אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ה בע"ה ליקוטי ס' חות יאיר:

ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט

בע"ה ליקוטי ס' חות יאיר:

בע"ה ליקוטי שו"ת צמח צדק.

סי' ט' וכל ל"ת נשים חייבים עיי' ברכות פ' מי שמתו מהו דתימא כיון דכ' ערב ובקר כמ"ע שז"ג דמי הרי דאפי' בדרבנן פטורי' מהז"ג ועיי' תוס' שם ד"ה ובתפלה דרש"י לא גריס כן.

סי' ט"ו ד"ה האמנם בחלוקה הכ' צ"ע כיון דאומר שמתחרט ע"כ מתחרט דאל"כ אמאי שואל על נדרו:

שם ד"ה ונבא לסניף הרביעי גזרו להרחקה צ"ע דלכאורה בטלטול ל""ש חזי לאצטרופי דהרי עומד לפוש משא"כ בתחומין למה לא נאמר חזי לאצטרופי ואמנם נ' דא"כ ע"כ נבא לומר דאל יצא איש ממקומו דווקא וכד' הצדוקי' ח"ו א"וו דווקא שיעור תחומין קבלנו לא זולת:

סי' מ"ח פ' אין בין המודר ובקרבן עדה שם הביא פי' זה בשם תשובת רשב"א סי' ע'.

סי' ס"ו מונעים המנהג לעשות כן ומ"מ צ"ע למה לא יאסר משום דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו.

סי' ע"ב וכן בהיפך נ' כוונתו לאסרה אנפשיה דלא נימא אין אדם משים עצמו רשע הואיל והוה דרך ווידוי ומרן זי"ע בשו"ת חתם סופר חלק יו"ד סי' ד' לא פי' כן.

סי' צ"ד ד"ה כל המיקל בארץ היתר לחדש בח"ל צ"ע במנחות פ' ר' ישמעאל שם רבנן דבי רב אשי קסברי חדש בחו"ל דאוריי'.

שם ד"ה וכל היכא דפליגי רב ושמואל צ"ע כמאן נפסוק לא ידענא מאי מס' לי' ס' איסורא לחומרא וס' ממונא לקולא

סי' ק"ט ההיזק מגיע גם לו צ"ע כיון שהחזירה הקמח לחנוני מה היזק הגיע לה.

סי' ק"ס דמטעמת א"צ ברכה לכאורה האי דטועם לקיים חיים זכו עדיף דהכוונה שיאכל קצת בע"ש ממה שיבשל לשבת.

סי' קפ"ה דאלפני דלפני לא מפקדינן צ"ע היינו בנכרי דווקא אבל לא בישראל עיי"ש פ"ק דע"א:

סי' קפ"ח ס"ל טעם אחר עיי' שבת ס"פ שמונה שרצים רב כר"ש ולא מטעמי'.

סי', קצ"ב ואין בהם מחלוקת צ"ע ממה שנחלקו ספ"ק דקידושין על ערלה הלכה אי הל"מ אי הלכות מדינה.

שם ד"ה אמרתי אחכמה וכזית לקרבן פלוגתא דר"ש ורבנן

שם ד"ה ובגמ' דנזיר במספר מחיצות דהל"מ צ"ע בסוכה שם פליגי אי יש אם למקרא או למסורה.

באו"ד ש"מ דס"ל לשון הלכה הוא הל"מ צ"ע קידושין שם עיי' לקמן

שם א"ל לשמואל צ"ל ליהושע.

סי' ר"ה שמבזה עצמו בשכר צ"ע בשכר מאי בזיון שייך הרי א"ל רב לרב כהנא פשוט נבילתא בשוקא ולא תאמר גברא רבא אנא:

סי' ר"י כמ"ש רבינו נסי' על ה"ה הרמב"ן ד' רבינו נסים תמצאם בריב"ש סי' קנ"ז.

סי' רי"א ואפי' בלוקח שפחה צ"ע א"כ משכחת סמפון בעבדים

סי' רכ"ח ברחוב של יהודים כצ"ל.

סי' של"ה נפליתי בסבך הקרדומות לפי סוגי' דב"ב סברא דבן י"ג כשם שהוא בר עונשין בב"ד של מטה כך הוא בב"ד של מעלה:

בע"ה ליקוטי שו"ת מנחם עזריה מפאני

סי' כ"ו עלי חטאת בספרים שלנו הגיהו ברש"י הרי עלי קרבן

סי' ע"א קימה דרבו הנה רש"י ריש פ' כל שעה על הא דדריש ר"ע חת ה' לרבות ת"ח כי מורא רבך כמורא שמים מ' דהכל חד אמנם הרע"ב במ' אבות יליף מורא רבך מאדוני משה כלאם עיי"ש מ' דס"ל דמורא רבך לחוד:

סי' ע"ד ומדתנן בסוף מס' ערלה דברים אלו צריכין עיון התם אכלאים בחו"ל קאי וכי מתני' דלעיל בחו"ל מיירי אולי כוונתו דהך דיוקא דפרוץ כעומד היינו בחו"ל וצ"ע.

סי', פ"ד וכן עמא דבר עיי' רש"י ברכות נ' שם וצ"ע למה בחר לו הגאון המחבר דרך אחר.

סי' פ"ט דכ"ע לא חייבו צ"ל דע"כ ר"ת דעד כאן לא חייבו

סי' צ"ד דמחשבה בלבד מפגלת צ"ע א"כ למה הוצרך הש"ס בסוגי' דכהני' פ' הניזקין למימר כ"ג ביוה"כ יוכיח לימא כהן המפגל במחשבה בכל ימות השנה יוכיח.

בע"ה ליקוטי ס' ברכי יוסף חלק או"ח

סי' כ"ז ד"ה אמנם שמעתי שפיר כתב הרב יש כעין ראיה לזה דבטבל כל הגוף בעי' נסתפג משא"כ בקידוש ידים ורגלים אמנם יש לפקפק קצת דברוח הבגד אינו מונח כלל על בשרו משא"כ במים:

סי' ל"א סעי' ב' וכמעשה בחול נ' ד' הרדב"ז דאין דנין אפשר משאי אפשר ויש לרמז לדינא וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים.

סי' ל"ב סעי' ב' סוד"ה אמנם לקושטא עד מוצאי וכ"כ תוס' חולין ל"ח ע"ב ד"ה זה פי' למיתה וזה לחיים עיי"ש.

באו"ד בן שבעה לראשון צ"ל בן תשעה:

סי' מ"ו סעי' ז' סוד"ה ויש להעיר ואין להאריך בזה ועפ"י מה שנמצא בס' המקובלים דע"י חטאות האדם לפעמים נשמתו מתגלגלת גם בעכו"ם יש לישב:

סי' נ' סעי' ב' הביא מהירושלמי והביאו הרי"ף פ' היה קורא.

סי' נ"ה סעי' ד' הנוצר ע"י ס' יצירה ואם איתא דמצטרף למ"ש הרא"ש שם דבפ' זכור היה א"כ בשבת היה וודאי בריאה מלאכה דאוריית' משא"כ שחרור ותו יל"ד אטו יהא עדיף משאר ישראלים דבעי בני י"ג ובזה נ' דנסתפק הח"צ וגם ע"ז יש לפקפק דסי' גדלות מנ"ל:

סי' ס"א סעי' ב' אחר יוצר המאורות עיי' ב"י ויש לחלק:

סי' קנ"ח סעי' ד' ומדבריו מוכח וא"כ מאחר דהפוסקים הסכימו

סי' תע"ו לאכול כרפס פחות כזית ואעפי"כ נוטלין לידים ש"מ דגם פחות מכזית בעי נ"י ועיי' לקמן סעי' ז'.

סי' רנ"ה סעי' א' דליכא משום מוקצה ונ' דאפי' ע"י עכו"ם הוצרך לאשמועי' למימרא דלא דמי למסתפק משמן שבנר דהתם אפי' ע"י עכו"ם אסור מדחייב משום מכבה.

סי' רע"א בשיורי ברכה דין ה' שבירך המוציא ונ' למאי דקיי"ל דבדרבנן מצות א"צ כוונה וא"ל ברכת קידוש הוה דאוריי' מ"מ ברכת המוציא או בפה"ג לרוב הפוסקי' רק דרבנן, וא"כ גם בלא כוונה יצא ועיי' מ"ש כאן אות ג' בשם הירושלמי:

סי' ער"ב שיורי ברכה דין ס' זכור וזכרת כי עבד היית בפ' ואתחנן.

סי' תקכ"ז. סעי' י"א שעירב בדג מליח עיי' מ"ש מג"א בנאבד העירוב וצ"ע לחלק:

בע"ה ליקוטי שו"ת רשוד"ם חלק או"ח יו"ד.

סי' א' ריש הסי' עיי' מ"ש ע"ד אלו תשו' מ"ע סי' ק"ט:

יו"ד סי' פ"ו ד"ה גם כי מהמיי' מקיים תירוץ זה צ"ע דאדרבא כ' שם דהפי' האחרון נ' יותר וגם כ' דליתא בלאו והן א"כ מבואר דלבטל לאוכל כוונתו וצ"ע

סי' קל"ב שהיה במאסר צ"ע:

סי' קמ"ח רוצים לרגום אותו באבני' עיי' רש"י סוף בשלח ע"פ עבור לפני העם והרב לא דק בזה:

סי' קנ"ג סוד"ה הרי הוכחנו בנ"ד אדמ"ו צ"ל כב"ד א' דמי.

סי' קפ"ז דלת למעלה צ"ע אי מותר למחוק למה יתלה הד' ולא ימחוק הה' ויכתוב ד' וה' ויש לדחוק דמיירי במקום שאינו יכול להוסיף אפי' אות א' ודוחק.

סי' קצ"ז בסוף הסי' ה"ה פ"ט מהל' אישות כצ"ל:

סי', קצ"ח אין לטבול בחמי טבריא וצ"ע מ"ט אי משום דלא חזי לשתייה הרי גם מי הים לא חזי לשתייה ומשנה שלימה שנינו כל הימים כמקוה ועוד כמה משניות וצ"ע:

בסוגי' דעליה פ"ק דיבמות ד"ה עוד קשה דרבא דבחול מצוה עבדי נ' דהיינו דווקא אם אין העדים שם בעת מיתה דאל"כ אמרה תורה יד העדים תהיה בו בראשונה:

בע"ה ליקוטי ס' גידולי תרומה:

שער א' ח"א סעי' ב' ונותני' ללוה צ"ל למלוה.

שם ח"ג ג"ת סעי' ב' איירי בשליח ב"ד צ"ע אטו קרא לגברי אלמי וע"פ כ' ודוק בל' הרי"ף.

שער ב' ח"א גי"ת סעי' ב' כ"ע יודו וכההוא דאמרי' פ' הכותב דאמרת פריעת ב"ח מצוה אמר לא ניחא לי דלעביד מצוה מהו א"ל כדתניא מכין אותו עד שתצא נפשו.

שער ג' ח"א גי"ת סעי' ד' יקבל חרם כצ"ל:

שער ד' ח"ג גי"ת סעי' ז' גבי שבועה נמי יש להשיב דשבועות יתומים תק"ח ואיהו לא אתני אלא שלא יאמר הוא אשתבע לי דלא פרעתיך.

שם ח"ז סעי' ב' דגרסי' בגמ' פרק מי שהיה נשוי כצ"ל

שער ו' חלק ב' גי"ת סעי' ב' דדין איש שמכר וצ"ע אדרבא מהי"ת יהא יכולת ביד הבעל למכור נ"מ של אשתו והרי בנ"מ לכ"ע הדין עמה.

שער ז' ח"א סעי' א' דכפר בכל חייב כצ"ל:

שם גי"ת סעי' ה' לא החמירו בה יל"ד דנ"מ אם נשבע לשקר מה לי היסת או דאורייתא ולמה לא לאיים עליו ומכ"ש לד' הרמב"ם דגם בהיסת בעינן שם ולא כינוי:

שער י"ט סוף ח"כ ולא ירדתי לסוף דעתו אולי משום דמסחתא מקום פרהסי' הו"ל מיגו דהעזה.

שער כ"ב גי"ת מלוה גופי' משום דמסתמא אולי גם כאן לוה למה יפקיד שטרו ביד אחר, אם פרעו או מחל לו קורעו:

שער כ"ח משא"כ במוכר צ"ל במזכה.

שם גי"ת בסוה"ד לא הוה מסתפי כצ"ל.

בע"ה סוגי' דטבעת של ע"א פ' התערובת (מהדורא קמא)

טבעת של עי"ז הנה מש"ס לקמן ע"ב מבואר דהא דנקט ר"נ טבעת לאשמועי' אף דלא מנכרא נפילתה אלא דיש להק' מאחר דר"נ מדר"א יליף למלתי' ור"א ראש הוא דנקט וא"כ טבעת מנ"ל לר"נ ונ' דר"א נקט ראש וכרעים ותרתי ל"ל א"וו לא זו אף זו קתני דהראש שנותנין עליו הפדר הוא חשוב יותר מכרעים וקאמר ר"א לא זו הראש דמנכר נפילתו דוודאי תלי' בי' אלא אפי' הכרעי' כמו כן תלי' בהו אף דלא מנכרי כ"כ אא"כ יק' ארבה מנ"ל למימר דבעי' חבית דווקא ונ' דרבה ור' יוסף פליגי אי הל' כר"א או כרבנן דרבה ס"ל לית הל' כר"א אלא דרבנן לא פליגי עלי' דר"א כ"א בקדשי' דכיון דנדחו נדחו אבל בשאר אי' מודו רבנן וס"ל לרבה דלרבנן בעי' בשאר אי' מיהת מנכרא נפילתה וכ"ת מנ"ל לרבה דרבנן פליגי עם ר"א בתרתי וי"ל דאי לאו דפליגי רבנן עם ר"א גם לענין מנכרא נפילת' ל"ל לר"א לאשמועי' דאפי' בכרעי' דלא מנכרא נפילתה אמרה למלתיה איוו משום דרבנן פליגי עלי' בשאר אי' היכא דלא מנכרא נפילתה קמ"ל ר"א דפליג עליי' בתרתי בחדשי' ולענין מנכרא נפילתה ואמנם רב יוסף ס"ל דרבנן אפי' בשאר אי' פליגי ורבה ס"ל הל' כר"א וממילא לא בעי' מנכרא נפילתה וכדכ'

אלא דיק' למה נקט רבה אבל תאנה לא למה לא קאמר אבל טבעת לא ונ' דהנה תוס' כ' לקמן סוד"ה ס"ל כר"א דלדידן דקיימ"ל כר"א דיוליך הנאה לים המלח אפי' בתערובות הראשון שרי ע"י הולכת הנאה לים המלח וא"כ אפי' לא אמריי הך דנפל היינו דאי' שרי ג"כ משום דר"א ע"כ לא קאמר רבה אבל טבעת דס"ל דבטבעת מודה ר"ל משום דר"א:

אא"כ יק' אד' הרמב"ם דפסקה לדר"א ומ"מ פסיק דבטבעת שני' בעי' וכ' הכ"מ דבעי' מנכרא נפילת' אמנם כד דייקא ל' הרמב"ם תמצא דס"ל דלא אמר ר"א כ"א בפת שאפאה בעצי אשרה ונתערבה התם הוא דמהני הולכת הנאה לא זולת אא"כ הדרא קו' לדוכתא אמאי לא קאמר רבה אבל טבעת לא ונ' דהכ"מ כ' מסידור ל' הרמב"ם מבואר דנפל לים הגדול לא מהני כ"א מטעם ס"ס והנה בס"ס בע"א נחלקו רב ושמואל וא"כ שמואל פליג אהך דרב ורב דאכפל עוד לאשמועי' דס"ס שרי' צ"ל משום דבא לאשמועי' דאעפ"כ א' מס' אוסרת וכמ"ש רש"י לקמן דכיון דאמרי' איסורא ברובא איתי' לא שייך ס"ס ומ"מ אי הוה נקט רבה אבל טבעת לא שמא הייתי אומר משום דר"ל ס"ל בס"ס בע"א כשמואל לכך נקט תאנה למימר דאפי' בתרומה דמהני גם לשמואל ס"ס נפילה לא מהניא.

אמנם רש"י פי' טבעת שנתקשטה בו ע"א נ' כוונתו דלטעמי' אזיל דס"ל סוף פ' השוכר דהא דע"א לא בטלה היינו צורה חשובה וח"כ אמאי טבעת לא בטיל א"וו מיירי בטבעת שנתקשטה בו ע"א ומסתמא חשובה הוא כיון דעשאה לנוי לע"א ושפיר לא בטלה ומ"מ גם לרש"י מיושב מדוע נקט רבה תאנה ולא נקט טבעת דס"ל לרבה דר"ל לא פליג אדר"נ ודווקא לאפוקי תאנה אתא ר"ל במה דנקט חבית אבל בטבעת דחשיב אף דלא מנכרא נפילת' מ"מ נפילתה יש לה פרסום וג"כ לא אתא למשרי בלא נפילה וע' רש"י לקמן

ויש להביא ראי' לד' רבה מדנקט ר"נ למאה טבעות ולכאורה בע"א מה לי מאה מה לי עשר או רבוא הו"ל למנקט כדנקט הרמב"ם בכמה טבעות אלא משום דר"נ אדר"ל קאי ור"ל ע"כ נקט מאה דאיהו חבית סתומה קאמר וחבית סתומה במאה אתמר דלפחות ממאה לא אצטריך למימר סתומה דפחות ממאה כולה מילי לא בטילי ולהכי נקט ר"נ נמי מאה כלומר מאה חבית לאו דווקא אלא אפי' מאה טבעות וש"מ דיש סברא לחלק בין מנכר נפילה או לא והיינו דרבה וס"ל כמ"ש דר"ל אשמועי' בטבעת הואיל ואי' לי' פרסום מקרי מנכר נפילתה אמנם כ"ז אי טבעת הוה דבר חשיב כד' רש"י שפיר קאמר רבה תאנה דווקא אבל טבעת מודה ר"ל אאס"ד כד' המפ' דבע"א כל מילי לא בטיל הדרא קו' לדוכתא אמאי קאמר רבה אבל תאנה לא וצ"ל כמ"ש לעיל

והגה הא דשנה הרמב' ל' הש"ס ונקט שנפל לכמה טבעות לפמ"ש דר"נ נקט למאה לאפוקי מדר"ל למימר דלא בעי' חבית דווקא והרמב"ם דנקט להל' כרבה ופסק כר"נ כ' הכ"מ לחד תי' דמ' לי' ב' טבעות מנכרא נפילתן לזאת שנה הרמב"ם ל' דר"נ דלא תידוק מני' דלית הל' כרבה מאחר דהרמב"ם פסק כרבה.

ונפלה א' פי' בתוס' דנפלה אחת גרסי' דלא נפ' כפי' הרמב"ם דזוג א' קאמר ר"נ וכן מבואר מל' נפלה דעל זוג שייך נפל ל' זכר ולא נפלה וא"כ י"ל להרמב"ם דמפ' אנא תרתי קאמינא שנפלו שנים אמאי נקיט ר"נ מעיקרא ל' משובש אמנם למ"ש הכ"מ לתרץ דהרמב"ם פסק כרבה בתאנה ופסק בטבעת כר"נ משום דשנים מנכרא נפילתן ויישב עוד בזה מ"ט פסק הרמב"ם דבחבית בחד סגי וא"כ מ' לכאורה דאף דמפ' הרמב"ם בפי' המשנה דהא דהתיר ר"א דווקא בקרבו שנים ולא כפי' רש"י מ"מ בחיבורו חזר בו ופסק כרש"י דהא דשני ר"נ תרתי קאמינא היינו כרש"י ושנים דאצטריך היינו משום דבעי' מנכרא נפילתה ושפיר נקט ר"נ נפלה אחת:

אלא דק' לפי"ז למה השמיט הרמב"ם הא מלתא דבעי' שיאכלנו שנים שנים ונ' דוחק דס"ל כד' המפ' בבד"ה להרא"ה דלא קיי"ל כר"א דאמר לא התיר ר"א ובשלמא להכ"מ יש לתרץ דס"ל דהרמב"ם לעולם מפ' בש"ס כפי' בפי' המשנה אלא דמ' לי' גם טעמא כר"א משום דבעי' מנכרא נפילת' אלא שבפי' המשנה כ' בפי' טעם אחר ותי' אמאי מקרי ראש לא מנכרא נפילתו ולזה נ' דד' הרמב"ם דר"נ לנפשי' מדנקט נפלה א' ש"מ דלית לי' דר"א דבעי' שנים שנים וטעמא דמלתא דלכאורה מנ"ל לר"א דלא התיר ר"א אלא שנים שנים ונ' דק' לי' לר"א אי ס"ד דנפל א' דהיינו הקריב א' סגי א"כ ס"ל לר"א ס"ס מהני והרי ר"א ס"ל בעצי אשרה כפי' רש"י דלא מהני ס"ס ולחלק בין ע"א לשאר אי' לא מ' לר"א א"וו לא התיר ר"א אלא שנים שנים וא"כ היינו טעמא דסמכי' אס"ס משום דמצטרף לס"ס סברת רש"י אמנם ר"נ דבשטת רב קאי ורב מתיר ס"ס בע"א ואף דגם התם יש לצרף אי' ברובא איתי' מ"מ לר"א גם הך סברא לא מהני דהרי גם בנתערבה באחרות ואחרות באחרו' שייך אי' ברובא איתא וכיון דרב פליג אדר"א לא בעי שנים שנים ולדחות ד' המק' הוא דקאמר ר"נ תרתי קאמינא ויש ראי' ג"כ מדלא קאמר ר"נ למלתיה בתאנה של תרומה ש"מ דבטבעת הוא דקאמר ר"נ וכד' רש"י דטבעת חשוב בעי' אבל בתאנה מודה ר"נ דלא מנכרא נפילתה.

והנה במ"ש הכ"מ בה' ע"ז דמסידור ל' הרמב"ם מבואר דס"ל נפל א' מהם לים מהני מטעם ס"ס מ"ש ליישב קו' הרשב"א במ"ה על פי' הרמב"ם אנא תרתי קאמינא היינו שנפלו שני' לים מה לי א' או שנים ואמנם מאחר כי עיקר הטעם משום ס"ס א"ש דלכאורה יק' הא אין זה ס"ס דכ' תוס' בכתובות סוגי' דפ"פ דס' שאינו מצוי לא מהני לס"ס וא"כ גם כאן אין לך אינו מצוי יותר מזה דאדרבא כל דפריש מרובא פריש אמנם לד' הרמב"ם דשנים נפלו לים א"ש דכיון דאמרו חכמי' אי' זה לא בטיל הו"ל קבוע דרבנן וכל קבוע כמחצה ע"מ נמצא אם נפלו שנים אנו אומרי' כמ"ש הרמב"ם דא' מהיתירא וא' מאי' ועד"ז יש ליישב דק' לכאורה אי טעמא דר"א משום ס"ס א"כ חכמי' דפליגי עלי' לית להו דס"ס שרי ואמאי אצטריך הש"ס לאתויי בריי' דר"י מרמוני בדן ולא מייתי מחכמי' דג"כ לית להו ס"ס אלא דיש לדחות דלמא טעמא דרבנן דס"ל שחוטין נדחין אמנם א"צ לזה די"ל טעמא דרבנן דס"ל דווקא בקבוע דאוריי' אמרי' קבוע להקל וכמו שביאר הש"ך קו' אבל בקבוע דרבנן לא אמרי' קבוע להקל כ"א אמרי' כל דפריש מרובא פריש והו"ל ס' שאינו מצוי ולא מקרי ס"ס:

ואמנם הא דפסק הרמב"ם בה' תרומות דסגי בחבית א' וה"נ מ' פשטא דש"ס וכמ"ש הרא"ה בבד"ה דמה"ט י"א דאין הל' כר"א דאמר לא התיר ר"א אלא שנים י"ל כמ"ש הכ"מ שם כיון דתרומה בזה"ז דרבנן סמכי' אפי' אס' שאינו מצוי.

ובמ"ש י"ל קו' הרשב"א במ"ה והביאה גם הרא"ה בבד"ה על פי' דשני' היינו שהקריבו שני' א"כ מאי מותיב הש"ס לקמן מסיפא וחכ"א אפי' קרבו כלן חוץ מא' הרי באמת להרמב"ם. לר"א גם א' יקרב וכן מאי משני מאי א' זוג א' מה לי זוג א' או ב' אמנם למ"ש א"ש דמאחר דטעמא דר"א משום ס"ס והינו ס' הוקרב ראש הפסול או לא את"ל לא הוקרב שמא זה שאנו מקריבין עכשיו הוא כשר אמנם התינח כ"ז שיש כאן מיהת זוג אמנם אם אין כאן אלא א' לא הוה ס"ס והיינו דמק' הש"ס לדידך דמצרכת נפלו שני' ע"כ טעמי' דר"א משום ס"ס ובעי' שני' משום ס' המצוי וכמ"ש א"כ ע"כ בלא נשאר אלא א' דליכא ס"ס מודה ר"א ומאי קאמרי רבנן חוץ מא' ומשני מאי א' זוג א' ושפיר לר"א יקרב:

ומ"מ ממאי דס"ל להרמב"ם דשריותא דנפל א' לים הוא משום ס"ס שפיר דייק לי' להרמב"ם דבע"א תערובת השני ע"כ מותר דגם הכא הס' השני מותר והק' הכ"מ מ"ש מרמוני בדן ותי' משום חומרא דע"א בדילי טפי ודבריו צריכין ביאור גם יק' מתרומה דנפל א' לים מהני מטעם ס"ס והרי דהס' השני מותר ונ' דהא דבעי' ג' תערובת ברמוני בדן י"ל משום קו' הרא"ה בבד"ה דהיינו אם אנו מתירין תערובת השני ע"כ לא נתיר כ"א בזא"ז כמ"ש תוס' והרמב"ם שלא ביאר י"ל מדנקט טעמא משום ס"ס ממילא ידעי' דבב"א אסור דהרי אין כאן ס"ס וא"כ יש לגזור זא"ז אטו ב"א ומה"ט בעי' ג' תערובת אמנם כ"ז ברמוני בדן דאסורי' בהנאה ג"כ ושפיר יש לגזור שמא ימכרם בב"א משא"כ בחבי' של תרומה דעל אכילה אנו דנין וכי יאכל כל החבית בב"א שפיר סגי ב' ספקות והמעיי' בהרמב"ם ה' מ"א גבי רמוני בדן יראה כי הרמב"ם בערלה נקיט להך דג' תערובת אמנם מע"א קשי' דג"כ על אי' הנאה אנו דנין וא"כ שפיר יש לגזור שימכרם ביחד ונ' דהנה חליפי ע"א אסורי' בהנאה ואם נאמר לו דבזא"ז יוכל למכרם ולא בב"א מתיירא שאם ימכר בב"א יאסור הדמי' משום חליפי ע"א ובוודאי ישמע ולא ימכור בב"א משא"כ ברמוני בדן של ערלה דחליפי' מותרין וודאי יש לגזור ומשו"ה בעי' תערובת.

ועד"ז י"ל קו' ב"י על הטור שכ' בנפל א' לים דלאדם א' אסורי' והק' הב"י מד' תוס' שכ' גבי ב' תערובת דבב"א אסור לאכול התערובת הב' מ' בזא"ז אפי' לאדם א' שרי ותי' הב"י כבר תמהו עליו הטו"ז והש"ך ולכאורה הי' אפשר לומר דהתוס' לרבותא נקטו דאפי' בב"א שרי לאכול התערובת הג' ומשום היתירא דתערובות הג' נקטי תוס' בתערובת הב' ג"כ בב"א אמנם א"צ לזה.

אמנם ס"ל להטור ג"כ כהרמב"ם דנפל א' לים מהני מטעם ס"ס והא דבעי' שתים היינו משום דלהטור מיירי בנפל א' לחוד והו"ל ס' שאינו מצוי ובעי' שתים שתים דמהני קצת וכמ"ש רש"י דמדהאי היתירא האי נמי היתירא ומ"מ עיקר הטעם משום ס"ס ובאדם א' שאוכל כולן הרי ליכא ס"ס אמנם בב' תערובת אפי' אוכל אדם א' כולן כיון שאינו אוכלן בב"א איכא ס"ס דכ"ז שא' לפנינו אמרי' היינו דאי' ושרי' מטעם ס"ס דלמא לא נפל כאן אי' כלל ואת"ל נפל שמא עדן הוא באותו הנשאר וכשאתה מגיע לאחרון אתה אומר שמא לא נפל כאן אי' ואת"ל נפל שמא נאכל וכ"ת הרי נאכל הו"ל הפילו דל"מ לא היא כיון דבהיתר עפ"י הוראה אכל ל"ד להפילה וכעין זה כ' הבה"ז על ד' הצ"ק שכ' דאי ימותו בידי' היינו הפילה וכ' הבה"ז כיון דמצווה לכך לא הוה הפילה וה"נ ל"ש וכ"ז בב' תערובת משא"כ בנפל א' לים כיון דלא נשאר אלא א' מאי ס"ס איכא וכ"ת נימא ג"כ דלמא נאכל היינו ס' דנפל לים ושם אונס חד הוא וא"כ בב' תערובת גם הטור מודה לד' תוס' דאפי' לאדם א' שרי בזא"ז ודווקא בנפל לים כ' כן הטור ומטעם שכ' וגם התוס' י"ל דמודים לו בזה.

אמנם הצ"ק הק' הרי באכילת מזבח הו"ל אדם א' ואמאי מהני נפל א' לים וי"ל דאדרבא מה"ט באמת פליגי דרבנן עלי' דר"א דס"ל לאדם א' לא מהני נפל לים וא"ש דהרמב"ם אף דפסק כרבנן מ"מ פסק בנפל לים מהני והכ"מ תי' משום דטעמא דרבנן דשחוטין נדחין ועדן ק' הרי הרמב"ם פסק אין בע"ח נדחין ופסק א' ברבוא ימותו כלם ולמ"ש א"ש משום דאכילת מזבח הוה אכילת אדם אחד ולרבנן לא מהני כה"ג נפל לים וכ"ת הרי הרמב"ם לא הזכיר כלל מזה דלאדם א' אסור י"ל כיון דרמז הרמב"ם דהטעם דנפל לים מהני משום ס"ס וכמ"ש הכ"מ ור"ל מדשנה ל' הש"ס וסדר תחלה ס"ס ואח"כ נפל לים ממילא ידעי' דבאדם א' דל"ש ס"ס אסור וכ"ת אכתי בתרומה למה סתם הרמב"ם ולא ביאר דהרי התם לא דיבר הרמב"ם מס"ס י"ל דבתרומה בזה"ז דרבנן פסקי' כר"א דגם לאדם א' מתיר:

וקו' הצ"ק יש ליישב ג"כ עם קו' התוס' שהק' האיך סמך ר"נ אדר"א הרי טעמא דר"א מקרא דמום בם אמנם י"ל דקרא לא גלי לן כ"א אף דעובר דמי לאדם א' שרי בנפל א' לים אבל עיקרא דשריותא לא ילפי' כלל מקרא.

תוס' ד"ה נפלה וכו' לכאורה מ' מדברי' דלא ס"ל דטעמא דר"נ משום ס"ס דס"ס אפי' בדאורי' מהני אמנם למ"ש לעיל אין ראי' ושפיר י"ל גם תוס' אי' להו דעיקר טעמא משום ס"ס אלא דמאחר דתוס' ס"ל דסגי בנפל א' א"כ הו"ל ס' ראשון אינו מצוי וכמ"ש א"כ ליכא ס"ס כמ"ש תוס' בכתובות ולזה כ' תוס' דהכא מהני אפי' ס"ס גרוע משום דמדאוריי' ברובא בטיל:

אמנם מד' רש"י נ' דלית לי' טעמא דס"ס כלל שכ' דלהכי מהני למסקנא נפלו שני' דאמרי' מדהאי היתירא האי נמי היתירא ר"ל דבטעם זה לחוד סגי ונ' דלכאורה דבר זה תלי' בפלוגתת רש"י ותוס' לקמן דלתוס' התערובת השני מותר מטעם ס"ס ומה הוא ס"ס ס' לא נפל כאן אי' את"ל שנפל שמא זה שאני אוכל או נהנה ממנו עכשיו אינו האי' וא"כ ה"נ י"ל ס' נפל לים האי' ואת"ל לא נפל שמא אינו אוכל עכשיו האי' דבב"א אסור כמ"ש הטור והמחבר ק"י אמנם לרש"י כ"ז שלא פי' א' מהתערובת השני למק"א לא שרי' התערוב' השני ומ' לכאורה מטעם דזה מקרי כעושה ס"ס בידים א"כ מ' דגם הכא לא שייך ס"ס ובלא ס"ס שרי הכא מטעם שכ' רש"י

והנה אי נימא דטעם ס"ס עיקר לד' תוס' בנפלה א' לים אין אנו צריכין לפ' דמ"ש תוס' הפילה בשוגג הוא משום קנסו שוגג אטו מזיד דיק' מדוע לא קנסו במק"א בשלמא במבטל אי' לכתחלה י"ל דלא דמי להכא דהתם ל"ד למקנס דבלא"ה מתיירא שמא יתוודע שהי' מזיד ויאסרו עליו ההיתר משא"כ הכא מאי יפסיד אמנם מנפלו. ונתפצעו דלא קנסי' שוגג אטו מזיד וודאי יק' דהאי לגמרי להכא דמי' אמנם אי כוונת תוס' דבשוגג הו"ל כעושה בידים ס"ס א"כ לק"מ:

ונ"מ מדברינו ד' הגש"ד בב"י ק"י דמחלק בנאכל בין נאכל מישראל דאז בשוגג מותר דל"ש לקנסו אטו מזיד דמהי"ת יאכל ישראל וודאי אי' ולא יאכל טפי ס' אי' אמנם למ"ש דהטעם דאפי' בשוגג הפילה לא מהני משום דעכ"פ עשה ס"ס בידי' א"כ אפי' נאכל ע"י אדם יש לחוש

אמנם נ' דד' הגש"ד בנויי' ליישב קו' הצ"ק שהק' על ד' התוס' אי אפי' בשוגג הפילה לא מהני אמאי מהני לר"א קירב ראשו של א' הרי הוה הפילה ומה שתי' הצ"ק דתוס' בגיטין גבי כהני' שפגלו במקדש כ' דבכהני' לא קנסו בשוגג לכאורה אין זה ענין להכא דהתם שפיר כ' תוס' דאי אמרת גם בשוגג משלם אתי לאמנועי משא"כ הכא מ"ט ימנע אמנם לד' הגש"ד דכ' דבאכלו אדם מודו תוס' א"ש דה"נ ליכא למגזר שיקריב הכהן במזיד וודאי אי' יותר מס' אי' אמנם למ"ש דד' הגש"ד אינם מוכרחי' הדרא קו' צ"ק לדוכתא אמנם גם בד' תשו' הרא"ש שהביא הטור קו' מיושב ג"כ קו' הצ"ק שכ' דמקמי דנודע האי' מודה ר"י דמותר בהפילה שוגג א"כ י"ל קירב דקאמר ר"א מיירי ג"כ בשוגג ואפי' למ"ש דהטעם משום ס"ס בידי' א"ש ג"כ ד' הרא"ש דמ"מ כיון שבשעה שהפילו לא הי' נודע האי' והס"ס נודע כא' עם האי' וודאי לא מקרי עושה ס"ס בידים

וג' להכריח קצת מד' תוס' דמ' להו טעם ס"ס לעיקר דהנה כ' תוס' אבל פרשה לא והביא ראי' מפרשו ארבעי' ולכאורה מאי ראי' הצריכו להביא לזה הרי כ' הרשב"א דע"כ פרשה לא דהרי כיון דאתה צריך לדון על המיעוט כמו על הרוב א"כ מסתבר יותר לאסור הרוב ולומר אי' ברובא איתי' ולא לאסור המיעוט אמנם לכאורה הרשב"א כ' כן לטעמי' דס"ל אי' ברובא איתא הו"ל וודאי ומה"ט ארבעי' שפירשו אפי' בפ"ע מותרי' אמנם לד' רש"י דאי' ברובא איתא והו"ל רק ס' ומשום ס"ס הוא דאין אוסרי' הארבעי' בתערובת א"כ שפיר י"ל דמ"מ אפי' בפרשה שייך על הנשאר תורת ס"ס ואין ראי' מסברת הרשב"א ולזה הוכיחו תוס' דעכ"פ ס"ס לא שייך ברובא דא"כ גם לקמן מ"ט הששים אוסרי' וע"כ כמ"ש רש"י דלחומרא מיהת אמרי' אי' ברובא איתי' וע' בל' תוס' ותמצא מ"מ פשט ד' תוס' מורין כמ"ש דד' תוס' כהרמב"ם דעיקר טעמא דנפל לים הוא משום ס"ס.

איתיבי רבא יל"ד הנה ב"ס לא נעלם מרבא מתני' דפירקין ש פלוגתת ר"א וחכמי' וא"כ ממ"נ אי אסיק רבא אדעתי' דרב כר"א אלא דלא ניחא לי' מ"ט שביק רבי' ועביד כיחידאה א"כ ליתיב לי' מפלוגת' דר"א ורבנן גופי' אטו רב כר"א אמרה לשמעתי' ואי לא מ' לי' הכי א"כ גם ממתני' לא פריך והאיך לא אסיק אדעתי' דמתני' רבנן היא וכ"ת עיקר קו' רבא דלמה שביק רב סתם מתני' דהיא דלא הר"א א"כ הך קו' הרי לא תי' ר"נ כלל ונ' דקו' רבא הי' עד"ז דוודאי פשיטא לי' דרב לא שביק רבנן ועביד כר"א אלא דס"ל לרב דטעמא דרבנן דפליגי אדר"א הוא דווקא באיברי' ומשום דס"ל שחוטין נדחין וכד' הכ"מ וא"כ בטבעת מודו רבנן וע"ז הק' לו הרי בע"ח אינן נדחין ומ"מ פליגי רבנן ואמרו אפי' א' ברבוא ימותו כלם וכמו שדחה הלח"מ ע"ד הכ"מ שם וע"ז משני לי' ר"נ לא הוא כ"א טעמא דרב דס"ל כר"א וכ"ת ואמאי עביד רב הכי ועוד הרי תנן סתמא כרבנן אמנם אדרבא מכח הך סתמא לא פסיק רב כר"א דס"ל סתם במתני' ומחלוקת אח"כ אין הל' כסתם ונ' דלזה רמז רש"י במ"ש על הוא דאמר כר"א מתני' היא ר"ל דוודאי אי תניא לדר"א וחכמי' בבריי' מ"מ אמרי' סתם במתני' ומחלוקת בבריי' הל' כסתם מתני' משא"כ השתא דתרוויי' מתני' הו"ל במתני' מחלוקת ואח"כ סתם ואין הל' כסתם.

רש"י ד"ה דמית כיון שמת נ' דרש"י כ' כן לאפוקי מד' תוס' דמפ' ימותו בידי' ול' הש"ס מ' כד' תוס' דלרש"י היכן תנן שכבר מת א' מהן ולזה כ' רש"י דל' כלן דייק הש"ס למה הוצרך שימותו כלן הרי במיתת א' מהן סגי:

וכ' רש"י עוד והנשארי' כלם יקרבו ומאי בעי רש"י בזה וי"ל דיל"ד כמ"ש לעיל למאי נקט ר"ב טבעת דווקא ולא נקט תאנה ונ' דמזה דייק להו להנך פוסקי' דמפ' דדווקא לענין אי' הנאה סמכי' אנפל לים ולא לענין אי' אכילה והרשב"א הק' עלי' מסוגי' דלקמן וי"ל דס"ל ר"נ פליג אהך סוגי' או התם בתרומה בזה"ז דרבנן ומ"מ ק' לרש"י מאי מק' רבא ממתני' דכל הזבחי' דלמא ר"נ דווקא לענין אי' הנאה קאמר וא"כ מתני' דכל הזבחי' י"ל דמיירי בכל הזבחי' הנאכלי' חוץ מעולה ומשום אכילת בשר הוא דאסר תנא דידן לזה כ' רש"י דעכ"פ אמאי ימותו כולן הרי אכילת בשר לא מעכבא ומוטב שיקרבו הנשארי' והבשר יצא לבית השריפה וז"ש רש"י והנשארי' יקרבו כלומר מקריבה לבדה הוה קו' רבא:.

רב דאמר כר"א הנה מזה הק' הראב"ד על הרמב"ם דלא פסק כר"א ופסק לדרב ונ' לתרץ עד"ז דמ' לי' לרבא דרב דנקט טבעת דווקא היינו משום דבא לאשמועי' כדאמרי' לקמן דלא מנכרא נפילת' והיינו דח' לי' לרבא הנה ד' רב דע"כ לא פליגי רבנן עלי' דר"א אלא משום דשחוטין נדחין וא"כ בטבעת של ע"א מודו רבנן הרי בטבעת דלא מנכרא נפילתה ע"כ לא מודו דבשלמא אי בעי' מנכרא נפילת' היינו דתנן ימותו כלן והתם לא שייך מנכרא נפילת' דכיון דאמרי' ימותו כלן הכי כל הזבחי' למיתה עומדין וכמתו דמו ומאי מנכרא שייך במיתה דא' מהן משא"כ אי לח בעי' מנכרא נימא דמית דאיסורא מית ור"נ הבין דחו' היא דרבנן ומתני' פליגי אדר"א והשיב לו רב דאמר כר"א ואז ביאר רבא דברי' ואמר הרי אמר ר"א לא התיר ר"א אלא שני' ומהיכן יצא לו לר"א זה וודאי משום דמ' לו דטעמחז דמתני' דא' ברבוא משום דל"ש מנכרא נפילתה וא"כ גם בטבעת פליג ר"א ומשני לי' בתר הכי ר"נ אנא נמי תרתי קאמינא ושני' הוה מנכרא נפילת'.

אמנם עד"ז מבואר מד' ר"נ דטעמא דבעי' שנים הוה משום מנכרא נפילתה וכמ"ש הכ"מ ור"נ נקט טבעת למימר דשני טבעות הוה מנכרא נפילת' אף דלא דמי לחבית וזה סותר למ"ש לעיל דבעי' שני' משום ס"ס אמנם גם עפ"י דרכינו א"ש דהכא מק' רבא דע"כ מדמוד' ר"א דא' ברבוא ימותו כולן ש"מ כדר"א דהתם דווקא בשנים מיירי ומשום דבשני' הוה ס"ס ואמנם דווקא התם בהקרבה דבידי אדם שייך אפשר לצמצם ומצי מיירו שהקריב שני' כא' משא"כ ימותו דמתני' דלא מפ' רבא לד' הרמב"ם דימותו בידי' דא"כ לא מק' מידי כ"א ימותו מעצמן ואטו ימותו שני' כא' מיירי ואפי' אי מיירי כה"ג הרי בידי שמים א"א לצמצם ושפיר ימותו כולן משא"כ לדידך דאמרת נפלה א' לים הגדול א"כ ס"ל דאפילו בא' מכשיר ר"א מתני' מני הרי בבע"ח לא פליגי רבנן עלי' דר"א דאל"כ לא שביק רב חכמי' ועביד כר"א ור"נ הבין בעיקר קו' למה שביק רב רבנן ומשני לי' דס"ל כר"א וביאר לו אח"כ וודאי מר"א לחוד דהוא אמורא לא מצי מק' רבא ארב דגברא אגברא קרמי' אמנם עיקר קו' רבא דמ' לי' ר"א יליף למלתי' ממתני' דא' ברבוא ולדידך ק' ואז הבין ר"נ קו' ומשני לי' אנא נמי זוג א' קאמינא:

תוס' ד"ה דאמר כר"א מבואר מדברי' דבקו' מ' להו דהא דאצטריך ביומא לר"א קרא דבם היינו לחד בתרי וכן פי' רש"י ביומא ואמנם צריך ביאור גדול היתכן שצריך לתערובת חד בתרי קרא הרי כ' אחרי רבים להטות ונ' להסביר על ג' דרכי' הדרך הראשון בשטת רש"י סוף פ' השוכר דאפי' ביבש ביבש דבטל חד בתרי מ"מ צריך להשליך א' ונ' טעם רש"י עד"ז דכולא מלתא דרוב מהני ילפי' מאחרי רבי' דכ' בסנהדרין וא"כ בעי' דומי' דסנהדרין כשם שהתם מס' לן אי כרוב אי כמיעוט ואמרה תורה לסמוך ארובא ה"נ כ"מ שיש ס' ואמנם כ"ז שלא השליך א' הרי יש כאן וודאי תי' וכה"ג לא אמרה תורה לסמוך ארוב והנה התם קאמר ר"א יקרבו כולן ואפי' א' לא יצא לבית השריפה וכה"ג אי לאו קרא דבם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובת ירצו הי' צריך להוציא א' לבית השריפה ועכשיו גלי קרא דע"י תערובת ירצו.

אמנם להפוסקי' דלא ס"ל כרש"י כ"א דא"צ להשליך אמנם להטור דס"ל דעכ"פ אסורה לאדם א' לאכלן היינו ג"כ מטעם הנ"ל דבשני בני אדם כל א' סומך על הרוב מטעם ס' משא"כ לאדם א' דאוכל וודאי אי' לא סמכי' ארוב וא"כ כיון דאכילת מזבח הוה אכילת אדם א' שפיר אצטריך קרא דבם הוא דלא ירצו למימר דאפי' אכילת א' שרי מזבח:

ועד"ז מיושב היטב קו' הצ"ק על הטור שפסק דלאדם א' לא מהני נפל א' לים הרי אכילת מזבח הוה אכילת אדם ח' אמנם למ"ש אדרבא משם ראי' לד' הטור דמדאצטריך קרא לתערובת דקרא ל"ל הרי אחרי רבי' להטות כ' א"וו דלאדם א' לא מהני אחרי רבי'.

ואמנם גם להחולקי' על הטור וס"ל דלאדם א' ג"כ שרי מ"מ מודו דבב"א מיהת אסור וכיון דבב"א אסור ממילא בקדשי' אפי' בזא"ז אסור דשמא יבאו י' כהני' וכ"ת הרי דחה את זה הש"ס לעיל בקבוע כבר יישב זה רש"י לעיל באמרו דוודאי בזריקה והקטרה שייך שמא יבאו בב"א והתם היכי דניידי הוא דקאמר הש"ס דלא שייך שיקחום ממקום אחד שפי' כולם בב"א אמנם עכשיו גלי קרא דאפי' בב"א שרי בתערובת א"כ שרי שפיר הנה זה פי' ד' הש"ס ביומא לפי מה שפי' רש"י וד' תוס' בס"ד ומ"מ הק' תוס' שפיר דמאי ראי' מייתי רב מהתם הרי חזי' עכ"פ דהתם גלי קרא למסמך בכ"ג ארובא וא"כ אין לנו לדין אדאורי' כלל ושפיר סמכי' בדרבנן אהך דהקריב היינו דאי' משא"כ בשאר אי' דלית לן קרא א"כ מדאוריי' כ"ז דליכא ספיקא לא סמכי' ארובא ומאן יימר לן דהך ספיקא דנפל א' לים הוה ספיקא וע"ז תי' ונבאר בס"ד לפנינו ומ"מ רש"י ביומא פשט דבריו מורין דמ' לי' לחד בתרי מפקי' קרא דבם וא"כ ק' קו' תוס' ונ' דרש"י לטעמי' לק"מ דלרש"י בכל אי' שבתורה אי משליך א' לים שפיר סמכי' ארובא ואי הוה אמר ר"א דא' יצא לבית השריפ' לא אצטריך קרא וכי אצטריך קרא דאף שמקריב כלם כשר ומ"מ כ"ז מדאוריי' אבל מדרבנן לא שרי' לי' להקריב לכתחלה ומ"מ אם הקריב א' אוקמוה רבנן אדאוריי' ומעתה ה"ה בע"א ה"נ מדאוריי' שרי לכתחלה להשליך א' כמו בשאר יבש ביבש אלא דרבנן לא שרי לי' אבל בנפל אוקמוה אדאוריי' כמו בקדשי':

ועתה נבוא לתי' התוס' הנה לכאורה מ"מ הדרא קו' תוס' לדוכתא מה לקדשי' דמדאוריי' אפי' חד בחד שרי ואקילו רבנן בחד בתרי משא"כ בשאר אי' דחד בחד מדאוריית' אסור אמנם כוונת תוס' עד"ז דלולי דכ' רחמנא קרא בקדשי' הי' מן הראוי להחמיר בהן יותר משאר אי' ואפי' בחד בתרי לא היינו מתירין משא"כ עכשיו דאדרבא אפי' בחד בחד הקיל הכ' ונהי דלא מוקמי' לה אדאוריי' בחד בחד משום שלא יהי' הדיוט חמור מהקדש אבל בחד בתרי דגם בהדיוט מותר לא החמירו חכמי' גם בקדשי' ואמנם אס"ד דבשאר אי' באמת אפי' בחד בתרי אסור מה ראו חכמי' להקיל בחד בתרי בקדשי' יותר מבחד בחד הרי מדאוריי' בקדשי' תרוויי' שוין אלא ש"מ דבשאר אי' בחד בתרי אמרי' הך דנפל היינו דאיסורא:

הא אמר ר"א כבר כ' לעיל ליישב דלאו גברא אגברא קרמי' אמנם מ"ש הוא בשטת הרמב' ועתה נבאר בס"ד לשטת רש"י דהנה הרא"ה בבד"ה הק' לשטת רש"י האיך שייך שיקריב כל הקרבנות וישחט שני' בב"א ותו היכא רמיזא ד' ר"א דבעי שני' דווקא בד' ר"א אמנם לדעתינו קו' א' מתרצת חברתה דהנה ר"א לא פליג כ"א באיברי' אבל בבע"ח לא פליג מ' דמודה דא' ברבוא ימותו כולן וה"ט דר"א לא התיר כ"א שני' בב"א וזה לא שייך כ"א בהקרבה דאז שייך לומר שמקריב שני ראשי' כא' ומדהאי היתירא האי היתירא משא"כ בזבחי' בע"ח דכל זבח צריך כהן בפ"ע מהני לן בת א' כלום דמ"מ בכל חד י"ל דלמא האי דאי' ומה"ט מודה ר"א והנה שפיר מבואר ממה דלא פליג ר"א ברישא דבעי' ר"א שני' שני' ומיושב קו' שניי' של הרא"ה וכיון דר"א מודה בזבחי' שפיר שייך בהקרבה ב"א בשחיטה הוא דלא שייך וזה עיקר קו' הרא"ה דמ' לי' דר"א פליג אף ברישא ולא היא ומעתה רבא מעיקרא ק' לי' אדר"נ דסתם למלתי' וקאמר הותרו כולן מ' אפי' א' א' ושפיר הק' לו ממתני' דא' ברבוא אמאי לא פליג ר"א ור"נ הבין כי קו' דמנ"ל לרב כלל הך סברא דהך דנפל היינו דאי' הרי מתני' לא מ' כן ומשני לי' מדר"א ופי' רבא קו' הרי ממתני' דא' ברבוא דייק ר"א דלא התיר ר"א אלא שני' שני' וכמו שבארנו ואת סותם ומ' דאפי' א' מתיר רב ומשני לי' אנא נמי תרתי קאמינא.

רש"י למכור הטבעות שני' שני' והק' הרא"ה בבד"ה למי ימכור ישראל הרי אסור ליהנות פי' לדבריו דאי ס"ל לרש"י דמותר ליהנות למה כ' רש"י ימכור לימא יהנה מהם שני' שני' א"ו ישראל מגופן אסור ליהנות ואי ימכור לנכרי יחזור וימכור לישראל ותו למה לא ימכור כולן בב"א ולמה לא נגזור זא"ז אטו ב"א אי ב"א אסור ובב' אחרוני' מה יעשה זה קיצור תו"ד הרא"ה והרשב"א במ"ה השיב דישראל שקונה מותר ליהנות מהם ועדן לא יישב למה ימכור כלל יהנה הוא מהם שתים שתי' ולזה נ' דד' רש"י כד' הטור דלאדם א' אפי' בזא"ז אסור ומעתה אי שרי' לי' ליהנות מהן צריך למוכרן וה"ז דומה ממש למ"ש הרא"ה לענין יבש ביבש שם דליכא למגזר וכן ל"ק למה לא ימכרם כולן לאדם א' וכן ל"ק שני' האחרוני' מה יעשה דכיון שמכר אפי' רק שני' מהם שוב מותר ליהנות מהנשארי' והעיקר דפחות משני' אסור למכור אבל מאחר שמכר שני' שוב הנשארי' מותרין אפי' כא ולק"מ.

והנה הרשב"א במ"ה שם הק' לפי' הרמב"ם דר"ל לא התיר ר"א אלא שני' שהקריב שני' מאי מק' הש"ס מסיפא ותי' הרא"ה דקו' הש"ס הי' מדאחד דסיפא דווקא דרישא נמי דווקא והנה לכאורה אדרבא בשלמא לד' הרמב"ם י"ל דקו' הש"ס הי' מדא' דסיפא דווקא דרישא נמי דווקא משא"כ לרש"י אדרבא ק' מאי מק' הרי לא התיר ר"א אלא שני' וטעמא מאי בעי שנים משום דלא סמכי' אהא לחודא דהך דנפל היינו דאי' וטעמא מאי לא סמכי' ע"כ משום דאי' ברובא איתי' מתנגד להך סברא והתינח בתחלת התערובת משא"כ בסופו דאדרבא אי' ברוב הנקרבי' איתי' אפי' א' א' סגי ומאי מק' הש"ס ונ' דהכא קמק' אי ס"ד דהך סברא מדהאי היתירא האי נמי היתירא מהני למה לא אשמועי' רבנן רבותא טפי דאפי' שני' אם נשארו דשייך ג"כ מדהאי היתירא האי נמי מ"מ יצאו לבית השריפה א"וו אין זו סברא כלל ומשני דבאמת מאי א' זוג א':

והנה כאן הק' הרשב"א במ"ה לפי' הרמב"ם מהי"ת יאמרו רבנן זוג א' והנה באמת הרשב"א הק' אכולא סברא דהרמב"ם מה לי א' מה לי שני' אבל לפמ"ש לעיל דהטעם משום דקבוע כמע"מ ולזה בעי' שני' חד היתר וחד אי' וא"כ רבנן שפיר קאמרי בשלמא אי לא נשארו שנים עד כאן לא פליגי רבנן דשני' בתחלה לא מהני משום דלית להו קבוע להקל וכמ"ש לעיל אמנם כ"ז אם נשארו שני' משא"כ אם לא נשאר כ"א א' דליכא למימר מחצה היתר אדרבא אמרי' כל דפריש מרובא פריש וא"כ שפיר אמרי' אי' ברובא אית' והאי חד דהיתירא הוא.

ודע דהש"ך גופי' מסכי' בכמה מקומות דטעמא דנפל מהני היינו מטעם ס"ס ומ"מ כ' בפשיטות דבחד בחד לא מהני נפל משום ד' תוס' דלא סמכי' אנפל כ"א היכא דאיכא רובא ג"כ ומ' לפי"ז דמ' לי' כמ"ש דגם לתוס' הטעם משום ס"ס אלא משום דס' ראשון אינו מצוי לד' תוס' דסגי בנפל א' בעי', ג"כ רובא וכמ"ש דבדרבנן סגי בס' ראשון אינו מצוי וד' הש"ך שרירן וקיימין אמנם ע"ד מה שהק' הש"ך על המחבר דס"ל דבעי' ג' תערובת למה זה הוצרך להביא ד' הר"י דס' א' בגופו וא' בתערובת לא מהני הרי גם ב' תערובת לא מהני אמנם מאחר דנפל א' לים מהני מטעם ס"ס ס"ד דס' א' בגופו וא' בתערובת עדיף מב' תערובת לזה הוצרך המחבר לאשמועי' דאינו כן:

אר"ל חבית של תרומה יל"ד מאחר דר"ל בדר"נ שייכא למה הפסיק הש"ס בהא דתרי תערובת ביניי' ונ' דהנה הרא"ה בבד"ה הביא פוסקי' דאף דר"נ אמר אנא תרתי קאמינא משום דס"ל כר"א דאמר לא התיר ר"א אלא שנים שנים ור"ל לי' לי' דר"א.

ועד"ז נ' לבאר רק ע"ד אחר דהנה מאחר שמבואר מדברינו דעיקר מלתא דנפל לים מהני היינו מטעם ס"ס ממילא לכאורה תלי' הא מלתא בפלוגתא דרב ושמואל אי מהני בע"א ס"ס או לא אמנם י"ל דאפי' שמואל דס"ל ס"ס לא מהני בע"א מודה דמ"מ חמיר מקדשי' לא הוה ע"א וכיון דלר"א בקדשי' מהני קירב א' ה"ה בע"א מהני נפל לים ומעתה מיד שהק' רבא לר"נ ממתני' דא' ברבוא הוה מצי לשנויי מתני' כרבנן דס"ל בקדשי' אפי' ס"ס לא מהני ורב כר"ש דבע"א מהני ס"ס אא"כ הי' מבואר מדבריו דשמואל דפליג אדרב בס"ס בע"א גם אהא דרב פליג וזה לא רצה ר"נ ולזה משני לי' רב דאמר כר"א וא"כ אפי' שמואל מודה להך אא"כ דווקא בשני' מתיר שמואל דומי' דמתיר ר"א בקדשי' אבל לרב אפי' בא' סגי ודווקא קאמר רב נפלה א' לים ובתר הכי מייתי הש"ס פלוגתא דרב ושמואל בס"ס ושמעי' מינה תרתי חדא דלרב בחד נמי סגי אפי' בע"א ותו דבשאר אי' דשמואל מודה דמהני ס"ס גם לשמואל סגי בחד ואהא מייתי בתר הכי ד' ר"ל דבאמת בתרומה בחד נפל סגי:

וצריכא יל"ד בשלמא מע"א לתרומה בעי' צריכותא דהשתא בע"א דחמירא מהני נפל מכ"ש בתרומה דקילא וקאמר הש"ס דתרומה מידי אחרינא אי' בה אבל מתרומה לע"א ל"ל צריכותא וכי אם נדע בתרומה דמהני לכ"ע ס"ס נדע ג"כ בע"א דחמירא ומזה נ' דודאי לא אצטריך הש"ס הך צריכותא לגוף הענין דע"א כ"א מאחר דר"נ בדר"ל שייכא למה לא נקיט ר"נ ג"כ מלתי' בחבית ולינקוט חבית של יי"נ ומ"ש טבעת דנקיט וע"ז משני דטבע' אשמועי' מלתא אחרינא ובזה מיושב מה שהקשינו למעלה מאחר דלפי הצריכו' דהש"ס עיקר מלתי' דר"נ אשמועי' אף דלא מנכרא נפילתה ולמה לא נקיט תאנה של תרומה ולמ"ש ע"א וודאי אצטריך לי' לר"נ דלא נדע מתרומה כלל אמנם על מה דנקט ר"נ טבעת הוא דמשני הש"ס וא"כ עכ"פ ע"א אצטריך לי' לר"נ ויש ליישב בזה ג"כ קו' הכ"מ על הרמב"ם דמ' מדבריו דבע"א בעי' שני טבעות דווקא ובתרומה סגי בא' א"כ מה זו צריכות' הרי הדיני' חלוקי' אמנם למ"ש א"ש דהצריכותא אצטריך על מלת טבעת אמנם מ"מ ק' קו' הכ"מ על הצריכותא קמייתא.

רש"י ד"ה כנפילת' כך עליי' מדבריו מבואר דמפ' תאנה כמפו' בירושלמי דהיינו שנפלה תאנה של תרומה לפחות מק' חולין דמהני נפל א' אבל הרמב"ם מפ' בה' תרומות שנפלה לק' וס"ד דל"צ להרים דהך דצריך להרים נפלה לים ואהא קאמר רבה אבל תאנה לא וצ"ע מאי דוחקי' להרמב"ם לפ' מלתי' דרבה דלא כמפ' בירושלמי ועוד דומי' דחבית דמיירי ג"כ לענין א' ונ' דק' לי' להרמב"ם כיון דרבה בעי מנכרא נפילתה האיך אמר הש"ס מתחלה דר"נ ור"ל צריכי זה לזה א"כ פשיטא להש"ס דר"ל לא בעי מנכרא נפילתה ואח"כ מייתי הש"ס אמר רבה כאילו הוה מלתא בפ"ע הו"ל למימר ורבה אמר וגם זה יק' דרבה פליג אמאי דאתמר בירושלמי בהדי' משמי' דר"ל ומה"ט ד' הרמב"ם דבטבעת גם רבה מודה דהתם וודאי מסתבר דכיון דטבעת א' אסור כנפילתה כך עליי' וה"ה בתאנה שנפלה לפחות ממאה ג"כ מודה רבה דכנפילתה כך עליי' משא"כ אם נפלה תאנה לק' א"כ אינה אוסרת כלל אלא דצריך להרים משום גזל השבט וה"ז דומה לדר' אבא בביצה הרי שנתערב לו קב חטי' בט' קבין של חבירו ומ"מ לא שייך למימר כנפילתה דכיון דאינה אוסרת לא מנכרא נפילתה ובהא היא דפליגי רבה ורב יוסף ופסקי' כרבה וממילא ל"ק קו' הכ"מ דהרמב"ם פסק כר"נ בטבעת וכרבה בתאנה והני מילי סתרי אהדדי דלמ"ש אין כאן סתירה כלל ואדרבה גם רבה אי' לי' דר"נ:

נחזור להצריכותא הנה ד' הרא"ה בבד"ה בשם כמה פוסקי' דלענין אי' אכילה לא סמכי' אהך דנפל היינו דאי' ואף דר"ל גם לענין אכילה אמר אנן לא קיי"ל הכי וא"כ וודאי ק' מה זו צריכותא דעבד הש"ס הרי אצטריך ר"ל לאשמועי' דאפי' לענין אי' אכילה סמכי' אהך דנפל דלא שמעי' מדר"נ וגם לאפוקי מדר"י בירושלמי דפליג לענין אכילה דווקא לד' הנך פוסקי' דמשו"ה שבקו לדר"ל ופסקו כר"י ור"ת גם לדידן ק' הרי עכ"פ אצטריך ר"ל לאשמועי' דלא תימא לענין אי' אכילה לא סמכי' אהך דנפל י"ל דכיון דטעמא דר"נ דסמיך אדר"א וכבר הק' תוס' מאי ראי' מר"א ש"ה דקרא קדריש ותי' תוס' דקרא לא אצטריך כ"א דלא נימא הקדש חמיר מהדיוט אבל שלא יהא הדיוט חמיר מהקדש גם ר"א מודה ואס"ד דלאכילת אדם לא סמכי' אנפל א' לים למה יסמוך ר"א לענין אכילת מזבח א"וו מר"א ידעי' גם אי' אכילה ואפשר באמת טעמא דהנך פוסקי' דמחלקו דס"ל קיי"ל כרבנן דר"א ורבנן משום דלענין אכילת אדם לא סמכי' אהך דנפל גם לענין אכילת מזבח לא סמכי' ומ"מ ק' הצריכותא להנך פוסקי' ונ' דקו' הש"ס היה מ"ש דנקט ר"ל תרומה דאינו נוהג אלא בארץ לינקוט חתיכ' נבילה או חתיכ' בב"ח בראוי להתכבד דוודאי לענין אכילה אנו דנין אלא ש"מ דנקט תרומה משום די"ל מתירין אבל אין לומר דהו"ל למנקט חבית יי"נ דהתם סד"א דמהני ני נפל מטעם הולכת הנאה לים המלח.

אר"א א"ר אושעי' חבית וכו' הנה הרא"ה בבד"ה הביא ד' כמה פוסקי' דנפל לאו דווקא כ"א ה"ה חתיכה שבטלה חשיבותה מתרת כל התערובת וד' הרא"ה דהנך פוסקי' לי' להו דר"א א"ר אושעי' וטעמא כ' הרא"ה דמ' להו דר"א כרבנן אמר למלתי' ואנן כר"א קיי"ל וא"כ גם בנפל פליג וק' למה לא פליג בהדי' אהנך אמוראי דלעיל ונ' דאי הוה נקט נפל א' לים אכתי ס"ד דבמאה וחמישי' שנפתחו ק' מהם דאיכא נמי אי' ברובא אית' מודה ר"א א"ר אושעי' להכי אצטריך למנקט למלתי' דנפתחה מאה וכ"ת לנקוט נפלו מאה לא היא נפתחו מאה הוה דבר ההוא משא"כ נפלו מאה לים אין זה דבר ההוא וכ"ת האיך תיסק אדעתין דאף דנפל א' לא מהני מ"מ אמרי' אי' ברובא אית' הרי לר"א אפי' א' מהני ולרבנן הרי אמרו אפי' קרבו כלן א"כ מבואר דלית להו אי' ברובא אית' י"ל דס"ד דמאי דלית להו לרבנן בזבחי' אי' ברובא היינו משום שהוא גנאי למזבח ונח לנו לומר דהאי דעדן לא קרב היינו דאי' משא"כ באי' הדיוט מודו רבנן דאמרי' הך דנפל היינו דאי' קמ"ל ואמנם י"ל דלעולם גם הנך פוסקי' אי' להו דר"א א"ר אושעי' אלא דס"ל כד' תוס' דנפלו דווקא אמנם נפתחו היינו בידי אדם ואפי' הפילה בשוגג לא מהני ואמנם אם נפתחה מעצמה באמת מהני וכה"ג מיירי דינא דהך פוסקי' וכ"ת אי בחד סגי אמאי אמרי' שוב א' ברבוא ימותו דאי בעי' שני' כ' לעיל דזה לא שייך התם משא"כ אי בחד סגי י"ל כמ"ש תוס' דימותו היינו בידי' והו"ל הפילה וכמ"ש הצ"ק ואמנם הברכת הזבח השיב כיון דמצוה להמית לא מקרי הפילה אמנם למ"ש דעיקר טעמא דתוס' משום דאין עושין ס"ס בידי' ולזה אפי' שוגג לא מהני וא"כ ה"ה דלא מהני המצוה ול"ק קו' הבה"ז.

פי' ארבעי' וכו' ד' רש"י דאין אוסרות בתערובת דווקא אבל בפ"ע אסורות וביאר דבריו דמהי"ת יהיו מותרין מטעם נפל לים ה"ז לא דמי דהתם אבד אמרי' אי' אבד ואפי' אם הטעם משום התם שייך ס"ס ס' ישנו לאי' בעולם את"ל ישנו שמא זה אינו האי' משא"כ באי' לאי' עכ"פ בעולם ל"ש ס"ס דשם אונס חד הוא ס' זה הוא האי' או לא וכ"ת מטעם אי' ברובא אית' כמ"ש הרשב"א זה דחה רש"י דכיון דבע"א לא אזלי' בתר רוב גם אי' ברובא אית' לא מהני אלא שהרשב"א במ"ה הק' א"כ למה ס' למק"א אוסרין ליהוי ס"ס זה יישב רש"י היטב דהא דלא אזלי' בע"א בתר רוב היינו לקולא אבל לחומרא וודאי אמרי' אי' ברובא איתי' דלא ליהוי ס"ס זה תו"ד רש"י אמנם ד' הרשב"א דכיון שפי' המיעוט ונשאר הרוב אמרי' אי' ברובא אית' ודנקט מ' אינן אוסרת משום דבעי למימר ס' אוסרת נקט מ' אינן אוסרת ולעולם אפי' בפ"ע מותרות ויל"ד מאחר דלד' הרשב"א רב לא מיירי כלל מס"ס כ"א מאי' ברובא א"כ מאי קאמר שמואל הנח לע"א דס"ס אסורה הרי רב לא מיירי כלל מס"ס אמנם הא ל"ק דשמואל ר"ל ל"מ דשלא ע"י תערובת אסור אפי' ס"ס עד סוף העולם אסור בע"א אלא אי ק' הא ק' בשלמא שמואל שפיר דייק לכולי' מלתי' מבריי' דר"י לקמן דתני חדא דפי' לא מהני אף דשייך לומר אי', ברובא אי' וגם ס"ס לא מהני אלא רב מנ"ל דבע"א דהיו ס"ס שרי וכ"ת מהך בריי' הך בס"ס מיירי אבל פי' לחוד לא שמעי' מנה דאמרי' אי' ברובא אית' וי"ל דפי' דהך בריית' מיירי שפיר' לפנינו והאי וודאי לא מהני ולכך בעי' ג"כ תערובת אבל לעולם פי' שלא בפנינו מהני אפי' בלא תערובת אמנם מ"מ ק' נהי דאין להק' מהך בריי' לרב כמ"ש דמשום דפי' היינו לפנינו משו"ה בעי' ג"כ תערובת מ"מ עדן מנ"ל למידק מנה דפי' שלא בפנינו לחוד מהני ונ' דיל"ד כיון דהך בריי' לא בא כ"א לאשמועי' דס"ס בע"א אסור ל"ל לארוכי כולי האי הו"ל למתני בקיצור ספק ע"א שנפל לאוכל מלא כוסות כולן אסורי' אלא וודאי בא לאשמועי' דאפי' וודאי ע"א לא אסירא כ"א כ"ז שלא פי' ובפי' יש חילוק שלא בפנינו מותר בכ"ע ובפנינו בתערובת ועכ"פ דייק רב מנה דפי' בע"א מהני אמנם כ"ז לד' ר"ת דס' א' בגופו וא' בתערובת הוה ס"ס א"כ שפיר הו"מ תנא למתני' ס' ע"א שנפל לתערובת מותר משא"כ ד' ר"י דס' א' בגופו וא' בתערובת לא הוה ס"ס א"כ ע"כ אצטריך לי' למנקט ב' תערובת אמנם באמת הרשב"א נ' דעתו נוטה כד' ר"ת דס' א' בגופו וא' בתערובת הוה ס"ס אלא שכ' ויש לחוש לד' ר"י ומה"ט בתה"א סתומי סתם למלתי' ולא ביאר דפי' לחוד מהני משום שהביא אח"כ פלוגתת ר"ת ור"י ולר"י דוחק לפ' כפי' הרשב"א אבל בתה"ק ביאר להלכה כפי' וסמך על פי' ר"ת. ולפי דברינו הי' מ' דלד' ר"ת ע"כ צ"ל כד' הרשב"א דאל"כ יק' למה לא קיצר תנא ותני ס' ע"א שנפל לאוצר מותר אמנם נ' דאין הכרח וזה תלי'. אי גרסי' ומרבוא לרבוא או לא דהנה תוס' כ' ליישב גי' דידן ומרבוא לרבוא דאשמועי' תנא דיש חלוק בין תערובת שני לשלישי דבשני דווקא בזא"ז שרי משא"כ בשלישי דשרי בב"א פי' לדברינו דאלו לא נקט תנא כ"א ב' תערובת שמא הייתי טועה ואומר דגם בתערובת שני שרי בב"א להכי נקט תערובת שלישי לגלויי על שני ומעתה אי הוה תני תנא ס' ע"א שנפל לאוצר מלא כוסות מותר שמא הייתי אומר דאפי' בב"א מותר מאי אמרת הו"ל למתני ס' ע"א שנפל לאוצר מלא כוסות ופי' א' מהן לרבוא מותר אכתי הייתי אמר לעולם בב' תערובת אפי' תערובת שני שרי בב"א והכא דבעי' ג' תערובת משום דס' א' בגופו וא' בתערובת לא הוה ס"ס משא"כ השתא דנקט ס"ס בתערובת אנא ידענא שפיר החילוק בין תערובת שני לשלישי אמנם הרשב"א באמת לא גריס כ"א תערובת א' בבריי' דרמוני בדן וכבר העיר הגאון רא"וו זי"ע דמסתמא גם בבריי' קמייתא לא גריס הכי וא"כ לא מסתפי תנא מהאי טעותא דנטעי ונימא דתערובת שני אפי' בב"א מותר דכיון דמותר רק מטעם ס"ס מהי"ה נתיר בב"א הרי בב"א ליכא ס"ס כלל וא"כ שוב דייק רב שפיר מדלא קתני ס' ע"א שנפל לאוצר אסור ש"מ דפי' ג"כ מותר וכמ"ש:

אמנם הבריי' גופא צריכה ביאור לאיזו ענין תנא ס' ע"א אסורה וכי ס"ד דספק ע"א יהא קל מס' שאר אי' תורה הו"ל לקצר ולשנות ס"ס בע"א מותר ונ' דהנה רש"י ושאר פוסקי' נחלקו בהא דע"א לא בטלה ד' רש"י דבעי' צורה חשיבה וד' ש"פ דכל ע"א לא בטלה ומעתה לא מבעי' לשאר פוסקי' וודאי אצטריך לאשמועי' דל"ת כשם שבשאר אי' שאינם חשיבין או שמשליך א' לים והוה ס' השרי כד' רש"י שהבאנו לעיל או דאוכלן בזא"ז דהוה מיהת כל אכילה ס' וס' מיהת שרי בכל אי' בע"א לא כן הוא כ"א ס"ל ע"א אסור וכוס של ע"א שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורין אפי' בזא"ז אם לא בס"ס אפי' לד' רש"י דגם בע"א בעי' צורה חשובה מ"מ לד' רש"י הרי התערובת השני לא שרי עד שפי' א' ממנו לתערובת שלישי והיינו דאשמועי דכ"ז שאין כאן תערובת שלישי ה"ה בכלל ס' ע"א ואסורה.

והנה לד' תוס' שגרסו ג' תערובות בב' הבריי' בין בע"א ובין ברמוני בדן גרסי ג' תערובות ולד' הרשב"א מ' דבתרוויי' לא גריס כ"א ב' תערובת ורש"י בברייתא דע"א לא הי' כלל תערובת השלישי למאי אתא עד לקמן בבריי' דרמוני בדן בא ופי' ודוחק לומר שבבריי' ראשונה גריס ב' תערובת ובבריי' שני' גריס ג' תערובת וכמ' לכאורה מד' הרמב"ם ונ' ד' רש"י דלפי מה שפי' דתערובת שניי' אינו מותר עד שיפרש א' מהם לתערובת שלישי דדווקא מבריי' דלקמן יש לדייק כן ולא מבריי' קמייתא כי בבריי' קמייתא מאן יימר דתערובת שניי' שרי אחר שפי' דלמא לעולם אסור וכד' הרמב"ם ברמוני בדן אמנם מבריי' שניי' יש לדייק שפיר דהנה דייק אבריי' שניי' מ"ש מ"ש לשלשה דאיכא רובא ר"ל בשלמא בריי' קמייתא דנקט לרבוא י"ל גוזמא קתני אבל בריי' שניי' דדייק שלשה ש"מ דבעי' רובא כלומר דתערובת חד בחד לא מהני וכמו שביאר הרשב"א דאפי' לד' ר"ת לא מהני ואמנם הא וודאי אין לומר דלא מהני לענין תערובת שלישי מהי"ת לא מהני הרי ספיקא מיהא הוה ובתערובת שלישי עכ"פ הוה ס"ס א"וו משום דבאמת לאחר שפי' מהתערובת גם התערובת השני מותר והיינו חד בתרי נמצא דעכ"פ מבואר מבריי' דלקמן דגם התערובת השני מותר לאחר שפי' והיינו דפי' רש"י פירושו אבריי' שניי' דווקא.

והנה פלוגתת רש"י ותוס' אם התערובת השני מותר מיד בזא"ז או לא נ' ג"כ דתלי' בהא דתוס' ס"ל דגם בנפל לים ההיתר מטעם ס"ס והיינו ע"כ דגם בתערובת השני מותר מטעם דמאחר דאין אנו מתירין לו כ"א בזא"ז וא"כ בכל ב' תערובת אמנם ד' רש"י כמ"ש לעיל דבנפל לים אין הטעם משום ס"ס כלל ומטעם הואיל והאי' נאבד ומכח מדהאי היתירא אנו מתירין וא"כ אין ראי' דהתערובת השני יהא מותר קודם שפי' א' ובפלוגתא זו תלי' ג"כ מ"ש לעיל או למסקנא דס"ס מותר בעי' כלל שני' שני'

ומ"מ בין לרש"י בין לתוס' ע"א ורמוני בדן דין א' להם אמנם ד' הרמב"ם דבע"א סגי בב' תערובת וברמוני בדן בעי' ג' והנה הא דסגי בע"א בב' תערובת מוכח ע"כ מדרב דאמר ארבעי' למק"א אינן אוסרות מטעם ס"ס אלמא דתערובת שני מותר אמנם וודאי בזא"ז דאל"ה ליכא ס"ס אמנם הא דבעי' ברמוני בדן ג' תערובת כפשטא דבריי' ואף דגם בע"א לפנינו הגי' ג' תערובת נ' דכבר עוררנו לעיל הא דתני' ס' ע"א אסורה פשיטא ולמאי אצטריך א"וו התנא בא לאורויי דהא דע"א אוסרת אפי' בדבר שאינו חשוב בכ"ש לא דמי לדבר חשוב שאוסר ג"כ בכ"ש דע"א הטעם דס' ע"א אסורה כלומר דאפי' נתבטלה ברוב מקרי ס' ע"א כל א' וא' ולמאי נ"מ קרי' לה ס' ע"א משום דס"ס מותרת משא"כ דבר חשוב אוסר אפי' תערובת של אלף וכל ההיתר נהפך לאי' כ"ז שהוא בחשיבותו וא"כ ליכא ס"ס עד התערובת הג' וע' לעיל מ"ש בענין זה ליישב ד' הרמב"ם.

סבר לה כוותי' בחדא ויל"ד מאי דוחקי' לשמואל ליעבד לן פשרה ונ' דהנה לפום פשטא דגי' במתני' דעצי אשרה ונתערבה אחרות באחרות מ' דר"א ומחלוקתו ס"ל ס"ס אסור בע"א אלא דיש לדחות דכולהו אחרי' באחרי' קאמר וכמ"ש תוס' לעיל ר"פ התערובת אמנם לר"י דאוסר ס"ס בכל האי' ממילא הפי' התם מן האחרי' נתערב באחרי' ומאחר דלדידן ג"כ איכא לפרושי הכי סמכי' אדר"י ומפ' למתני' כפשטא ואסרי' ס"ס בע"א ולרב או דלא גריס התם ואחרות באחרות או דמ"מ מפ' כפי' התוס' שכולהו אחרי' נתערבו.

ואב"א סבר לה כר"א ע' רש"י ויל"ד אי קאי האי איבע"א אדשמואל אמאי שבקא הש"ס עד לבתר דמפ' מאי שלשה והתימא שלא דקדקו תוס' זה על רש"י ונ' דהא דדייקי' מדר"א בעצי אשרה דס"ס אסור היינו אי פשיטא לן כרש"י ותוס' דתערובת שני ג"כ מותר וא"כ מדאסר ר"א התם בב' תערובת ע"כ ס"ל ס"ס אסור ואמנם הא גופא דס"ל לתנא דרמוני בדן דתערובת שני מותר תלי' בהא דמאי שלשה דנקט דאי באמת שלשה ל"ד כ"א תרי וחד דאי' י"ל דתערובת שני באמת אסור וכד' הרמב"ם וא"כ אין ראי' כלל מעצי אשרה דר"א ס"ס אסור אמנם כדקאמר הש"ס ואיבע"א ה"ק ואיבע"א דבאמת שלשה דאמר ר"ש דווקא ומטעמא דבעי' שני' שנים וממילא מדר"ש דתערובת שני ג"כ מותר והשתא שמואל ס"ל כר"א דעצי אשרה דמדאמר ר"א ב' תערובת ש"מ ס"ל ס"ס אסור ועכ"פ לתי' הש"ס דמאי שלשה תרי וחד אין מקום לר"א דעצי אשרה וכמ"ש.

תוס' ד"ה ס"ל כר"א הנה תוס' הק' על רש"י ג' קושיות ועל הראשונה וודאי י"ל דר"א ומחלוקתו קאמר וכן הוא בפסחי' בסוגי' דזוז"ג ועל השניי' י"ל דהאי וכן הי' ר"א אוסר קאי רק אזוז"ג אלא דמ' לתוס' דל' וכן לגמרי ומ"מ הקו' השלישי' היא החזקה למה קאמר הש"ס סתם ס"ל כר"א ולא קאמר לכה"פ כר"א דעצי אשרה ונ' ליישב הג' קו' בחדא מחתא דלכאורה מאי ראי' מייתי שמואל מר"א דלמא ר"א כר"י ס"ל ולא חידש בע"א כ"א דיוליך הנאה אמנם הרי ר"א גופי' קאמר אם קירב הראש הא' יקרבו כל הראשי' והטעם ג"כ משום ס"ס א"כ חזי' דר"א מתיר ס"ס בשאר אי' וע"כ בע"א לחוד מחמיר ומעתה מיושב קו' השלישי' למה לא קאמר ר"א בעצי אשרה דבאמת כוונתו על ר"א דמייתי' לעיל בשמעתין אמנם בע"א דמחמיר כר"י בשאר אי' הוא בעצי אשרה אבל בשאר אי' דסבר כר"ש הוא ר"א דלעיל ואמנם כ"ז אי האי וכן ר"א אומר לא קאי כ"א אזוז"ג ונמצא מר"א דשמעתן מוכח דהך וכן הי' ר"א אוסר קאי רק אזוז"ג ואמנם כ"ז לר"א אבל רבנן בעצי אשרה דהיינו רבנן דר"א הרי גם בראשים אמרו כלם יצאו לבית השריפה א"כ אדרבה ס"ל לגמרי כר"י דבכל אי' ס"ס אסור ושפיר קאמר הש"ס ס"ל כר"א ולא כרבנן.

והנה מה שהק' בתוס' הרי כבר פירשנו דלא גרסי, ואחרות באחרות צריך ביאור ביותר דהנה לעיל פי' בתוס' דבערלה ג"כ לא גרסי' מדתניא בסיפא גבי הצובע מלא הסיט ומערלה אין ראי' לתרומה אמנם כ' עוד שם מדלא קאמר הש"ס דשמואל אמתני' בעצי אשרה סמיך ואמנם לרש"י הרי באמת הא מלתא משני הש"ס ס"ל כר"א וצ"ל קו' תוס' דמתחלה מיד הו"ל להש"ס לאתויי מתני, ולא בתר דמייתי בריי' דהמשניות היו שגורות יותר ואמנם עי"ד שכ' לעיל ג"ז א"ש דאי לאו דאשכחנא ר"י דאוסר בס"ס הייתי מפ' ואחרות באחרות ר"ל כל האחרו' ואין ראי' מר"א משא"כ בתר דאשכחן ר"י דאוסר בס"ס שוב מסתבר דר"א מיהת בע"א אוסר ס"ס ומשו"ה קאמר בתר הכי ס"ל לשמואל כר"א:

והנה רש"י כ' ול' ראשון עיקר נ' טעמו משום דס"ל דתערובת השני אינו מותר עד שיפרש א' ממנו לתערובת הג' וא"כ שוב לא הוו שני' שני' ותוס' לא ס"ל הכי ושפיר כ' דל' שני עיקר והנה מ"ש תוס' ונ' דהל' כרב לכאורה בהא תלי' דלל' קמא של רש"י א"כ שמואל כר"א דעצי אשרה קיי"ל וא"כ לכאורה הל' כשמואל משא"כ למאי דמסקי תוס' דל' בתרא עיקר שפיר הל' כרב דהל' כוותי' באיסורי:

וכ' עוד דגם תערובת הראשון מותר ע"י הולכת הנאה לים המלח וא"כ רב דקאמר דנפל ה"ט משום דהך דנפל היינו דאיסורא לכאור' לא ס"ל כר"א דיוליך הנאה וכ"ת נפלה מעצמה גרע מהפילה א"כ למה כ' תוס' לעיל נפלו דווקא דלמא אדרבא הפילה וודאי מהני מטעמא דר"א אפי' נפלה ג"כ מהני מטעם אחר אצ"וו לר"א ה"ה נפלה ורב דלא כר"א ואמנם יק' למאי הל' צדדו תוס' לעיל אי נפלה או הפילה כיון דלדידן בכ"ג מהני ובשלמא אי לאו ד' הר' שמואל שהביאו תוס' הי' נמי בשאר אי' אמנם מאחר שהביאו תוס' ד' ה"ר שמואל י"ל דנ"מ לענין אי' אכילה:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה