר לא גזרו או משום דבשלמא דבר שלוקחין בשווי לפי ערך המעות מקרי זבינא משא"כ אשה דגזיה"כ הוא רק שצריך לתת לה פרוטה אבל מ"מ אינו קונה אותה דרך מו"מ בהך כספא כה"ג לא גזרו דדמי קצת למ"ש מצות לא ליהנות ניתנו וזה ג"כ כוונתם בפ' ר' ישמעאל שכ' דלא דמי לשאר קניני' ומ"מ לא תנא תנא ל' לכתחלה דלא נימא דגם שאר מילי מצי לזבוני לכתחלה ומ"מ כוונת תוס' דפשט ל' המשנה דלא תנן מכרן רשאי לקדש בדמיהן מ' דדיעבד דווקא ושפיר פסקו לחומרא ומה"ט כ' ג"כ בתחלת דברי' יש לאסור מדרבנן דאז שייכי הני חילוקי בין קידושי לשאר זביני משא"כ אי הוה דאוריי' וכמ"ש לד' הרמב':
ואמנם הרשב"א בחולין והריטב"א בנדרי' דחו דה"ק הש"ס לכתחלה הוא דאסור להחליף משא"כ בדיעבד החליפין מותרי' לכתחלה וברשב"א נדרי' והר"ן בנדרי' והרא"ש בפסקי' לא בפי' דחו זה הרשב"א והרא"ש הק' הרי זה ידעי' מדגלי רחמנא בנבלה או מכר ש"מ דאסור למכור לכתחלה והר"ן הק' א"כ וודאי מצינו דמי' לחמץ בפסח אי יהא רשאי למכור לכתחלה וע' במ"ל שתמה על הרא"ש בפי' ולא זכר ד' הרא"ש בפסקי' ואמנם ד' הני רבותי הוא עד"ז דוודאי מאן דפשט ממכרן שפיר פשט דאיהו הוה סבר דרב"ח איבעיא לי' דיעבד מהו אחליפין ודיעבד וודאי אין חילוק בין נדרי' לשאר אי' ואי שאר איסורין מותרי' גם נדרי' מותרין ואמנם הש"ס דחה דלכתחלה מיבעי' לי' והכא קמבעיא לי' בשלמא שאר איסורין אסור למוכרן דממ"נ נשרפין לשריפה קאי ונקברין לא עדיף מכירה מאפרן דאסרה תורה משא"כ נדרי' דאמודר דווקא אסורי גם להחליף מותר או"ד טעם האי' משום דמחליף כמגדל דמי דאין נוטעין אגוז של ערלה אף דנטע מותר דיעבד וא"כ גם בנדרי' אסור:
והנה הרא"ש בפי' לנדרי' שם כ' ג"כ כהריטב"א והרשב"א חולין הי"ל דהאיבעיא אלכתחלה קאי אלא שהוסיף וליהנות מן הדמי' ונ' כוונתו דלד' הפשטן שפיר איבעי' לרב"ח בכל אי' ואמנם הש"ס דחי דבאמת לא איבעי' לו' כ"א בנדרי' והוסיף הרא"ש דוודאי להחליף בנדרי' ליכא אי' וכמו שכ' דלאו לשריפה ולאו לקבורה קיימי אמנם כיון דהמחליף כוונתו ליהנות מן הדמי' מי נימא דמה"ט אסרה תורה להחליף או דלמא משום דאי"ה לשריפה או לקבורה קיימי משא"כ בנדרי' וא"כ אפי' לכתחלה מותר להחליף: ועתה נבא לד' רש"י דהנה לכאורה מסוגי' זו כל דברי' מוקשי' דממ"ש דמהאוכל תרומת חמץ מוכח דחליפי אי"ה אסורין למחליף וא"כ למה לא פשיט הש"ס מהתם ותימא שלא עמד א' מן הראשוני' ע"ז ולזה נ' בניישב ב' קו' תוס' על רש"י הא' למה כ' רש"י בהיתירא פורתא הרי חמץ עצמו דאוריי' לר"י וחליפי אי"ה דרבנן וכן מאי ראי' מתרומת חמץ הרי לכתחלה אסור למכור ותדע דאלת"ה נימא הרי יוכל לאוכלה ולזה נ' דלרש"י חליפי אי"ה מדאוריי' אסירי ומטעם שנבאר ואדרבא מד' רש"י פ' ר"י בע"א שהביאו תוס' דס"ל דחליפי' דרבנן אדרבא מוכח דס"ל דהוה דאוריי' דהנה מתחלה לא כ' רש"י שם כ"א או דאסור לאתהנויי מניי' ואח"כ כ' לבסוף אחר שכ' קידושין שאני כ' אבל לאתהנויי מדרבנן אסור ולזה נ' דמ"ש בתחלה דאסור לאתהנויי מניי' היינו מדאוריי' אסורין למחליף ואמנם כ' רש"י דכיון דלדידה שרי שפיר מקודשת ואמנם ד' רש"י דמדרבנן גם חליפי חליפין אסורין ומסוגי' דנדרי' וכמו שנבאר וע"ז כ' דמ"מ שרי לאתהנויי מנה דקידושין שאני וכמו שביארו בתוס' ואמנם אם קנה חפץ אחר אסור אפי' מחליפי חליפין לאתהנויי מדרבנן ומיושב קו' הרא"ש בקידושין דמה הכריח לרש"י לחלק בין קידושין משום דפשיטא לי' הא מנתא וכמו שנבאר ומעתה נאמר דכוונת רש"י בתרומת חמץ עד"ז דאו שנאמר התורה אסרה רק מכירת החמץ אבל לא הדמי' לאחר המכירה או שנאמר דגם הדמי' אם מכר אסרה: תורה וע"ז כ' רש"י בשלמא אם אסרה תורה דמי החמץ א"כ אף דהתם בא זה ואכל חמצו שלא ברשותו מ"מ אין לו דמי' כיון דלא שוה לבעלי' מידי משא"כ אי לא אסרה תורה רק המכירה א"כ אם בא גוי וגזלו מותר ליקח דמיו ומה לי האי מה לי אחרינא ולמה לא ישלם לו האוכל אמנם כ"ז לר"י דהחמץ מדאוריי' אסור אף לאחר הפסח משא"כ לר"ש דרק מטעם קנס אסור דרבנן א"כ דיו אם קנסוהו למכור אמנם אם בלא מכירה בא א' ואכל וודאי חייב לשלם וז"ש רש"י וכר"י:
הוא דאין לו דמי עצים ואמנם התינח אי רש"י דאוריי' קאמר משא"כ אי דרבנן כד' תוס' א"כ שוב לא קנסו רבנן כ"א היכא דמכר משא"כ אי לא מכר כלל למה לא יהא מותר בדמי' וא"כ ל"ק ב' הקו' של תוס' ומעתה נבא לסוגי' דנדרי' דהש"ס ידע שפיר ד' רש"י דחליפי אי"ה חסורי' על המחליף מדאוריי' ומ"מ מיבעי' לי' לרב"ח דלמא דווקא באי"ה דאוריי' דאסרה תורה אף לבעלי' בהם דמי' משא"כ במודר דעל המנדד לבד אסירי' י"ל אם החליפין מותרי' עלי' ובעי' הש"ס למפשט מדתנן גבי אי"ה דאם קידש בחליפין מקודשת וא"צ לחזור ולקדש, והנה חליפי אי"ה ג"כ מותרי' אכ"ע ורק אמחליף אסורין ומ"מ מותר ליהנות בחליפי חליפין וה"נ ל"ש ומה"ט ג"כ אף דכבר שני לי' דלמא לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד מ"מ הדר פריך לי' מהכא ולמימר דהרי הכא לכתחלה מקרי דהרי עדן לא נהנה ויכול לחזור ולקדש וכ"ז שלא נהנה לא עבר ומשני לי' מ"מ דלמא לעולם אסור להנות בחליפי חליפין וה"ה הכא בחליפין לגבי מנדר אלא דהתם אי עבד עבד בקידושי אשה והן הן ד' רש"י בע"א פ' ר"י ול"ק קו' הריטב"א דלישני הש"ס קידושי אשה שאני דבאמת היינו הך דמשני לי':
ודע דהראש בקידושין לא הי' גורס כלל ברש"י חולין הא דמצינו דמים לחמץ ולזה כ' דרש"י מנדרי' יליף למלתי' ע"ש:
ונשאר עלינו עוד ליישב קו' הר"ן ושאר ראשוני' על רש"י דמאי מצינו דמי' איכא הרי מ"מ לאו בר דמי' הוא ר"ל דהוה מטבע שפסלה מלכות ואי שקיל דמי לאו הייני דמי איסור ונ' דלזה בפרט רמז רש"י שוב במה שסיים וכר"י וה"ק דלכאורה מ"ט אמרי' לר"י דווקא לאו בר דמי' הוא הרי גם לר"ש אסור למוכרו בפסח וגם אסור להשהותו דהרי עבר בבל יראה ומ"מ אמרי' דמקרי דבר הגורם לממון וע"כ צ"ל כיון דאיכא שום צד שיבא לידי ממון מיחייב האוכל לשלומי לי' א"כ לר"י למה לא נימא ג"כ הרי יוכל למכרו לנכרי וכי חמור המכירה לר"י משהיי' לר"ש ולמה לא מקרי גורם לממון מיהת אלא ש"מ דעכ"פ הדמי' אסורי' לר"י בין תוך הפסח בין לאחר הפסח ואפי' גורם אין כאן ומיושב שוב ג"כ קו' תוס':
ואמנם מה שהביא רש"י בע"א לפ' כן נ' דק' לי' למה לא קאמר הש"ס התם בקיצור למעוטי ערלה וכו' דחליפין מותרין אלא ש"מ דדווקא אם קידש בהם מקודשת לא זולת כ"א בשאר גווני אסורין אמחליף:
והנה מה שעמדנו על ד' הש"ס בנדרי' למה הק' שובי מאחר דתי' כבר י"ל ע"ד שכ' לעיל דהמק' הוה ס"ל אי לכתחלה אסורין לא יהיב לה מידי וש"מ דאף לכתחלה מותרין והתרצן משני לי' דלעולם לכתחלה אסורי' ומ"מ מקודשת וכד' רש"י והר"ן:
והנה בפי' ד' הראב"ד פ"ה מנדרי' במ"ש ואם קידש בגידולין צריך לחזור ולקדש נ' לפ' דהראב"ד דייק לי' מד' הרמב' שכ' ואם עבר ונהנה נהנה פשיטא ומ"ש הכ"מ דאין לוקין הרי בהדי' כ' הרמב' דלא הוה רק ספק ואנא ידענא דאס' אין לוקין אלא ש"מ דאקידושין כ"כ דאם קידש בהם אשה מותר ליהנות ממנה וא"צ לחזור ולקדש והטעם כיון דגידולין לא הוה כ"א ספק ונהי דמספק אסורין מ"מ להרמב' ס' דאוריי' רק דרבנן אסור וא"כ האשה דהיינו חילופי גידולין לא הויא כ"א ס' דרבנן ומותר ליהנות ממנה וע"ז כ' הראב"ד דלא היא כ"א גידולין וודאי דאוריי' ונהי דמ"מ הקידושין קידושין כיון דלדידה שרי מ"מ צריך לחזור ולקדש דהחליפין הו"ל ס' דאוריי' ובס' דאוריי' מדרבנן אסור ליהנות וצריך לחזור ולקדש: והנה מ"ש הלח"מ להק' על הכ"מ שכ' שאני קונמות לק"מ דהכ"מ אגידולין כ"כ דגידולי הקדש אסורי' מהש"ס מחליפין פשוט ואמנם מ"ש הכ"מ בתרומה לא הי' צריך הלח"מ להביא מנדרי' דגמ' ערוכה היא ביבמות פ' הערל הא דרב אשי בדותא דתרומה לא הוה דשיל"מ אע"כ תרומה ט"ס בכ"מ דאטו אתרומה ק' לי' להראב"ד דהרי גידולי תרומה תרומה מי"ח דבר היא בפ"ק דשבת מטעם שמפ' התם וע"כ צ"ל שבועה שהרי הרמב' הזכיר ג"כ שבועה בזה ומ"מ אין ד' הכ"מ עולה יפה דהכא בהשביעו חבירו מיירי ומאי י"ל מתירין שייך הרי אין בידו לשאול עליו וצ"ע:
רש"י בע"א שם עשאן חליפין ל' עשאן ק' לי' לרש"י הרי לא הי' הב"ח שלו וע"ז כ' רש"י מ"ש והכוונה בש"ס ואולי יש לכוין גם בד' רש"י כן נ' דע"כ מיירי שלקח מתחלה הבע"ח מהנכרי ואח"כ נתן לו הע"א דאם לקח הגוי הע"א תחלה לכאורה אין החליפין נאסרין ומה"ט נקט עשאן חליפין כלומר לאתר שמשכן מן הגוי:
סוגי' דחליפי אי"ה ר"פ השוכר את הפועל:
והאי אעפ"י דקאמר הש"ס ר"ל אף דלא הוה מעשה בגופן כמו דמשתחוה לא הוה מעשה מ"מ נאסרי:
הוא ולא חליפי חליפין ר"ל דהאי כי חרם הוא קאי על והיות כל שאתה מהייה ואמנם דווקא הוא אסור ולא חליפי חליפין ומזה מוכח דע"כ כי חרם הוא ולא כגי' רש"א בקידושי' ע"ש:
והנה הטור פסק דחליפי חליפין מותרין וכ' הב"י חד טעמא משום דבדרבנן הלך אחר המיקל וזה תימא דהרי מקרא ילפי' כל שאתה מהייה ואמנם תי' שני א"ש דכיון דקיי"ל בכתובין אין מלמדין א"כ ממילא חליפי חליפין מותרי' וד' הרמב' נ' ע"ד שכ' הריטב"א ליישב קו' תוס' דה"ק הש"ס שני כתובין כי הני דלא הוו ב' כתובי' אין מלמדין וא"כ באמת לא הוו ב' כתובין וש"פ הרמב"ם:
ואמנם ביישוב קו' תוס' דהא תליא אם הא דבשביעית החליפין יוצאין לחולין מקרא ילפי' א"כ שפיר מצא למילף מע"א ומ"מ מהך דרשא נדע זה אמנם מד' רש"י מ' דלא הוה זה כ"א סברא וא"כ שפיר מק' תוס' ולכאורה אפשר לומר דמהיא ילפי' הוא בהוייתה ולא חליפין בהווייתן ומיושב קו' רש"א בקידושין לסוגי' דע"ז האי היא מאי עביד לי' דשפיר איבעי' לי' למ"ש:
והנה עמד במ"ל אד' תוס' ר"פ השוכר את הפועל דלאחר שכבר תי' דשכרו אסור מ' אף לאחרי' שוב הקשו דלמא לכתחלה דווקא והנ' דאין כוונת תוס' ר"פ השוכר במה שתי' דשכרו אסור ח' אף לאחרי' מטעם שכ' בחולין דדומיא דיי"נ קתני כ"א מה"ט דאס"ד דאפועל לחודא אסור א"כ עיקר חסר במתני' דהכי הו"ל למתני פועל שנשכר לעשות מלאכה ביי"נ שכרו אסור ותנא פועל ושביק ואזיל אלא ש"מ דלכ"ע אסור והשתא שפיר הקשו דלמא באמת בשאר אי"ה ג"כ חליפין מדרבנן לכ"ע אסירי אלא דחליפי חליפין מותרין לכתחלה גזרו אחליפין שלא יחליפו עמו וחליפי חליפין מ"מ מותרין דמ"מ לא וחליפי עמו ומה"ט מקודשת שיכולה להחליף:
א"נ דה"ט דעשאו רבנן דומיא דשביעית ובשביעית ג"כ חליפין מותרין אם החליפן ומה"ט הקדימו הך דומיא דשביעית ור"ל דנכנס בשר יצא דגים ול"ק קו' רש"א ומ"מ שפיר תנן מקודשת דבקידושי אשה לא גזרו וע"ז חי' דמ' אף דיעבד ואמנם בחולין דמטעם יי"נ אתי עלה ממילא אין מקום לקו' שניי':
ודע דממ"ש תוס' בחולין בסוה"ד מבואר דס"ל דאפי' בתרתי דרבנן נהי דלא אמרי' אינה מקודשת מ"מ לא הוה כ"א ספק קידושין וזה תימא על המחבר באה"ע סי' כ"ח שכ' בפשיטות דבתרתי דרבנן אפי' ס' קידושין לא הוה: וסבור הייתי לומר דד' תוס' בקידושי' גבי חולין שנשחטו בעזרה כד' המחבר דאס"ד דמודו דחוששין לקידושין והוה ס' א"כ אכתי אמאי השוה בברייתא חולין בעזרה לפטר חמור ובב"ח הרי בהני ר"ש מתיר בהנאה ואמנם ראיתי בראש בקידושין שם שכ' בהדי' כד' תוס' חולין וצ"ל דאולי מודה ר"ש דפטר חמור ובב"ח מדרבנן מיהא אסורין בהנאה ושפיר דמי להדדי: והנה מד' הריטב"א שם מ' דבמה שהאריך רש"י לפ' דקו' הש"ס מחיה מתורץ קו' תוס' וצ"ל דה"ק דד' רש"י דנוכל לומר דהך חולין בעזרה דקאמר ר"ש מקודשת היינו בחיה וחיה סגי אי באכילה אסרוה רבנן ולא בהנאה וכמ"ש רש"י מלחא בטעמא:
ודע דבמ"ש בתחלת ר"ל דמ' מדלא קאמר מותר בהנאה וקאמר סתם דרבנן אלא ש"מ דבאמת בהנאה אסור מיהת מדרבנן:
והנה הבי"ש סי' כ"ח הק' דהראש כ' כאן דאם מכר אי' הנאה הוה מעות מתנה אם הכיר בה הלוקח ובב"מ בסוגי' דשבח קאמר דדווקא במקדש אחותו אמרי' זה תו"ד ואמנם נ' דד' הראש דכי היכי דבאחותו משום דאיכא סברא אמרי' דמעות מתנה ה"נ כן כיון דבאמת יוכל ליהנות באי' זה שלא כדרך הנאתן וודאי מעות מתנה יהיב לי' ואין זה דומה להכיר שאינו שלו דיבאו בעלי' ויטלוה ממנו:
והנה התוס' כאן בקידושין לא הק' במתני' כ"א אשלא בדרך הנאתן ולא מאפרן כלל אף דלכאורה מאפרן ק' טפי דשלא בדרך הנאתן לחולה דווקא שרי וה"ט משום דשור הנסקל בב"ח ועוד כיוצא דתנא תנא הן מן הכקברין ואפרן אסור וכיון דבמה שתי' גם אפרן מיושב ניחא להו להק' טפי משלא בדרך הנאתן:
ואפשר דמה"ט מואנו תוס' בתי' הריטב"א שכ' דמ"מ אין לו רשות למכור דלא נתנה בו תורה לבעלי' תורת דמי' משום דאכתי אפרן ק':
ואפשר ג"כ משום דק' להו לתוס' א"כ בתרתי דרבנן:
נמי נימא דאינה מקודשת ולד' הריטב"א צ"ל דהיכא דלאו עיקרו דאוריי' לא הפקירו חכמי' הדמי':
ודע דמתני' דקתני סתם כלאי הכרם דמ' אפי' בחו"ל דלא הוה עיקרו דאוריי' מ' קצת כרש"י דאפי' אין עיקרו דאוריי' אינה מקודשת ואמנם ר"פ השוכר הק' משלא כדרך הנאתן ומאפרן בהדדי ותי' שם צריך ביאור ונ' כוונתן דה"ק דנהי דאם מוכר שוה מנה בפרוטה דהיינו ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתן גם המכירה הוה שלא כדרך הנאתן ושריא התינח אם מקבל פרוטה:
או שוה פרוטה משא"כ קנין אשה אף דסגי בפרוטה הוה מכירה חשיבה ומקרי מכירה בדרך הנאתן ועדן מאפרן ק' וע"ז סיימו דבעי' קנין אשה ע"ד שאר קניני' ובשאר קניני' הדרך לקנות בעד חפץ אפי' יהא אפר אבל אין דרך לקנות בעד חפץ לאפרו דהיינו לכשיהי' אפר:
ואמנם בפסחי' כ"ט ע"ב כ' ג"כ תי' אקו' זאת וצריכה ג"כ ביאור וכוונתם ע"ד שכ' הרשב"א בסוגיין דכה"ג מקרי דשלב"ל ע' ברשב"א שהסביר בטיב טעם:
אמנם לי נ' לתרץ דהא דאפר מותר משום דנעשה מצותו אמנם כ"ז שלא קיים מצות שריפה אין לו זכות באפר כלל:
אמנם מה שלא הרגישו תי' בד' הר"ן דגם שלא בדרך הנאתן לא שרי מדרבנן מיהת כ"א לחולה שאין בו סכנה נ' דעתם דחולה שאין בו סכנה שכיח ובר דמים מקרי משא"כ בדרך הנאתן דבעי' יש בו סכנה ולא שכיח אי נמי דהתם הוה המכירה בדרך הנאתן ואסור ומ"מ מיושב קו' הריטב"א בזה:
ואפשר משו"ה לא הק' תוס' מיד מפיגול דלכאורה בקדשי' גם שלא בדרך הנאתן אסור ובערלה ואינך שרי ולא רצה למתני אלא כלאי הכרם: ומ"מ בסו"ד מיושב מ"ט לא תנא סתם המקדש באיה"נ דס"ד גם ע"ז בכלל: גם מ' מד' תוס' דלר"ש אף דחמץ מקרי גורם לממון מ"מ המקדש בחמץ אינה מקודשת והטעם אפשר דלמאן דמשהה ועובר בב"י מקרי גורם לממון משא"כ לדידה: