אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ז חידושים על שו"ע יו"ד הלכות נדה

ליקוטי חבר בן חיים ז· רבי חזקי' פייבל פלויט

חידושים על שו"ע יו"ד הלכות נדה

חידושי מסכת נדה

פי' מאמו"ר הגאון אמיתי נ"י על ש"ע י"ד הלכת נדה:

בסי' קפ"ז סק' א' והוא שתרגוש ביציאתו עי' בפלתי שהעלה להלכה ברורה דספק בדיקת עד או שימש מי רגלים ספיקא דאורייתא היא דלמא הרגשת עד הוא וראייתו עצומות וכבר כ' בזה בחי' גפ"ת ר"פ הרואה כתם עיי' בביאורי וטעמא דמלתא כמ"ש הרמב"ם דחזקת דמים רובים יוצאים מהמקור והיוצאים משם יוצאים בהרגשה וזה מבואר ממשנה בסוגי' דפרוזדר עמ"ש בחי' גפ"ת באריכות שייך לכאן אלא שפליתי כ' דמהר"ם מרוט"ב שבהגהות מיומונית פליג וס"ל דספק בדיקה לא הוי ספיקא דאורייתא מדכ' שם ואשה שאין לה וסת לא תחמיר לבדוק אחר תשמיש דכיון דלא ארגשה הו"ל ככתם בעלמא והם אמרו שלא תבדוק עיי"ש, מזה משמע לי' להפלתי דהוי רק ספיקא דרבנן דאלת"ה מה בכך שלא הי' הרגשה הא הוא מיירי אחר תשמיש ואימר הרגשת שמש הוי אע"כ ס"ל דהוי ספיקא דרבנן:

ולפע"ד אין כאן מחלוקת והוא דכבר מבואר אצלינו מספק של ראשונים ז"ל דאין דרך דם לבא בשעת תשמיש ממש בשעה שהשמש בפנים כל שלא ראו ממש שהדם על שלו, או אותיום אבל זולת זה לא שכיח כלל כי אדרבה הוא נותן מעצור להדם מבלי לצאת החוצה, וכבר הוכיח מזה בפליתי וגם נמצא בזה בנודע ביהודה ומשום כן כ' התו' נדה ס"ו ע"א דברואה דם מחמת תשמיש מודה רבי דבעי' ג' זמנים לאחזוק. דהוי וסת גרועה כמו אכלה שום וראתה ומשו"ה נעקר נמי בחדא זימנא בבדיקת שפופרת וכדומה, והנה מתברר מלשון מלחמות ה' ס"פ אלמנה ניזונות דהא דמצרכין בדיקה באשה שאין לה ווסת לא משום דהוחזקה רואה כל שעה ורגע דא"כ מה יועיל בדיקה ג' פעמים, ועוד מה מועיל לה בדיקה כלל, דלמא בשעת תשמיש תראה, הא מוחזקת היא רואה בכל שעה אלא הטעם הוא כן כיון שאנו רואין דהך אתתא אין לה סדר לראייתה אנו תולין שבא לה מחמת חבטות ושארי שינויים וענינים קלים, ואנו חוששין שמה יהי' התשמיש כא' מהם ויגרם להראיי' כיון שבקל היא רואה, ע"כ תבדוק ג' פעמים לפני ולאחר התשמיש, וכיון שנתברר לנו שאין התשמיש גורם לה תו לא צריכה בדיקה אלו דבריו למעיין שם הנה לפי' הנ"ל ודאי לית לנו למיחש שתראה בשעת תשמיש ממש בשעה ששמש בפנים כי אדרבה הוא מעצור הדם אלא שמא מחמת החמדה תראה קודם או אחר התשמיש מיד אז לא שייך למימר הרגשת שמש ומדלא ארגשה לא הוי אלא איסור דרבנן בכתם אבל לעולם מודה המהר"ם מרוט"ב דברואה אח"ז מיד הו"ל ספק דאורייתא שמא הרגשת שמש הוא לה:

ולפי הנ"ל ניחא דכל שלא מצאה אותו יום או לכל הפחות אח"ז מיד לא מספקינן בתשמיש כלל דלא שכיחא:

והעלה בסדרי טהרה דמ"מ בדיקת עד מידי ספיקא דאורייתא לא נפקא ונ"מ אם איכא למיתלי בשום דבר שהי' העד בצד כתמים ועוסקים בה אזי בקל מצרפים והו"ל ס"ס שמא מעלמא ואת"ל מגופה שמא בלא הרגשה מעי"ש, וזה מוכח ופשוט מש"ס גבי בדיקה בעד שאינו בדוק לה פ' כל היד י"ד ע"א עיי"ש ואע"ג דספק בלא הרגשה הוה ספק גרועה מ"מ גבי נדה אמרינן ס"ס כהאי כדמוכח ר"פ האשה שהי' עושה צרכיה ומטעם שכ' פליתי לקמן סי' קפ"ב וסי' ק"ץ ודו"ק:

ומתוך הדברים הללו שהנשים שיש להם כינים בשערה שבאותו מקום דביקים בגופם ממש אי אפשר להם לבדוק מבלי שתפגוש בשערה ויתלכלך מאותו טפין דמים קטנים הבאים מאותן כינים כאשר מנוסה כמה פעמים לכשתקח עד בדוק ותמכמך בשערות מבחוץ אזי המה מלא טפין קטנים כאילו הו"ל לענין אותן טפין כאילו אינו בדיק שהרי עסקה במקום כתמים דהוי אותין המלוכלכן ואותן טפין הנ"ל ואם היתה אותה לבדיקה בלי הרגשה תחילה ואע"ג דאיכא למימר הרגשת עד הוי מ"מ הו"ל ס"ס מכ"ש שאם איננו כ"א טפה א' דבלה"נ יש להקל בספיקא כמשמע בש"ס מ"א ע"ב מקור שהגיע ב' טפין מרגליות טמאה ודוקא ב' אבל א' אימא מעלמא אתא עיין ב"ח וסדרי טהרה בשם תשובת אחרונים דבקורט דם לית בי' הך חזקה דרוב דמים מהמקור, א"כ ה"נ בסוגי' נ"ל כן, ולצריף כל המתירים הנ"ל:

ואמנם הא דוקא בדלא ארגשה ובדקה עצמה כהנ"ל יש לסמוך ולהתירה אבל בדארגשה ובדקה ומצאה כל אלו אע"ג דבדקה ומצאה נמי מראה טהורה על העד באופן שיש לתלות ההרגשה במראה הטהור כמבואר בתה"ד הומ"ל, דהני טפין מהכינים אתו, ומ"מ מכיון דם דהרגשה הו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא, ובדלא ארגשה נמי דוקא בשהוחזקה בטהרה:

כגון בין וסת לוסת, וא"נ בימי נקיים אחר שכבר הוחזקה שנסתם המעיין ושיעור זה יתבאר בדברינו אי"ה לקמן בסי' קצ"ו סי' יוד וא"נ בשלא סמוך לוסתה אבל ביום או יומיים סמוך שרגיל האשה להקדים או לאחר באילו ימים אינו מוסכים להקל בכל אלו:

וכ"ז נמי דווקא בשנתברר לנו שזאת האשה יש לה המיחוש מאותן הכינים ולכל הפחות תנסה עצמה בכל רביעית השנה וכדומה על שערותיה מבחוץ אם עדיין מוכיחה קיים דלא יהי' אלא מכה בעי נמי שתדע שלא נתרפא המכה עמ"ש לקמן בזה אי"ה בסי' קפ"ז:

ודע דכל החומרות אלו הם משום שספק בדיקת העד היא ספיקא דאורייתא משום דלמא ארגשה וכסבורה הרגשת עד הוי וא"כ דווקא כשהכנסה העד כ"כ בעומק עד המקום ששמש דש שהוא מקום פה, המקור כמ"ש הרמב"ם ואז י"ל שטעתה וכסבורה הרגשת עד הוי אבל אם לא הכנסה כ"כ בעומק אין כאן בית מיחש כלל וכ"כ סדרה טהרה אלא די"ל הואיל דאין אנו בקיאין לשער במקום השמש דש ונהי דלענין בדיקת הפסק טהרה לקמן קצ"ו אני מחמיר מאוד להצריכה בדיקה בעומק מאוד בכל יכולתה וכאשר יבואר שם אי"ה ביתר ביאור מ"מ לענין ספק הרגשה כל שהכנסה בעומק קצת יש לחוש שמא היינו פי המקור והו"ל ספיקא דאורייתא ואין להקל אלא כשבדקה רק קצת לפנים מפה הרחם אז יש לסמוך להקל:

ובזה י"ל מ"ש הרמב"ם פ"ד מה' א"ב וז"ל אשה מטמאה בין באונס ובין ברצון ואפילו לא יצאה דם לחוץ ולא נעקור מהמקור עדיין הוא בבית החיצון טמאה וכו' במקום שמגיע האצבע בשעת גמר ביאה וכו' בזמה"ז שאין בקיאות הדבר כל שהאשה מוצאה דם בעד שלה טמאה עכ"ל ודבריו נפלאים ועמד בהם בסדרי טהרה מה ענין בקיאות לכאן כיון שהאשה מוציאה בעד הרי יצאו לחוץ וחזקות דמים מן המקור, ולפי הנ"ל ניחא דנ"מ דכל שמוציאה מן אותו מקום תלינן דארגשה וסברה הרגשת עד הוי:

ועוד י"ל דווקא כשלא הרגישה ומצאה דם על העד אז י"ל ולהחמיר שמא מצאה דם על העד אזי י"ל להחמיר שמא טעתה בהרגשת עד וכדומה, אבל אם אמרה ברי לי' בשעה שהי' העד בפנים הרגשתי פתיחת המקור לא אמרינן דלא היה רק ספיקא דשמא טעתה וסברה שנפתח מקורה ואינו אלא הרגשת העד זה לאו אמת בשלמא בהיפוך י"ל דע"י הרגשת העד או השמש או מי רגלים א"א לה להבחין בפתיחת המקור אז נאומר ארגשה ולאו אדעתא כי שטרדה בהרגשת עד הוי ושמש אבל כשאומרת הרגשתי פתיחת המקור אין לנו לומר דהרגשת עד נתחליף לה בפתיחת המקור זה לא אמרינן והו"ל לגמרי ואין לצירוף עם שום ספק לעשותו:

ובזה נבין דברי תוס' בשבועות י"ח ע"א ד"ה והוא שנמצא וכו' שהקשו דהמ"ל אם באמרה נטמתי מ"ט פטור מקרבן והק' בפליתי דלמא באמרה הרגשתי ומש"ה לאח"ז פטור מקרבן אימר הרגשת שמש היו ע"ש שהאריך ולפי הנ"ל לק"מ דע"כ ל"א ר"פ הרואה כתם לעולם דארגשה ואימר הרגשת שמש הוי אלא בלא ארגשה אז אמרי' לעולם ארגשה והא דאמרה לא ארגשה אימר הרגשת שמש הוי וכן פיו הוא בעצמו בריש דבריו בשם שב יעקב והסכים עמו אבל באמרה הרגשתי הי' חייב קרבן גם אחר זמן ואין לנו לתלותו בשמש ובעד וכה"ג וזה ברור לפע"ד:

ומה הוא ענין הרגשה בירר שב יעקב דווקא פתיחת המקור או שכל גופה נזדעזע כמ"ש הרמב"ם אבל הרגשת זבת דבר לח הוא לא כלום ואם כי לשון הרמב"ם מורה כן פ"ה מ"ה א"ב ה' י"ד יותר מזה מוכח בש"ס ר"פ הרואה כתם, דאמר אי דארגשה וכו' ומסיק אימר הרגשת רגלים הוא וק' מכל האי כיון שהטילה מ"ר ע"כ הרגשה זבת דבר לח ומעיקרא מאי קארי לה, אע"כ דזיבת דבר לח לא מיקרי הרגשה וראי' עצומה היא זו, ודברי מו"ז הרב מה"ר שש"ך באותו תשובה צריכה ביאור הארכתי בש"ת, ובספר נודע ביהודה לא שת לבו לראיי' זאת וכ' דהרגשה הוא זבת דבר לח ומייתי דהא הרגשה נפקא לן מבבשרה ומהאי קרא נמי מטמאה בפנים כבחוץ, והאי בפנים ע"כ חוץ מן המקור וה"ה הרגשה נמי חוץ למקור והיינו זבת דבר לח דאילו הרגשת פתיחת פי המקור היינו במקור ולא מבחוץ ומלבד שכל דבריו בזה אינם מוכרחים לפי ציור הרמב"ם דהאי בפנים כבחוץ היינו מקום שהשמש דש ושם הוא הרגשה מקום הפתיחת:

בלאה"נ ראיתו אינו מוכרוחת דהא דרשי' נמי מבבשרה ולא בשפופרת פי' שיגיע הדם בבשרה ממש לא שתוציאנו ע"י שפופרת וא"כ הך בשרה היינו בשר הפתח המקור שם יגיע הזיבה בלי הפסק שפופרת דאילו עקר דם את פתח המקור כבר נטמאה שהרי נטמאה בפנים כבחוץ, ואם אז תוציאנו בשפופרת לחוץ פשיטא שאין חוזר להטהר אחר שכבר נטמאה ביציאות חוץ לפתח אע"כ הך בבשרה ולא בשפופרת היינו שלא יפסיק שפופרת בין הדם לבשר המקור ה"נ עד שתרגיש בבשרה היינו פתח המקור והיינו פתיחת הפתח ההוא ולא זיבת דבר לח וכבר הארכתי בתשו' הנ"ל בעפ"י ודחיתי כל דבריו באותה תשובה:

דינים העולים מהמאמר הנ"ל:

א' אין הרגשה דאורייתא אלא במרגשת פתיחת פי המקור או שנזדעזעה כל גופה כדרך שיאירע לנשים בעת וסתן אבל הרגשת זיבת דבר לח לא שמי' הרגשה ואין כאן חשש דאורייתא כלל:

ב' באשה שהרגשה כנ"ל אע"פ שהי' בשעת תשמיש או הטילה מי רגלים או בדיקת העד לא אמרינן דמספקא לן דלמא הרגשת שמש או העד מ"ר נתחלפה לה בהרגשה והו"ל רק ספיקא דאורייתא זה לא אמרינן אלא כל שאמרת הרגשתי הו"ל בודאי דאורייתא כי אין מקום לטעות בכך:

ג' בדקה בעד ולא הכניסה בעומק רק לפנים מפי הרחם כ"ש אם לא הקגישק כלל אין וכאן ספק דאורייתא כלל:

ד' הכניסה בעומק קצת יותר מהנ"ל אע"פ שלא הרגישה כלום והו"ל ספיקא דאורייתא אימר מפני הרגשת העד לא הרגשה פתיחת המקור לכן כל שמוצאת דם על העד הו"ל ספיקא דאורייתא:

ה' ומ"מ אם יצטריף לזה חד ספק אחר כגון שהעד היה מונח בצד העוסקים בכתמים וכיוצא בזה יש לטהר מטעם ס"ס ספק מעלמא ואת"ל מגופה דלמא לא ארגשה כיון שיש לה חזקת טהרה בלבד בלא"ה:

ו' לכל אותן נשים שיש להם כינים בשערות שבאותו מקום אם יתבאר זה שאותן כינים דרכן להוציא טפין דם כגון שהתחככה בבגדי נקי ע"ג שערות מבחוץ ונמצאו על הבגד טפין דם בזו כ"ז שמוחיכה קיים ר"ל שבידוע שעדיין יש לה זה המיחש שגדלים הראשון שבאותו מקום שמוציאין טפין כאילו ולכן צריכה שתבדוק עצמה איזה פעמים בשנה ולכל הפחות פ"א ברביעית בשנה ע"ג שערות מבחוץ לאורך המקום ולראות אם עדיין הרחש מצואה ואם מוציא אותן טפין דמים ועיין בסמוך:

ז' כל זה דווקא שמוחזקת מעינה סתום ואפי' בימי נקיים ומכ"ש בין וסת לוסת עד יום יומים קודם זמן וסתה מעינה כסתום בנתים שאז יש לה חזקת טהרה ממש ומסייעים לס"ס הנ"ל אבל מיום או יומים שסמוך לוסתה שעליה אז לראות שדרכן של נשי דידן להקדים או לאחר כמ"ש הראב"ד בבעלי נפש ויתבאר בסי' שאח"ז אי"ה ומאז עד שעבר זמן הוסת וראתה מעינה עד שהוחזק סתום באופן שמתבאר בדב' לקמן סי' קצ"ו סע' יוד אי"ה עד אז לא נתחזקה בטהר ממש ולא נסמוך על ס"ס כי אינו ס"ס טוב:

ח' לפי דעת של סדרי טהרה בקרטן יבשים או אפי' טפה דם אלא שהוא רק טפה אחת אפשר דלא שייך בכה"ג חזקת על דם היוצא מן המקור שאינה יוצא אלא בהרגשה ואין כאן ספק דאורייתא כלל יש לצריף זה להחרים אחרים: סעיף ק' ב' יושבת עליו ז' נקיים פלוגתא הרמב"ם והפוסקים בענין נדה דאורייתא מבוארים למעיין דלהרמב"ם מיום שהתחלה לראות פעם ראשונה או אחר לידתה אז תחשוב ותספור לעולם ז' נקיים והם נקראים ימי נקיים נדה ואחריהם י"א יום והם נקראים לעולם ימי זיבה ולדידי' אם תראה ביום ז' לנדתה שצריכה לישב ששה והוא אותן הימים אע"פ שתשב בהם לנדתה מ"מ ימי זובה הם לכל דניהם וכן אם תראה בסוף ימי זיבתה יום או יומיים שצריכה לישב ז נקיים והנקיים האלו נקראים לרחק ימי נדתה אע"פ שהם נקיים של זיבה מ"מ לימי נדה יחשוב וכן תספור לעולם ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה בין תראה בין לא תראה והרמב"ן וכל הפוסקים פליגי שלא יתחלו י"א ימי זיבה אלא אחר נדה שראתה בהם וכ"ז שלא ראתה אפי' תשהה כל כך מאה ימים לא יהי' ימי זיבה לכן משתעשה זיבה גדולה לא יתחלו ימי נדה עד שיעלו ז' ימי נקיים רצופים ואם תסתור בתוך אותן הימים אפי' כמה פעמים לא יעלו לחשבון עד שיעברו עליה ז' נקיים רצופים ואז יתחילו ימי נדות ודע דצע"ג לשי' זו דקיי"ל כל י"א יום הוא בחזקת טהרה כמבואר במשנה ס"פ בנות כותים ובגמרא שם ומשמע דזה עפי' טבע ולא עפי' הלכה ל"מ מבלי טעם דהיינו להך מ"ד הוא לענין דיה שעתה שהוא חששא דרבנן בעלמא כך ידעו בטבע שהאשה מעינה סתום שסומכים לימי נדות והילך לשון הרמב"ן פ' מצורע על פסוק וידיו לא שטוף במים בסוף דבריו ובזה לשונו הקל הכתוב בזוב האשה בעת נדתה ולא חייב בה קרבן בעבור שהיא בטבע ולא נתרפאות משום חולי וכו' אבל כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת הידוע או שתוסיף על העת וזה החלי או שתוסיף על העת ויזוב זוב דמה אחרי הז' ההמה הנה הוא חולי כזוב והצריכות בה קרבן בהתרפאות כדין הזב עכ"ל לעינינו עיי"ש מבואר שבטבע הענין שתהי' מסולקות בדמים באותן הימים וצ"ל לפי"ז אם תמנה ז' נקיים והם נמשכים ובאין לי"א ימים וגם בסוף הנקיים תסתור ותספור ז' אחרים וכן כמה פעמים עד שתטהר לבסוף הקץ ימים רבים ויתחילו ימי נדתה ותראה בהם ותטבול וי"א ימים אח"כ אז דנים אותה למסולקות בדמים ואיך יהי' זה הא אי לא הי' סותרות: ימים ראשונים הי' עתה ימי נדתה ולא ימי זיבה לזה י"ל דכך הוא הטבע דכ"ז שלא תשב לה ז' נקיים ממש לא נתרפאה חוני הזיבה הראשון אפי' משוך בה ימים מאוד וכל שלא נתרפאה מחולי לא תחזור אבל הצלע"ג תינח בתראה דם ותסתור י"ל דהכל הוא מקור משחת מחולי הזיבה אבל פולטות שכבת זרע דסותרת יומה איך אפשר שע"י אותה הפליטה תשתנה הטבע שתהי' מסולקת בדמים באותן י"א ימים שאחרי ימי נדתה שיהי' פי' חשבון ימי זיבה שנמשכה ע"י פולטות ש"ז וזה הוא שק' בדין טהרה ולא מצאתי למיפתור ועיין בדין שאח"ז מה שאכתוב בדעת הרמב"ם:

וזה לשון עט"ז בסי' זה ואם עברו כל י"א ימים ולא ראתה בהם חוזרות לתחלת ימי נדתה שאם שוב תראה תוך ז' הימים יש לה דין נדה שכתבנו בתחלות הסי' ואם ראתה בתוך י"א יום ג' ימים רצופים ונעשות זבה גדולה אינה חוזרות לימי הנדה עד שיהי' לה ז' נקיים ואז יתחילו ימי' נדות ואחרי' ימי זיבות וכן לעולם כל הימים עכ"ל וזה לשון האחרון שכתוב הש"ך דס"ל להעט"ז כהרמב"ם דז' ימי הנדות ואחרי' ימי הזיבות וכן לעולם אמנם במנחת יעקב כ' שהש"ך לא ראה תחילות דברי' העט"ז שכתוב להדי' שאינה חוזרות לימי נדתה עד שהיתה לה ז' נקיים ויהי' מבואר כרמב"ן וסייעתו ודלא כרמב"ם עכדת"ד:

והאמת כמ"ש מנחת יעקב אבל מ"מ גם הוא לא ראה ראשית דברי העט"ז שכתוב להדי' שאם שוב תראה תוך הז' ימים יש לה דין נדה וכו' ואילו להרמב"ן מה ענין לזה ימי נדה הא אפי' מאה ימים או יותר כ"ז שלא תראה אפי' לסוף ימים או שנתים ולא תהי' נדה לא תחזור לימי זיבה ומ"ט קרי לי' ז' ימים ימי' הנדה וזה שי' הרמב"ם דיהיב לה לעולם ז' וי"א י"א וז' והנ"ל בעט"ז שלקח לו דרך לעצמו להכריע בין ב' דיעות וס"ל דאם תראה בימי הנדות או בימי הזיבה לא תזוז מהם עד שתטהר מטומאתה ואפי' אם ימשכו כמה ימים דלא כהרמב"ם אמנם אם לא תראה כלל ס"ל כהרמב"ם שתמנה לעולם ז' וי"א וי"א וז' ואם תראה בתוך ה"ז יהי' לה דין נדה ולא תהי' זיבה עד שתטהר מנידתה וכן אם תראה בתוך הי"א לא תחזור לנדה עד אחר שספרה נקיים וזה דרך אמצעה:

ובזה יתישב מש"כ העט"ז גבי אין אשה קובעת וסת בימי נדתה ובימי זיבתה כגון שראתה בראש חדש ובט"ו לחדש והק' הש"ך עליו:

דבאופן זה יהי' הט"ו לעולם בימי זיבה ולא ישתנה כלל עד"מ מתחילת ראייתה שממנה תחייב אותה הראיי' הוא בר"ח ניסן ווסתה ימשכו ימי נידה וזיבה עד י"ח ניסן וחזרה וראתה בט"ו ט"ז י"ז ג' רצופים שנעשת זבה גדולה וצריכה נקיים והם נמשכים עד כ"ד ניסן ובכלל מעתה חוזרות לימי הנדה ז' ימים והם כלים ביום ב' דר"ח אייר ואילו לא תראה ראיתה זאת בר"ח היו מתחילים אז י"א ימי זיבה וכלים בי"ז אייר נמצאו כי ט"ו אייר אינן בימי זיבה אבל עכשיו ראתה בר"ח אייר דם נדות ששה והוא אינה ניכנסת לימי זיבה עד ימי טהרה מנידתה ביום ז' אייר ואח"כ יתחילו י"א ימי זיבה וימשכו עד ר"ח אייר וכשתגיע ליום ט"ו ותראה בו תהי' בימי זיבה וכן כשתראה באייר ג' רצופים ט"ו ט"ז י"ז ותצריך נקיים ותחזור ממש לחשבון הנ"ל באופן שלעולם יהי' יום ט"ו בימי זיבה משא"כ אלו לא ראתה בר"ח וק"ל:

סעיף ק' ג' שבעה נקיים בטור כ' בסי' זה שזבה דאורייתא טובלות ביום שכ"כ בשומרת יום ובב"י משמע דמדאוריי' הא דקאמר הכא אבל מדרבנן לא תעשה כן וק' ממשנה מגילה ס"פ ב' דקאמר לא תטבול עד שתניץ החמה אבל משתנץ החמה מיהת שרי' והיינו מדרבנן דאי מה"ת אפי' מעמוד השחר נמי כמבואר שם וכולן שעשה מעלות השחר כשר:

וצ"ל דר"ל דבזמן המשנה עדיין לא גזרו על הטבילה ביום כמ"ש התוס' כ"ט ע"ב ד"ה ח"ש היא וכו' אבל היותר נראה לי דס"ל להטור דטבילה מותרת ביום משום טבילה בזמנה מצוה לא גזר עליו ומ"ש לקמן סי' קצ"ז שלא תטבול ביום היינו בזמנה שאין כאן טבילה בזמנה כלל כמו שיתבאר שם אי"ה וכעין שכ' תוס' ס"ב ע"ב ד"ה אבלי בסו"ה:

ועד"ז נוכל לומר הרמב"ם דפסק גרגרן אסור והקשו עליו הרב"י דהיינו כר"ש דלא כר"א דפ' בא סימן נ"ד ע"א הנ"ל דס"ל להרמב"ם דאי מותרת לטבול ביום בתוך י"א שפיר יש לאסור גרגרן ביום י"ב אטו תשמיש תוך י"א יום אבל אי אסור לטבול בתוך י"א יום אין נגזור יום י"ב אטו תוך י"א שתביא לשמש כאמה הא אסורה לטבול וא"כ גרגרן מותר וס"ל בהא גופא פליג ר"ש ור"א הנ"ל וכיון דמסתמא דתלמודא כ"ט ע"ב הנ"ל דקאמר דאסור לעשות ס"ל דטבילה מותר באמה ממילא גרגרן אסור וקצרתי בזה למעיין משום דלא נ"מ מידי לדינא בזה"ז ודו"ק היטב סליק סימן הנ"ל: סי' קפ"ד סעי' א' רוב נשים יש להם וסת לזמן ידוע וכו' או משלושים וכו' כ' הטור והביא הש"ך שסתם עונה בינונית הי' לל' יום וכן מתבאר מש"ס וצ"ע להרמב"ם דס"ל דכל ימיה סופרת ז' וי"א וכן לעולם א"כ לא משכחת יום למ"ד שלא יהי' בימי זיבה וקשה והא קיימ"ל דאפילו וסת קבוע אינה קובעות בימי זיבתה ואפי' היתה רואה ג' פעמים ביום ל' לא היתה חוששת לו ואיך תחוש ליום למ"ד משום עונה בינונית ואע"ג דבמסקנא ס"פ בנות כותים קיי"ל דנהי דלא קבעת וסת דהיינו לתיעקרי ג"פ ומ"מ חוששת לו ומ"מ הא יום למד הוא לה כוסת קבוע דכ"ז שלא תקבע וסת אחר ג"פ חוששת ליום למ"ד ואמאי הא לא הוי וסת קבוע בימי זיבתה ועוד דא"כ כדשקיל וטרו הש"ס אי חוששת בימי זיבה או לא אמאי לא פשיט לי' מהך דעונה בינונית דבש"ס ט' ע"ב דבזמן עונה לא פליגי ובאמת יום שלושים משכחת לראי' שלא יהי' בימי זיבתה כגון אם הראי' היתה ראוי לזוב וליום של אחריו הו"ל ימי נדות אבל בש"ס ט' ע"ב מבואר דבהיתה בימי נדות נמי הוי יום שלושים זמן עונה בינונית ואמאי הא הו"ל בימי זיבה ולהמשך הרמב"ם דכל שקובעות לה וסת חדש אפי' בימי זיבה מתחיל עתה ימי נדות ועיד"ז יהפכן ימי זיבות לנידות ונידות לזבות וכל ראי' שתראה אפי' בימי זיבה צריכה לחוש שמא שינוי וסת הוא ותתחיל להיותו נדה וצריכה לחוש לזה כמ"ש ה"ה פ"ח מ"ה א"ב ה' יוד י"ל קצת אבל גם דברי הה"מ בפי' דברי הרמב"ם איננו נכון וגם השיטה צריך עיונא רבא וצריך אצלי תלמוד:

סעיף ק' ב' מלמ"ד ללמ"ד וכ' הש"ך ותוך למ"ד מקרי שלא בשעת וסתה משמע אפי' לקולא דלא בעי בדיקה ותמהו עליו א"כ אשה שאין לה וסת היכא משכחת לי' נ"ל דס"ל דעד למ"ד יום הוי מסולקת בדמים ומשם ואליך הו"ל כאשה שאין לה וסת והא דאמר ר"מ ספ"ק דנדה דיוצא לעולמים ולא יחזור אע"ג דתוכל לשמש כל למ"ד י"ל דמשום דמקלקלי לי' בתר שלושים כמ"ש שם אתוך י"א יום והא דאמרינן ס"פ בנות כותים די"א ימים ראשונים לא חיישינן דמקלקלי לי' עיי"ש תוס' ד"ה לא צריכה לר"מ וכו' ולפי הנ"ל מ"ש י"א יום דנקטי ר"א כל שלושים יום ראשונים לא הו"ל למיחש י"ל דמ"מ דבשארי ימים גזרינן אטו אחר למ"ד שנתקלקלו אבל בי"א הראשונים דבלאה"נ מסולקת מדמים לא גזרינן אטו ימי נדה וימי נדה גופה אטו אחר שלושים כולה האי לא גזרינן ודוחק ויש התלמידים אמרו דלר"מ דחייש למיעוטא מודה הש"ך דלא נסמוך להקל בתוך למ"ד ונכון הוא וע"ה בנדה ט"ו מ"א ל"ש שיצאה מתוך ימי עונתה ובחי' רשב"א שם:

סעי' ג' גם אין לה להחמיר לבדוק עצמה וכו' עמ"ש לקמן בזה סי' קפ"ד סעי' ד' בשעת וסת צריך לפרוש ממנה עונה א' הנה ממש רוב הפוסקים ותוס' במס' נדה בדוכתא טובא העלו דוסת לאו דאורייתא ועפי"ז כ' הראב"ד בס' בעלי נפש דמכ"ש דסמוך לוסתה לאו דאורייתא וכ"כ הרמב"ן בהלכו' וכ"כ הרשב"א בתורת הבית הארוך דקכ"ה שנדחקה מאוד בש"ס פ"ב דשבועות דמחייב חטאת אכניסה סמוך לוסתה ואי ס"ד לאו דאורייתא דמה"ת לא חיישינן שתראה א"כ אנוס הוא, והרשב"א במשמרת הבית שם כ' אדרבא משם מוכח דלאו דאורייתא הוא דאס"ד דאורייתא א"כ אמאי חייב חטאת מזיד הוא אע"כ ל"ד ונהי דלא אסרתו תורה משום שמא תראה מ"מ לא הוי לי' לבעול ולמימר יכולתי לבעל ע"ש ואין כוונתו דלא הוי שב מידיעתו דנהי דלא הזיד אלא בשעה וי"ל מכרת שב מידיעתו הוא מ"מ הכא שאני דהתורה חששא שמא תראה והחמירה עליו לפרוש משום שלא יבא לידי כרת והוה היקל בעיניו איסור כרת ואמר יכולני לבעול הו"ל כאילו אינו שב מידיעתו לענין כרת ועיין מש"כ תוס' שם ס"ז ע"ב ד"ה אי ובשבת ס"ט ע"ב ד"ה אלא וכו' ועיימש"כ תוס' חולין ה' ע"ב ד"ה אינו מ"מ דבריו בזה אינם מוכרחים וגם במ"ש אע"ג דלאו דאורייתא מ"מ הו"ל שוגג ולא אונס הוא דוחק גדול:

אמנם תוס' ביבמות ס"ב ע"ב בשם ר"ת כ' דבסמוך לוסתה הוא דאורייתא וכ"כ הרא"ש שם ומשמע מלשונם דסמוך לוסתה דוקא הוא דאורייתא אבל מודים דוסתות דרבנן וכן ראוי להיות כדי שלא יסתרו התו' ורא"ש דיבמות עם דבריהם במס' נדה בכמה דוכתא:

וכן בס' התרומה וס' יראים וכ' אלי מורי הגאון ר' נתן אדלער כ"ץ ו"ל בתשו' דטעם דניהו דלשמא ראתה לא חייש מ"מ שמא תראה חיישינן עכ"ד ופי' לדבריו י"ל דהא וסת ל"ד דאע"ג דחזקה דאיתחזק תלת זימנא הוי דאורייתא בעלמא ומ"ש הכא דל"ד וצ"ל דמשום חזקת טהרה אשה מנגד מחזקת אורח בזמנו בא וא"כ תינח להחזיקה בטומאה משעת וסת ואילך וע"ז נאמר יש לה חזקות טהרה אבל למיחש שמא תראה עתה לזה אין לה מחזקות טהרה מנגד דהא אין לה חזקה שלא תראה לעולם שוב מצאתי בנודע ביהודה: ובזה הבנתי היטב דברי רא"ה בבד"ה על הרשב"א ד' קנ"ה ע"א שכ' דעונה קודם שעת הוסת היינו דרבנן אי וסת דרבנן משא"כ מה שנאמר מן היום אחר שעת הוסת הוא מה"ת ואפי' אי וסת מדרבנן וש"ס דשבועות דאמר סמוך לוסתה לא דאיק ואזיל למ"ד וסתות דאורייתא עכ"ד וס"ל משמעות לשון סמוך לוסתה משמע קודם לוסתה ומש"ה נדחק דסוגי' דשבועות לא דאיק ואזיל למ"ד וסתות דאורייתא מ"מ סברתו צ"ע מ"ש מה שקודם תהוסת למה שאחריה:

ולפי הנ"ל ניחא דס"ל ניהו דחיישינן שמא תראה דלזה אין לה חזקות טהרה מ"מ הא בכלל הימים שבין וסת לוסת ל"א הכי דניחוש דשמא תראה וע"כ משום דחזקה אורח בזמנו בא וא"כ הה"נ ביומי לא יבא אלא בזמנו מ"מ א"א טמאה האשה אי עברה ולא בדקה משום דחזקות מנגד לזה א"כ קודם לזה שרי אבל לאחר שעבר רגע הוסת ולא בא אורח בזמנו בודאי כ"ע מודים דניהו דשמא ראתה לא חיישינן מ"מ שמא תראה חיישינן ואי משום אורח בזמנו בא הא לא בא בזמנו וצ"ל לפי דבריו דלמ"ד וסתות דאורייתא דאסורה מן התורה גם בשעות שלפני שעת וסת היינו מדרש' דקרא דוהזרתם דעל אחר הוסת לא צריך קרא דהשתא שמא ראתה חיישינן ר"ל שאם לא היתה בודקת מיד כשיעור הוסת היתה טמאה מן התורה דשמא ראתה כ"ש דניחוש דשמא תראה אפי' בדקה כשיעור וסת ומצאה טהורה מ"מ איך תשמש שמא תראה ע"כ צ"ל דקרא אלפני שעת וסת קאי כנ"ל לדבריו ומה שתמה הרשב"א עליו דמה הועיל דכיון דע"כ עדיין צריך נדחוק בגמרא בשבועות דלא דאיק ואזיל למ"ד וסתות דאורייתא א"כ מי הביאו לכל זה לימא סמוך לוסתה דרבנן לפניו ולאחריו ואי משום דסוגי' דשבועות הא אכתי מוקי לה למ"ד וסתות דאורייתא:

לפע"ד דברי רא"ה נכונים הם דבסוגי' דשבועות שקלי וטרי אביי ורבא אליבא דר"ה דהוא מרא דשמעת' דמחייב ב' על כל הכניסה ועל הפרישה וא"כ מה דוחק כלל דהסוגי' קאי אי וסתות דאורייתא דהא ר"ה ס"ל הכי בנדה ע"ש ט"ז ע"א תוס' ד"ה אלמא וכו' וסתות דרבנן וכו' ואלא משום דשקלי וטרי אמוראי התם בשבעות וכו' ס"ד דכל הני אמוראי נמשכים בתרא דר"ה דלא כהלכתא וע"ז יפה כ' ראה דודאי אי להא דחייב אכניסה ואפרישה לכ"ע דאחר שעת הוסת הוי דאורייתא לכ"ע ומשו"ה שקלי וטרי התם דנ"מ גם להלכתא אלא להך לישנא דסמוך לוסתה דנקטי בלשונם לא דאיק משום דעיקריהו לפי מ"ש דברי ר"ה דס"ל וסתות דאורייתא ומשו"ה נקטי הך לישנא וא"ש דברי רא"ה בעז"ה ודו"ק:

אמנם הראב"ד והרמב"ן ורשב"א דס"ל דגם סמוך לוסתה דרבנן ולא חשו לשמא תראה כנ"ל דס"ל דרבנן לא משום חזקות טהרה המנגדתה אתאינן עלה דבשעת ביאת האורח לא שייך כאן חזקות טהרה כלל דומה למה דאמרינן אדם יש לו חזקות חי כדאמרינן בגיטין כ"ה ע"א א"כ הה"נ הכא בהגיע שעת וסת הוא כהניחו גוסס אלא הטעם דוסתות לאו דאורייתא מטעם והוא משום דהרי אשה זו שקבעה וסתות ליום כ' בחודש דאין זה היום גורם לכל הנשים או לרובן אלא אצל זאת האשה לפי טבעה ומזגה ואשה אחרת שנשתנית בטבעה לא יגרום לה יום זה אלא יום אחר וא"כ איך אפשר לאוקמא חזקה על זה הא דרך בני אדם לשנות מזגם וטבעם בכל שעה ורגע ע"י מאכלים ומלאכות ויגיע ומנוחה ופחד ושמחה וצלחה:

וכ' הר"ן בתשו' דחזקת בריאת דבאדם לאו חזקה מעלי' מפני שאדם עשוי' להיות חולי הביא רבי לקמן סי' ר"א ופסוק שם כדבריו בש"ע סעי' ס"ה וא"כ מכ"ש הכא וזה טעם יותר ראוי ונכון וכן בארתי בתשו' אחת וא"כ הדין נותן בעבור זה דגם עונה הסמוך לוסתה ל"ד דגם לשמא תראה היום לא ניחש וגם הוא כעין ס"ס שמא לא תראה ואם לא תראה אלא בזמנו ממש: ואמנם אחר שעת הוסת אין כאן אלא ספק א' שמא לא תראה היום כלל אבל אם תראה בודאי יש לחוש כל רגע וגם בזה א"ש נמי דברי הרא"ה הנ"ל וק"ל המורם מהנ"ל יש כאן ג' מחלוקת ושיטות לראב"ד ורמב"ן ורשב"א טעם וסתות דרבנן משום דחזקת אורח בזמנה היא באה עשוי' להשתנות ולטעם זה אפי' סמוך לוסתה דרבנן:

ולר"ת ולסה"ת וס' יראים והרא"ש הטעם דוסתות דרבנן משום דחזקת טהרה מנגדתו וא"כ סמוך לוסתה מיהא דאורייתא דלשמא תראה חיישינן דלזה לא מהני חזקות טהרה:

והרא"ה מכריע קודם שעת הוסת הוא דרבנן ואח"כ הוא דאורייתא וא"ש לכל הטעמים והסברות:

סעיף ה' ולא משאר קרבת אלא מתשמיש המיטה בלבד ובתה"ד סי' ר"נ העלה דמשאר קרבת נמי אסור דהיינו חיבוק ונישוק שהם לחיבת ביאה דהרי קיי"ל כהרמב"ם לעיל בסי' קכ"ז ועמ"ש הש"ך בסי' ס"ק יו"ד ולכאורה לא מבואר אי סמוך לוסתה דרבנן וא"כ י"ל כעין דאורייתא תיקון אלא אי סמוך לוסתה דאורייתא וי"ל הואיל ואין בו אלא עשה בעלמא מודה הרמב"ם דלא נאסור חיבוק ונישוק מה"ת מ"מ י"ל שאני הכא דטעם הזהרות שלא יפגע באיסור כרת בהיותה נדה ממש א"כ י"ל דנאסור ממש כמו בנדה ובת"ה מראה פנים להיפך ומשנלע"ד כתבתי לכבוד למורי הגאון מוה' נתן אדלער כ"ץ ז"ל בתשובה אלא שדעתו נוטה להחמיר עפ"י דעת הפוסקים ראשונים דמפ' הא דחייב אדם לפקוד אשתו בדברי רצויי בעלמא ביבמות ס"ב ע"ב והם גרסו התם לא צריכה אלא סמוך לוסתה משמע דבסמוך לוסתה נמי דברי ריצויי הוא דשרי ולא חיבוק ונישוק ולדדהו צ"ל דקמ"ל דמחייב לרצותה או דשרי לו להרבות בדברי רצוי ואפי' בשעה שהוא והיא משתקקית ולאינך נמי דמפרשי פקידה בחיבוק ונישוק כמ"ש הרשב"א בת"ה מ"מ משמע דבלא יציאה לדרך אסור חיבוק ונישוק וכ' ז"ל דמלשון רמב"ם משמע להדי' דשארי קרבות מותר והא הוא החמיר וס"ל דקריבה דגלוי עריות דאורייתא ואיך מה"ת לחלק ותי' וז"ל דס"ל להרמב"ם דבשלומא תשמיש אסור סמוך לוסתה דשמא תראה ותאמר נטמאתו ויהי' אסור לפרוש ממנה באבר חי משא"כ חיבוק ונישוק אם תרגיש נפרוש מיד ודפח"ח: בזה היה אפשר ליישב השמטת הרמב"ם להא דחייב לפקוד אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך וי"ל דס"ל להרמב"ם דא"נ סמוך לוסתה דרבנן מ"מ מה"ת להתיר בשעה שהוא יוצא לדרך לשמש ממש כקו' התוס' שם ומשו"ה ס"ל דהאי חייב לפקוד היינו בחיבוק ונישוק וכדעת כמה ראשונים אלא דס"ל להרמב"ם למאי דקיי"ל דוסתות דרבנן מותר בחיבוק ונישוק אפי' בשעה שאינו יוצא לדרך מטעם הנ"ל דיפרוש מיד שתרגיש וצ"ל הא דאמר חייב לפקוד בחיבוק ונישוק בשעה שהוא יוצא לדרך היינו אי סמוך לוסתה דאוריי' דאין לנו לדרוש טעמי דקרא לחלק בין תשמיש לשאר קרבות אלא הכל אסור וקמ"ל דאעפי"כ בשעה שהוא יוצא לדרך שרי עכ"פ בקריבה בעלמא ומשו"ה השמיטו הרמב"ם דלמאי דק קיי"ל וסתת ל"ד לא צריך להזכיר היתר חיבוק ונישוק סמוך לוסתה, ומ"מ צריך לעיין לדברי מורי הגאון זצ"ל הא מבואר בש"ס דנדה ס"ג ע"ב דעונה סמוך לוסתה לטהרת נמי קאמר והתם היא תוכל לפרוש מיד שתרגיש ואפ"ה צריכה לפרוש עונה הסמוכה ולכאורה י"ל משום חומרא דטהרות חיישינן טפי משא"כ בעלה חולין הוא לא מחמרינן אלא בתשמיש שא"א לפרוש מיד ומ"מ עדיין קשה דעביד התם צריכותא ואי מהאי הו"א סמוך לוסתה עונה אחריתא קמ"ל אותה עונה, וק' אכתי מנ"ל דלמא לתשמיש מחמרינן טפי משום שלא יוכל לפרוש משא"כ לטהרות מסגי' להחמיר עונה ומזה קצת ראיי' דפשיטא לש"ס דבכלל אזהרות צריך לפרוש סמוך לוסתה היינו מכל מיני קריבוה אפי' מחיבוק ונישוק דאע"ג דיכול לפרוש מיד:

ואין לחלק בין פרישה דטהרות דלפרישה דלבעלה ובס"ק שאח"ז אי"ה אכתוב קצת יישוב על קו' זו:

סעיף וי"ו אם הוא ביום פורש ממנה כל אותה יום כולה וכו' עיין ש"ך בשם אבי אסף ומ"ש דשעות הש"ס הם שעות זמניות ט"ס הוא וצ"ל שעות שוות וגם בסדרי טהרה הג"ה כן, ולפי"ז כל מ"ש מחמץ בפסח וק"ש הכל הוא שגיא' דהתם באמת קיי"ל שעות דרשות מחשבינן והכא שעות שוות בעי', וי"ל ראי' הוא כך דהא בחמץ לא נזכור כלל בש"ס יום ח', כ' ד' שעות וכן בק"ש שזכור בש"ס שכן דרך בני מלכים לעמוד בג' שעות והפוסקים הזכירו שליש היום ורביעי היום וה"ט משום דיום האמור בש"ס הוא יום ניסן ותשרי שהיום ולילה שווין וכן בתמוז וטבת מחשבינן לפי יומו של ניסן ואידך שעות הלילה הו"ל מהיום או בהיפך כמו שכ' הש"ך בנקודת הכסף בביאור ומשו"ה הזכיר הש"ס ד' שעות או ג' שעות וסתם שעות בש"ס הן שווין, והכא בנדה דקדק הש"ס בהיפך להזכיר כל היום שלה או כל הלילה שלה או עונה דהיינו חצי יום או לילה כמבואר ר"פ התינוקת ולא הזכיר י"ב שעות אע"כ ה"ט משום דסתם שעות הם זמניות כמו בק"ש וחמץ והכא הם שוות לכן הזכיר יום מיהא מאי דמייתא הש"ך מתקופת לא איתפריש לפי"ז:

אלא דלכאורה דברי אבי אסף הנ"ל מרפסן איגרא דאשה שראתה בניסן על הנץ החמה לכשיבוא ר"ח אייר כבר נתארך היום ולוה היום מן הלילה כמו חצי שעה ויהי' הזמן ראיי' כמו חצי שעה אחר הנץ ובסיון יהי' עוד חצי שעה אח"ז ולזה צריך חשבונות דקות מאוד לידע חשבון עליי' החמה בגלגלה ובכמה יתארך ויקצר היום בכל חדש וחדש והרי נהיגא נשא דידן שלא למנות ז' נקיים עד שתשב לה' ימים בנדתה משום גזירה אשה ששמשה בין השמשות ותיפלוט כמבואר לקמן קצ"ו ועוד כל עיקר חומרא דר"ז הוא דלפעמים תראה בין השמשות ויהי' נחשב לשני ימים והיא תטעה לומר שהוא ודאי יום או לילה א"כ מכ"ש דהי' לן למיחש כאן לחששות הנ"ל' וא"כ נותן תורת ש: כל א' בידו והנה בפ' התינוקת ס"ה ע"ב אמרינן ואע"א שאני כתובה דמגבי בי' וכו' פי' רש"י ז"ל יש עכוב בדבר לדקדק בכלו ולחותמה הלכך בעינן לילה שלימה וחצי יום עכ"ל, והנה ק' וכי ס"ד דבכל הכתובת מגבי בה בשעה גם כי התחלת הכנ"ה לבעילת מצווה היא כך יהי' ניסן או טבת או תמוז א"כ מגהי' בכתובות שש שעות ולעולם בשוה ג"כ בטבת שהלילה ט"ו שעות ישאר מהלילה ט' שעות וחצי יום הא ד' שעות וחצי בין הכל כ"ג שעות וחצי ואילו בניסן שהיום והלילה שוין אי מגבי בכתובה שש שעות ישאר לו ט' מהלילה וחצי היום ג"כ ששה הו"ל כ"א שעות נמצא אין הזמנים שוין אף כי הוא דבר לומר דבכל הכתובה מגהינן:

אע"כ צ"ל לא רצו ליתן תורת כל א' בידו ועשו תקנה כוללת לכל א' בשוה להו סוף חצי היום וא"כ מכ"ש הכא דיש להחמיר ולהוסיף זמן ידוע להיות כל הזמנים שוים בו ומיהו אחר שעת ועונת הוסת כגון אם וסתה בחצי היום שבימי ניסן י"ל דלא חיישי' כולי האי למן המנחה ולמעלה משום דוסתה שאינו נקבע אלא פ"א או ב"פ ליכא אלא חששא בעלמא והעיקר משום וסתה קבוע ממש ועל הרוב אורח בזמנו בא ותראה בזמנו ותהי' נדה ואין כאן מקום להפרישה ואם יערה לה שטקרתו א"כ אה"נ שצריכה להשיג על השתנות השעה בג' חדשים דאח"ז שתדע ליפרוש ואם עברו ג' חדשים ולא ראתה הרי נעקר וסתה ההיא ולא תחוש לה עוד נמצא כי זה החשש לא שכיח ורחוק ולא חשו לו חכמים אבל מה שהוא מן היום קודם שעת וסת זהו בכלל חדש וחדש כנ"ל, ואולי הם דא"ז שהביא הש"ך והם דברי ראב"ן להוסיף לעולם עונה אחריתה לפני עונת וסתה שבזה יצאנו מידי כל החששות בברור:

ובזה יובן התוס' בפ' האשה ס"ג ע"ב דקאמר מאי לאו עונה אחרית' היינו משום דהוי ס"ל לרבא דלא פירש כמה עונה ע"כ משום דסמוך עצמו אברייתא דרשב"ג ר"פ התינוקת דמפריש עונה לילה וחצי יום שלא ליתן תורת כ"א בידו משום דכתו' מגהי' בי טפי א"כ ממילא מובן דה"נ יש להוסיף עונה אחריתי ומסיק לא אותה עונה וצ"ל דלא גזרינן וכשינויא קמא דהש"ס פ' התינוקת דלא ס"ל להוסיף חצי יום משום דמגהי' בי' טפי וגם מה שהבאתי ראיי' להחמיר מחומרא דר"ז דחיישינן שתטעה בין השמשות לודאי יום ולילה גם אותה החומרא לא נפשתה בימי רבא כמו שהוכיח הרא"ש מדאמר רבא פ' התינוקת ס"ו ע"א אמינא לך אנא איסורא ואת אמרת לי מנהגא משום כן ס"ל לרבא דוקא אותה עונה א"כ למאי דקיי"ל כתוס' דניחוש לטעות הנ"ל וקיי"ל נמי כשינויא בתרא שאני כתובה דמגהי' בי' טפי א"כ אין לזוז מחומרא א"ז להוסיף עונה שלפניה, וא"ש נמי מה שהק' בס"ק שלפני זה דלמא יש לחלק דלשבעלה יש לחוש טפי משום שלא תוכל לפרוש מיד משא"כ בטהרות דלא עלה מעולם על דעת המקשן לפרוש עונה אחרת משום שתראה ב' עונות לפני וסתה זה אין שום הו"א אלא שלא תתן תורחה בידה וא"כ יש להחמיר בטהרות טפי:

סעיף ז' אבל לא בוסתה התלוי בשינוי הגוף עמ"ש טו"ז לקמן סי' קפ"ט ס"ק ל"ט ושם יתבאר אי"ה והנראה לע"ד דנוסחות הראב"ד שלפני הרא"ש איני כנוסחות בעלי נפש שלפנינו עם השגת הרז"ה וכן יראה מלקמן סעי' ד' עיין ברא"ש מ"ש בשמו ס"פ האשה ועיין בבעלי נפש ורז"ה:

סעי' ח' אם רגילה ליראות בהנץ החמה ולא קים לה שפיר וכו' והרא"ש מייתי י"א שאסורה מספק בלילה ויום, וכן כ' בס' בעלי נפש שהוא דעתו באמת ודלא כמ"ש הרא"ש בשמו והרז"ה השיג ע"ז הא הראב"ד ס"ל עונה הסמוך לוסתה דרבנן מ"ט נחמיר בספיקא ולפע"ד לק"מ דעכ"פ א"א לשמש בשניהם דא"כ אינו עוברים על איסור דרבנן בבירור וכיון שאין שום ספק לתלות בזה טפי מבזה כי מה לי יום או לילה לכן שניהם אסורים כמו שהשאילה חלוקה לקמן סי' ק"ץ סעי' ס"ג עיי"ש ונלע"ד דליכא מאן דפליג אהא, אלא דס"ל להרא"ש בשם הראב"ד דאיכא למיתלי טפי מביום שהוא ודאי בימי נדתה וכיון שיש סברא איום טפי מבלילה א"כ תו הו"ל לילה ספיקא דרבנן ותולינן ביום ועמ"ש בסמוך אי"ה:

סעי' ט' אינה אסורה אלא ביום עיין טו"ז מש"כ הטעם בדבר, ועיין פלתי טעם אחר וכולם דחוקים ממש דהא הו"ל ספיקא דרבנן ויש להקל, והיינו באיתחזקה התירה או לכל הפחות לא איתחזק איסורא והנה האשה יש לה חזקת היתר לבעלה אמנם משהגיע הנץ החמה ע"כ תאסר על בעלה דממ"נ יהי' הוסת ביום או בלילה יהא מ"מ מספק זמן הוסת אסור לעולם כדלקמן בסעי' שאח"ז מכיון שנאסרה שעה אחת שוב לא תחזיר להתירה באיתרע לה חזקת היתר שלה וא"כ מהי הניח לאוסרה ביום ומכיון שאוסרים אותה ביום ממילא תישתרא בלילה משום דהו"ל ספיקא דרבנן וכמ"ש בס"ק שלפני זה ועמ"ש טו"ז לקמן ססי' שצ"ד וכ' עליו בס' תבואות שיר במסכת מועד קטן דכיון שצריך שעה אחת עכ"פ, הו"ל מיחזק באיסור אבילות ושוב צריך לנהוג וכן כ"ז וה"נ דכוותא ומכ"ש לפימש"כ:

לעיל ס"ק ד' דעת הרא"ה שזמן שאחר עונת הוסת הוא מה"ת א"כ אי וסתה ביום הו"ל כל היום אחר עונת הוסת ואסור מן התורה ואי הוסת בלילה הרי הלילה לפני עונת הוסת ואינו אלא דרבנן בעלמא וא"כ יש לאסור ביום שהוא ס"ד ולהקל בלילה שהוא דרבנן בעלמא אמנם לדעת הא"ז דאוסרים גם עונה שלפני הוסת א"כ נהפוך הוא דהרי הלילה ממ"נ אסורה אי זמן וסתה סוף הלילה הרי אסורה ואי וסתה בתחילת היום הרי נאסרה הלילה משום שלפני עונה הסמוך לוסתה ונמצא בלילה בודאי אסורה ויום הו"ל ספיקא דרבנן זולת לרא"ה משרי בי' אלא מ"מ יש לאסור ביום מטעם הנ"ל דכיון דאיתחזקה איסור לבעלה שוב לא תשתרי ביום אפי' בספיקא דרבנן ומכ"ש דאיכא נמי דעת הרא"ה הנ"ל ועוד הא הרבה פוסקים גדולים וטובים ס"ל עונה הסמוך לוסתה דאורייתא וא"כ אין להקל כלל בלילה ויום אמנם בעונה הסמוכה ללילה מלפניה אין להחמיר בספיקא וק"ל:

סעי' יוד, אסורה בלילה ויום כשיעור הנמשך בו זהו דעת הראב"ד והרא"ש דהרי ר"י דמתני' דנדה ס"ג ע"ב ס"ל שעות וסתות דעכ"פ אותה שעה משך הוסת לאסר ור"י מוסיף עליו לאסור עונת התחלת היסת אבל מודה מיהת דשעה וסתות, אמנם מייתי החולקים דס"ל דלר"י דוקא אסרי' שעת משך הוסת ולא עונת ההתחלה ולר"י דקיי"ל כמתני' אסרי' רק עונת ההתחלה ולא שיעור הנמשך עיין בס' בעלי נפש ונ"ל דס"ל דר"י ור"י בסברא פליגי דלכ"ע והזרתם בני ישראל מטומאותם אתו לאסור זמן מה יותר מרגע ההתחלת הוסת לר"י ס"ל סברא טפי לאוקמא אזמן המשכן הוסת ולר"י ס"ל סברא טפי לאוקמי אעונה הסמוכה להתחלת הוסת ומאן דאסר הא א"א לאסור הא דהו"ל תרחי דסתרי אהדדי, והא"ש הא דאמרינן במתני' ס"ג ע"ב הנ"ל כל היום שלה פירשי' ז"ל מותרת לשמש משעבר הנץ החמה, וק' הא ר"י פליג לחומרא ומ"ט נקיט קולא בלשונו וכן מדקדק בפלתי והא"ש דבשמעתי' ר"י להחמיר דאוסר כל משך שעת הוסת ור"י להקל דכל יום שלה וממילא נשמע נמי בהיפך חומרא לר"י בעונה הסמיכה וקולא לר"י ולפי"ז הראב"ד דפליג ואוסר נמי משך הוסת לטעמי' אזיל דגרס במתני' כל הלילה שלה וס"ל ר' יהודה אסורי' קאמר שלה פי' לאיסורא וכבר עמד בזה בפלתי בסי' זה:

סעי' י"א, אם וסתה נמשך ב' או ג' ימים עט"ז ססק"ט שסיים אלא שצריך לעיין מנ"ל לחלק בכך ובמ"כ לא עיין יפה דהך דלעיל ס"ה הוציא הרא"ש ממתני' דר"י אומר שעות וסתות ור"י לא בא להקל עליו ומודה נמי לאסור בשיעור הנמשך בו והך דהכא הוכיח רא"ש ג"כ מש"ס דנדה י א ע"א דקאמר הניחא לר"ל וכו' ע"ש ברא"ש פ' האשה, וא"כ ע"כ צריכין לתרץ דלא תיקשי סתמא דמתני' ס"ג ע"ב אסתמא דהש"ס י"א ע"א ע"כ צריכין לחלק כמו שמחלק הש"ך:

סעי' י"ב אם הגיע וסתה בימי עיבורה וכו' שהם כ"ד חדשים כ' הש"ך עיין בא"ע סי' ס"ג דאין חדש עיבור מן המנין, ובפלתי כ' דאפי' למ"ד התם דנותנין כ"ה חודש להניק מ"מ הכא איבריה מתפרקים וחוזרים לעולם אחר כ"ד חדש ולפע"ד יש להוכיח דבשנות עיבור נותנים לה כ"ה חודש דלמ"ד דזמן איסור מינקת חברו הוא בשעת עיבור כ"ה חודש ע"כ צ"ל דרוב תינוקת יונקים כ"ה חודש אי אינם מסולקת מדמם בחודש העיבור מוכיח כר"מ ואי לאו מוכיח כרבנן אע"כ זמן שניהם שוים ודלא כפלתי וק"ל:

סעי' י"ג מותרת בלא בדיקה יש לעיין הא קיי"ל כל היכא דאיכא לברורי מבררינן ונפקא לן מהא דפסחים דמאי נ"מ לשיילי' כמ"ש מג"א סי' תל"ז ס"ק ד' ור"י נדה ט' ע"א איפשר דלא ס"ל דצריך לברורי ויש כמה אמוראי דפליגי ויבואר עוד לקמן סי' קפ"ו אי"ה ועיין ריש מסכת חולין וכו' אבל אטוש"ע ק' דפסקי שם סי' תל"ז הנ"ל דבעי לברורי ומ"ש הכא דלא ואיפשר לדחוק, ולפי מ"ש בסי' הקודם דמ"ד וסתית דרבנן היינו טעמי דלא הוי חזקה דאורייתא משום דמשוי להשתנת אדרבא כל שעה ושעה מסולקת דמי יותר א"כ אלימא חזקה למידחי הך דאורח בזמנו דלא צריך בירור כלל וא"כ לפמ"ש לקמן בסמוך אי"ה דלרבנן דר"מ ס"ל דגם חרד העשוי להשתנות ואינה שוה בכל הנשים ובכל שעה ובכל זמן וא"כ יפה כ' הטור דלכתחלה צריכין בדיקה דחזקת סילוק הדמים דחרדה וחזקה דאורח בזמנו בא וב' חזקות שוים הם המתנגדים וכל היכא דאיכא לברורי מבררינן ועיין בס"ק שאח"ז: סעי' י"ד היתה נחבית במחבא במג"א סי' ג' ס"ק י"ד הק' מ"ט השמיטו הפוסקים הא דר"פ כל היד דכל היכא דבעית מותר לאחוז באמה ולהשתין ותי' משום דלא בקיאין בשיעורא דבעיתותא וחזר הק' א"כ מ"ט מייתי הך דחרדה מסלקת הדמים ולפע"ד התם ר"פ כל היד אמרינן עשאוה כבולשת והנה בבולשת גופי' פ"ז דכתובות מחלק הש"ס בין בולשת של אותו מלכות ובין בולשת של מלכות אחרת וא"כ מי בקי לשער בזה, משא"כ גבי חרדה שהזכירה משנתינו סתם חרדה:

ולא ירדה לשיעורן קים להו לרבנן שהפחות שבחרדות נמי מסלקות דמים ומשו"ה לא השמיטו הפוסקים:

והנה במשנה ס"פ בנות הכותים פי' הרמב"ם דרבנן פליגו אר"מ בהך דחרדה והלכתא כמותו ע"ש ובתוי"ט ובסדרי טהרה כאן ונ"ל דלא במציאות פליגו דודאי לכ"ע חרדה מסולקת דמים אלא ר"מ ס"ל כל חרדה מסולקת דמים ורבנן פליגו וס"ל לא תתן תורת כ"א בידו ומי ישער בזה משו"ה מטמאים אפי' כשהיתה במחבא:

ובזה יובן בנדה ט' דמוכיח הש"ס מההיא דמחבא דס"ל דוסתות דאורייתא ובתוס' הקשה דלמא במצאו טמאה אח"כ וכבר ושבתי קושיתם בחי' גפ"ת ועיין נב"י אבל הא ק' דילמא הכי קאמר היתה במחבא והגיע שעת הוסתה ולא בדקה טהורה בלי שום בדיקה אח"כ משא"כ אי לא היתה במחביא היתה צריכה לבדק אח"כ עכ"פ אפי' למ"ד וסתות דרבנן, ולפי הנ"ל א"ש דא"כ מ"ט דרבנן דפליגו וס"ל דצריכה לבדק אח"כ מ"ט הא השתא קיימי' אי וסתות דרבנן והא נמי רבנן מודה דחרדה מסלק הדמים אלא משום דלא יתן תורת כל א' בידו לא נחמיר כולי האי בדרבנן כיון דעכ"פ כבר עבר שעת וסתה ולא הרגישה ועמג"א סי' ג' סקי"ד דכ' נמי להקל בדרבנן ומכ"ש בכה"ג שכתבתי:

והא"ש פסק הטוש"ע דמעוברת לא בעי בדיקה אפי' לכתחילה משום דחזקה מעליותא היא משא"כ חרדה נהי בש"ס משווי להו היינו לר"מ אבל לרבנן דפליגו אר"מ לא הוי חרדה חזקת סילוק מעלי' כולי האי ונהי מ"מ מוכיח מש"ס דאי וסתות דרבנן ועבר ולא בדקה לא בעי בדיקה מ"מ לכתחילה מיהו צריכה לבדיק ומכ"ש לפמ"ש בס"ק שלפני זה:

ואמר אחד מן התלמידים הבח' הר"ר דוב אייבענשיץ ש"י לחלק עוד דבמעוברת רל כיון דלא הרגישה טהורה היא כדעת הסוברים כן בלא"ה לקמן ס"ט בעבר שעת הוסת ולא בדקה מיהת והרז"ה מייתי דעות הסוברים כן לכתחילה כל לבעלה סגי בדלא ארגשה א"כ במעוברת תוכל לסמוך ע"ז לכתחלה משא"כ בהיתה במחבא איפשר דאפי' המקילים מחמירי' הכא לכתחלה מיהת דא"א לסמוך בזה שלא תרגישה דאיפשר מחמת חרדה נסתלקו חושי הרגשה ויפה כיון:

סעי' ט"ו שאר נשים וכו' מותרת בלא בדיקה זהו דעת הרי"ף והרמב"ם ועיין מה שנדחק בפי' הש"ס ט"ז ע"א דאמרינן תבדק ולפע"ד הא הסברא נותנת דאין הבדיקה מועלת אלא זמן מה שאחר שעת וסתה אבל כשעברו ימים מה תועיל הבדיקה ואי שמא כיון דוסתות דרבנן נסמך במה שלא הרגשה, אז אפי' בדיקה לא תצטריך דלא שייך לומר הואיל ואיכא לברורי מבררינן מה דאפשר ז"א דכיון דכבר עברו ימים משעת הוסת אינה נכנס בגדר הברור כלל, דאם ראתה אז כבר נאבד והלך לו במי רגלים וכדומה ואין להקשות דמ"מ תבדוק דלמא עתה תראה דא"כ אין לדבר סוף בכל רגע נאמר כן אע"כ דיש זמן וגבול עד מתי יחוש לה שתתברר ע"י בדיקה והדין נותן שנאמר כן כל אותה עונה שמדרך דם לזוב כל אותה עונה כדמשמע מלשון תוס' ס"ח ע"ב ד"ה אמרינן לי' וכו' וע"ש בחי' גפ"ת שלנו ומשמע שם אפי' לר"י דס"ל לענין וסתות שעת וסתות ומ"מ לענין זיבת הדם מודה דנימשוך כל אותה עונה והא קאמר ר"י תבדוק והנה לפ"ז לאיזה צורך הזכיר כלל הך בדיקה, הא דאם שכחו לבדוק ברגע הוסת דכל היד המרבה לבדוק אח"כ משובחת וע"כ לא נאמר אלא לענין איסור תשמיש בלי בדיקה וא"כ ק' הא באותה עונה בלא"ה אסורה לשמש משום עונה הסמוכה לוסתה ולמחר וימים אחרים מותרת בלא בדיקה וכיון דא"א לבדוק וא"כ לאיזה צורך הזכיר ר"י בדיקה כלל וצ"ל לעולם לאותה עונה וס"ל כר"י דשעות וסתות ומותרת לשמש בעונה הסמיכה לוסתה וא"כ אנן דקיי"ל כר"י דאסורה לשמש בעונה הסמוכה לוסתה אינה צריכה להך בדיקה:

סעי' ט"ז הרוצה לצאת לדרך וכו' הסמכת הלבוש ותשובת רמ"א דפירש בלילה שלפני יציאה דביום יציאה ק' לי' לשמש ולדבריהם יובן בש"ס דיבמות ס"ב קאמר הך דחייב לפקוד וקאמר לא נצרכה אלא לסמוך לוסתה וכמה אמר רבא עונה ולפי הפשט ק' הא לא הזכיר דצריך לפרוש דע"ז הוי שייך וכמה זמן פרישה עונה, אבל הכא היתירא קאמר דאפי' סמוך לוסתה מותר לפקוד, א"כ לא שייך וכמה עונה והשתא ס"ל דהך דסמוך לוסתה לא אתו לפרושי כאן כלל וסמוך עצמו דהוא מפורש במקומו תדע דהא לא מייתי כלל הך דוהזהרתם דמחיוב לפרוש, אע"כ סמוך לי' אסוגי' בדוכתי' והא דשאיל כמה הוי זמן לפני יציאה חל פקידה כיון דסמוך איציאה ממש ק' לו התשמיש ואמר רבא עונה לפני היציאה וצ"ל דאע"ג דעיקר ההישתוקקות הוא בשעת יציאה ממש מ"מ כיון שפקדה בעונה הסמוך שלפני היציאה תו לא משתוקקת בשעת יציאה אלא דיש להקל לפ"ז ממ"נ אי עונת הוסת הוא בלילה שלפני יום היציאה א"כ אמאי נתסור לו לשמש הא עכשיו לית כאן השתוקקת רק מחמת בשעת יציאה וכיון דהשתא הוא שעת עונה קרוב לודאי שתראה ונמצא שבשעת יציאה:

תהי' נדה ולא ניחוש אז להשתוקקות כמ"ש האחרונים דהשתוקקות שבשעת נדה לא חייש למאי דגרס סמוך לוסתה בש"ס ועיין סדרי טהרה, ודוחק לומר מ"מ ניחוש שמא תעבור עונת הוסת ולא תראה ולא תהי' נדה בשעת יציאה ותשתוקק לו והוא לא יכול אז לשמש משום שקשה לו ומשו"ה התירו לשמש עכשיו בעונת הוסתה דזהו דוחק דלמה נתיר אסורא והלוא קרוב היא לודאי שתראה בעונת הוסת ולפי או"ז דס"ל דצריכה לפרוש כ"ד שעות א"ש דמיירי דעונת הוסת ביום היציאה דיכול לפקדה בלילה שלפניו אע"ג דבעלמא אסור בכה"ג אבל למאן דלא ס"ל כהאו"ז ק' הנ"ל וס"ל ריב"ל כמ"ד דש"ס דנדה ס"ג ע"ב דס"ל עונה אחריתי אמנם אנן קיי"ל אותה עונה ליתא דריב"ל וק"ל:

סעי' י"ז ומ"מ החמיר שלא לפוקדה וכו' עיין ש"ך שהק' דברי לבוש אהדדי, והנה הלבוש כ' שם דבמקום מצוה לא החמירו בעונה הסמיכה לוסתה וק' הא עונה הסמיכה לוסתה אסורה לשמש דמשום חימוד תראה דם כמ"ש כבר לעיל כמה פעמים ועמ"ש תוס' ט"ז ע"ב ד"ה האי דם נדה הוא ע"ש וא"כ הא יום יציאה לדרך הוא יום השתוקקת בל"ה והחימוד הוא יותר רב ואיך נתיר בו התשמיש בסמוך לוסתה, ע"כ הי' נלע"ד כיון דעיקור השתוקקת ביום היציאה ממש ואז אינו משמש משום שקשה לו ומיירי הכל מלילה שלפני' ואז הוא עונת הוסת אי משום חומרת הא"ז וכמ"ש בס"ק שלפני זה וכיון דאז ליכא עיקר השתוקקת אז מצוה לבעול דבמקום מצוה לא גזרו כמ"ש לבוש משא"כ כשלא שמש בלילה שלפני יציאה ועומד עתה ביום יציאה ממש ואיהו לא חש להלכות רפואה וכמ"ש מג"א ססי' ר"מ ואם הוא עונת הוסת אז מחמיר שלא לשמש תבוא עליו ברכה כיון שהשתוקקת הוא רב ואיכא למיחש טפי לדם מחמת חימוד, ובזה יש לקיים דברי הלבוש הכא, מ"מ העיקר שלא לפקדה אלא בדברי ריצוי שכתבו הפוסקים וכמו שכבר רמזתי לעיל ודברי כנסת יחזקאל בענין זה לא שרירין וכבר כתב עליו מרנא בתשו' וכעת מצאתי ג"כ בס"ט ע"ש:

סעי' י"ח וכבר נתבאר בכל מיני קורבה ואהבה שרי וכו' ז"ל הטור ופרישה שפירש סמוך לוסתה אינה אלא תשמיש אבל מותר בשאר כל קרבות ע"ש ומדקדק להאריך ופרישה שפירש סמוך לוסתה משמע דהא דהזכיר לפני זה באם עברה שעת וסתה ולא בדקה אסורה עד שתבדוק אותה פרישה היא מכל מיני קריבות וטעמא נראה לפמש"כ לעיל בעונה הסמוכה לוסתה סברא לחלק בין תשמיש לשאר קריבות משום דבתשמיש אם תרגיש א"א לפרוש מיד משא"כ בשאר קריבות ועיין לעיל מ"ש בס"ק ד' וא"כ תינח בסמוך לוסתה דהחשש שמא תראה יש לחלק בכנ"ל משא"כ בעוברה שעת הוסת בלא בדיקה שצריכה לבדוק משום שמא ראתה כבר בשעת הוסת ובזה אין לחלק בין תשמיש לשארי קריבות ואסורה בכולם ובזה מיושב קו' הפרישה שהביא הטו"ז סקי"ג ודלא כסדרי טהרה עיין וק"ל ונכון:

סילוק סי' קפ"ד:

סי' קפ"ה סעי' א' האשה שהיא וכו' ומאחר שעברו ימים שאיפשר לה למנות ולטבול נאמנת עיין תוס' רפ"ק דגיטין דטעם דע"א נאמן משום דלא מיקרי איתחזק איסורא דימי הספירה ממילא עוברים והטבילה בידה היא לטבול לכשיגיע הזמן ע"ש במהרש"א ופי' ומ"ש בחי' ש"ס ומפני זה הי' קצת מקום לפקפק על מה שכ' ט"ז סק"א באשה שרוב ימים חזי' ששה ימים רצופים והיא אומרת דעכשיו לא ראתה אלא חמשה ימים אי תאמין בכך אלא די"ל דחזקת וסתות לאו חזקה דאורייתא וה"נ לא הוי חזקה כ"כ שתמשיך ראיתה כ"כ ימים רבים ומהומנית:

ובספר סדרי טהרה בסי' קפ"ד הקשה למ"ד וסתות דאורייתא איך תאמין שום אשה למעיקר וסתה כיון דמה"ת מוחזקת להיות רואה היום ואי לא בדקה עצמה מיד בשיעור וסתות מטמאים לה מה"ת א"כ הו"ל איתחזק איסורא ואין בידה וכה"ג לא מהימן ע"א באיסורין ולפע"ד דכל הפלפל בש"ס דיבמות ר"פ האשה בע"א נאמן באיסורין היינו לאיתחזק איסורא שלא עפ"י העד משא"כ וסתות איתחזק לנו עפ"י האשה מעיקרא דהרי אפי' היינו רואים בט"ו בחדש זאח"ז דם שותת ויורד ממנה והיה ברור לנו ג"כ שזה יוצא מן המקור וממילא שהוא מן הרוב הדמים שיצאון בהרגשה מ"מ אכתי לא ברירי לן שקבעה וסת ביום ט"ו לחודש דלמא ראתה עוד בנתיים באופן שהי' אלו הימים בימי זבה שאין קובעות בהם וסת וע"כ מפיה אנו חיין א"כ דין היא שתאמן ג"כ לעקור החזקה ההיא אעפ"י שאין בידה ואין להקשות א"כ איך ילפינן מוספרה לה דע"א נאמן באיסורין דלמא דוקא בנדה דמפיה אנו חיין דלמא לא ארגשה ולמצא דתחלת טומאתה הוי מפיה שאומרת הרגשתי משו"ה דין הוא שתאמין לספור ימי טהרה ומנ"ל בעלמא נמי דע"א:

נאמן וי"ל חדא מי לא עסקינן שאנחנו רואים דם שותת ויורד מאותו מקום וחזקה על רוב דמים יוצאים מן המקור ובהרגשה ואפ"ה הימניי' לספור לעצמה ועוד מי לא עסקינן ביולדת בזוב וא"א לפתיחת הקבר בלא דם למ"ד הכי ואפ"ה הימניי' רחמנא אע"כ מהימנית בכה"ג:

סעי' כ' אמרה לבעלה וכו' ואם נתנה אמתלא לדבריה וכו' ומ"מ מי שרוצה להחמיר וכו' הוציאו הפוסקים כן מהרי"ף פ"ב דכתובות דמייתי הא דשמואל לא עבד עובדא בנפשי' וכי' למימרא דהרוצה להחמיר ע"ע מידת חסידות הוא א"כ משמע דוקא בגוונא דעובדא דשמואל אבל זולת זה לא יחמיר והנה בכתובות שם הק' מדוע נסתפק שמואל באמרה טמאה אני ונתנה אמתלא אח"כ למימר טהורה אני מ"ש מא"א אני וחזרה ואמרה פנוי' אני ותי' דסד"א הכא איכא מיא בשיקותא דנהרא ותיזיל ותיטבל ע"ש וא"כ תינח בשכבר עברו כ"כ ימים מזמן תחילת אמירתה טמאה אני שתוכל לטובל א"כ שפיר סד"א דלא נאמין לאמתלא דידה דהא תוכל לטבול וא"כ נהי דלמסקנא גם בזה אם נתנה אמתלא נאמנת מ"מ הא שמואל לא עביד עובדא בנפשי' והביאו הרי"ף למילף מיני' דמידות חסידות מיהו הוי להצריכה טבילה אבל אי עדיין לא הגיע זמן טבילה בהא לא איבעי לן כלל דפשיטא דמהני אמתלא כמו באמרה א"א אני וא"כ אפי' מידות חסידות ליכא, אך במהר"מ טיקטין בגיליון הרי"ף תי' וז"ל וגם הדין נותן לאסור בנדה שאינה זבא דאילו א"א אני לשעה מוטעת תוכל לומר שגרשתי עכ"ל נראה כוונתו בא"א אני לא שוי נפשי חד"א לעולם דהא היא איפשר שתתגרש או שימות בעלה נמצא לא שוי נפשא חד"א לעולם משו"ה מהימנה נמי באמתלא לומר דלא היתה א"א מעולם, משא"כ בנדה הא כיון דבזיבתה נמי שוויתה נחד"א א"ז ימים מיהת, ה"א לא תאמין משו"ה קא מיבעי' לי' וע"ז מסקי' דמידות חסידות מיהת הוי להאמין לה ועיין לעיל סי' ב' בש"ך סקי"א כעין ס' זו וא"כ לפ"ז נהפוך הוא דוקא כשעדיין לא הגיע זמן טבילה לפי דברי הראשונים אבל כשהגיע זמן טבילה עתה אין כאן מדות חסידות כלל ומ"מ נראה דמדות חסידות איכא בכל גווני אך אם מצרפי' שניהם יחדיו דלפי דברי הראשונים כבר יכלה הי' לטבול באופן דלא שווי' כח"ד, ועתה גם עתה לא שייך איכא מיא בשיקותא דנהרא דאיכא כמה עוקלא מפשורי למטבלי או להגיע למקוה טהורה לפי שעה אז אפי' מדות חסידות נמי ליכא עיין בדגול מרבבה:

סעי' ג' א"כ מדינה נאמנת אפי' בשתוקה הן הנה דברי מהרי"ו כפי שהעתיקו הב"ח ומע"ת האשה א' לא היה לה וסת והיתה מתקטטת עם בעלה וכשתבעה אמרה שהיא מרגישת כאב בבני מעיה וחוששת לשינוי וסת והשיב הבעל אני יודע שזה הוא מפיתוי' אביך שהסיתך לומר כן שוב אמר לה אביה להוציאני מחשד, בואי שכבי עמו וכן עשתה, וע"ז כ' מהרי"ו דהדברים מראים שמחמת קטטה אמרה כ בתחלה והשתא באמרה טמאה אני נאמנת באמתלא, מכ"ש הכא לא אמרה טמאה אני אלא שהרגישה כאב, ומזה הוציא הרמ"א דינו מש"כ הכא בהג"ה וי"ל דס"ל לרמ"א ז"ל דכיון דאשה זאת לא הי' לה וסת ומשמע דכל פעם שהי' זמן לראיתה היתה רגילה לחוש בבני מעים שלה, וא"כ הו"ל כקובעה וסת לפיהקא ופהקא דאסור לבא עליה עד ששאלנה עכ"פ, וה"נ כיון שהרגשה כאב הרי עת וסתה והי' לו לשאל ולהוציא מפיה מה הי' לה ואפי"ה ס"ל למהריו דסגי בשתיקה כיון דאיכא אומדנא דמוכח א"כ ה"ה באמרה טמאה אני לך סגי באומדנא ואע"ג דמהרי"ו כתב הכא דלא אמרה טמאה אני לקושטא דמלתא אין לחלק בשניהם מ"מ תמוה לי דבירושלמי משמע בהדי' דלא סגי בשתיקה דקאמר בפ"ב דכתובות וז"ל היום אמרה א"א אני ומחר אמרה גרושה אני אמרי' לה אתמול אמרת אנין ויומא דין אנין א"ל מפני כתי' של פריצים וכו' מדקדק לומר אמרינן לה אתמול אמרת אנין משמע דוקא דצריך לשאול ולא סגי באומדנא, דאל"כ קשי' כל האריכות הזה למה אמרינן לה וא"כ ק':

ומ"ש הש"ך בדעת הרמ"א דאה"נ דצריך לשאול לה אכתי ק' הא ממ"נ אי ס"ל אפי' באמרה שיש לה כאב בבני ממים כעין עובדא דמהרי"ו נמי צריך להוציא אמתלא מפיה זה אינו דבעבדא דמהרי"ו משמע דלא הוציא אמתלא כלל מפיה ואי ס"ל לרמ"א לחלק בין הך דמהרי"ו להיכא דאמרה להדי' טמאה אני, אלא דיליף מיני' כי היכא דהכא סגי' באומדנא בעלמא ה"נ באמרה בהדי' טמאה אני לך מועיל האומדנא עכ"פ שלא יצטרך לפרוש עד שישאלנה אכתי ק' מ"ט שביק לדינא דמהר"יו ולא הביאו כלל רק למד ממנו דין אחר ועשה את העיקר טפל והטפל עיקר, וע"כ נלע"ד דודאי באמרה א"א אני אנו מבינים מעצמינו שמה שאמרה אתמול א"א אני היא מפני הפרצים מ"מ כיון דיום אתמול לא אסיקי אדעתינו כן והיינו סוברים:

שהאמת משויתה נחד"א לא נאמין עתה באומדנא בעלמא כ"א בהוצאת אמתלא מפיה ממש ומכ"ש באמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני דגרע מא"א אני כ"ש בסעי' הקודם, הה"נ באומרת שהרגשה כאב בבני מעים דחד דינא אית לי' עם טמאה אני כמ"ש ובהא איירי הירושלמי שהבאתי, אמנם בהך דמהרי"ו מיד כשאמרה הרגשתי כאב בבני מעים הרגיש בעל שמחמת קטט הסית אביה ולא המנה ובהא אפי' אמרה בפי' טמאה אני לך או א"א וכה"ג מהני אח"כ באומדן בעלמא כי מעולם לא נעשית חד"א ומ"ש רמ"א והוא יודע ומכיר שמה שאמרה תחילה וכו' ר"ל שמתחילה הכיר כן גם קודם ששכבה עמו ואז מהני מה שבאת לשכב עמו אח"כ וכנלע"ד לדינא ונכון בעזה"י:

סעי' ד' אבל אם ראוה לבשה וכו' העיקר לפ"ד בזה מ"ש פלתי במסקנא דגם רמב"ן לא אמרה אלא בשהיתה נדה באמת ואחר שכבר עברו ימים ימים שראוי לספירה ולטבילה אפי"ה היתה עדיין לובשת בגדי נדה ובפי' אמרה טבלתי אז לא מועיל אמתלא או שעברו ימים הוסת שאז אסור לבא עליה בלא שאלת פיה והי' לובשת בגדי נדה ולבעלה אומרת טהורה אני ונותנת אמתלא ובכה"ג מחמיר רמב"ן, אבל בשהוחזקה טהורה משום לבישת בגדים לחוד מועיל אמתלא לכ"ע והדברים נ' להמעיין ברמב"ן בפנים:

סעי' ה' אמרה פלוני חכם טיהר לי וכו' הרמב"ן כ' שכן קיבל מרבותיו כמ"ש הר"ן בשמו והוא ז"ל רצה להוציא כן מש"ס ר"פ המדיר כמבואר ברמב"ן שם דעתו ודעת החולקים ונ"ל דמעולם לא חלק אדם על קבלת רבותיו של רמב"ן ז"ל והוא דהם סוברים דהא דקיי"ל כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים, ואם בא אח"כ ע"א ומכחישו לא מהימן דהו"ל דבריו של א' במקום שנים וע"ז בא קבלת רבותיו של רמב"ן ז"ל דאם הראשון אמר משמו של השני אזי אם יבא אח"כ השני ומכחיש הראשון לא נימא דהראשון הו"ל כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים אלא הו"ל כב' עדים המכחושים זא"ז וישאר הדבר כמות שהי' ולכן הפרי נשאר בטבלו כשהי' וכן הכתם אי הוו הי' ידוע לנו מתחילה שמצאה דם על העד או מצאה כתם נמצא היתה עלינו בספק נדה עד שתחקור אצל חכם והשתא היא והחכם מכחישים זא"ז ואין הכתם לפנינו אזי נשאר הדבר בספק נדה כמו שהי' ודין זה אמת בלי ספק ואין צריך ראי' אבל לומר בהיפך שיהי' החכם נאמן כתרי להכחיש האשה לגמרי אשר ע"י כן תפסיד הכתובה זה לא שמענו וזה שבא רמב"ן להוסיף על קבלת רבותיו דאפי' בכה"ג נאמן החכם וע"ז חלקו עליו כל הראשונים, ובכה נתישבו דברי הרא"ש ר"פ המדיר עם הרא"ש פ' שבועות העדות וברי' פ' שבועות העדות הארכתי עד מאוד בדברי הרא"ש אלו ועמ"ש ב"ש בש"ע אה"ע סי' קט"ז:

וכן מ"ש פליתי בזה אינו לפי כבודו וגם מ"ש דלישנא בתרא דש"ס רצה למתצוא אקימתא בלא עדים במ"כ נתחלף לו בין לישנא קמא ללישנא בתרא גם מ"ש דהוחזקה נדה בשכינותא לוקה הו"ל התראת ספק דלמא תתן אמתלא ליתא דכיון שקיבלה התראה ולא נתנה אז אמתלא שוב אינה מועיל וכ"ז פשוט: סעיף ויו הי' משמש עם הטהורה יפה כ' בת"י הטעם הו"ל כקדשים דהלילה הולך אחר היום ומ"ש פלתי בכאן נעלם ממנו דברי מג"א ססי' תק"פ ע"ש: סי' קפ"ו סעי' א' אשה שיש לה וסת וכו' ולהרמב"ם ז"ל מצריך לבדוק אחר תשמיש כרמב"ן דס"ל הרמב"ם הא דאמרינן בש"ס א"כ לבו נקפו ופורש היינו אם תבדוק כשיעור חיוב חטאת או אשם תלוי אבל אח"כ מצוה וחוב לבדוק והק' בפלתי הא הרמב"ם מצריך שגם הוא יבדוק בעד שלו והרי אם מצא חייב חטאת לעולם אפי' אח"כ עוד הק' בס' זה הא לא איפשר שיתחייב חטאת או אשם אלא בסמוך לוסתה כמבואר פ"ב דשבועות. ואז יפרוש ומה לבו נקפו ופורש שייך כאן, וע"ש כי דבריו דחוקים, אבל האמת יורה דרכו דהרי כ' תוס' לבו נקפו ופורש כיון שלא תקנו חכמים לבדוק מחשב הוא אי לא דהרגשה לא היתה בודקת עצמה עיין י"ב ע"א ד"ה לבו נקפו וא"כ להרמב"ם דתקנו שיבדוק בעד שלו כיון דתקנו חכמים כ"כ הוא למה יהי' לבו נקפו וגם חטאת לא יתחייב עתה כיון שאינה סמוך לוסתה אלא דהש"ס ק"ל אחר שכבר תקנו לה חכמים לבדוק עצמה אחר תשמיש להרמב"ם ונהי דתקון חכמים הי' שתיבדק אחר מ"מ אם רוצית להחמיר על עצמה מיד אותו יום או אחר אחר כשיעור חטאת ואשם תלוי ונהי דכיון דלא שמשה סמוך לוסתה לא תתחייב חטאת או אשם כלל, מ"מ קא מיבעי' אי שפיר דמי למהר לבדוק כשיעור חיוב קרבן והעלה בזה לבו נקפו ופורש דכיון דלא הטילו חכמז"ל עלי' חומר בדיקת מהירות כ"כ אי תמהר לבדוק בחד אחר יאמר נא הבעל אי לא דארגשה בשעת תשמיש לא היתה בודקת עתה לעת כזאת ויהי' לבו נקפו ופורש ולק"מ קו' פלתי הנ"ל על מקומו והיכלו:

סעיף ב' אם אין לה וסת וכו' קבוע ג"פ הראשונים וכו' וזהו פי' הרמב"ן בשי' הרי"ף וביאר:

דבריו בס"פ אלמנה ניזונות דאנו תולין ראייתה בחבטת וכדומה וחוששין אנו שמא גם חבטת תשמיש גורם לה ראיי' ע"כ צריכה בדיקה ג"פ להוציאה מאותה חששא ושוב לא חיישינן להא ולא שתהא מוחזק בכך דרואה כל שעה כיון שאין לה וסת זה לא אמרינן וכבר הסכימו האחרונים לשיטה זו דלא כש"ך ויש לי להביא ראי' לסברא זו, דהא הך דרואה מחמת תשמיש מיירי באין לה וסת ואסורה לשמש בלא בדיקה לפני ולאחר תשמיש והאי לאחר תשמיש לא מצית לבדוק דהא כל פעם רואה ותולה במכה וא"כ אין להן תקנה והיך יהי' רשאי לקימה אע"כ צ"ל דאין חולין שיש לה וסת אלא שאין אנו יודעים במה לתלות כסברת רמב"ן והשתא דנתבאר לנו שיש לה מכה נאמר דכל הדמים מותרים דמחמת מכה אתו ונהי דאין מפרש מתי הם דמי מכה ומתי הם ממקור ולעולם מטמאין לה מ"מ אנו דנין אותה כאשה שיש לה וסת דלה עד זמן ידוע ואח"כ אין להם קבועות כגון דלא חזי' בפחות מכ' יום ואח"כ אין להם קבועות אז אינה מועיל במה שבדקה ג"פ בתוך הכ' יום אלא צריכה לבדוק ג"פ בימים שאחר עשרים יום שאז דינה כמו שאין אותה הבדיקה מוצאתה מספק ולא זולת זה כלל להוסת ועמ"ש לקמן בסק"ד איה"ר: סעיף ג' לרמב"ם ולרא"ש מצריך וכו' קודם ולאחר תשמיש וכו' וק' הא בש"ס אמרינן לבו נקפו ופורש בשלמא מלאחר תשמיש כבר תי' רמב"ן כמו שכ' לעיל בשמו סק"א אבל לפני תשמיש ק' ונ"ל דהש"ס אזיל למ"ד אפי' היכא דאיכא לברורי לא צריך בירור משו"ה לא תקנו חכמים בדיקה לפני תשמיש מכיון שלא תיקנו ממילא אי תחמיר לבדוק שלא מתקנת חכמים יהי' לבו נקפו ופורש, אמנם אנן הא קיי"ל דהיכא דאיכא לברורי מבררינן כמ"ש לעיל ממ"ש מג"א סי' תל"ז סק"ד א"כ צריכה בדיקה לפני תשמיש מתקנת חכמים ולא שייך לבו נקפו ופורש:

סעיף ד' ואין צריכה לבדוק עצמה וכו' לשון זה מגומגם דמשמע אבדיקת עצמה קאי שא"צ אלא בלילה פ"א ואח"כ כ' אלא מקנחים עצמם כל הלילה בעד משמע דהם צריכים בדיקה אחר כל תשמיש אלא שהעד לא בעי בדיקה עד מחר וכשי' רמב"ם ותוס' י"ו ע"א ד"ה בש"ס ע"ש וכבר הרגיש בזה פלתי ועוד דמתחיל בלשון בדוק צריכין לבדוק עצמם ומסיים בלשון קינוח אלא מקנחים עצמם וההפרש רב בינהם, ובהש"ס נחית לדקדק בהכי עיין י"ב ע"א הוי וסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה ע"ש, ונחזי אנן דהא לדינא יש נפקותא בין בדיקה דלאחר שהוא לחורין ולסדקין לבדיקה דלפני תשמיש דסגי לה בקינות דמתוך שמהומה לביתה לא בדקה שפיר כמבואר בש"ס ה' ע"א ומבואר שם בראשונים דלא בפשעי עסקינן דלא בדקה שפיר אלא מעיקרא לא הטילו עלי' חומר בדיקה לפני תשמיש כל כך כש"כ ג"כ בסדרי טהרה לעיל סי' קפ"ד ע"ש וגם מבואר פה סדרי טהרה סי' זה דבדיקה שבין תשמיש לתשמיש עולה לכאן ולכאן דהיינו גם לפני תשמיש ופשוט הוא והנה כבר כתבנו לעיל כמה פעמים סברות רמב"ן ס"פ אלמנה ניזונות דגם באין לה וסת יש לנו לדון מסתמא יש לה וסת, אלא שלא נדע במה לתלות ומשו"ה ס"ל דסגי בהבחנה ג"פ, וי"ל דס"ל לרמ"א דודאי סברת רמב"ן נכונה ומ"מ לא סגי בהבחנה ג"פ שיתברר שהתשמיש גורם להזבת דם, דמה בכך דלא ראתה ג"פ דלמא התשמיש על זמן ידוע גורם ואנחנו לא נדע אותו הזמן בודאי אילו ידעינן איזה זמן גורם לה הו"ל כיש לה וסת וכבר הוכרח במ"א ביש לה וסת דלא בעי בדיקה כלל, ודלא כהרמב"ם לעיל סעי' א' אבל הכא דלא נדע א"כ ע"כ תבדוק בכל הלילה אמנם לזה סגי פ"א באותה עונה, וכיון שבדקה פ"א באותה עונה ונראה דחבטת התשמיש שבאותה עונה אינה גורם וא"כ לא תיצטריך שוב בדיקה ראשונה שאחר התשמיש הראשון שהיא משום אחר תשמיש צריכה בדיקה ממש לחורין ולסדקין ואמנם אח"כ עיקר הוא משום לפני התשמיש וסגי בקינוח והא"ש דברי רמ"א מדקדקים מאוד ואין צריכין פי' הבעל והאשה לבדק עצמם בבדיקה ממש אחר כל תשמיש אלא בפ"א כמו שהוזכר במחבר שצריכה בדיקה אחר תשמיש ומסיים רמ"א אלא מקנחים עצמן כל הלילה בעד דאח"כ סגי' בקינוח ואע"ג שהרמ"א לא כיון לכך שהרי לא הביא מזה כלום בד"מ מ"מ ראוים הדברים לאומרם ונתכוונו ממילא בלשון ההג"ה ודו"ק:

סי' קפ"ז ובו יבואר שיעור מכל הבדיקות:

סעי' א' אשה שראתה דם וכו' בטור כ' השיעור בכדי שתרד מן המיטה ולא כתב שתדיח פני' והב"י נתקשה בזה ולפע"ד הדברים כפשטן למעיין בש"ס דזמן אחר הוא בכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה וה"ל דמסיומא זמן של אותו יום עד סיום זמן של חיוב אשם תלוי הוא הנקרא אחר והוא ממשיך מאותו:

יום עד בכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה ועד בכלל, ומן אז מתחיל זמן הנקרא אחר וא"כ כל שלא שהתה כ"כ אפי' משהו פחות הו"ל אחר וחייב אשם תלוי ולכן אם שהתה רק כדי שתרד מן המטה לחוד בלא הדחת פנים הו"ל בתוך חיוב של אשם תלוי, ומ"ש ב"י שע"כ צריכה להדיח פניה לבדק עצמה זו ליתא, דאה"נ אבל האי וחדית פניה בש"ס לא נקיט אלא לסמוך בעלמא לשער בו הזמן וכוונת הטור שבדקה עצמה בתוך כדי שתרד מן המטה בלא שיעור הדחה וזה אמת ונ"ל הא דלא שיעור הטור בהושטה תחת הכר ותיטול עד ותיבדק בו משום דס"ל דלא בקיאי עתה בשיעור בדיקה אבל הורדת המטה קל לשער גם לדידן ולכן נ"ל אם שהתה יותר מכדי הורדת המטה יש לסמוך גם בז"ה שלא לאסרה אכ"ע לכל הפחות כמ"ש הש"ך סק"ז, וגם בבעל הראשון יש לצורפו לקולות אחרות עכ"פ, אמנם בפ' התכלת מ"ד ע"א משמע שהי' רגלים לעלות על המטות בסולם וא"כ נפל פותה בבירא נתת דבריך לשיעורין ע"כ נראה דמיטה פחותה שבמיטות אמרי' ע"כ אם שהתה יותר מזה השיעור אע"ג דאין אנו בקיאין מ"מ יכול להצטרף עם קולות אחרות להתירה כבעלה ומש"א בסמוך איה"י:

סעי' ב' בכדי שתושיט ידה הוא סברת ר"ח מש"ס י"ד ע"ב אבל ר"א ס"ל התם דה"ה שתרד מן המטה ותדיח פניה עם העד בידה ובש"ס אסיק בקושי' ע"ש וסמ"ג וסה"ת פסקו כר"א וכן משמע מפי' רש"י ז"ל בש"ס ס' ע"ב ד"ה בעלה באשם תלוי ע"ש ומ"ש בחידושינו שם וב"י תמה מ"ט פסקו כר"א דקיימא בתיובתא וכבר כ' הב"ח דמשום קו' לא דחינן לר"א שהוא בתרא דהרי לא אמרו תיובתא ועמ"ש בזה רשב"ם בב"ב נ"ב ע"ב ד"ה ק' וכו' ופסיק ר"ח ע"ש ועמ"ש הרא"ש פ' במה מדליקין ס"ו ב' וק"ל:

והנה שם בש"ס נדה ט"ו ע"א כ' תוס' ד"ה האי עד בידה וכו' וצ"ל לפירושו בברייתא באין עד בידה וכיון דמתני' איירי ביש עד בידה עכ"ל, ודבריהם צריכין ביאור דמנ"ל להמקשן דהברייתא קאי אמתני' וצ"ל דאי ס"ד בברייתא מיירי באין לעד בידה א"כ מה שיעור לקיחת העד יש שהעד מוכן תחת הכר ויש שאין לה עד מוכן ותלך למקום אחר לטלו ובשלומא ר"ח מגהי' מתני' ה"ק אחר זמן כדי שתושיט, וכו' זהו אחר זמן שיחלקו בו ר"ע ורבנן כדי שתרד וכו' וקאי ארישא שהעד מונח תחת הכר אבל בברייתא שלא הוזכר כלל שום דבר אי אמרת בשלומא דקאי אמתני' ועד בידה כבמתני' דמיירי להדי' כשיעור תיבה שהעד בידה א"ש דגם ברייתא עלה קאי ומיסתם סתם לי' אבל אי נימא דברייתא לא קאי אמתני' ומיירו באין עד בידה ולא הוזכר נמי תחת הכר כלל א"כ איזה שיעור תתן וכה"ג אמר הש"ס בחולין ל"ב ע"ב אפי' מעלמא נתת דבריך לשיעורין ופי רש"י פעמים קרוב ופעמים רחוק ע"ש וא"ש, והנה כ"ז למאן דהומ"ל דאין סתם אשה צריכה בדיקה לאחר תשמיש כסתמא דש"ס דנדה י"ב ע"ב אמנם הרמב"ם והג"ה מיימוני בשם ר' שמחה פסקו דכל אשה צריכה בדיקה אחר תשמיש וכמ"ש לעיל בסי' שלפני זה סק"א וסק"ג בביאור א"כ לק"מ קו' הש"ס א"ר יושיע דברייתא מיירי באין עד בידה וכנ"ל נשים דמכניסים עד לעצמן במטה כדי לבדוק ולא קאי אמתני' כלל וא"כ ממילא הלכתא כר"א כדי שתרד מן המטה ויש לנו עמודים גדולים לסמוך ע"ז לצרפו למ"ש בס"ק שלפני זה ע"ש:

סעיף ג' לבדוק בו ותקנת עצמה, פתח בבדיקה וסיים בקינוח כ"ז ר"ל שיטלנה ע"מ לבדוק בו אבל השיעור הוא רק כדי שיעור קינוח ונימשוך למ"ש בב"י להק' על הפוסקים שכ' שתבדוק בו והרשב"א שהקשה אלשון ותבדוק בו הא משכחת שיעור וסת אלא לקינוח ולא לבדיקה כבש"ס י"ב ע"א וע"ז תי' רשב"א דבדיקה דהכא היינו קינוח כמו ותדיח פניה ומפני כן דחה הרב ב"י לשון הפוסקים מהלכתא ופסק שתיטול עד ותקנח אבל מהתימא אם יתפרש דברי הרשב"א כפשטן הרי דבריו נפלאים דמה קו' מהענין אותו יום שהוא רק לקינוח ולא לבדיקה ואחר זמן שהוא יותר מזה הרבה אע"כ קו' הרשב"א היא כך כיון דאיכא לפלוגי בין קינוח לבדיקה מאי מקשה הש"ס שם י"ד ע"ב שיעורי אהדדי דלמא להדיח פניה שהוא קינוח בעלמא נותנין שיעור הורדת המטה ולבדיקה שהוא שיעור ארוך ניתן שיעור השטת היד שהוא שיעור פחות ולעולם אידי ואידי חד שיעורי הוא ומשו"ה נדחק לתריץ דבדיקה דהכא נמי היינו קינוח ותי' דחוק וקו' זו כבר הקשה הר"ן ותי' בהיפוך דהדחת פנים היינו בדיקה והכא הוי קים לי' להש"ס וא"כ ס"ל להפוסקים כהר"ן:

ולפע"ד יש להכריע דודאי ע"כ נסבול דוחק לומר דהאי עד שתבדוק ושיעורי דתדיח פנים חד שיעורי הוא משום קו' הר"ן והרשב"א הנ"ל וממילא נאמר לחומרא דעד שתבדוק היינו קינוח כמו הדחת פנים אמנם להפוסקים דס"ל סתם בדיקה אינה לחורין ולסדקין הביא הרב ב"י לקמן סי' קצ"ו אך הוא יותר מקינוח דעלמא אלא הכנסה לבית החיצון אין כאן:

דוחק כלל לאמת שזהו הדחת פנים והיינו עד שתבדוק והכל חד והרשב"א לטעמא דס"ל דהתם בדיקה הוא לחורין ולסדקין וכמ"ש הרב ב"י בשמו לעיל ריש סי' קצ"ו וע"כ צריכין לדחוק ואמרינן לחומרא דבדיקה דהכא היינו קינוח:

סעיף ד' וי"א שאין אנו בקאין עמ"ש לעיל סק"א וסק"ב:

סעי' ה' ואם לא בידוע שהוא מהצדדים, ומותרת לכאורה צריכין לחלק אם נמצא על הצדדין הרי לפנו שיש מכה על הצדדים וא"כ אפי' שופעת דם אח"כ מחמת תשמיש אין בכך כלום משא"כ בשלא נמצא כלל דתצי' שנתרפאות א"כ חזרה וראתה מחמת תשמיש ג"פ הרי חזרה לקלקולא ואסורה לבעלה ומסתימת לשון הפוסקים לא משמע כן לחלק וכבר הלכו בזה כמושות בתשו' האחרונים והנלע"ד וכן משמע בנב"י דהפשוט דאין כחו של שפופרת דומה ככחו של שמש כמבואר בב"י שהוא כפחות שבכוחות אלא שעיקר כח הוא בשעת דישה שאז השמש בצדדים, וע"י כחו הרב פותח או חובל באחד מהעוקרים ומוציא דם בכוחו אלא עפי' טבע האשה שמחמת חימומה וחימוד מוציא דם וידוע מחכמז"ל כי גם השפופרת כשמגיע סמוך למקור עושה אותה הפעולה כמו השמש אמנם בצדדים דתלי' ברב כוחו של שמש א"א שפופרת לפצוא כמו השמש ולכן כשאינה מוצאה כלל לא אמרינן שנתרפא אלא אמרינן שמע מינה הדם לא בא מן המקור אלא מן הצדדים וכחו של שפופרת אינה יפה כך להוציאה דם מן המקור וזהו קרוב למ"ש הב"ח בסי' זה ודוק היטב:

סעי' ו' וגם בזה"ז יש לסמוך אבדיקה זו וכו' ר"ל לאפוקי מהראב"ד שכ' לבתר דהחמורו על עצמם כר"ז דיושבת ז' נקרים על טפת דם כחרדל תו לא סמכי' אבדיקה זו עיין ברא"ש פ' התינוקת והרבה פירושים נאמרו בזה ועמ"ש בחי' גפ"ת שם, ועוד נ"ל כעת לפמ"ש תר"י בפ' אין עומדין דלהכי אמר אפי' טפת דם כחרדל דלא מבעי' ראי' מרובה דאפשר שזה ג' ימים רצופים התחיל לצאת לבית החיצון בכל יום פורתא וה"ל זבה גדולה אלא אפי' טפת דם כחרדל שקשה מאוד שתחלק ל"ג חלקים מ"מ החמירו על עצמם, והנה לכאורה דבר זה צ"ע להחמיר כ"כ דהא אפי' בראי' מרובה נמי הו"ל ס"ס אולי לא תתחלק ונמצא שלא ראתה רק ראי' אחד אשר אם עומדת בימי זבה סגי לה בשומרת יום ואת"ל שנתחלק ל"ג ימים מ"מ שמא בימי נדה היא עומדת וסגי' לה עכ"פ בששה והיא וה"ל ס"ס גמור שיכול להתהפוך וכל א' מתיר יותר מחבירו ומכ"ש כשהיא רק טפה קטנה כחרדל שא"א לה שתתחלק באופן הנ"ל ומה גם לפעמים שהיא בודקת עצמה ולא מצאה כלום ואח"כ מצאה בודאי לא שייך לומר שהיה בבית החיצון שהרי בדקה עצמה, וצ"ל אימר לא בדקה ופה נמצא שאין אנו סומכין על ס"ס וגם על הבדיקה איך נסמוך על בדיקת שפופרת דמשמע דלא הוי רק ס"ס כי אין ברור לסמוך על הבדיקה שלא נמצא דם רק על הצדדים ולא על כמו שיתבאר לפנינו בעה"י, ולא אתאינן להתיר אלא ע"י ס"ס שמ"מ מן הצדדין ואת"ל על המכוון מ"מ מותרת לשמש שמא לא תראה עתה בבעילה זו כי וסת כזה שבא עי' מעשה קיל לכו"ע זה היא היתר בדיקת שפופרת להראב"ד וכיון שעכשיו החמירו כר"ז שלא לסמוך על ס"ס ושלא לסמוך נמי על הבדיקת העד מכ"ש שאין לנו לסמוך על בדיקת שפופרת ושאין להתיר עי' ס"ס זה כנ"ל לפרש בדעת הראב"ד ומ"מ אין זה ראי' גמורה כי בד"ת החמירו לישב ז' נקיים ולא לאסרה לעולם כקו' הרא"ש על רמב"ן שיתבאר לפנינו איהי' ועוד התם נמי אין עיקור הטעם מתיר שיצאה הדם ג' זא"ז אלא שלא למסור פתחו נדה לזבה בידי נשים ואין ענין לכאן:

סעי' ז' אם רוצה לבדק עצמה בעודה תחת הראשון וכו'. רש"י כ' בש"ס דזה הוי ספק ולא שרינן והק' הרא"ש א"כ גבי ג' נמי לא נתיר ספק כרת, והנלע"ד דס"ל לרשי' ז"ל דבדיקת שפופרת לא הוי ברור אלא עושה לנו ספק ר"ל שאנו רואים דעכ"פ אכתי איכא כוח א' בעולם שלא תראה ומשו"ה שרינן משום דוסתות דרבנן והולכין בספיקא להקל ונמי משום ס"ס כמ"ש בס"ק הקודם וס"ל לרש"י דהיכא דאיכא לברורי מבררינן ולא סמכי' להקל ומשו"ה אחר שתתגרש מבעלה הראשון הרי היא לגבי שני ככל נשים דעלמא דאזלינן בתר רובא שאין רואות מ"ת וכאלו ברור לנו שלא תראה אצל זה וכיון דאיכא לברורי אין מועיל בדיקה לגבי הראשון שהוחזקה אצלו דהיכא דאיכא לברורי לא סמכינן אספיקא משא"כ לבעל ג' שכבר הוחזקה לג' אצבעות וכחות תו ליכא לברורי כ"א לעשות ספק עי' בדיקה וק"ל ועיין מכתבי בסמוך איה"י:

סעי' ח' ויש לסמוך אסברא ראשונה להקל והש"ך כ' דברי רשי' י"ל קו' תוס' ויען כי נדחקו בפרושם ארשום מ"ש בחי' גפ"ת כי הבעל האיבעי דשאל ותיבדק עצמה בביאה ראשונה של בעל ג' ידע נמי שאין כל הכוחות שוות שהרי מפני זה יהבי לה ג' כוסות בכל בעל ובעל אלא דהוי ס"ל בשלומא כל שלא:

הוחזקה בג' בעלים הו"ל כפרוש מרובא דעלמא ומחזיקים לה שודאי לא תראה והוא ברור טפי משפופרת כמ"ש לעיל בשי' רש"י אמנם כ"ז בחזקות אצבעות אבל בספיקא דכחות הוי ס"ל כיון שכבר ראתה באצבע זה בעצמה נהי דמ"מ מספיקא לא נפקא שמא לא יהי' כחו השני והשלישי שוים ולא תראה מ"מ ברור גמור נמי לא הוי שלא תראה בודאי ולא שרי אלא מטעם ספק להקל או ס"ס וכיון שאכתי לא הוי אלא ספק הי' עדיף לברר ע"י שפופרת שהוא עכ"פ קצת ברור וקולא זו לא רצה להקל גבי בעל ראשון דאפשר לומר כיון דע"י שפופרת תפסיד עכ"פ שאם תמצא בראש המוך תאסר להנשא לעולם דטבי' לה עבד לה משא"כ בשלישי דלא מפסדי מידי ד' לנו לאוסרה התשמיש וע"ז משני הש"ס אין כל הכחות שוות ר"ל שאינם שוות כלל ועדיין היא בחזקת רוב נשים שלא תראה כלל והו"ל ע"י הכח ברור יותר משפופרת דסמכי' ארובא וא"כ אסור לסמוך אבדיקה בבעל ראשון כיון דאיכא לברורי וכמ"ש לעיל בסמוך ע"ש וק"ל:

סעי' ט' ואם יש מכה באותו מקום וכו' כל דיני מכה וכל דברי רמ"א מבוארים אצלינו באריכות נפלא בתשובה ומה צורך להעתיק הדברים לכאן וכעת אין הפנאי מסכים:

סעי' יוד ואם דם מכתה משונה דעת הרמב"ן בזמה"ז אין בועלים על דם בתולים מכ"ש שאין לסמוך על מכה ובשגם אין אנו בקיאים להבחין אם הוא משונה או לא והרא"ש הקשה על זה הא אין אנו צריכין להראות חכם אלא אם אירע שנשתנה מטמאים מספיקא אוקמא אחזקת טהרה שאינה משמנה וגם בשני דמים שלפנינו אין אנו בקאין להבחין וגם דם בתולים אין ראי' שאננו חומרא בלא טעם, כי כבר מבואר שם הטעם היטב אלו תוכן דברי הרא"ש ודבריו צל"ע כי בביאורו עם פרישות החתן כ' משום שהדבר מסור לכול וחתן יצרו תקפו עליו ע"כ נתנו לכל כלה דין הגיע זמנה לראות וראתה שאין לה אלא בעילת מצוה וק' אעיקרא דדינא בראתה כבר נמי אמאי יפרוש אחר בעילת מצוה הא אין לך מכה גדולה ומבוררת ממכת בתולים וע"כ צ"ל כיון שאם נשתנה מראה דמי' שוב אינה תולים בבתולים ונהי דאין צריכה לבדוק אחר זה מ"מ מכיון שנשתנה הדורות ונתמעטו הלבבות עד שאין אנו בקיאין במראות איפשר שיהי' הדם לפנינו ואנו רואים אותו בענינו שנשתנה ולא נרגיש בהשינוים וזה גרע מבדורות הראשונים שלא הי' צריכין לבדוק אח"ז אבל מ"מ אי הי' רואים הי' מכירים השינוים, משא"כ עכשיו איפשר שיראה שינוים ולא ירגיש לכן החמירו בהגיע זמנה וראתה וממילא נמי בכל הנשים משום שחתן יצרו תקפו עליו וא"כ ה"ה והוא הטעם נמי בדם מכה ודברי רמב"ן נכונים ושרירין מ"מ אידך קו' של הרא"ש ק' דשאני בתולים שהחמירו ע"ע משא"כ כאן ואסורה לעולם לא שמענו ודו"ק בכ"י:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה