ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט
בע"ה שאר עניני' בעור ורוטב
גמ' באלל דקרא כ"ע ל"פ וטעמא דמאן דס"ל דאלל דמתני' לאו היינו אלל דקרא משום דל"מ לי' דר"י מיירי באלל אחר ורבנן באלל אחר כדאמרי' לר"י כ"ע ל"פ ומה"ט ל"ק ג"כ מהא פיגול באלל לא פיגול במוראה דלא דלא פליגי כ"א באלל דמתני' ומשום דר"י וזה כוונת תוס' ד"ה מרטקא:
רש"י ד"ה והוא שכנסו דגלי דעתי' דמעיקרא כוונת רש"י דמשו"ה אפי' טומאת נבילות מטמא ומ"ש רש"י לקמן דאפי' חישב בתר הכי מתני היינו לענין טומאת אוכלין וכ"כ רש"י לקמן בשמעתין בהדי'
גמ' חרטום עץ בעלמא הוא הנה למ"ש הר"ן בחי' לעיל גבי ה"נ בשדרא דר"ל שהי' פ"א בשדרה א' והיו פ"א שומר זה לזה א"כ להפוסקי' הובאו ביו"ד דניטל החרטום טריפה כמו לחי העליון להרמ"א א"כ גם הכא מחיים הוא שומר ומצטרף אף לאחר מיתה וצ"ל דהפוסקי' מפ' הסוגי' לעיל כרש"י.
תוס' ד"ה והוא שכנסו נ' ליישב ד' רש"י דשפיר קאי גם אאכילה דמיירי שנתערב בכדי אכילת פרס ואם כנסו מעיקרו שוב לא בטיל משא"כ אם לא כנסו כל חצי זית בפ"ע בטיל:
שחט בה שני' או רוב שני' כלומר אפי' בשני' אינה מטמאה טומאת נבילות ואפי' ברוב מטמא טומאת אוכלין.
תוס' ד"ה נחרה לולי ד' י"ל בע"א דהנה בשחט בסי' הני בני מעי' דתלי' בהאי סי' כגון מעי' בוושט וריאה ולב וכבד בקנה הו"ל כמנחא בדיקולא ומטמאי' משום אבר מה"ח נמצא דה"ק טומאת אוכלין אין כאן בא' או רוב א' אבל טומאת אבר מה"ח יש כאן במעי' התלוי' באותו סי' וכמ"ש אבל בנחרה אין כאן טומאה של כלום ולהכי נמי נקט א' או רוב א' דאפי' בא' אין כאן טומאת אוכלין ואפי' ברוב א' דווקא טומאת אוכלין אין כאן אבל טומאת אבר מה"ח יש כאן.'
וגמר. נכרי פסולה נ' לפ' דהנה לד' תוס' ריש פ"ק דחולין דהא דשחיטת נכרי פסולה הוא מקרא דוזבחת ואכלת מי שאינו מצווה על וזבחת אי אתה אוכל מזבחו א"כ הי' מקום לומר כשם דאמרי' בעיבוד עורות לס"ת ותפילין דסגי אי עביד בה ישראל מעשה כ"ד שוב אמרי' נכרי אדעתא דישראל עביד וא"כ ס"ד דה"נ ליהני מעשה כ"ד דישראל אפי' גמר הנכרי אח"כ קמ"ל דלא ולד' הרמב"ם דיליף פיסול זביחת נכרי מואכלת מזבחו צ"ל דהא גופא קמ"ל תנא דמהתם ילפי' דאי הוה ילפי' מוזבחת באמת הוי סגי בעשה ישראל מעשה כ"ד:
רש"י ד"ה מולחו יפה ת' מ"ש הכ"מ פ"ו מה' שחיטה דר"ל לאומצא ולצלי אבל ד' רש"י לעיל גבי שובר מפרקתה של בהמה מ' דאפי' באומצא צריך מליחה ולכך הוצרך לפ' כאן דר"ל יותר משאר בשר.
גמ' שהה דרס הנה הגרמה כיון דלאו מקום שחיטה הוה וכן אי עיקור היינו עיקור סימני' וודאי דמי לנחירה אבל חלדה ק' למה נקט ואפשר דמ"מ דמי קצת לנחירה משום דשוחט ממטה למעלה.
תוס' ד"ה אביי אמר מ' להו ד' רש"י דלחומרא דקאמר היינו מספיקא ולי נ' כוונת רש"י דע"כ לחומרא דא"ת אינה מצלת לא ינהגו בה טומא' אוכלין
תוס' ד"ה אי אמרת ועוד דר' ישמעאל ע' רש"א ונ' כוונת תוס' דמתני' דר' ישמעאל ס"ל עור אינו מבטל הוא בין בסכין בין בחי' אלא דבסכין בעי כנוס ובאמת אין חילוק בין מגע למשא היינו הוא בפלטתו חיה דלא בעי כנוס.
תוס' ד"ה ר"ה דאמר כמאן ע' רש"א וג' כוונת תוס' דאי ס"ל להאי מ"ד דאין חילוק בין חיה לסכין ל"ל דנקט מקצת פלטתו חיה ומקצת פלטתו סכין אלא ש"מ דבסכין בטל והכי משום דמקצת פלטתו חיה.
רש"י ד"ה ד"ת עור אדם טהור יל"ד אטו בשר כ' בקרא ונ' כוונת רש"י דבשר וודאי אקרי מת דהרי כל האדם נקרא בשר כדכ' ובשר כי יהי' בו בעורו שחין וכיו"ב ואמנם מד' אדם כי יהיה בעור בשרו ש"מ דעור לאו בשר הוא ומהי"ת נימא.
רש"י ד"ה שטיחין ובמס' נדה גרסי' בלי"ק שטיחין לחמור ונ' דדווקא בלי"ק שייך וגרוס כן דגזרו טומאה אף קודם עיבוד וקודם עיבוד לחמור הוא דחזי משא"כ ללי"ב דדווקא לאחר עיבוד גזרו וכי לחמור שייך עיבוד א"וו שטיחין למטה וכיו"ב וכמ"ש רש"י וכ' רש"י כן משום לי"ב ואמנם עד"ז יפורש ג"כ דאמרי' ללי"ק כ"ש בסיפא ומאי כ"ש דכיון דכולא טומאה דרבנן למה גזרו כלל לאחר עיבוד אלא ש"מ דאדרבא משום דעיקר גזירה משום שטיחין למטה והיינו לאחר עיבוד.
ומ' בנדה שתי' תוס' דהנאת עור אדם מותר מדילפי' לי' מעגלה ערופה והתם מכפרה ילפי' וכפרה ליכא בעור ולמ"ש תוס' בע"א פ' אין מעמידין דמכפרה ילפי' מחיים אי' הנאה אבל לאחר מיתה ילפי' מוערפו שם ליתא להאי תי' אלא דצריך ביאור סוגי' דע"א דמייתי קרא דוערפו שם ומק' בתר הכי והתם מנ"ל וע' בחי' ר"ן שדחה ג"כ תי' שני של תוס' בנדה:
תוס' ד"ה אבל רישא צ"ע דבנדה אבשר אמרי' דמקומו נעשה צלקת ולא אעור וצ"ל צלקת דנקטו תוס' ל"ד אלא דאמרי' שם הבשר מתקשה ונ' כעור ולעולם עור אין גזעו מחליף ואמנם כשאני לעצמי הייתי אומר דבמקצת עור כ"ע ל"פ דגזעו מחליף דהרי מודו חכמי' דאם נשתייר בגלודה כסלע דהדר בריא ובכולא עור הוא דפליגי ותליי' בביאור פלוגתת ר"מ וחכמי' בגלודה ע' בנדה שם. גמ' במאי קמפלגי מ"ס האי רכיך נ' דבתחלה וודאי רכיך ובסוף וודאי אשון ופליגי אי בתר תחלה או בתר סוף אזלי':
רש"י ד"ה וקאמר לי' הנה רש"י בא ליישב קו' תוס' דאכתי מאי פשיטא לי' ולזה הכ' רש"י דפשיטא להש"ס דאי הנקה מהני בן שנה לחוד וודאי מהני ול"ש למבעי אי ר"י דווקא הנקה קאמר וכיון דלאו תרתי ס"ל שוב פשיטא דכל חדא מהני:
וע' בחי' ר"ן ורשב"א שכ' דבדעולא באמת לא פשיטא לן וד' צ"ע דאי בדעולא לא ידעי' גם בדר"י לא ידעי'.
תוס' ודע דמ"ש התו"ח דעגל בן שנתו אף שאינו יונק מקרי רך לענין ההוה נקט אבל יותר משנה אף שיונק ל"ש:
תוס', ד"ה עור הראש והנה בפסחי' ולעיל פ' בהמה המקשה הקש' ת"ק לר"ל לנפשי' דס"ל גבי גידין דבתר סוף אזלי' ולזה נ' דר"ל וודאי הוה גריס במתני' ד' ר"ש ולהכי פשיטא לי' דלרבנן בתר בסוף אזלי' אבל מדפליג ר"י עלי' קבעי' מניה במתני' הל' כמאן והכריחו עי"ז למיהדר מהא דגידין כדמסיק הש"ס שם.
תוס' ד"ה למינהו קצת תימא ונ' דבאמת למינהו אצטריך לרבות כל מיני צב שמטמאי' כמו האיה למינה אלא השתח דכ' מיעוטא דאלה אמרי' דלא ממעטי' מלמינהו למטה ולא מרבי' מלמינהו למעלה אבל בלא מיעוטא לא הוה ילפי' מלמינהו כלל.
תוס' ד"ה לגבל ומיהו מה שפי' בערוך וכו' צ"ע מה ק' להו לעולם דאיכא זמן ורוצה להנפש וד' מילין צריך לטרוח ודע דגם לערוך א"ש דלא חשיב עבודה ודלא יחפור דכולו תלתא מיירי במים ואמנם גבל לערוך י"ל ג"כ דרגיל לטבול כלי'.
תוס' ד"ה עולת העוף י"ל כיון דבאמת רק חס הוא דחס רחמנ' על בינוני שלא לחייבו בכבש ולפוטרו בתורי' ואמנם מאחר דבתורי' איכא למיחש דלא אתי למעבד כ"א פלגא חכמי' הי' להם לחייבו בכבש וע' בחי' ר"נ שנתקשה מאי חס שייך בעולת העוף ונ' דחס שלא יבדיל ואתא לצמצם ואמנם רש"י בריש שמעתין דק' לי' כל הני קו' ולכך הקדים דהעיקר הוא דאיכא למיחש שמא יטעה בין פלגא לרובו:
גמ' תנור שנטמא לכאורה חין זה קו' ש"ה בתנור שכבר קיים מצות שבירה ונ' דקו' הש"ס מאחר דהאי מ"ד ס"ל אף דלע"ע העור נקרע אבל משום דאפשר ע"י תפירה לתקן שוב לא חשיבה קריעה א"כ מכ"ש בתנור שהטפילה מקוימתו דלא ליחשוב השבירה שבירה.
גמ' ואימא מדרבנן ע' רש"א ונ' ליישב דבס"ד הוה אמרי' דבהא גופא פליגי ר"מ וחכמי' אי חלים וקאי טמא או לא ול"ק לר"י אבל השתא דמק' לי' לימא חלים וקאי שפיר קאמר רבא ואימא מדרבנן:
תוס', ד"ה הא בתנורא ע' רש"י אמנם מאחר דמוקמי' להך דהתם בצלקי מצלק לק"מ.
רש"י ד"ה מתני לה לדר"י האריך רש"י בזה לתרץ דמעיקרא חרה לר' אושעי' על ר"נ ולבסוף אף הוא בעצמו אמר הכי לזה כ' רש"י דר' אושעי' מעיקרא הוה סבר דגם עולא ארישא מתני לה ומשו"ה חרה לו על ר"נ ולמסקנא נודע לו דעולא אסיפא אמרה והסכים גם הוא לד' ר"נ:
תוס' ד"ה אין מאהיל וחוזר ומאהיל ע' תו"ח שהק' דעכ"פ יטמא ל"ל הרי מנושא והוא דנושא ידעי' הכל ונ' דאי לא כ' רחמנ' במשא יטמא א"כ הוה דרשי' יטמא דגבי מגע למ"מ וממילא אצטריך נושא והוא דנושא למימרא דבעי' מחובר ושפיר ס"ד דמחובר לגמרי בעי' ומחודד לא הוה ידעי' ולכך אצטריך יטמא דמשא למימרא דחלוק משא ממגע דבמגע בעי' מחובר ומשא לא בעי' מחובר ואצטריך נושא והוא דנושא דמרודד מיהת בעי:
ומ"ש התו"ח דמאהיל דמי טפי למגע מלמשא דבמאהיל ומגע א"א להאהיל וליגע בענין א' לא ידעתי מי לא עסקי' במאהיל שנתן השני חצאי זתים זה ע"ג זה ושפיר מאהיל עלי' בב"א.
תוס' ד"ה והכא ה"ט ע' רש"א נ' פי' דבריו דאפי' תחבו בקיסם לית לי' ואין זה ענין לדר' יוחנן:
תוס', ד"ה חר"פ במרודד ע' רש"א ובאמת ל"ק אבר פדא אטו בר פדא כר"י חליבא דעולא סובר דלמא לח סבר כוותיה.
מתני' את שבא לכלל מגע יל"ד ברישא הו"ל למתניי' ונ' דס"ד טעמא דרישא דלח שייך טומאת משא היכא דאינו יכול לישא הטומאה בפ"ע חא"כ נקובה כחוט השערה מחי תהני לן משו"ה תי' המשנה דלאו ה"ט כ"א משא במגע תליי' לגמרי.
גמ' בעי ר' אושעי' חישב לנוקבה נ' דהכי קמבעי' לי' מאחר דמיעט הכ' בנבילה וריבה כל שאפשר ניגע ח"כ גם קולית סתומה אפשר ליגע דהרי בידו לנוקבה א"וו מחוסר נקובה כמחוס' מעשה או דלמא מאחר דאין דרך ליגע בשער הראש והזקן ג"כ הוה מחוסר מעשה אלא דגני דעתי' שחישב לנוקבה וח"כ ברישא לחוד סגי.
רש"י ד"ה סלמנדרא ע' רש"י שלהי חגיגה מה שפי' שם ועכ"פ יל"ד מ"ש שם מין חיה ואמנם יותר ק' מ"ש שם תוס' בשם הערוך כי עכבר היינו סלמנדרא הלח בעכבר נא כ' למינהו וא"כ עכבר גופי' לא מטמא אתמהה ונפני' בת"י פי' על תנשמת סלמנדרא:
תוס' ד"ה דרחמנא אמר וע' רש"י שכ' עד שיפול לגמרי נ' דבא ניישב קו' תוס' והיינו מדשני קרא ולח כ' נגיעה כ"א נפילה ע"כ רמז לן דאמתה דווקח קחי דשייך נפילה דחי בחיה א"כ גוף השרץ או הבהמה לא מטמא ואידך ל"ש בי' כ"ח נגיעה
רש"י ד"ה מוחלפת השיטה כוונתו דלולא הי' הפי' כאן כמו בכל מקום הוה מייתי הש"ס גם לר' יודא.
תוס' ד"ה מוחלפת ע' תיו"ט שם מ"ש ליישב ואמנם בפ"ג שאכלו גבי עד כמה מזמני' קאמר ג"כ ר"י מוחלפת השיטה ומ"מ משנה לא זזה ממקומה ואי משום דאביי פליג הרי בשמעתי' פליגי טובא אמוראי:
רש"י במתני' להאכילן לעכו"ם ע' תיו"ט ולכאורה בעכו"ם לרוב הפוסקי' שרי אבר המדולדל אלא דרש"י לא ס"ל הכי בשמעתי' ואדרבא מ' מדבריו דאפי' דאוריי' אסור וצ"ע
תוס' ד"ה ר' יודא ע' רש"א ואמנם תוס' כ' כן רק לר' יודא דלא נימא דחולק אדלעיל אבל סוגי דידן דלא מחלק בין מעורה לצמקה לית לי' דר' יודא.
רש"י ד"ה חלב שחוטה בכפרי' עשירי' אוכלי' נ' כוונתו ע"י טיגון ולא בפ"ע:
הדרן עלך פ' העור והרוטב: ונתחיל לבאר פ' הזרוע והלחיים בעזר צור עולמים טוב ומטיב: בעזר זוכר יצוריו ברחמים לחיים
הזרוע והלחיים והקיבה ארז"ל דורשי רשומות אומרי' הזרוע כנגד ויקח רומח והלחיים כנגד ויעמוד ויפלל והקיבה כנגד והאשה אל קבתה נ' הענין כי הנה אמרו ז"ל נסים הרבה נעשו לו לפנחס שלא הרגו לזמרי וע' ת"י בן עוזיאל סוף פ' בלק ואמנם זה שסמך פנחס עצמו על הנס היינו משום שהי' יודע עד היכן כח טבעו מגיע ואחרי שידע כי כאיש גבורתו סמך עצמו מה שלא ישלים הטבע ישלים הש"י ע"י נס נמצינו למידן ממעשה פנחס שאם ירצה אדם לסמוך על נס ידע בבירור אשר כח טבעו מוכן להחל המלאכה ויהי' בטחונו בד' שיעמוד לו לעזר בעת שיחסר הטבע וע"ז רמזה תורה בענין הזרוע והלחיים והקיבה כי עיקר סמיכת פנחס הי' על אשר ידע כי זרועו יושיע לו ואח"כ הלחיים התפלל לה' שיעשה לו נס וזה מרומז בקיבה שהי' עיחר הים:
רש"י במתני' ד"ה בארץ ובחו"ל ונ' כוונת רש"י דהמק' לקמן לא ידע דר' אלעאי גם בזרוע פליג וק' לי' לרש"י אמאי לא דייק ממתני' דהכא ולזה כ' רש"י דמתני' לא מצי לדייק דמשום בחולין וכו' נקט דע"כ הא דקתני בפני הבית משו"ה תני לה:
תוס' ד"ה לקוח נ' דטריפה ל"ד נקטו דמה ענין מתנות לטריפ':
רש"י ד"ה קמעייל חולין רצה ליישב מביכורי' דאף דאין א' מהם לגבוה מ"מ צריך בהם לקחיי' והו"ל קצת צורך גבוה:
תוס' ד"ה אי אגואי ע' רשב"א מ"ש ליישב ע"ד הרמב"ם לכוין דבריו לד' התוס' אמנם הרמב"ם נקט ג"כ בשר שחוטה ובזה ל"ש ד' התוס' וצ"ע:
גמ' המזיק או שאכלן י"ל דלהכי נקט מזיק דהנה עיקר הדרשא מזה וס"ד דבא למעט באוכל חומש אבל קרן לחוד מיחייב אבל מזיק גם בתרומה פטור מחומש וממילא ידעי' דלגמרי פטור:
תוס', ד"ה הו"ל ממון וכו' לכאורה הו"מ למימר דזה אצטריך לפוטרו אפי' מדיני שמים אמנם ל' ממון שאין לו תובעין מ' בדיני אדם דווקא אבל בדיני שמים חייב לכך כ' תוס' דאצטריך זה לכדלקמן.
גמ' וכדרשב"נ ואין להק' כיון דכ' משפט למה אצטריך קרא דלמען יחזקו לא ק' דממשפט לא ידעי' כ"א שהדיינין ידונו למו לחלוק אבל לא ידעי' האיך ידונו ואצטריך למען יחזקו שידונו שיתנו לכהן חבר:
רש"י דאתא לידי' בטבליי' ל"א שמסר לו הטבל לזכות וכו' הנה לעיל לא הביא רש"י ל"ח זה משום דל"ש כה"ג זכה מן ההפקר ויק' תו מ"ש חזה ושוק דלא זכה אבל א"כ מאי דחיק לי' לרש"י לפ' כאן ל"א ונ' דק' לי' לרש"י ל"ל תרי קראי זה בזרוע וירימו בתרומה א"וו אי הוה כ' ירימו לחוד לא הוה ממעטי' כ"א היכא דזכה לו בטבלו אבל דזוכה גם מן ההפקר לא הוה ידעי' ואצטריך זה בזרוע למעט אפי' כה"ג ואי לא כ' כ"א זה הייתי אומר דהאי זה ממעט כל מתנות כהונה ואפי' תרומה לזה אצטריך שוב ירימו לשאר קדשי גבול וממילא לא ממעטי' מזה כ"א חזה ושוק לא זולת. גמ' מכור לי בני מעי' נ' דהמק' הוה מדמה מכירה לאכילה והיינו דקפריך ומשני לי' דל"ד דאיתנהו בעיניי'
גמ' ההוא ליואה סמך ענין זה לכאן דההוא ליואה שמע להא דר"ח דמזיק מח"כ פטור ואהא סמך למחטף ואמנם אפי' הא דמזיק פטור ה"ד כ"ז שלא זכה בהן כהן ואמנם איהו חטף מהתינוקות שהיו מוליכין לכהן כמ"ש רש"י ואף דתינוקות הייני מ"מ כבר זכה כהן במתנות אלו משעה שצוו בעליה' להוליכן לו.
גמ' לא מכהן לכהן נ' דר"ל אפי' מכהן ע"ה שאין נותנין לו מת"כ לכהן חבר דנהי דאין נותנין לע"ה מ"מ אין מוציאין מידו ולא מלוי ללוי הנה בס"ד דיוקא אתא לאשמועי' הא מלוי לכהן מוציאין ובמסקנא דקאי אראשית הגז קמ"ל דלא ילפי' ראשית הגז מזרוע:
רש"י ד"ה הא מלוי לכהן ואמאי מוציאין אפשר דהו"מ לפ' דנ"מ בלוי לכהן אי תקפו כהן אין מוציאין מידו משא"כ במכהן לכהן אפי' תקפו מוציאין אא"כ לא א"ש ל' מוציאין וזה כוונת רש"י.
גמ'. כגון זרוע ומאי ניהו מעשר ראשון נ' דבא תנא לאפוקי מר"מ דאמר מעשר ראשון אסור לזרים.
גמ' מנחת כהנת נאכלת וא"ל הרי בת כהן אוכלת בתרומה ואעפי"כ מנחתה נאכלת התם משום כל טהור בביתך יאכל אותו ולא משום כהן ואפי' כהנת וא"כ ל"ק ממנחה משא"כ הכא דס"ל אפי' כהנת שפיר מק':
גמ' מיעוט אחר מיעוט חולי ל"מ דלתנא דבי ר"י אפי' ראשית הגז אין ניתן לכהנת חבל לראב"י דווקא מתנות מיעט קרא אבל בראשית הגז כהן ואפי' כהנת:
רש"י מאי חייבו וכי' בא ליישב קו' תוס' שהגיהו מאי נוהגין לזה כ' דלא ר"נ מאי חייב דקתני כ"א דמחייבי רבנן.
רש"י ד"ה חלבו אסור ולחומרא כוונת רש"י דאף ר"א מודה דהרי מס' לי' אי חוששין לזרע אב ולק"מ קו' התו"ח על רש"י.
תוס' ד"ה חלבו אסור ע' תו"ח אמנם במתני' התם לא תנן דמו גידו אסור וע"כ דהך דהכא בריי' היא וכ"ת למה באמת לא מק' הש"ס ממתני' ה"ט דבמתני' תנן בחלב ואין חייבין עליו כרת א"כ ע"כ מס' לי' לתנא אי בהמה אי חיה וממילת ידעי' דחייב דקאמר בחצי מתנות וכ"ת א"כ אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א כיון דמס' הו"ל למימר המע"ה י"ל דרבנן כסומכוס ס"ל דממון המוטל בס' חולקין אבל בבריי' דלא קתני ואין חייבין עליו כרת א"כ מ' דלא מס' לי' לתנא והו"ל למתני בהדי' חייב בחצי מתנות דלא נטעי.
ע' בר"ן שכ' ע"ד הרמב"ם ובפ' או"ב ל"מ הכי מ"ש הכ"מ לפ' ד' הר"ן ודחה ד' הר"ן לפי פירושו אבל באמת נ' דהר"ן רמז בזה לבריי' פ' או"ב דתניא איזהו כוי וכו' מ' מאן דס"ל זה הבא מן העז ור"א ברי' מ' דפליגי אהדדי והאיך פסק הרמב"ם כתרווייהו.
אם שור מת"ל ע' בר"ן דלכ"ע חד אצטריך לבא מן עז ורחל ובזה מסולק כדפריך הש"ס אר"א ורבנן הא מנ"ל ומאי קו' הא תרי אם כתיבי אלא ש"מ חד אצטריך לכ"ע לבא מעז ורחל וע' עוד בר"ן שכ' דרבנן דרשי ג"כ ל' זובחי ל' רבים דר"ל הדין עם הזובח ור"א זבח זובחי לא דריש ואפשר דה"א הזבח קדרשי רבנן ור"א ה"א לא דריש:
רש"י ד"ה בזמן שא' שוחט יל"ד לאיזו ענין בא רש"י דווקא בסיפא להסביר למה אין בבכור נוהג מתנות ותו הך סיפא מאי קמ"ל דאין פוטרין לו אלא א' תרוויי' פשיטא ונ' דנ"מ בין סיפא לרישא דברישא ע"כ מיירי שנתערבו מחיים מדשחטו אותן מאה וא"כ ב"ח חשיבי ולא בטלו ופשיטא דיש כאן בכור דפטור ממתנות אבל בסיפא דמיירי בא' שוחט את כולן ולאחר שחיטה למאן דאי' לי' בהמה שלימה און בה דין ראויה להתכבד ושייך ביטול וא"כ נימא דהבכור בטל ויש כאן רק חיוב מתנות ואמנם הוא יכול לטעון על א' מהם זה הבכור ואני אוכל אותו בקדושת בכור ואין קדושה חלה על קדושה ואמנם מאי קדושה שייך במתנות
ואפשר ע"ד שכ' הרמב"ן בחומש דענין זרוע ולחיים דזרוע ראשית האברי' לחיי' ראשית הגוף קיבה ראשי' המעים וזה ענין הקדושה אמנם מה צריך רש"י לזה הרי מצבי ואיל כ' רש"י ר"פ ילפי' דפסולי מוקדשין פטורין ממתנות ואולי דבכור אפי' לאחר שהומם כיון דאינו נמכר באיטלז ואינו נשקל בליטרא ע"כ אינו דומה לצבי ואיל ולכך צריך דרשא אחרת:
תוס' ד"ה וצריך לרשום לכאורה לפי' הרמב"ם דר"ל שצריך לחלוק שיגיעו המתנות ליד הכהן או הנכרי ל"ק קו' תוס' אמנם מל' הרמב"ם שכ' דאם לא ירשום לא ידעו שהנכרי שותף מ' שאם ידעו שהיא שותף פטור וא"כ צריך שוב לתי' תוס'.
רש"י ד"ה וליתני כהן ונכרי דהא לא איקרי עם נ' כוונת רש"י דלכאורה מאי מק' הש"ס דלמא אם שחטה לצורך ישראל אף שהבהמה של נכרי ולזה צריך למתני לנכרי ולכהן וע"ז כ' רש"י כיון דטעמא משום דלא מיקרו עם א"כ אפי' לצורך ישראל פטור:
גמ' ולא מאת הכהנים יל"ד דלמא רק נכרי' אתא למעוטי וכהני' מנ"ל ונ' דכיון דכ' בתר. הכי מאת זובחי הזבח וגוים לאו בני זביחה א"כ העם על זובחי הזבח קאי ור"ל זובחי הזבח הנקראי' עם וא"כ למעוטי כהני' אתא.
תוס' ד"ה מאת זובחי הזבח הנה הקו' מב' ג' שבתות יישב רש"י לקמן דכ"ז שלא נתפרסם לית לי' דין טבח אמנם התו"ח הק' דל' המשתתף עמהם מ' שהכהן הוא הטבח ואעפי"כ פטור ואמנם בש"ס לקמן מסיק בהדי' דהטבח ישראל והכהן רק השותף עיי"ש.
גמ' מפיקנא לך רב טבלא וק' הא חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ונ' דאתרי' דר"נ הוה ולא הי' רשות לרב טבלא להורות כלל ורק דרך עצה טובה קמ"ל רב טבלא.
רש"י ד"ה דלא מפריש מתנתא כ' רש"י לכהן אחר ר"ל דלא סגי כמו בתרומה שהכהן מפריש ומניח לעצמו דהתם משום טבל הוא משא"כ הכא דלא טביל וכ"ת למה באמת שני מתנות מתרומה ונ' דאכילת תרומה מקרי עבודה ולא גרע ממה דאמרי' ובא בכל אות נפשו ושרת שהכהן מקריב קרבנותיו וא"כ הוא קודם משא"כ במתנות.
רש"י ד"ה דר"א פ' רש"י פ' כל הבשר ופ' הכותב שפי' דקאי אמלקות:
וכ' רש"י דהני אין בהם חסרון כיס וק' דבפ' כל הבשר מייתי לה ג"כ אכיבוד אב והתם וודאי איכא חסרון כיס ואפשר למאי דקיי"ל מכבדו משל אב אין בה חסרון כיס מקרי.
תוס' ד"ה ואין נאכלות אלא צלי הנה הרמב"ם בה' ביכורי' נ' מדבריו דס"ל במתנות דווקא קפיד קרא ואמנם תוס' דחו דבריו דהרי מקרא א' ילפי' הכל:
רש"י ד"ה אין לו חלק בכהונה הוצרך לפ' כן דאל"כ ל"פ הש"ת מידי ואמנם הש"ס דמק' דייק לי' מקרא דילפי' מני' לו תהי' שוק למנה ומ"מ מהי"ת למדרש קרא הכי ונ' דבאמת מי שאינו מודה בעבודה אינו ראוי להקרבה וז"ש המקריב כלומר הכשר להקריב:
גמ' ולא הוא אי בטווי' מידב דייב ו' דה"ד למסקנא דקיי"ל גם באנחי' אגומרא מישב שייב אמנם מאן דאמר בשמעתין ס"ל כמ"ד מיצמת צמית ושפיר קאמר:
גמ' הוה חטיפנא נ' דווקא מתנות משום דשווין מועט ונ' דלשם מצוה הוא עושה משום הכי הוה קחטיף ואמנם מה שהק' הר"ן הרי הטו"ה לבעלי' והאיך חטף נ' דהא גופא דטו"ה לבעלי' מנותן הוא דילפי' ואכתי לא נחית להך דרשא:
גמ' כאילו זורק אבן למרקולס כלומר התם הרואה אומר כי הוא מבזה לע"א ואדרבא הוא עובדה וה"נ בשונה לתלמיד שאינו הגון כסבור מצוה קעביד ואדרבא הוא חכם להרע.
רש"י ד"ה איז אמונה בגוי' בא ליישב א"כ האיך מניח לו לישב אכספתא ולזה כ' רש"י דאין ליהמני' אבל מאחר שהוא שותף נאמן לו ומ"מ מה"ט נאיד הש"ס מהאי תי' ומשני דמפעא פעי ולעולם דיתיב אמסחתא אבל אכספתא לא מהימן לי' ומיושב קו' התו"ח עיי"ש :
תוס' ד"ה עורות קדשי' ב' מה שכ' ק' קלים ר"ל בכור דשאר ק' קלים העורות לבעלים:
תוס' ד"ה חוץ שיורא הנה לתי' קמא של תוס' הו"מ הש"ס לקמן לשוויי הא דאמרי' המתנות שלו כגון דלא אתני בהדי' ואם לא יתן לו יהא המקח בטל ואמנם עיקר קו' תוס' משום דמ' להו כרש"י דסוגיא מי רי שאמר בפי' ע"מ שתתני אמנם לולא ד' רש"י הייתי אומר דע"מ שתתני תנאו קיים והכא מיירי שאמר רק ע"מ שהמתנות שלי ומה"ט מק' הש"ס בס"ד חוץ אע"מ דמ' לי' מכדי ע"כ תנא לישנא קטיעא נקט ודלמא ע"מ לאו דווקא כ"א ר"ל חוץ:
ועד"ז י"ל גם למסקנא דמ"ד שיורא קסבר כיון דע"כ לישנא קטיעא נקט אף אני אומר דע"מ לאו דווקא ואידך סבר ע"מ דווקא ותתני הוא דחסר בלישני':
מתני' גוי שנתגייר י"ל דרישא קמ"ל אף דצוה לטבח לשחוט פרתו אחר גירות והוא שחטו קודם גירות אעפי"כ בתר שחיטה אזלי' ופטור וסיפא מיירי שצוה לשחוט קודם גירות כדי לפטור ממתנו' ושחט הטבח אחר גירות חייב:
תוס' ד"ה חורי הנמלי' מה שהק' התו"ח דלד' תוס' מאי משני הש"ס אל תקניטיני בל' יחיד אני שונה אותה אכתי ק' דרבנן אדרבנן נ' דל"ק דר"מ אדר"מ הוא דהוה סתירה אבל רבנן דלמא הנך רבנן אחריני נינהו :
כ' התו"ח דלד' הירושלמי הובא ברמב"ם ור"ש משנה שם בפיאה לא מוכח מדרבנן מידי וק' הרי מעליוני' עכ"פ איכא למידק דהרי מ"מ העליונות ספיקא נינהו אלא דגם בתוס' יל"ד למה לא דייקי מעליוני' ואולי דלמא סברי רבנן אזלינ' בתר מצוי ומצוי יותר שגררו הנמלים מהלקט מדנימא מן הקמה לקטו וגררו:
וכ' תוס' לעיל ד"ה וכשיחזור דמכאן מוכח דל"ש לי' לש"ס בין מתנות ללקט והטעם נ' דכיון דנחלה אין לו בקרב אחיו אין עני גדול הימנו:
רש"י, ד"ה ס' אי' ביאר רש"י כאן וכן לקמן דדווקא באי' דאי' בהו מיתה או פטר חמור דאי' בי' אי' הנאה כמ"ש רש"י לקמן לא זולת וכ' כן רש"י ליישב קו' תוס' ד"ה מתנות דלמ"ד מתנות טבלי לפלוג ג"כ במתנות אמנם א"נטבלי מתנות מ"מ לית בהו עון מיתה כחלה ולא קחשיב והא דלא משני הש"ס חלה הוה דשיל"מ דבידו להפריש ולהניחה לעצמו מ"מ כיון דדמי חלה בזול והו"ל פסידא לא מקרי דשיל"מ:
רש"י ד"ה קרבן אשתו צריך להסביר כגון שילדה בתוך המים בשעה שטבלה ולא ידעי' אם לא כבר יצא רובו קודם שטבלה.
ובכור בהמה טמאה יישב רש"י רישא לסיפא ברישא לענין אי' לחיובא ובסיפא לפטורא לענין ממונא:
גמ' לא סגי דלא מפריש לה וצריך להוסיף וחייב לשמרה או משום משיב אבידה או משום דכ' משמרת תרומותי:
גמ' ואלא תעזוב יתירא ל"ל נ' דאי לאו דמסקי' נתינה כתיבא בי' הו"א דתעזוב מל' עזוב תעזוב משא"כ השתא דנתינה כ' בי' ק' ל"ל :
גמ' והכ' ונתן ע' תו"ח דמק' אפי' נתנו לו צריך לאמנועי כדלעיל ונ' דהתם שפיר ימנע הכהן דמ"מ הטבח יתן מתנות דהוה מצוה דרמי' עלי, משא"כ הכא נתיירא רב אמי אם לא יטול הוא לא יתנו לאחרי' ג"כ ולהכי לא מק' הש"ס כ"א והא כ' ונתן ונ' דרב אמי לעניי' הגוני' זכה בו ע"ד משכיל אל דל:
רישא ד"ה פיקה כיון דגם הלשון בכלל לחי הא דנקט לעיל דווקא חוטין שבלחי משום דחוטי הלשון בנקל להסירן:
גמ' דורשי חמורות צ"ל דע"כ גם אינהו דרשי ה' דאל"ה צמר שבראשי כבשי' מנ"ל אלא ה' דהזרוע צריכי למדרש שלא ימלונ, את הזרוע:
הדרן עלך פ' הזרוע והלחיים: ונתחיל לבאר פ' ראשית הגז נוהג בארץ בעזר עור גוזר לחיים: בעזר צור קנינו מלאה שמים וארץ:
תוס' ד"ה ראשית דלא תימא ל' ראשית דווקא כ"כ רש"י:
גמ' טעמא דכ' רחמנא יל"ד מעיקרא מק' במוקדשין מ"ט לא ולבסוף מק' אפכא ונ' דמ' לי' למק' דע"כ שייך גוונא דיהא נוהג במוקדשין דאל"ה ל"ל לתנא לאשמועי' כלל דאינו נוהג כיון דלא משכחת לה וע"ז מק' כיון דמשכחת לה מ"ט באמת לא נוהג ובתר דמשני לי' מק' היכן הוא גוונא דיהא שייך במוקדשין:
תוס' ד"ה ליפלוג לכאורה עדיפא הו"מ להק' דהרי דאוריי' אפי' לכתחלה שרי וא"כ קרא למאי אתא ובעיקר קו' י"ל דה"ק כיון דאם יפדה צריך לתתו לכהן ממילא לא יפדה אינש וממילא יבא ליד כהן שיפדה בפרוטה מיהת וכמ"ש תוס':
רש"י ד"ה פשטה קדושה בכולא פשט דבריו מ' דהשתא הדרי' ממה דשני' כחשא והוה מתורץ בזה קו' הר"י קורקוס על הרמב"ם למה לא הביא הרמב"ם שנוי' דכחשא דגם הרמב"ם ס"ל דהדר בי' הש"ס אא"כ הו"ל להש"ס למימר אלא ולזה נ' דכוונת רש"י הכי דהוא אתני כל מה שיתוסף שבח בבהמה לא יהא להקדש אמנם כ"ז בקדשי בד"ה שייך לאתנויי. משא"כ בקדשי מזבח כיון דבהמה קדשה קדושת הגוף מאי תנאי שייך בזה:
תוס' ד"ה לא נכתוב ונ' דר' אלעאי לטעמי' דס"ל ראשי' הגז לגמרי אתקש לראשית דגן דתרוויי' בחו"ל לא נהגו וא"כ שפיר ק' קו' תוס' ולכך פליג אדרבנן משא"כ לרבנן דס"ל דראשי' הגז נוהג בין בארץ בין בחו"ל ואיצטרך ראשית דלא נדמה לגמרי ראשית הגז לתרומה ול"ק קו' תוס':
רש"י ד"ה ואיבע"א הנה לכאורה קו' רש"י רק ללי"ב ולמאן דדריש ולא דיגון עכו"ם וודאי ל"ק דטפי מ' קרא דדגנך ולא דיגון עכו"ם מדנדרוש ולא שותפות אמנם ללי"ב דדריש ולא דיגון נכרי הוא דק' לרש"י אמנם יק' הלא מסתבר טפי למעט דגן נכרי מדנמעט תרתי שותפות נכרי וגם דגן נכרי דאי דגן נכרי חייב אין שייך למפטר שותפות נכרי טפי משותפות ישראל וצ"ל דקו' רש"י דמ"מ ל' דגנך נופל ל' על ל' צאנך ולמה לא נמעט מדגנך כמו כן שותפות כמו מצאנך וזה אפשר טעמא דר' אלעאי דדריש מדגנך שותפות ולא דרש דגן גוי דהו"ל רק חדא משא"כ שותפות דאיכא תרתי אלא משום דמ' לי' דומיא דצאנך:
וע' רש"א שהק' אד' רש"י לרבי דס"ל אין ברירה למה לא יהא חלקו של גוי חייב מיהת חציו אם מכרו לישראל ונ' ד'
רש"י דאין ברירה מטעם ספק הוא דהוה ובשלמא חלקו של ישראל חייב מס' אבל לחייב מס' חלקו של גוי אין לנו דדלמא באמת הוה חלקו המגיעו:
תוס' ד"ה ואיבע"א לכאורה ד' רש"י בנויין על מה דכ' רחמנא צאנך וכיון שיש לגוי חלק בצאן ממילא לא מקרי צאנך אבל אי הוה כ' רחמנא גז לחוד לא היה מקום כלל לחלק בין גז לדגן דתרוויי' בני חלוקה נינהו:
גמ' כדי עריסותיכם והא דילפי' מעריסותיכם גלגול גוי פוטר תרי עריסותיכם כתיבי.
תוס' ד"ה ביתך ובמנחות תי' קושי' ואולי י"ל דלקולא ולחומרא לחומרא מקשי' וכיון דמצי' מוקמי לקרא למקום קביעת המזוזה מנ"ל למילף מני' לקולא למעוטי שותפות.
רש"י ד"ה הדין עם הטבח בסו"ד אורחא דקרא וכ"ת א"כ ליכא למילף מידי מהאי קרא לא היא אי לאו דאצטריך קרא להדין עם הטבח לא הוה כ' רחמנא משום אורחא מידי אבל מאחר דאיצטרך מיהת למכתב מאת זובח אורחא דקרא למכתב זובחי.
רש"י ד"ה ארצך ויש להביא ראי' לד' רש"י מקרא דפ' בהעלתך מכי תבואו מלחמה בארצכם והתם ע"כ לאו דווקא:
אלא ארצך ל"ל הק' חי' ר"ן אמאי לא קאמר למעוטי שותפו' גוי ונ' דבאמת ביכורי' אקרי תרומה דדרשי' ותרומת ידך אלו הביכורי' אמנם אא"ב דביכורי' אפי' שותפות ישראל פטרה תורה א"כ אפקעה רחמנא לגמרי מדין תרומה משא"כ אי שותפות ישראל ג"כ חייב מהי"ת נימא דארצך למעוטי שותפות גוי ולאפקעינהו לביכורי' מדין תרומה:
גמ' אלא גגיך למאי אתא לכאורה ק' הרי בהאי קרא כ' ולא תשים דמים ומזה ילפי' סולם רעוע וכיו"ב והיכא ממעטי' כ"ז מלגגיך ונ' דהנה רש"י פי' שם כי יפול הנופל ראוי הוא ליפול אלא שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחוב ע"י חייב וזה ל"ש כ"א ביחוד אבל בב"כ וב"מ דרבי' לא שייך זה:
רש"י ד"ה ליתנהו להני כללי ע' תו"ח שנחלק על רש"י וכ' דכיון דדרשי' בקרכם דכולהו ישראל א"וו עיקר הסמיכה אראשי' הגז דדרשי' צאנך ולא שותפות ש"מ דס"ל השתא דמראשי' הגז ילפי' ליתנהו להני כללי.
רש"י ד"ה אי מה תרומה ע' רש"א הנה מה שהביא ראי' מד' רבא אין ראיי' דרבא ע"כ לא נקט מתנות דהרי ס"ל דבמתנות מודה ר' אלעאי כדאמר לעיל.
תוס' ד"ה אי מה תרומה י"ל דאליבא דר' דס"ל הזיד במעילה במיתה חטא חטא מתרומה א"כ מצינו דהנאה חשיבא כאכילה לדידי' מק' הש"ס אבל לרבנן באמת ל"ק.
גמ' לילף נתינה מתרומה אין לומר דקו' הש"ס לקולא ולחומרא מקשי' ונימא טפי דנוהג בטריפות לא כי דלמא הא הוה קולא טפי דנוהג בחו"ל אלא קו' הש"ס דמתרומה ילפי' תתן מתתן ואולי במתנות כ' ונתן ומסתבר טפי תתן מתתן.
גמ'. והתם מנ"ל לכאורה כיון דאין טריפות בקדשי' כשר מהי"ת נימא דמעשר נוהג בטריפה ונ' משום דאתקש לבכור ובכור דמרחם קדיש אפי' טריפה.
תוס' ד"ה שכן יתום י"ל דהש"ס קאי למ"ד בקדשי' דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש ויתום במעשר תחת תחת ילפי' וכ' תוס' דלא הוה גז"ש ממש וא"כ אין ללמוד ממנו ראשית הגז ואולי יש לכוין זה בד' תוס' שכ' הו"מ למימר נמי צאנך מצאנך וכ' רש"א דהכל דבור א' וע"ד שכ' א"ש דגם תוס' נחתו לחלק במ"ש אא"כ צ"ל דלא הוה כ"א היקש משום דהכא צאנך ובמעשר צאן כ' וא"כ אדרבא נילף מבכור דכ' ג"כ צאנך ומצי' למילף בגז"ש.
תוס' ד"ה לפני י"ל כוונת רש"י ע"ד שכ' הטו"ז בכמה מקומות דמה דכ' בהדי' בתורה לא מצו חכמי' לעקור לגמרי וה"ט דלא בטלו בכור דהרי במצרים ג"כ נהג וא"כ הו"ל כ' בהדי' בתורה דנוהג בחו"ל אבל מעשר דלא כ' בהדי' דנוהג שלא בפני הבית יוכלו חכמי' לבטל וזה כוונת הש"ס דבכור לא יוכלו לבטל ומעשר יוכלו לבטל.
גמ' פשוט מפשוט עדיף לי' ונ' דה"ט דלא פסק הרמב"ם כר"ש משום דהאי שינויא שינויא דחיקא הוה.
גמ' ב"ה מ"ט יל"ד הרי ס' ממונא לקולא ומנ"ל לחייבו בפחות ונ' דהכל מודים דגם שתי צאן מקרי אלא דב"ש הוצרכו קרא שתי צאן למסקנא ומשום דכ' וחמש צאן אבל כ"ז דליכא קרא דחמש צאן סתמא דמלתא תרתי נמי אקרי צאן.
גמ' דכ' וארבע צאן יל"ד מנ"ל שוב למילף מהכא בשלמא למ"ד חמש מעשויית ילפי' משא"כ ארבע ונ' דהו"ל למכתב וארבע תחת השה ואנא ידענא דר"ל וארבע צאן אלא ש"מ למדרש צאן מיקרי ארבע.
רש"י ד"ה ד' תורה נ' כוונת רש"י מאחר דשני' מפי הש"י מאי אולמא דהא מהא לזה כ' רש"י דתור' דלדורו' ניתנה ילפי' מינה עכ"פ לדורות משא"כ ד' קבלה דפעמי' ניתנו לפי שעה מנ"ל למילף מיני' מול ד' תורה.
רש"י במתני' דהנותן לעצמו וכו' א' מס' נ' כוונת רש"י דמאחר דעצה טובה קמ"ל מסתבר טפי כמ"ד א' מס' משא"כ לר' ינאי דבין הכל נותן לו ה' סלעים ולמה זה עוד ניתן לו עצה שיקנה מהרע ליתן לו.
תוס' ד"ה עד שצבעו י"ל דאי לאו דאשמועי' ר"ח גם במתנות ס"ד במתנות דכי משפט גרע מראשי' הגז קמ"ל ר"ח דמשפט לדרשא אחרינא אתא ולכאורה יע"ל ע"ד שכ' הרא"ש ס"פ דמתנות כמאן דמפרשן דמי משא"כ ראשי' הגז וא"כ שוב אין ללמוד אלא דל' דמתני' לא הספיק ליתנו לו מ' שכבר הפריש
רש"י ד"ה ויעמוד על ה' סלעי' סו"ד ונפטרות כל הגיזות פי' לדבריו כר' ינאי ונ' כוונתו דבריי' זו מ' טפי אליבא דר' ינאי דשפיר אמרי' דצריך הכרע משא"כ לרב ושמואל דנ"מ בה' סלעי' שיתן לכל כהן ומה לנו אם ניתן הכרע או לא מה שיוסיף לזה יפחות לזה.
גמ'. מה"מ אך דתנן שנא' תתן לו די בשוה פרוטה דמקרי נתינה אבל כדי לעשות בגד קטן מנ"ל.
רש"י ד"ה כיפה של צמר ע' תו"ח ונ' דהרמב"ם הי' מפ' כפי' רש"י וק' לי' קו' התו"ח ממה דאמרי' שערו הי' נ' בין ציץ למצנפת ולכך דחה לה מהל' וכן רש"י והרמב"ן בפ' תצוה ופקודי לא הזכירו בריי' זאת:
גמ' שם אבנט בעולם ונ' דהרמב' מטעם זה השמיט לדריב"ל דס"ל ריב"ל הוא דס"ל כמ"ד אבנטו של כ"ג לא זה אבנטו של כהן הדיוט ואתא דרשת ריב"ל כפשוטו אבל למאי דקיי"ל אבנטו של כ"ג זהו אבנטו של כהן הדיוט וצ"ל שם אבנט בעולם תי' זה דחוק והשמיטו הרמב"ם:
הדרן עלך פ' ראשית הגז נוהג.:
ונתחיל לבאר פ' שילוח הקן בעזרת עדת יעקב כצאן יוסף נוהג : בעזר כנשר בחמלתו יעיר קן.
רש"י ר' אבין בסו"ד כוונת רש"י דבעלמא היכא דפליגי תרי מ"ד אמרי' חד אמר משום דלא ליתי למירמי גברא אגברא משא"כ הכא דלא נ"מ לדינא כלום ובשלמא אי לפחות בסיפא הוו פליגי שפיר נ"מ לענין אי וולדות קדשי' בהוויי' קדושי' אבל מאחר דהתם תרוויי' מודו א"כ מאי נ"מ משמא דגברי לזה כ' רש"י דמ"מ צ"ל דבר בשם אומרו
רש"י ד"ה לאפוקי מר' אלעאי ע' רשב"א מ"ש ליישב לפי גירסתינו לעיל ואמנם גם ד' הרשב"א אינם עולין להל' לדידן דקיי"ל גם במתנות כר' אלעאי ונ' דהנה באמת רבנן הוו ילפי מתנות נתינה נתינה מתרומה דלא לינהוג בחו"ל אלא משום דבראשית הגז ראשית הפסיק הענין וא"כ ראשית הגז לא ילפי' מתרומה ונוהג אף בחו"ל ושוב ילפי' לחומרא מתנות מראשית הגז וכיון דעיקר פלוגתא דרבנן אר' אלעאי בראשית הגז הוה נקט הש"ס למלתי' בראשי' הגז להורות על זה.
רש"י ד"ה וכל היכא דתנא שור הפסיק הענין ע' תו"ח וק"ל על דבריו כיון דעיקר מחוסר זמן בקדשי' כ' מהי"ת נימא דעשה דקרבן דוחה לאו דמחוסר זמן דאו"ב:
רש"י ד"ה פטור מלשלח סו"ד והכי דריש קרא וכו' ובזה נסתלק לי מאי דיק' דאמרי' לעיל בסוגי' דכל שתעבתי שילוח הקן ליתסר לא אמרה תורה שלח לתקלה וק' להפוסקי' דמבטל אי' לכתחילה לאו דאוריי' מאי שלח לתקלה איכא ואמנם כיון דדרשי' בשמעתין דאת שאינו ראוי לשלח לא תשלחנו הרי חזי' דהקפידה תורה שלא לשלח לתקלה.
רש"י ד"ה מי מחייבי אפי' כשהוא חולין נ' כוונת רש"י דלכאור' לא מק' הש"ס מידי דסיפא מפ' לרישא מ"ט אינו נוהג במוקדשין משום דהוה מזומן ואמנם כיון דבחולין ג"כ כה"ג פטור שפיר מק' הש"ס וז"ש רש"י דגם בחולין לא מחייבי:
גמ' שחטה ואח"כ הקדישה חייב לכסות יל"ד פשיטא וב' דמיירי שבתחלת השחיטה לא יצא דם ובסוף שחיטה הקדישה ואח"כ יצא דם וס"ד דפטור לכסות קמ"ל.
תוס' ד"ה פקעה קדושתיי' ע' רש"א ונ' דלרב דמיירי ביוני' ל"מ להו לתוס' למילף אאווזי' ותרנגולי' דדרכן לחזור לבית בעלי' אבל משמואל דנקט מקדיש תרנגולתו שפיר ילפי תוס'.
שמעתי מק' בשם גאון א' לא ידעתי שמו מאי מק' השים מוקדשין ה"ד לישני כגון שהי' הקן בד"א בר"ה ואמר איהו דליהוי הקדש ע"ד שפי' הר"ן בנדרי' גבי ככר של הפקר ואמר תקדש דגלי דעתי' דלהקדש ניחא לי' דלקני לדידי' לא ניחא לי' וה"נ הקדש הוה מזומן לא הוה וצ"ע:
ורמי דר"י אדר"י יל"ד למאי דלא ידע השתא דר"י בהרי עלי מיירי למה יהא חייב באחריות ונ' בס"ד דחייב משום שומר אבדה דהרי משתכר פריטי ור"ל השיב לו כיון דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא הו"ל כאלו לא נגנב כלל.
ועד"ז י"ל קו' תוס' ד"ה דווקא מת וכו' דאי לא דנקט מת דהו"ל אונס ושומר אבידה פטור בי' סד"א דבאמת משום שומר אבידה הוא דחייב קמ"ל אפי' מת ג"כ חייב וכן נפל סתמא דמלתא ע"י אונס מיירי:
גמ' ועוד התניא נ' דאף דסגי בסברת רבא מ"מ אי לא אמר עלי לא ידענא וכ"פ בהדי' בלי"ב לקמן:
תוס' ד"ה לפי שמצינו בהקדשות יל"ד בקיצור הו"ל להק' מה ענין ערכין לקדשי' שנתחללו ומה לי אם מיירי בזו או בעלי ונ' דלכאורה רש"י יישב זה במ"ש דילפי' בהקדש מדכ' ויסף כסף ערכך והי' לו וא"כ סד"א דהואיל ונקט קרא ל' ערכך לומר דגם בערכך והי' לו לא מיחייבי באחריו' קמ"ל קרא אחרינ' ואמנם גם תוס' מ' להו הכי אלא דלא מ' להו למידק מדיוקא דעלמא כ"א מקרא יתירא ומעתה אי בריי' מהרי זו מיירי דבלא"ה אין כאן אחריות וכולה קרא יתירא וודאי ס"ד דלערכין אתא אלא דל' דבריי' מוכח דאהרי עלי קאי וא"כ לא מייתר קרא דהרי בהקדש עצמו חייב באחריות ומהי"ת לרבויי ערכין והיינו דק' להו:
תוס' ד"ה שכסוי הדם נוהג י"ל דבפלוגתא לא קמיירי דהרי בקורא זכר נחלקו ר"א ורבנן:
שקננו בבית ע' רש"י והנה לולי ד' רש"י הייתי אומר דבמרדו מיירי וקמ"ל אעפי"כ אם קננו בבית פטור מלשלח אבל רש"י לא פי' וא"כ משנה יתירא הוא ונ' דס"ד פרדס ל"ד דה"ה בית דהיינו טרקלין גדול דשייך בו אי' צידה בשבת ויו"ט כדאי' בא"צ הו"ל אינו מזומן קמ"ל פרדס דווקא:
גמ' מכי יקרא נפקא הק' חי' ר"ן ותו"ח הא יקרא אצטריך לדלעיל ונ' דמכי קדריש דכי דהכא הו"ל אם ואמר קרא אם יקרא וממילא ידעי' דבמאורע דיבר הכ':
רש"י ד"ה והאדמה על ראשו מל' רש"י מ' קצת דעל ראשו של אדם דווקא קאמר ואמנם הרמב"ם כ' על כל בעלי חיים
רש"י ד"ה עוף לכאורה מפ' בראשי' הו"מ לאתויי אלא דהתם עוף השמים ואיכא למדחי עוף השמים בין טהור ובין טמא אמנם מפ' נח דכ' מהעוף למינהו הו"מ לאתויי ונ' דמקודם מ"ת לא רצה רש"י להביא דלמא בההוא שעתא כולן טהורין הוו ולזה הביא מקרא לאחר מ"ת.
גמ' טהור אשכחן דאקרי צפור הק' חי' יעב"ץ על חולין דלמא לעולם קן גם טמא בכלל ואי לאו דכ' רחמנא צפור הייתי אומר טמא ולא טהור דטהור נאסר מכל שתעבתי לך ולא אמרה תורה שלח לתקלה גילה רחמנא אף טהור ולעולם גם טמא חייב בשילוח ונ' דחי' ר"ן כ' לעיל אהא דקן מ"מ היינו מדלא כ' קן בצירי בנפרד כ"א קן בפתח בסמיכות ש"מ קן של צפור א' אשמועי' השתא דקן זה נסמך לצפור ובזה נבין מ' הש"ס דל"ל לש"ס למימר עוף בין טהור עוף מאן דכר שמיה אלא דהש"ס ה"ק לולא נסמך קן לעוף הייתי אומר קן מ"מ אפי' טמא אבל השתא דנסמך לצפור אין כאן כ"א קו של צפור לא זולת.
תוס' ד"ה תבנית בסו"ד דכ' ודרור קן לה ועדן ק' טהור מצא טמא לא מצא ונ' דהאי קרא אביהמ"ק קאי דכ' בי' אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך וביהמ"ק אפשר לומר טהור קלט טמא לא קלט.
גמ' ת"ש רמש וצפור כנף נ' אף דכבר שני לי' מק' לי' דק' למה החויך הכ' רמש ביז בהמה לצפור אלא ודאי לרמז דצפור גם טמא בכלל ולמסקנא צ"ל משום דרמש הרומש פי' הרמב"ן דורך דמי טפי לבהמה מצפור.
ת"ש כל צפור כל כנף נ' ג"כ ד' המק' דצפור מין א' וכנף מין א' והנה אי צפור בין טהור בין טמא כנף חגבי' משא"כ אי צפור טהור לחוד הו"ל כנף ב' מיני' ומ"מ צפור כל טהור וכנף כל טמא:
רש"י ד"ה בעניני דשחיטה לכאורה הו"מ לפ' משום דכל צפור טהורה דרשי' למשולחת אלא דרש"י בקידושין מפ' למאי דמסיק רבא לא אמרה תורה שלח לתקלה שוב לא דרשי' מכל צפור טהורה ואסמכתא בעלמא הוה ואמנם מה דכ' רש"י דגם סיפא דקרא בשחיטה קמיירי דאי מרישא הרי גם בטריפה שייך שחיטה לאפוקי מידי נבילה.
גמ' ת"ש טהורות וכו' הא דלא פריך מיד מטהורות שיאמר לו התרצן קרא ל"ל הא כ' חיות ולזה מק' מחיות ובתר דמשני לי' חיות ראשי אברי' שפיר מק' לי' מטהורי'.
תוס' סוד"ה טריפות לא כוונתם הנה החילוק בין חיות לכל החי הוא דחיות שם התואר מ' דהתואר משום דבעי' שיהיו ראוין לחיות משא"כ כל החי שהוא שם עצם י"ל דגם אי טריפה חיה איננה בכלל כל החי:
ולולי, ד' התוס' י"ל דהתם מכדי כ' מכל הבשר מכל החי ל"ל ש"מ למעוטי טריפה אתא אלא אי טריפה מלחיות זרע נפקא, ע"כ צ"ל דאתא למחוסר אבר.
תוס' ד"ה שלא יזדווג המשך ד' תוס' דאי מל' חיות דרשי' שלא יזדווג לה אחר ליתא לתי' תוס' דדווקא מחיות שייך למילף שלא יזדווג אמנם מאחר דמל' חיות ל"מ מידי כ"א מיתור ל' בעלמא דריש א"כ שפיר תי' תוס' דה"נ מצי למידרש מיתור דטהורות.
גמ' כדאמר רב כהנא הק' התו"ח למה לא אמר רב כהנא למלתי' אמתני' ונ' דרש"י בסוף מפ' דאי טהור בטהור פטור הא דאצטריך לך אקורא נקיבה דווקא והנה הש"ס קאי הכא אי טהור בטהור חייב כפשטא דמתני' ושפיר אצטריך לשנויי כדרב כהנא ור"כ לדידי' ס"ל דטהור בטהור פטור משילוח ולכך לא קאמר למלתי' אמתני' כ"א אבריי':
גמ' אם אפרוחי' טריפה ומ"מ הל' ק' להולמו ונ' כוונת הבריי' לדיוקא דדווקא באפרוחי' חייב בשילוח דאפרוח ביצת טריפה מותר באכילה משא"כ אם ביצים כשהיא טריפה גם הביצי' אסורי' באכילה דס' ביצת טריפה אסורה מדאוריי':
פי' עלי' מטלית כל הני איבעי' על דרך את"ל את"ל דחציצה מפסיד המצוה דווקא אינו מינו כנפי' דמינו הוו מהו שיחוצו ואת"ל כנפי' ג"כ מקרי אינו מינו ביצים מוזרות מי הוו אינו מינו ואת"ל אפי' ביצי' מוזרות הוו חציצה משום דאין בהם חיובא לשלח כלל שני סדרי ביצי' מי הוו חציצה ובסוף קאמר א"נ כל הני הוו חציצה היינו משום דעכ"פ האם אינה פועלת בתחתונו' משא"כ נקיבה ע"ג זכר והזכר מקבל החמימות מהנקיבה ס"ד דמהני קמ"ל דמס' לן בהא ג"כ.
ע' ברא"ש מה שתמה על הרי"ף ולי ק' עוד יותר אי רבנן גם בקורא נקיבה פליגי א"כ אדרבא ש"מ ממתני' דטהור בטהור חייב בשילוח וכ"ש בקורא נקיבה וצ"ל לד' הרי"ף דמתני' משום ר"א דמחייב בקורא נקט טמא דווקא.
גמ'. בין שני רובדי אילן אין זה ענין לפי' עלי' מטלית דהתם כ' הביצה מכוסה במטלית זה משא"כ הכא דאיכא אויר בין רובדי אילן:
תוס', ד"ה לא נגע עלי' ע' תו"ח מ"ש ליישב קו' רש"א ויל"ד ע"ד כיון דעכ"פ אצטריך תנא לאשמועי' הא מלתא וא"כ הבו דלא לוסיף עלה ונ' דלעולם ברובדי אילן מיירי בנגעה הצד אלא דהתם א"א ליגע כיון דרובדי אילן מפסיקין משא"כ במעופפת הרי יכולה ליגע וס"ד כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ולכך אצטריך לאשמועי' מעופפת.