אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ה בע"ה מהדורא בתרא תר"ם.

ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט

בע"ה מהדורא בתרא תר"ם.

בע"ה מהדורא בתרא

קדירות בפסח ל' בפסח מ' כשיגיע הפסח וכ"מ מדמק' הש"ס ולשהינהו עד אחר הפסח וק' אמאי צריך לשוברן קודם הפסח הרי קודם הפסח יכול למוכרן לגוי ונ' דכוונת רב לאשמועי' דהנה קיי"ל לזמן מרובה חיישי' לתקלה ולזמן מועט לא חיישי' לתקלה ומעתה אם אחר הפסח מותרין א"כ ימי הפסח הוה זמן מועט דהרי בתרנגולת קיי"ל כר"א יום הוה זמן מועט ושפיר מותר להשהותן בימי הפסח משא"כ לרב דאסורין לעולם גם בפסח אסור להשהותן דמיד חיישי' לתקלה.

ע"ד, אחר י"ל דהנה הש"ס מק' לקמן אדרב וליעבד בהו שלא במינו ומשני גזירה אטו מינו והק' בתוס' הא לאח"ז לא גזר רב ונ' דבאמת קו' תוס' היה קו' הש"ס ומשני דהא דלא גזר רב ה"מ דיעבד אם נתערב אבל לכתחלה גזרי' אמנם כי גזרי' דווקא בפסח כיון דבזמנו אפי' דיעבד גזרי' גזרו שלא בזמנו לכתחלה מיהת אבל בשאר אי' באמת מותר להשתמש בהו באינו מינו גם לרב והיינו דקאמר קדירות בפסח הוא דישברו דגזרו אטו בפסח עצמו אבל קדירה שנטרפה בשאר ימות השנה א"צ שבירה דעביד לה שלא במינו.

ויל"ד למה פרט רב קדירות דווקא ולא קאמר סתם כלי חרס ולכאורה י"ל דאתי למעוטי קערות ואף דלרב דס"ל עילאה גבר ע"כ עירוי ככ"ח מ"מ אם ישתמש ע"י עירוי שוב נאמר עילאה גבר ולא יאסר המאכל ואף דלמ"ד תתאה גבר אמרי' דכ"ק מיהת אסור היינו משום דאדמיקר לי' בלע משא"כ בעילאה ומכ"ש לפי' המרדכי דאדמיקר ר"ל מכביד וודאי ל"ש.

ועוי"ל דבשנויי בתרא מסקי' לקמן דרב מחלק בין קדירות לתנור ואי הוה נקט רב כלי חרס הו"א גם תנור בכלל להכי נקט קדירות בהדיא כלומר אבל בתנור מועיל היסק ודלא תק' תנור פשיטא דהרי תניא בהדיא עד שיוסק התנור לזה משני הש"ס תחלה דא"ל התם בתנור של מתכות וממילא למסקנא אצטריך רב לאשמועי' דקדירות דווקא:

רש"י ד"ה קדירות רב לטעמי' יל"ד דלמה לא קאמר הש"ס ואזדא רב לטעמי' כדאמר עלי' דשמואל ונ' שזה הביאו לרש"י לפ' דרב ע"כ סובר ג"כ נוטלפ"ג אוסר ולא כתי' קמא בתוס' דאפי' אי מותר קאמר רב שפיר ומעתה אס"ד הכא למה לא קאמר הש"ס ואזדא רב לטעמי' אלא ש"מ דע"כ רב סבר נטלפ"ג אסור וא"נ אזיל לטעמי' מ"מ עדן לא שמענו דס"ל נטלפ"ג אסור ואמאי ישברו:

אלא שיל"ד מאחר דרב ס"ל דנטלפ"ג אסור א"כ שפיר ישברו משום דאין מבטלי' אי' לכתחלה אלא דא"כ מאי מק' הש"ס וליעבד בהו שלא במינו הרי אין מבטלין אי' לכתחלה וע"כ יש תי' לקו' זו ולכך הוצרך רש"י לפ' דטעמא דרב משום דס"ל מב"מ במשהו ונ' דבאמת קו' זו של תוס' הרי אין מבטלין אי' לכתחלה בא רש"י ליישב במ"ש והאי פחות מתערובת הוא ר"ל דבנוטל אי' בעין ומבטלו התם קאמרה תורה דאסור לבטל אי' לכתחלה משא"כ במשהו בלוע דלא אתי לידי נ"ט לעולם לא אסרה תורה לבטל לכתחלה.

ואמנם כוונת רש"י דנטלפ"ג אסור כתי' שני של תוס' דרצ"ל דהופג בדופני הכלי אינו מתיר דלא תק' מעכברא בשכרא ואמנם יל"פ ב' פירושי' י"ל דנהי דהופג מ"מ משהו מיהא איכא ורב לטעמא דמשהו אוסר אא"כ יק' הא גופא מנ"ל לרב דקדירה שאינה ב"י אסורה אי מגיעולי נכרי' דלמא התם משום דלא ידעי' מה בישל זה הנכרי א"כ דלרב מב"מ במשהו אינו יכול לבשל בה ולעולם היכא דידעי' מה בלעה מותרת למחר לאינו מינו לכתחלה אע"כ הפי' דרב ס"ל דבאמת הטעם כדקאי קאי אלא שהופג בדופני הכלי ומ"מ אסרה תורה ש"מ דאינו ב"י אסורה:

שם ועוד דקיי"ל נטלפ"ג מותר נ' דנ"מ דגם בפסח אם נשתמש בקדרה של חמץ שאב"י מותר לדידן לד' רש"י וא"כ ליכא למיחש לתקלה ואפי' לסוגרן בחדר מיוחד א"צ מאחר דליכא למיחש לתקלה ואכתי צריך ביאור למה מיאן רש"י בתי' קמא של תוס' דטעמא דרב דגזרי' שאב"י אטו ב"י משום דקש' לי' לרש"י מאי משני הש"ס גזירה דלמא אתו למעבד בהו במינו הא הו"ל גזירה לגזירה ולד' תוס' צ"ל דכיון דאתה מתיר לו להשתמש בקדרה זו וודאי גם למינו ישתמש בו וכלהו חדא גזירה.

והנה החי' אנ"ש הק' למ"ש תוס' דקדרה שאב"י דלא חשו חכמים משום גזירה קאסרו אפי' דיעבד שהרי הקדירה צריכה להשבר ואמאי כ' התוס' וכן בחדש יוצן דאף דזוז"ג לכתחילה אסור זה מקרי דיעבד דאי לא תימא הכי ע"כ חדש יותץ ואמנם כוונת תוס' היכא דגזרו חכמים דלא ליתי לידי אי' דאורייתא כמו אטו בת יומ' וודאי אסי' דיעבד גזרו אבל בזוז"ג דל"ש אי' דאוריי' דיו אם גזרו אלכתחילה אבל אדיעבד אמאי יגזרו וכן מבואר בד' ר"י לקמן תוס' ד"ה ולשהינהו בסו"ד.

תוס' בד"ה ולשהינהו ואפי' אי' דרבנן אין מבטלין אין לומר דכוונת תוס' למ"ש לעיל דרב ס"ל נטלפ"ג מותר אלא שגזרו אטו בת יומא דהתם מאי אי' דרבנן שייך גזירה דרבנן הוה אע"כ דאדרבא קאי תוספות לאידך תי' דרב ס"ל נטלפ"ג דקדרה שאב"י וה"ק מודה רב דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י אלא דחכמים החמירו בנטלפ"ג כי האי דאינו בא כי אם מחמת ששהה בדופני הכלי וע"ז כ' דס"ד למימר דבדרבנן מבטלין.

ודע דהא דס"ד הכי משום הראי' מעצים שנשרו ולהכי קאמרו דאי מהתם ילפת א"כ דומיא דהכי רשאי לבטל כל אי' שנתערב בפחות מס' ומאי הועילו חכמים בתקנתם שאמרו דבעי' ס' ולא רצו להביא ראיה מנפלו ונתפצעו דאמרי' במזיד לכ"ע לא יעלו אף דגם דבר שבמנין הוא רק מדרבנן התם משום דדין קבוע נתנו לו והחמירו בו כשם שגזרו שמא יקח מן הקבוע בזבחים שם.

ונ' לתרץ קו' התוס' דהא דאין מבטלין אי' אם באמת האי' בטל אבל כאן לענין מב"מ האי' קיים לעד מאחר דכ"ח אינו יוצא מדי דופיו ומשהו אין לו שיעור מ' לי' להמק' דל"ד למבטל איסור וע"ז משני לי' מ"ט לא חשבת מבטל אי' משום דבמינו אוסר גם להלאה א"כ מה"ט גופא אסור גזירה דלמא אתו למעבד בהו במינו.

ומפ' הר' יוסף נ' ד' הר' יוסף דוודאי בעלמא גזרו אב"י אטו ב"י משום דבב"י איכא טעמא ממש משא"כ בחמץ דאפי' בב"י לא הוה אלא משהו ואין אנו דנין כ"א לאחר הפסח דליכא שום כלי ב"י וממילא אין זה דומה למה שגזרו בשאר כלים אב"י אטו ב"י משום דהתם שייך ב"י ג"כ משא"כ כאן דאיכא תרי קילא בכלל גזירה לא הוה דאין כאן ב"י וגם לא דמי לשאר ב"י דבשאר ב"י איכא טעמא ממש וכאן רק משהו ממילא ל"ש מבטל אי' ומ"מ לא א"ש ד' הר"י רק אי אב"י מדרבנן משום גזירה הוא דאסור לרב אבל אי ס"ל לרב נטלפ"ג באב"י מצ"ע אסור ליתא וע"ז כ' ר"י דאפ"ת רב ס"ל גם באב"י אסור מצה"ד מ"מ מק' הש"ס שפיר דזה מקרי דיעבד וכ"ת הרי לדידן נטלפ"ג כה"ג שרי ואעפ"כ החמירו לאסור אפי' דיעבד והיאך יהא לרב קו' מזה ע"ז כת' ר"י דה"ט דהתם בב"י מיהא אתי לידי תקלה דאיכא טעמא אבל הכא לעולם לא אתי בי' דיעבד באינו מינו לידי תקלה וע"ז דחי הש"ס דאיכא שוב גזירה אחרת דלמא אתי למעבד בהו במינו ובזה מיושב ממ"ש התוס' דלהר' יוסף ע"כ רק נטלפ"ג שרי ס"ל מ' דלר"י לא. והרי סיימו התוס' גם לר"י עד"ז אמנם כוונת תוס' האיך יהא לדידן קיל מלרב.

תוס' ד"ה דילמא דלא שכיח ר"ל כיון דרב כר"מ א"כ גם לאתר הפסח צריך לבאר חמץ שעבר עליו הפסח ולא שכיח שיתערב לו בהיתר..

ושמואל אמר לא ישברו נ' דלא הספיק לשמואל לומר משהי להו משום דשמואל ס"ל נטלפ"ג אסור גבי שמן של נכרים פ' אין מעמידין וכ"מ כאן דל"ל למימר דרשנא לכו כר"ש לימא דרשנא נטלפ"ג מותר למ"ש רש"י וא"כ בפסח יש לחוש לשמואל כל ימי הפסח לתקלה פ' אלו טריפות גבי שרקפא דיונה דחנקינהו אמנם מצי סגר להו בחדר מוסגר כמ"ש המג"א ועני שאין לו חדר להסגיר ס"ד דבאמת ישברו כי היכא דעביד שמואל בעובדא דהאי שרקפא אמנם באמת לזמן מועט לא חיישינן לתקלה והיינו דקאמר שמואל אפי' עני שאין לו חדר מיוחד מ"מ אל ישברו וטעמא משום דמשהי להו לאחר פסח ואז יהיו מותרין ובזמן מועט ליכא תקלה.

שמואל לטעמא לא מייתי ראיה מיד מהא דשמואל דפליג לעיל אדרב דלמא התם אם נתערב בשוגג קאמר דלא קניס ר"ש אבל לשהות ולערב הבלוע לכתחלה גם לר"ש מדרבנן ולזה מייתי מהנך דמזבני כנדא.

ודקאמר לדרוש כר"ש דהרי כר"ש ס"ל פי' רש"י לעיל בפלוגתא ומאי הוצרך לכך הרי בהדי' קאמר דידרוש כר"ש וי"ל דלמא מ"מ דווקא בשעת הדחק כר"ש ס"ל כדמצינו בכמה מקומות כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק אבל מדפסק לעיל הל' למעשה כר"ש ק'.

דטחי בי' טחיא כ' רש"י בזבחים שהי' עושין כן שיהא הלחם שמן והביא ראיה מתלת סאוי טחיא במ' שב ש' כ"כ אמנם במ' שבת כ' רש"י שהיו טחין הרקיקין או התנור בשמן והנה ברקיקין שהשומן בעין לא גזרו רבנן לאסור משא"כ לפי דברי' בזבחים ק' בשלמא על התנור י"ל שהיה להם תנור של מתכות אבל הטחוי האיך אכלו וכ"ת דעביד כעין תורא תינח לפי' המפ' דהיינו שעושין בו שינוי שפיר אבל רש"י פי' לקמן קטן כעין של שור ק' היאך אכלוהו אולי כוונת רש"י שהיה דרכם להטיח התנור אבל היו טחין אותו בשמן כמ"ש רש"י בשב' שם:

אפי' במלחא כלומר דגזרינן אפי' מלחא אטו כותחא כ"ש רוטב וכיו"ב אטו כותח ומ"ש הטעם דלמא אתו וכו' היינו דאיהו לא ידע הברייתא דאיתותב מנה ואמר הטעם מנפשי'.

תוס' ד"ה דלמא יל"ד מאי ק' להו דלמא ס"ל לרבה בר אהילאי נ"ט בר נ"ט אסור ונ' דא"כ כרב ס"ל ומאי מקש' עליו מבריית' לקמן וכ"ת גם ארב מק' א"כ מאי מק' ארב מקדירות בפסח הא בלא"ה רב פליג אהך בריי' מדסביר' לי' נ"ט בר נ"ט אסור אלא ש"מ דאפי' למאן דס"ל מותר א"ש והיינו דקשיא להו ולפנינו נדבר בזה עוד בס"ד.

והנה בזבחים ובחולין פכה"ב שם מק' התוס' רק אקינוח לחוד ובשמעתין מק' התוס' גם אהיסק נ' דהתם אבריי' קאי קו' תוס' דהיסק באמת מהני משא"כ בשמעתין הק' התוס' ארבה בר אהילאי דאפי' היסק לא מהני לדידיה אלא דק' דא"כ אמאי לא מתרצו התוס' גם אהיסק והי' נ' פי' ד' תוס' עד"ז וכ"ת גם לדידן דהיסק שרי ומועיל ג"כ ק' מקינוח ע"ז כ' דמקינוח איכא לתרץ אבל לרבה בר אהילאי דס"ל גם היסק אינו מועיל ק'.

ונ', פ' ד' תוס' עד"ז דס"ל לרבה בר אהילאי דאי היסק מועיל ע"כ מטעם נ"ט בר נ"ט מותר הוא דמועיל ואם אתה מתירו מטעם זה יסמכו גם אקינוח וקינוח לא שייך כאן ומה"ט גם היסק אסור והנה כ' התוס' בזבחים ובחולין בתי' הלשון דתנור אינו יכול להתקנח יפה וכאן כתבו דשומן שעל גב חרס אינו יכול להתקנח נ' כוונתם דהנה יל"ד מ"ט לא מתרץ הש"ס גם אתיובתא דרבה דהתם בשל מתכות כדמשני אדרב ומה גם לגי' רש"י בזבחים רב מוקי לה מ"ט רב דווקא ואמנם באמת הך סיפא מצ"ע יתירה דמה לי עיסה בחלב ומה לי תנור באליה א"וו הך סיפ' לדיוקא לחוד אתי היסק הוא דמועיל אבל קינוח אינו מועיל ובשלמא לרב היינו טעמא דקינוח אינו מועיל משום דנ"ט בר נ"ט אסור לרב (והראינו תמצית דברי בצל"ח וברוך שכונתי והוספתי נופך) אבל לרבה בר אהילאי דס"ל בנ"ט בר נ"ט כהל' דשרי וא"כ להא דהיסק מועיל במתכת לא אצטריך לאשמעינן בריי' דקרא כ' תעבירו באש ע"כ לדיוקא דקינוח ואמאי באמת קינוח לא מהני כיון דנ"ט בר נ"ט מותר אלא ש"מ משום דחרס ק' להתקנח אבל אם גם במתכת שייך ק' להתקנח למה איתותב רבה בר אהילאי לוקמא במתכת א"וו מתכת נוח להתקנח.

ד"א לישב קו' זו שהקשינו למה לרב דווקא נוקי בריי' במתכת ולא לרבה בר אהילאי דבאמת גם רב מספקא ליה אי בריי' בחרס או בשל מתכת ואמנם מאחר דלרב חמץ לאחר הפסח דאוריי' אסור מפ' בריי' לחומרא ומיירי במתכת ובכ"ח גם היסק מס' אינו מועיל והיינו רב מוקי לה משא"כ רבה בר אהילאי דמדרבנן הוא דאוסר ומהי"ת נימא דבריי' בשל מתכת ובשל חרס לא מהני היסק ולא ניזל לקולא והיינו דלא מק' בפשיטות ארב מבריי' אלא משום דידע לתרוצי דבריי' במתכת משא"כ עכשיו דאיתותב רבה.

מפני הרגל עבירה וכ' רש"י בזבחים שלא יאכל פת זה עם בשר כוונתו דלא קאמר מפני עבירה דעבירה דאוריי' ליכא בפת זה עם בשר אלא שחכמים גזרו אף אהעלאה מפני הרגל עבירה אלא שיל"ד א"כ הך בריי' זו ואצ"ל זו השתא ברישא דליכא כ"א הרגל עבירה גזרו כ"ש בסיפא דאם אכלו בכותח רותח דבא לידי עביר' עצמ' ונ' דבלא"ה יל"ד למה לא תני גם ברישא עד שיוסק התנור דלכאורה גם ברישא צריך היסק וכמ"ש המג"א לענין פת של חלב שאופין לשבועות דבעי היסק וצ"ל דח"נ אפה בתנור זה לאחר שהסיר הפת שנית אין כאן כ"א נ"ט בר נ"ט וס"ל להאי תנא דנ"ט ברנ"ט שרי משא"כ בסיפא דטשי התנור באליה ה"ל כקדרה שבישל בה בשר דלא שייך נ"ט בר נ"ט ולזה בעינן היסק דווקא.

ד"א יש ליישב קו' זו למה לא מקש' בפשיטות עלי' דרב מבריי' די"ל דישברו דקאמר רב היינו חזרה לכבשונות אף דיש לחוש דפקעי מה בכך אם ישברו משא"כ השתא דטעה רבה בר אהילאי ואמר דלא מהני היסק כלל הו"ל לרב לפ' דבריו דלא נטעי בדרבה:

ואי מניה גומרי שפ"ד ויל"ד דא"כ מאי קאמר רב קדירות ישברו לימלינהו גומרי ונ' דדווקא בבוכיא מהני גומרי משום דכולם דולקין משא"כ בקדרה התחתונות מכבות העליונות לא מהני גומרי.

ועד"ז נבא בע"ה לבאר ד' הרמב' פ"ח מה' מע"ק שפסק דהא דכלי חרס טעון שבירה דווקא בחטאת והק' הבה"ז א"כ מנ"ל תו דכ"ח אינו יוצא מידי דופיו דמחטאת ליכא למילף דגזה"כ היא ומש"כ הצ"ק לתרץ דבאמת הא דאינו יוצא בהגעלה היינו שנשתייר משהו והגזה"כ דבחטאת משהו אוסר צ"ע א"כ מאי קאמר באלו עוברין לר"ע נימא נזיר וחטאת ב' כתובים הבאים כא' הרי מחטאת ליכא למילף טעם כעיקר כלל כיון דאוסר במשהו ותו קשה היכא יליף הש"ס דעירה צריך מריקה ושטיפה מבו דכ' גבי כ"ח הרי כ"ח ישבר גזה"כ היא בחטאת לד' הרמב"ם:

ונ'. בנבאר תחילה מוצא הדין להרמב"ם הנה התוי"ט כ' מהא דתנן א' ק"ק וא' קדשים קלים טעינן מריקה ושטיפה ולא תנן טעון שבירה וצריך יישוב לד' רש"י והראב"ד ונ' דלכאורה יש להביא מוצא אחר לדין הרמב"ם מדאמרינן לקמן דטעמא דרבנן דמתני' דכ' אותה וכ' קדש קדשים ואין מועט אחר מועט אלא לרבות ואס"ד דגם לענין שבירה אין חילוק בין חטאת לשאר קדשים למה לא כ' רחמנא האי קרא דכ' זכר יאכל אותה לעיל גבי שבירת כ"ח ואנן נילף מריקה ושטיפה בויו מוסיף על ענין ראשון א"וו לענין שבירה חטאת דווקא ואמנם לד' רש"י והראב"ד י"ל אי כ' רחמנא גבי שבירת כ"ח האי אותה הו"א דבתרומה לא בעי שבירה ובאמת מאחר דטעמא דכ"ח אינו יוצא מידי דופיו גם תרומה בעי שבירה ומעתה גם ראי' התוי"ט מסולקת דע"כ פליג ר"ש לענין מריקה ושטיפה דס"ל סגי בהגעלה כדאמרי' בהש"ס משא"כ לענין שבירת כ"ח גם ר"ש מודה דאינו יוצא מידי דופיו א"כ ע"כ אצטריך תנא למנקט פלוגתייהו במריקה ושטיפה דווקא והנה למה דגם הרמב"ם פסק דכ"ח אינו יוצא מדי דופיו ק' למה מהני בשאר קדשי' מריקה ושטיפה ואמנם המדקדק בל' הרמב"ם והראב"ד ימצא שהרמב' יישב זה דלעיל כשהביא דין שבירת כ"ח שתק מלומר שאין זה כ"א בחטאת והמתין עד שבא לומר דאגב אכילה עביד מריקה ושטיפה ומזה נ' דוודאי לר"ט דס"ל אחר שנעשה נותר עביד מריקה מודה הרמב' דאין חילוק בין חטאת לשאר קדשים מאחר דכ"ח אינו יוצא מדי דופיו משא"כ לדידן דקיי"ל כרבנן דבזמן סעודה עביד מריקה ושטיפה ופי' הרמב' דר"ל קודם שנעשה נותר וא"כ נהי דכלי חרס אינו יוצא מדופיו מ"מ לא נשאר כ"א משהו ומשהו לא חשוב למקרי עליו שם חדש דהיינו נותר וכעין שכ' הרשב"א בתה"ב לענין נ"ט בר נ"ט דלא חשוב דמקרי עליו שם חדש והיה ראי' מזה לסברת הרשב"א למ"ד נ"ט בר נ"ט מותר ולזה הקדים הרמב' דהך מריקה עביד לה אגב אכילה והראב"ד שהבין כן מד' הרמב' דחה תחלה פי' הרמב' בזמן אכילה למימר דאדרבא כ"ז אכילה לא שייך מריקה ושטיפה וממילא ע"כ כל כ"ח טעון שבירה דכיון שנעשה נותר אינו יוצא מדי דופיו ולזה כ' אח"כ ומ"ש לענין שביר' טעות היא ומ"מ הרמב' לטעמיה שפיר מפ' ונבאר עוד בס"ד ואמנ' מ"מ יל"פ שפיר דכ"ח אינו יוצא מדי דופיו דבשלמ' אי מריק' ושטיפ' בכלי נחשת לא הוה בעי' במקום קדוש היה אפשר לומר דהא דאטעין רחמנא שבירה בכ"ח כי היכי דליהוי במקום קדוש והחרסי' נבלעי' במקומן משא"כ מריקה ושטיפה אין זה דרך כבוד לעשות בפנים משא"כ השתא דגם בכלי נחשת אצריך רחמנא מריקה ושטיפה בפנים ואס"ד דע"י הגעלה פולט הכל שבירה זו למה לי הרי מצינו דחס רחמנא אפי' על כלי חרס של צר עין גבי נגעי בתים כדתנן במתני' דנגעי' שם א"וו משום דמשהו מיהת נשתייר בכ"ח אחר הגעלה ולא רצה הכ' שיצא משהו זה חוץ למקום קדוש ומעתה גם קו' מעירוי מיושבת דבשלמא אי עירוי מבליע שפיר דגם בעירוי בעי' שבירה משא"כ אי עירוי אינו מבליע למה לי דאצריך רחמנא שבירה בעירוי וכיון דבלוע ממילא ידענא דבעי' מריקה ושטיפה:

והנה כ' דלר"ט עכ"פ ליתא לד' הרמב' ומעתה י"ל דבהא פליגי הני תרי לישנא אי בכ"ח היסק מהני או לא דהך לישנא דסבר לא מהני היסק ס"ל דל"פ רבנן אר"ט בענן זה מיהת וס"ל דבכל קדשי' בעינן שבירת כ"ח ואמאי ליעבד להו הסקה משא"כ לי"ב ס"ל אליבא דרבנן כד' הרמב' דדווקא בחטאת כתב רחמנא שבירה ולא תק' אי היסק מהני ליעבד הסקה וכי פו עושין כבשונות במקדש ומאחר דאמרינן עלי' דהך לי"ב הלכך האי בוכיא מבואר דקיי"ל כהך לישנא וש"מ כד' הרמב' דבחטאת דווקא בעי שבירה אלא דאכתי ק' קדירות אמאי ישברו לימלינהו גומרי אלא ש"מ דבקדירות לא מהני גומרי.

זבחים. צ"ה ע"ב עירה לתוכו מנין ת"ל בו ויל"ד מנ"ל למילף מהאי בו עירוי דלמא לבשול בלא בלוע אתי לצלאו באויר תנור ונ' דרש"י יישב זה דבתחלה כ' רש"י דהילפותא מדסמוך בו אצל ישבר ואח"כ כ' דה"מ למיכתב אם בכ"ח תבושל כוונתו דמדסמיך בו אצל ישבר דקאי אכ"ח ע"כ הכי קאמר קרא אם גם החטאת לא נתבשל בכלי זה אבל הכלי נתבשל מן החטאת שבלע ממנו ג"כ ישבר ואי לבשול בלא בלוע אתי קרא לכתוב קרא ואם בכ"ח תבושל ואנא ידענא דכל בשול במשמע ש"מ דבו לעירוי אתא ויל"ד ממ"נ אי עירוי מבשל ל"ל קרא ואי אינו מבשל היינו ילפינן לה מבו וי"ל דקרא אצטריך משום דהחטאת עכ"פ לא נתבשל כ"א הכלי קיבל בישול מן החטאת ושפיר אצטריך קרא לזה:

תוס' ד"ה עירה ונ' דאדרבא בזה גילו התוס' סברת רשב"ם בענין עירוי דעירוי מבליע אבל אינו מבשל והיכי דלא שייך בלוע כגון במליגה מותר ובזה מיושב ע"ד הרשב"ם מהא דקיי"ל אדמיקר ליה בלע דגם רשב"ם מודה דבלע היכי דשייך בלוע אבל בשול לא דמיון לזה אגב דוחקא דסכינא אחורפא דצנון בלע דהוה ג"כ בלוע בלא בשול:

ומה שהק' הר"ת על ראי' רשב"ם מתבלין דנידק מסיפא אפכא נ' כוונת רשב"ם דהתנא אשמעינן תחלה דכלי שני אינו מבשל וממילא ידענא דרישא לעירוי אתא ואמנם מה שהק' ר"ת דא"כ ק' מהך מתני' ארב דאמר עלאה גבר נ' דהנה מסקינן בשבת שם דמלח אינו כתבלין דאפי' בכ"ר לא בשלה וא"כ אהאי דיוקא נקט תנא לא יתן לתוכו תבלין אבל מלח נותן לתוכו וכחא דהיתירא ניחא לי' לתנא לאשמועינן ואי הוה נקט עירוי לא הוה ידעינן דמלח בכ"ר שרי.

ואמנם מה שהק' ר"ת ממה שמק' הש"ס מ"ש המעיסה מ"ש החלטה נ' דקו' הש"ס קאי אב"ה דס"ל אפי' קמח לתוך מוגלשין חייב בחלה כ"ש מוגלשין ע"ג קמח ואמאי פטרו ב"ה בהחלטה.

ומ"ש, ר"ת ועוד יל"ד דמיירי בעירוי היינו משום דיש לדחות דלמא נעוה של חרס וארתחוהו בעצמו כמ"ש מקצת מן המפ' והנה מה שכ' תוס' דהו"ל לר"ת למימר דשמואל דאמר תתאה גבר מיירי בדברים יבישים צ"ע דמייתי התם עליה דשמואל מבשר שנפל לחלב רותח.

ואמנם אי היה שייך לתרוצי הכי היה מיושב קו' תוס' בשבת שם על ר"ת ממר עוקבא דאמרי' כבולעו בניצוצות כך פולטו בניצוצות ולר"ת למה לי זה ואמנם אי לד' ר"פ יש חילוק בין נפסק הקילוח או לא לק"מ מהתם אלא דר"ת לא כתב כן וכמ"ש התוס' בזה.

וליישב קצת קו' תוס' ע"ד ר"ת נ' דר"ת מיירי שמערה עליו מב' צדדין מבפנים ומבחוץ ונהי דאינו מפליט כ"א כדי קליפה מ"מ כיון דמזה ומזה כ"ק ניגעל שוב לא שייך אין במה שבכלי ס' נגד הכלי אלמה לא כיון שחסר מהכלי ב' קליפות וצ"ע.

צלאו באויר תנור מהו לכאורה י"ל דמיבעי ליה אי כד' הרמב' דבחטאת גזיה"כ הוה הך שבירה אבל בשאר קדשים סגי במריקה ושטיפה א"כ י"ל דבחטאת גם אבשול בלא בלוע קפיד רחמנא או כד' הראב"ד דחטאת ל"ד א"כ משום בלוע קפיד רחמנא אבל בישול בלא בלוע לא ואמנם לד' הרמב"ם ג"כ י"ל דמיבעי ליה אי גזיה"כ הוא בחטאת וא"כ ה"ה בשול בלא בלוע או דלמא הטעם כמ"ש משום דמשהו מיהת משתייר ובחטאת גם אמשהו קפיד רחמנא אבל בבישול בלא בלוע דליכא אפילו משהו אפי' בחטאת לא קפיד רחמנא.

ואמנם לד' הראב"ד י"ל דמיבעי ליה אי היסק מהני בכלי חרס דאי היסק מהני ואפ"ה אמרה תורה ישבר א"כ ע"כ אבשול בלא בלוע ג"כ קפיד קרא דאי משום בלוע הרי מהני היסק אבל אי בשול אף בלא בלוע מאי מהני היסק הרי הבשול עכ"פ נעשה.

ועד"ז יש ליישב ד' הרמב' שכ' צלאו באויר ה"ז ספק ותמה הכ"מ למאי נ"מ נקט ספק ואמנם הי"נ מאחר דקיי"ל דהיסק מועיל בתנור ע"כ הא דאין עושין תנור ש"ח במקדש משום דאין עושין כלי שרת של חרס אבל אי בשול בלא בלוע צריך שבירה אין הכרח והנה הרמב' פ"א מה' בית הבחירה כ' אין עושין כלי שרת של מתכות אבל אין עושין לא של עץ ולא אבן ולא זכוכית וחרס השמיט מ' דמס' לי' בחרס ולכך פרט כל הני למימרא דהני וודאי ומאחר דהא תלי' באי אסר רחמנא בשול בלא בלוע שפיר כ' הרמב' דהדבר ספק אלא שיש לדקדק מאחר דרב' נפקא לי' למלתי' מכלל ופרט במנורה מהי"ת יהא ש"ח מותר וצ"ע.

וכ' הרמב' דבשל חרס דווקא איבעי' ותמה הל"מ מנ"ל להרמב' הא ואמנם גם רש"י פי' דלענין שבירה מיבעי ליה ונ' דמאחר דמריקה ושטיפה ע"כ מטעם הגעלה הוה והגעלה לא שייך אלא במקום בלוע ומהי"ת נימא דבשול בלא בלוע צריך מריקה א"וו לענין שבירה קמיבעי' ליה וע"ד שכ' לעיל בין לשיטת רש"י בין לשיטת הרמב'.

אמר רבא ת"ש יל"ד מהי"ת נילף בשול בלא בלוע מבלוע בלא בשול ונ' דרש"י פי' לעיל מדלא כ' ואם בכלי חרס בשלה כ"א אשר תבשל בו ש"מ לעירה ואס"ד בשול בלא בלוע שרי אצטריך תבשל בו שיהא הבשול בלוע בכלי ואי הוה כ' בשלה ס"ד אפי' בשול בלא בלוע אסור אלא ש"מ דבאמת בישול בלא בלוע אסור ודחה הש"ס דלמא אפי' השתא בשול בלא בלוע שרי ועירה מ"מ שפיר ילפינן מאחר דגלי רחמנא דבבלוע עיקר קפידא ובעירה ג"כ איכא בלוע ממילא גם עירוי אסור ויש להביא ראיה למה שכ' לעיל דסד"א דאין עושין כלי שרת ש"ח לא פשיטא להש"ס אף דרב' יליף כלל ופרט וכלל דאלת"ה מאי בעי הש"ס למפשט מתנור של מקדש והתרצן דחק לי' משום שירי מנחות ולמה לא אסקי אדעתיי' דמשום שתי הלחם ולחה"פ הוא דבעי מתכת כדמסיק לקמן אלא ש"מ דלא פשיטא לן ובוודאי דאין לדייק דעושין משום דלא נקט רבי כ"א של עץ בעץ וזכוכית מהתם אין ראיה דמנורה לא אצטריך לאשמעינן דבש"ח לא דקיי"ל כלי חרס כיון שהדליק בו פ"א מאיס ומה"ט בנ"ח בעי כל לילה נר חדש בשל חרס אלא דס"ל סברא היא דטעמא מאי משום דה קרבהו נא לפחתיך שאין לאדם חשוב כלי תשמיש של עץ וכיו"ב אבל בתנור של חרס כו"ע אורחא הוא וגם במקדש י"ל דשרי.

אמנם בגוף הקו' למה כ' הרמב' ה"ז ספק י"ל עוד דאי כ' הרמב' פסול א"כ הקרבן שנתבשל בתוך התנור אח"כ פסול ויוצא מיד לשריפה משא"כ השתא דהדבר ספק צריך הנתבשל עיבור צורה כדרך שאר קדשים שאירע בהם ספק פסול:

שירי מנחות נקט הש"ס שירי מנחות ולא נקט מנחות עצמן דמנחות עדן לא נתקדשו עד לאחר הגשה וקמיצה משא"כ שירי מנחות שכבר נתקדשו.

כ' רש"י דעיקר הבלוע משום שמנן וא"כ לד' רש"י בפת בלא שומן וכיו"ב אין צריך הכשר והוא תימא וההוא בוכיא מיירי שאפו עליו פשטידא וכיו"ב ונ' דק' לרש"י אמאי לא קאמר שאופין שתי לחם שהם חמץ ולחה"פ שהוא מצה וא"כ צריך הכשר אלא ש"מ דבלא שומן אין כאן הכשר

ומכאן הק' הלח"מ על הרמב' דלא מצריך שבירה כ"א בחטאת וא"כ אין כאן כ"א שירי מנחות חוטא ומנחת חוטא אין בה שמן ונ' דהא דכ' הרמב' דמריקה ושטיפה מהני בשאר קדשים בכ"ח היינו היכא דבלעו ע"י משקין מיהת אבל היכא דבלע ע"י אור בלא משקה וודאי דמריקה ושטיפה לא מהני ואם אופין בו מנחת חוטא בלא שמן אדרבה גרע טפי דאינו פולט ע"י מריק' ושטיפה:

רש"י ד"ה קדירות של מקדש פי' לנו רש"י דקו' הש"ס לא היה כ"א ע"ד תפשוט בעין דבישול בלא בלוע דוודאי אי בישול בלא בלוע אסור וא"כ ע"כ שבירת כלי חרס שאין בו בלוע גזיה"כ ולק"מ מקדירות של מקדש אבל אי אמרת דבישול בלא בלוע שרי והשבירה משום בלוע נהדרינהו לכבשונות ואמנם בתוס' דחו זה דדוק לאידך גיסא דע"כ בשול בלא בלוע שרי דאי אמרת אסור א"כ השבירה ע"כ גזיה"כ ומנ"ל דכ"ח אינו יוצא מדי דופיו ואמנם יש לתרץ דנהי דקפיד רחמנא אבשול היינו בישול דחטאת אבל בעירה מ"ט אמרה תורה ישבר הרי החטאת כבר נתבשל אלא שהכלי בלע ממנו ע"י עירוי ואמאי ישבר א"וו משום דאינו יוצא מדי דופיו.

ואמנם רש"י כתב עוד דבמשכן ניחא בא רש"י ליישב בזה דהא דמתרץ הש"ס אין עושין כבשונות הוה טעמא משום קוטרא וכדפי' רש"י בהדי' וא"כ ק' קו' תוס' אכתי קרא אמאי הצריך שבירה ותו תינח בירושלים אבל במדבר מ"ט לא היו מחזירין לכבשן אלא ש"מ דאדרבא במדבר לא שייך כבשן וא"כ קרא משום משכן הוא דאצריך שבירה:

והנה מכאן יש להק' ע"ד הרמב' דלא מצריך שבירה כ"א בחטאת וא"כ אחטאת הוא דמק' הול"ל אין עושין כבשונות במקדש ונ' דמאחר דהא דאין עושין כבשונות בירושלים בריי' ערוכה היא במ' ב"ק ודייקינן לה ג"כ בחגיגה סוף מכלתין ממתני' שם נקט הש"ס מלתא פשיטא.

אלא דגם קו' הש"ס צ"ע לד' הרמב' כיון דע"כ בחטאת גזיה"כ הוה ומאי ק' ליה להש"ס ואין לומר כד' ר"ת דקו' הש"ס משום דע"י היסק פנים חדשות באו לכאן תינח לד' תוס' דבכל קדשים בעי שבירה והיסק מ"מ מועיל ש"מ דפנים חדשות באו לכאן משא"כ לד' הרמב' דבכל קדשים אפי' מריקה ושטיפה מועיל מהי"ת נימא בהיסק מיקרי פנים חדשות וצ"ל כמו שכ' לעיל דע"כ לא קאמר הרמב' אלא קודם שנעשה נותר אבל לאחר שנעשה נותר שבירה בעי ומ"מ היסק מועיל ש"מ פנים חדשות באו לכאן:

אלא שהתוס' דחו זה מבעי' דרבא במ' סוטה דלא איפשטא לי' אי מהני חזרת כבשונות במי מרים ונ' דהא מלתא דהיסק פנים חדשות תלי' בהני ב' לישנא אי היסק מהני בכ"ח ונהי דלדידן פשיטא לן כלי"כ לרבא מס' לי':

ואולי מטעם זה השמיטו האי קו' בע"א פ' אין מעמידין ובזבחים והנה מסקי תוס' דלא כר"ת כ"א דהתורה עשתה בשול בלא בלוע כבלוע נ' כוונתם דרוב הצולין בשפוד אינם נזהרים שלא יגע הצלי בחרסו של תנור מלבד בק"פ שמפסי' עי"ז כדי נטילה א"כ ע"כ לא חלקה תורה בין בשול לבשול:

ובמסקנא מסקי תוס' דשבירה אצטריך לרבותא והק' הצו"ק א"כ מנ"ל שוב דכ"ח אינו יוצא מדי דופיו כיון דאצטריך שבירה ונ"ל דלא ק' מידי דבשלמא אי חזרת, כבשונות לא בעי ואי לית לי' כבשן ע"כ אצטריך לאשמעינן דישבר משא"כ אי יוצא מדי דופיו א"כ מהני מריקה ושטיפה והגעלה למה תתיר התורה שחסה אפי' על ממונו של בזוי להפסיד הני כלי חרס אלא ש"מ דאינו יוצא מדי:

והנה בפסחים האריך רש"י להביא ראיה מגיעולי נכרים ומטומאה ונ' דגם לרש"י שם ק' לי' דלמא בחטאת גזיה"כ והביא ראי' דגם בגיעולי מדין לא הזכיר כלי חרס וכ"ת דגם כלי עץ לא הוזכרו שם יש לומר דכבר גלי קרא דעץ ומתכת חד דינא אי' להו וכלי חרס צריך שבירה ומסתברא דגם לענין הגעלה דינא הכי אא"כ הרי גם ליבון בכלל תעבירו באש וגם היסק לא יהא מועיל ונ' דמגיעולי מדין אין ראי' דאטו כלי חרס היה בכלל השלל ומחטאת אין ראי' דבמשכן כבשונות מנא להו

ויש. לי להביא ב' ראיות לד' הרמב' ורש"י דאיבעי' דרב"ח בצלאו באויר תנור לא קאי כ"א אכלי חרס דרב"ח גופי' פשיט לקמן לריב"ח דבישול במקצת כלי אין טעון מריקה ושטיפה כל הכלי ואטו מי גרע זה מבישול באויר כלי אלא ש"מ דלענין מריקה ושטיפה לא מס' לי' לרב"ח אלא דהי' נ' ראיה מזה לד' הרמב' דשבירה בכ"ח גזיה"כ בחטאת דווקא וא"כ לענין מריקה ושטיפה לא מבעי' לן אבל לד' רש"י דבכל קדשים שייך שבירת כ"ח וא"כ מ"ש מריקה דפשיטא לי' ושבירה דמס' לי' וצ"ל דבאמת בעיא דרב"ח לענין שבירה במסקנא אתמר דתניא לענין מריקה ושטיפה דבעי' מריקה בכל הכלי אף דלא בישל כ"א במקצת וילפי' לה מדכ' ואם בכלי נחשת בשלה וק' לי' לרב"ח מ"ט שביק קרא דין זה אדבתרא לענין מריקה ולא גילה זה גם לענין שבירה בכלי חרס ואמנם אי בכ"ח לא בעי' בלוע כלל כ"א גם צלאו באויר אסור לק"מ והיינו דמס' לי' לרב"ח אי נימא גלי קרי במריקה וה"ה לשבירה או דלמא לענין שבירה אפי' באויר צריך שבירה:

וזאת שנית מדתנן לקמן דבישל ק"ק וקדשים קלים אם אין בקדשי קדשים בנו"ט א"צ מריקה ושטיפה כקדשי קדשים ואמאי נהי דבלוע ליכא בישול מיהא הא הוה אלא ש"מ לענין מריקה ושטיפה פשיטא דבעי בישול ובלוע:

תוס' ד"ה בישל במקצת כלי מבואר מדברי' דפשיטא להו דלא אמרי' חם מקצתו חם כלו דהרי בכלי נחשת קיימא ואמאי פשיט' להו דאם שאר הכלי צונן אינו מפעפע וביאור דברי' שכ' דבחם ג"כ יש לספק נ' דמאחר דאמרי' אין בלוע יוצאה מדופן לדופן בלי רוטב מיבעי' לן אם גם כה"ג מקרי מדופן לדופן או לא.

ובד' תוס' אלו יש להבין דמאחר דכבר אמר ריב"י בישול מפעפע א"כ מאי מק' הש"ס בתר דמייתי בריי' וטעמא מאי אצטריך קרא הרי כבר ביאר דבישול מפעפע ונ' דריב"י סתמא אבעי' לא שנא בכלי צונן או חם ורב"ח סתמא השיב לו מ' אפי' בחם קאמר דאי"צ וע"ז הק' לו ריב"י בחם מאי טעמא לא הרי בישול מפעפע וכדפשיטא להו לתוס' ואמנם בתר דמייתי בריי' ובריי' ג"כ סתמא קתני ומ' אפי' הכלי צונן וע"ז הק' וטעמא מאי לא מחלק התנא בין כלי צונן או חם ויליף לה מקרא דואם בכלי נחשת.

ועד"ז יש להבין מה דפשיטא לי' להרא"ה בבד"ה דחה מקצתו חם כלו ותמה עליו הרשב"א במשמרת הבית דמפסח אין ראיה אמנם גם הרא"ה מ' לי' מדאמרי' סתמא בישול מפעפע ומ' אפי' בשאר הכלי צונן ש"מ דאמרי' חם מקצתו חם כלו.

ודאתי' עלה הרשב"א שכ' לדחות ד' הרא"ה לענין הגעלה לא כ"כ אלא לשטת הרא"ה דפשיטא לי' דחם מקצתו חם כלו אבל הרשב"א לנפשי' לא ס"ל הכי והן הן ד' רמ"א סי' קנ"א ביו"ד שפסק כד' הרא"ה דלענין הגעלה ג"כ מהני אם הגעיל אותו מקצת שנשתמש בו ותמה עליו הש"ך והטו"ז ולמה שביק ד' הרשב"א ולמ"ש לק"מ ואדרבה מאחר דבסי' צ"ד גם אנן לא סביר' לן כהר' פרץ דחם מקצתו חם כלו כמבואר שם ולמה לא נסמוך כאן ע"ד הרא"ה בממ"נ:

אמר אביי לא נצרכא אלא לכדאמר מר בישול במקצת כלי וכו' ובר"ן פ' כל הבשר הגי' אפכא דרבא אמר בישול במקצת ודייק מזה הרמב' דאין הגעלה מועיל ביין פי' לדבריו דאלת"ה מנ"ל לרבא למימר דבתרומה בישול במקצת כלי א"צ הגעלה דלמא לענין במים ולא ביין אצטריך א"וו פשיטא לרבא דבאמת בשא משקין ל"ש הגעלה.

ולולי, ד' הרמב"ן י"ל בנדקדק מאי עלה כלל ע"ד המק' וגם ע"ד אביי ורבא לדמות ולהק' ממריקה ושטיפה על הגעלה עד דאתי רבא בר עולא ומתרץ לה הכי ולזה נ' דמאחר דבבריי' מסקי' אותה ולא תרומה ק' להו למק' ולאביי ורבא קו' הרשב"א אמאי לא קאמר למעוטי שאר איסורין ומ' לי' למק' משום דשאר אי' הגעלה מיהת אצטריך מקרא דגיעולי נכרים לא ממעטינן כ"א תרומה ולמימר דבתרומה אפי' הגעלה א"צ וע"ז מק' הרי תרומה דין א' יש לו לענין בלוע כמו בב"ח ולמה לא יצטרך הגעלה ומשני רבא או אביי לעולם גם תרומה בעי הגעלה ואדרבא מדאקרי קדש גם מריקה ושטיפה אצטריך ומיעוטא דאותה אצטריך לענין בישל במקצת כלי דבזה לבד קיל תרומה לענין יין ושאר משקין וא"כ מהגעלה לא איירינן כלל ואין לדייק מידי מכאן לענין הגעלה ובזה נבין ד' רבא בר עולא דקאמר תרומה אפי' בחמין מאי אפי' אטו גם בצונן שייך הגעלה אבל למ"ש א"ש מאחר דלא דנינן כ"א לענין מריקה ושטיפה ובקדשי' בעי' א' חם וא' צונן קמ"ל קרא דבתרומה לא בעי צונן כלל ומק' הש"ס תינח למ"ד חדא בצונן למ"ד תרויי' בחמין מיעוטא למאי אתא ומשני דסגי במריקה לחוד ושטיפה יתירתא לא אצטריך.

כל יום נעשה גיעול לחבירו ויל"ד אכתי לענין מריקה ושטיפה מאי אהני לן דהרי הגעלה לבד לא מפיק מידי איסור ולזה נ' דגם למסקנא אצטריך לר"ט קרא דהכא עשאן בקר אחד אלא דמעיקרא ס"ד דגם לענין הגעלה כ' קרא ומק' הש"ס א"כ אין נותר ברגל משא"כ דהגעלה לא אצטריך לענין מריקה ושטיפה שפיר אמרי' הכ' עשאן בקר אחד ובזה נבין מ"ט פליגי רבנן עלי' דר"ט דהרי סברא קאמר ותו דבס"פ השוכר את הפועל פשיטא להש"ס הך סב' דכל יום נעשה גיעול אפי' לדידן א"וו דטעמא דרבנן דלא דרשי האי קרא דופנית בבקר ופליגי אר"ט משום מריקה ושטיפה דלא מהני האי גיעול.

וכ' רש"י דאם בישל חטאת מבשל באותו יום שלמים וק' הרי' אם עושה כן ממעט בזמן אכילת שלמים וצ"ל דמבשל בי' מינו כבש לכבש וכיו"ב וס"ל לר"ט דמב"מ מדאוריי' חד בתרי בטיל ואי' משהו שרי לבטל לכתחילה וא"כ שוב נבין, מ"ט דרבנן דפליגי עליו.

גמ' מנה"מ ויל"ד מאחר דרבנן לית להו הך דכל יום נעשה גיעול מטעמא דכתיבנא מאי מק' תו מה"מ והיה נ' ראי' מזה לד' הרמב' דרבנן מצרכי מריקה ושטיפה אגב אכילה קודם שנעשה נותר וע"ז מק' הש"ס מה"מ ומשני מאחר דלאחר דכ' ומורק ושטף כ' יאכל אותה מ' דבעי מריקה ושטיפה תוך זמן אכילה אמנם לראב"ד ותוס' דפליגי וס"ל לאחר זמן אכילה הוא דבעי מריקה ושטיפה ק' מאי מק' ומאי מתרץ דקרא אפכא מ' וצ"ל דהא גופא ק' להש"ס מה"מ דלא אמרינן דכל יום נעשה גיעול לחבירו ואינו בא לידי נותר כלל ומריקה ושטיפה ל"ל ומשני מדכ' יאכל אותה בתר מריקה ושטיפה ובאמת זמן מריקה לאחר זמן אכילה א"וו קרא ארגל אתא דאף דמדינא יאכל אותה דכל יום נעשה גיעול לחבירו מ"מ בעי מריקה ושטיפה.

אמר אביי ה"ק אינן טעונין מריקה כקדשי קדשי' גם מזה יש ראי' לד' הרמב' דמצריך מריקה ושטיפה קודם שנעשה נותר א"כ ס"ד ה"ה היכא דליכא בנ"ט אבישול לחוד בעי מריקה ואצטריך לאשמועינן דלא אבל לראב"ד דכ' כמה דלא נעשה נותר א"צ מריקה ושטיפה וכאן כיון דליכא נו"ט אין כאן נותר ומריקה ושטיפה למה ובלחם משנה כתב בזה להיפך ודבריו צ"ע.

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה