אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ח בענין מקדש באי"ה פ' האיש מקדש

ליקוטי חבר בן חיים ח· רבי חזקי' פייבל פלויט

בענין מקדש באי"ה פ' האיש מקדש

בענין מקדש בקדשי פ' האיש מקדש

תוס' ד"ה המקדש ע' תוס' פסחי' כ"ט ע"ב ד"ה אין פודין שהק' מאפרן וכ' בחי' לשה"ג העבר בסוגי' דחליפי אי"ה כוונת תי' לד' הרשב"א דלכשיעשו אפר גופא אחרינא היא אמנם יש לכווין יותר בד' ד' תוס' רי"ד שהק' בפטר חמור ל"ל מקודשת הרי יכולה לפדותו ותי' דלכשתפדה יהא שוה מ"מ עכשיו אינו שוה כלום וזה ג"כ כוונת תוס' דמ"מ עכשו לא נתן לה כלום ובסו"ד שם הקשו דמ"מ משלא כדרך הנאתן ק' ונ' דבמה שסיימו בפסחי' שם התחילו בסוגיין ולא הקשו ב"א משלא כדרך הנאתן לחוד וע"ז תי' מה שתי' וע' ח"מ ובי"ש אה"ע סי' כ"ח שכ' בפשיטות דאם אמר לה בפי' שמקדש באפר או שלא כדרך הנאתן מקודשת ונעלם מהם ד' הריטב"א בסוגיין לענין שלא כדרך הנאתן וד' התוס' פסחי' לענין אפרן וד' תוס' ר"פ השוכר לענין תרוויי' והנה התחלת ד' תוס' שם צריך ביאור דל"ל למידק מדיוקא דסיפא דמקדש בערלה אינה מקודשת הרי בהדי' קתני לה או"ו דאמה שסיימו בסוגיין התחילו בע"א שם דאילו למסקנתם כאן יש מציאות עכ"פ שמקדש בערלה מקודשת או אם יש באפר שו"פ או שלא כדרך הנאתן שו"פ והיינו אם פי' להדי' שמקדשה בכך וע"ז דייקו תוס' שם דא"כ ל"ל דקתני בסיפא קידש בדמיהן ליפליג וליתני בגופן בד"א אם אין בהם שלא כדרך הנאתן שו"פ או"ו דבכ"ג אינה מקודשת:

ואמנם תוס' בשמעתין מ' להו משום דמתני' נקט כמה נקברין כגון שור הנסקל עגלה ערופה וכיוצא וכמה שגם שלא כדרך הנאתן אסורין כגון כלאי הכרם ובב"ח להכי מסתבר לתנא לחלוק טפי בדמיהן דשייך בכולהו: והנה בביאור תי' שם פ' השוכר כבר כ' בחי' לשה"ג שם ומדברי יובן החילוק בין ד' תוס' לד' הריטב"א בשמעתין דלד' תוס' דווקא קידושי אשה דאיכא דמקדש בדינר או במנה לא מקרי מכירה שלא כדרך הנאתן ואסור משא"כ אם מוכר לחולה שוה מנה בפרוטה למעבד בי' כ"ה הוה המכירה ג"כ שלא כדרך הנאתן ושרי ולד' הריטב"א כל מכירה מקרי כדרך הנאתן: ונ' לי ראי' לד' תוס' פ' השוכר דבכ"ג אסור מדחזי' דכייל תנא ותני נשרפי' ונקברי' זה בתוך זה דבתר דתני ערלה וכלאי הכרם תנא שור הנסקל וכו' דהווי כולהו מן הנקברי' עד דקתני שער נזיר דהוה מן הנשרפין והדר תנא פטר חמור ובב"ח מן הנקברי' והדר חולין בעזרה מן הנשרפין וכן ערלה שרי שלא כדרך הנאתן וכלאי הכרם אסור והדר שור הנסקל שרי בב"ח אסור ש"מ דלהכי כיילינהו תנא למימר דכולהו חד דינא אית להו ובין באפרן ובין שלא כדרך הנאתן אינה מקודשת:

באו"ד והא דלא חשוב חמץ וכו' מבואר בד' הראשוני' שכ' דתנא ושייר דלא ניחא להו לאוקמי מתני' כריה"ג דחמץ מותר בהנאה ולולי ד' אפשר לומר דתנא מס' לי' אי כר"י אי כר"ש ואי הוה נקט חמץ בפסח הוה דלא כר"י דמ' הא עבר עלי' הפסח אסור בהנאה ואי הוה נקט עבר עלי' הוה דלא כר"ש וכ"ת הרי גם ר"ש מודה דמדרבנן מיהת אסור והרי גם באי"ה דרבנן לתוס' אינה מקודשת אמנם ה"ד דשל ישראל אבל לא בשל נכרי ואי הוה נקט בהדי' של ישראל הו"א כראב"י:

דגם בפסח יש חילוק בין ישראל לנכרי להכי שבקא תנא ולא תני לה כלל: בסו"ד ע' רש"א שסיים ויש ליישב נ' כוונתו דמ"מ הרי הפקירה תורה השביעית לאחר ביעור ולא מקרי ממונו ולא עדיף ממע"ש דמשום דממון גבוה הוא אינה מקודשת:

בערלה מנ"ל ע' רש"י כוונתו דהגמ' לא מתרץ כ"א דערלה אסור בהנאה ומ"מ הי' אפשר לומר דמקדש בערלה מקודשת וע"ד שכ' תוס' ואי קו' הש"ס הי' מנ"ל דמקדש בערלה אינה מקודשת א"כ לא מתרץ מידי ולזה כ' כי קי' הש"ס הי' מנ"ל דערלה אסור בהנאה:

רש"י ד"ה מניין שלא יהנה כ"כ ליישב קו' תוס' ור"ל דהוה סיפא פי' דרישא ואמנם עדן כלל ופרט ל"ל לתני שלא יהנה והכל בכלל ומה"ט באמת נ' שפי' תוס' דרך אחר אמנם כוונת רש"י דהנה כל עיקר קו' התנא משום דכ' לכם ומ' לכל צרכיכם אמנם הרי מ"מ פרט הכ' בנבלה ומ' דבעי' פרט דומיא דנבילה דכ' בהדי' ואמנם אפשר לומר דדווקא לענין מכירה דהוה הנאה המביא לידי אכילה הוא דבעי' פרט דומיא דנבילה וכה"ג באמת בערלה אסור אמנם באיזו הנאה כ' לכם בצביעה והדלקה:

ושאר ד' רש"י הם ד' תוס' דכד' הנאתן דווקא מיירי דלא עדיפא צביעה מאכילה דשריא שלא בדרך הנאתן וע' תוס' ב"ק ק"א שטת ר"ת ושאר ד' תוס' שם ובסו"ד כ' דשומר לפירי חמור מפירי עצמה לענין משקה היוצא ממנו וכ' שיש לתת טעם נ' כוונתם דהשומר שאינו עומד לאכילה רק למשקה היוצא ממנו מקרי המשקה הפירי משא"כ הפירי עצמו עומד לאכילה חוץ מזתים וענבים שעומדין למשקה:

רש"י ד"ה אי מה קדש ואנן תנן וקידש בדמיהן מקודשת יל"ד אי היינו קו' הש"ס א"כ ל"ל דמייתי כלל ויוצא לחולין ואפשר משום דהא ג"כ ממתני' שמעי' דקתני מכרן וקידש בדמיהן מ' דאף לאחר שמכרן בגופן אסור לקדש: ונ' דגם רמז הש"ס דלא מסתבר דמשביעית ילפי' דאינו יוצא לחולין ותופס דמי' וגם הדמי' אם החליפין יוצאין לחולין כדאמרי' לקמן דשבועי' גופא מקודש ילפי' אלא דאמר קרא היא בהווייתה תהא וא"כ מ"מ עיקר ל' קידש הקדש מ':

מה ת"ל לא יאכל ע' ריטב"א מ"ש לתרץ מבן פקועה ובד' תוס' רי"ד נדחו דבריו דמ"מ הו"ל בן פקועה שחטו קודם שנגמר דינו וכוונת ד' הריטב"א דע"כ לקנוסי בעלי' ציוותה תורה לסקל דאי משום לסלק המזיק דיו בשחיטה וע' ד' תוס' רי"ד וש"י:

ולכאורה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה וסגי באיזו מיתה שיהי' רק שלא תהא נבילה והנה בכלל שור הנסקל גם עוף כדתנן ועל תרנגול שיצא להסקל בירושלים במס' עדיות ודלמא משום עוף כ' ולא יאכל אח בשרו ואפשר דמ"מ בשרו אשור קאי ובשר הו"ל למכתב:

א"נ ושפך את דמו מיהת בעוף בעי' וזה לא הוה שייך בסקילה:

כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא פי' כ' מהר"ל מפראג בס' נתיבות דמואהבת את ה' אלקיך דכ' בפ' ואתחנן לא פי' דהוא ג"כ דריש לרבות ת"ח דבכלל אהבת ה' לאהוב כל נאהבי' אבל ביראה מלתא אחריתא היא דבל יראת זולתו ית' פחיתות ביראת שמו ואמנם ר"ע מ"מ דריש הכי דס"ל יראת ת"ח היינו יראת התורה והיינו יראת ה' שהיא ראשית חכמה:

רש"י ד"ה כפרה כ' זה ע' רש"ל וכדברי' מבואר בתוס' רי"ד והסביר דאתופס דמי' לחוד הקושי' ומיושב קו' רש"א וע"ש:

דתנא דבי ר"י ולא נקט הש"ס מלתא דרב אשי מלא תאכל כל תועבה דלא אתיא כ"א כר' אבהו דלא תאכל הנאה מ' ואלו לתדבר"י גם לחזקי' א"ש ונ"מ לשלא כדרך הנאתן דלרב אשי שרי דאכילה כ' ולתנא דבי ר"י אסור והכי קיי"ל ומה"ט נ' דנקט הטור ד' תדבר"י ריש ה' בב"ח ולא נקט דרב אשי: ובד' ת"א חזי' תמיהא דג"פ כ' לא תבשל בתורה ובכולהו תרגם לא תיכול והרי חד אבישול קאי':

ונ' טעמא דרב אשי דק' לי' הרי גדי ג"פ אצטריך וא"כ ע"כ משום גדי כ' לא תבשל:

בענין ציפורי מצורע פ' האיש מקדש:

תוס' ד"ה משעת שחיטה וכ"כ הרשב"א ורמז ע"ד רש"י כאן שכ' בהדי' דמשולחת לגמרי שריא לר"י וצ"ל דל' ציפורי במתני' לרש"י משום דגם בנגעו בתים צריך שתי ציפורי' לחטא הבית להכי נקט ל' רבים בין לצרעת אדם בין לצרעת הבית:

אמנם בתוס' רי"ד הביא ממשנה שלימה פי"ג מנגעי' דתנן נשפך הדם תמית המשתלחת ש"מ דהזית דם מתיר למשולחת ונ' ד' רש"י עפ"י מ"ש התוי"ט שם באותה משנה ליישב ד' הרמב' דאף שפסק גבי שעיר המשתלח דאין ב"ח נדחין פסק כהך מתני' משום:

דבתו"כ יליף לה מקרא בדם הצפור השחוטה ולא דם אחר ומעתה י"ל דהא דתנן תמית המשתלחת אין הכוונה כי אסורה כ"א דאסור לשלחה שלא יקחנה מצורע אחר ולא אמרה תורה שלח לתקלה ולעולם שוחטה ואוכלה ואולי האי תנא ס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת ולא נקט כ"א תמות וכן מ' לכאורה מדלא תנן אסורה בהנאה כדקתני רישא ומותרת בהנאה אלא ש"מ דגם באכילה מותרת:

והנה בתוס' חדשי' שם הק' על התוי"ט דלמה באמת לא נילף שעיר המשתלח מק"ו מציפורי מצורע דידחה המשתלח ונ' דמידי אריא דבשלמא הכא המשולחת והשחיטה חדא מצוה נינהו דמהאי מקבל הדם ובאידך מזה ותרוויי' להכשיר המצורע אתי והדין נותן שהא' דוחה חבירו משא"כ התם דכ"א מכפר בפ"ע ולא עוד אלא שזה מכפר על טומאת מקדש ומשתלח על שאר עבירות ומהי"ת ידחה הא' מחמת חבירו:

וטעם ד' תוס' דמשולחת אסורה לר"י ע' בכריתות כ"ה ע"א בסו"ד שם וע' עוד לפנינו:

גמ' שחיטה הוא דאסרה לה הכוונה כמ"ש רש"י גבי עגלה מאימת דכיון דקדושה ל"ש בצפורי' אלו וכן בע"ע והזמנה לאי' הנאה לאו מלתא היא א"פ שחיטה הוא דאסרה לה:

ונ' דבאמת למ"ד הזמנה מלתא היא סגי בלקיחה ולא אצטריך ילפותא וא"כ אפי' ר"ל ס"ל הזמנה לאו מלתא הוא מדאצטריך ילפותא:

גמ' כל צפור הפי' לר"י דוודאי מסברא הוה ילפי' מהיקישא דמכשיר כמכפר דתרוויי' אסירי ולהכי אצטריך קרא דמשולחת מותרת וכיון דאתא קרא ואפיק מהיקישא א"כ גם שחיטה מותרת ולהכי אצטריך קרא לאסור שחיטה אבל לר"ל דהיקישא כדקאי קאי ומשולחת שהתירה תורה בשעת שילוח התירה א"כ למה לי קרא לשחיטה הא ע"ע גם לאחר עריפה אסור ושחיטה דצפור כעריפה דעגלה ומיושב שפיר קו' הרשב"א:

והנה למאי דאמרי' שלהי חולין דהאוכל כזית מצפור מצורע השחיטה עובר בעשה ול"ת א"כ הו"מ לשנויי לעבור עליו בלאו אלא דנ' דלא לה' אהאי לאו דעיקר קרא לעופות טמאי' אתא לכך עדיפא משני לי':

והנה הרשב"א הק' מ"ט לא אמר הש"ס פ' כל הבשר דדבר שנעשה מצותו ומועלין בו הו"ל ג' כתובי' פי' תרומת הדשן בגדי כהונה וצפורי מצורע ולא תי' ונ' משום דהכא ה"ט דמועלין בו דלא לימא דהוה קדשי' בחוץ ואמנם מאחר דבקדשי' אין מועלין לאחר שנעשית מצותו והכא מועלין ידעו שפיר דלאו קדשי' הוו:

וי"ל עד"ז קו' ר"י דלר"ל דמחיים אסירי א"כ דומה לקדשי' ממש א"כ ע"כ לאחר שחיטה ג"כ אסור דלא ליהוי בקדשי' בחוץ:

תוס' ד"ה וזה הנה כאן לא הק' כ"א לחזקי' אמנם בכריתות הקשו גם לר' אבהו דהרי לכ"ע האי לאו לאכילה אתא דהרי עופות טמאי' שרין בהנאה ונ' דעת תוס' בשמעתין דהנה באמת מסקי' בפסחי' מקרא דטמאי' יהיו לכם ילפי' לכם יהי' ויל"ד מ"ט כ' קרא גבי היתירא ל' וטמאי' יהיו לכם כיון דכבר כ' מעיקרא טמאי' הם הו"ל לסיים בתר הכי ויהיו לכם אלא ש"מ לדיוקא טמאי' הוא דיהי' לכם מותרין בהנאה משא"כ טהורי' דהיינו צפור מצורע אפי' בהנאה אסורין:

וע' ברשב"א מה שתי' על קו' זאת:

תוס' ד"ה שחטה וע' ברשב"א ותוס' רי"ד שהק' עיד על רש"י היאיך שייך לומר ונטרפה בשחיטה הא כל פסול בשחיטה נבלה ויעל"ד כיון דבשחיטה נטרפה למה כ' רש"י דלמא בשעת קיחה ראוי' היתה הרי וודאי ראוי היתה ולזה נ' דכוונת רש"י עד"ז דהנה ל' נמצא מורה עכ"פ על טריפות שלא הי' מחברר קודם שחיטה ומ' לי' לר"י דלמה לן למבדק בהאו צפור אחר טריפות הרי לא נצרכה אלא לדמה ותו לא דלא שמע בה מאומה כ"א אחר מיצוי דמה הי' יכול לקוברה ומהי"ת נמצאת אחר שחיטה טריפה או"ו מיירי דע"י שבדק בסימנין כדקיי"ל דשוחט צריך שיבדוק בסימנין מצא במקום שחיטה טריפות כגון נקב בגגו של זפק דהוא טרפה אי נקב בתורבץ הוושט שכ' הש"ך דהוה ג"כ טריפה וא"כ ק' דלמא מעיקרא הי' נקב זה וע"ז משני דמיירי שמצא טריפות בדקין שהוברר שמקודם לכן הי' ומיירי שנבדקה שלא במתכווין וא"ש כל ד' רש"י:

והנה מ"ש תוס' דניטל הכבד ע"כ הוה משעת תולדה ק' להולמו הרי בכזית האחרון תליא מלתא ודלמא אחר קוחה ניטל כזית האחרון ונ' דכוונת תוס' ליותרת הכבד והיינו נוטל דיתר כנטול ויש ראי' מכאן דד' תוס' דיותרת הכבד טרפה וע' תוס' רי"ד:

תוס' ד"ה תנאי היא ע' בכריתות מה שתי' עוד ונ' דסברתם כאן דלר"י לית לי' האי היקישא כלל ור"ן לית לי' האי דרשא כלל ומ' להו הכי דאי כמ"ש שם א"כ מאי פריך ר"י לר"ל ל"ל קרא הרי אי לאו קרא לח הוה מוקמי' היקישא כ"א לאחר שחיטה אמנם:

השתא דלאחר שחיטה אית לן קרא שפיר יליף ר"ל מהיקישא לאי' מחיים: ונ' ד' תוס' בכריתות דסוגיין דהכא דיליף בעגלה ערופה מכפרה כ' בה אין לחלק בין מחיים לאחר מיתה ומ"מ צ"ע דאטו ר"ל קאמר האי ילפותא דכפרה כ' בה ומנ"ל לר"י להק':

והנה לפי מ"ש רשב"א דהיקישא אצטריך לאי' הנאה ליתא לתי' זה של תוס' שם וז"נ סמיכות דברי' שם דלאחר שכ' זה כ' להק' אי"ה מנ"ל ותי' מה שתי' כלומר דלא תימא כהרשב"א דלהכי אצטריך היקישא ולעולם מחיים לית לן:

רש"י ד"ה רובע כוונתו דהש"ס ר"ל דאף קודם שחיטה משיגמר דינו אסור ואמנם בלא עדים אין גומרין דין ולהכי נקט בעדי':

ע' בריטב"א דמ' לכאורה מדבריו דאף קודם שיגמר דינו אסור והיא תמוה דהרי לאחר שיגמר אצטריך קרא וקודם מנ"ל ונ' כוונתו דלגבוה אסור אפי' עפ"י עצמו או עפ"י ע"א ור"ל משום דמיירי במוקצה ונעבד נקט בתרא רובע ונרבע דאסור ג"כ לגבוה אפי' קודם גמר דין ולהדיוט מיהת אחר גמר דין: רש"י ד"ה לא אמרה תורה וע' בריטב"א מ"ש ליישב ונ' דלרש"י דס"ל דלר"י משולחת מעולם לא נאסרה א"כ א"צ קרא כלל להתירה והוצרך רש"י לומר דקרא אסמכתא ואמנם ד' הריטב"א כד' תוס' וא"כ בשעת שחיטה גם משולחת נאסרה ושפיר כ' הריטב"א דמ"מ קרא אצטריך:

והנה יל"ד לד' הריטב"א ממ"ש בחולין פ' כל הבשר גבי שילוח הקן ליתסר לא אמרה תורה שלח לתקלה והנה התם לית לן קרא ומסברא בעלמא מתירין לאו דלא תאכל כל תועבה וצ"ע:

והנה צריך להוסיף דלכאורה דלמא משום דע"כ בעי' שילוח ואמנם כ"כ המ"ל בזה דשילוח ע"כ לא מעכב כי היכי דלא מעכב בשעיר המשתלח והזי' הוא עיקר:

ובמקום אחר העירותי דאף דבאמת מיד דשלחה ונתערבה בציפורי העולם שריא דכל דפריש מרובא פריש מ"מ לא מסתבר שתצוה תורה לכתחלה על כך ויש לפקפק מזה ע"ד תוס' בסוגי' דמכריזין ד"ה בנמצא ביד גוי בסוה"ד שכ' דכיון דנמצא ביד גוי שרי ע"כ הא דאמרי' בגד שאבד בו כלאי' לא ימכרנו לגוי מדרבנן ילפי מה דמ' מסוגיין י"ל דמ"מ הוה דאוריי':

ואורי ד' תוס' דהכא מצוה הוא דהוה ואי יש בזה נדנוד איסור לא עשאה תורה מצוה מזה:

בענין חולין בעזרה ואי"ה דרבנן פ' האיש מקדש:

רש"י ד"ה מה שלו בשלך וכו' ויל"ד א"כ לימא שאני התם דמחיים אסורה בהנאה ונ' ד' רש"י דוודאי אי' הנאה לר"מ ממשליכין אותו ילפי' וכ"ה בגמ' פסחי' פ' כ"ש אמנם אי' הנאה לא מצי' למילף מקמי דידעי' אי' אכילה ואי' אכילה הוא דבעי למילף וה"ק מה התם שחיטה שלא במקומה אינה יכולה להתיר האי' שהי' בה מחיים אף ה"נ השחיטה שלא במקומה אינו יכול להתיר ממנה האי' שהי' מחיים וז"כ הר"מ בתוס' שנתקשה רש"א בדברי' וה"ק דכיון דחזי' מיהת בקדשי' דמיתה מוציא האי' שהי' מחיים ואף דשחיטה שלא במקומה אינו מוציא ה"ט משום דבידי' עקר לה לזריקה משא"כ בחולין דלא בעי זריקה למה לא יהא שחיטה שלא במקומה כמיתה בקדשי':

ושחטו וכו' הכוונה דאותו קדריש כי ישחטו כמו ושחט אותו והאי אותו שפיר מיותר ג"פ ולכך לא אצטריך חד לגופא:

והנה סברת רש"י בסוגי' זו כך היא דהאי קרא בא להתיר בשר תאוה ואמנם בריחוק מקום דווקא והנה מתחלה בהיות איסור בשר תאוה והי' צריכין להקריב במשכן א"כ הי' מקריבין תמימי, דווקא וממילא פשטא דקרא בתמימי' דווקא אמנם מאחר דכ' קרא סתמא וזבחת דהיינו בריחוק מקום מבקרך וצאנך א"כ גם בעלי מומין בכלל אבל חיה מיהת אינה בכלל בקר וצאן אמנם מ"מ איתא בכלל וזבחת כאשר צויתיך דחיה שחיטתה בכלל בהמה וא"כ י"ל אי לית לן קרא דגם לענין ריחוק מקום חיה בכלל אמנם מדאי' לן קרא מקרא ילפי' ואמנם עופות דאפי' בכלל כאשר צויתיך אינם דאין שחיטתן מפורשת מן התורה ואפי' למ"ד דאוריי' היינו הל"מ א"כ ע"כ אצטריך קרא וזה ענין כוונת ד' רש"י:

ואם שחט ישליכנו לפני כלבי' נ' דאפי' לר' אבהו דהנאה בכלל אכילה מלבד מה שחילק הרשב"א לעיל גבי כל אוכל חמץ דר' אבהו בלא תאכלו הוא דקאמר מלבד זה הכא ל"ק דמהאי וזבחת ואכלת ילפי' אי' איני זבוח וגלי רחמנא בנבילה דאי' זה ג"כ אינו זבוח דשרי' בהנאה א"כ האי ואכלת ע"כ לאכילה בלחוד אתא:

רש"י ד"ה אלמא חולין וכו' נ' דדייק לי' רש"י דע"כ לר"ש אפי' אי' שחיטה לאו דאוריי' מקו' הש"פ לפי' רש"י דמק' כיון דכל ענין חולין בעזרה לר"ש משום:

פסולי המוקדשי' אמאי גזרו גם בחיה שריפה ואמנם תינח אם אי' חולין בעזרה אפי' אי' שחיטה לאו דאוריי' לר"ש משא"כ אי נימא דשחיטה מדאוריי' אסור א"כ גם חיה אסירה בשחיטה מה"ת ורבנן גזרו על ההנאה או"ו ד' הש"ס דאפי' שחיטה לר"ש אינה מן התורה אלא דק' אש"ס גופא מנ"ל הא ונ' דהנה בפסחי' מסקי' דלר"ש גי"ה אסור בהנאה וא"כ כר' אבהו ס"ל דיליף מנבילה וא"כ אותו מיותר או דיליף מאותו אותו אתה משליך ואי אתה משליך כל אי, שבתורה וא"כ לא מבעיא אי הכי יליף א"כ וודאי גם חולין בעזרה בכלל אי אי חולין בעזרה מדאוריי' א"כ הרי הוא בכלל כל אי' ואי מנבילה יליף א"כ שפיר אין חולין בעזרה בכלל כמ"ש לעיל אמנם כיון דאותו מיותר וחולין בעזרה הוה דומי' דבשר בשדה כש"ש רש"י למה לא נדריש דאסורין בהנאה אלא ש"מ דר"ש לית לי' אי' חולין בעזרה כלל דלא דריש כי ירחק וזבחת והן הן ד' רש"י:

ואמנם מה דמ' להש"ס דמדרבנן מיהת אסור היינו משום דנקט לה בחדא מחתא עם בב"ח ובב"ח מ' להש"ס מדרבנן לכ"ע אסור ומדאוריי' הוא דאיכא פלוגתא:

והנה בענין אי"ה דרבנן ע' לעיל בסוגי' דחליפי אי"ה ביארתו דברי' המוקשי' בזה והם ד' המחבר דלר"ת בתרתי דרבנן הוו קידושין גמורין והיא נגד תוס' חולין ד' ע"ב ד' בי"ש שכ' תחילה בפשיטות דאי"ה אין להם דמי' ובסוף מסיק דאם קידש בהם שלא כדרך הנאתן מקודשת אם פי' והנה סותר ד' עצמו וע' בריטב"א גם כ' לחלק בין פסולי עדות דרבנן לאי"ה דרבנן דלא כש"ג שהביא בי"ש שם ואמנם נ' ד' הש"ג בנוים על ד' רש"י פסחי' ה' שכ' דטעמא משום אפקעינהו וא"כ ה"ה פסולי עדות דרבנן: וגם ד' הריטב"א נ' כסותרין דבמתני' פשיטא לי' דאין לחלק בין דרבנן ומסברא הו"ל ופה בסוגיין מפקפק בדבר:

אמנם ד' הלח"מ ג"כ מוקשי' דהרמב' והרמב"ן ע"כ מחולקי' דלהרמב"ן בשעה ו' חוששין לקידושין אפי' בחמץ דאוריי' משא"כ להרמב' ואפשר כוונתו דמ"מ תרוויי' פליגי אסברת רש"י:

ודע דמה שהביא להכ"מ לסבור כן בד' ה"ה הוא דמ' לי' דלשטת ר"ת לק"מ מפ' האיש מקדש וא"כ ל' ה"ה מ' דהרמב' כרש"י ס"ל ואין זה הכרח דיכול להיות כוונת ה"ה בד' ר"ת גופא דיש לחלק בין חדא דאוריי' או תרוויי' דרבנן:

וגם ד' המ"ל מוקשי, שהק' ד' רדב"ז אהדדי ואין להם ענין דבשלמא באי' הנאה כיון דאין להם דמי' א"כ לא הוה איהו בעלי' עליי' משא"כ חצי פרוטה כיון דמן התורה אסורה לגזול ככל חצי שיעור וכמ"ש הרמב' בה' גזילה א"כ הו"ל איהו בעלי', עלייהו כי אייקר ברשותי' אייקר ואין כאן מקום סתירה:

והנה הרשב"א הביא בשם בעלי תוס' דתקרובת ע"ז אפי' אי הוה דרבנן מ"מ עשאו חכמי' דלא ליהוי דמרי' והטעם נ' משום דכל דתיקון רבנן כעין דאוריי' תיקן וכיון דבשאר עניני ע"א הוה לאו דמרי' מדאוריי' א"כ גם בתקרובת עשו חכמי' כן משא"כ בחולין בעזרה למ"ד לאו דאוריי' אין כאן דאוריי' כלל ומהי"ת לא ליהוי דמרי' וממילא לדברי' ל"ק אהך תוספתא מסוגיין דבחולין בעזרה אי לא הוה כ"א דרבנן כיון דהוה דמרי' א"כ שפיר מקודשת מדאוריי' וחכמי' לא הפקיעו בכדי משא"כ בתקרובת דתוספתא ומעתה גם מחמץ לק"מ דבחמץ כיון דבחמץ דאוריי' הוה לאו דמרי' א"כ גם בחמץ דרבנן תיקן רבנן כן ושפיר כ' רש"י דאפקעינהו רבנן ע"י הפקר ואינה מקודשת:

ולולי דמסתפינא הייתי אומר לתרץ מהך דחולין שהק' הרשב"א דדווקא תקרובת ע"א שלא ע"י מעשה כיי"נ ועורות לבובין וכיוצא הוא דלא הוה כ"א דרבנן אבל ב"ח ששחט בה פורתא וודאי מדאוריי' אסור וכ"מ בע"א פ' ר' ישמעאל לחלק לכאורה ע"ש:

והנה תוס' כ' ב' פי' במ"ש רש"י קידושי אשה שאני נ' דמס' להו אי כוונת רש"י ע"ד שכ' הר"ן בנדרי' שם דמ' לי' אי קנסי רבנן בחלופי' ה"ה בחליפי חליפין דאל"כ לא הועילו כלום בתקנתן וע"ז כ' תי' ראשון דאשה ל"ש לקרותה חליפי חליפין כ"א פרוטת מצוה דהיינו פרוטת קידושין משתרשי לי' או כוונת רש"י ע"ד שכ' רש"ל בחולין ותוס' נדרי' שם דהוה כעין לכתחלה דהרי אכתי יוכל לקדש וע"ז כ' משום פו"ר לא גזרו וע' תוס' נדרי' שם מ"ש בזה:

בענין מה שנתקשה רש"א ר"פ השוכר את הפועל במ"ש תוס' דחליפי אי"ה לרש"י הוא כעין חליפי שביעית נ' כוונת תוס' עד"ז דליכא למימר שרצו לדמות חליפי אי"ה לחליפי ע"ז דא"כ גם לאחרי' יהיו אסורי' אמנם דימו אותם לחליפי שביעית דאם החליפין החליפי חליפין אסורין למחליף והם עצמן דהיינו החליפין מותרין למי שנתן בעדן חליפין כדאמרי' נכנסו דגי' יצא בשר ה"ה חליפי אי"ה לאחרי' מותרין והחליפי חליפין גם למחליף אסורין ואף דל"ד לגמרי דהכא מותרין לאחרי' אפי' לא נתן בעדן כלום כה"ג לא גזרו כיון דל"ש:

והנה בענין תמיהת המ"ל אתי' תוס' ר"פ השוכר דלמה:

הקשו עוד בתר דתי' כ"כ לעיל בחי' לשה"ג וכעת נ' עוד דהנה תוס' בחולין שכ' הטעם שגזרו שיהי' החליפין כיי"נ עצמו א"כ ממילא אפי' דיעבד אסור אבל כאן לא כ' מזה כלום ומ' להו דגזרי רק כדי שלא יחליפו עמהם וא"כ סגי אם יגזרו לכתחלה שלא יהנו האחרי' מאותן חליפין ואמנם אם יחליפו אותן החליפין יהיו החליפי חליפין מותרין וא"כ שפיר מקודשת כיון דמציא להחליף ומ"מ לא יחליפו שוב עמהן כיון דהחליפין עצמן אסירי' וע"ז תי' תוס' דמ' לי' שכרו אסור אף דיעבד ורמזתי דברי' אלו לעיל על הגליון:

ובענין ד' הרא"ש בפי' לנדרי' וכן הרשב"א בשם הרמב"ן בחי' חולין שפי' ד' הש"ס בנדרי' דאלכתחלה קמבעיא לי' אי שרי להחליף והראש בפסקי נדרי' והרשב"א בחי' נדרי' דחו זה דהרי קרא כ' או מכור לנכרי וכן הר"ן בנדרי' שם נ' כוונת המפ' כן דלעולם הש"ס ידע דבשאר אי' אסור להחליף ואמנם מיבעיא לי' אי דווקא בשאר אי' דינא הכי דלאו בני דמים נינהו כלל אבל בנדרי' דאמודר הוא דאסירי אפילו רבנן לא גזרו שלא להחליף או דלמא בנדרי' גם רבנן גזרו אטו שאר אי"ה והנה ד' הפשטן הי' כיון דגם בשאר אי"ה דיעבד מותר מהי"ת גזרו בנדרי' וע"ז דחה התרצן נהי דדיעבד החליפין מותרין מ"מ להחליף לכתחלה מיהת מדאוריי' אסור א"כ שפיר גזרו לכתחלה בנדרים אטו לכתחלה בשאר אי"ה וע' מ"ש לעיל בחי' שה"ג:

והנה בענין קו' רש"א ורש"ל למ"ד חליפי חליפין אסורין נ' דהנה טעמא דהאי מ"ד משום דס"ל ב' כתובי' הבאי' כא' מלמדין ואצטריך הוא ומקמי דנימא דהוו ב' כתובי' הבאי' כא' לא ידעי' עדן דחליפי חליפין אסורין ועדן צ"ע וע' לעיל בחי' לשה"ג:

בענין מקדש בתרומות סו"פ האיש מקדש:

רש"י ד"ה טו"ה כוונתו לד' הכ"מ פ"ב מה' נדרי' שכ' דלענין נדרי' לכ"ע טו"ה ממון ולזה כ' רש"י דלקדש בו אשה דווקא אמרי' הכא דאינו ממון וכלומר לאפוקי נדרי':

רש"י ד"ה כמו שהורמו ע' רש"א ונ' כוונתו במ"ש ויש ליישב דהשתא רבותא טפי קמ"ל דאף דחטה א' פוטרת הכרי מ"מ למ"ד טו"ה אינה ממון פטור מלשלם ולא מהני גם הא דחטה א' פוטרת הכרי:

ובהא דחטה א' פוטרת הכרי ע' תוס' רי"ד ולא ידענא מה ענין הפרשה אצל נתינה הלא בהפרשה לבד ניתקן הטבל אפי' בא כלב ואכלו אם לא דק' לי דמ"מ קאי ונתן אמה שהפריש:

בשכר הבאה ע' רש"א ואמנם הא ל"ק כ"א לפי' הרמב' דר"ל שנותן לה האפר ומקדשה בשכר הבאה שיכולה להרויח אמנם לפי רש"י והראב"ד דמיירי שהיא לריכה להזיח וא"כ זה לא שייך בתרומות לק"מ:

ונ' דהיינו דק' לי' להראב"ד ומשו"ה נחלק על הרמב"ם ואמנם ד' הרמב' נ' דבתרומה כיון דמצות נתינה מ"מ רמיא אבעה"ב אסור ליקח שכרה:

הדרן עלך פ' האיש מקדש:

בעזר צור ישראל עמו מקדש, ונתחיל לבאר פ' האומר בעזר צור עלי גומר:

הכא רבותא קמ"ל ואמנם הרמב' שביק הכא ל' דמתני' ונקט העושה שליח נ' דה"ט משום דרצה להביא ד' הירושלמי הוחזק שליח וכ"ת הא אצטריך הך רבותא דקאמר הש"ס הא כבר ידעי' ממ"ש בהדי' בה' זכיי' ומתנה ע"ש: תוס' ד"ה עני הנה רש"י נ' דלמד למלתא מעני המנקף והראשוני' דחו דהתם מעשה קעביד והן הן ד' תוס' גבי ריצת הדג דהתם נמי קעביד מעשה והנה הראי' ממציאה שהביא ר"ת שבקו הראשוני' משום דהתם דלמא באמת רשע הוה אמנם מפיאה דמעבירין וודאי ק' וע' בראשוני מה שתי':

וע' תוס' פ' לא יחפור מה שהק' אר"ת מרב חרי ב"ר פ' איז"נ ואין תי' בפ' איז"נ מספיק דהתם לא תי' כ"א דהו"ל לקנות ואהא כ' דלא רצה לקנות אבל בב"מ הק' דיזכה מן ההפקר והוצרכו לתי' אחר דלא כמו שציין שם בגמ' חדשית:

והרב בעל שמן רוקח הק' בהגה' הריטב"א אד' המחבר בחו"מ שהביא דין מלמד בפשיטות והרי לרש"י אין דין זה עולה אמנם ע' בר"ן שכ' דחוץ ממקרקעי עני דווקא וא"כ א"ש דהמלמד עני הוה ואסור ליטול חררה ממנו משא"כ בעה"ב עשיר הוה ומותר ליטול חררה ממנו וא"כ דין זה א"ש אליבא דכ"ע:

ולסיים שיעורי הזמן בדבר אגדה אמרתי כי הני תר אמוראי ר"ג ור"א הורו לנו עיקר קנין התורה הראשון כי התלמיד צריך לעמוד על מצב הלימוד שהדריכו רבו בתחלת לימודו ולא יבנה לו במה לעצמו וע"ז אמר שהע"ה שמח בחור בילדותיך כי בצאתו מבית:

רבו ששם הי' נקרא ילד כי המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו ובא למדרגת בחור שלומד בבחירתו ושמח לעולם בקנין שקנה בילדותו ואמנם לא יספיק לעצמו מה שלמד מרבו כ"א ייגע בעצמו לעמוד בשכלו על עמקות התורה והיינו ויטיבך לבך בימי בחורותיך ובשנים אלו ילך בלימוד התורה בדרכי לבו ועיניו ואמנם איזו מאילו שיפחות יביאהו האלקי' במשפט כי שני' כא' טובים והנה על הראשון אמר ר' אבא לא מסמנא מלתא אם ימכור אדם מקח ראשון שקנה ועל השני אמר ר"ג ושונא מתנות יחיה כי צריך לאהוב יגיעת ופלפול התורה, ז"ש לא מר נחית ולא מר והתלמידי' הבינו ענין זה יקנו לימוד התורה ע"צ היו"ט והוה מתקריא ארעא דרבנן שגדלו בה רבנן ועד"ז יל"פ מאמר ר' יוסי הרבה למדתי מרבותי היינו הקבלה ואמנם מחבירי יותר מרבותי ר"ל כי עיקר הפלפול היא בין החבירי' לא עם רבם כי עם חבירו אדם מפלפל יותר מעם רבו וא"כ מחביריו למד פלפול התורה והוא חשוב יותר מהקבלה שלמד מרבו והנה התורה יש בה חכמה דהיינו הקבלה בינה דהיינו הפלפול ואח"כ הדעת היינו המסקנא אחר הפלפול וזה היא דווקא בהסבר לתלמידי' והיינו ומתלמידיו יותר מכולם והנה עפ"י האמור העיקר בלימוד חבירי' הוא הפלפול וחבירי' שאין פלפול ביני' לא יגיעו אל האמת ואמנם אם יהי' פלפול ביני' שוב ועדר השלם וא"כ ע"כ או העדר השלם או העדר האמת ואמנם כ"ז אם יש ביני' אהבת ניצוח אמנם אם הם רק אוהבי תורת ה' גם שני' יש אתם והיינו שלם רב לאוהבי תורתיך ולא תורת עצמו כ"א אהבת האמת ומ"מ אין למו מכשול כי לא ישאו פנים זה לזה הש"י ישים חלקינו מאוהבי תורתי אמן סלה:

בענין המקדש לאחר ל' יום ר"פ האומר:

גמ' לא בא אחר מהו לא פי' הש"ס ונתאכלו המעות מ' הטעם משום דבאמת גם אם המעות בעין מבעי' לי' דלמא הוו ס' קידושין דהיינו ס' מלוה ס' פקדון ובמלוה אפי' בעין אינה מקודשת:

רש"י ד"ה אם עד שלא תרם פי' דל"ד תרומה לגט דאס"ד גם בתרומה בעי' בטול בפניו אטו בשופטינו עסקי' דאחר שביטלו הבעלי' השליחות יתרומו או"ו דמיירי בביטול שלא בפניו:

וע' בריטב"א מ"ש בענין זה בדיני ממונות ודבריו צ"ע דבשלמא בגט תקנו חכמי' שלא לבטל שלא בפניו אבל בממון כלום תקנו ונ' פי' דבריו דמאחר דאמרו חכמי' ב"ד נזקקין להרשאה ומוציאין ממון ע"ז ע"כ תקנו גם אם בטל המרשה את ההרשאה כ"ז שלא ידע המורשה יהא הפרעון פרעון ע"י הפקר ב"ד:

מתני' בת ישראל לכהן וכו' ע' בר"ן ולי נ' דמהכא מק' ר"ח עלי' דשמואל דאס"ד קידושי שני מתלי תלי וקאי אי ראשון הדר בי' או לא א"כ אמאי תאכל מס' בתרומה ובזה מסולק קו' הרשב"א על הירושלמי מנ"ל לר"ח להק' אשמואל דמהא דתרומה מק' לי':

ובסיפא אפשר דבא לאשמועי' דאפי' שני' כהני' אינה אוכלת דבעי' קנין כספו המיוחדת לו:

רש"י ואינה מקודשת לשני' ואסורה לשני' נ' דבא ליישב אליבא דר"י למה קתני ואינה מקודשת כלל כמו שהק' הרשב"א וע"ז תי' רש"י דבא לומר דלשני' אסורה כמ"ש הרשב"א בשם הירושלמי ונעלמו ד' הירושלמי הללו מן הריטב"א שצידד בזה:

רש"י אי תנאה הוה ע' ברשב"א אמנם בריטב"א הביא עוד קו' ע' רש"י דלמה לא נימא דגם היא יכולה לחזור וע"ז לא תי' הרשב"א ומשיב א' מן התלמידים דא"כ האי מעכשיו למה לו למימר וכ"ת לקרובה מאי קרובה שייך כיון דשני' יכולי' לחזור:

רש"י אי חזרה שמא דעתו על אחרת וכו' ד' רש"י אלו ק' להולמם דגם אי תנאה הוה הרי יוכל לחזור בו לד' רש"י והי' אפשר לומר דהאי אחרת שכ' רש"י ר"ל קרובתה דאי היא מקדשי' לי' אין קידושין תופסין בקרובתה באחותה בתה ואמה אמנם כן הו"ל לרש"י לפ' כן ולזה נ' דכוונת' דאם יצא קול שכבר קדש אשה לא תאבה אחרת להתקדש לו:

וצריכא ע' רש"א ונ' דמהש"ס דייק אביי למלתי' דע"כ ה"ט דלא קאמרי' דבאמת רב ושמואל ככ"ע סברי משום דוודאי אי האי ס' תנאה ס' חזרה היינו דלכל חד וחד מספקי' שפיר שייך לחלק בין גט לקידושין משא"כ אי הס' היא דהאי לישנא לישנא שאינו מבוחר הוא מאי חילוק שייך בין גט לקידושין ושפיר דייק אביי אמנם אכתי הש"ס גופא דפשיטא לי' דע"כ הלשון אינו מבורר היינו דהאי שכיב מרע כיון דאמר מהיום א"כ יודע דאין גט לאחר מיתה ולמה יחזור בו ויאמר לאחר מיתה אלא ש"מ דאיהו וודאי דעתו מהיום רשימות והאי דקאמר כאחר מיתה אם ימות ומ"מ גט ואינו גט משום דהל' אינו מבורר:

גמ' ונגזור נמי מהיום אם מתי יל"ד א"כ בטלת לגט שכ"מ דאם גם מהיום אם מתי לא מהני מאי:

מהני והי' מכאן סיוע גדול לד' הרמב' דאם כפלא לתנאי' ח"צ לומר מהיום וא"כ לא יאמר מהיום כלל כ"א יאמר כדשמואל ורבא והתם ל"ש גזירה כלל ולד' ש"ס צ"ל כיון דעכ"פ אינה מתיבמת א"כ מה לי ליבם אם לא יחליץ לה ולאו בשופטני עסקי' דאפי' אם אינו רשאי ליבמה ומאן לחלוץ ושפיר אהני לה האי שכ"מ במה שאין היבם יכול לומר חפצתי לקחתה:

ראיתי בזה דבר תמוה בב"י סי' מ' שתמה על הראש מאחר שכ' דגם להרי"ף לא קיי"ל כאביי מאי איכא בין הרי"ף דפסק כרב ור"ח דפסק כר"י ונעלם ממנו ד' הר"ן שהביא הוא בעצמו בכ"מ כאן דלר"י אפי' אמר השני מכאן ועד מ' יום נמי קידושין תופסי' משא"כ למאן דפסק כרב:

ע' תוס' רי"ד דה"ה בשוין ג"כ לא מהני ומה"ט נ' דנקט אביי שני פעמי' חד לאפוקי מ' יום וחד לאפוקי שוין ומיושב קו' רש"י:

בענין ע"מ כמעכשיו פ' האומר:

מתני' והוא יתן יל"ד לר"י למה באמת לא תנן לכשיתן וי"ל לרמז נתינה בע"כ שמה נתינה למאן דס"ל הכי ואפשר דר"י הכי ס"ל ולהכי קתני והוא יתן כלומר אפי' בע"כ:

א"נ אי מחולין לך לא מהני קתני ג"כ שפיר והוא יתן כלומר דנתינה דווקא בעי' אבל מחילה לא מהני:

אמנם י"ל ג"כ אי הוה קתני לכשיתן הייתי אומר דלר"י אפי' אותה פרוטה שנתן לה לא הוה לשם קידושין כדמ' ג"כ פשט ד' רש"י לקמן וכמו שהאריך רש"א ע"ד רש"י לזה קתני והוא יתן כלומר הפרוטה הוה לשם קידושין והוא יתן ותהי' מקודשת אפי' אם נתינת המאתים זוז הי' בלא עדים כלל אם רק נתן לה הפרוטה בפני עדים ומכ"ש דא"ש ל' והיא יתן לדעת תוס' דלר"י ג"כ ספיקא הוה:

ויש לסייע עוד ד' תוס' מסיפא דקתני מקודשת ויש לו ואמרי' לקמן דגם באין לו ס' מקודשת מיהא הוה מ' דה"ה גבי והוא יתן ברישא דינא הכי דס' מקודשת מיהא הוה מהשתא:

וע' בריטב"א מהירושלמי שכ' כיון דהוא בא לאוסרה עליו להביא ראי' שנתן וק' הרי היא אסורה ועומדת וכ"ת ביבם קאי הרי דעת הירושלמי דאפי' ביבם אסורה להנשא דגם היבם יכול לקיים התנאי ונ' דאסיפא קאי הירושלמי מכאן ועד ל' יום דהתם אם לא נתן תוך ל' יום מותרת: תוך ל' יום ע' בש"ס לקמן מאי בא לאשמועי' ואמנם הי' די אם תנן אם נתן לאחר ל' מותרת ונ' דס"ד ל' יום שלימים בעינן להא אשמועי' דתוך ל' דוקא בעי' ואפי' עדן אין כאן ל' יום שלימים אם נתן אינה מקודשת: רש"י ד"ה אמר ר"ה לכאורה מ"ש רש"י דאם מת קודם שנותנו היינו משום דבגט איכא פלוגתא לקמן אי אמרי' לי ואפי' ליורשי לכ"כ רש"י דבקידושין ל"ש זה דאתן וודאי אמקדש לחוד קאי ואמנם א"כ פשיטא ומאי קמ"ל רש"י בזה והי' נ' דרש"י לא קאמר נתן כ"א נותנו ור"ל אפי' צוה בשעת מיתה ואף דמצוה מחמת מיתה כמסורין דמי מ"מ כיון דאינו קונה עד לאחר מיתה אינה צריכה חליצה אמנם בירושלמי, בהדי' הובא ברשב"א גיטין מי שאחזו שם דלמ"ד לי ואפי' ליורשי ה"ה כאן אם היבם נותן לה המאתים זוז זקוקה לו ושפיר כ' רש"י לאפוקי מד' הירושלמי ומ' כן לרש"י מל' הש"ס לקמן לי אפי' ליורשי כלומר דל' לי הכי מ' אבל אתן וודאי מ' אני אתן ולא יורשי:

גמ' מקיים תנאה ואזל יל"ד הא באם מודה ר"ה והי' נ' סיוע מכאן לד' הפוסקים דבע"מ לא בעי' דיני תנאי והשתא ה"ק ר"ה כיון דתנן והיא א"כ ע"כ התנאי קיים והיינו תנאה הוה ואמאי הא מעשה קודם לתנאי וע"כ משום דע"מ כמעכשו ומקיים תנאה ואזיל:

ולשיטת הרמב"ם דבדיבור ל"ש מעשה קודם לתנאי באמת הי' סייע מכאן למה שפסק הרמב"ם דגם באם נשאת לא תצא דדיייק לי' ל' מקיים תנאה ואזיל אלא דק' מ"ט ונ' דמהכא דייק לי' הרמב"ם דבתנאי כפול לא בעי' מעכשו כמו שפסק בגט שכ"מ והיינו דע"כ מיירי הכא לד' הרמב' דהל' כר"מ בכפלי' לתנאי' וא"כ אם ג"כ כמעכשו אלא דמ"מ לכתחלה אין מורין כן חוץ בגט שכ"מ שלא תטרוף דעתו עליו וכמ"ש שם הרמב' ומ"מ דיעבד לא תצא ואם לא כפל הרי התנאי בטל אמנם לד' ש"פ צ"ל דבס"ד לא ידעי' מ"ט דר"ה וסברי דאפי' באם דינא הכי:

גמ' כסיפא למתבעי ע' בריטב"א אמנם ראיתי לא' מן הגדולים שכ' דאם לא נתן לה עד ל' יום יכולה לתובעו בדין או שיפטרנה בגט או שיקיים תנאו וא"כ שפיר קאמר הש"ס ל' למתבעי:

רש"י ד"ה מאי מבינייהו מבואר מדברי' דבא לישב קו' תוס' מדוע לא משני הש"ס כלדעיל ומשו"ה כ' דבשלמא לעיל דאפי' לכתחלה יכולה לקבל קידושין:

קאמר הש"ס הא מלתא לא"ב משא"כ בגט דלכתחלה עכ"פ אינה יכולה להנשא לא בעי הש"ס למימר דאי לא"ב:

רש"י ד"ה לא נחלק מד' רש"י אלו דייק לי' הרשב"א דגם רש"י ס"ל כשיטת תוס' דלר"י ספיקא מיהא הוה אין ד' רש"י לעיל ד"ה לר"י הוו קידושי' מורין כן ולזה נ' בד' רש"י באמת לתרץ קו' תוס' אמנם עד"ז דקו' הש"ס הי' אי ס"ד דע"מ לאו היינו מעכשו א"כ לפלגו היכא דאמר מהיום ע"מ ולמה לו מהיום ולאחר מיתה וס"ל להש"ס דלכ"ע ע"מ לאו היינו אם אלא דר"ה ס"ל דע"מ היינו מעכשיו ור"י ס"ל דע"מ היינו לאחר וא"כ שפיר הוה האי ספיקא גופא במהיום ע"מ לר"י כמו במהיום ולאחר מיתה ושפיר פריך הש"ס ליפלגו בע"מ ע' בריטב"א מ"ש ע"ד קו' תוס' וד' צ"ע דהרי בע"מ כר' קיי"ל ומהיום כרבנן:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה