אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ז חדושי מסכת גיטין

ליקוטי חבר בן חיים ז· רבי חזקי' פייבל פלויט

חדושי מסכת גיטין

חידושים על שו"ע יו"ד הלכות נדה

דברי חבר בה"י חי' מס' גיטין בן חיים:

בעזר עוז לעמו יתן. נתחיל לבאר מס' גיטין בעזר גואל לבני אבותינו מביא נתחיל לבאר פרק המביא:

בה"י בענין המביא ריש גיטין:

תוס' ד"ה המביא ע' רש"א שכ' דמש"כ תוס' וכן מה שכותבי' ר"ל דזה ראי' שגט סתם הוה גט אשה ולי כ' דה"פ דהנה מ"ש י"ב שורות היינו משום דגט גימט' י"ב וא"כ לכתוב כל שטרות י"ב שורות או"ו משום דסתם גט הוי גט אשה ושאר שטרות השם גט רק מושאל להם:

רשי' ד"ה ממ"ה כוונתו דלהכי לא נקט תנא חו"ל דלא ליהוי בבל בכלל משא"כ מה"י און בבל בכלל דלאו מה"י היא ואמנם הקשו עליו ומרקם ומחגר:

ואמנם דברי תוס' דלאפוקי מרקם וחגר היינו לר"ת דס"ל תרי רקם הוה ומתנית ברקם שבחו"ל אבל לר"י דרקם הוה מא"י אלא רחוק מיישוב א"כ שפיר הוה מצי למנקט חו"ל ואפ"ה אין ריקם בכלל, והנה רש"י כ' דרקם וחגר היינו קדש וברד וכ' רשב"א דקדש וברד בא"י ולא כמ"ש רש"י דלאו היינו קדש ושור דבאמת גם שם כ' על העיון בדרך שור וא"כ ס"ל לרשי' כר"י ושפיר כ' דלאפוקי בבל ודוקא נקט תנא הכי וזה כוונת רשי' במ"ש דרקם וחגר היינו קדש וברד:

צריך עי' רש"י נ' כוונתו ליישב מה דוחקו לרבה מאחר דאית לי' דרבא למה לי למימר ג"כ טעמא דאין בקאין אמנם ק' לי' לרבה ל' צריך דתנן דמ' דהאי בפני חומרא הוא ולרבא קילא הוה דלא ליבעי' קיום ואמנם א"א דטעמא משום אין בקיאין וא"כ אפי' הגט מקוים ג"כ צריך שיאמר בפ"כ ושפיר הוה חומרא וז"ש רשי' צריך השליח המביאו וטעמא מפי כבמ' מה ל' צריך ואמנם בא רשי' ליישב ג"כ לרבא מאי טעמא נתן צריך ולזה כ' רשי' ושליח זה הבעל עשאוי שליח להולכה ר"ל דס"ל לרבא דאין השליח נאמן לומר בפני אם לא שיש בידו כ' הרשאה שהבעל עשאו שליח וא"כ כיון דידעי' דעשאו שליח ודאי לא יטעון מזויף ואפ"ה צריך לומר בפ"נ והיינו צריך דתנן וזה כיון רש"י:

בפ"נ יל"ד בשלמא אם התקינו חכמים שיהא השליח דוקא אדם יודע בטיב גיטין שפיר אהני לן במאי דמעיד שבפניו נכתב משא"כ השתא דכל אדם כשר מאי אהני לן ותו לרבא סגי בבפני נתתם נכתב ל"ל וי"ל דהנה באמת אנן לא חיישי' לזיופי אלא שהבעל יכיל לטעון כן ואולי לצעורי קמכוין והנה אם יקח הבעל גט נגמר ודאי יש לחוש שידע הבעל שהגט פסול וכיוצא ואמנם אם השליח מעיד אשר קודם שנכתב הגט כלל כבר עשאו' הבעל כשליח א"כ צא שייך חשש זה ושפיר הצריכו גם בפני נכתב:

רקם וחגר צ"ל דשני' בשורה אחת יושבי' דאל"כ לנקוט חדא ואידך ממילא ידעי':

תוס' ד"ה מכפר לודים ע' רש"י ולי נ' דהא ידע הש"ס דרקם וחגר אינם מובלעות וא"כ ר"ג ע"כ במובלעות לא מצריך מדנקט רקם וחגר ואס"ד דכפר לודים גם כן אינו מובלע מנ"ל לר"א דר"ג פליג ואינו מצריך או"ו כפר לודים מובלעות ושפיר פליג ר"א מדנקט רקם ומ"מ עכ"פ ר"א במובלעות מצריך:

תוס' ר"פ אשקלון נקטי תוס' קראי דוילכוד יהודה למימר דמעכו לא ק"ל לר"ת דבעכו כ' לא הוריש אשר את עכו אמנם הרשב"א דחה זה מגמ' דחולין גבי בית שאן דכ' לא הוריש ואעפי"כ דייק הש"ס דמא"י הוה:

והנה לד' ר"י צ"ל דהך סמוכות דר"ג ג"כ סמוכות לעיקור יישוב וא"כ צ"ל דהך רחוקות מעיקר יישוב אינו ר"ל דהמדבר מפסיק ביני' דא"כ מאי סמוכות שייך אלא דעיקר יישוב היינו יישוב ישראל ומשם ואילך לא שכיחי יישוב ישראל כילו האי:

והנה מה שכ' תוס' דפשיטא לר"א דמובלעות הוה עדיף מרחוקות מעיקר יישוב י"ל דמר"ג אשמועי' דנקט רחוקות ופליג במובלעות:

וע' רש"א מה שהק' מכי הוי מפטרי ולכאורה י"ל דלענין מכירת עבד הוא דגזרו על חציי' שבא"י דבקל יוכל למכור מעכו לעכו אמנם א"כ לא פשיט הש"ס לקמן אסורי' דהתם ל"ש זה דמ"מ לא ימכור מסורי' לחו"ל: בענין בפני כמה נותנין לה גיטין פ"א:

בשליח נעשה יל"פ דהנה אפי' מאן דס"ל בקידושין אין שליח נעשה עד בגיטין ע"כ מודה דמתני' היא דנאמן השליח וא"כ מסתבר דגם לענין עד נעשה דיין יש לחלק ויחזור ויתננו לה בפני שנים הא דלא אשמעי' בהדי' דצריך ליטל בפני שנים י"ל רבותא קמ"ל ס"ד שנים הראשונים דוקא בעי' כי היכא שלא יוציאו לעז קמ"ל אפי שנים אחרי' ויש קצת סיוע ל"ד הרי מקינון ברא"ש והא דלא אמרי' כבר עשה שליח שליחותו ונתינתו ואמירתו מאי אהני לו היינו דהבעל גם לזה עשאו שליח שיאמר בפ"נ וכ"ז שלא אמר עדן לא עשה שליחותו:

בה"י בענין בבל רא"י לגיטין גיטין פ"א:

גמ' מתבתא בגרסיי' טרידי ונ' טעמא דרב דעכ"פ בפ"נ א"צ דאם יקיימו ב"ד הגט טרם יוליכנו השליח עכ"פ בקיום ב"ד בקיאי' התלמידי' ושמואל אפי' כה"ג לא סמוך:

ועד"ז יל"פ ד' תוס' ד"ה הנו ידעי' דברי' אינם מובני' לכאורה בשלמא באקטספין וארדשור יש לחלק בין מוליך למביא אבל מה אהני לן אם בקיאי' בחתימת התלמידי' אמנם כוונת תוס' דב"ד העיר יקיימו כל הגט וחתימת הב"ד היינו חתימת התלמידים בכל ב"ד וב"ד הי' מן התלמידים שלמדו בסורא ובנהרדעא וא"כ הגיטין שמביאין אז לסורא ולנהרדעא הא סגי' בקיום עכ"פ וא"צ בפ"נ:

תוס' ד"ה מכי אתא רב י"ל קו' תוס' דע"כ פליג רבה אר"ה דרבה הרי גזר שמא יתור דבר לקלקולי ואם מעיקרא אמרו בפ"נ ועכשיו הטעם רק משום מתיבתא למה לא נגזור דלמא בטלי מתבתא אלא ש"מ לרבה ס"ל לרב כי מעולם לא אמרו בפ"נ ועל רבה הוא דמק' ר' ירמי':

וע' רשי' וי"ל גם ל"ד תוס' מל' עשינו מייתו ראי' דהטעם משום מתיבתא דאלת"ה ל"ש ל' עשינו:

רשי' ד"ה מרקם נ' דרשי' בא ליישב אמאי לא עלה מעיקרא ע"ד ר' ירמי' לבר מבבל ואמנם משום דמרקם למזרח היינו עד סוף העולם ואין כאן לבר מ' ה"ה במענו לצפון:

וכ' וכ' רשי' ורקם כמזרחו של עולם נ' כוונתו דלכאורה מאי ק' לי' לר' ירמי' דלמא ר' יודא דמתני' תחומי או"י קחשיב מהיכן א"י מתחיל ורקם כמזרח היינו כמזרח א"י ולזה כ' רש"י דע"כ ר"ל כמזרחו של עולם ור"ל רשי' לטעמי' דס"ל רקם בא"י קיימא ובשלמא אי ר"י אשמעי' דרקם כחו"ל היינו רבותא דאף דבא"י קיימא הואיל ורחוק מעיקור' יישוב דינו כחו"ל משא"כ אי כא"י קאמר מאי קמ"ל:

גמ' וכ' ויאמר ה' י"ל דאי מדחזי' דבבל בצפון דלמא מ"מ אינו בצפון ממש אבל מדכ' קרא שפיר מוכח:

גמ' כמחלוקת ליוחסין י"ל דפליגו בפלוגתא דאביי' ור"נ בר יצחק בנהרות דא"י דלאביי' אמרי' שלא תחלוק במה"י גם הכא אמרינן כיון דליוחסין דינו כחו"ל ה"נ כן משא"כ לרנב"י דלא אמרי' שלא תחלוק:

תוס' ד"ה מבי ארדשיר ע' רש"א דברי' ק' דעכ"פ מה לי אם פליגו בהא או בהא ונ' דאדרבא דהיינו ותסברא וה"ק ע"כ דס"ל דרבה אי לי' דרבא דאל"כ גזרי' מוליך אטו מביא אלא באכתי ק' דלמא באמת כד' רש"א ס"ל ונ' דלכאורה מאי דוחקא לרבה למפלג אדרבא ונ' דפלוגתא דר"ג ות"ק ק' לי' דבשלמא לרבא הני גמירו והנו לא גמירו אבל לרבא זה דוחק דהני שכיחו הכא והכי לא שכיחו הכא והיינו דקאמר ותסברא כיון דרבה אי לי' דרבא אין סברא דהכי שכיחו והני לא שכיחו וכמ"ש וא"כ מסתבר דבהא פליגו דהכי ידעו וכו':

הנך ידעי ע' רשי' מה שפי' במנוחי' שם שטרותי' היינו משום דל' הנך מ' דר"ל בני אקטיספון ידעו והש"ס דאצטריך להני היינו משום דאי אבני ארדשור סמכת אכתי איכא למימר בשוקיי' טרידו ואון להם פנאי לקיים העדות שבגט:

גמ' לאחר שיצא היינו משום דבפ"נ דרבנן ובדרבנן עבדי' עובדא ואח"כ מותבינן תיובתא- דאסכים מרי' ע' רשי' ר"ל אף דבאמת לא כיון האמת כי מה שהקפיד הי' על הנימא מ"מ אסכים מרי' לגלות לו סתרי תורה: סוגי' דרבה ורבא תמצא בספר לקוטי חבר חלק שלישי בה"י בענין ע"ח וע"מ כרתי גיטין פ' קמא ופ' המגרש:

תוס' ד"ה מאן האי תנא הנה הרמב"ן בחי' דחה קו' זו דלמאי דרבה אי' לי' דרבא ל"ק כלל מ"ט לא אמר כרבא דבא לחוש גם ללשמה עיי"ש ויש לתרץ קו' תוס' ע"ד אחר דל"מ אי אמרינן דבפ"נ מהני משום דסתמא לשמה קמסהיד וכיון דבחתימה לא בעי לשמה ומ"מ צ"ל בפ"נ א"כ גם אכתיבה שוב לא שייך סתמא לשמה קמסהיד אפי' לרשי' דשיילי' לי' וא"כ גבי בפנ"ח לא נשיילי' דהרי לא בעי' לשמה וא"כ:

ידעו הכל דמשום קיים הוא ובוודאי אתו לאחלופי בקיים דעלמא: תוס' ד"ה דתנן בסו"ד והנה לא קשה להו מהא דתנן ר"מ אומר ענו כא"י דלמא ר"מ אבפנ"ח לחוד קאי דדווקא מרשב"ג מייתי ראי' תוס' לקמן דקאמר אפי' ומ' דארישא לגמרי קאי משא"כ מר"מ ואמנם מבריי' ודאי ק' ועי' בחי' רמב"ן מ"ש לתרץ ונ' ע"ז שכ' לעיל דקאמר ר"מ לטעמא דחושש למיעוטי שפיר מצריך גם בפ"נ דנדע שנכתב ונחתם הגט בהדי הדדי ואנן סמכי' אסתם ספרי וא"כ ר"מ לטעמי' לק"מ ואמנם לאוקמי מתני' כר"מ גם בהא דחייש למיעוטי זה לא בעי הש"ס ומק' שפיר:

רשי' אין כותבין במחובר שמא יחתים כיון לד' תוס' לקמן דדווקא גבי מחובר שייך לגזור:

רש"י ד"ה כתיבה בעי לשמה כוונתו דלכאורה הי' אפשר לפ' דאין לר"א לא בעי חתימה כלל והוה א"ש מה דמק' הש"ס ול"ק קו' תוס' לעיל ד"ה מאן האי תנא כיון דלא בעי ר"א חתימה כלל מאי בפנ"ח שייך ולזה כ' רשי' דקו' הש"ס הי' מלשמה דהרי ר"א בהדיא קאמר דמפני תיקון העולם עדים חותמין:

תוס' ד"ה ג' גיטין פסולין אלא למ"ד כתב סופר ק' ונ' דקו' זו הביאו לרשי' פ' המגרש לפי דמתני' דלא כר"מ דמ' לי' דוודאי רב דס"ל תצא א"כ מתני' כר"מ שפיר מוקי לה בכתב ידו חבל שמואל ס"ל מתני' דלא כר"מ וא"כ אפי' בכתב סופר כשר דיעבד:

רשי' ד"ה דרבנן הק' הגאון ר"ע איגר בהגה' והרי ר"א איירי מענין אחר ות"ק מענין אחר וא"כ שפיר י"ל דבגווני דר"א לת"ק דיעבד ג"כ פסול ולר"א דיעבד כשר ונ' כוונת רשי' דאי ר"א ג"כ דיעבד דווקא קאמר א"כ כשר דקאמר ר"א ל"ל הכי הול"ל ר"א אומר אעפ"י שאין עליו עדים אלא ש"מ משום דת"ק דיעבד קאמר אתא איהו למימר דאפי' לכתחלה כשר ולולי ד' רשי' י"ל דממאי דסיים ר"א שאין העדים חותמין אלא מפני תיקון העולם דייק הש"ס דאפי' לכתחלה מכשיר דאל"כ מאי בעי ר"א בזה:

ומ"מ יש לדייק מכאן על ד' הגאון שהביא הרי"ף פ' המגרש דלר"א כ' סופר ועד או כי בלא עדים פסול מטעם מזוייף מתוכו הרי ר"א אעפ"י קאמר וא"כ מוסיף את"ק ואי מודה דפסול מאי אעפ"י אם הול"ל:

רשי' ד"ה אין בו זמן דאיזו זמן נכתב נ' דק' לי' לרשי' הרי גם כ"י פסול מטעם אין בו זמן א"כ הך בבא יתירה הוא לזה כ' רשי' דמצי מיירי אפי' העדים כ' בחתימה באיזו זמן חתמו מ"מ פסול משום דהגט נשתנה ממטיבעה חכמים שציוו לכתב בגט באיזו זמן נכתב:

רשי' ואין בו אלא ע"א סתם רש"י כמ"ד כתב סופר בא להורות לן דסתמא הכי מ' דאי למ"ד ני' וע"א ואשמעי' דמ"מ פסול לכתחלה א"כ מקמי אין בו זמן הו"ל למתני בבי כ"י ואין עליו עדים ומ"מ רב ע"כ מוקי לה בכ"י משום דמ' לי' כתב סופר בכ"ג פסול:

והנה כ' רשי' פ' המגרש סופר מובהק ובקי וק' הא סתם ספרי מגמר גמירי ואפי' מיעוט ליכא ונ' דעיקר חששא משום אומר אמרו דמ' למיעוט סופרי' דכשר וז"ש רש"י ובודאי לא יכתוב אם לא שמע מפי הבעל ר"ל ולא באומר אמרו ומה שלא פי' רש"י מובהק ומכירין אני כתיבתו ה"ט דאי אין מכירין כתיבתו וודאי לא מהני כתב שלו מידי ואפי' דיעבד פסול:

רשי' ד"ה וגובה מנכסי' משועבדים נ' דמה שפי' רשי' לעיל דמדרבנן פריך לר"א היינו ללי"ב דגובה קאי אשאר שטרות אבל אי קאי אגט א"כ ע"כ לכתחלה כשר דאי לכתחלה פסול ודאי אינו גובה ב' מלקוחות:

תוס' ד"ה וגובה ואמנם רשי' לקמן פ' המגרש כ' אפילו אי קאי אגט שפיר שמעי' מדגובה מנכסי' משועבדים ש"מ גם בשאר שטרות כשר וזה ק' טובא אטו כתובה בגט גובה כתובה בתנאי ב"ד גובה ותנאי ב"ד הוא לכשתנשאי לאחר תטלי וכו' וכמ"ש הרא"ש וצ"ל ד' רשי' דאפי' תו"כ ג"כ גובה דל"ש תנאי ב"ד וצ"ע:

ומ"מ נ' שהביאו לרשי' לפי כן סוגי' דב"ב שהביאו בתוס':

תוס' ד"ה וכו' לא בעי ר"מ י"ל דלשמה מצריך ר"ת כדי שילכו אצל סופר הדיינין והמה יזהירו גם אחתימה משא"כ במחובר תו לא צריך להחמיר דהרי ספרי דדייני ידעי שפיר דאין כותבין במחובר ולא שכיח גביי' שיטעו: תוס' ד"ה מודה ר"א ונ' לתרץ דכיון דלא הוה לשמה ע"כ או חתמו להתלמי או לשם גירושין אחרי' ומאלו הגירושין אינם יודעים מאומה ואנן סוברין שיש כאן עדים ואינן וא"כ מי עדיף מקרוב או פסול והיא היא:

גמ' הא מני ר"מ היא צריך ביאור היאיך מ"פ רי' האי וכתב דקרא וי"ל דלעולם כר"א מפ' לי':

דהבעל צריך שיכתוב או שלוחו כמותו אמנם צריכין לידע שהבעל עשה לסופר זה שליח ולזה צריך עדי חתימה נמצא דגם העידי חתימה מעיקר הגט ושפיר בעי לשמה בחתימה:

תוס' ד"ה עד שתהא לכאורה י"ל שהי' כותב הגט על קרן פרה שהיתה בשעת כתיבה שלו והי' בדעתו ליתן לה הפרה ואין זה מחובר ולאחר הכתיבה מכר הפרה ויצטרך לתלוש הקרן והעדים חתמו קודם תלישה דהו"ל מחובר וצ"ע: תוס' ד"ה דקיי"ל הל' ולפיכך יש לד' מאי לפיכך ונ' דכוונתם לאפוקי מד' הרי"ף דמכשר בעי"ח לחוד וע"ז כ' דאף בשאר שטרות - לא מכשרי' בלא עי"מ ומכ"ש בגט עד לבסוף דמסקי די"ל בשאר שטרות בלא עי"מ כשר אלא שק' מה שסיימו דבגיטין וקידושין לא מהני הודאת בע"ד תינח בקידושין אבל בגיטין שפיר משכחת שהיתה מתחלה כשנשאה גרושה או זונה ופסולה בלא"ה לכהן וא"כ נימא דכה"ג כשר בלא עי"מ וצריך לדחוק דעכ"פ עיקור ילפותא דבר דבר וממון לא ניתן אהודאת בע"ד דהרי קידושין ורוב גירושין ל"ש בהו הודעת בע"ד וע"כ רק לעדים ניתן לידרש לא זולת ואפשר שקו זו בא הרמב"ם לתרץ למה לא מהני בגירושין היכא דליכא חב לאחרים הודאת ב"ד לזה כ' היאיך אפשר היום יבואו עדים על א"א שזנתה ויחויבה ב"ד מיתה ומחר יבא בעלה ויודה שכבר גירשה וע"ד שהקשו תוס' בב"ב במאי דבעי למימר התם דבעל שאמר גירשתי גם לעבר נאמן:

ומ"מ בד' תוס' אלו יש להסיר קו' הר"ן פ' המגרש מעל הרמב"ן שכ' דבדי"מ מסירה קונה לר"א אפי' בלא עדי' מטעם הודאת בע"ד והק' הר"ן גם בגיטין נימא הכי ובמ"ש תוס' מתורץ שפיר:

בה"י בענין עבד שהביא גיטו גיטין פ"א:

ע' ר"ן ורמב"ן שיישבו למה נקט תנא דבריי' עצמך ונכסיי וי"ל דתנא מיירי אפי' היכא דאמר חוץ ולהכי בעינן עצמך ונכסיי דבכל נכסיי לא הוה כרות גיטין לר"מ אלא דלד' הרי"ף אין חילוק:

סברת אביי' נ' דמשום לעז הוה ומשו"ה מהדר לי' רבא דליכא לעז דידעו כ"ע דלממון בעי' קיום דווקא ומ"מ אמר אביי בלי"ב דאי נימא דא"צ לקיים הגט בשביל עצמו יוציאו לעז ויאמרו כיון דלא קיים אנכסיי שמ' סזוייף הוה ואמנם אם נצריכנו קיום גם על עצמו ישתדל לקיים כל הגט ואהדר לי' רבא דל"ש כלל כי יאמרו אין עדי' מצוי' לקיימו והביא ראי' מעצמך ונכסי' דאי חיישת ללעז גם בעצמך ונכסי' נחיש והיינו דקאמר א' זה וא' זה כי היכא דבהא לא חיישי' ללעז בהא נמי לא חיישי': והנה הרשב"א הק' ע' ד' רשי' מנ"ל דר"מ פליג כה"ג אר"ש ותו באין שם אלא אותה השדה מאי קאמרת ונ' דאדרבא מדחזי' בתוספתא דגם באין שם אלא אותה השדה פליג ר"מ ש"מ דגם היכא דל"ש נחת לשיעורא פליג משום לא פלגי' דיבורא וכ"ת א"כ אמאי לא מ"פ רשי' כתוס' נ' דמ' לי' לרשי' מדנקט בתוספתא הא דאין שם וכו' למלתא באנפי נפשי' ש"מ דלעולם דר"ש לאו אהא קאי:

והנה הרא"ש כ' דלרשי' ורי"ף ע"כ מיירי דאין לו מטלטלין ל"ד הרי"ף וודאי בהכי מיירי דאי יש לו א"כ מתקיי' כל נכסי אמטלטלין ול"ש פלג' אבל לרשי' ביש לו מטלטלין שריר קפליג ר"מ משום כיון דנחת לשיורא: בענין סוריא כחו"ל גיטין פ"א:

בא מני' מרחב"א לכאורה ממ"נ ידע הבעל אבעיא דאסור לצאת לסוריא א"כ מאי מבעי' לי' במוכר עבדו ואי לא ידע ליבעי' הא אי שרי לצאת לסריא און לא ונ' דידע דסוריא דינה במקצת דברים כחו"ל ובמקצת כא"י ומס' לי' מ"ט אי ספיקא הוה או וודאי כחו"ל אלא שהחכמים החמירו בה במקצת כא"י ומעתה אי ספיקא הוה וודאי אפילו מס' אסור לצאת לחו"ל אבל מ"מ מספיקא לא קנסי' למוכר אבל אי וודאי כחו"ל גם למוכר קנסי': והנה פשיט לי' מעכו נ' דהכא פשיט לי' דענו מה"ט לא הוה כא"י לעבדים משום דלא כבשוה עולי בבל אף דהוה א"י גמור כדאי' בס' יהושע ומכ"ש שלא כבשו סוריא שהיא הלאה מעכו וא"כ א"נ כיבוש יחיד שמי' כיבוש לא עדיף מיהת מכיבוש יב"נ:

תוס' ד"ה המוכר י"ל דלענין גיטין פשיטא לי' מדתנן מענו לצפון הוה חו"ל לענין בפ"נ וע"כ לא פליג ר"מ אלא אעכ' גופא אבל אסוריא שהוא מעכו לצפון מודה ואמנם לענין מוכר עבדו לא ידע האי בעל הבעי' לדיוקא לגיטין אין לעבדים לא:

רשי' ד"ה כיבוש יחיד כוונת דבריו דוודאי גם בימי ד"ה ע"ה הי' כל ישראל ביחד וכ"ת לא הלכו כלם במלחמה ואטו בימי יב"נ הלכו כלם כ"א אלא דהחילוק בימי יב"נ הלך כ"א בשליחות כל ישראל משא"כ:

בימי ד"ה ע"ה הלך כ"א בשליחות דהע"ה לכבוש לצורך המלך ולא לצורך כל ישראל זהו תו"ד:

תוס' ד"ה על אוירה לא גזרו עי' רש"א ולא כ' כ"א ק"ק נ' משום דיש ליישב דדלמא ר' וריב"י בהא פליגו, ר' סבר רק על אוירה גזרו ומה"ט אוסר שידה ועל מאהיל לא גזרו כלל ומשו"ה עפר מארץ עמים בא"י טהור וריב"י סבר אפכא על אוירה לא גזרו רק על מאהיל ושידה מותר ועפרה מאהיל עליו אפי' בא"י טמא ובעי הש"ס לריב"י:

וע' מל"מ פי"א מטומאת מת שכ' דד' הרמב"ם דהך מתני' ר"ל אינו מטמא טומאת ז' משום אוהל אבל טומאת ערב מיהא מטמא וק' א"כ למה תניא בהדי' עצם כשעורה דאינו מטמא כלל באוהל:

ויש לי לדקדק ע"ד הרמב"ם מאחר דכ' דסוריא על אוירה לא גזרו למה הביא שידה תיבה ומגדל דווקא ולא נקט רוכב על הסוס או יושב בקרון וצ"ע: וע' מל"מ מ"ש ע"ד הרמב"ם דלית לי' סברת תוס' בנזיר בענין דלתות ע"ג שורי' דהוה אוהל כ"א בפרה דווקא דלא הוה כ"א מעלה בעלמא ונעלמו דברים אלו מהנב"י מה"ת שנסתייע בד' הרמב"ם אלו לענין הפערסאל בשבת: רשי' שכותבין עליו אונו אם לקחה וכו' מבואר דעתו כהרא"ש והריב"ש שהביא הב"י סי' ש"ו דדווקא אם לקחה מע"ש התירו לו להעלות בערכאות אבל לא לקנוח דלא כאו"ז שהביא המחבר סי' ש"ו דאפילו לקנות שרי וטעם האוסרין נ' כמ"ש הר"ן בשבת פ' חביות דבנקל יותר התירו שבות דאמירה לנכרי משבות הנעשה ע"י ישראל ומכ"ש מו"מ דהו"ל ד' קבלה ממצוא חפצך וכו' ויש לתמוה דהאו"ז מיקל לקנות ומצריך להעלות בערכאות דווקא בכתב שאינו חייב עליו מן התורה ושאר פוסקי' לא הזכירו חומרא זאת ונ' דרשי' פי' אם הגוי רוצה לצאת לדרכו מ' דווקא בכה"ג שרי' וע"ז הוסיף האו"ז דכתב שאינו חייב עליו בכל גווני מותר:

וע' מג"א מה שהקשה על הרמב"ם וצע"ג ולי יק' עוד בנציע תחלה קו' תוס' ספ"א אמאי לא חשיב ג"כ תנא דין סורי' לענין זתים ושדות להשכיר ולמכור לעכו"ם ולכאורה כיון דתנא דמותר לקנות שדה בשבת משום יישוב א"י מכ"ש דאסור למכור לגוי אלא דהתנא לא מיירי אלא בשדה דאיכא תרתי וק' להו לתוס' דין זתים אכתי הו"ל לאשמעי' ומעתה באמת מנ"ל להרמב"ם דבבית דליכא כ"א חדא ג"כ דינא הכי דלמא דדווקא בשדה דאיכא תרתי מותר לא זולת וצ"ע:

רשי' ד"ה יישוב א"י מ' לא' כ"ד תוס' דיישוב אי' דווקא ואפי' מילה לא דחו שבת ע"י גוי והטעם דשבת עשה ול"ת ואפי' באמירה לנכרי העמידו חכמי' דברי' כדאמרי' גבי שופר דאסור לעשותו עי' גוי ביו"ט מה"ט ואמנם ביישוב א"י איכא ג"כ ל"ת ועשה לגרש הגוי מקיים ל"ת לא תחנם יישיבת ישראל מ"ע ומה"ט דחי וע' רשב"א דאפי' לבה"ג יישוב א"י דווקא לגבי שאר מצות חוץ ממילא דגלי קרא דדחי שבת:

וע' רש"א מה שכ' ליישב קו' תוס' על בה"ג ומצאתי דברי' בהג"א פ' הדר שם:

גמ' כדאמר רבא נ' דמייתי לדרבא אע"ג דהכא דמעלה בעראכות וודאי הגוי כותב היינו משום דקיי"ל דנדחי אי' אמירה לנכרי במקום מצוה ולזה מייתי כי היכא דאמר רבא ולפנינו הוא רב המנונא דבחולה שאין בו סכנה התירו אמירה לנכרי ה"ה במקום מצוה כה"ג דיישוב א"י:

סוגי' עד כותי:

מתני' כל גט שיש עליו עד כותי ע' רשי' יל"ד לפי דבריו דטעמא דפסולי כותיי' משום דחשודי אעדות שקר א"כ הכי הול"ל כותי פסיל לכל עדות חוץ מעדות גיטי נשים ואנא ידענא דאפי' לעדות בע"פ פסול משא"כ השתא דתנן כל גט וכו' יש לומר דווקא לעדות בכתב פסול דדרשי מפיהם ולא מפי כתבם אבל לעדות בע"פ כשר דלא תענה כ' ואין לומר דאי טעמא משום דדרשי מפיהם א"כ די' דלא נימא כמו שנחקרה עדותן בב"ד כמו בעד ישראל אבל אכתי אמאי פסול לא היא דאם אתה פוסלו בלא דרישה וחקירה גם בדרישה וחקירה ע"כ אתה פוסלו דלא לשוויי' כשטר שחתום בו ישראל אא"כ מדוע לא מפי רשי' דדווקא לעדות בכתב פסול וכמ"ש ונ' דרשי' דייק למלתי' מדאמרי' בגמ' אי ת"ק אפי' שאר שטרות נמי ובשלמא אי לא מסתבר לש"ס לחלק בין עדות בכתב לבע"פ שפיר מקרי עדות שקר כתיבא משא"כ אי טעמא דמתני' דעדות בכתב לא חשיב להו עדות משום דכ' מפיהם היאיך פשיטא להש"ס דשאר שטרות כתיבי או"ו דעל כל עדות אנו דנין וזה כוונת רשי' לקמן שכ' אפי' שאר שטרות נמי דהא לא חשידי ר"ל אעדות שקר וכ"ת א"כ ליתני כותי פסול לעדות נ' משום סיפא נקט הכי למימר דבגיטי נשים אפי' עדות בכתב כשר דאי לא תני הכי ס"ד דעכ"פ בעי' בגיטי נשים שיבא לפנינו ויעיד:

ובזה יש להסביר קו' הש"ס לקמן עלי' דר"א מאי קמ"ל וכו' וכי לא ידע המק' שישיב לו התרצן אי ממתני' וכו' אמנם מאחר דגם המק' ידע דע"כ הא דנקט תנא דידן גט שיש עלי' עד כותי ולא נקט כותי פסול לעדות היינו לרבותא דסיפא וא"כ שפיר מקש' דאס"ד דגם תרי כשרי' למה לא נקט גם בענין זה רבותא דסיפא ואמנם התרצן תי' דאי לאו דר"א באמת הייתי אומר דמתני' דווקא תנן דבכתב הוא דפסול אבל בע"פ באמת כשר וסיפא לרבותא דרישא תנן דבשאר שטרות אפי' חד כשר קמ"ל ר"א כו' כדכתיבנא וממילא רישא אגב סיפא תנן:

רשי' ד"ה חוץ מגיטי נשים כדמפ' בגמ' לכאורה הא גם הרישא מפ' גמ' ואמאי כ' רשי' זה אחוץ מגיטי נשים ונ' כוונתו דאי לאו סיפא דחוץ מגיטי נשים רישא לא הוה ק' לן דהוה אמרי' דתנא דידן ס"ל כותים גירי אריות הן ומה"ט עדותן פסול אא"כ אמאי בגיטי נשים כשר וז"ש רשי' חוץ מגיטי נשים מפ' בגמ':

רשי' לכפר עותנאי י"ל דרשי' ציין זה דהש"ס מק' עלי' דר"א מהך סיפא ודלמא בהאי כפר כותי' חבירי' הוי ומשו"ה הכשיר ר"ג לזה ציין רשי' לכפר עותנאי כלומר לשם הביאו לר"ג ממקום אחר ואינו ידוע מאיזו מקום ושפיר מק' הש"ס:

תוס' ד"ה מצות כותי בסו"ד וא"ת יל"ד מה ענין קו' זו לקו' ראשונה הך קו' בפני עצמה יש להק' ונ' המשך ד' תוס' דאי לאו תי' קו' ראשונה הייתי אומר שהישראל נכנס בבית הכותי בשעה שאכל מצה של מצוה לעצמו ולקח ממצתו כזית לצאת בה וא"כ לא ק' מידי אבל מאחר שתי' התוס' דע"כ מיירי בבציקו של ישראל שפיר ק' להו לתוס':

אמנם גם בד' רש"א שפיר יש להמשיך ד' תוס' עד"ז דוודאי כיון דמיירי בבציקו של ישראל אין להק' הרי חשידי אלפני עור לענין חמץ ומושב דתנן מותרת ומ"מ עדן ק' היאיך יוצא בה י"ח:

תוס' ד"ה ואדם וכו' זו אף זו י"ל דתרוויי' אצטריך דאי לא תנן כ"א סיפא דהתם מיירי שראה הישראל הבצק שלא החמיץ וככהיא דתניא בציקות של נכרי אדם ממלא כריסו מהן אלא דבכותי גם אשימור מהימני ולעולם אם לא ראה הישראל הבצק אפי' אחמץ לא מהימני דלא בקיאין מהו חמץ בין סידוק להכסיפו פניו קמ"ל רישא דמצת כותי מותרת וע"כ מיירי שלא ראה הישראל הבצק דאי ראה אפי' של נכרי מותרת:

רשי' ד"ה ר"א אוסר דחשידי שמא מחמיצין יש להק' א"כ מאיזה אין בקיאין בדקדוקי מצות דקאמר ר"א כיון דטעמא משום חשדא ובשלמא אד' לק"מ דרשי' דייק לדבריו מדמק' הש"ס אי ר"א אפי' גט אשה נמי לא ומנ"ל להק' דלמא התם הוא דאין בקיאין בין שיאור לסידוק אבל בעדות גיטי' בקיאי' א"מ הש"ס ס"ל דטעמא דר"א משום חשדא אבל אש"ס גופא ק' מנ"ל לפ' כן ד' ר"א ונ' דק' לי' לש"ס לימא ר"א אוסר ותו לא מידי אע"כ אי הוה תנן ר"א אוסר הייתי אומר דטעמא משום חשדא וממילא אם נותן לו כזית ואוכל סומך עליו לזה קאמר ר"א שאין בקיאין וכו' למימרא דאפי' אוכל לא סמכי' עלי' ומעתה בשלמא אי ר"א בעלמא ס"ל כותי' חשידי ולא מהימני שפיר הוצרך לבאר דהכא אין הטעם משום חשד ולא מהני חותך כזית משא"כ אי דווקא במצה משום דלא בקיאי' בחימוץ קאמר הול"ל רק ר"א אוסר: ודע דרשי' בחולין כשדחה ד' המפ' דר"א אוסר רק לצאת י"ח מצה הו"מ למדחי דברי הי"מ מסוגי' דשמעתין דאי התם משום שימור לשם מצה דווקא קאמר ר"א לא מק' הש"ס בשמעתין אי ר"א אפי' גיטי נשים נמי:

גמ' וכ"ת רשב"ג נ' דהא דלא קאמר מיד בפשיטות אי רשב"ג ודאחזק בהא ולא אחזוק בהא היינו דבשלמא לגיטין לחוד הי' סברא לומר דאחזוק טפי משטרות משום דגיטין כ' בהדי' וכ' לה ספר משא"כ בשסרות אדרבא מפיהם כ' משא"כ שחרורי עבדי דלא כ' בקרא כמו שאר שטרות לא מסתבר לש"ס למימר מיד דאחזוק בהו טפי משאר שטרות וז"נ כוונת רש"י שכ' דאחזוק בהא בגיטין ובשיחרורי וכמ"ש:

גמ' א"ה יל"ד מ"ט בלא זה ניחא להש"ס הא דע"א ונ' דזל"ז מ' להש"ס דה"ט בגיטין ע"א הוא דמהני וכשר משום דכיון דעידי גט אין חותמין אלא זה בפני זה וכיון דחתם ישראל עם הכותי ע"כ ידע בי' דכותי חבר הוא דאל"ה לא הוה חתום בהדי' משא"כ עכשיו דטעמא דמהימן בגיטין משום דאחזוק ק' אפי' תרי נמי:

תוס' ד"ה אי ת"ק מ"מ יש לדקדק מד' רשב"ג פי' דאיס"ד גם חזקה לחודא מהני לת"ק לא הו"ל לרשב"ג לומר כל מצוה שהחזיקה בה כ"א היה לו לומר דאף בהחזיקו בה בעי' כתיבה ואף דכתיבה בעי' החזיקו בה:

תוס' ד"ה רבא אמר והנה לד' תוס' פליגי ת"ק ור"ג ת"ק כר"א ואין הכותי נאמן אלא משום דעד ישראל חתים לבסוף ולהכי לא מכשיר כ"א חד ור"ג כרשב"ג ודאחזיק בגיטין ולהכי מכשיר אפי' תרי:

סוגי' דערכאות פ"ק דגיטין:

מתני' ולא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט הנה בס"ד לקמן מ' לן דקאי אגיטי נשים וא"כ לר"ש שאר שטרות אפי' בהדיוט כשרי' וכן פי' רשי' לקמן בבריי' דאליבא דר"ע דינא הכי ונתקשה הרמב"ן בחי' ע"ד רשי' דלמה יהא ר"ע מכשיר בהדיוט דליכא למימר בעידי מסירה קאמר דלד' רשי' בעידי מסירה והדיוט גם לרבנן כשר מד' רבא ונדחק הרמב"ן עיי"ש ובסוף דחה ד' רשי' וזה ג"כ שדחק לתוס' לפ' פלוגתי' דר"ע ורבנן בעידי מסירה ונ' דלעיל בשמעתא דג' דרכי' פי' רשי', העולים בערכאות שנעשו השטרות עזי ב"ד האומות רמז לנו רשי' דאפי' עולין בערכאות יל"פ ב' פירושין י"ל שנעשו שמה וי"ל שנעשו בהדיוט אלא שעלו שמה לקיים ונתקיים שמה והנה ובזה נחלקו ר"ע וחכמים לד' רשי' חכמים ס"ל דבעי' שיעלו בערכאות אבל אם נעשו בהדיוט אף שנתקיים בערכאות לא מהימנא להו ואהא פליג ר"מ וס"ל אפי' נעשו בהדיוט כיון שנתקיימו בערכאות סמכי' עליי' אבל אהדיוטות לחוד בלא ע"מ ישראל ובלא קיום ערכאות גם ר"ע מודה ומעתה בס"ד גם פלוגתת ת"ק ור"ש היינו מפרשי' עד"ז ת"ק סבר דגם שאר שטרות לא הוזכרו אלא אם נעשו בערכאות אבל ע"י קיום כלל וכלל לא כחכמים דבריי' וא"כ גיטי נשים בכל ענין פסולי' ור"ש סבר דבשאר שטרות סגי בקיום בערכאות ובכה"ג בגיטי נשים פסול משא"כ אם נעשו בערכאות ובשמות מובהקי' אפי' בגיטי נשים כשר והטעם לחלק בין נעשו בערכאות או נתקיימו לענין גיטין כמ"ש הרמב"ן בשם הירושלמי דקול יוצא לערכאות ר"ל אם נעשו שמה וידעו הע"מ שנעשו ע"י גוים ויבדקו אם נכתב כדינו ע"י סופר ישראל אמנם כ"ז בס"ד ולא ק' להש"ס כ"א ליפלוג ולתני בדידה וכדמשני ה"נ קאמר שפיר ר"ל אפי' כחכמים ס"ל:

גמ' בשלמא מכר' הנה ד' רבותי' של הרמב' דדווקא נקט הש"ס מכר לאפוקי הלואה דלא מהמני אמנם הרמב' נחלק עליה' ויל"ד לפי דעתו והיא ד' רוב המפ' למה לא קאמר הש"ס בקיצור בשלמא שטרי ראי' ונ' דכל היכא דקאמר הש"ס בשלמא ע"כ איכא לאקשויי מידי אלא שיש ליישבו וע"כ ה"נ ק' לי' להש"ס מידי והיינו דק' לי' כיון דבאמת במכר זמנין דקני לי' בשטרא ואז לא קנה וכמ"ש הר"ן ומסתברא למגזר על כל שטרו מכר ומ"מ כיון דאורחא טפי בכסף י"ל דלא גזרו והיינו בשלמא משא"כ בשטרי הלואה תהי"ת לא ליהמנו:

ועי"ל דמשטרי הלואה לא קמיירי דממ"נ אותה ללוה קמן הא קמודי וכ"ת למאן דמגבי בערכאות ממשעבדי הא בעי המלוה לשבע וכן אי אין הלוה קמן צריך המלוה לשבע וא"כ ע"י צירוף שבועת המלוה אין כ"כ חידוש דתהמני ערכאות:

ודע דמ"ש ה"ה דלד' רבותי' של הרמב' הא דר"פ בהמביא תנין מגבי בשטר הנעשה בערכאות ע"כ ממשעבדי לאו משום דאי איכא בני חרי כיון דלדדהו במכר מיירי היאיך גבה ב"ח מלוקח זה הא אין נפרעי' ממשועבדים במקום בני חורין הא ל"ק דמצי מיירי שהיתה שדהו אפותיקי למלוה אחר זה הכי א"ש דלהרמב' אף במכר יכול לגבות רק מבני חרי אמנם כונת ה"ה כיון דטעמא דרבותי' של הרמב' משום המוכר שדהו בעידים גובה מנכסי' משועבדים וא"כ ע"כ ממשועבדי' גובה וא"כ אי אמרת דמ"מ גרע מהתם אין ראי':

גמ' לא הוה מרעי נפשיי' ע' בר"ן והג"א ותוס' לעיל סוגי' דשלשה דרכי' שווין שהסכימו דגם בהלואה תק"ח הוה ולולי דברי' הייתי אומר דחכמי' דנו ענין זה לאומדנא דמוכח ובאומדנא דמוכח מוציאי' ממון מן הדין משא"כ בשטר מתנה כיון דלא הוה עכ"פ קנין אומדנא מאי אהני לן: גמ' חוץ מכגיטי נשים ע' רש"ל ויל"ד התינח לר"א דע"מ כרתי ומשום מזוייף מתוכו פסול שפיר יש לחלק בין שטר מתנה לגיטי נשים ושחרורי עבדים והייתי אומר דבשטר מתנה לא גזרו חכמי' משא"כ למ"ש רשי' דלסוגי' מתנא כר"מ וכיון דע"ח כרתי מהי"ת נטעי ונימא דשטר מתנה כשר וצ"ל כוונת רש"ל דבהא גופא הייתי טועה ואומר דמתני' ר"א היא ושטר מכר ושטר מתנה כשר:

ויש לתרץ קו' רש"ל ע"ד אחר דמשום ר"ש הוצרך למתני דאי הוה תנן כגיטי נשים ס"ד אמינא דדווקא כגיטי נשים דהיינו שטר מתנה וכיו"ב הוא דמכשיר ר"א אבל גיטי נשים עצמן לא וכה"ג אמרי' פ' הזרוע כזרוע ולא זרוע עוי"ש להכי תנן בהדי' שחרורי עבדים וממילא ידעי' דבכולה פליג ר"ש:

וצ"ע ע"ד הכ"מ שכ' דשטר פשרה מה"ט לא מהני בערכאות דלא בקיאי' בקנין וא"כ אמאי כ' הטור דאם קנה בקנון סודר מהני השטר מתנה נימא ג"כ דלא בקיאי' בקנין סודר עמ"ש והכ"מ כ"כ אד' הטור עיי"ש וצ"ע:

תוס' ד"ה חספא י"ל ד' רשי' על ב' או פני' דהנה לקמן משני הש"ס ב' תו' תי' א' דה"נ קאמר:

נעשו כשאר שטרות שנעשו בהדיוט ותי' אחר סיפא אתאן לגיטי ממון ועל תי' ראשון הק' הרמב"ן לפי' רשי' מה ענין שמות מובהקי' לנעשו בהדיוט ונ' דה"ק ר"ש כשם שאין אתם גוזרי' בשאר שטרות הדיוטות אטו ערכאות ה"נ לא נגזור בערכאות בגיטי נשים מובהקי' אטו אינן מובהקי' וא"כ מבואר לתו' זה דת"ק גזר מובהקי' אטו אינן מובהקי' וכמ"ש דהיינו דמהדר לי' ר"ש א"כ שפיר משני ש"ס דלעיל מובהקי' א"ב דאס"ד ת"ק כר"מ ס"ל וגם מובהקי' פסולי' מדאוריי' א"כ מאי מהדר שוב ר"ש אמנם ש"ס דהכא אזיל לתי' בתרא דסיפא ת"ק קאמר לה ובוודאי הוה שינויי' דחוקי למימר דתרויי' כר"א ובהא פליגו אי גזרי' מובהקי' אטו אינן מובהקי' או לא:

אמנם מד' רשי' לעיל למדתי שכ' ד"ה שמות מובהקי' א"ב ואמאי ר"ש למימר וכו' מ' מדבריו דהש"ס לעיל ס"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ ת"ק פסול באינן מובהקי' ור"ש גילה דבמובהקי' כשר אמנם הכי מפ' הש"ס ד' הבריי' לעיל אמנם בסוגיין לקמן מייתו הש"ס בריי' דר"א בר יוסי דמבואר מזה הביא ר"ש ראי' לדברי' דת"ק נחלק על ר"ש ושפיר הו"ל שינויי' דחיקא למימר דבהא פליגו אי גזרי' מובהקי' אטו אינן מובהקי' טפי מסתבר למוקמי ת"ק כר"מ:

רשי' ד"ה הורמוז כלן שמות דייני עכו"ם הן לכאורה הי' אפשר לפ' ד"ד רשי' תרתי בעי' השם יהא מובהק לערכאות דווקא אמנם אי אפשר לפ' כן דהרי כ' רשי' דבגיטי נשים אין חילוק בין הדיוטות לערכאות וע"כ דלפי' לשמות הללו היו אז שמות דייני עכו"ם היי' מפורסמים נקטינהו ר"פ: רשי' ד"ה עדי' החתימא ומא"י בא ר"ל לאפוקי מליב דבבאי ממדה"י קמבעי לי':

ואמנם י"ל דרשי' בא לבאר בזה מ"ש כאן מה"מ לאכשורי בעידי מסירה ולקמן בבריי' כ' רשי' ואפי' בלא עידי מסירה וה"ט דהנה לקמן מיירי בבאי' ממדה"י וצריך השליח לומר בפ"נ ושפיר אמרא כיון דהשליח מעיד שהעדי' הם ישראלי' לר"מ דצריך להעיד שחתמו לשמה כי היכי דמהימן אלשמה וכיו"ב פסולי דאוריי' ה"נ מהמני לי' אהא משא"כ בבעי' דר"ל דבא"י קמבעי' לי' ובשלמא לר"א דאפסול דרבנן אנו דני' יש לסמוך עלי' אבל לא בפסול דאוריי' לר"מ ולהכי וודאי לר"א דווקא מבעי' לי' וז"ש רשי' ובא"י:

ואמנם מ"ש רשי' ואפי' בעידי מסירה וכרבנן דמתני' דמ"מ לוקים ולוס לרבנן כשר וצ"ע דד' רשי' דר"ל מבעי' לי' אי רבנן כר"א ס"ל ומ"מ פליגו והל' כרבנן או כר"מ והל' כת"ק והשיב לו ר"י רבנן כר"א ס"ל ומ"מ פליגו ואמנם דווקא בשמות מובהקי' ומ"מ זמנין דישראל מסקי בשמהתיי' אבל ליקוס ולוס דלא שכיחי ישראל לא שכיחי כלל אפי' רבנן מודו':

אלא דלד' רשי' שכ' ודווקא ליקוס ולוס דשמות מובהקי' הן מ' דמפ' סוגיין כהראב"ד דר"י פשט לי' דרבנן כר"מ ואנן כר"א קיי"ל וצ"ע אטו ר"ל שמות שאינן מובהקי' קמבעי' לי' וכי מאן מכשיר ולד' רשי' לק' דמפי' כמ"ש הרשב"א דהכא הרי לא ידעי' שהם נכרים ואספיקא אנו דנין ושפיר י"ל דגם באינן מובהקי' מבעי' לי' אבל לד' הראב"ד צ"ע דדייק מהא דר"י דס"ל כר"ש:

רבינא סבר לאכשורי בכנופיאתא אפשר לומר דאיהו הוה ס"ל כגיטי נשים וטעמא דמתני' משום דלא מרעי נפשיי' והכי נמי לא מרעי נפשיי' אמנם השיב לו ערכאות דווקא תנן דדינא דמלכותא דינא משא"כ הנך כנופיתא: בענין בג' דרכי' שווי גיטי נשים לשחרורי עבדים פ"ק דגיטין: תוס' ד"ה שוו למוליך בסו"ד דחשיב יל"ד הרי התורה אמרה לעולם בהם תעבודו ולא חשבה דבר זה לעיגון ונ' דהנה הכא מיירי שהאדון במה"י והעבד בא"י וקיי"ל דעבד שברח מחו"ל לא"י אין מסגירין אותו לאדונו נמצא דל"ש בי' לעולם בהם תעבודו והיכא דלא שייך לעולם בהם תעבודו אז חשיב עיגון מה שפטור מן המצות וכ"ת תינח מביא מליך מא"ל י"ל כיון שתקנו במביא תקנו ג"כ במוליך:

תוס' ד"ה ששווי י"ל דהנה באמת עיקור חששא שיבא בעל ויערער ומשוי לבני' ממזרין ובאמת הא לא שכיחא שיעשה ככה אבל בעבד שכיח טובא שמחרט אח"כ על השחרור ולכך עיקר חששא הי' בשחרור וגזרו ג"כ בגט אשה והנה הא מלתא י"ל ג"כ לגבי ערכאות לר"א דגזרי' דלמא אתו למסמך והנה בגיטין כל דמגריש גבי דינא מגריש וליכא חששא כולי האי ועיקור חששא בשיחרור הוא דהוה ומשו"ה ג"כ קתני שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים: רשי' כשרי' דדינא דמלכותא דינא מדברי' אלו דייק הרשב"א בסוגי' דערכאות דרשי' נקט לעיקר האי תי' ואמנם למ"ש תוס' ד"ה מלתא דאיתא בשטרות:

ע"כ קאי השתא הש"ס להאי תי' ואמנם בלא"ה נ' דהוכרח רשי' לפ' כן דכל הני מילי דקתני בבריי' דשוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דווקי הני תרתי וא"כ משמע דגם לענין ערכאות דווקא הני תרתי ולא שטר מתנה:

וכ' רשי' אבל על הדינין נצטוו בני נח כלומר דאילו לא הוי בתורת דינין כלל לא הוי מהני דינא דמלכותא לשטר מתנה כי היכי דלא מהני לגבי גט משא"כ השתע דנצטוו על הדינין:

תוס' ד"ה אעפ"י נ' דק"ל אמאי לא תנן וחותמא נכרי' ולזה כ' דלהכי תנן אעפ"י לומר דבחדא לחוד מפסל והיינו לר"א בין בנכתב לחוד בין בנחתם לחוד ולר"מ בנחתם לחוד וע"ז כ' דאין לומר דהא אמרינן לקמן מהא לאו בני כריתות ר"ל וא"כ כיון דכתיבה וחתימה הוי בערכאות לפסל ולעולם בחתימה לחוד ל"ק הש"ס וע"ז כ' דע"כ לר"מ בע"ח כרתי בחתימה לחוד מפסל ואמנם מ"ש תוס' כל כי הכי טעמי' נ' משום שטר מתנה כ"כ דמטעמא קמא לא הוה מפסל ואצטריך טעמא בתרא דמהני גם לשטר מתנה:

רשי' ד"ה יחזיר ורבנן פליגו עלי' דר"מ דמתני' נ' כוונתו דלפי מאי דמסקי' לקמן מתני דכל גט שיש עליו עד כותי כר"א ורשב"ג ות"ק דמצת כותי נחלקו עליו וא"כ הול"ל וכדברי ר"א בשלשה אלא משום דהנך רבנן בבריי' פליגי על ר"א אבל לא במתני' משא"כ רבנן דר"מ במתני' פליגו: תוס' ד"ה מקרעי' הנה מלבד מה שדקדקו תוס' דהול"ל מסרטין ק' ג"כ אד' רשי' ל' נייר חלק ע' רשב"א מ"ש ומ"מ פשיטא אטו בתוך הכתב יסרטו להם וכן ק' קו' הריושלמי והלא כ' ראשונה היא ונ' דסירוט הוא עד"ז שרושמין מ"ב צדדין והעדים ממלאי' החלל בנתי' ורמז זה הרשב"א במ"ש מרחיבין וא"כ אין זה כתב ראשונה והיינו נייר חלק דקאמר ומשו"ה קרי לי' מקרעי' ובזה נתיישב לנו דלתי' ב' דכ' תוס' דאפי' בסקרא חשיב כתב א"כ רושמין הול"ל לתנא מהא בכל דבר ואמנם בשלמא אי מסרטין רק בצפורן וזה עובר ממילא לאחר שמילאו העדים החלל ואין זה כתב ראשונה משא"כ אם ירשמו להם בסקרא אם לא ימלא כל הסקרא די מחזי כשתי חתימות ואם ימלא כתב ראשונה היא:

תוס' ד"ה קורין ל' קורין מ' להו דבעי תרי וא"כ עדות בעי' וק' להו דהוה עד מפי עד וע"ז תי' דבאמת לא בעי' עדות ממש זולת דאחד מעלמא לא יוכלו לסמוך כלל ונקט קורין ובספרי דר"נ באמת בחד סגי:

תוס' ד"ה לא יתנו נ' דרשי' הביאו בסוגי' לפ' כן דק' לי' למאי הל' מייתי הש"ס כלל הך סיפא דתנו מנה ואו דאי מרישא הוה מק' הייתי אומר דמשו"ה לא נקט הך מלתא משום דהוה צריך לחלק בין נתן ליד שליח דאיני יכול' לחזור והוה גט אפי' לאחר מיתה ובין לא מסר ליד שליח דלא הוה גט לאחר מיתה ולזה מייתי הש"ס הך סיפא דאס"ד דבמסר לא הוה גט לאחר מיתה לפלוג ולתני בדידה בשחרורי עבדים גופיי' בין מסר ללא מסר אלא ש"מ אפי' במסר אמרי' לרבנן דלא הוה גט לאחר מיתה אלא די"ל דהש"ס מייתי לסיפא לדיוקא מנה דמתני' ר"מ היא דלר"מ ליכא לפלוגי בשחרור גופא אלא דק' לרשי' א"כ הו"ל לש"ס למימר ולר"מ ותו ליכא:

ומ"מ נ' דמ"ש רשי' במתני' לקמן וחכמים אומרים בגיטי נשים כ' רשי' יכול לחזור דאזיל לשטתו כאן דלענין חזרה הוא דפליגו רבנן לא זולת: תוס' ד"ה כי קתני ע' ברשב"א כוונת דברי' מה שהשיגו על רשי' והסבר ד' תוס' ג"כ:

תוס' ד"ה כי קתני מלתא דליתא בקידושין בסו"ד וביבמות תי' בענין אחר וע' מ"ש רש"א ושם ומ"מ ק' למה נקטי תוס' תי לר"ל ולא לר' יוחנן ונ' דהנה קאמר ר' יוחנן דלר"ש לא קאמינא דר"ש וודאי ס"ל משום פירי וא"כ י"ל דברי' דהכא ר"ש היא ואף דלת"ק דר"ש נקטי בריי' מ"מ גם לר"ש א"ש ערכאות דמ"מ לענין שמות שאינן מובהקים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים: תוס' ד"ה בשליחות בע"כ בסי"ד וק' דליתני דשוו לבע"כ ואפשר לומר דפשיטא דהני תרתי אתנהו בע"כ וגם פשיטא דאינך כולהו ליתנהו בע"כ: בענין פלוגתא ר"מ ורבנן באומר תן גט זה לבדי פ"ק דגיטין:

מתני' אם רצה לחזור בשניהן י"ל דר"מ הביא ראי' לדבריו מגיטי נשים אשחרורי עבדים ולהכי קאמר בשני' כלומר כזה כן זה והיינו הנה מסקי' במ' יבמות דאפי' מזכה גט לאשתו במקום קטטה לא מהני אף דמצד א' הוה זכות לה כיון דמצד אחר הוה חוב דטב למיתב טן דו שוב לא מקרי זכות וה"נ ל"ש אף דמצד א' הוה זכות שיוצא לחירות כיון דמצד אחר הוה חובה דאסור בשפחה ועבדא בהפקירא ניחא לי' שוב לא מקרי זכות ומשו"ה מהדרי לי רבנן בגיטי נשים מודינן לך אבל בשחרורי עבדים לא ועוי"ל ע"ד אחר: דהנה החוב בגיטי נשים היינו שאם ירצה שלא לזון את אשתו אינו רשאי ואמנם א"כ גט ארוסה ליחשב זכות דארוסה אין לה מזונות ומ"מ אתם מודי' לי' ובגט שיחרור ל"ש:

מתני' לפי שזכין נ' משום דר"מ תן הוא דנקט והי' אפשר לומר דבזכי גם ר"מ מודה והרי להרי"ף והרמב' גם למסקנא לרבנן יש חילוק ולהכי קאמר תנא לפי שזנין כלומר אפי' בזכי ג"כ ר"מ פליג ודנקט תנא תן לרבותא דרבנן דאפילו בתן פליגו:

מתני' שאם ירצה שלא לזון יל"ד אכתי מאי זכות יש בזה ונ' דה"ה דבאשה יש זכות דגט מתירה אכ"ע ומול זה יש חוב שמפסידה מזונות משא"כ בעבד יש זכות שיוצא מתחת ידי רבו לחירות וחוב אין כאן שהרי אם ירצה שלא לזונו רשאי ובזה נסתלק קו' רשל בתוס' לקמן ד"ה אי בעי עריק שהק' אמאי לא מק' תוס' מיד במתני' ולמ"ש במתני' לק"מ:

ואמנם באמת נ' כי זה הוה עיקר קו' הש"ס לקמן שמעת מנה יכול הרב ונתקשה תוס' סוד"ה עבד נמי מה ראה לומר כן ואמנם המק' ק' לי' האי שלא לזון מאי זכות איכא ובשלמא אם יכול לומר עשה עמי ואינו זנך היה זכות ואפשר באמת מהא דייק ר' יוחנן למלתי' דיכול לומר ומ"מ דחה לי' הש"ס דלמא לאו לזכות אתניי' תנא כ"א כמ"ש:

ושלא לזון את אשתו יל"ד אמאי לא תנן טב למיתב טן דו דהו"ל זכות אפי' במקום קטטה משא"כ דמתירו בבת חורין ונ' משום דר"מ ס"ל עבדא בהפקירא ניחא לי' לא רצו חכמי' להזכירו ענין זה כלל:

ואמנם הא דלא אמרי' ביבמות דהויה חוב לה משום שמפסידה מן המזונות כדתנן במתני' נ' דבאמת אם מגרשה מע"י לעצמה ומאי אמרת העדפה אם לא ספקה כבר אמר שהע"ה טוב פת חריבה ושלוה בה:

תוס' ד"ה השבתינו על המזונזת י"ל דגם רבנן הבינו דכוונת ר"מ ע"כ דדמי תרומה הם בזול ואמנם רבנן ס"ל יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואינו זנך וא"כ וודאי כ"כ אינה שוה הא דדמי תרומה בזול ואמנם ר"מ ס"ל אין יכול הרב עשה עמי ואינו זנך ושפיר הק' להם מה תשיבוני על התרומה ולדבריו השיבו לו במתני מפני שהוא קנינו:

אמנם כ"ז לר' יוחנן דס"ל למסקנא יכול הרב לומר וכו' אבל לרב דס"ל אין יכול צ"ל כתי' התוס':

אמנם למ"ש תוס' י"ל עוד דתרוויי' בין ר"מ בין רבנן ס"ל יכול אלא ר"מ ס"ל חולקין תרומה לעבד אף שאין רבו עמו ואפילו כי א"ל עשה עמי נח לו יותר מהשתא דצריך ליקח מזונות חולין ביוקר והיינו דקאמר להו מה תשיבונו על התרומה ורבנן ס"ל אין חולקין תרומה לעבד בלא רבו ושפיר השיבוהו ובמתני' לדבריו השיבו לו:

גמ' ואשת כהן ע' תוס' ד"ה ומה אילו מ"ש ליישב למה נקט אשת כהן וי"ל דאשת כהן שמרדה ר"ל שאמרה איני ניזונית ואיני עושה וא"כ און לו חוב במזונות ומ"מ הו"ל חוב משום תרומה ועבד נמי ל"ש:

ואמנם רבנן באמת ס"ל אשה חוב הוא לה משום טב למיתב טן דו אלא שלא רצו להזכיר זה משום דר"מ מול זה ס"ל עבדא בהיפקרא ניחא לי': תוס' ד"ה שאם הי' עבד כהן י"ל משום עבד כהן קטן דל"ש בהיפקרא ניחא לי' נקט ר"מ טפי תרומה:

גמ' שקיל ד' זוזי נ' הא דלא קאמר הש"ס ור"מ שפיר קאמרו לי' רבנן היינו משום דעבד שבא לשחררו וודאי נהים כרסי' לא שויא ומאן זבין לי':

או כמו שהק' תוס' דמ"מ השתא השחרור חוב לו:

בענין יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך:

הנה הא דיכול הרב וכו' והעבד יהא נזון מן הצדקה נ' דהיינו אם הרב גברא דלא אמיד ואם העבד לא יעשה עמו יהא הוא מוטל על הצדקה ואין הצדקה מפסדת במה שעבד ניזון אבל אם הוא גברא דאמיד ממצות צדקה מיהת כפינן לי' דהוא מחייב לזונו יתר משאר בני אדם ועד"ז נבין כמה ענינים בסוגי' זו אלא שמ"מ מד' הרמב"ם בה' עבדים ל"מ כן:

תוס' ד"ה עבד נמי י"ל דא"נ אין מע"י לרבו מ"מ מציאתו שלו וס"ד משום הא גופא יזונו בדלא ספיק וע"ז קאמר עבדא דנהים כרסי' וכו' כלומר כיון שעם מע"י אינו שוה ונהים כרסי' למה זה יזון אותו משום מציאתו: גמ' למרי' ולמרתי' כך גי' דידן ונ' הכוונה בין בבית בין בשדה דהיינו למרי' ולמרתי' לשני' אינו שוה להום כרסי' למאי מתבעי אמנם רשי' גריס למרי' למאי מתבעי:

תוס' ד"ה מ"ש לערי מקלט י"ל ע"ד שכ' לעיל דבעירו שיודעי' שהרב גברא דלא אמיד והעבד מפרנסו ירחמו עליו משא"כ בערי מקלט שיראו כי מע"י שולח לרבו לביתו ואין יודעין טיבו למה ירחמו עליו ושפיר בס"ד ל"ק: גמ' וחי עביד לי' חיותא ע' רשב"א הפי':

תוס' ד"ה מספקת ע' רש"א ולע"ד לק"מ בשלמא אי אשמעי' דרישא בדלא אמר לה א"כ גם עבד בלא אמר והוה רבותא בעבד אבל אי אשמעי' דרישא בלא ספקא מאי רבותא שייך בין בעבד בין באשה:

וגם מה שהק' רש"א בתוס' ד"ה מ"ש לערי מקלט נ' דלק"מ לפי מה שפיר רשב"א דהא דקאמר עביד לי' חיותא ר"ל כיון דהיכא דלית לי' לא יהיב לי' כי א"א לי' נמי לא נשקול מני' וא"כ ע"כ צריך לתרץ תחלה הך ואח"כ שייך לומר סד"א וחי:

ולכאורה הך דרשה דותי יל"ד אי דרשי' לה במק"א על כל הגולין מ"ש עבד ואי לא דרשי' לה הכי ג"כ ק' מ"ש עבד ונ' דס"ד וודאי בשאר גולין למה נעביד חיותא טפי חוטא נשכר אתמהה אבל בעבד ס"ד כמ"ש הרשב"א הנ"ל קמ"ל דגם זה לא דרשי':

תוס' ד"ה ומר סבר אינו יכול לכאורה מ' דאו הוציאני דווקא וה"ק כיון שאתה ע"כ מפרנסיני אלא שאיני שוה לך מזונות א"כ אם אתה יוציאנו לחירות אין אתה עובר על לעולם בהם תעבודו והיינו כד' הרמב"ן דעיקר לעולם בהם תעבודו משום לא תחנם וכה"ג מאי לא תחנם איכא וא"כ גם הא דנקט בשני בצורת לרבותא אף דלאחר שני בצורת יהא שוה מ"מ בשני בצורת לא שייך לא תחנם:

תוס' ד"ה שבתו ע' רש"א נ' דלק"מ דכיון השתא ק' לן שבתי פשיטא וע"ד שכ' תוס' ואי באנו לדייק מהא דקתנו שבתו דיכול לומר אכתי ק' למה נקט שבתו לתני בהדי' יכול לומר ועד"ז שפיר תוס' קו' הש"ס:

סוגי' דהתופס לב"ח ביצה ושלהו משילין ב"מ פ"א וגיטין פ"א תמצא בליקוטי חבר חלק שני ע"ש.,:

בענין הולך כזכי פ"א דגיטין:

רשי' באחריותו אם נאנסו נ' דר"ל דקיי"ל המפקיד מעות מותרין ישתמש בהם לפיכך אם אבדו חייב באחריותן אלמא דמאונס הוא דפטור השליח לא זולת:

רשי' ד"ה ואם בא נ' שכוונת רשי' בזה לד' הרא"ש דנהי דקנה מטעם תופס לב"ח במקום שאינו חב לאחרים מ"מ מטעם תופס אפי' אחריות אונסי' עליו והכא דשמא הלוה שליח און עליו אחריות אונסין והיינו דפלוגתא דרב ושמואל:

תוס' ד"ה ומר סבר בסו"ד א"ל לר"מ וע' בחי' רשב"א דגם הכא ס"ד דשמואל לד' רב הוא דקאמר וצ"ע בשלמא התם נהי דס"ל אין ברירה מ"מ גם ליבקע הנוד חוששין משא"כ הכא דלס"ד בזכי מודה שמאול ואמאי מודה הרי שייך מתוך ולולי ד' תוס' הייתי אומר דבאמת ל' הולך יש לצדד בו לכאן ולכאן אלא דרב מ' לי' דמדלא קאמר הולך לפלוני מנה כ"א הולך מנה לפלוני דר"ל זכי וקאמר לי' שמואל כיון דחייב באחריות מסתבר דלא הי' כוונתו לומר זכי ואם בא לחזור חוזר:

בריי' הולך מנה הולך פקדון רמז לן תנא דמלוה בכל גווני הולך כזכי ובפקדון תלי' אם הוחזק כפרן:

רשי' ד"ה בבריא נ' שבא ליישב בזה קו' הג"א ע"ד רשי' דס"ל אף דאמר הולך מ"מ אם עמד חוזר וא"כ מ"ש ש"מ ומ"ש בריא ואמנם רשי' רמז לן דבעלמא אם הולך לאו כזכי מ"מ כ"ז שלא אמר הנותן בפי' שחוזר בו השליח עושה שליחותו משא"כ כאן דמת מקבל מיד בטל השליחות כיון דהולך לאו כזכי משא"כ בש"מ דווקא אם עמד חוזר והן הן ד' רשי':

תוס' ד"ה וחכמים אמרים נ' כוונתם דל"ל לחכמים למימר יחלוקו לימרו ספק אלא ש"מ דווקא הכא יחלוקו וטעמא מאי נ' דזה שהביאו לרשי' ליפ' דחכמים בתרתי מספ' להו אי הולך כזכי ואי לא אי מצוה לקיים דברי המת או לא דאי חדא פשיטא להו דלא ואידך מפקו להו בחד ספיקא לא הוה אמרי' יחלוקו כ"א אוקי ממונה בחזקת יורשי משלח משא"כ בס"ס לטובת מי שנשתלחו לי' שפיר קאמרי יחלוקו:

תוס' ד"ה וכאן אמרו אולי רשי' מפ' כל מה שירצה ר"ל הנותן השליח יעשה דהיינו לפי ראות עיני השליח:

גמ' והיא בי"ב מנה נ' דאילו הי' שוה דבר מועט לא היו חכמים מביאין ראי' דדלמא בדבר מועט אמרי' מצוה לקיים ד' המת:

רשי' ד"ה תקברם אמנם נ' הכוונה אלו באו לביה"מ למשפט וודאי לא קיימו חכמים את דבריהם דכ' לא תטה משפט אביונך וד' רז"ל אביון מן המצות אמנם הם שרשעים היו נמי נמנעו מלבא למשפת והו"ל שתיקה דזהו כהודאה: תוס' או דקאמר משמי' דנשיא אין כוונתם שלא מצינו נשיא שהי' שמו ר' שמעין דהרי אמרו:

הלל ושמעון גמלאל ושמעון נהגו נשיאתן בפני הבית אלא כוונתם דלאחר ר"י הנשיא לא מצינו נשיא שמו ר' שמעון דאחר ר' יהודה הנשיא מלך ר' גמליאל בנו כאשר ציוה גמליאל בני נשיא ואח"ז רי' נשיא בנו של ר' גמליאל וכ"ת באמת אמאי לא פשיט מדשנה התנא דבריו אחר ר"י הנשיא ש"מ לאו נשיא הוא י"ל דלמא רשב"ג אביו של ר"י הנשיא הי' והוה ר"מ ור' יעקב קשישי מני' כדאי בהוריות ור"י הנשיא משמי' דר"מ קאמר הכי: ואמנם מה דבעי הש"ס למפשט מדרב יוסף נ' במ"ש הרשב"א דבאמת ר"ש הנשיא ור"י הנשיא חדא דינא דייני דלית להו כ"א מצוה לקיים ד' המת והו"מ ר"י למימר הל' כר"י הנשיא אלא ש"מ דבא לאשמעי' דר"ש זה נשיא הי' אלא דבאמת כ' הרשב"א דמשום מעשה רב פסק כוותי' רב יוסף ושפיר דחי הש"ס ואמר ואכתי תיבעי:

והנה הרש"א הק' לעיל במ"ש תוס' בשם ר"ת דמתנה ג"כ תן לאו כזכי א"כ מאי קאמר שוב לעיל בבריי' וכד' ר"מ בד' הרי מלתא דאי' בשטרות לא תנו והרי גם במתנה תן לאו כזכי ועיי"ש מ"ש ולי נ' דלק"מ ר"מ בתן דווקא קאמר צמלתי' הריגם בזכי קאמר דשחרור הוה חוב ואין חבין שלא בפניו וזכי במתנה לכ"ע מהני ומ"מ אפשר דהיינו סברת ר"א בחו"מ סי' קכ"ה בב"י משכ' דבשטר מתנה אמרי' תן כזכי ולא ביאר מאין יצא לו דין זה אולי מקו' רש"א זו:

ודע דמ"ש הבה"ג המביא במהרל"ח ח' שם דבד' תוס' אלו מיושב קו' הרשב"א מקבא דמוריקא ר"ל במ"ש תוס' דבעי' מיד ליד דווקא ולא כמ"ש מהרל"ח שם בכוונתו ואולי ט"ס שם במהרל"ח:

אשורתו דסרבלו ע' רשי' הנה רשי' ק' לי' קו' תוס' מהוחזק כפרן ולכך פי' דהוה לי מעות גביי' וא"כ בגניבה ואבידה בלא"ה חייב השליח דהו"ל מעות מותרין ולזה פי' רשי' דנקנו ממך אונסא ותוס' לא ניחא דאמאי יקבל עליו אונס או"ו גניבה ואבידה בעי דתקני' ולזה מפ' תוס' דסרבלי ממש הו"ל בהדיי' וממילא בעי' הוחזק כפרן וא"צ לדוחקו של רש"א: רשי' טב רמי לי' נ' דרשי' דחה לי' רבותי' דאמאי אמר להו שיכוהו אבל לפי' רשי' ה"ק הנך רואה כי אני מחזיר להם וע"כ ידעתי כי הני אנשי גברי אלמי נינהו ואתה שממאן ואינך מאמין בי ראוי לך ללקות דחושד בכשי' לוקה בגופו:

קרובים למלכות ר"ל ואין אימת מלכות עליהם:

בענין תנו מנה גיטין ספ"א:

מתני' רשי' תנו גרסי' י"ל דלד' ר"פ קאמר רשי' בשמעתין ולר"ז כ' רשי' לעיל דכבר הקשו בתוס' רישא מקמ"ל והנה בשלמא לר"פ קמ"ל דבעי' תנו דווקא ולא כתבו לאפוקי מר"ש שזורי אבל לר"ז ק' רישא מאי קמ"ל אע"כ לר"ז תן גרסי' ומיירי שהגיע הגט מחיים ליד השליח וקמ"ל דאעפי"כ גיטא לא הוה עד דמטו ליד העבד:

תוס' ד"ה תנו הנה לא רצו לגרוס תנו משום דבשלמא אי גרסי' תן א"כ מיירי שהבעל מצוה לשליח א"ש ל' גט זה משא"כ אי גרסי' תנו א"כ מיירי שמדבר עם העדים א"כ עדן אין הגט זה נכתב ל"ש זה:

והנה הב' תי' בתוס' תלי' בב' תי' לעיל דלתי' קמא לעיל דתן מהני במתנה אלא דבעי' מיד ליד וא"כ א"ש תי' ב' של תוס' ואמנם למסקנת ר"ל שם דתן והולך תרוויי' במתנה לא זכה א"כ לא מחלקו' בהכי ומה"ט לא ניחא לר"ת תי' תוס' דלתי' קמא דמיירי שהגט עדן לא הגיע ליד השליח ליכא שום רבותא דהוה גט לאח"מ אבל לתי' בתרא מיירי שהשליח זכה בו אלא שלא קבלו מיד ליד שפיר הוה רבותא וא"כ אחר דלמסקנת ר"ת לית לא דבעי מיד ליד לא ניחא לי' בתי' תוס':

רשי' ד"ה הא לא משך ולית לי' מצוה לקיים דייק לי' מדלא קאמר הש"ס אפכא אי בבריא ומשום מצוה לקיים מאי אריא צבורון אלא ש"מ דפשיטא להש"ס דרב לית לי' מצוה לקיים:

אמנם ר"ת בתוס' מתרץ דבעי הושלש מתחלה לכך ומתני' הרי לא קתני זה וע' רש"א וי"ל כיון דבין כך ובין כך עכ"פ צ"ל דגרסי' זה דאל"כ ל"ש צבורין א"כ גם בהושלש מתחלה לכך מצי מיירי וצ"ל דמדתנא תנא דרישא ל' זה ובסיפא לא תנן זה ש"מ דלמעוטא אתא והנה צבורין עכ"פ בעי' לרב דחיישי' למנה קבור וע"כ למעט הושלש אתא תנא אלא דאנן השתא לשטת ר"ת קיימא דלא גרסי' גם ברישא זה:

ואמנם לולי ד' תוס' הייתי אומר דאי מיירי שהושלש א"כ ברישא בשחרור לרבנן אמאי לא יתן לאחר מיתה אע"כ כולא מתני' בלא הושלש מיירי וכ"ז לשטת תוס' דברישא אי נמסר ליד שליח לא הוה גט לאמ"מ:

חיישי' שמא מנה קבור אולי דייק הא מלתא מדתנן גבי תנתן כבינתי והיא בי"ב מנה ש"מ דאי:

לאו דאמרה בהדי' איזו כבינתי לאו היו מקיימא דברי':

וע' בלח"מ תה שהק' על ה"ה דרב אדרב ואמנם ה"ה דקדק בלשני' וקאמר מאחר דלא חיישי' למנה קבור כיון דלמנה קבור לא חיישי' א"כ אי ליכא כאן מנה בעין ולא אמרי' שוה קאמר הו"ל מוציא דבריו לבטלה משא"כ לרב דחייש למנה קבור א"כ עכ"פ לא הוציא דבריו לבטלה אלא דלא הספיק לבאר דבריו וא"כ ל"ק דרב אדרב כלל:

מתקיף לה רב אשי נ' דגם זר"ז ידע להאי אתקפתא אלא דהוה מ' לי' דר"פ מסברא דנפשי קאמר דרב ל"ש מלוה ול"ש פקדון אמר ומק' עליו לדידך ע"כ מוקמת מתני' דלא כהל' דקיי"ל כר"ש שפיר ניחא למימר דרב בפקדון דווקא אמר ואתי' מתני' להל' ואמנם רב אשי ידע דר"פ קיבל כך דרב ל"ש מלוה ול"ש פקדון אמר ושפיר אתקיף עלי' דר"ז אלא מעתה כגון הני דבר ברא לישיב נ' סברת רב אשי דוודאי לא אצטריך במלוה מעמיד שלשתן היכא דבע"ח דראובן הוה לוה דלוי דכה"ג משתעבד ראובן ללוי מכח שעבודא דר"נ ואפי' למ"ד דשעבודא דר"נ ל"ש אלא היכא דאין לו ללוה דהיינו מלוה דראובן לשלם זולת זה החוב ה"מ היכא דלוי בע"כ רוצה לגבות אבל אם המלוה בעצמו מגבה לו וודאי קני מכח שעבודי דר"נ וע"כ הא דאצטריך מעמד ג' היינו אם הבע"ח נותנו ללו"ה במתנה וכה"ג מסתברא דניחא לי' לראובן דיוצא מכח ב"ח שניגשו בחזקה לכח מקבל מתנה דוודאי לא ינגשנו כ"כ ומ"מ מק' הש"ס אם המקבל מתנה גבר אלים מ"מ לא ניחא לי': תוס' ד"ה אימא ה"מ יש להסביר דבאמת רב לא פשיטא לי' דבמתנה תן לאו כזכי כיון דבמלוה הוה כזכי ומ"מ מס' לי' במתנה ומספיקא כיון דהדר בי' לא מפקי' ממונא אמנם במתנה מועטת כיון דאין דרך לחזור וודאי הוה תן כזכי קמ"ל רב בשמעתין דפשיטא לי' דבמתנה תן לאו כזכי:

ואין להק' א"כ למה אצטריך לאשמעי' בב"מ שוב דדברים אין בהם משום מחוסר אמנה כיון דאפי' בתן כבר אשמעי' דלא קנה י"ל התם עיקרא דמלתא לכדרב כהנה אצטריך דיהיב לי מעות בהדי דברי' וס"ד כיון דכנגד המעות עכ"פ קנה גם בדברים יהא משום חיסור אמנה קמ"ל רב התם:

והנה משמעתין הקשו הראשונים על הרמב"ם דס"ל במתנה תן כזכי הרי חזי' דבמתנה תן לאו כזכי ונ' דד' הרמב"ם דוודאי רב דאית לי' גם במתנה מועטת דברי' אין בהם משום מחוסר אמנה וודאי גם תן לא מהני אמנם קיי"ל כר"י דדברים יש בהם משום מחוסר אמנה אלא דבמתנה מרובה לא קנה וכ' רשי' הטעם דלא סמכה דעתי' דהמקבל אמרי' אימת לא סמכה דעתי' כשאומר אתן לך אבל המחהו אצל אחר וא"ל תן לו אפי' במתנה מרובה סמכה דעתי' והיינו תן כזכי:

תוס' ד"ה קנין בטעות הענין ק' קצת מדוע לא הבין ר"נ ד' הבע"ד כמו רבא ולולי ד' הייתי אומר דר"נ היה סבור דההאו גינא כל ממון חביריו הי' בידו אלא שהוצרך לשלם להם חלקם חוץ מהני אסתרי דמרא דארעא אמנם לאחר ששילם לכל אחד חלקו לא פש גבי' ולא מידי ועכ"פ בשעת הקנין עדן הי' ממון חבירין ביד' ושפיר חל הקנין והמעמד ג' ואמנם באמת רבא ביאר לו כי לא הי' מעולם בידו כ"א הני ה' אסתרי' והני טעות הוויין וא"כ הו"ל קנין בטעות:

הדרן עלך פ' המביא קמא בעזר צור שוכן רומה ונתחיל לבאר המביא בתרא בעזר המלמד לעמו ישראל הורה פ' המביא בתרא:

תוס' ד"ה גידזד הא דמייתי תוס' ראי' מפ' כל גגות אף דראי' ראשונה תקיפה היינו דלמא התם מדאוריי' קאמר אבל מדרבנן אין מצטרפין ולהכי מייתי מכל גגות:

גמ' טהורות לחצאין מכאן ראי' לפי' רשי' דמתני' מרביעית נוטלין אפי' לשני' היינו בזה אח"ז דכה"ג שייך לומר לחצאין אבל לפי' הרמב"ם דמפ' דר"ל בב"א א"כ מאי לחצאין דקאמר אי משי בי תרי מרביעית אמנם בשלמא להרמב"ם שפיר יש למבעי הכי אף דלא ידעי' מהך מתני' משא"כ לרשי' אי לאו מתני' מהי"ת נימא דאתו משיורי טהרה מהני וצריך לבאר למה באמת מהני שיורי טהרה לרשי' וצ"ל דבאמת מספיק רביעית לשני' אלא חכמים השוו טהרה לטומאת מה לטומאה אין משקין פחות מרביעית מטמאי אחרים כך משקין פחות מרביעית אין יכולין ליטהר משא"כ אם היו מעיקרא רביעית ואתי משוורי טהרה אמנם הא גופא איבעי לי' לאלפא אם היינו הוא טעמא ומהני אתו משיורי טהרה או הטעם דפחות מרביעית לא מספיק על הרוב: והאמרי' דבי ר' ינאי נ' דידע הש"ס דאילפא דהוה חבר לר' יוחנן הי' ג"כ מתלמידי ר' ינאי כמו ר' יוחנן ולהכי פריך מדבי ר' ינאי: סוגי' דשמא יחפה גיטין פ"בכ תמצא בליקוטי חבר חלק שלישי עיי"ש בענין מאימתי מוניז גיטין פ"ב ושאר הענינים שם:

רשי' ד"ה ב' נשים של אדם א' שפי' לים כוונת רשי' דלכאורה מה יתמהו יאמרו א' מחמת קטטה נתגרשה ולא בא עלי' וא' לטובתה ובא עלי' או"ו דר"ל של אדם א' המגרש שתי נשיו משום שפי' לים דזולת זה לא שכיח שיגרש אדם שתי נשים ביום אחד וממילא יתמהו:

רשי' ד"ה גט ישן לקמן תנינסו וכו' וטעמא כוונת רשי' ע"ז שכ' תוס' דבריי' אשמעי' אף דלא חיישי' לגט ישן מ"מ מונין משעת נתינה ותינח אם תרוויי' מחדא טעמא משום שמא בא עלי' ונתעברה משא"כ אי גט ישן מטעמא אחרינא מה ענין זה אצל זה:

תוס' ד"ה המשליש ונ' להוסיף עוד דנקט תנא קמיי' ונשתהא שליח כלומר שלא הי' צריך להשהות וכ"כ אלא שנשתהא ס"ד דוודאי לא נתיחד עתה בין כתיבה לנתינה קמ"ל דאפ"ה מונין משעת נתינה:

ואמנם לד' רשי' כיון דעכ"פ במשליש התנה שלא יתנהו עד לאחר ג' חדשים סיד דוודאי נתיחד עמה וימנו משעת נתינה קמ"ל:

וטעם רשי' עיי' ברן:

עבדי משעת כתיבה לא קאמר עבדו כשמואל אלא משום דא"ל דלמא רב ושמואל מר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ מר מיירי כשהי' בעיר ולכך משעת נתינה ומר מיירי כשאינו בעיר ולכך משעת כתיבה ובאמת אינו כן ולזה קאמר הש"ס עבדי משעת כתיבה ועבדי משעת נתינה:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה