ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט
בע"ה סוגי' דחענ"נ פ' גי"ה
רש"י חתיכה של נבילה ומכירה נ' כוונתו משום דבמתני' תנן והרוטב בנו"ט בסיפא אהא דתנן ואם לאו כולן אסורות סד"א דדווקא לענין הרוטב עצמה תנן והרוטב בנו"ט משא"כ ברישא דתנן בזמן שמכירין בנו"ט לא משערי' כ"א בחתיכות לחוד ולא מצרפי' גם הרוטב קמ"ל רבב"ח דאפי' ברישא ג"כ משערי' הרוטב עם החתיכות:
תוס' ד"ה חתיכה עצמה וכו' ע' רש"א דעיקר קו' תוס' משום שלא הוזכר ודבר זה ק' להולמו הרי רבא סתמא קאמר הו"ל מין במינו וד"א והכל בכלל ולזה נ' דכוונת תוס' דהנה כולא מלתא דהדר בי' רבא ואביי הוא משום דלאביי אצטריך לאוקמא דווקא בגוונא דקדם וסלקו ורבא מוקמי לה בכל גוונא ואם לרבא שוב דווקא מיירי היכא שיש ג"כ ס' לבטל הרוטב לא מייתר רבא מידי דשוב מוקי לדרב בגוונא חדא דווקא ומיושב קו' הרש"א דהרי גם להרשב"ם צריך לאוקמי בגוונא דהתם הא מלתא מבואר בד' רב שאומר חענ"נ וממילא ידעי' דלענין הרוטב בעי' ס' כנגד ב' החתיכות משא"כ לד' רש"י דבעי' ס' כנגד הרוטב דמעיקרא מהא לא מדכר רב מידי.
ומ"מ נ' דרש"י באמת מה"ט נקט ב' דוגמות דהך דנתבשלה בצדה מפ' רש"י אליבא דכ"ע משא"כ הך דנתבשלה תחלה לא אתיא כ"א לאביי ולא לרבא:
ודע דמה שרש"י קיצר וכ' נתבשלה בצדה ותוס' האריכו לבאר רש"י לטעמי' דס"ל אפי' מקצתה בתוך הרוטב ג"כ שייך חנ"נ ותוס' לטעמיי' דס"ל דבעי' כל החתיכה חוץ לרוטב.
גמ' מאי ארי' וכו' ואין לומר דמשום חתיכה של דג טמא קאמר רב דמעיקרא הו"ל מין בא"מ ואח"כ כשנאסרה החתיכה אוסרת האחרים מפני שהן מינה ומפ' חתיכה של דג טמא שנתבשלה עם חתיכות של בשר דמ' להש"ס אם לא נאסרה החתיכה של בשר כ"א משום שקבלה טעם מן החתיכות של דג טמא גם עכשיו לא מקרי מין במינו אלא דמד' רשב"ם בתוס' לקמן דדייק מדאמרי' חלב נבילה הוא דאפי' יש טעם בהיתר מאינו מינו כיון דנאסר הו"ל אח"כ מין במינו וכן פשיטא להפוסקים הדרא קו' לדוכתא וצ"ל דלא רצה הש"ס לפ' דרב קאמר דבשר נתבשל עם דגים מדגים עם בשר וקושטא קמשני.
תוס' ד"ה שקדם וסלקו לולא ד' תוס' הייתי אומר דבר חדש בענין זה הנה בזבחי' מסיק הש"ס דר"י משמי' דנפשי' לית לי' מב"מ לא בטיל כ"א ס"ל רואין את מינו ומשמי' דר"ג הוא דקאמר מב"מ לא בטיל וצ"ע מדוע בכולא ש"ס קאמר דר"י ס"ל מב"מ לא בטיל ולזה כ' דג' מחלוקת בדבר ר"ג ס"ל מדאוריי' מב"מ לא בטיל ורבנן ס"ל אפי' מדרבנן מב"מ בטיל בס' כמו אינו מינו ומה"ת חד בתרי בטיל ור"י ס"ל כיון דמדאוריי' אמרי' רואין והוא דבר הקשה לשער דווקא בקדשי' אוקמי' אדאוריי' ואולי גם לענין טומאה דאפושי טומאה לא מפשי' אבל באי' אמרו רבנן דמב"מ לא בטיל.
ועד"ז הי' מיושב בטוב קו' תוס' לעיל שהק' אמאי אצטריך הש"ס לשנויי שאני ציר ולחדש דבאי' דרבנן מודה ר"י ואמאי לא משני הא דידי' הא דרבי' אמנם למ"ש באמת היינו דמשני דוודאי לר"ג דמדאוריי' מב"מ לא בטיל אין חילוק בין אי' דרבנן לאי' דאוריי' כמו דלדידן לענין טע"כ אין חילוק ואפי' בכחל דהוה חלב שחיטה בעי' ס' משא"כ לר"י משמי' דנפשי' דכולא מלתא דמב"מ הוא דרבנן אבל מדאוריי' אמרי' רואין א"כ באי' דרבנן אוקמוה אדאוריי' ואמרי' רואין והיינו רביעית בסאתים דקאמר ר"י וא"כ הא גופא משני דהך ר"י משמי' דנפשי' היא ומעתה בשלומא אי חתיכה הראשונה קבלה טעם ממש וא"כ גם מדאוריי' ע"כ אמרי' רואין לגבי שאר החתיכות אמרי' לר"י מדרבנן דאוסרת כל החתיכו' מפני שהן מינה משא"כ אם החתיכה הראשונה נאסרה רק במשהו והיינו מדרבנן א"כ בשניי' אוקמי' שוב אדאוריי' ובטלה כיון דידעי' דהך משהו שבה בטל:
ונ' לר"ת הנה ד' הש"ך בנה"כ סי' צ"ב דסברת ר"ת כד' הר"ן דכיון דכח היתר מעורב לא מקרי תו מב"מ ומכח זה השיג על הטו"ז עיי"ש אמנם ד' הטו"ז לא כן דאם הר"ן הי' מפ' ד' ר"ת הי' כותב כן בשם ר"ת א"וו הר"ן סברא דנפשי' קאמר וסברת ר"ת ס"ל להטו"ז היא עד"ז דבשלמא אם החנ"נ כל מה שיוצא מתוכה הו"ל אי' וממילא אוסר במשהו במינו משא"כ היכא דלא בלע כ"א משהו מאן יימר לן דהאי משהו נפלט כלל מחתיכה ראשונה לשניי' דלמא הך משהו במקומה עומדת כיון דלא אמרי' חענ"נ וא"כ שפיר כ' הטו"ז דאפי' בחמץ בפסח דאסור אף בשאינו מינו אמרי' הכי ומעתה שפיר כ' ג"כ הטו"ז דתערובות חמץ יבש ביבש חמור טפי דהתם ידעי' בבירור שנתערב המשהו גם בהיתר אלא דיש לדייק מד' תוס' לקמן כד' הר"ן שכ' גבי הך דנפלו מים לבסוף סברת ר"ת והתם ע"כ צ"ל כד' הר"ן דמשום דכח אחר מעורב דלאו על פליטה אנו דנין אבל המדקדק בד' תוס' שלא כ' בפשיטות דלר"ת א"ש מ' דחדשו באמת לקמן סברא חדשה ולר"ת באמת אפשר דלית לי' הך סברא כ"א ס"ל דבלח בלח לא אמרי' חנ"נ ושפיר מתקיימת סברת הטו"ז:
ודע דמ"ש הש"ך דמד' תוס' מ' דאפי' ס' לא בעי נגד החתיכה שנאסרה במשהו נ' כוונתו משום דכ' תוס' דלמ"ד אפשר לסוחטו מותר גם אותה חתיכה מותרת ואי ס"ד דבעי' ס' הרי עכ"פ ס' בעי' גם נגד ההיתר שנאסר ובאמת ד' הטו"ז בענין זה תמוהי' מאוד:
וד' הדרישה שתמהו עליו הטו"ז והש"ך נ' ליישב קצת דמ' לי' דלא נחלקו ר"ת ור"א רק אי לרבא בעי' ב"פ ס' או לא מ' דעיקר פלוגתתם לענין הרוטב דהוה אינו מינו ומ"מ ל' התוס' ל"מ כן:
והנני צריך רב בענין פלפול זה של הש"ך והטו"ז הרי המחבר פסק לגמרי כר"א דבשאר אי' לא אמרי' חנ"נ ואמאי בחמץ נאסר התערובות השני וצ"ל דמ' להו דבחמץ גם רבי' אפרים מודה כיון דהחמירו בו דאפי' בשאינו מינו במשהו גם התערובות השני אסרו דמשהו אין לו שיעור וא"כ אף אנו נאמר הרי לרבי' אפרים אין שום הכרח לסברת ר"ת דיש חילוק בין חד משהו לתרי משהו וכי היכי דתערובות השני אם קבלה החתיכה הראשונה טעם היתה אוסרת ה"נ ע"י משהו ומה"ת לא נסמוך לחומרא ע"ד רבי' אפרי' בחמץ והטור בשיטת ר"ת שפיר כ' כמ"ש הטו"ז דלר"ת באמת בחמץ ג"כ לא אמרי' תרי משהו אבל הטור והמחבר שפסקו לגמרי כרבי' אפרי' לית להו הך סברא כלל ומה"ט לא חילקו בחמץ דעיקר מלתא לדידהו דבחמץ גזרו על משהו אטו נ"ט:
ודע דגם לפי' ד' הר"ן בסברת ר"ת יש ליישב קו' הש"ך על הטו"ז כיון דכולא חומרא דחמץ הוא רק דגזרו אינו מינו אטו מינו וכיון דבמינו גופא שרי לד' ר"ת למה נחמיר גם באינו מינו:
תוס' שם באו"ד והא דקאמר רב ע' רש"א וק' לי דח"כ גם לר"ת אליבא דאביי מיהת ק' למה קאמר רב כיון שנתן טעם ולי נ' דלר"ת סד"א דכי היכי דלענין שאר אי' דאסורין בכ"ש בעי' דווקא אסורי' מחמת עצמן ולא מחמת ד"א סד"א דלענין מב"מ לר"י ג"כ בעי' דווקא אסורין מחמת עצמן קמ"ל רב דאפי' חתיכה שנאסרה מחמת קבלת טעם אמרי' בה מב"מ לא בטיל:
ודע דסברת ר"א יש להסביר במב"מ עד"ז דבשלמא אם קבלה החתיכה טעם ממש וא"כ כל בלועה היוצא ממנה לא ימלט שיהא בו משהו מהאי' הנבלע בו וממילא אוסר משא"כ אם לא קבלה כ"א טעם משהו אנן אזלי' בפליטתה בתר רובא ואמרי' האי משהו לא נפיק כלל ואוקמי' לתערובות השני בתורת היתר ומעתה אם גם בד' ר"ת יש להסביר כד' הר"ן לרבי' אפרי' ע"כ אתי' לסבר' שכ' לעיל והי' אפשר לומר דבאמת מאחר שפסק הטור כרבי' אפרים באמת לא אסר כ"א התערובות היכא דנאסר ע"י פליטה וכד' הטו"ז ואף שהטו"ז כ"כ לד' ר"ת וודאי יש לדחות וכד' הש"ך משא"כ לרבי' אפרים וע' מ"ש בזה לעיל.
והנה, ד' ר"א לענין החתיכה עצמה בזה נחלקו הטור עם הרשב"א סי' ק"ו וד' הג"א שהק' על רבי' אפרים מ"ש בשאר אי' מטפת חלב היינו משום דמפ' ד' רבי' אפרים כד' הטור דלד' הרשב"א אין מקום לקו' הג"א ומקו' זו העצומה ראי' ברורה לד' הרשב"א.
והנה מראי' הר' אפרים מכזיתא דתרבא מבואר דס"ל לרבי' אפרים דבדבר גוש ל"ש כלי שני דלפי' החתיכות בסל הס בכלי שני ורק משום דהם רותת אנו דנין אלא דק' לי לפי' הר' אפרים דהסל צונן מה זה דקאמר הש"ס סבר רב אשי לשעורי במאי דבלע דיקולא וכי מה אכפת לן בבלוע שהיא בתוך הסל וצע"ג. והנה בענין הקו' ממדומע לכאורה הו"מ תוס' ג"כ לשנויי כדלקמן דמיירי שנדמע ביותר מס' אלא א"כ ע"כ מיירי במב"מ דבשא"מ סגי בס' ולזה נמנעו תוס' מזה. ודע דתי' תוס' זה דוחק דצ"ל דלא מיירי לא ביין ולא בשמן ואי בקמח מיירי תלי' בפלפול תוס' פ' הערל אי קמח מקרי יבש:
ומה שהקשו תוס' ממחומץ תי' בהג"א דשאור רק גורם מקרי ולא הוה כמו טעם שהוא ממשות האי' עיי"ש וש"י:
ודע דמ"ש לתוס' דלד' הר' אפרים א"ש הך דחמרא דהיתירא לגו מיא דאי' היינו ג"כ אי אמרי' אפשר לסוחטו מותר ואולי באינו מינו כ"ע מודו וכ"נ והנה הרשב"א הביא בשם הרמב"ן דקו' תוס' מעיקרא ליתא עיי"ש אמנם קו' הר"ן לאביי מה לי קדם וסלקו וודאי במקומה עומדת והתימא על הראשוני' שלא זכרו מזה:.
תוס' ד"ה אפי' תימא דע דהרשב"ם ע"כ לא ס"ל כרבי' אפרים דלרבי' אפרים ל"ש תרי ס' גם הראי' מחלב נבילה אינו ראי' לרבי' אפרים דשאני בב"ח.
והנה הש"ך דחה מהך דחלב נבילה ד' הא"ר וא' מן התלמידי' השיב דהא"ר בצונן רוטב צונן בחלב צונן מיירי בפחות מס' דלא הוה דרך בישול וא"כ אין כאן בב"ח דאוריי' ומ"מ ראוי להחמיר ומחלב נבילה אין ראי' דהוה דרך בישול.
והנה פלוגתת הש"ך עם הב"ש אי בכל מליחה מקילי' היינו אם נסמוך לקולא על סברת הר"ן דבעי' דומיא דבב"ח דווקא וכן חומרת רש"ל בלח בלח דרך בישול בטו"ז ג"כ מטעם סברת הר"ן.
והנה ד' רבא יש להסביר עד"ז דלכאור' מזרוע בשלה ידעי' לר"י דאף דמב"מ לא בטיל והתם זרוע ואיל מב"מ הוה היכא דאיכא עוד דבר אחר אמרי' סלק וכולא מלתא גזיה"כ וכך גזרה תורה וכך לא גזרה אלא דמזרוע בשלה לכאורה ליכא למילף דהוה היתר הבא מכלל אי' מכלל דבעלמא אסור אך כ"ז לאביי דמוקי להא דהיתר הבא מכלל אי' לענין מב"מ ואביי באמת מ' דלית לי' סלק משא"כ רבא לעעמי' דמוקי זהו היתר לטע"כ אבל לענין מב"מ דינא הוא וא"כ שפיר ילפי' מהתם סלק.
והנה הר"ן נתקשה מדוע לא הביא הרי"ף ד' רב לענין חנ"נ ונ' דאזיל בשיטת ה"ר אפרים תלמידו וס"ל דרב לא אשמעי' כ"א דבמב"מ בעי' נ"ט דווקא וא"כ לדידן לא נ"מ מד' רב מידי.