ליקוטי חבר בן חיים ח· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין מדליקין מנר לנר לחנוכה תרמ"ה
בענין מדליקין מנר לנר לחנכה תרמ"ה:
יל"ד מדליקין נר מנר הו"ל למימר ונ' דזה הביא לההוא מרבנן למימר דנר מנר דהיינו שלא ע"י קנסא באמת שרי ודווקא מנר לנר דהיינו ע"י ד"א כגון קנסא הוא דאסור ואמנם ר"א בר אהבה דאמר משום אכחושי ג"כ מודה דאם מדליק נר מנר ל"ש אכחושי כדאמרי' במדרש ע"פ כי נר מצוה נמשלה הצדקה לנר מה נר זה אפי' מאה מדליקין בו אין אורה חסר כך אין אדם מימני מן הצדקה אמנם אם נוטל הנר הדולק ומדליק בו נר אחר כה"ג הוא דשייך אכחושי דוודאי כה"ג נפחת מן השמן ג"כ ואמנם המק' שהק' ממנורה לא אסיק אדעתי' לחלוק בהכי ומ"מ הש"ס לא קאמר כ"א קשיא משום דיש לתרץ ולחלק כמ"ש והיינו דקאמר הש"ס בתר דאתותב ר"א בר אהבה מאי הוה עלה ר"ל משכחת לה מ"מ אכחושי מצוה או לא ומשני אי הדלקה עושה מצוה והו"ל דומיא דמנורה ע"כ כה"ג דהוה דומיא דמנורה דהיינו נר מנר ליכא אכחושי אבל מנר לנר עדן י"ל דשייך אכחושי אבל אי הנחה עושה מצוה ולא הוה דומיא דמנורה כלל וודאי י"ל דאפי' נר מנר אסור אמנם רש"י פי' דלמ"ד ביזוי מצוה מיירי ובהדלקה ל"ש ביזוי אי עושה מצוה משא"כ אי הנחה עושה מצוה ע' בדבריו לקמן:
וכ' רש"י מנר לנר דחנוכה כדמפ' טעמא לקמן נ' כוונתו דלכאורה ע"כ מיירי רב במהדרין מן המהדרין דבעינן אחר דהיינו שמדליקין כ"א בפ"ע לא מסתבר כיון דהדלקה במקומה בעי' שיוכל להדליק שלא ע"י קינסא וא"כ הא גופא יחשב לכאורה לביזוי מצוה שידלק הטפל שהוא רק משום הידור מנר א' שהוא עיקר לזה כ' רש"י כיון ששני' דחנוכה לית לן בה וטעמא דרב כדמפי' טעמא לקמי':
רש"י ד"ה טעמא דרב נ' דרש"י בא לומר דהא דפשיטא לההוא מרבנן דטעמא דרב משום ביזוי מצוה משום דקאמר מנר לנר והיינו כשמדליק ע"י קיסם וכמ"ש לעיל:
ואמנם ר"א בר אהבה דאמר לא תציתו לי' משום דא"כ שמואל אפי' ע"י קנסא מתיר ומנ"ל הא דבמנורה נוכל לאוקמי בפתילות ארוכות שלא ע"י קינסא ומ"ד שמואל אפי' כה"ג מתיר ס"ל דדוחק לאוקמי במנורה בפתילות ארוכות והנה הרמב' בה' תמידין כ' מושך הפתילה דהיינו פתילות ארוכות ובה' חנכה כ' מדליקין נר מנר ושנה ל' הגמ' למימרא דדווקא נר מנר שלא ע"י קינסא וכן הבין הראב"ד דבריו והשיג וכ' דגם ע"י קינסא שרי והתימא שלא השיג ג"כ בה' תמידין:
אכחושי כ' רש"י דמחזי נ' דבא רש"י ליישב לר"א בר אהבה ל' מנר לנר וע"ז כ' רש"י דמחזי כאלו שואב נר השני משמנו של ראשון ויש להוסיף עפ"י מה שכ' תוס' לקמן בסוגי' דשמן שריפה דשמן מקרי בעין בעת ההדלקה והכי קאמר רש"י מאחר דמחזי כמאן דשקול נהורא דמי כמאן דשואב לחלותי השמן:
והוצרך רש"י לבאר כן דלכאורה הי' אפשר לפ' דאכחושי מצוה היינו דנר ראשון עיקר והשני רק הידור בעלמא אא"כ לא מק' הש"ס ממנורה דהתם כולא חדא מצוה ולכך האריך רש"י לבאר:
וכ' רש"י משרגא לשרגא מביא נר אצל נר ר"ל דלא תימא לר"א בר אהבה נקט מנר לנר דאסור להולך הנר הדולק אבל נר מנר באמת שרי לא היא אדרבא להוליך הנר הדולק וודאי אסור אפי' מביא נר אח"כ ג"כ אסור ול' מנר לנר פי' כמ"ש רש"י וכמ"ש:
גמ' סלע של יל"ד רישא מאי קמ"ל פשיטא דאין שוקלין חולין אצל מעשר ואי קת"ל לא הו"ל למתני אפי' ונ' דרישא מיירי שלא תיקן עדן החומש ורוצה לישקל דינרין לצורך החומש וגם זה ל"ת לר"א דאמר יאכל קודם שנתן החומש אפי' לר"י דפליג פ' הזהב שם היינו משום שמא יפשע אבל אין החומש מעכב ומ"מ שפיר קאמר אפי' דהתם בסיפא בא לחלל עצמו ובהכי מתיישב לן לכאורה לחנכה הכי תרווייהו נרות מצוה אבל התם מאי מצוה איכא היתר הוא דנתנה תורה אבל לא מצוה ואמנם למ"ש הקו' מרישא דלגופא לא אצטרך וע"כ אחומש קמיירי וחומש זה דומה לנר שני שהוא מן המהדרין: זו נר מערבי פי' דה"ק קרא העדות וערך אותו לפני ה' והיינו נר מערבי: רש"י ד"ה נר מערבי ד' רש"י הבאים המה עמוקים מאוד וצריכין ביאור מ"ש רישא ה"ג ממנה הי':
מתחיל ר"ל דלגי' דידן ממנה הי' מדליק יל"פ דבפתלה ישנה הי' מדליק וכיון דעתיד לכבותה אין בה קדושה כ"כ ולק"מ ואמנם לגי' תו"כ ממנה הי' מתחיל מבואר דנר מערבי של יום מתחיל להדליקה:
רש"י בפתילה ישנה כ' רש"י דבפתילה או אוחזה בידו או מניחה בכלי דאין לומר דמכבה אותה ומדליק בקונסא ממזבח העולה דא"כ לא מק' הש"ס מידו ודלא מ' להש"ס באמת לפ' כן דא"כ כי היכא דתנן מצאו שכבה מדליקה ממזבח הי"ל לפ' גם בהדלקה כן ואמנם דנימא דבפתלה ישינה מדליק לכל הנרות מ' להש"ס דהו"ל מורידין בקדש דנר מערבי לבדו מקרי לפני ה' ואמנה הך קינסא יכול להיות שמדליקה מפתילה הישנה הוה ביזוי מצוה אלא דהא דקאמר גם למ"ד אכחושי ק' ר"ל דאיהו ס"ל דבביזוי מצוה גם שמואל מודה ולהכי לא קאמר בקיצור דרב משום דלמ"ד אכחושי אדרבה לשמואל ק' ואמנם כי קאמר סוף סוף לרב ק':
ומ"ש רש"י דהאי תנא סבר מזרח ומערב מונחים דאז הטעם משום דלפני ה' הוא ילף לה שפיר מקרא משא"כ אי דרום וצפון מונחים גם השאר לצד מערב מקרי לפני ה':
ומ"ש רש"י ליישב מדוע מתחיל בהאי כוונתו דלמ"ד צפון ודרום ונר אמצעי היינו המנורה א"כ הטעם משום דכ' אל מול פני המנורה וצריך להדליק המנורה שהוא נר האמצעי תחלה:
וכי לאורה הוא צריך נ' הכוונה מאחר דענן אש על המשכן לילה מנורה למה וכ"ת אש של מעלה הי' חושך והלא כל הארבעי' שנה הלכו לאור של עמוד ככ' ובעמוד אש לילה להאיר להם:
קשי' לא קאמר תיובתא משום די"ל ע"ד שכ' רש"י תנא דהך ברייתא סבר מזרח ומערב מונחי' נמצא דנר מערבו יש לו מעלה דמקרי לפני ה' ואעפי"כ מדליקין ממנו והיינו דק' למ"ד אין מדליקין ואמנם האי מ"ד ס"ל דרום וצפון היו מונחים ונר מערבי היינו המנור' עצמה ואין לה שום מעלה על האחרות ושפיר מדליקין משא"כ בנ"ח עיקר מצותה נר אחד והשאר למהדרין קאתי ושפיר י"ל דהו"ל אכחושי מצוה כלומר שמצות הטפל אינה כמצות העיקר:
א"נ י"ל דוודאי להאי תי' דש"ס דלעיל דמאי דתניא מצותה משתשקע החמה היינו לשיעורא א"כ הוה דומיא דמנורה דכ' יערך שתהא דולקת וכמו שפי' רש"י בחומש אבל להאי תי' דאי לא אדליק מדליק אבל שיעורא אין כאן א"כ במנורה דהוה שיעורא ל"ש אכחושי מצוה דנותן בה שמן כ"כ ג"כ שיוכל להדליק ממנה ג"כ אבל בנ"ח דליכא שיעורא שייך שפיר אכחושי:
מאי הוה עלה ד' הרמב' דגמ' פריך אי קיי"ל כרבה דפסק בהא כשמואל או לא וקאמר הש"ס חזי' אי הדלקה עושה מצוה ג"כ מדליקין מנר לנר דומיא דמנורה משא"כ אי הנחה עושה מצוה ומאחר דקיי"ל הדלקה עושה מצוה ילפי' ממנורה ורב דלא יליף ס"ל אכחושי מצוה ואתותב אבל בקונסא גם שמואל מודה וד' הראב"ד דכרבה וודאי קיי"ל והש"ס פריך אי רב רק בנר מנר קאמר וא"כ בקונסא שמואל מודה ומסיק דמנר לנר ע"כ רב מודה משום דהדלקה עושה מצוה וע"כ שמואל גם בקונסא פליג אא"כ גם במנורה הו"ל להראב"ד להשיב ונ' ד' הראב"ד דאי הדלקה עושה מצוה גם בקונסא ליכא ביזוי מאחר דעביד הדלקה הו"ל תשמישי מצוה נזרקין וא"כ י"ל במנורה דכ' מערב עד בקר דגם המצוה בעי' פתילות ארוכות דווקא אמנם עד"ז צ"ל דד' הראב"ד כהרז"ה דהא דאסור להשתמש לאורה היינו תשמיש חול אבל של מצוה מותר דאל"כ למה קינסא שרי:
ואמנם הר"ן כ' לעיל דאפי' דאסור תשמיש מצוה מנר לנר הו"ל מב"מ ולא בטל וק' א"כ אמאי קאמר הש"ס דלמ"ד מנר לנר א"ש הך דמע"ש ואמאי לא ליהוי לחלל מע"ש כמו מנר לנר ולשרי וצ"ל דבנ"ח כולא חדא מצוה היא ההידור כמו ההדלקה משא"כ במע"ש דכ"א מצוה בפ"ע:
וע' רש"י בענין הנחה ר"ל דהרי אפי' הדליקה חש"ו יצא י"ח ולא עביד בהדלקה שום מצוה:
והנה בסברת האבעי' אי הדלקה עושה מצוה או הנחה הי' נ' מאחר דקיי"ל כבתה אין זקוק לה ע"כ מתרצי' הך בריי' דמצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל בתי' קמא דאי אדליק מדליק או לשיעורא והנה לתי' בתרא דבעי' שיתן בה שמן כשיעור שתדלק משתשקע וכו' וודאי מ' דהנחה עושה מצוה אבל לתי' דאי לא אדליק מדליק דאפי' מדליק ברגע אחרונה של השיעור די' וא"כ רק הדלקה עושה מצוה אא"כ אנן דקיי"ל דהדלקה עושה מצוה לא בעי' לדידן שיעורא והמחבר הביא בשם יש מי שאומר דאפי' למ"ד הדלקה עושה מצוה בעי שיעורא ואפשר באמת מה"ט כ' יש מי שאומר משום דפשט הסוגי' מ' כמ"ש דאי הדלקה עושה מצוה לא בעי שיעורא ומ"מ יק' מנ"ל למימר דאי הנחה עושה מצוה הדלקה לאו כלום היא ואפי' הדליקה חש"ו יצא ולזה נ' דהאבעיא הוה אנן וודאי קיי"ל כתי' בתרא דלשיעורא אתמר אבל מבעי' לן אי כי היכא דלתי' קמא:
הנחה לאו כלום היא לתי' בתרא שוב הדלקה לאו כלום הוא או גם לתי' בתרא הדלקה עושה מצוה אלא דצריך שיעורא בשעת הדלקה:
הי' תפוש נ"ח כ' רש"י משהדלוקה עד שכבתה נ' פי' דבריו דלכאורה ד' הש"ס אינם מובנים דלמא משו"ה לא עשה ולא כלום משום דהדלקה במקומה בעי' והכי הי' תפוש בידו או"ו דק' להש"ס ל' הי' תפוש התופס הו"ל למימר או"ו הדלקה במקומה בעי' ואח"כ הי' תפוס בה כל ימי הנחתה וא"כ שפיר מוכח דהנחה עושה מצוה והן הן ד' רש"י:
עששית שהיתה דולקת כ' רש"י לשם מצות חנכה מע"ש נ' דהך מימרא לאו רישא סיפא דמאחר דמסיים למו"ש מכבה הו"ל למימר כל השבת כולו ולא כל היום כולו ותו לאיז' ענין נקט למ"ש דווק' א"וו ה"ק ל"מ בחול שמותר לכבות הנ"ח אחר זמן מצותה והוא לא כיבה ע"כ לצרכו קבעי לה ופשיטא שצריך לכבותה אפילו הי' בשבת שלא היה יכול לכבותה וס"ד כיון דהדליקה מע"ש לשם חנכה הנחה עושה מצוה ולא צריך לכבותה קמ"ל דהדליקה עושה מצוה וצריך לכבותה ועכ"פ שפיר כ' רש"י דמיירי שהדליקה מע"ש לשם חנכה דהיינו עיקר רבותא ומ"מ לא קצה ריב"ל לפ' שהיתה דולקת כל השבת שמא יטעה אחד ויאמר דווקא בשבת צריך לכבותה דהנחה לאו למצוה היתה כ"א משום דלא הי' רשאי לכבותה אבל בחול ש"ד להכי סתום לה ריב"ל למומר דשבת לרבותא בעלמא נקט:
והנה עכ"פ אין בדברי ריב"ל שום חידוש דין כ"א דהדלקה עושה מצוה ואמנם דלמא אדרבא לעול' הנחה עושה מצוה וכל יום בעי הנחה חדשה דכל יום מצוה בפ"ע וע"ז מק' הש"ס א"כ עיקר חסר מן הספר דהו"ל למתני מגביהה ומניחה ומדליקה א"וו הדלקה עושה מצוה ס"ל והיינו רבותא: והנה המחבר שבק טעמא דהדלקה עושה מצוה ונקט לטעמא דהרואה אומר וכ' הב"ח דבזה"ז מיירי המחבר שגם בפנים הוה הדלקה במקומה ואמנם המחבר לא הביא בשום מקום דהנחה בפנים מהני ורמ"א הוא שהביא כך וכן ק' ל' מ"מ שכ' המחבר דמ' דלמאי דקיי"ל הדלקה עושה מצוה היה מסתבר שיצא ואמנם לפי' תי' הטו"ז דס"ל להמחבר למאי דנחתי' לטעמא דהרואה אומר שוב לא פשיטא לן כלל דהדלקה במקומה בעי' ומשו"ה שבק להו וד' המחבר מיושבין אבל גוף הענין צע"ג:
ויל"ד מאחר דפשיטא מדקא מברכי' להדליק וכי רב לא בריך להדליק ואמנ' אי אליב' דרב קמבעי' ופשטי' דע"כ בקנסא פליגי א"ש ואמנם לד' הרמב"ם דקנסה אסור ק' וצ"ל ע"כ דבאמת הש"ס פשיט דרב מודה מנר לנר אלא דאנן לא קיי"ל כשמואל בקינסא דאמרי' שמואל לטעמא דקאמר לעיל וכי נר קדושה יש בו ואביי הוא דטעה, הוא סבר דטעמא דרב משום אכחושי ומנר לנר נמי אסור וסבר דרבה עביד כשמוא' ובאמת רב מודה מנר לנר ורבה כרב עביד: ויע"ל דאביי הוה סבר דרב ס"ל הנחה עושה מצוה ולכך אין מדליקין מנר לנר וא"ש בזה דאביי כששמע מר' ירמיה בשם רב דכבתה אין זקוק לה לא קיבלה מיני' משום דמ' לי' דרב סבר הנחה עושה מצוה וע"כ כבתה זקוק לה וכ"כ המחבר קיי"ל הדלקה עושה מצוה לפיכך כבתה אין זקוק לה ולבתר דשמעה מר"י שפיר קבלה דמהי"ת נימא דגם ר"י סבר אין מדליקין מנר לנר משום דהנחה עושה מצוה:
יל"ד מעיקרא מאי קמבעיא לן וכי לא ידעי' דמברכין להדליק ונ' דאפי' למ"ד הנחה עוש' מצו' והדליק' חש"ו כשר מ"מ בעי' שיהא ניכר שהוא לשם חנכה ול"ק לן דקדק דלהדליק ומ"מ פשטי' דהו"ל לברך על נר חנכה ויהא הכל בכלל אפילו הנחה אלא ש"מ דרק הדלקה עושה מצוה:
ויל"ד למה לא קאמר נ"מ דלא בעי' שיעורא והיה נ' ראי' מכאן לד' המחבר דאף דקיי"ל הדלקה עושה מצוה מ"מ צריך לתת שמן כשיעור:
תוס' ד"ה לאורה הוא צריך י"ל דהנה קיי"ל אף שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט להוריד השפע מלמעלה וכן הי' אפשר לומר דצוה הש"י על אור של הדיוט וממנו יבא אורה מן השמים ואמנם הרי כל מ' שנה אפי' בזמן שלא היה משכן ומנורה וכן בשעה שהי' המשכן מפורק הלכו לאורו של ה' ית':
תוס' ד"ה ובה הי' מסיים כבר עוררנו לעיל דרש"י הביא מתו"כ שהגי' הי' ממנה מתחלי וע"כ מסיי' היינו הטבה:
ומה שדקדקו עוד תוס' דלידליק מהפתילה הישנה כ"כ לעיל ליישב מאחר דנר מערבי להאי תנא מקרי לפני ה' הו"ל מורידין בקדש אם מדליקין המנורה ממנו מקרי מורידין בקדש:
ותוס' ד"ה מאי הוה עלה הא דלא תי' מיד כריב"ל י"ל משום דל' מאי הוה עלה מ' טפי להל' כמאן פסקינן:
א"נ דלתי' ריב"ם קיי"ל כשמואל ואנן אמרינן דאפילו מנר לנר אין מדליקין וז"ש במסקנא דמנר לנר לכ"ע שרי ומ"מ נהגו להחמור:
והנה הב"ח תי' ע"ד המחבר דנקט הדליקה בפנים והוציאה לא יצא משום הרואה אומר דהמחבר מיירי בזה"ז המחבר מביא ל' הרי"ף ובזמן הרי"ף הרי לא היו עדן מדליקין מבפני' ונ' דהנה רש"י פי' עששית שהדליקה לשם מצות חנכה ומאי הביא לפי' כן אלא דק' לי' בשלמא אי לשם מצות חניכה מיירי שפיר דלא נקט מגביה ומניחה שכבר היתה מונחת בטפח הסמוך לפתח אבל אי מיירי שלא היתה, דולקת לשם חנכה א"כ וודאי שלא במקומה היתה וא"נ הדלקה עושה מצוה הו"ל למתני ומניחה ומדליקה משום דהדלקה במקומה בעי' ואמנם להרי"ף ל"מ לי' לפ' כן בתן בנר חנכה שמן שיהא דולק כל היום כולו א"וו שלא לנ"ח היתה דולקת ומדלא קאמר מניחה ומדליקה ש"מ דלא בעי' הדלקה במקומה והוציאוה בחוץ לא יצא משום הרואה אומר וכד' הטו"ז ומ"מ הרמב' באמת כ' בהדלקה בפני' והוציאוה לחוץ הטעם משום הדלקה במקומה בעי' ותימא שלא עמדו האחרונים ע"ד הרמב' אלו: ונתקשה הק"נ בד' הרא"ש בתי' קמא ונדחק מאוד לפ' ולדידי פי' ד' הרא"ש עד"ז מאחר דאכחושי אתותב אין כאן אלא ביזוי מצוה ומעתה אי הנחה עושה מצוה הוה מדליק מנר לנר ג"כ ביזוי ומדשרי שמואל להדליק מנר לנר ה"ה בקינסא שרי דתרווייהו ביזוי מצוה נינהו אבל אי הדלקה עושה מצוה א"כ מנר לנר ליכא ביזוי י"ל דשמואל מנר לנר דווקא מתיר אבל בקינסא מודה שמואל ומאחר דקיי"ל הדלקה עושה מצוה עכ"פ אפי' לשמואל אסור קינסא ורב מ"מ משום אכחושי אוסר מנר לנר:
וד' רמ"א שכ' דמ"מ אין מדליקין מנר לנר משום שהנר הראשון הוא עיקר והשני רק הידור וזה נגד הש"ס דמפ' אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר:
וד' ה"ה דס"ל כפשט ל' הרמב' דאוסר בקנסא וכתב דטעמא דהרמב"ם דשרי מנר לנר דהלכה כשמואל ושמואל גופא בקינסא וכמ"ש הרמב"ן והרמב"ן אפכא כ' דלא קיי"ל כשמואל בקינסא אלא כרב קיי"ל דדווקא מנר לנר מדליקין ע"ש וצ"ע:
בענין הבודק צריך שיבטל פסחים ו' לשה"ג תרמ"ה:
הבודק צריך שיבטל הנה לפום פשטא מ' דאשמעי' דבבדיקה לא סגי אבל מדפריך הש"ס לקמן וניבטלי' בד' דלמא באמת גם בד' סגי אלא ש"מ דה"פ כמ"ש רש"י סמוך לבדיקה מיד ואמנם מנ"ל להש"ס לדייק כן מד' ר"י נ' מדלא קאמר אחר הבדיקה צריך ג"כ ביטול או אעפ"י שבדק צריך ביטול ש"מ דה"ק כיון דהבודק צריך לבטל מיד אחר הבדיקה לא יבדוק לכתחלה ע"י אחר שאינו יכול לבטל כיון דהחמץ אינו שלו ל"ש ביטול וכמ"ש רש"י בשמעתין כמה פעמים:
ואף דכ' הר"ן דדווקא אם ביטול מטעם הפקר ס"ל לאחרי' דאינו מבטל ע"י שליח לרש"י דביטול השבתה שפיר דמ' ול' רש"י ל"מ כן כ"א מאחר דעיקר ביטול בלב אז לא שייך כ"א מי שהחמץ שלו לא זולת:
וכ' רש"י דהביטול היינו שיאמר כל חמירא דאיכא בביתא הדין לבטיל מבואר דלא ניחא לי' לרש"י שיאמר דדווקא חמירא דלא חזיתא אבל שאר החמץ אינו מבטל ואם ישאר חמץ בביתו יעבור עליו וכ"ת שיבטלו בד' או בה' ק' קו' הש"ס כיון דלאו זמן איסורא וביעורא הוא דלמא פשע ולא מבטל לי' לזה כ' רש"י שיאמר כל חמירא דאיכא בביתא הדין אלא שצריך ביאור כיון דלאחר הביטול ימלא כריסו ממנו מאי ביטול הוא זה ונ' דמה"ט כ' רש"י ל' בביתא הדין ולא קאמר כדאמרינן אנן ברשותי משום חמירא דמשירי מניחו בצנעא חוץ לביתו וזה לבד הוציא מן הביטול לא זולת:
מ"ט ע' רש"י ויל"ד דלפי פי' רש"י א"כ מפ' הש"ס ד' ר"י כפשטא דגם בטול צריך ואמנם במ"ש א"ש דתרווייהו ש"מ דצריך ביטול ומדקאמר הבודק צריך שיבטל ש"מ דסמוך לבדיקה צריך הביטול ומק' הש"ס תחלה כל מלתא דביטול למאי אצטריך ובתר הכי מק' אמאי תיכף לבדיקה צריך הביטול: הא לא חשיבי לכאורה בשלמא לד' תוס' דביטול היינו הפקר ודבר דלא חשוב ממילא מופקר אבל לרש"י דביטול מטעם השבתה מה לי חשיבי או לא וצ"ל דהענין אם ע"י שאמר ליבטל עושה חמץ הראוי ליהנות בו כעפרא דארעא חמץ שהיא כעפרא דארעא למה צריך ביטול:
אלא אי ק' הא ק' מאי קאמר וכ"ת כיון דמנטר אגב ביתא בשלמא לד' תוס' שפיר קאמר דהפקר כהאי דמנטר אגב ביתא לא שמי' הפקר אב בל לרש"י מה לי מנטר אגב ביתא או לא ואמנם מה"ט האריך רש"י טובא בזה וביאור דבריו דה"ק דשימור אפי' שלא מדעתי' משוי לי' דבר חשוב:
ואדרבא אפכא יש להקשות בשלמא לד' רש"י היינו דא"נ מנטר אגב ביתא חשוב אבל ביטול מהני דגלי דעתי' דלא מחשוב לי' אבל לד' תוס' דביטול מטעם הפקר וכיון דאמרת דמנטר אגב ביתא לא הוה:
הפקר מאי מהני הביטול וצ"ל דמ"מ כשמפקיר בפי' לאו כל במינא דשימור אגב ביתא לבטל מתורת הפקר:
סופי תאנים. נראה דלהכי נקט תרתי גוונא לאשמעי' דלא זו דתאני' וענבי' ששניהם מין אילן דמהני שמירת ענבים לתאנים אפי' במקשאות שאינן מן אילן מ"מ מהני וז"נ דבא רש"י להסביר שכ' מקשאות ומדלעות קרי כל האילנות ואטו קישואין ודלועין אילנות הם ואמנם כ' רש"י דמקשאות ומדלעות קאי אקישואין שבין האילנות ומה"ט מהני שמירה דידהו לאילנות: מ"ש רש"י פטור ממעשר אם לקטן בע"ה משום דלאחר הרי אסורי':
ומ"מ מ"ש או לן לאחר צ"ל ליהוי רישא דומיא דסיפא דמיירי:
אמר רבא גזירה שמא ימצא יל"ד א"כ לא בדק שפיר ולימא רבא שמא לא בדק יפה ודי בכך וצ"ל דהבדיקה וודאי היתה יפה אלא שמא גררה אח"כ חולדה גלוסקא יפה לבית:
ואמנם כ"ז לפי' רש"י הש"ס דקו' הי' מ"ט הרי מבער כל הנמצא אבל לולא ד' רש"י הייתי מפ' דהש"ס הק' הרי כל הענין ביטול הוא גילוי דעת שאינו רוצה בחמץ ואטו בדיקה לאו גילוי דעת הוא ע"ז תי' שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עליו מל"מ גילוי דעת דבדיקה אבל אם בטול בפי' וודאי מהני:
רש"י ד"ה ודעתי' עלי' דבריו צריכין ביאור דמ' מדבריו דבתוך הפסח מיירי רבא דקודם הפסח ליכא בל יראה וא"כ מאי מק' הש"ס אי משכחת ליבטלי' ומשני דלמא לאחר הזמן איסורא הרי כל תי' של רבא לא הוה כ"א לאחר זמן איסורו ואמנם פי' ד' רש"י הם עד"ז דרש"י בא ליישב ולרבא ביטול מאי טעמא מהני וע"ז כ' רש"י הנה התורה אמרה אך ביום הראשון תשביתו דהיינו ביטול לד' רש"י ואז ולא יראה לך חמץ אבל אם לא תקיים תשביתו אתה עובר על לא יראה לך וא"כ אם ביטול אפי' חס על הגלוסקא לשורפה, בב"י עכ"פ אינו עובר משא"כ אם לא יבטל הרי הוא עובר כל רגע בב"י וכוונת רש"י בכל רגע לאפוקי מד' תוס' דב"י לאו הניתן לעשה דתשביתו וכששורפו אח"כ ניתקן הלאו אבל לרש"י אינו כן כיון דתשביתו היינו ביטול ומצאתי דברי' אלו בס' צל"ח:
וכי משכחת לי' לביטלי' יל"ד כיון דחס עלי' לא מבטלה וצ"ל כיון דרמי רבנן עלי' כדמשכח חמץ צריך לבטלו לא ימנע ולשמוע ד' חכמים ומשני דכיון דלאחר זמן אי' אי משכח לי' לא מצי מבטל לי' לא יועילו רבנן בתקנתן:
רש"י ולאו ברשותא הוא דאינו שלו יל"ד בשלמא לתוס' דמטעם הפקר הוא ביטול שפיר דמה שאינו שלו אינו יכול אבל לרש"י מה לי שלו או לא ונ' הכוונה בשלמא דבר שעומד ברשותו ליהנות הימנו ואומר שיהא כעפרא דארעא היינו ביטול אבל בדבר שאין לו רשות ליהנות ממנו מאי ביטול שייך בזה הרי הוא לדידי' באמת כעפרא דארעא וזה ענין דלאחר אי' ל"ש ביטול: וז"ש רש"י בד' ר"א ברשותו להתחייב כלומר דאילו ברשותו ממש הי' יכול לבטל:
וניבטלי' בארבע וניבטלי' בחמש לכאורה ה"ק למר. כדאי' לי' ולמר מתי' הש"ס מבואר דה"ק וניבטלי' כ"ז שראוי לאוכלו או כ"ז שראוי ליהנות ממנו ומשני כל זמן שראוי לאוכלו לאו זמן איסורא הוא ולאח"כ לאו זמן ביעורא מיהת הוא:
וכ' רש"י וניבטלי' בד' למה הוצרכתו לבטל ומאי צריכותא שייך בזה ואמנם למ"ש דאם רוצה לבטל ולומר בביתא הדין ע"כ יוציא החמץ שמשייר חוץ לבית הוה צריכותא טובא:
וכן למ"ש דמשו"ה אינו עושה שליח לבדוק פשיטא דהוה צריכותא: וניבטלי' בשית הא דפשיטא למק' דבשית אף דאסור מדרבנן מצי מבטל נ' דה"ט ע"ד שכ' הטו"ז בכמה מקומות דמה דכ' בתורה בפי' אין כח ביד חכמים לעקור וא"כ ה"נ כיון דלרש"י תשביתו היינו ביטול וקאמר רחמנא אך חלק א"כ כ' בהדי':
יבטל ולמה יעקרו חכמים מ"ש בתורה וע"ז משני כיון דעכ"פ רמי רבנן איסורא עלי' הו"ל אינו שלו וכמ"ש רש"י ומאי ביטול שייך ומ"מ לא עקרו תשביתו דאטו שריפה לאו תשביתו וז"ש רש"י ולא' מצי מבטל לי' בלבו אבל לשורפו יכול ויקיים ג"כ תשביתו אבל עבר עליו ויעבר בב"י וזה תו"ד רש"י:
המקדש אשה ר"ל דל"מ דר"ג בקטנה שקדשה אמה ואחיה מיירי דאתי דרבנן ומבטל דרבנן כ"א סתם המקדש מיירי באשה גדולה שקי' דאוריי': כ' רש"י ולמעלה מתחלת דכיון דס"ל לרש"י דחטי קרדנייתא לאו נוקשה נונה א"נ נוקשה דרבנן ג"כ לא הו"ל למימר אפי' חטי קרדניי' או"ו אשעות דרבנן קאי ואשמעי' אף דבעלמא ס' דרבנן לקולא הכא כעין דאוריי' אזלי' לחומר' אפי' בדרבנן:
וכ' רש"י כל דמקדש אדעתי' דרבנן מקדש והפקר ב"ד הפקר וי"ל כיון דהפקר ב"ד הפקר למה לי' אדעתי' דרבנן מקדש אלא דקו' זו י"ל גם בפ' השולח דאמרי' בסוגי' דאפקעינה כל דמקדש אדעתי' דרבנן מקדש: ומק' תינח דקדוש בכספא וכ' רש"י משום דהפקר ב"ד הפקר וק' א"כ ל"ל אדעתי' דרבנן מקדש וצ"ל דהתם ה"פ דנהו דהפקירו התם ממון המקדש מ"מ היא באת לידי הפקר זה מידו ובההיא הנאה מקדשה לי' וע"ז צריך אדעתי' דרבנן ורבנן שהפקיעו ממונו ונתנוהו לדידה וממילא משלה קדשה ובשמעתין י"ל ג"כ ד' רש"י עד"ז דמאחר דהיא ידעה דחמץ זה שמקדשה בה הוא אסור ואעפי"כ מתקדשת לו ש"מ דאי' דרבנן לא חשיב אצלה ובוודאי תמכור החמץ ותיהני מדמיו ואמאי לא מתקדשה וע"ז צריך אדעתי' דרבנן מקדש ורבנן הפקיעו ממון זה ממנו וכאילו לא נתץ לה מאומה:
גמ' ובתר אי' לא מצי מבטל יל"ד טובא מאי ס"ד שיהא יכול לבטל לאחר זמן אי' הרי אינו שלו ובשלמא לרש"י דהא דאינו מבטל לאחר זמן אי' היינו דהתורה אמרה אך חלק כלומר קודם שיחלק היום תשביתו דהיינו תבטלו י"ל מנ"ל דהכי דרשי' לקרא דלמא אך ל"ד וכולא יום ראשון שרי לבטל אבל לתו' דביטול מטעם הפקר וכי יפקיר דבר שאינו שלו ונ' דלעיל ילפי' הא דלא מבטל לאחר זמן אי' מדר"א דאמר עשאן הכ' כאילו הן ברשותו ויש לבאר ענין זה מאחר דמן התורה חמץ לאחר הפסח מותר בהנאה וא"כ לאחר הפסח יהי' ברשותו ועשאו הכ' כאילו עכשו ברשותו ואמנם אם מפקירו ויהי' גם לאחר הפסח אינו ברשותו דלמא כה"ג לא עשאו הכ' כאילו ברשותו:
מבטלו בלבו הנה לרש"י י"ל דר"ל דבאמת גם לרש"י מהני הפקר אמנם בשבת ויו"ט דאסור להקנות מרשות לרשות לא יפקיר כ"א מבטלו בלבו וע"ז קאמר א' שבת וא' יו"ט ר"ל ל"מ בשבת דהפקר אסור אפי' ביו"ט ג"כ ולתוס' צריך לומר דוודאי ל"מ ביטול בלא דיבור כ"א אמור כל חמירא דדיו דהפקר א"צ שלשה אבל בפיו עכ"פ צ"ל וקאמר שיהי' ביטול בכל לבו שלא יהא לבו חלוק עליו וקאמר ל"מ ביו"ט שהתירו להפקיר אפי' בשבת התירו: ואמנם למסקנא ה"ק אף דהחמץ בעין אבל מ"מ קודם זמן יכול לבטלו ול"מ ביו"ט אף דהגיע זמן איסורא מ"מ עדיין לא נתחמץ:
תוס' ד"ה שמא ימצא המעיי' בד' רש"י יראה שדחקו לפ' כן ולא כד' תוס' חדא דל' יפה מיותר ותו למאי אצטריך לומר ודעתי' עלוי' הרי הש"ס לא קאמר כ"א פירורין בטלו וגלוסקא כל שיצאה מכלל פירורין לא בטלה וצ"ל לד' תוס' דמאחר שהתחיל לבדוק הרי גלי דעתי' דאינה רוצה בחמץ בביתו וכ"כ מדמק' הש"ס מ"ט וכמו שפי' רש"י הקו' דהרי בדק ואי רבא ר"ל שלא בדק יפה הול"ל שמא לא בדק יפה ודי אע"כ כמ"ש לעיל דחייש שמא תגרר חולדה או עכבר לשם גלוסקא ואמנם כיון דכבר גלי דעתי' דלא ניחא לי' היתירא ניחא לי' דלקני לי' חצירו אי' לא ניחא לי' דלקני ואמנם בגלוסקא יפה י"ל דדעתי' עלי' וניחא לי' דלקני:
תוס' ד"ה משש שעות י"ל ד' רש"י דל' קרא ע"כ לחוד דמבן עשרים ומעלה וודאי אחר עברו עשרים אלא שתוס' הק' ממ"א שהוא ל התלמוד ואמנם כיון שאמר עשאן הכ' ובל' הכ' ומעלה:
וע' רש"א כוונתו דלמא לעולם ר"א ג"כ מתחלת שש קאמר ומדרבנן כדר"ג אא"כ לא הי' לו לומר עשאן הכ':
הביא דעה שי"ל ליבטל וגם הפקר הנה מ"ש שיאמר הפקר בפי' י"ל למען ידע ענין הביטול ואמנם מה שצריך שיאמר ליבטל נ' הטעם שלא יאמרו בכל הפקר מהני בינו נבין עצמו:
והנה גי' הראש דדעתי' עלוי' וכ"ה ל' הרמב"ם הנה לד' הרמב"ם דלא מהני הביטול אלא אם שכח א"ש ל' דדעתי' עילוי' אבל להרא"ש מה ענין דדעתי' עילוי ונ' דכוונתו כמ"ש לעיל דבאמת בדק שפיר אלא שגלוסקא זאת הי' מעיקרא דעתא עילוי וגנזה ומ"מ עובר עלי' ולא בטלה אלא אם ביטל בפיו: ומדכ' הראש על חיטי קרדניי' דשרירן ויבישן וכ"ה ל' הרי"ף מ' דס"ל כרש"י דאינו אלא ס' חמץ:
וז"נ ג"כ פי' ד' הרמב"ם שכ' ואם לא ביטל עובר על בל יראה ותמה הראב"ד ואמנם כוונת הרמב' לד' רש"י דאין תקנה ללאו זה דהרי להרמב"ם ג"כ השבתה היינו ביטל כרש"י וכמ"ש בפ"ב ואין כאן ניתק לעשה ומה"ט פסק הרמב"ם הקונה חמץ בפסח לוקה משום דעבד מעשה ולד' תוס' אם שורפו לבסוף אינו לוקה וקצת ראי' יש לד' הרמב' ורש"י דאדמפלגי ר"י ור' יעקב בנותר מ"ט אין לוקין אי משום דניתק לעשה או משום לאו שאין בו מעשה ליפלגו בקונה חמץ בפסח אמנם אם לא מקרי ניתק לעשה א"ש: בענין קדושה ראשונה קדשה לשעתה זבחים ק"ז ע"ב לסיומא דמס' זבחים: קדשה לשעתה נ' דלה"ק קדשה לשעתה דמאחר דהא דקדשה לע"ל ילפי' ממנוחה ונחלה לומר דאחר נחלה שוב אין היתר א"כ קידוש למה לי וע"ז קאמר: דקידוש בעי עכ"פ לשעתה וממילא קדשה ג"כ לע"ל וקרא דנחלה לאחר קידוש מיירי:
המעלה כ' רש"י בחוץ נ' דכ"כ דלכאורה נ"מ מפלוגתת ר"י ור"ל פלוגתא אחרת דלר"י מותר להקריב במקום המקדש מיהת אעפ"י שאין בית כד' ר"א דמייתי הש"ס ולר"ל אסור להקריב ולזה כ' רש"י דהכא לענין מעלה בחיץ פליגי ור"י לחימרא וכ"ת לר"ל מאי אי' שייך י"ל בנתרץ קו' תוס' למה לא מק' לר"ל ממתני' דמנוח' ונחלה כדתק' במגלה לר"י ולמ"ש גם ר"ל מודה דאי' במות שייך גם בזמה"ז אלא דס"ל דאי' במות לאו בקדושת הבית תלי' כ"א אף דבטלה קדושת הבית תמ"ת אי' במות במקומו עומד אלא דשחוטי חוץ לא שייך כיון דאין כאן פתח אוהל מועד ור"י ס"ל באמת כל הבית ראוי להקרבה אלא בזמן שיש מזבח במזבח תליא מלתא ולהכי ס"ל לר"י לעיל נ"ט שהקדישן בזמן שהמזבח פגום נדחין אבל כשאין מזבח כל בית הבחירה ראוי להקרבה והן הן ד' רש"י שכ"כ לתרץ קו' תוס' מדר"י לעיל דמזבח פגום גרע מאין מזבח כלל:
ואמנם ר"ו במגלה דאמר מקריבין לכתחלה שפיר מק' עלי' ממתני' ומ"מ מה דמסיק תנאי היא מבתי ערי חומה ק' להבין דהא דקדשה לע"ל ינפי' ממנותה ונחלה וההיא בענינא דקרבנות כתיב כ' בפ' ראה אבל לענין בתי ערי חומה בכיבוש הארץ תליא מלתא ומה ענין קרבנות לשם וצע"ג:
ומכ"ש דיק' להרמב"ם דמחלק בה' בית הבחירה בין קדושת המקדש דכ' והשמותי את מקדשיכם קדושתן אף שוממין לקדושת הארץ ונראה דהנה הטו"א במגילה הק' למה לא מתרץ הש"ס בזבחים עלי' דר"ל ג"כ תנאי היא מהני תנאי דמגילה ונ' דזה הי' קשה להרמב"ם וס"ל דהני ב' סוגי' בהא פליגי סוגי' דמגילה מדמה קדושת הארץ לקדושת הבית ושפיר קאמר כתנאי וסוגי' דזבחים מחלק ע"ד שחילק הרמב"ם ול"מ למימר כתנאי ופסק הרמב"ם כסוגיא דזבחים דהוה סוגיא במקומה:
סוגי' דהשוחט בשבת לש"ש תרמ"ו:
השוחט בשבת ובוהכ"פ אעפ"י שמתחייב בנעשו שחיטתו כשירה, יל"ד מאי קמ"ל פשיטא בשלמא לרבא דאמר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ס"ד דהכא גם כן השחיטה פסולה מה"ט קמ"ל דלא שייך הכא הא מלתא ומטעם שכתב המפ' אבל לאביי דס"ל מהני מאי קמ"ל והיה נ' לומר דס"ד דהוה מומר בתחלת שחיטה וסוף שחיטתו פסולה וכמ"ש באמת הרמב' בפ' המשנה קמ"ל דבפ"א לא הוה מומר אא"כ התינח שבת ויו"כ ל"ל וקושיא זו גם לרבא ק' דתרתי ל"ל ונ' דלמ"ש תוס' ריש מכלתין דשחיטת נכרי נבילה משום דכתב וזבחת ואכלת מי שמצווה על הזביחה אתה אוכל מזביחתו וא"כ ס"ד כיון דבשבת אסרה תורה וחיובה סקילה על השחיטה אפילו ישראל לא מקרי בר זביחה בשבת קמ"ל וכ"ת באמ' טעמא מאי נ' דבאמת יק' לד' תוס' א"כ חש"ו שפטורים מכל המצות אמאי שחיטתן כשירה באחרים רואין אותן וצ"ל כיון דעכ"פ איסר להאכילם מדאוריי' בידים אינו זבות שפיר מקרי בר זביחה וא"כ בשבת ג"כ ה"ט כיון דעכ"פ אסור לאכול בשבת אינו זבוח מקרי כל ישראל בר זביחה ואמנם התינח בשבת דשייך אכילה אבל ביוה"כ דאכילה גופא אסורא ס"ד דל"ש בר זביחה קמ"ל וא"כ באמת טעמא מאי ונראה מדצותה תורה לשחוט בבית המקדש בנן בשבת בין ביוה"כ וכל ישראל ראוי לאותה שחיטה שפיר מקרי בר זביחה ואמנם כ"ז לד' תוס' הנ"ל אבל למ"ש הרמב"ם דשחיטת נכרי נבילה לאו מקרא דואכלת וזבחת ליתא לכל מ"ש וצ"ל דעיקרא דמלתא כרבא הנ"ל ויוה"כ נקט לאשמעי' שבת דומיא דיוהכ"פ מה יוהכ"פ אסורה באכילה לימא אף שבת כן:
והנה הרמב"ם בפי המשנה כ' דע"כ מתני' לא מיירי במזיד דאי במזיד כיון שחתך בעור נעשה מומר לחלל שבתות ושחיטתו פסולה וכו' ואם תרצה לבאר יותר אחר שחתך מקצת סימנא נעשה מומר נ' פירושו דאי משום עור אכתי נוקי לה שנגלד עור הצוואר ע"י חולי ואין כאן טריפה ולזה כ' דעכ"פ במקצת סי' נעשה מומר והק' הר"ן בחי' חולין הא הו"ל מקלקל בחבורה והרמב"ם גופא פסק דמקלקל בחבור' פטור ולא נעשה מומר ונ' דפלוגתיי' בהא תליא ד' הרמב' דמקלקל ע"מ לתקן הו"ל מלאכת מחשבת אפי' נתחרט ולא תיקן אח"כ דאל"כ קורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב ל"ל למתני הרי ע"כ חייב משום התיקון לחוד אלא ש"מ כדכתב דהקלקול עצמו הו"ל מלאכת מחשבת וא"כ שפיר נעשה מומר ואמנ' ד' הר"ן כיון דעכ"פ אינו חייב על הקלקול כ"א משום דעתיד לתקן כולא חדא מלאכה הוה וצ"ע:
ועד"ז יש לתרץ קו' שניי' שהק' שם הר"ן הרי הש"ס בס"ד מק' ונוקמא במזיד ונרא' למ"ש דהטעם דהוה מומר משום מקלקל ע"מ לתקן הנה בפ' ב"מ מתני' ר"י פוטר בכלן חוץ מן הפתיל' קאמר הש"ס בחד לישנא דטעמא דר"י דבעי' סותר ע"מ לבנות וא"כ הכא:
ל"ש ע"מ לבנות במקומו כלל ולר"י להאי לישנא פטור והנה מאחר דל' דמתניתן אעפ"י שמתחייב בנפשו מ' דבמזיד מיירי ע"כ דחקה לן מתניתן לאוקמי אליבא דר"י דבעינן ע"מ לבנות במקומו ולא הוה מומר אבל מאחר דלא קיי"ל כר"י בענין זה שפיר כ' הרמב' דלא משכחת דינא דמתני' במזיד:
והנה הר"ן שם הביא תי' קמא של תוס' דבס"ד מוקמא לה בצנעא דלא נאסרה השחיטה אבל מאחר דבמסקנא ע"כ מוקמא ל"ש שוגג משים דומיא דיוה"כ וע"כ גם לענין פרהסיא אמרי' דומיא דיוה"כפ וע"כ אתה צ"ל דבפ"א לא נעש' מומר ומטע' שכ' הר"ן הנ"ל:
ונבאר קצת מדוע בע"א אין חילק בין פרהסי' לצינעא ודווקא בשבת יש חילק והרי כ' רש"י חולין ה' דשבת חמירא כע"א והרי ע"א חמירא ומכ"ש דק' לגי' מג"א סי' ש"ו חמירא מע"א ונ' דטעמא דבע"א כיון דמודה בע"א הרי הוא כופר בכל התורה ופרהסיא ל"ל אבל בשבת דהטעם משום דמכחיש מעשה בראשית כמ"ש רש"י זה ל"ש כ"א אם עושה בפרהסיא שמבזה המצות שבת ואינו מאמין בה משא"כ כשעושה בצנעא דלמא לתיאבון הוא דעביד אף שמאמין במע"ב ועד"ז נרא' דגם לגי' מג"א כוונת רש"י חילול שבת בפרהסיא חמור:
ואמנם משום תוס' תי' הר"ן מבצנעא מאחר דאמרי' וניקמא במזיד ור"מ הא ר"מ אי' לי' מומר לד"א הוה מומר לכל התורה והק' הרא"ש יוסף התם לענין עדות מיירי והרי יכול להיות כאן עדות ע"י אחרים וצריך להוסיף הרי גם בדיקת סכין בעי' וכי העדים יבדקו הסכין בשבת וצ"ל דמיירין שבדקו הסכין במ"ש:
והביא הרא"ש יוסף בשם תבו"ש דכוונת תוס' דהו"ל למתני אם אחרים רואין שחיטתן כשירה וי"ל דהנה לעיל תי' רב אשי דהם שוחטין קאי אמומר ומק' הש"ס וכולן אהיא והניחו בקי' ולכאורה י"ל דכולן קאי אשאר מומרין שלא לתיאבון דבעי' לר"מ אחרים רואין אותן מאחר דמומר לד"א הוה מומר לכל התורה אלא דלא ניחא להש"ס לאוקמי מתני' כר"מ דלא קיי"ל כוותי' ואמנם השתא דאמרי' ונוקמא במזיד ור"מ בצנעא לא תק' אם אחרים דלר"מ היינו וכולן דתנן ברישא וליתא לד' התוב"ש וצ"ל דד' תוס' כרבינו ירוחם דכ' שלא לתיאבון הוה אפיקורס ולא מהני אחרים רואין:
ומה דפשיטא להו לתוס' דיש סברא שנעשה באותה שחיטה מומר אין לפ' דס"ל כד' הרמב"ם דכולי האי לא הוה ממנעי בעלי תוס' לבאר ונ' דעתם דהא דבעי' לאוקמי במזיד היינו משום דתנן מתחייב בנפשו וא"כ ע"כ מיירי ג"כ שקיבל התראה ואמרי' ס"פ השוח' כיון שהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה ומ' להו דה"ה לענין שתהא שחיטתו פסול' וע"ז דחו דלענין שחיטה י"ל דבפ"א לא נעשה מומר:
ואכתי קש' האיך עלה ע"ד דבאותה שחיטה דנעשה מומר שחיטתו פסולה והרי מתני' דאותו ואת בנו ובשלמא לר"ל דמוקי מתני' בראשון לע"א ושני לחולין י"ל כמ"ש רש"י דמיירי בשני' בני אדם אבל לר"י דמוקי בשני לע"א ק' וכן הקש' הר"ן בחי' וצ"ל כתי' הר"ן שם והוא בבד"ה לרא"ה בשם הרמב"ן דשחיטת מומר לא הוה כ"א שחיטה שאינה ראוי' ולרבנן הוה שחיטה אלא שהרשב"א במ"ה שדא בי' נרגא הרי שחיטה לע"א הוה זבחי מתים ואפי' לרבנן לא מקרי שחיטה וראיה מקו' י"נ לר"ה ס"פ השוחט ואי אמרת אסרה אשחוטי חוץ אמאי מחייב מחתך בעפר הוא ור"ל דלא הוה רק שחיט:' שאינה ראוי' דא"כ בשחוטי חוץ לכ"ע לא מבעי' שחיט' ראוי' והקו' אלימא אבל ד' הרשב"א תמוהים מאי בעי מהרמב"ן תק' לי' מתני' דשוחט לע"א משום או"ב ואמנ' קו' זו ע"כ צריך לתרצה דמתני' ריב"ב וריב"ב הוא דס"ל ס"פ השוחט אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומיירי בבהמת חבירו וא"כ גם על הרמב"ן לא ק':
אלא ארא"ה בבד"ה ובר"ן ס"פ השוחט יש להק' שכ' שם אפי' למ"ד אינו אוסר מ"מ השחיטה לא מהני בה והו"ל כמיתה מאיליה וא"כ ל"ש למקרי לה שחיטה שאינה ראוי':
והביאו תוס' ב' ראיות דבפ"א לא נעשה מומר ולכאור' לראיה ראשונה דווקא באותה שחיטה לא נעשה מומר ולראייה שניי' אפי' שחיטה שנייה כשירה דהכא מיירי שכבר היה מומר ואעפי"כ שחיטתו אינה פסולה רק משום ששחט לע"א ולא משום שחיטת מומר ובזה מובן למה לא הביאו ראי' חלי"ק דמק' ג"כ אר"נ וסיעתו ממהיא מתני' דשנים אוחזין וק' תיפוק לי' משום שחיטת מומר אלא ע"כ דאכתי לא מוכח אלא דבאותה שחיטה לא נעשה מומר וזה כבר ידענו מראי' ראשונה אבל מלי"ב מוכיח דאפילו שחיטה שניי' כשירה ולענין שלישי' נ' דתליא בפלוגתא דר' ורשב"ג אי בב' זמני הוה חזקה ובזה נתבארו ד' הג"א שכתב באותה שחיט' וודאי לא הוה מומר ובשניי' אין ראיה ברורה:
והנה מד' הרמב' פ"א מה' שחיטה מ' דשוחט בשבת דווקא בשוגג שחיטתו כשירה אבל במזיד פסול' ולא כ"כ בהדיא משום דבעי' בפרהסיא ג"כ ואמנם מ' שם דה"ה ביוה"כ במזיד שחיטתו פסולה ונרא' דמהכא:
נפקא לי' להרמב"ם לד"א צריך בדיקת סכין ומי יבדוק לו סכין ביוה"כ וע"כ במזיד שחיטתו פסולה מדלא תנן כ"א בשוגג שחיטתו כשירה: ואמנם הטור דלא פסק כן במומר לד"א כהרמב' לעיל סי' ב ומ"מ מ' מלשונו דבמזיד אין שחיטתו כשירה צ"ל כד' הטו"ז משום דלדידי' איסור עולמית וביוהכ"פ לענין זה דינו כשוחט בשבת ובזה נתיישב לן דקדק עצום דהטור נקט ל' דמתניתן בשבת וביוהכ"פ והרמב' כ' ביוהכ"פ ובשבת דל' הטור מ' דיוה"כ משום מומר לד"א שינה ל' המשנה ונקט יוה"כ קודם לשבת למומר דמצ"ע במזיד אסור:
רש"י ד"ה ונסבין ד' רש"י תמוהים דעיקר דמוקי לה דאסורה באכילה ליומא משום דדומיא דיוה"כ קתני כמ"ש רש"י לבסוף ולא משום דמוקי למתני' כר"י ונ' דלכאורה אמאי לא מוקי לה כר"מ ובמזיד וכ"ת ל"ש קתני לא היא דהרי תנן בהדי' אעפ"י שמתחייב בנפשו ש"מ דבמזיד מיירי אא"כ הו"ל למתני תחלה יוה"כ ואח"כ שבת שיהא מתחייב בנפשו קאי רק אשבת משא"כ השתא תנן סתמא בשבת וביוה"כ מ' דל"ש תנן והנה בב"ק נחלקו ר"א ורבינא אי קיי"ל כר"י או כר"י הסנדלר ודייקי חבריא דרב ע"כ ס"ל הל' כר"י ומוקי מתני' דלא כר"מ דכולהו סתמו אליבי' משום דבעי למוקמי מתני' כהל' משא"כ אי הוה ס"ל כר"י הסנדלר וא"כ מתני' ע"כ דלא כהלכתא למה לא מוקי רב מתני' כר"מ ותני יוה"כ ושבת וזה תוכן ד' רש"י דמשום שבת דומיא דיוה"כ הוה מצי לאוקמי כר"מ אלא משום דבעי לאוקמי כר"י דס"ל כוותי':
ויע"ל דק' להו לחברוא מאי קמ"ל רב דאסירה באכילה ליומא מתני' היא במ' תרומות המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ומה לי מבשל מה לי שוחט או"ו רב בא לאשמעי' דמתני' ר"י היא דאפי' בשוגג לא יאכל: ויל"ד מה קאמר הי' ר' יהודא ומייתי לי' ממוקצה אטו לא ידע הך פלוגתא דר"מ ור"י וי"ל דק' לי דמתני' סתמא תנן ומשכחת לה שוחט בשבת דלא עביד מידי כגון שזרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה דקיי"ל שחיטתו כשירה והתם לא עביד מידי ואמאי אסורה באכילה ליומא ולהכי רצה להביא מטעם אי' מוקצה עד דלא מסיק לי' וע"כ צ"ל מתני' כמ"ד שחיטה בעי כוונה ושפיר אסורה באכילה ליומא אם שחיטתו כשירה:
תוס' ד"ה ר"י אבל לרבנן שרי באכלה יל"ד מאן ניהו רבנן הרי לר"מ דווקא שרי באכילה ונ' דתוס' כיוונו למתני' דתרומות הנ"ל דסתמא הוה וקרי לי' תוס' רבנן:
ותנן בשוגג יאכל, ויל"ד למאי הל' הציעו תוס' הקדמה זו הרי בפשיטות הו"ל לאקשווי פשיטא דאסורה באכילה דצריך למולחה ונ' דהו"מ לשנווי דאדיוקא נקט למימר דא"צ בכדי שיעשה ואך ליומא אסורה לא זולת אבל מדאמרי' ר"י הוא ולרבנן שרי אפי' ליומא וודאי ק':
ומ"ש תוס' דעבר ומולחה ולא כ' דשכח ומולחה נ' משום דלקמן דאמרי' מותר לבריא באו יצא דמ' ל' מותר דאפי' לכתחלה תותר באכילה וע"ז כ' דאם עבר ומלחה מיירי אלא שהר"ן הק' אי אמרת בשר חי אסור בלא מליחה א"כ הו"ל מתקן ואמאי מותר פי' א"נ האי תיקון דרבנן מ"ש ממעשר בשבת דמזיד לא יאכל ונ' דלמה דדחי' רפ"ב דביצה דהאי דמעשר באי' לי' פירי אחרינה אבל אי לית לי' במקום עונג שבת לא גזרו רבנן א"כ י"ל הכא בדלית לי' ולכך לא גזרו רבנן:
באו"ד ככר שחתך לפום רהיטא הוה מ' דמפ' לה בבשר חי אבל ממאי שהביאו לקמן מהך שמעתא דפי' ממקום למקום שרי מבואר דאצלי מפ' לי' כפי' רש"י וראיתם רק דאף דהדם אוסר הככר מ"מ הבשר שרי משום דלא פי':
והנה הראי' שהביא מכבד לד' ר"ת שכ' תוס' בסוגי' דכפדא דמדאורייתא דם הכבד שרי כדאמרה ילתא אין ראי' מכבד וצ"ל דלא כ' תוס' כן בשטת ר"ת אמנם בפ' כ"צ בסוגי' דמולייתא כ' תוס' דברי' אלו בשם ר"ת עצמו וצ"ע: והנה לד' ריבא פ' כ"צ גבי אומצא דאסמיק דכל בשר שחולטין אותו בחומץ שרי בלא מליחה הוה ראי' טובא אלא דתוס' לא חתו כאן לסברת ריבא: באו"ד ולקמן בשמעתין יל"ד דהך ראי' בדוכתא הו"ל לתוס' להקדימה ומ"ט שבקו לה אדבתרא ונ' משום דיש לדחות דלמא מיירי שמלחו לצורך החולה ונשתייר וכ"ת למה לא נגזור גם במליחה שמה ירבה בשבילו י"ל כיון דקיי"ל אין עיבוד באוכלין אף דאי אסרת לי' בלא מליחה המליחה הוה תיקון אבל רק מדרבנן איסור ובדרבנן י"ל דלא גזרו שמא ירבה בשבילו ועד"ז יתיישבו ד' הרמב' שאוסר בשר חי בלא מליח' והיאיך יתרץ דברי ר"ד מנהרדעי דמותר לברי באומצא וע"כ כמ"ש דמיירי שמלחה לצורך החולה ולזה הביאו תוס' תחלה ההוא דבר אווזא והתם בבשר תפל מיירי וקרי לי' אומצא הרי אומצא דלא מליח מ' ה"ה אומצא דר"ד מיירי בלא מליחי:
ותימא שלא הביאו תוס' ראיה ממתני' דמנחות חל יוה"כ להיות ע"ש הבבליי' אוכלי' בליל שבת שעיר יוה"כ והתוי"ט בהך משנה הק' מזה אד' הרמב' הנ"ל ותי' דאין שבות במקדש והתירו להם שלא יבא לידו נותר ועד"ז יתיישבו ג"כ ד' תוס' שלא הביאו ראי' מהך אמנם הדבר צע"ג אם שייך אין שבות במקדש בענין זה:
רש"י ד"ה את הדילועון התלושין לטעמא אזיל שכ' בפ' אין צדין דבמוקצה דמחובר גם ר"ש מודה אא"כ מנ"ל לר"י כלל דר"ש מיירי בנתנבלה ביו"ט דלמא דומיא דדילועין קאמר ובנתנבלה מעי"ט וכ"ת תרתי ל"ל סד"א לבהמה דמזונותיה עליך שרי למטרח באוכלא אבל לא בכלבים קמ"ל וצ"ל דא"כ לא ניתני כ"א נבילה לכלבים ואנא ידענא כ"ש לבהמה אלא דהוה מוקמא לה בנתנבלה מעיו"ט ולהכי תנו תרתי חדא בנתלשו מעיו"ט ולבהמה וחדא בנתנבלה ביו"ט ומ"מ אפי' לכלבים שרי למטרח:
שם ברש"י ד"ה הכא נמי ומוקצה אסורה מדרבנן נ' כוונת רש"י למ"ש לעיל דגם בס"ד מדומיא דיוה"כ יליף לה והתם דאורייתא וס"ד דר' אבא בשטת רבה פ' אלו עוברין אמרה דס"ל מוקצה דאוריי' ולזה כ' רש"י דאף דמוקצה דרבנן שייך דומיא דיוה"כ דהרי למסקנא גם לר"י דמבשל לא איסור אלא מדרבנן וקרי לי' דומא דיוה"כ:
רש"י ד"ה נשחטה כשהיא שחוטה נ' כוונתו דלכאורה גם בנתנבלה נימא הוברר דלאכילה עומדת דלגבי ברירה אדרבה תולה בדעת אחרים יש ברירה ולזה כ' רש"י דהכא הכנה בעי' וכשהיא שחוטה הוברר שהכינה משא"כ כשנתנבלה:
שם לא נשחטה כגון זו רצה רש"י ליישב דהרי גם הכא שחטה ואמאי לא אמרינן הובררה לזה כ' רש"י מדאמרי' ושחיטתו כשירה ע"כ לאו למומר להכעיס חשבי' לי' דא"כ שחיטתו פסולה וא"כ אי ס"ד דאתמול הי' בדעתו לשחטה והניחה לשחטה בשבת הו"ל מומר להכעיס או"ו מאתמול לא הי' דעתו לשחטו והיום מאיזה טעם השיאו יצרו לשחטה:
גמ' בהמה ביו"ט היכי שחטי' יל"ד דלמא ע"י הכנה כההוא דתנן עומד ואומר זה וזה אני נוטל ונ' דממתני' סוף ביצה מק' דתנן אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתיות ומ' לי' דהך מתני' ר"י הוא ואי ס"ד בעי' הכנה מדבריות מ"ט לא:
גמ' ה"נ דלא אתכן מאתמול יל"ד א"כ הדרא קו' לדוכתא בהמה ביו"ט היכא שחטו וכן אביי למה לא קאמר בקיצור בהמה ביו"ט היכא שחטי' ונ' דר"י ה"ק בהמה גם לאכילה עומדת וביו"ט דזמן שחיטה הויא אי שחטה מוכנת הוה מעיקרא משא"כ בשבת דלאו זמן שחיטה כשהגיע שבת ולא שחטה הו"ל לא אתכן וע"ז פריך אביי כיון דע"כ מודית דהוה מוכן לאכילה א"כ אוכלא דאפרת הוא ור"ל בלי אוכלא דאפרת דהא דחסר הכשר שחיטה ל"ש למקרי לי' נולד: רש"י ד"ה סחיטה אב מלאכה נ' כוונתו משום דמדמי לקמן סחיטה דלא גזר ר"י לשחיטה ואי סחיטה לאו אב מלאכה י"ל בשחיטה מחמרי' טפי: גמ' אין דתנן וכו' יל'ד א"כ ל"ל להביא כלל מוקצה מחמת מיאוס לייתו מיד הך דנרות של מתכת ונ' דגם המתרץ ידע דיש לדחות דשאני התם דדחיא בידים אמנם התינח אי לאו משכחינן דר"י אי' לי' בשאר דוכתי מוקצה אבל מאחר דאי' לי' מוקצה מחמת מיאוס מסתבר דבכל מוקצה מחמת אי' ג"כ אוסר ר"י והש"ס בדחוי בעלמא דחי לי' וכמ"ש תוס' בשמעתין:
ר"מ אומר במזיד לא יאכל כ' רש"י דבשבת קאמר וכ"כ בפ' מרובה וסיים והכי מוכח בהכל שוחטין, כוונתו לד' תוס' דאי עולמות קאמר הו"ל להש"ס לשינוי מיד שחיטתו כשירה קתני בין לו בין לאחרים ומ"מ בפ' אלו נערות כ' רש"י דר"מ לא יאכל עולמות קאמר ונ' דהא דלא משני הש"ס מיד שחיטתו כשירה בין לו בין לאחרים אינה קו' כ"כ דהאי תי' דמתרץ עדיפא מני', אמנם כוונת תוס' דמאחר דמ"מ אצטריך האי שינוי אליבא דר"י הסנדלר ל"ל לר"מ תי' אחרינא וזה באמת יש לתרץ דבעדנא דמק' הש"ס ולוקמא במזיד ור"מ היינו משום דמתחייב בנפשו תנן ואמנם כר"י הסנדלר ליכא לאוקמי במזיד דלדידי' לכ"ע אסור עולמות ואין שחיטתו כשירה אמנם לבתר דמתרצי' דדומיא דיוה"כ קתני מק' מנ"ל דבשוגג ור"י דלמא בשוגג ור"י הסנדלר ולא תפשוט לן דסתם לנא כר"י דחקי' לתרוצי הא דשחיטתו כשירה ובלאו תי' קמא לא הוה ק' מידי ודחקו לרש"י בכתובות לפרושי הכי משום דלא ניחא בהאי תי' איידי דתנא רישא בדידי' תנא נמי סיפא בדידי': ובפ' כל הבשר בסוגי' דכל שתעבתי מק' הש"ס מעש' שבת ליתסר ומשני אמר קרא קודש היא ולא מעשיה והקשה תוס' דלמא לענין הנאה מועטי' קרא באכילה ליתסר ונ' דכיון דלאו דלא תאכל כל תועבה א' אי' אכילה וא, אי' הנאה במש' וכ' קרא קודש להוציא מעשה שבת מן הכלל והו"ל דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ואי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזרנו הכתוב בפירוש:
ד' רש"י בפי' דברי ר"י כבר עמד עליה' רש"ל ורש"א ונבאר בע"ה א' לא' ד' רש"י דסוגי' דידן מחולקת עם סוגי' דפ' הנזיקין דסוגי' דפ' הנזיקין מפ' דר"י לו דווקא אוסר לבו ביום, ועד"ז יש לתרץ ג"כ למה שביק הש"ס תי' דמבשל אבתרא משום דמס' לי' פי' ד' ר"י, ומטעם קנס שוגג אטו מזיד אבל לאחרינא לא שייך וטעם סברת הש"ס דל' יאכל למ"ש מ' הוא יאכל למ"ש אבל אחריני אפי' בו ביום אכלו, אמנם סוגיא דידן דמוקי מתניתן דאסורה באכילה לכ"ע ביומא ע"כ לא ס"ל משום קנסו שוגג דלאחריני ל"ש קנס וע"ז הקשה רש"י מנ"ל בשמעתין לפ' ד' ר"י הכי דאפילו לאחריני אסור דלמא מתני' דלא כר"י ור"י לו דווקא אוסר משו' קנסו שוגג אטו מזיד ופי' רש"י דק' להש"ס א"כ עולמית ליתסר כמו במזיד ואמנם צ"ע מ"ש דלא כר"ת ולא כר"י הסנדלר מצית מוקמת לה וצ"ל דכר"מ וודאי לא מתוקמא דמדקתני שבת דומיא דיוה"כ אבל כר"י הסנדלר דל"ק כ"א שחיטתו כשירה קתני דמ' בין לו בין לאחרי' כה"ג מקרי ודקדק דאם רק לאחרים מותרת באכילה ג"כ שייך שחיטתו כשירה אמנם הא תליא אי כר"י הסנדלר מדאוריית' קאמר א"כ מתני' דלא כר"י הסנדלר דקתני שבת ויוה"כ בהדי הדדי ולר"י הסנדלר מעשה שבת במזיד מדאוריית' אסור מכ' קדש ומעשה יוה"כ עכ"פ לאו דאוריי' ורש"י דלא דחי דע"כ ר"י היא משום דכיון דכר"מ לא אתיא וגם כר"י הסנדלר לא אתיא ואמאן תרמיי' משום דכולא שקלא וטריא קאי אחבריי' דס"ל לרב מתני' ר"י הוא ומנ"ל דרב ס"ל אליבא דר"י הסנדל' מעשה שבת דאורייתא דלמא דרבנן ומטעם קנס וה"ה ליוהכ"פ ומעתה הני תרי סוגי' בהא פליגי סוגי' דהנזיקין ס"ל כמ"ד מעשה שבת דרבנן ושפיר איכא לאוקמא מתניתן דידן כר"י הסנדלר ומפ' ד' ר"י כפשטן דהוא לא יאכל ומטעם קנסו שוגג וסוגיא דידן אזלא כמ"ד מעשה שבת דאוריי' וע"כ מתני' כר"י ולא כר"י הסנדל' ומה"ט נ' ג"כ דרש"י מפ' ד' ר"י הסנדלר כמ"ד מעשה שבת דאוריית' משום דזה עיקר הסברא דע"כ מוקמא מתני' כר"י ולא כר"י הסנדלר והנה רש"י פ' אלו נערות מפ' ד' ר"י כבפ' הנזיקין ונ' טעמא משום דמי לי' התם בגיטין סתמא דש"ס קא מסיק הכא משא"כ הכא בשמעתין אליבא דחברי' הוא דאזלא ומחזי כשקלא וטרי' בעלמא אמנם בב"ק שוב פי' כשמעתין ונ' טעמו מאחר דמייתי התם מ"ד מעשה שבת דאורייתא ולדידי' ע"כ כשמעתיו ס"ל ואף דגם באלו נערות מייתי הך פלוגתא דמעשה שבת אי דאוריי' אי דרבנן י"ל דבאמת למ"ד דרבנן מפ' הכי והיינו סוגיא דגיטין, והק' תלמיד א' למ"ד מעשה שבת דרבנן משום דכ' כי קדש היא, היא קדש ואין מעשי' קדש הא לא"ה אסרינן מכל שתעבתי לך א"כ יוהכ"פ דלא כ' קרא ליתסר מכל שתעבתי ונ' דמדאמדה תורה שבת הוא קדש ואין מעשי' קדש הרי כל מעלת יוה"כ משו' דאקרי שבת וא"כ גם יוה"כ בכלל וודאי לאידך מ"ד ליכא למילף ג"כ יוה"כ משום דכ' מחלליה מות יומת וכי היכי דממעטי' שוגג ה"ה ליוה"כ:
תוס' ד"ה בשוגג יאכל יל"ד מהי"ת נימא דיאכל למו"ש קאמר דהוצרכו תוס' להביא דמותר מהי"ת נימא דאסור ונ' שכ' דאפי' נפ' כרש"י בכתובות דבמזיד לר"מ לא יאכל עולמות מ"מ בשוגג אפי' בו ביום מותר:
ולא הביא ראי' מסוגי' דלא אמרי' נוקמא בשוגג ור"מ משום דלאחריני עכ"פ שרי ולא שייך אסורה באכילה ליומא:
לא סגי להו מראי' דפ' הנזיקין משום דאיכא למימר דסוגיא דשמעתין פליגי אהך סוגיא אמנם מה שהביאו ראיה מפ' כירה קשה קצת דהתם לאו אדר"מ דבריי' קאי כ"א אמתני' דמ' תרומות אמנם הא גופא גופא ק' הרי לכאורה לא קיי"ל כהך מתניתן דמתניתן דידן בשמעתין סתם כר"י ונ' דה"ט דהך לישנא דקאמ' התם ל"ש לחומרא פשיט ליה כלומר ע"כ פליג ר"מ אר"י במבשל דלא אתו לאערומי אבל בשכח מודה ליה:
ואמנם מה שכ' דע"כ לר"מ לא יאכל היינו בו ביום בין לו בין לאחרים היה די להביא מדבעי לאוקמי מתניתן כר"מ ורב הא קאמר אסורה באכילה והיינו בין לו בין לאחרים ומנ"ל להא לרב ול"ל לתוס' להאריך בזה: וכ"כ רש"א להאי פירושו ונ' כוונת תוס' דלמא לעולם לא יאכל דנקט ר"מ אדידיה קאי ומשום דלא יאכל עולמות אבל לאחרים לא ידענא מאי ס"ל לר"מ וקאמר רב דאסורה באכילה ליומא וי"ל דקים ליה לרב דר"מ הכי ס"ל וע"ז כ' תוס' א"כ מהי"ת דמתני' ר"מ דבמתני' קתני דומיא דיוה"כ ע"כ ס"ל דאסורה באכילה ליומא ובדר"מ אינו מבואר דדינא הכי ובדר"י מבואר אי ר"מ לא יאכל עולמות ס"ל א"כ ק' ל' שחיטתו כשירה דמ' בין לו לאחרים וכ"ת דאין דקדוק זה ק' כ"כ אלא לתרוצי דלא מוקמי חבריא מתני' כר"י הסנדלר ע"כ מתרצים הכי אבל לר"מ אין זה דקדוק דאם מותרת לכ"ע אפי' זר מן השוחט שייך מ"מ שחיטתו כשורת הרי אי אמרת הכי הו"ל מזיד דר"מ מזיד דר"י ומנ"ל להש"ס דאליבא דר"י בשוגג מוקי לה חבריא דלמא במזיד א"כ משום דבמזיד ק' ל' שחיטתו כשירה נמצא דקו' זו של ועוד ק' אדלעיל וכ"מ מל' תוס' פ' אלו נערות שכ' ג"כ האי:
וכ' ומדאצריך דמ' דקו' ועוד אינו קו' מדאצטריך וע"ז כ' וכ"ת דבמזיד דר"י כמזיד דר"י הסנדלר וא"כ אכתי י"ל דר"מ לא יאכל עולמות קאמר קשה אמאי אצטריך ר"י הסנדלר לפ' דין מזיד דלא פליג בהדי ר"י כלל וכ"ת מאחר דאשמעי' שוגג דפליג בהדי' ר"י נקט נמי מזיד אכתי תק' סוגי' דב"ק ומ"מ יש לתרץ דהא דק' לן ל' שחיטתו כשירה היינו משום דמתרצי' דלר"י הכי תנן אעפ"י שבמזיד מתחייב בנפשו בשוגג שחיטתו כשיר' והא גופא ק' פשיטא וצ"ל דס"ד כיון דבמזיד לא יאכל עולמות ס"ד דבשוגג מיהו איהו אסור מטעם קנס קמ"ל דאפי' לדידי' וא"כ ע"כ עיקר רבותא דשוגג לר"י לגבי דידי' וא"כ ע"כ הך דשחיטתו כשירה דתנן ר"ל אפילו לדיד' וע"ז מק' הש"ס א"כ גם לר"י הסנדלר א"ש בשוגג ואדרבא לר"י לא הוי רבותא כ"כ כ"א דלא נימא קנסא שוגג אטו מזיד אבל לר"י הסנדלר דס"ל מעשה שבת דאורייתא הוה רבותא טפי דמחלקים בין שוגג למזיד והיינו דמקש' ונוקמא כר"י הסנדלר ולא קאמר ודלמא כר"י הסנדלר אתיא א"וו ר"ל דלר"י הסנדלר א"ש טפי וכמ"ש ומשני דמ"מ לא א"ש בשוגג ל' שחיטתו כשירה אבל לר"מ ובמזיד דל"ק לן ל' אעפ"י שמתחייב בנפשו שפיר שייך לשון שחיטתו כשירה כיון דלאחרים מיהת כשירה:
ועד"ז מתורץ עוד הפעם למה מפ' רש"י הסוגיא לר"י הסנדלר אליבא למ"ד מעשה שבת דאוריי' היינו משו' ס"ל כמ"ש דעיקר קו' הש"ס ונוקמא כר"י הסנדל' היינו משום דהוה סבר נר"י הס נדלה הטעם משום דמעשה שבת דאוריית' וס"ד אפי' בשוגג אסור קמ"ל:
כ"ז כ' לפ' ד' תוס' כאן בחולין אבל בפ' אלו נערות האריכו תוס' קצת וכ' דאדמק' משוגג למזיד לק' כפשוטו ממזיד גופא ע"כ צ"ל דס"ל מקו' המקשה אין קשיא דמאחר דנ' לו דוחק לאוקמי מתני' בשוגג ומשום דמחייב בנפשו קתני בעי לדחוקי ולפ' דאסורה באכיל' ליומא דקאמר רב היינו לדידי' אבל על התרצן ק':
רש"י קצץ לו דלעת נרא' דטעם הי"מ דהואיל דאיכא חולה בתוך ביתו ל"ש מוקצה ורש"י ס"ל מאחר דלא קצץ מע"ש ע"כ הוה סלקא דעתי' דלא לצטרך ליה והו"ל מוקצה:
ונ' דרב דלא חייש לירבה בשבילו היינו דא"נ ירבה לא ירבה היכא דעבד אי' ממש כ"א יקח חתיכה גדולה תחת קטנה וכה"ג נ' דליכא איסורא דאורייתא ואין זה דומה לג' גרוגרות בעוקץ א' דמ' התם במנחות דמ"מ איכא איסורא דהתם תלש ע"י קציצה זאת ג' מחוברין משא"כ הכא וז"נ ג"כ טעמא דבמילא מים לא גזרינן במתניתן דשבת שמא ירבה משום דעכ"פ במלוי אחת ממלא:
תוס' ד"ה כי מורי למ"ש לעיל ראי' תוס' משכח דווקא למאן דמפ' ל"ש להתירא אבל למ"ד ל"ש לאיסיר' אין ראי' משם:
תוס'. באו"ד והרי מבשל דבשוגג יאכל אולי י"ל דבשב' הכל תלוי במלאכת מחשבת ובשוגג לא מקרי מלאכת מחשבת משא"כ בגוי שעשה מלאכה במזיד לצורך ישראל:
באו"ד מיהו יש לימר נרא' לפ' דהא דרב מוקי לר"מ כה"ג היינו משום דר"מ אי' לי' מוקצה דאי לא הוה פליגי בשוחט וע"כ הא דנקט מבשל מיירי דראוי' לכוס י"ל דמיירי שהי' טוב כ"כ לו כמו לאחר בישול וכה"ג ל"ש כלל:
באו"ד אבל קש' אולי י"ל דהשוגג היה שלא ידע שהבריא וא"כ הי' מכוון לעשות מצוה וכה"ג וודאי לא גזרו רבנן:
באו"ד מלתא דלא שכיח נ' דדווק' לר"מ דס"ל בבישול לא גזרו משום דראוי לכוס א"כ ע"כ לא גזרו כ"א בשוחט לחולה והבריא דליכא מוקצה ושפיר אמרי' דבמלתא דלא שכיח לא גזרו אבל לר"י דגם במבשל גזר א"כ גזרו על כל מלאכת מחשב' ל"ש למימר דהיכא דלא שכיח לא גזרו והיינו דאסור ר"י: תוס' ד"ה כי שרי וי"ל דדומיא ולכאור' י"ל בפשיטות כיון דהיכא בלא הי' לו חולה אסור מטע' מוקצ' וכי לא ידענו מאי' מוקצה ומה"ט הוה נקט יוה"כ משום אי' מוקצה:
תוס' ד"ה כגון שהי' נ' דקו' דווקא למ"ד דבבע"ח גם ר"ש מודה והוה כגרוגרות וצמוקין משא"כ אי ר"ש דווקא בגרוגרות וצמוקין איסור דעדיפא מבע"ח אין להביא ראי' מבע"ח לגרוגרות וצמוקין:
תוס' ד"ה כגון שהי' לו חולה לכאורה קו' למ"ד מודה ר"ש בבע"ח שמתו דלמ"ד חלוק א"כ בע"ח קולי מגרוגרות וצמוקין ואין לפשוס' ואמנם החי' רשב"א כ' דלגבי שחיטה וודאי מודה ר"ש עי עיי"ש:
אמנם מה שנתק' שם הרשב"א לסברא ראשונה שכת' אכתי קשה מאן דס"ל כר"י אטו משתיק לי' י"ל דרב פשיטא לי' דמודה ר"ש בבע"ח שמתו ושפיר מק' לי':
וכן יל"ד בד' הרשב"א שם דפשיטא ליה דבשר ראוי לכוס ובשבת קכ"ח ע"א מבואר דדוקא בר אווזא חזי לאומצי ושאר בשר טפל לא חזי לאומצא והוה מוקצה עיי"ש:
ובעיקר קוש' הרשב"א ע"ד רש"י נ' ד' רב וה"ק הא דקאמר רב אסיר דווקא בלא היה לו חולה מבע"י והא דקאמר מבשל מותר אפילו בנחלה היום דווקא במה דראוי לכוס לא זולת:
תוס' ד"ה כגון שקצץ הא דפשיטא לתוס' דקרא ודלעת א' היא כן פי' רש"י ס"פ בכל מערבין אהא דר"י אפי' אקרא חדתא:
אמנם ע' פ' מי שהחשיך שם נחלקו ר"ה ור"י אי מתני' נקט דלועים דומי' דנבילה דרכיך או נבילה דומיא דדילועין ש"מ דלאו כל דלועין שוין: ב"ק ע"א תוס' ד"ה מה קדש לא לכתוב לא קדש ולא לכם וצ"ע הרי מכל שתעבתי הייתי אוסר אף בהנאה ועכ"פ אצטריך לכם ובפ' כל הבשר באמת לא כ' תוס' כ"א דלא לכתוב קדש וצ"ל דתוס' דהכא אזדא לחזקי' דס"ל לא תאכל איסר אכילה משמע ולא הנאה אבל בחולין דקאי סוגיא לר' אבוה קו' אינה כ"א לא לכתוב קדש ועד"ז צריך לפ' ג"כ מ"ש בדבור הסמוך הוה אסרי' באכילה ר"ל ג"כ באכילה אפי' לחזקיה:
והנה מה שהקשה תוס' ד"ה בשלמא מלצעורי קמכוין י"ל לכאורה דמיירי במתיר עצמו למיתה דאין מומר גדול מזה כדאמרי' פ' השוחט שם: ומה שצריך להבין מאי נ"מ מפלוגת' דרב אחא ורבינא מאחר דלא קיי"ל כר"י הסנדל' והרמב"ן במלחמו' פ' כירה כ' י"ל דבהא גופא פליגי אי הל' כר"י הסנדלר ונתקשה לפי"ז מאי קאמר למ"ד דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי וקשה הא מ"ד מדרבנן מודה דלר"י הסנדלר מדאוריית' איסור והו"ל שחיטה שאינו ראוי' ותי' דכיון דלא קיי"ל למ"ד זה כר"י הסנדלר ל"מ להש"ס לאוקמי רבנן דלא כהלכ' ודבריו צ"ע דעכ"פ רבנן כר"ש ס"ל דשחיטה שאינה ראוי' ל"ש שחיטה ואנן הרי לא קיי"ל כר"ש:
ואפשר כיון דעכ"פ בכיסוי הדם הדם קיי"ל כר"ש אין דוחק לאוקמי רבנן כר"ש:
ומה שנ' בענין פלוגתיי' דלמ"ד מעשה שבת דרבנן א"כ הרי מיעטה תורה בהדיא היא קדש ואין מעשי' קדש ואעפי"כ קניס ר"י הסנדלר א"כ מה לי שבת מה לי יוה"כ וב"ס גם במבשל ביוה"כ קניס אמנ' למ"ד דאוריי' ויליף לה ממה היא קדש אף מעשי' קדש ורבנן לא גזרו מידי א"כ בשבת דכ' קרא הוא דאסור ר"י הסנדלר אבל לא ביוה"כ ומעתה הנה תנא דידן תנא אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה ואוקימנא כר"י וה"ק אף במזיד מתחייב בנפשו שחיטתו כשירה אבל במזיד לדידי' מיהת אסור וקאי הך דיוקא אף איוה"כ ומתחייב בנפשו ל"ד כ"א כמ"ש הרמב' ולוקה ביוהכ"פ אבל למ"ד דאורייתא ור"י הסנדלר בשבת דווקא אוסר ה"ה לר"י דווקא בשבת קניס לדידי' אבל לא ביוהכ"פ ומתחייב בנפשו דווקא אשבת קאי:
ומ"מ לד' הרי"ף לא הועלנו בדברינו מאומה מאחר שכ' דמדקיי"ל הכ' כד' המיקל ש"מ דליתי' לדר"י הסנדלר וגם אמאי שביק לדרב דדריש בפרקי' כר"י ונ' דהרי"ף מס' ליה בפי' ד' ר"מ שאמר סתמא לא יאכל עולמות אם הפי' כד' רש"י ותוס' דאיהו לא יאכל בו ביום וא"כ ר"מ מיקל לגבי ר"י בין בשוגג בין במזיד ורב בין בשוגג בין במזיד דרוש בפרקין כר"י משום ע"ה או דלמא ר"מ במזיד כר"י הסנדלר ס"ל דבין הוא בין אחרים לא יאכלו וס"ל מעשה שבת במזיד דאוריי' וא"כ רב בשוגג הוא דדריש כר"י משום ע"ה וע"ז מייתי פלוגתא דרב אחא ורבינא אי אפי' ר"י הסנדלר ס"ל מעשה שבת דאוריי' ומאחר דקיי"ל כמיקל א"כ גם לר"י הסנדלר הוה רק דרבנן ומהי"ת נימא מאחר דר"מ בשוגג לא קניס כלל דבמזיד כר"י הסנדלר ס"ל א"וו ר"י בין במזיד בין בשוגג מיקל וממילא אמרי' דרב כי דריש בפירקא כר"י בין בשוגג בין במזיד דריש והכי קיי"ל:
בענין ט' ציבורין פסחים פ"ק לשה"ג תרום:
ואתא עכבר ושקל ב' רש"י ונכנס בבית לא רצא רש"י לפ' כפ' תוס' דלענין אכילה מיירי משם דכולה סוגיין לקמן לענין בדיקה מיירי:
אלא שיל"ד א"כ עיקר חסר מן הספר דלא קאמר ונכנס לבית ונ' דבאמת יל"ד מאי קאמר היינו ט' חניות הרי כאן איכא ס"ס שמא מצה ואת"ל חמץ דלמא אכלו כלו ואמנם למאי דקיי"ל דבעי' שיהי' ב' הספיקות נולדו בבב"א אין כאן ס"ס דכיון דאתא עכבר ושקל יש לנו לדון אם החתיכה שבפי העכבר מותר ואסרי' אותה וממילא אנו צריכין לבדוק שהרי החזקנוה בחמץ: ולד' ר"ת דלא בעי ב' הספיקות בב"א י"ל דלא מהני בוקבוע ס"ס כי היכי דרובא לא מהני ס"ס לא עדיף מרובא ואמנם להפוסקים דס"ס עדיף מרובא אנו צריכין לתי' קמא שכתבנו:
ואין לומר דמה"ט לא הוה ס"ס משום דשם אונס חד הוא דהכא ס' א' מתיר יותר מחביר' דספק ראשון אם מצה הוא שרי אפי' באכילה וספק שני באכילה מ"מ אוסר אלא מבדיקה פטור:
תוס' ד"ה היינו ט' חניות והכא ספיקא דרבנן נ' דרש"י שנה וכפל לנו דקבוע כמחצה על מחצה י"נ כוונתו דקבוע הו"ל כתערובות חד בחד ובחד בחד לא אמרי' ספיקא דרבנן לקולא:
באו"ד שלא ביטל וק' הליבטל עתה וכ"ת דמיירי ל אחר זמן אוסירו א"כ צבור של חמץ מנ"ל וכ"ת דאותו צבור של חמץ של גוי א"כ בפשיטות דל"מ בי' ביטל כיון דלאו דילי' ונ' ד' תוס' דבאמת יש זמן לבטלו אבל לקמן בסמוך מיירי שבייל בשעת בדיקה וממילא סמכי' אשאני אומר והכא מיירי שלא ביטל בשעת בדיקה ואנן לא מורונן לו דליבטל השתא שלא יסמוך פעם אחרת על ביטל בלא בדיקה:
בא"ד דאי לא הכי פשיטא לכאורה הוא שפת יתר בתוס' ונ' כוונתם וכ"ת דמיירי בבית שאין מכניסין בו חמץ דא"צ בדיקה כיון דעכ"פ עכשיו עכבר הכנוס לשם ס' חמץ ס' מצה פשיטא דצריך בדיקה ועדן צ"ע:
בא"ד מ"ש נמצא בפי עכבר לכאורה הי' מ' מד' רש"י שכ' כאן נמצא ע"ג קרקע דס' לי' סוגיין דלא כרב דאי כרב גם בפי עכבר נקרא פירש וכקו' תוס' וע' לפנינו:
גמ' תשע חניות יל"ד בשני חנויות סגי למנקט ונ' דבשני חנויות פעמי' שא"צ לקבוע וכגון שיש בחנות נבילה הרבה יותר מבשני החנויות המוכרים כשירות משא"כ בתשע דעכ"פ יש יותר בתשע מבחנות א' וע"כ משום קבוע אתינין עלה:
כולן מוברות נ' פירושי דכולן בוואדאי מוכרות בחניות נבילות ושחיטות ואזיל זבין ולא אמר שחיטות הוי לי' איהו דנחות לספיקא אפסיד אנפשי' אפי' בלא קבוע אבל הכא מיירי שאינן מוכרות רק בשר שחיטה וע"כ משום קבוע אתי' עלה דאל"ה שפיר עבוד דסמוך ארובא:
רש"י ד"ה ולקח מא' מהן בתוך החנית לכאורה י"ל כוונת רש"י דאף דלא קיי"ל כרב דבשר שנתעלם מן העין אסור וא"כ אפי' ע"ג קרקע מותר וכמ"ש רש"י מ"מ מודינין לרב דגם נמצא ביד גוי מקרי פריש ושרי והכא בלקח מן החנות דווקא מיירי וזה דלא כמ"ש לעי' בכוונת רש"י בנמצא:
רש"י באו"ד דנפקא לן מוארב לו וקם עלי' י"ל כוונת רש"י דאין לומר לעולם באוסורא אעי' בקבוע אזלי' בתר רוב והכא בדו"נ דכ' והצילו העדה הוא דפטור דא"כ עלי' דכתב רחמנא ל"ל הא איכא למטעי ולומר כר"ש דנתכוון לזה והרג את זה פטור או"ו התורה גילה לנו דקבוע לא מקרי עליו וא"כ ע"כ באיסורו ג"כ דינא הכא:
לכאורה מדלא מייתא הש"ס הך שו"ט אתשע צבורין דלעיל היה ראי' לד' הרמא' דבקבוע מחמרי' אף דביטל ואמנם יש לדחות דה"ט דלא קאי בט' צבורין משום דכאן הו"ל ס"ס ולכאורה למ"ש הראב"ד דבעי' דווקא ביטול ק' טפי דהו"ל לאסוקי אט' צבורין וה"מ שלא ביטל אבל ביטל פטור מבדיקה ונ' דהא הוה פשיטא דאמרי' ספיקא דרבנן לקולא משא"כ השתא בב' צבורין דידעי' דלחד בית עייל ס"ד דגרע טפי קמ"ל:
ויל"ד לכאורה ב' צבורין ל"ל לינקט ציבור א' של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעי' להי עייל אי לבדוק או לאינו בדוק דתלי' באיני בדיק והכי קיי"ל אפי' בקדירה א' דלא ידעי' אי נפל לתוכה אי' דרבנן או היתר אמרינ' וודאי היתר נפל ונ' דבשלמא בלא ידעי' כלל אי עייל וודאי אמרי' לא עייל ומקמי' לביתא בחזקת בדוק משא"כ השתא דע"כ עייל ס"ד דגרע קמ"ל:
רש"י בד"ה היינו שני קופות סיים רש"י דילפי' משם לקולא כוונת רש"י דלעיל אמרי' היינו ט' חניות בין לקולא בפירש בין לחומרא בלא פירש אבל הכי נהי דמנקט תנא תרומה מ' דדווקא בתרומה דרבנן אמרי' הכי מ"מ אין אני יכולין ללמוד משם לחומרא דהכא שאני דאיכא חזקת בדוק: רש"י סאין של פירות נ' כוונת רש"י אליבא דר"י דמיקי לה ביבמות כשרבו חולין על התרומה פי' ומדאורייתא חד בתרי בטל ואמנם זה בפירות דווקא יבש ביבש אבל לא בלח דבעי' לכה"פ ס':
כ' רש"י וידוע שנפלה כוונתו למ"ש לעיל דלהכי נקט ב' קופת וב' סאין משום דבא לאשמעי' אפי' ידוע שנתרבו תרוויי' אבל בקופה א' ג"כ מיירי בלא נתרבה פשיטא דלא אמרינן איסורא נפל ובזה א"ש מ"ט בדאוריי' לא מוקמ' בחזקת היתר הרי חזקה דאוריי' אע"כ משום דבעינן דנתרבה: וכ' עוד רש"י דמותרין ר"ל החולין נ' דכוונתו דלא תימא דאפי' התרומה מותרת דמיירי שרבו חולין על התרומה לזה כ' רש"י דעיקר הסברא הוה דמקמי' בחזקת היתר וזה לא שייך כ"א בחולין:
תוס' ד"ה לר"י קאי כוונתם דמדפשיטא להש"ס דבתרומה דרבנן מיירי ש"מ דלר"י קאי ואמאי לא אדכר הש"ס מידי מזה וע"ז כ' תוס' סוגי' דלא כר' דלר"י אינו ענין כלל לב' צבורין דהתם משום רביי' הוא:
וסיימי תוס' ומיירי בככר גדול כוונתם מדמסקינ' דבדארי' לא אזלי' לקולא גם גבי צבורין ואמאי הא בצבורין איכא ס"ס אלא ש"מ דע"כ כולא שמעתין אפי' בט' צבורין לא מיירי כ"א בככר גדול ול"ק לרש"י למה לא מחלק בין גדול לקטן משום דמהכא שמעי' דע"כ בגדול מיירי ויש ליישב קצת בזה דקדוק הלח"מ מדוע לא חלקי תוס' לעיל משום דהכא מוכח להו טפי דלא גרע ס"ס בדאוריית' מדרבנן:
גמ' מדאוריי' בבטול סגי יל"פ וביטיל באמת בעי ויל"פ מדבדק וודאי ביטל דהבודק צריך שיבטל ונ' דהרמב' נקט פי' האחרון ולכך לא הזכור דמיירי בביטול כיון דבבדק קאמר ממילא ביטל:
ויל"ד לד' הר"מ בכ"מ דטעם הרמבי משום דלענין אכילה הוחזק לחמץ א"כ ל"ל להרמב' למתלי טעמא בקבוע ולד' בה"ה א"ש:
רש"י ד"ה אם נשאלי ואין ב"ד יוכל לטמאי נ' דבא ליישב ק' תוס' אמאי נקט ועשה טהרות או"ו להורות דאיהו' וודאי כיון דלבו נוקפו אסור לכנס למקדש אבל לגבי טהרות דביד ב"ד להורות אין בידם לגזור טומאה: גמ' בב"א ד"ה טמאי לר"ל דווקא בב"א אלא דפליגי מאי נקרא ב"א: רש"י ד"ה בזה אחר זה שכ"א סיפר נ' הטעם משום דעל עצמו סופר כי הוא בחזקת וודאי טהור ממילא מוקמינן לי' אחזקתי אבל אחברי' אין עלינו לחקור מזה באיזו חזקה הוא ובזה נ' דתלי' פליגתא דר"י ור' יוסי דר"י ס"ל אנו אומרים לו כיון שאתה מוחזק בחזקת טהרה טהור אתה ועל חבירו אין משיבין לו כלים ור' יוסי סבר כיון דבא לשאול עלי' ועל חבירו וודאי חבירו דומיא דעלי' ג"כ בחזקת טהרה וע"כ אנו צריכים להשיב על שני' וטהורים אין אנו יכולין ואמרי' טמאי':
והנה רש"י בענין שמעתין שבק לעלי' ועל חבירו ולא הביא כ"א ב"א ונ' למ"ש א"ש דמאחר דשואל על בית חבירו ע"כ הוא בחזקת בדוק דאל"כ מה זו שאלה וא"כ גם ר' יהודה מודה לר' יוסי:
וע"ד הרמב' דלא מחלק כ' הכ"מ דדע' משום ס"ס וזה כבר נדחה בדברי הלח"מ דהרמב' לא מחלק בט' צבורים בין ככר גדול לקטן משום דס"ל כמ"ד בלחם משורא וא"כ גם כאן אזדא לה הס"ס:
ונדחה בזה ג"כ ד' המל"מ שהרגיש מסוגי' דכתבות דמחבואה א' מצלת אפי' אינה מחזקת אלא אחת וה"נ שמא אכלתו הרי בלחם משיירי':
ובלא"ה אין סוגי' הגמ' תופס ד' המל"מ דעכ"פ מאי קאמר היינו שני שבילין אדרבא התם בכתובת הק' הש"ס משני שבילין ותי' אבל היינו שני שבילין ליכא לפרושי דר"ל דומיא דמחביאה:
ס' על ס' לא על תוס' שם כוונת דברי' וכ"ת לס' טומאה ברה"י מדמי לה דלא מהני חזקה הרי לעיל לרה"ר מדמה לה ונ' דרש"י שכת' עכבר נטל חמץ בחצר בא ליישב זה דלעיל מיירי שנטל מרה"ר והוה ס' ברה"ר וכאן מיירי שנטל בחצר הו"ל ס' בחצר:
תוס' ד"ה ס' ביאה אבל רש"י וכ' ובב"ב נ' ע"ב:
סייעי תוס' לפי רש"י בע"א מדמסקי' דמשום ס"ס מידו רבנן ש"מ דבס"ד דמתוקמא בר"ה לא אצטריך לס"ס וד' תוס' דהכא וכן דרש"י בשמעתין דלעולם איכא ס"ס אלא ס"ל דס' טומאה ברה"י לא מהני ס"ס ומסיק הש"ס דהכא' ביי"נ כי איכא ס"ס לכ"ע מהניי ורש"י דשמעתין אתי עלה ממק"א כיון דמיירי שבדק ואח"כ ביטל הו"ל ס' דרבנן וגם רבנן מודו ומ"מ קאמר הש"ס בפלוגתא דר"א ורבנן משום דבלא ביטיל תלי' בפלוגתיי':
והנה ה"ה כ' טעם הרמב' דפסק כאן לחומר' משום דעיקר בדיקת חמץ על ספק ניתקנה ואמנם הרמב' כ"כ דווקא בקבוע שהרי ס' טעם המתירין משום שאין כאן קבוע והכא מאי קבוע שייך ועוד לפימ"ש לעיל דהרמב' לא הזכיר מביטל משום שמבית בדוק מיירי ובוודאי ביטל וה"נ מ"ש וצע"ג: תוס' ד"ה על ובדק ורש"י פי' ולעיל פי' רש"י ג"כ הכי ושתקי תוס' ונ' דלעיל י"ל בלא ביטל איכא פלוגתא אבל כאן מה יעשה ותי' תוס' ק' להלים דמהיות טוב אל תקרי רע ולזה דמיירי לאח"ז איסרו דל"ש ביטל אבל באמת ביטל בשעת בדיקה אל חמץ זה לא היה בכלל הביטל ונ"מ אם מצא חמץ לר"מ הוא הוא ולרבנן תלי' באחר שמצא בהיתר:
רש"י אי חמץ שקל וכוון דחזינא צריכין לבדוק לכאורה היה מקום לדבר' אלו בתר דמסיק הש"ס היינו ט' חניות ואמנם כוונת רש"י דאין לפ' כפי' התוס' אי חמץ שקל ואסור באכילה דא"כ מאי קמ"ל היינו ט' חניות פשיטא הוא או"ו אבדיקה נחתא וה"ק כיון דחמץ שקל אי ידעי' בבירור היה צריך בדיקה ה"נ כיון דקבוע לא מקרי ספק כמו כן צריך בדיקה אפי' אחר ביטל דלא הוה כ"א דרבנן מאחר דמחזקי' לי' לחמץ וודאי:
והנה בענין זה רש"י והרמב' שוין דביטל לא מהני בקבוע אבל ס' אכלתי' כגון בככר קטן י"ל דד':
רש"י כהטור דמהני ס"ס והרמב' הוא דלית לי' ס"ס ונ' הטעם דלטעמא אזיל דס"ל ס' דאורייתא מה"ת לקולא אלא דרבנן החמירו ואמנם ס' קבוע בהדיא אסרה תורה וכל ס' דאתיליד בי' הו"ל כאולי אתילד בוודאי דאוריי' והיינו שכ' הרמב"ם בכל ספיקות שפטורין מן הבדיקה שאין כאן קבוע כלומר דבקבוע הוא דמחמרינ' משום דמה"ת ה"ל כוודאי אלא דצ"ע מס' על דמחייב הרמב' ועמד עלי' ה"ה ולשטתו תי' שפיר אבל אנן לדידן צריכן ביאור ונ' ד' הרמב' דכי היכי דבקבוע ל"ש לן בין דאוריי' לדרבנן ה"נ באתחזק אי' והתם כיון דנכנס עכבר לחצר שלפני הבית וחמץ בפיו והחמץ איני נמצא בהחצר הו"ל כאתחזק אי' דגם בדרבנן ספיקא לחומרא: תוס' ד"ה הייני יל"ד מאחר דאמרי' כל קבוע כמחצה ע"מ א"כ הו"ל כתערובות חד בחד ובחד בחד אפילו בדרבנן לא אזלי' לקולא ונ' ד' תוס' דבאמת ס' דאוריי' מה"ת לחומרא אלא דהתורה גלתה לנו במקום רוב אין כאן ספק אמנם במקום קבוע אמרה תורה דאין כאן רוב וא"כ הספק במקומו עומד ובדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא נמצא דלד' רש"י והרמב"ם ל' קבוע כמע"מ דווקא והוה חד בחד ולא אזלנ' לקולא וז"ש הרמב"ם דאין כאן קבוע כלומר כיון דבדק איירי כל בודק מבטל, ובשלומא בוקבוע הו"ל חד בחד ואפי' בדרבנן אזלי' לחומרא משא"כ באינך ספיקא אזלינן בדרבנן לקולא לבר מעל וכמ"ש ותוס' לית להו הך סבר' כ"א טפי מספיקא לא הוה קבוע:
והא דלא מסתבר לתוס' לאוקמי בלא ביטל היינו ג"כ מטעם שכ' מאחר דבדק וודאי ביטל ואי לא מיירי כה"ג הו"ל לש"ס לפי':
ואמנם בר מן דן לא ניחא להו האי תי' דל' היינו ט' חניות ק' דהכא שאני דאיכא חזקת בדוק ואולי הנה רובא בט' תנוי' הוא העדיף שברובא כד כדאמרינן פ"ק דחולין רובא דאיתא קמן כגון ט' חניות לא קמיבעיא ואעפי"כ ליתא במקום קבוע ואמנם האי חזקת בדוק הוה חזקה קלישא דהרי בעאל ובדק ולא אשכח לא סמכי' אבדיקה ואמרי' דמ"מ דלמא לא בדק שפיר ואמאי יהי' קבוע לגבין פחות מלגבי רוב:
באו"ד דלענין אכילה קמבעי ליה ויל"ד א"כ פשיטא דהיינו ט' חניות ונ' דלהכי מייתי תוס' הכא הך ק' למימר דאדרבא אפכא מסתברא דלאו היינו תשע חניות דהוה כנמצא ביד נכרי:
אלא שצריך ביאור דע"כ מיירי כה"ג דאי לא"ה תנא ידעי' דמהכא שקלא העכבר דלמא מעלמא שקלא וצ"ל דנוכל לומר שראינו לעכבר זה מטייל בין הציבורין ובוודאי מהכא שקל אא"כ הדרא ק' לדוכתא פשיטא דהיינו ט' חניות ואולי י"ל דס"ד ס' איסורא לא גרע מס' טומאה ברה"י דאמרי' באין בו דעת לשאול ספיקו טהור וא"כ בנמצא ביד גוי הוא דבעי' רוב אבל בפי עכבר אפי' ס' שרי קמ"ל: