אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ה בע"ה מהדורא בתרא

ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט

בע"ה מהדורא בתרא

בע"ה ליקוטי ס' חות יאיר:

טבעת של ע"א יל"ד לד' רש"י בפ' השוכר דהא דע"א אוסר בכל שהוא מיירי בדבר חשוב כגון צורה א"כ למה טבעת של ע"א לא בטיל ונ' דרש"י יישב זה במ"ש דמיירי שהיה תכשיט לע"א וכל תכשיט מקרי דבר חשוב ואמנם יל"ד איפכא בשלמא לרש"י דטעמא דלא בטיל משום דבר חשוב א"כ מדאוריי' ברובא בטיל וכמ"ש תוס' ורבנן הוא דאחמור והם אמרו דתלי' הך דאיסורא הוא דנפל אבל לד' החולקים בפ' השוכר שם על רש"י וס"ל דכל ע"א לא בטיל כדאי' בירושלמי ע"ש שנאמר לא ידבק בידך מאומה אמאי תלי' ואמרי' דאי' נפל הרי מדאוריי' לא בטיל וצ"ל אי ס"ל להני פוסקי' כתוס' דלאו משום ספק ספיקא נגעו בה צ"ל דהך דרשא דירושלמי אסמכתא בעלמא וכדמ' לי הירושלמי על שם שנאמר כלומר דסמכו לה משם ולעולם לא הוה כ"א דרבנן.

ויש. עוד לדקדק אמאי לא נקיט סתם טבעת של אי' הנאה ויהיה הכל בכלל ונ' משום דשמואל קאמר לקמן הנח לע"א שספיק' וס"ס אסורי' ור"ל בספיק' נפל א' לים ובס"ס פליג רב לקמן בהדי' ולזאת נקט הכי ג"כ של ע"א להורות דאפ"ה תלינן וי"ל דפלוגתת רב ושמואל בהא גופא רב ס"ל דדרשא דלא ידבק אסמכתא בעלמא ומשו"ה מתיר בספיקא ושמואל ס"ל דדרשא גמורה היא ולכך מחמיר וכ"ת תינח בספיקא בס"ס אכתי אמאי מחמיר שמואל הרי ס"ס אפי' בדאוריי' אסור י"ל דטעמא דשמואל דס"ל ס"ס לא עדיף מרובא וכיון דגלי קרא דלא ידבק דאין הולכין בע"א בתר רוב גלי ג"כ דלא אזלי' בתר ס"ס

ובמ"ש יובן מדוע הכניס הש"ס הך פלוגתא דרב ושמואל באמצע שקלא וטריא דנפל א' מהם לים דלקמן בתר הכי מייתי שוב גבי חבית אם נפל א' לים אמנם ה"ט להורות דשמואל פליג גם בנפל א' לים ולכך אמר שספיקה אסור וס"ס ואם ספיקה אסור ס"ס מבעי' א"וו דספיקא מלתא אחריתי ור"ל ספיקא דנפל לים אלא דלד' הרא"ש פ' גי"ה וכן מ' להכ"מ מד' הרמב"ם דגם בנפל א' לים הטעם משום ס"ס הל' ק' קצת דמאי ספיקא דקאמר שמואל.

ונפל. א' מהם לים יל"ד לר"א דקאי רב כוותי' הרי ס"ל דבע"א הולכת הנאה לים המלח מהני ופשיטא דבנפל א' לים שרי והן אמת די"ל דרב ס"ל כמ"ד אין הל' כר"א בחבית אבל רש"י כ' בהדי' ס"פ השוכר גבי אמר רב הל' כרשב"ג דה"ה דס"ל הל' כר"א ותו דכל הפוסקי' מייתי להך דרב ולדידן דקיי"ל כר"א בחבית א"צ לד' רב וצ"ל דוודאי אם הוליך בכוונה הנא' האי' שנתערב לים מהני אבל נפל מאליו גרע.

אא"כ יק' אד' תוס' שכ' דווקא נפלה אבל הפילה לא אדרבא הפילה עדיף דמהני מטעם הולכת הנא' לים ולזה נ' דהולכת הנא' דהיינו דמי איסור הוא דמהני דהו"ל כעין פדיון וכדאמרו רבנן לר"א אין פדיון לע"א מכלל דר"א ס"ל הואיל וע"א תופסת דמי' שייך בה כעין פדיון וכמ"ש מקצת פוסקי' דדווקא בע"א מתיר ר"א מה"ט ואמנם להשליך מהתערובת א' לים מודה ר"א דלא מהני וכ"מ ל' דרב חסדא בפ' כל הצלמים שקול ד' זוזי דמי רבותא ושדי בנהרא מ' דווקא דמי חביתא מהני ולא חביתא.

אלא דאכתי יק' מ"ש תוס' דקנסי' שוגג אטו מזיד שיפול במזיד א' לים כיון דע"י הולכת הדמים מותר לכתחלה למה זה יערים ויפיל א' לים באיסור אשר על כן הי' נ' דבאמת ד' תוס' רב לנפשי' לא ס"ל בחבית כר"א ולדידן נ"מ בשאר אי' דלא שייך דר"א א"נ אפ"ת דגם בשאר אי' שייך דר"א אבל הולכת הנאה הרי לא מהני כ"א לענין היתר הנאה ונפל לים אפי' לאכילה מהני בשאר אי' ושפיר שייך למגזר שוגג אטו מזיד ואמנם אולי י"ל מאחר דהולכת הנאה לא מהני כ"א לענין היתר הנאה דווקא ליהנות מדמי המקח שקיבל בעד התערובת אבל ליהנות מן התערובת עצמו כהכא להתקשט בטבעת תערובת ע"א לא מהני הולכת הנאה ולזה בעי' נפל א' מהם לים.

ועתה נבוא בע"ה לבאר ד' תוס' כ' כן לאפוקי מד' הרא"ש פ' גי"ה וכן הבין הכ"מ מד' הרמב' דטעמא דרב משום ס"ס ולזה כ' תוס' דלא היא דטעמא משום דמדאורי' בטל ברוב ורבנן הוא דאחמור והם אמרו והם אמרו להקל בנפל א' לים. ואמנם טעמא מאי לא חשיב ס"ס אין לומר משום דאין ס' א' מתיר יותר מחבירו אלמה לא דמפאת ס' ראשון כל הטבעות מותרין בין בב"א בין א' א' ואי משום ס' השני אסורין בב"א ובעי' שני' שני' ואפי' לד' הרמב"ם דלא בעי' שני' כ"א בנפל עכ"פ בב"א אסורין דהיינו ס"ס ואי משום שאינו יכול להתהפך הרי למסקנת הש"ך בשם הרמ"ע לא בעי' בס"ס כה"ג יכול להתהפך ונ' דה"ט דלא חשיב להו לתוס' ס"ס עפ"י מ"ש בפ"ק דכתובות בסוגי' דפ"פ דספק שאינו מצוי לא מצטרף לס"ס וכיון דהכא תלי' בחד לגבי צ"ט ואדרבא מסתברא דנימא דפריש מרובא פריש ורובא היתירא הוה וה"ט דלא חשיב להו לתוס' לס"ס.

ועד"ז סובבים כ"ד תוס' דוודאי אי טעמא משום ס"ס שפיר י"ל דה"ה הפילה בשוגג לא קנסי' אטו מזיד דנהי דל"ד לכל אי' שבתורה שריבה עלי' שוגג דמותרי' התם ל"ש אתי לאערומי דמתירא שיפסיד גם ההיתר כדאמרי' בפ' הנזקין אבל הכא הרי זה דומה לנפלו ונתפצעו דשייך אתי לאערומי דל"ש פסידא אמנם גם בנפלו ונתפצעו קיי"ל כר' יוסי דלא קנסי' שוגג אטו מזיד ומשו"ה כ' הרא"ש דבשוגג תלי' בפלוגתא אי קנסי' שוגג אמנם תוס' פשיטא להו הכי דמאחר דמצד הדין אין כאן היתר דבנפלו ונתפצעו עכ"פ בטל חשיבותן משא"כ הכא דהוה רק קולא דרבנן אמרי' הבו דלא לוסיף וגם לר' יוסי קנסי' שוגג אטו מזיד ומה שהק' הצאן קדשי' מקרב ראשו של א' מהן הרי דבשוגג אפי' הפילה לא קנסי' לק"מ דהתם מצי מיירי שקרב קודם שנודע התערובת וכה"ג וודאי לא שייך קנסא וכן מורין ד' רש"י שכ' דאמר אם קרב אלמא תלי, כוונת דבריו נהי דל"ד דר"א לדרב דר"א מיירי שקירב קודם שנודע התערובת ורב מיירי שנפל אח"כ לים מ"מ הרי חזי דתלי' דהאי דאיסורא אזיל (ומ"ש רש"י מתני' הוא נ' דבא ליישב רב למה שבק רבנן ועבד כר"א ולזה כ' רש"י מתני' הוא נמצא דמתני' דא' ברבוא ימותו כלן הו"ל סתם, ואח"כ מחלוקת דר"א ורבנן במתני' בתרא וסתם ואח"כ מחלוקת אין הל' כסתם משא"כ אי הוה בריי' דהו"ל סתם במתני' ומחלוקת בבריי' דהל' כסתם מתני' ועל תי' הצאן קדשי' יש לתמוה שכ' דבכהני' לא קנסי' שוגג אטו מזיד ומייתי ראי' ממה שכ' תוס' בכהני' שפגלו במקדש והוא תימא התם לענין תשלומין כ' תוס' דאי בעי שלומי אף בשוגג אתי לממנע מעבודה משא"כ בהך דקירב ראשו אטו תשלומין שייך התם וצ"ע.

ותו כ' תוס' דנ"מ אם הטעם משום ס"ס א"כ נפל לים ל"ד ולא מבעי' נאבד דוודאי מותר אפי' פירשה א' מהם הו"ל ס"ס ומותר משא"כ אם הטעם דהקילו חכמי' לא הקילו כ"א היכא דאין לנו לדון כלל על המיעוט וכמ"ש הרשב"א בתו"ה אבל אם איתי' בעילם ואנו צריכין לדון גם על המיעוט אדרבא מסתברא דהמיעוט מותר דפריש מרובא היתירא והרוב אסור מטעם אי' ברובא איתא ומה"ט כ' תוס' אבל פי' לא ולא כ' אבל נאבד לא כלומר דאם היה הטעם משום ס"ס אפי' פי' לשתרי וזה אינו דהרי אמרי' לקמן דהס' אסורין ומ"מ ל"ק כ"כ אד' הרא"ש וסייעתו דכבר כ' רש"י לקמן דמאחר דאתה דן על הרוב ועל המיעוט וע"כ אתה צריך לאסור יותר הרוב מהמיעוט דאמרי' איסורא ברובא אית' אין כאן ס"ס.

ואמנם גם תוס' כוונו לחלק בדבר וכ' עוד ראי' מד' ר"א דאמר במס' תרומות תירום ותשרף פי' לדבריו דלא פליג ר"א התם אלא בסיפא בנפלה למאה ולחומר' דתירום ותשרף אבל ברישא בנפלה בפחות ממאה לא פליג ודבריו צריכין ביאור גדול ונ' כוונתם דהיה אפשר לומר דטעמא דרב משום ברירה דהרי אית לי' לרב ברירה בפ' משילין גבי שני' שלקחו חבית וה"נ אמרי' הוברר דזה שנפל לים היה האיסור וא"כ גם בפי' א' מהם שייך לומר כן ומצינו ברירה כיו"ב במס' תמורה גבי תשעה וכלב דאמרי' לברור חד מניי' ונימא כי זה הוא כנגד הכלב וע"ז כ' תוס' דאי הוה שייך ברירה כה"ג הוה שרי לכתחלה ולמה לא פליג ר"א גם ברישא בפחות ממאה וטעמא דלא שייך ברירה כ"כ תוס' בתמורה דבאי' שהיה מבורר פ"א ל"ש ברירה.

ועוררני תלמיד א' ממ"ש הפוסקי' דגם בנאבד לא קאמר רב דלמא ימצא ויהיה לנו לדין עליו האיך ימצא מאן יימר שזה הוא שאבד וי"ל דחיישי' דלמא אדם א' לוקחו בשוגג ויחזור ויחזירנו.

אפי' א' ברבוא הק' הלח"מ על הרמב"ם למה פסק כהך מתני' מאחר דפסק כרב ובס' בה"ז ביאר הקו' דבחיים גם אנן קיי"ל דאינן נדחין ול"ש תי' הכ"מ ומ"ש בס' בה"ז לתרץ כבר דחה בצ"ק כלאחר יד וכוונת דבריו דהאיך נאמר משום דמצוה להמיתן לא גרע מנפלה בשוגג והמק' לא מ' לי' לחלק בין נפלה להפילה אטו גרע הא דמצוה להמיתן מההוא דגזרי' שמא יקח מן הקבוע דכיון דמצוה להמיתן ואתה מתיר לו לאחר מיתה א' מהם להקריב כלן אף הוא יקח מן הקבוע קודם מיתה ויקריב וכן מ"ש בצ"ק ליישב דהתם ה"ט משום דמאיס לגבוה קל ביותר א"כ מאי פריך הש"ס עלי' דרב ממתני' דא' ברבוא נימא התם משום דמאיס לגבוה אשר ע"כ נ' דלד' הרמב"ם יש ליישב בע"ה הכל דמאחר דד' הרמב"ם דנפלו שנים דווקא בעי' אנן אמרי' אדרבא ד' הרמב"ם דימותו כלן בידי שמים קאמר כדמ' מד' רש"י בשמעתין שכ' מכיון שמת א' מהן ולא כ' שהמיתו א' ומעתה מאחר דבעי' נפלו שנים בשלמא בטבעות שייך לומר שנפלו שנים כא' וכן בראשים דכ"א הקריבו שני כהני' אבל במת מעצמו הרי בידי שמים לכ"ע אי אפשר לצמצם והש"ס דפריך מא' ברבוא זה בס"ד מקמא דידעי' דבעי' שנים אבל למסקנא לק"מ ואפי' ר"א מודה התם ומעתה גם הקו' דהרי פסק הרמב"ם כרבנן דר"א והאיך פסק כרב יש ליישב דרבנן ור"א פליגי התם משום דר"א ס"ל בידי אדם אפשר לצמצם ורבנן ס"ל גם בידי אדם דהיינו שהקריבו שני כהני' שני ראשי' כא' אי אפשר לצמצם אבל בב' טבעות שיפלו בהדי הדדי כרוכי' לים כ"ע מודו.

דרך. אחר בד' רש"י במ"ש ומתני' היא וכו' דרש"י בא ליישב דלאו דפליג רב אמתני' דא' ברבוא כ"א ה"ק הרי גם ר"א דקאמר לקמן יקרבו כל הראשי' לא נחלק בהך דרישא דא' ברבוא ומ"מ קאמר לקמן דאמרי' הוא דאזיל אף לדידי ל"ק מתני' וז"ש רש"י ומתני' ואמאי לא הביא רבי הך דר"א ברישא אלא ש"מ ברישא גם ר"א מודה ואמנם טעמא מאי נ' גם זה רמז רש"י דבמתני' מיירי בשור הנסקל ובחטאות המתות שהל' למש' מסיני דחייב להמיתן זה בסקילה וזה בכיפה וכ"כ לעיל דאם ממיתן בידים הו"ל הפילה וכן הסכים הצאן קדשי' דלא כברכת הזבח וכ"כ הכ"מ פט"ו מה' תרומות בשם הר"י קורקוס ומעתה ממ"נ אם נמית א' מן התערובת לא הועלנו מידי ואם מעצמו ימות וכמ"ש רש"י א"כ אכתי לא קיימנו מצות סקילה וכיפה כמו שהיה מוטל עלינו לקיים ובאי' הוא דתלינן דהאי אזיל אבל המצוה אנו חייבין לקיים ולא קיימנו וז"ש רש"י אלמא תלי' דאיסורא הוא דאזיל ר"ל ולא זולת וממילא ד' הרמב"ם שפסק כרב ופסק דא' ברבוא ימותו כולן מיושבים שפיר וכמ"ש רש"י דבאי' שייך לתלות אבל במקום מצוה לא מהני מידי:

ועתה נבוא עוד הפעם ליישב הקו' האחרת דהרמב"ם פסק באיברים שנתערבו כרבנן והכא פסק כרב ונאמר דקו' זו היא על הרמב"ם עוד מצד אחר דהרמב' פסק כרב פ' שני שעירי' דין בעלי חיים נדחים ואמרי' ביומא שם טעמא דרב כדר"א וא"כ האיך פסק הרמב"ם כחכמי' באיברים אמנם תוס' ביומא שם יישבו קו' זאת שכ' בתי' שני דלאו דרב כר"א דווקא סבר כ"א דרבנן לא נחלקו על ר"א רק משום חומרא דרבנן בעלמא דהרי לא ס"ל אם עלו ירדו אבל דמדאוריי' ירצו גם רבנן מודו ויש להביא ראי' לתי' זה מדמק' הש"ס ור' יוחנן ומשני בם בהם ואמאי לא משני ר"י כרבנן ס"ל אלא ש"מ דגם רבנן בעיקר דרשא לא פליגי אדר"א ושפיר קיי"ל דבע"ח אינן נדחין אף דקיי"ל כרבנן באיברי' וה"נ שפיר קיי"ל בעלמא דאמרי' איסורא הוא דאזיל אף דקיי"ל כרבנן באיברי' לחומרא מדרבנן:

ודע דעל כל התי' שהביא הכ"מ יש לפקפק על מ"ש בה' ע"א דטעמא דהרמב"ם משום דשחוטין נדחין כבר הק' הלח"מ מא' ברבוא דהו"ל חיים וחיים אינן נדחין ועל מ"ש בה' תרומות דהרמב"ם לא פסק כר"נ אלא בתרומה בזה"ז דרבנן ק' הרי גם בטבעת של ע"א פסק כן דעיקרו דאוריי' ועל מה שפסק דהו"ל הפילה ק' טובא למה פסק תו בטבעת דבעי' שנים ואטו י"ל דעכ"פ כיון דר"א מרא דשמעתין דמקיל אפי' בקדשי' ומ"מ בעי שנים מ' גם רב לא מקיל טפי מני' וצ"ע.

תוס' ד"ה סבר לה כר"א יל"ד מאי מק' להו נהי דטעמא דר"א משום דכ' משחתם בהם כצ"ל ע' יומא שם מ"מ כ"ז מדאוריי' אבל מדרבנן לא התיר ר"א להקריב התערובת אם לא שקירב ראשו של א' מהם דאמרי' דאיסורא הוא דאזיל וה"נ בטבעת של ע"א מדאוריי' שרי ומדרבנן הוא דאסור ואמרי' ג"כ איסורא הוא דאזיל ונ' ד' תוס' דמנ"ל ללמוד מהתם דהתם קרא גלי דתערובת שרי בבעלי מומין אלא דאנן אמרי' דלמא כי אתא היכא דכבר קירב ראשו של א' ועכ"פ התם אין בידינו להפסיד קדשי' על מגן דהתורה שפסלה בעלי מומין היא הכשירתן ע"י תערובת לכה"פ כה"ג ובאי' מנ"ל וע"ז תי' תוס' דלא היא קרא לתערובת חד בחד אתא ותערובת חד בתרי רבנן הוא דאסרו ומ"מ התירו בקירב א' מהם וא"נ היינו דטבעת של ע"ז וצ"ע.

לא התיר ר"א אלא שנים שנים כך הגי' לפנינו ופשטא דהך גי' כפי' רש"י והנה קו' הש"ס הי' נקל להבין דבשלמא התם כיון דעכ"פ הקרבתו כשרה ומצוה קעביד דמקריב קרבן כשר אלא דלמא איערב בהדה מקרבן פסול אמרי' מאן יימר דהפסול כלל בעולם דלמא היינו דקירב אבל בטבעת דשמעתין מנ"ל לסמוך על האי דנפל לחוד ואמנם התי' ק' להלום מה לי שני' מה לי א' בין כך הוא נוטל מהלוקח מעות בעד שנים ולמה נימא מדחצי המקח היתר גם אידך היתר ואתה תראה כי לפי' הרמב"ם תי' זה עולה בלי פקפוק מאחר דהקו' לא הוה דנפל א' לא מהני משני לי' דא' לאו דווקא כ"א שנים זוג א' נפל לים וממילא א"ש הא דר"ל לקמן דג"כ לא קאמר כ"א נפל חבית אחת לים המלח והש"ס לא הגיה והרמב"ם ג"כ לא הביא כ"א חבית א' אף כי בטבעת הביא שנים נפלו ואמנם התם בתרומה קמיירי דאם גם התרומה מותרת אבל צריך להרים חבית א' לכהן וממילא יש כאן שנים לתלות בהם אלא דאם ניתן לכהן שני חבית לחוד לא מהני דהו"ל הפילה ולא מהני אבל השתא דנפל א' לים שפיר מצורף השני שנותן לכהן וא"ש ג"כ למה נקט ר"ל חבית של תרומה דווקא דהתם סגי בא' וכמ"ש משום דצריך להרים.

אבל לד' רש"י הדברים צריכין ביאור ואמנם לד' רש"י שכ' שימכור שנים שנים י"ל קצת דדמי ע"א אסירי מדאוריי' וא"כ גם ספק דמי ע"א אסירי אבל אם מכר שנים ביחד וידעי' בבירור דיש בדמים אלו דמי היתר אף אנו נאמר דאין בהם אי' כלל ונאמר דהטעם דהאי' כבר נפל לים אבל כ"ז כאן בע"א ודמיו בתרומה דלקמן מא"ל ונ' מאחר דבשאר אי' הדין לא שייך ב"א בדברי' חשובים וכיון ששנים ניטלה חשיבותם ביחד אלא דהוא ביטל אותם בידים מחשיבותם אף אנו לא נקנסי' ונאסר עליו דלמא כבר נפל האי' לים ואין כאן ביטול אי' והיינו שנים שנים שכ' הפוסקי' שיבטל החשיבות שנים שנים וכן בחבית יפתח בו חבית ביחד ועדן צ"ע אם לא שנאמר דאם אתה נוטל א' אומר לך מה חזית שתאמר שהא' שנפל לים היה האיסור דלמא זה שאתה אוכל הוא האיסור אבל אם הם שנים וע"כ אתה מודה שא' מהם היתר ולא תוכל לומר שרק האיסור בתוכן אף אני אומר לך שכששנים היתר.

אדר"א מ"ש לעיל דמשו"ה לא כ' הרמב"ם בחבית של תרומה דבעי' נפלו שנים משום דבלא"ה, א' צריך להרים לאו מלתא היא דאמרי דהרי מדכ' הרמב"ם שם דבתאנה שנפלה לתוך ק' ונפל א' לים צריך להרים מבואר דבחבית א"צ להרים ולזה נ' בנבאר ג"כ טעם ד' הרמב"ם דאם אתה מתיר בנפל א' לים למימר דהאי דנפל היינו דאיסורא א"כ אתה אומר דאמרי' הוברר הדבר למפרע דהיינו דנפל היינו דאיסורא ואם אתה מתיר מטעם ברירה יפילו ג"כ א' לים כדאמרי' התם וניברור חד מנייהו ואמנם אם אתה אומר דצריך שנים ע"כ הטעם משום דתלי' ולא משום ברירה ולא אתא לידי תקלה ואמנם כ"ז בשאר אי' אבל ר"ל מיירי בתרומה דרבנן וס"ל לר"ל במס' יבמות דמשום דתרומה בזה"ז דרבנן אמרי' שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וה"נ אמרי' כאן דאיסורא נפל לים וא"כ בתרומה באמת לא בעי' נפלו שנים וא"ש עד"ז מדוע נקט ר"ל תרומה דווקא ולא נקט סתמא חבית של אי' כגון ערלה וכלאי הכרם משום דבתרומה סגי בנפלה א' משא"כ בשאר אי' בעי' נפלו שנים.

ודע דמ"ש הכ"מ בה' ע"א לתרץ דמשו"ה בעי הרמב"ם בטבעת שני' משום דלא מנכרא נפילתה ובתאנה ג"כ מותר בשנים צ"ע שלא כ"כ הרמב"ם ואמנם מ"ש הכ"מ דמשו"ה פסק הרמב"ם בתרומה בעי' מנכרא נפילתה דלא לותי לזלזולי בי' צע"ג דהרי הרמב"ם מיירי שם שהתאנה בטלה בא' ומאה אלא דהנידון לענין צריך להרים והתם מאי לזלזולי שייך ואמנם ד' הרמב"ם נ' דמאחר דמתחל' קאמר הש"ס ואצטריך דר"נ ואצטריך דר"ל ש"מ דפשיטא להש"ס דר"נ ור"ל לא פליגי כ"א כל חד חדושי' אתא לאשמועי' ובתר הכי מייתי הש"ס דרבה ור"י פליגי אי חבית דווקא או ה"ה תאנה אלא ש"מ דהך דפליגי רבה ורב יוסף מיירי לענין אם נפלה תאנה לתוך ק' והכי פי' חבית דלא בטלה כלל ואתה אומר משום דנפל א' לים אפי' אתה אומר א"צ להרים אף הם יאמרו דמשום דבטלה הוא דא"צ להרים ומה"ט הוא דלא מנכרא נפילתה וצריך להרים.

ועכ"פ יש לתמוה על הראב"ד שהק' על הרמב"ם למה לא פסק כר"י בירושלמי מה ענין ר"י הרי בתאינה גם הרמב"ם פסק דלא מהני נפלה ואדרבא כר"י פסק ואם תאמר דקו' הראב"ד על ד' הרמב"ם בה' ע"א שמיקל בטבעת כר"נ הרי מר"י אין ראי' למ"ש דטבעת ל"ד לתאנה דתאנה ה"ט דלא בטלה בפחות ממאה משום דבתרומה כ' את מקדשו ממנו כל שממנו מקדשו וס"ל לר"י דהו"ל עיקר דרשא ול"ש הך סברא וגם הרמב"ם לא פסק בזה כר"ל משא"כ בטבעת של ע"א דמדאוריי' ברובא בטיל שפיר קיי"ל כר"נ.

וצריכא פי' צריכא כל חד מניי' למנקט כל א' גוונא אחרינא ויל"ד אכתי אמאי לא נקט ר"נ תאנה של תרומה ואנא ידענא תרומה אף דיש לו מתירין וידענא תאנה אף דלא מנכרא נפילתה ונ' דוודאי ר"נ אצטריך למנקט ע"א לאפוקי מדשמואל דאמר הנח לע"א שספיקה אסורה אלא דק' למה לא נקט ר"נ חבית של ע"א וע"ז קאמר דניחא לי' למנקט טבעת דלא מנכרא נפילתה:

כנפילתה כך עלייתה ע' רש"י ואולי יש לומר דה"פ אלו היו התאנים צ"ט היו אסורי' ואלו נפל א' לתוכה היתה מותרת ולא נימא דנפילת א' חינה מתרת ה"נ נפלה א' לים מתיר. ולד' הרמב"ם דמיירי לענין צריך להרים צ"ל ג"כ דה"ק כשם שיודעי' שמותרי' התאני' ע"י שנפלה א' לתוכן ה"נ ידעו דא"צ להרים משום שנפלה א' לים.

אלא אימא נפתחה כ' הצאן קדשי' דאשמועי' דצריך ליטול כדי דימוע ואמנ'י"ל דלא תימא דהאי' הוא דנפתח והשאר יהא מותרי' וכן מבואר בד' הרא"ש פ' גי"ה דדווקא נפל לים אבל נחתכה החתיכה לא מהני.

פרשו ארבעי' למקום ח' וששים למקום א' יל"ד גבי ששים פרשה ל"ל כיון דפירשו ארבעי' נשתיירו ששים ונ' דלרבותא נקט פירשו דל"מ לא פירשו דהו"ל תרתי אקבע אסורא ואי' ברובא קמ"ל אפי' פירשו ס' ג"כ דינא הכי

מ"ש א' מארבעי' יל"ד למה נא מק' עדיפא מאחר דאמרי' אי' ברובא איתא כל הארבעי' לישתרי ואמאי נקט רב דבתערובת דווקא אינם אוסרים וי"ל דדלמא מיירי בפי' לפנינו דאסורי' המ' עצמם שמא יקח מן הקבוע משא"כ בתערובת שפיר אינם חוסרין.

וכ' רש"י ד"ה אלא ה"ק דהנך חרבעי' בפ"ע אסורי והרשב"א במ"ה נחלק על רש"י וכ' כיון דטעמא דרב משום ס"ס הרי גם בארבעי' גופיי' הוה ס"ס אם יש בתוכן הטבעת של אי' ואם נשתמש בטבעת של אי' וכעין שכ' תוס' ד"ה פי' א' לרבוא אמנם תוס' כ' שם ובקונטרס לא פי' כן ופי' הצאן קדשי' דלרש"י התערובת השני גם בזא"ז חסור וא"א לפ' כן דלמה יהא אסור הרי הו"ל ס"ס אמנם כוונת תוס' דלרש"י לא נתיר התערובת השני אפי' בזא"ז עד שיתערב התערובת הג' ואז מותר התערובת השני אפי' בב"א דהאל ס"ס ס' בא אי' לתערובת השני ואם בא דלמא היינו דנפל לתערובת הג' אמנם ד' רש"י דמקמא דנתערב בתערובת הג' אסור התערובת השני אפי' בזא"ז ונ' טעם ד' רש"י דאם באת להתיר ע"י שנשתמש בזא"ז הרי ספק הזה עושה אותו בידים ואין עושין ס"ס בידים וכמו שהאריך בזה המג"א רס"י תס"א עיי"ש והן הן ד' רש"י בהנך ארבעי' דאם באת להתיר ע"י שנוטל זא"ז הו"ל עושה ס"ס בידים משא"כ אחר התערובת הג' ודע דבארבעי' כ' רש"י וכולהו בס' אי' קיימי וכן כ' בששים אמנם בארבעי' על ארבעי' קאי ובששים על כל התערובת כ' רש"י כולהון בס' אי' קיימי:

ואמנם מפשט ד' רש"י מ' דאם נפל מהארבעי' א' לתוך תערובת האחר מ"מ נשארו הארבעיא באיסורם וק' מ"ש מלקמן שכ' רש"י דלאחר שנתערב בתערובת ג' גם האמצעיים מותרי' ונ' דלזה האריך רש"י וביאר דהארבע אסורי' משום דגם הששים קיימי' ואנן דווקא באבד תלינן ותו לא פ' בדבריו ודיו לצרפו לס' על התערובת השני אבל להתיר הארבעי' לא.

הנה לע"א שספיק' וס"ס אסורה כ"כ לעיל לדקדק למאי הל' קאמר שמואל שספיקה אסורה כיון דקאמר שס"ס אסורה ותו מאי חזר שמואל להכריע בחדא כר"י ובחדא כר"ש ונ' דהך ספיקא דקאמר שמואל היינו ספיקא דתנא דבריי' דרוב אינו מועיל והשתא קאמר שמואל כיון דרוב אינו מועיל למה יהני לן ס"ס הרי כל טעמא דס"ס משום דאיכא ב' צדדים להיתירא ומה"ט ג"כ קי"ל דבעי' יוכל להתהפך דאם לאו הרי איכא ג"כ ב' צדדים לאיסורא והו"ל שוב ס' השקול ומה"ט מסתברא כהש"ך דהיכא דידעי' מאין מתחיל הספק לא בעי' יוכל להתהפך ועכ"פ כולא מלתא דס"ס שרי' מתערוב' ילפי' כיון דחד בתרי בטיל אלמא תרי להתיר נגד חד לאי' מהני וה"ה בס"ס משא"כ היכא דל"ש רוב כי היכי דרובא לא מהני ה"ה ס"ס לא מהני והיינו דקאמר שמואל הנח לע"א דספיקא דהיינו רובא אסור וה"ה ס"ס וה"ט דר"י ברמוני בדן ואמנם שמואל מחלק בזה דבשלמא ע"א דמטעם חומר ע"א אינו בטל וכד' הפוסקי' שנחלקו על רש"י ולא בעי' בע"א דבר חשוב שפיר שייך לומר דכי היכי דרוב לא מהני ה"נ ס"ס לא מהני משא"כ ברמוני בדן לאו משום אי' נגעי בי' כ"א דהו"ל דבר חשוב ול"ש בי' ביטול אכתי למה לא ליהני ס"ס ואמנם טעמא דרב ור"ש דל"ד רוב לס"ס רוב ה"ט דבע"א כ' לא ידבק בידך מאומה וכ"ז שאמרה תורה ביטול ברוב נהפך האי' להיות היתר ואפי' בב"א שרי וכמ"ש הרא"ש פ' גי"ה משא"כ בס"ס דאדרבא הא גופא אמרי' דאין כאן מאומה מן החרם מאחר דאיכא ב' צדדין להקל.

בענין מקו' הרשב"א במ"ה ע"ד הרמב"ם דמאי מק' הש"ס לקמן ע"ז מחכמי' על ר"א ומשני מאי א' זוג אחד הלא גם לר"א הפי' בד' ר"א זוג אחד נ' דהמק' מ' לי' מדנקטו חכמי' אפי' קרבו כלן חוץ מא' לרבותא וודאי א' ממש קאמרי וה"ק אתה אומר דבא' דיו ואנו אומרי' דאפי' קרבו כולן לא מהני לי' הנשאר ולדידך אחד מאן דכר שמי' ומשני לי' כיון דעכ"פ בדר"א מזוג א' מיירי ה"נ רבנן מיירי מזוג א'.

וראיתי בתו"ה להרשב"א שהביא ראי' דאפי' היכא דלא אמרי' חד בתרי בטל מהני נפלה לים מתאנה שנפלה לכ' תאני' ולא זכיתי להבן הני רבוותא במה בשאינו מינו קאמרי דיוכל לבא לידי נ"ט משא"כ בתאנה דירושלמי דמיירי במין במינו

והנה הראב"ד הק' למה פסק הרמב"ם כרב דאמרי' אי' ברבוא אית' הרי רב אושעי' לקמן דפסק הרמב"ם ג"כ כוותי' בה' תרומות לא ס"ל דאמרי' אי' ברובא איתא והנה וודאי אם היו ד' הרמב"ם כהרשב"א דהארבעי' שפירשו למקום א' מותרין בפני עצמן שפיר הק' הראב"ד אבל הרמב' הרי ס"ל כרש"י דדווקא בתערובת אינם אוסרין ומטעם ס"ס ולחומרא אמרי' אי' ברובא איתא דבס' לא אמרי' ס"ס ולק"מ.

ואמנם תלמיד א' השיב דקו' הראב"ד דרב אושעי' לא הו"ל למימר והחמישי' אסורי' עד שיפתחו כ"א או עד שיתערבו אלא ש"מ דתערובת לא מהני בהו ונ' דגם ד' הרמב"ם כן ומזה דייק להרמב"ם בדבר חשוב כגון חבית לא מהני ב' תערובת כ"א בעי' תערוב שלישי וכמו שפסק בה' מ"א לגבי רמוני בדן וכ"ת דלמא רב אושעי' כשמואל ס"ל לא הוה הש"ס שתיק מלמימר דרב אושעי' פליג אדרב א"וו רב גופי' לא התיר כ"א בע"א אבל ברמוני בדן ס"ל כר"ש ובעי' ג' תערובת דווקא:

ואמנם יל"ד מאחר דר"י ור"ש הל' כר"י למה לא פסק רב כוותי' ונ' כיון דשמואל פסק בהדי' כר"ש למה נימא דרב ושמואל פליגי מהיפך להיפך טפי מסתבר דגם רב מודה דהל' כר"ש.

ויל"ד מאחר דהרמב' פסק כתי' הש"ס מאי ג' ב' והוא וע"כ לא ס"ל באבע"א כפי' שני של רש"י וגם אי אפשר לשטת הרמב"ם כלל לפ' כן דהרי להרמב"ם שנים דקאמר ר"א היינו שנפלו שנים וליתא להאי פי' וע"כ אשמואל קאי דס"ל כר"א וצ"ל דגרסי' ואחרות באחרות ולמה לא מייתי כן הרמב"ם בה' ע"א ונ' דמאחר דהרמב' פסק כר"א דיוליך הנאה לים המלח מהני אפי' בתערובת הראשון ניחא לי' טפי למנקט רק פ"א באחרות להודיע שגם בתערובת א' מהני הולכת הנאה.

ודע מ"ש תוס' בפשיטות דגם בשאר אי' קאמר ר"א נתערבה לא ידענא מלתא דר"א בשאר אי' היכא קאי דבש"ס לא מייתי כ"א לענין זו"ז גורם לא זולת.

בע"ה בסוגי' דקדרות בפסח פסחי' פ' כ"ש תר"ל : (מהדורא קמא)

קדירות בפסח לכאורה הי' אפשר לומר דהא דנקט רב בפסח כוונתו אם אירע שבישלו בפסח חמץ בקדרה אז הקדרה הזאת לא תמכר לגוי כ"א תשבר אבל אם אירע קודם זמן אי' חמץ מודה רב דלא עדיפי קדירות מחמץ עצמן דקיי"ל כב"ה דמותר למכור כ"ז שמותר לאכול אף שלא יכלה קודם הפסח ומוכרן לנכרי אבל הא פשיטא לכאורה.

ונ' לפ' ע"ד אחר דהנה תוס' הקשו אמה שתי' הש"ס גזירה שלא במינו דבקדרה ראוי להחמיר טפי ע' בד' וק' אכתי כיון דעכ"פ לרב חמץ לאחר הפסח לא חמיר משאר אי' א"כ גם בשאר אי' כלומר אם נדר מתבשיל ובישלו בקדרה יאמר דצריך לשבר הקדירה מטעם גזירה וצ"ל דהתם משעה ראשונה מורינן לי' דבמינו אסור להשתמש ושלא במינו מותר לא שייך למגזר משא"כ כאן אילו אתא פסח קמן אסרי' לי' אפי' שלא במינו אי שרית לי' לאחר פסח לאשתמושי בקדרה שלא במינו מה שלא הי' רשאי בפסח אף הוא יסבור דלאחר הפסח אין אי' הנאה בחמץ והיינו דקאמר רב קדירות בפסח ישברו כלומר משום דבפסח ישברו דאסורי' אף שלא במינן גם לאחר הפסח ישברו.

וכ', רש"י דרב ס"ל כר"י דחמץ לאחר הפסח אסור והנה וודאי דרב למסקנא ס"ל כר"י דלר"ש דבמינו גופי' דרבנן לא הוה גזרי' אטו מינו גם אינו מינו אבל בס"ד דלא ידעי' אכתי להא מלתא מאי דוחקי' דרש"י לפ' כן הרי גם כר"ש מצי סבר ונ' ד' רש"י דקו' הש"ס ואי עבד בהו שלא במינו וק' קו' תוס' וכי מבטלי' אי' לכתחלה וצ"ל כד' תוס' דהוה משהו ע"י תערובת א"כ רב לאו כר"ש ס"ל דבתערובת לכ"ע לא קניס ר"ש.

ואמנם כ' עוד רש"י אסור בהנאה לר"י ומה בעי רש"י כאן באי' הנאה ונ' דק' לי' לרש"י כיון דעכ"פ לא אסיר רב שלא במינו כ"א אטו מינו למה עכ"פ ישברו למה לא יהא רשאי למוכרן לנכרי' אע"כ עיקר הטעם כמו שכ' דרב גזר לאחר הפסח אטו פסח כיון דכר"י ס"ל וא"כ גם לענין הנאה יש לגזור אם אתה מתירו למוכרו לנכרי' ובתוך הפסח אתה אוסרו יאמר דחמץ לאחר הפסח מותר בהנאה ובאמת לר"י דרב כוותי' ס"ל אסור בהנאה מדאוריי'.

וכ'. עוד רש"י וס"ל נטלפ"ג אסור וא"כ ק' קו' תוס' מעכברא בשיכרא והביא הר"ן בשם י"מ דהיכא דמשהו אסור לכ"ע נטלפ"ג אסור והנה רש"י וודאי לא כיון לזה דא"כ לא הו"ל למימר קסבר ואמנם הר"ן הק' ע"ד י"מ אלו הא כיון דהנבילה גופא שנפגמה התירה תורה האיך יהא התערובת חמיר מאי' עצמו ודבריו ק' מאוד להולמן דמ' מדבריו דאי' שנפגם מותר בפ"ע ואפי' מדרבנן דאל"כ מה ק' לי' בתר הכי מפת שעפשה ודבר זה תימא והר"ן גופי' בע"א בסוגי' דנטלפ"ג נחלק עם הרשב"א אימתי נטלפ"ג אוסר בתערובת להרשב"א ברוב ולהר"ן בהשביח במדה וא"כ חזי' דעכ"פ בפ"ע לכ"ע אסור אלא שהר"ן בע"א הק' עוד ע"ד הי"מ איך יליף ר"מ נטלפ"ג מגיעולי נכרי' דלמא משום אי' משהו נגעו בה ולזה נ' להכריע בנבאר תחלה פלוגתת הר"ן והרשב"א הנ"ל דהנה באמת ק' כיון דבפי' אמרה תורה אינה ראוי' לגר אינו קרוי נבילה מנ"ל לאוסרה בפ"ע וי"ל בזה ב' פני' הפן הא' דיש ב' מיני אכילות אכילת גרונו ואכילת מעיו ולענין אכילת מעיו לכאורה אין חילוק בין ראוי לגר או לא וא"כ מסתברא דאכילת מעיו וודאי לא התירה תורה ואמנם ד' הרשב"א דע"כ בפ"ע לא התירה תורה נטלפ"ג דהרי אסרה שקצי' ורמשי' הפגומי' מעיקרא א"וו לתערובת אתי קרא וכ"ז שאין רוב מן האי' עכ"פ מקרי תערובת ושרי ולכאורה בפלוגתא זו נחלקו רב ששת ורבא בסוגי' דעכברא בשיכרא רב ששת ס"ל שרצי' חידוש וה"ט משום דס"ל כשהתירה תורה נבילה לפגם אפי' בפ"ע התירה ושרצי' חידוש ורבא ס"ל דע"י תערובת התירה ודייק לי' מדאסרה תורה שרצי' ולעולם אין חילוק בין שרצי' לשאר נטלפ"ג וכמו שביארו תוס' שם ואמנם לפי"ז ד' הר"ן בסוגיין תמוהין עוד יותר דקאי אדרבא דמס' לי' התם ולרבא ע"כ נטלפ"ג בפ"ע אסור ומ"מ כיון דנטלפ"ג עכ"פ לא שרי בפ"ע מעתה י"ל לפמ"ש הר"ן בנדרי' בסוגי' דיש לו מתירין דטעמא דמ"ד מב"מ לא בטיל דס"ל ביטול ל"ש בדבר העומד בתקפו ומין במינו מצא מין את מינו וניעור וא"כ לדידי' כיון דהטעם דלא בטיל משום דהו"ל כ"א נתערב ושפיר כה"ג לא התירה תורה נטלפ"ג וז"ש רש"י וקסבר רב כלומר במין במינו דנטלפ"ג אסור ומה"ט מק' הש"ס בפשיטות וליעבד שלא במינו כלומר דאי אמרת גם בשלא במינו ס"ל נטלפ"ג אסור ק' לרבא למה מס' לי' טעמא דרב א"וו במב"מ דווקא סבר רב הכי ואמנם בשאר אי' משהו מודה רב ול"ק קו' הר"ן מר"מ ר"מ הוא רבנן דר"י במב"מ וס"ל מב"מ בטיל וממילא שפיר יליף מגיעולי נכרי' דנטלפ"ג אסור וע' לפנינו לקמן אי"ה נבאר פי' ד' הר"ן בזה.

והנה כ' רש"י דמתרי טעמי לא קיי"ל כרב חדא דקיי"ל כר"ש וק' לי' לרש"י דלמא ע"כ לא שרי ר"ש אלא בתערובת אבל לערב לא וע"ז כ' רש"י והכא ע"כ פחות מתערובת הוה וכד' שכ' תוס' דאלת"ה האיך מותר לבטל לכתחלה.

ועוד. דקיי"ל נטלפ"ג מותר מ' דר"ל דאפי' הוה ס"ל כר"י שרי מאחר דנטלפ"ג מותר וכ"ת דלמא אפי' אי נטלפ"ג מותר מ"מ הרי גזרי' קדרה שאינה ב"י אטו בת יומא הא גם לעיל בד' רש"י יק' דמנ"ל לרש"י דרב ס"ל נטלפ"ג אסור דלמא כמו שכ' תוס' משום דגזרי' אינה ב"י אטו ב"י מבואר דס"ל לרש"י דהכא לא שייכא הך גזירה כיון דלאחר הפסח לא משכחת להך גזירה דכל קדירות חמץ אב"י ושיבשל בה ישראל חמץ שעבר עליו בישראל פסח לא שכיחא ובד' התוס' נדבר אי"ה לפנינו ואמנם מה שסיים רש"י הופג בדופני הכלי נ' כוונתו למ"ש לעיל דד' רש"י דרב אליבא דרבא בעכברא בשיכרא ר"ל דס"ל במב"מ נטלפ"ג אסור דהמשהו עומד בעין ובאי' בעין לא הותר נטלפ"ג ע"ז כ' רש"י דאנן לא ס"ל הכי וכמ"ש תוס' בע"ז בסוגי' דמב"מ דכיון דהאי' הופג שוב לא שייך דאיתי' בעיני' וע' עוד מ"ש בד' תוס' בל' זה בדופני הכלי:

והנה תוס' כ' מ"מ בתי' חמא דטעמא דרב גזירה משום בת יומא ואף שכ' דהכא ל"ש בת יומא מ"מ כיון דכבר גזרו חכמי' בכל אי' על אב"י לא חילקו בחמץ ואמנם לא ניחא להו בתי' זה דא"כ יק' מ"פ הש"ס וליעבד שלא במינו הרי אין מבטלי' אי' לכתחלה וצ"ל כמ"ש תוס' לקמן דחילוק יש בין חמץ לשאר אי' ואס"ד דלא חילקו גם לענין זה מסתבר דלא חילקו ומה"ט כ' תי' אחר אלא דצ"ע א"כ דיש לחלק כה"ג האיך יליף תו' פ' השוכר שם מגיעולי נכרי' נטלפ"ג דלמא שאני גיעולי נכרי' דמצ"ע לשבח הוה ונ' דתי' תוס' זה קאי בשטת תי' קמא שכ' תוס' שם ד"ה קדירה בת יומא דר"מ ורבנן דר"ע בהא פליגי דר"מ לא מחלק בין לפגם מצ"ע או לא ורבנן מחלקי ע"ש ומעתה כוונת ד' תוס' כאן דרב כרבנן דר"ע באילו עוברין ס"ל ויש לכאורה להכריח דעכ"פ רב כרבנן דר"ע ס"ל דאי כר"ע דיליף, טכ"ע מגיעולי נכרי' כיון דס"ל לרב מב"מ לא בטיל דלמא בגיעולי נכרי' טעמא משום דלמא אתי למעבד בהו במינו אלא ש"מ כרבנן דילפי ממשרת ס"ל ומשרת שרה ענבי' במים מין באינו מינו הוה ואמנה מ"ש תוס' הופג בדופני הכלי נ' שבאו לבאר בזה פלוגתת ר"מ ורבנו דלכ"ע באמת הופג אלא דרבנן כיון דילפי מנבילה דנטלפ"ג שרי מפ' טעמא דגיעולי נכרי' משום דהופג ע"י דופני הכלי ומ"מ קרי לי' חידוש ור"מ דלא יליף מנבילה לא מחלק:

ועתה נבא לבאר בע"ה ד' הר"ן הנה היש מי שתירץ שהביא הר"ן לכאורה תמוה מ"ש כיון החמץ במשהו הרי לאחר הפסח עסקי' דאין חמץ בפסח במשהו וצ"ל דבאמת בשעה שנעשה נטלפ"ג היינו בזמן שהי' חמץ במשרו וכיון דלרב דס"ל כר"י גם לאחר פסח איסור חמץ כדקאי לא רצה להתיר נטלפ"ג אף לאחר הפסח אף דל"ש אי' משהו וע"ז פריך הש"ס הרי לענין מין בשאינו מינו פקע אי' חמץ וא"כ גם נטלפ"ג לשתרי ומשני וכו' ואמנם מה שלא תי' כפשוטו משום דרב במב"מ במשהו ס"ל ומשו"ה נטלפ"ג אסור נ' דרצו ליישב קו' תוס' בע"א סוגי' דמב"מ שדחו סברא זו דמה ענין משהו לנטלפ"ג דנטלפ"ג אפי' משהו אין כאן וע"ז כ' דבמב"מ באמת הדין עם התוס' אבל בחמץ דגם באינו מינו במשהו ובאינו מינו כלה האי' לגמרי מן העולם ואינו נהנה ממנו כלום ומ"מ אוסר א"כ ה"ה נטלפ"ג זה כוונת היש מי שתירץ ומ"מ תוס' בע"א שם הרגישו גם בזה ונ' דאינו מינו רק משום מינו אסור ואין הטפל חמור מן העיקר.

ונבא לד' הר"ן כבר עוררנו למעלה דדבריו צריכין ביאור מ"ש דנטלפ"ג אפי' בפ"ע מותר ואמנם כוונת דבריו למ"ש פ' השוכר בסוגי' דנטלפ"ג שם דבאמת קדירה אב"י וחומץ לתוך גריסין ל"ד לנבילה אמנם בנבילה אפי' בפ"ע התירה תורה וא"כ בתערובת כ"ז שאינו נהנה מהתערובת כגון שהאי' פוגם שרי והן הן ד' הר"ן בשמעתין כיון דעכ"פ בנטלפ"ג גמור התירה תורה אפי' בפ"ע ומנה דבתערובת היכא דפוגם ג"כ בכ"ג שרי דעכ"פ תערובת נחית בחד דרגא.

וע"ז כ' הר"ן להק' מפת שנתעפשה כלומר וכ"ת דבאמת באי' חמץ לא ילפי' גם לנפגם לגמרי מנבילה וראי' מפת שנתעפשה דנשרפת בפסח וע"ז כ' הר"ן דהתם לא שייך אינה לגר דהרי ראוי' לחמץ עיסות אחרות ולא גרע משאור:

ברם דא צריך יישוב לאיזו ענין יישב הר"ן גם הא דמטמאה טומאת אוכלין וכי מה ענין זה לד' היש מי שתירץ ונ' כוונתו דלכאורה מדמטמא טומאת אוכלין ש"מ דשם אוכל עלה ומעתה ע"כ גם נבילה פגומה בפ"ע אסורה וקרא לתערובת אתא וליתא לד' מה שהק' על היש מי שתירץ וע"ז תי' הר"ן דטומאה מלתא אחריתי היא והנה תי' הר"ן לחלק בין לכתחלה לדיעבד וכוונתו לד' תוס' דגזרו בקדירה שאינה ב"י לכתחלה ולא כ' הר"ן כד' תוס' מטעם שכ' לעיל דהכא ל"ש בי"י ולזה כ' דכיון דחכמי' אסרו נטלפ"ג לכתחלה שוב לא חילקו גם בחמץ ול"ק קו' החי' א"ש דבזוז"ג הלכתחלה ולא להסיק בקליפי ערלה והכא ע"כ השבירה הוא הלכתחלה דאהא הוצרכו לגזור אטו ב"י ודיו שהתירו התבשיל דשבירה לכאורה ל"ד כ"א אסור בתשמיש. ומה שלא הביא הר"ן ראי' מסוגי' דפ' השוכר והביא מפנכא דר' אמי די"ל דלמא התם בכלי' שמותרי' בהגעלה דווקא מיירי ולא בכ"ח ואף דבהג"א הכריח שם דגם בכ"ח מיירי ניחא לי' להר"ן להביא מפנכא דר' אמי דאי' בהדי'.

גמ' ולישהינהו עד לאחר הפסח לכאורה ק' מאין פשיטא להש"ס להק' הכא טפי מבשאר קדירות שאינן ב"י דפשיטא לן דעכ"פ אסירי ומזה הי' נ' כד' רש"י דפשיטא להש"ס דרב ס"ל נטלפ"ג אסור וא"כ לא מצינו אליבא דרב גזירה כלל אלא בשאר אי' דאיכא נו"ט א"כ שפיר אסור והכי דליכא אלא משהו שלא במינו לישתרי ומשני נהי דבעלמא ל"ש גזירה לרב הכא מיהת שייך גזירה אטו אינו מינו ומה שלא גזר רב בתערובת גופי' וכמו שהק' תוס' ה"ט דבתערוב' עכ"פ אתי לשאול ואם יש ס' אנו מתירין לו וכי משו"ה לא ידע פ"א לשאול אלמה לא ואם יבא הרי אם יהי' מב"מ אנו אוסרין לו משא"כ בקדרה אי שרית לי' עכ"פ להשתמש בהך קדירה אף הוא לא יהא זהיר לחלק בין מינו לאינו מינו.

תוס' ד"ה ולשהינהו יל"ד דבקיצור הו"ל לאקשוי' נהי דמשהו הוה מ"מ אין מבטלי' אי' לאיזו ענין סמכו לכאן מדוע לא הוה כ"א משהו ומאי ל' נהי שכ' ונ' דלכאורה הי' אפשר לומר דרב באמת ס"ל מנבילה ילפי' נוטלפ"ג מותר וקרא דגיעולי נכרי' מוקי רב משום מב"מ ודייק מהכא נהי דנוטלפ"ג מותר היינו משום דטעמא לא הוה אבל משהו מיהא הוה וכמ"ש למעלה בשם יש מי שתירץ שהביא הר"ן וצותה תורה להגעיל משום שהיא משתמש בו גם מב"מ והיינו דפריך הש"ס וליעבד בי' שלא במינו אא"כ תי' הש"ס כ' באוריי' דהרי גם התורה צוותה להגעיל משום שיהא משתמש מב"מ ומאי מק' וע"ז כ' תוס' נהי דטעם זה הנ' פשוט אינו אלא הטעם כמ"ש תוס' ול"ק קו' שהקשינו מ"מ ק' הא אין מבטלי' אי' לכתחלה.

ד"א בפשט ד' תוס' נ' דהנה מ"ש תוס' שאין מבשלי' הרבה ידוע כוונתם דאין מבשלי' חמץ בלא תערובת מים ושאר ענינים אמנם כ"ז בישול אבל אפי' שפיר אופין וא"כ קדירה שאופין זה מרחשת וכיו"ב באמת ניחא והא גופא דוחק לחלק בין קדירה לקדירה ומ"מ יש לדחוק אבל מאין מבטלי' ק':

באו"ד ואפי' אי' דרבנן נ' דאי הוה מבטלי' אי' דרבנן היינו אומרי' דאף במשהו היינו ח"ש אסור מן התורה היינו משום חזי לאצטרופי אבל משהו דהכא אפי' לאצטרופי לא חזי וא"כ לא אסור כ"א מדרבנן ויש לעיין למה לא רצו לומר דאף מדרבנן לא אסור וצ"ע.

באו"ד ולא דמי לעצי' שנשרו וק' ואי דמי מאי הוה הרי שפיר הוכיחו תוס' דאין מבטלי' וצ"ל דדלמא התם בשעה שנתערב הוה דאוריי' משו"ה אין מבטלי' משא"כ כאן דגם בשעה שנתערב לא הוה כ"א דרבנן ומטע' שכ' ודמי לעצי' שנשרו וע"ז כ' מ"ש

ומפ' הר' יוסף ויל"ד הרי אי סבר רב קדירה שאב"י אסור מה"ת ואמאי יהא מותר בזה אמנם כוונת ר"י עד"ז דנהי דמשהו ג"כ אסור לבטל לכתחלה דווקא אם באנו לבטל המשהו עצמה אבל כאן שכוונתינו רק להציל הקדירה נהי דהיכא דאי' בה בלע הרבה לא מהני זה מה שמכוין להציל הקדירה וכמ"ש תוס' לפנינו הכא דליכא אלא משהו שרי.

ואמנם האי ואע"ג שכ' ר"י ק' טפי מנה דלהך סברא דסבר רק נוטלפ"ג שרי הרי הטעם משום גזירה ולהך לישנא דאסור א"כ מדינא אסור ונ' כוונת תוס' לתרוויי' לישנא ור"ל דהנה לפי מ"ש לית להו סברת י"מ וא"כ משהו למאן דאוסר חמיר מנוטלפ"ג והכא הוה איפכא דבאי' משהו מותר' הקדירה ובאב"י אסורה וע"ז דמ"מ אין זאת סברא הפוכה דעכ"פ התם בלע הרבה ולחלק בין ב"י לאב"י לא ידעו אינשי משא"כ כאן.

ואמנם ל' דמ' להו דוודאי מק' דשמעתין לא ידע הא דגזירה שאב"י אטו ב"י דא"כ אמאי לא עלה על דעתו ג"כ למגזר שאינו מינו אטו מינו אע"כ מ' לי' דהתם מדינא אסור אפי' למ"ד נטלפ"ג מותר וע"ז כ' דה"ט משום דבלע הרבה וכ"ז לס"ד אבל למסקנא הכא והכא משום גזירה ומה"ט פריך הש"ס בע"א בפשיטו' מכאן ואילך לישתרי.

ועתה. נבא לד' הר"ן בזה הנה בתחלה הביא הר"ן תי' תוס' למה נקרא כאן משהו וכ' מ"ש תוס' ויש כאן מקום עיון למ"ש הר"ן פ' גי"ה דלהכי קאמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה משום דאי לא בלע כ"א משהו והאי משהו מעורב בו היתר תו לא הו"ל מב"מ וא"כ הכא נמי הא דקרי לי' משהו משום דגם בלוע שאינו של חמץ מעורב בו ואמאי אוסר במינו לרב ומ' דד' הר"ן בשמעתין כד' בסוגי' דריחא מלתא דלית לי' האי סברה שכ"כ שם נ"ט ל"ד.

שם בד' הר"ן דאלת"ה הוסיף הר"ן ע"ד תוס' ששים מאה ומאתים דלכאורה למ"ד טע"כ עד ס' דאוריי' אין ראי' מס' וצ"ל דתוס' כוונו למב"מ דדאוריי' חד בתרי בטל והר"ן לבאר זה הביא ג"כ ממאה ומאתים אלא דיל"ד דהו"ל להביא ממתני' סאה תרומה שנפלה לפחות מק' וריבה א' במזיד אסור וכ' שם הר"ש דמהך מתני' מק' הש"ס בביצה והתנן אין מבטלי' וכו' וצ"ל דשמא דלמא התם בתרומה ק' מדאוריי' בעי' וכדמ' מד' רש"י פ' גי"ה וכ"מ בירושלמי דקאמר עלה ר"י כל האי' שריבה עלי' והק' הירושלמי מתני' היא ומשני אי ממתני' הו"א דווקא תרומה ש"מ דיש לחלק בין תרומה לשאר אי' ומטעם שכ' דלמא הך דרשא דאת מקדשו ממנו דרשא גמורה וכ"ת מהאי ירושלמי גופא הו"ל לאתויי דלמא ש"ס דידן לית לי' הך דר"י:

והנה תי' הר"ן ש"ה דבהיתירא אשתמש ויל"ד א"כ גם בקדרה שבשל בה בשר בהיתירא אשתמש ואמאי תנן סתמא לא יבשל מ' אפי' אין בה בנ"ט מ"מ לכתחלה לא יבשל ואמאי וצ"ל דנ"ט דהתם היינו קפילא דס' לא שכיח שיהא במה שבקדירה ס' נגד הקדרה א"וו בקפילא מיירי ואקפילא ארמאי דיעבד סמכי' ולא לכתחלה:

גמ' ושמואל אמר אבל משהי להו נ' דאי לא אמר שמואל כ"א אל ישברו הו"א דגם בפסח מותר מיהת להשתמש בהם שלא במינו דהרי שמואל לא גזר שאינו מינו אטו מינו קמ"ל שמואל דמ"מ בפסח אסור להשתמש בהם.

ואזדא שמואל לטעמי' יל"ד אמאי לא קאמר ואזדא שמואל לטעמי' מדלעיל ונ' דאי מדלעיל הו"א דעכ"פ דיעבד דווקא מתיר שמואל תערוב' לאחר זמנו אבל מאן מפיס לן דמתיר לבשל בהן לכתחלה ולהכי מייתי מהני דמזבני כנדא:

רש"י, דהא שמואל כר"ש ס"ל כדאמרן לעיל מ' דאדשמואל דתערובת קאי ומאי דוחקי' לרש"י לפ' כן ונ' דמהך דאמר שמואל אל ישברו ליכא למידק דשמואל כר"ש דלמא לעולם כר"י והטעם דמתיר משום דכי אשתמש בהיתירא אשתמש ונטלפ"ג מותר ובפסח אסור משום גזירה אטו ב"י כגון שנתחמץ בפסח והא דאמר שמואל אדרוש לכו כר"ש איהו הוה סבר כר"ש דנטלפ"ג מותר ולא קאמר כן בהדי' שלא ילמדו מחמץ לשאר אי' דאיסורא בלע מתחלה ודרש להו סתמא ויסברו דכר"ש דחמץ לאחר זמנו ומשו"ה לא רצה לדרוש דבין כך ובין כך יבא ליד מכשול או שיפ' כר"ש דנטלפ"ג וילמדו לשאר אי' או שיסתום ויסברו כר"ש דחמץ לאחר זמנו ולהכי לא דריש אמנם מאחר דבפלוגתא דתערובת לעיל מבואר דכר"ש בחמץ לאחר זמנו ס"ל ק' ולידרוש כר"ש.

זבחים פ' דם חטאת מתני' א' שבישל יל"ד מאחר דתנן עירה צריך שטיפה בישל לא כ"ש ואמנם אי בישל היינו אפי' בלא בלוע שפיר אצטריך בישל לחוד ועירה לחוד דהיינו בישול בלא בלוע ובלוע בלא בישול אבל א"א דבישול ובלוע דווקא י"ל דנקט לה לאשמועי' דעירה לאו היינו בישול ושלא כד' ר"ת ואמנם יל"ד מאחר דעיקר קרא דעירה כבישול הוא קרא דכלי חרס ולמה שבק תנא ותני שטיפה ומריקה ונ' דאי הוה נקט כלי חרס לא הוה פליג ר"ש דבכ"ח ל"ש הגעלה וע"כ צריך שבירה.

אלא אי ק' הא ק' כיון דבהגעלה ר"ש מודה א"כ הא דצריך שבירה בכ"ח היינו מטעם הגעלה וכיון דמריקה ושטיפה לר"ש גזיה"כ א"כ מנ"ל מריקה ושטיפה בעירה ואפשר דס"ל לר"ש עילאה גבר וא"כ עירה בכלל בישול ול"צ קרא וע' לעיל כ' יישוב אחר:

גמ' אשר תבושל בו ע' רש"י לכאורה נ' כוונתו דאס"ד מייתורא בעלמא ילפי' הרי מסתבר טפי לאוקמי ייתורא אבישול בלא בלוע דמ"מ בישול מקרי מלאוקמי אעירה דלא בישול מקרי אלא ש"מ מבו ילפי' ובו לא שייך כ"א אעירה דאיכא בלוע:

ועד"ז יל"פ בעי' הש"ס בבישול בלא בלוע אי מבו ילפי' וא"כ י"ל דאבלוע קפיד רחמנא אבל בישול בלא בלוע לא או מיתורא בעלמא והא דמוקמי' ייתורא אעירה ולא מוקמי' אבישול בלא בלוע היינו משום דזה הוה בכלל בישול ולא צריך קרא. אמנם יש לעיין בשלמא לר"ש דס"ל מריקה ושטיפה גזיה"כ ונהי דשבירה משום הגעלה נמי אי' בי' מ"מ יש כאן גם גזיה"כ ויש לומר דגם בבישול בלא בלוע צריך שבירה וי"ל דהנה כ' לעיל דלר"ש עירה ע"כ לאו מקרא יליף כ"א דס"ל עירה הו"ל בישול ולרבנן דאצטריך קרא ע"כ משום דעירוי לא הוה בישול וא"כ היינו דקמבעי' לי' אי בישול הוא דלא הוה אבל בלוע הוה ומשו"ה צריך שבירה אבל בישול בלא בלוע א"צ שבירה או דלמא אפי' בלוע לא הוה ומ"מ צריך שבירה וה"ה לבישול בלא בלוע והנה רבא מ' לי' מדאצטריך קרא לעירוי ש"מ דעירוי לאו בישול וא"כ ה"ה בלוע נמי לא הוה ושפיר פשיט רבא לבישול בלא בלוע והש"ס דחי לי' דלעולם עירוי איכא בלוע אף דליכא בישול וא"כ אין לפשוט מכאן לבישול בלא בלוע.

שאני התם דאיכא שירי מנחות כ' רש"י דאיכא שמן וכ' הבה"ז מ' מד' רש"י דבלא שמן ליכא בלוע ונ' דרש"י דייק כן מדלא משני הש"ס דאיכא לחם הפנים דשירי מנחות לאו בכל שבוע איתנהו אלא ש"מ משום דבלה"פ ליכא שמן ל"ש בלוע והנה י"ל בד"א דהנה הצ"ק הק' אמאי לא משני הש"ס כאן מיד דלא עבדי' כלי שרת של חרס וכבר יישבנו קו' או במה"ק וכעת נ' דוודאי קו' הש"ס כאן הי' דהו"ל למימר תנור של לחה"פ של מתכות הי' של מקדש מ' כל תנורי' של מקדש וכ"ז יק' כאן דאי נימא דזולת לחה"פ א"צ היסק כלל אמנם לקמן דקו' הי' ליסגי בהיסק שפיר משני משום לחה"פ ר"ל כיון דבלחה"פ בעי' של מתכות שוב לא רצו לסמוך בשאר אי' אחרס ובהיסק דכיון דבעי' הסקת כבשונות וחיישי' שמא לא יסיקו כראוי וכיון דאיכא משום לחה"פ תנור של מתכות שוב גם שאר קרבנות בו אפי' צלאו וא"כ גם קו' רש"י מיושבת מדוע לא נקיט לחה"פ ולעולם סולת בלא שמן ג"כ מבליע ומיושב ג"כ קו' הבה"ז על הרמב"ם דמוקי לה שם במנחת חוטא עיי"ש וע' לפנינו.

והנה הבה"ז הק' על הרמב"ם פ"ח ממעשה הקרבנות שפסק דבשאר קדשי' חוץ מחטאת אף כ"ח סגי במריקה ושטיפה א"כ מנ"ל דכ"ח אינו יוצא מידי דופיו וכ' רש"י משום דבחטאת צריך שבירה הרי בחטאת גזיה"כ הוה ותי' הצ"ק ב' תי' חדא דס"ל לרמב"ם דבחטאת אפי' בישול בלא בלוע צריך שבירה וע"כ גזיה"כ הוא ובאמת בכל התורה רק דרבנן וזה דוחק מבואר דל' התורה העידה מ' דמקרא ילפי' ותו דבסוגיין בחטאת אנו דנין אי בישול בלא בלוע אסור ולא איפשיטא ואי בישול בלא בלוע שרי א"כ לא הוה חטאת גזיה"כ ומנ"ל להרמב"ם למפסק לקולא ועוד תי' דבחטאת טעמא מאי משום דאוסר במשהו ולאחר מריקה ושטיפה גם בכ"ח אין כאן אלא משהו וא"כ לחמץ ויי"נ דאוסר במשהו שפיר ילפי' וק' א"כ מ"פ הש"ס לקמן מבריי' דטשין תנור באלי' לרב קדירות בפסח אמאי ישברו דלמא לעולם גם לאחר הפסח אוסר ותו ק' לי על הרמב"ם מנ"ל דבשר קדשי' בעירה צריך מריקה הרי עירה בכ"ח דחטאת כ' וכי היכי דשבירה גזיה"כ דלמא גם עירוי גזיה"כ ונ' לתרץ דמאחר דהרמב"ם דייק למלתי' ממתני' דידן דשייר משבירה וכמ"ש התוי"ט מ' לי' להרמב"ם דוודאי מדהוצרך הכ' בחטאת דווקא בכ"ח שבירה ולא בכלי נחשת ש"מ דכ"ח אינו יוצא מידי דופיו וכמ"ש תוס' לקמן ואמנם טעמא דסגי בשאר קדשי' מריקה ושטיפה הוה משום דבאמת כל יום נעשה גיעול לחבירו ומריק' ושטיפה ג"כ גזיה"כ ול"ש מתכות ול"ש חרס אלא דבחטאת החמירה תורה בחרס עוד וצריך שבירה ואמנם דווקא משום כל יום נעשה גיעול לחבירו הקילה תורה בשאר קדשי' משא"כ בשאר אי' דל"ש זה וודאי כ"ח אינו יוצא מידי דופיו ומ"מ כיון דגם מריקה ושטיפה בכל קדשי' רק גזיה"כ כמו שבירה בכ"ח דחטאת שפיר ילפי' עירה ג"כ מחטאת לענין מריקה ושטיפה דבחטאת ע"כ גם במריקה ושטיפה אפי' בעירוי צריך וא"כ ה"ה בכל קדשי' אלא אי ק' הא דמק' הש"ס עלי' דרבא בע"א ס"פ השוכר א"ה הגעלה נמי לא תבעי כלומר דסגי בכל יום נעשה גיעול לישני שאני הגעלה דהוה גזיה"כ דהרי מריקה בחמין היינו הגעלה ונ' דהתם מק' משום דמתני' דשפוד ואסכלא מגעילן בחמין רבי היא דס"ל מריקה ושטיפה בצונן וא"כ הגעלה מאן דכר שמי' או לא מדינא אלא ש"מ דרבי לית לי' דר"ט דכל יום נעשה גיעול אבל לדידן דקיי"ל כחכמי' דמריק' בחמין באמת קיי"ל כר"ט דכל יום נעשה גיעול ומריקה ושטיפה גזיה"כ וד' הרמב"ם מבוארי'.

רש"י ד"ה דטחי בי' ע' רש"י בסו"ד וקרי לי' טחווי נ' כוונתו דק' ני' מנ"ל לש"ס דרבה אפי' לאחר שהוסק קאמר דאי משום דקאמר ולעולם דלמא ר"ל האי רפתא שנאפה קודם שהוסק ולעולם ר"ל אסי' במלחא אלא משום דקודם שהוסק קרי לי' טחווי ואיהו ריפתא דהיינו פת קאמר וע"כ לאחר שהוסק קאמר ועוררני תלמיד א' דמ"מ מאי מק' הש"ס מבריי' הרי בוודאי לאחר שהוסק לא הוה כ"א נ"ט בר נ"ט לד' מי שאומר דגם בנתבשלו שייך נ"ט בר נ"ט ודלמא בריי' ס"ל נ"ט בר נ"ט אסור ונ' דאפי' אי נ"ט בר נ"ט אסור לא עדיף מריחא בריחא כ"כ תוס' דדווקא בכותחא אסור אבל לא במלחא וא"כ ע"כ טעמא דרבה דאוסר גם במלחא לאו משום נ"ט בר נ"ט הוא.

אלא אי ק' הא ק' אמאי אצטריך לאתויי בריית' למפרך ארבה הרי ע"כ יותר מנ"ט בר נ"ט לא הוה ואמאי אסר רבה למיכלי' במלחא ותו ק' א"נ לא הוה נ"ט בר נ"ט מ"מ הרי בקדירה שבישל בה בשר אם בישל בה חלב סמכי' אקפילא ואף דלכתחלה מ"מ אסור לבשל היינו משום דאסור לגרום איסור שיהא צריך לסמוך אקפילא אבל כאן אחר הקפילא אם גם יסמוך ויאכל במלחא עדן ליכא איסור ולמה לא יאפה ויסמוך אטעימת קפילא ונ' דבאמת י"ל טעמא דרבה כיון דהאי תנורא בלע בישרא אסור לכתחלה להסיקנו להשתמש ממנו בכותחא דס"ל כד' הפוסקי' הובאו במג"א סי' תק"ט דאסור להכשיר מבשר לחלב ולאו דהוה אוסר באמת הריפתא בדיעבד כ"א הי' אומר שאסור כדי שלא יכשירוהו ולכך מסברא לא הי' מק' הש"ס ארבה דדלמא היינו טעמא דרבה כמ"ש אמנם מבריית' שפיר אתותב דמ' מותר להסיק לכתחלה ובדברינו מיושב למה לא משני גם ארבה כאן בשל מתכות דע"כ טעמא דרבה כמ"ש דס"ל אסור להכשיר מבשר לחלב דאל"כ ק' הרי נ"ט בר נ"ט במלחא מיהת שרי תדע דהרי תוס' בריחא ס"ל כרב ובנ"ט בר נ"ט כשמואל ותו לסמוך אקפילא אלא כמ"ש וא"כ מה לי מתכות מה לי חרס.

גמ' וכי מאחר דאיתותב כ"כ במה"ק ליישב ולע"ע י"ל דדלמא היסק לחוד באמת לא מהני כ"א אחרי ההיסק אין כאן בעין וממילא כי הוה אינו ב"י שרי ואמנם רב לטעמי' דס"ל נטלפ"ג אסור וכמ"ש רש"י וא"כ לק"מ אמנם מדאתותב רבה דלמא איהו ג"כ כרב ס"ל ש"מ דס"ל אפי' למ"ד נטלפ"ג אסור הכא שרי משום דפני' חדשות באו א"כ גם ארב קשי':

אלא דיש להק' דלמא לעולם לאחר היסק ליכא אלא משהו ורב דאסור משום מינו הוא והכא בבע"ח מודה רב דשרי ונ' דרש"י יישב קו' דאי דרב מפיק לעיקר מלתי' מקרא דאצריך שבירה בכ"ח ואי היסק מועיל הו"ל לקרא להצריך צריפה לכבשן ולא שבירה ואס"ד דמ"מ אהני היסק לאינו מינו אכתי למה כ' שבירה א"נ רב גזר אינו מינו אטו מינו קרא הרי לא גזר אלא ש"מ היסק לרב לא מהני כלל.

רש"י ד"ה חייס עלי' ויסמוך על היסק בחוץ כ"כ במה"ק כוונת רש"י ולע"ע נ' דרש"י כ"כ לאפוקי מד' אבי העזרי ברא"ש דס"ל כבשונו מהני ורש"י ס"ל לא מהני מדאמר רב ישברו וכ"ת אמאי לא הרי לא שייך חייס בכבשן וכמ"ש האבי העזרי ברא"ש שם אי שרי' לי' כבשן אף הוא יסמוך על היסק מבחוץ לחוד:

וע'. ברא"ש הראי' מזבחי' והוא תמוה לא מבעי' אי גרסי' התם דאצטריך רחמנא ואדאוריי' מק' אין מקום לד' הרא"ש דמדאוריי' וודאי מהני כבשונות ואפי' אי לא גרסי' כבר יישב רש"י שם משום דבמשכן א"א לכבשונות ומ"מ אדאוריי' מק' ואפי' אי לא מק' אדאוריי, ד' הרא"ש תמוהי' דחייס שייך בשלו אבל הכהני' במקדש למה יחוסו על של הקדש אין אדם חוטא ולא לו וע' בר"ן פ' כ"ש שכ"כ בהדי' דבמקדש דווקא מהני כבשונות דלא שייך חייס עלי' עיי"ש גבי מאני דקוני' וכ"מ ד' הרי"ף שלא הביא כ"א בוכיא ודוחק לומר שהקדירות היו של כהני' עצמם וצ"ע ונ' ליישב דיש לדקדק מאחר דהמק' לא הק' כ"א מקדירו' במקדש הו"ל להש"ס לשנויי אין עושין כבשונות במקדש ירושלי' מאן דכר שמי' א"וו דהמק' ידע דאי משני לי' מק"ק במקדש שוב יק' לו מקדשי' קלי' בירושלי' ולהכי משני לי' מירושלי' אמנם התינח אי בכבשונות לא שייך חייס עליי' משא"כ אי בכבשונו' ג"כ שייך חייס עליי' א"כ מירושלי' לק"מ א"וו כמ"ש הרא"ש:

ד"א יש ליישב דלכאורה מאי מק' הש"ס ליהדרינהו לכבשונות אדרבא היינו שבירתן דבאמת סתמא דמלתא וודאי פקעי א"וו בכבשונות לא שייך פקעי ונ' דגם רש"י בא ליישב זה ולהכי כפל תרי זמני וקאמר כבשן של יוצר חרס כלומר בהאי כבשן לא שייך פקעי והביא רש"י לזה דק' לי' נהי דכבשונות אין עושין אכתי ליעבד הסקה מבפני' וכ"ת חייס עליי' הרי הש"ס אקרא קאי וכמו שפי' רש"י א"וו דבהיסק פני' וודאי פקע והיינו ישבר דקרא משא"כ בכבשן של יוצר חרס ועכ"פ ד' הרא"ש מוכרחי' בצירוף מ"ש לפני' ד' אלו.

והנה יל"ד אמאי בכוביא מהני מליי' גומרא ובקדירות לא מהני והי' נ' דבקדירות מ"מ פקעי ובכוביא הוא דלא פקעי ואולי הטעם דבכובי' א"נ פקע מ"מ חזי' סמך עלי' משא"כ בקדירות דלא חזי למידי ואמנם יל"ד מדוע השמיט הש"ס הך אי מליי' בגומר' בזבחי' ולעומת זה השמיט הש"ס בפסחי' קו' אלא קדירות במקדש וקו' זו כבר יישבנו במה"ק ולע"ע י"ל ע"ד שכ' פה דהש"ס בפסחי' ס"ל קדירות בכ"ג קרוב לוודאי פקעי ובאמת היינו ישבר דכ' קרא ולהכי חייס עליי' ול"ק מקדירות של מקדש משא"כ כובי' לא הוה כ"א חשש רחוק ולא גזרו והש"ס בזבחי' סבר דגם קדירות לא הוה כ"א חשש רחוק ואעפי"כ גזרו וא"כ באמת גם בכוביא אף דמליי' גומרא אסור ואמנם ק' מקדירות במקדש.

והנה פי' ד' רש"י כבר כ' לבאר במה"ק ואמנם ל' אוקמינן דנקט רש"י נ' כוונתו משום דדחי' ואמרי' בבישול לחוד אין טעון מריקה וכו'.

לפי שאין עושין כבשונות כ"כ לעיל דנקט הש"ס ירושלי' ליישב גם קדשי' קלים וא"כ ק' מכאן טובא על הרמב"ם שפסק דשבירה ליתא כ"א בחטאת לחוד וא"כ מאי ענין ירושלי' לכאן הרי חטאת אינה נאכלת כ"א לפני' מן הקלעי' והו"ל למימר בעזרה וצ"ע ונ' ליישב דהנה המק, מאשפתות ק' לי' ג"כ אמאי קאמר לי' המתרץ כבשונות בירושלים הרי בחטאת לחוד טעון שבירה א"וו ה"ק מדין חטאת לא היינו חוששין לכבשן בעזרה כשם שאין אנו חוששין לאשפה בעזרה אלא מאחר דתקינו רבנן דאין עושין כבשן בירושלים גנאי הוא שבעזרה יהא כבשן ומק' לי' א"כ הרי גם אאשפה תיקנו אין עושין אשפתות ומשני לי' דאשפה באמת אין כאן דהרי נבלעין במקומן אלא דאי הוו עושין כבשונות לא הוו סמכי אניסא משא"כ השתא.

תוס' ד"ה אלא קדירות של מקדש וק' דאמרי' במס' סוטה נ' ליישב דהנה ד' ר"ת במיי' על פי מה דקיי"ל כתי' בתרא דשמעתין דגם בכ"ח מהני הסקה אמנם רבא במס' סוטה הא גופא קמבעי' ליה אי קיי"ל כהאי תי' או כתי' קמא דבכ"ח אפי' הפקה לא מהני וא"כ ל"ש לומר פני' חדשות באו לכאן וי"ל דהא גופא תלי' בבעי' דבישול ולא בלוע דאי אמרי' דגם בישול בלא בלוע קאסר רחמנא א"כ גזיה"כ ול"ש למידק כלל מחטאת דכ"ח אינו יוצא מידי דופיו וכקו' תוס' משא"כ אי אבלוע קפיד רחמנא שפיר מדייק מדכ' רחמנא ישבר ש"מ דאינו יוצא מידי דופיו וכ"ת כמ"ש רש"י קרא במשכן כ' ומהיכן הי' להם כבשונות הרי כבשן ל"ד דמליי' גומרא מבפני' ומסיקו מבחוץ ג"כ מהני אלא ש"מ דאינו יוצא מידי דופיו ושפיר בעי רבא בסוטה כיון דבעיין בשמעתין לא אפשטא.

ונבא בע"ה אל הקו' השניי' של התוס' המעיין ברש"י פסחי' שם יראה כי באמת לא סמך רש"י על קרא דישבר לחוד כ"א בצירוף גיעולי מדין שלא נזכר שם הגעלה בכ"ח ואמנם ד' תוס' דתינח אי ילפי' מגיע"נ לעלמא והיינו דווקא למאן דס"ל נוטלפ"ג אסור משא"כ אנן דקיי"ל נוטלפ"ג מותר א"כ ס"ל גיעו"נ חידוש הוא ואין לומר דבלא"ה אין ללמוד מגיעו"נ דא"כ כבשונות ע"כ נמי לא מהני מדלא כללו הכ' בהדי אשר יבא באש דהיינו ליבון דס"ד דהו"ל לגמרי ככסף וזהב קמ"ל דלא הוה ככסף והגעלה ל"מ לי' ומ"מ כבשן מהני ואמנם בכל זאת יש להשיב דאפי' לדידן י"ל מגיעולי נכרי' ואמנם הא תלי' בפלוגתת ר"ש ורבנן דר"ע כמבואר בתוס' ע"א בסוגי' דנוטלפ"ג דלר"ש דס"ל אפי' קדירה שאב"י אסרה תורה בגיעו"נ וא"כ לא ילפי' מגיעו"נ כלל והגעלה דמהני לדידן היינו מטעם סברא חיצונה כבולעו כך פולטו וא"כ גם הא מלתא דכ"ח אינו יוצא מידי דופיו לא נוכל ללמוד מגיעולי מדין משא"כ לרבנן דר"ע דס"ל לא אסרה תורה אלא ב"י אלא דמ"מ חידוש הוא דב"י נמי פגמא פורתא א"כ עכ"פ הגעלה מהתם ילפי' דאל"ה למה מגעילין וא"כ שפיר מהתם ילפי' דכ"ח אינו יוצא מידי דופיו. וא"כ רק לר"ש יק' קו' תוס' ונ' דלכאורה לר"ש באמת בישול בלא בלוע שרי רחמנא דאס"ד אסור כיון דר"ש לא יליף מריקה ושטיפה בקדשי' קלים מחטאת דס"ל גזיה"כ הוא מנ"ל דעירה אוסר כלל בכל אי' שבתורה וכ"ת באמת אינו אוסר לאשמועי' תנא דק"ק בעירה אפי' הגעלה א"צ בשלמא אי בישול בלא בלוע שרי רחמנא א"כ הטעם משום בלוע ש"מ עירה מבליע וא"כ לר"ש ממילא לק"מ:

באו"ד דליכא למימר מדאוריי' חייס עליי' נ' כוונתם לדחות תי' רש"י שכ' דקרא במשכן מיירי ולא שייך כבשונו' אמנם היסק פנימי ע"י גומרי בהדי חיצון הרי מהני אלא דחיישי' לחס עליי' ובקרא ל"ש זה.

בסו"ד והק' הצו"ק א"כ הדרא קו' תוס' לדוכתא דלמא לעולם בכ"ח מהני הגעלה ושבירה דכ' רחמנא לרבותא וכמ"ש כאן בתוס' ונ' דלכאורה למה כ' רחמנא האי בו לרבות עירה בכ"ח ולא כ' בכלי נחשת לענין מריקה ושטיפה אע"כ דס"ד עירה אינו מבליע כ"א כ"ק ולזה מהני מריקה ושטיפה אפי' בכ"ח וא"צ שבירה קמ"ל קרא דגם בעירה צריך שבירה והתינח אי צריך שבירה בכ"ח משא"כ אס"ד דשבירה דכ' קרא לרבותא בעלמא הדרא קו' לדוכתא למה לא כ' קרא לעירה גבי כלי נחושת

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה