אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ה בע"ה בשאר עניני נט"י פכ"ה

ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט

בע"ה בשאר עניני נט"י פכ"ה

בע"ה בענין הנאת גרונו ומעיו פ' גי"ה

רש"י ד"ה ואי מקרב גבי דולא ע' בתר"י פ' אלו דברי' דכוונ' רש"י דלאו דמיירי שקרב ידיו תחת הדולא כה"ג פשיטא כ"א דמיירי שקרב ידי' עד שהקילוח הבא ממקום גבוה הגיע על ידי':

רש"י אי בזיע דולא ע' תוס' נדה פ' בא סימן צידדו ודייקו מדלא הזכיר רש"י ל' ניצוק ש"מ דבכונס מצומצם מיירי אף דלא הוה ניצוק ומ"מ מל' רש"י שהמים מקלחין להיאור מ' קצת שהנקב רחוק דהרי בצומצם כ' תוס' דעבד רק טיף טיף:

והנה. לא ביארו תוס' לד' בה"ג במאי מיירי דמקרב לגבי דולא דלרש"י מיירי שנתן ידיו בצינור אבל לבה"ג בצינור עכ"פ כשר וא"כ ע"כ לבה"ג מיירי שקלט מן האויר וצריך לבאר מ"ש דחוץ לצינור מקרי לבה"ג פסק כח הכלי ומקרב לגבי דולא אף שקולט מן האויר לא מקרי פסק כח הכלי ונ' דהתם עיקר הכלי הוה הדולא והצינור הוא רק הממוצע וכיון שגם חוץ לצינור קלט המים מקרי פסק כח הכלי משא"כ בקלט מיד מהאויר שבא לשם מכח הדולא וודאי מקרי כח כלי:

וע' בחי' ר"ן מ"ש ליישב דעיקר מלתא לר' יוסי דבעי' שיהא . ניכר שבא מכח כלי וק' א"כ למה פוסל ר"י בקוף וצ"ע. והנה הב"י סי' קנ"ט הביא ד' מהרי"ק דכונס משקה כעדשה וכ' עליו דלא אמר כן כ"א לענין מקוה וסמך דברי' ע"ד תוס' בנדה פ' בא סי' ונ' דר"ל טבילת ידי' דבמקוה הרי ניצוק לגמרי אינו חיבור:

ובענין קו' הטו"ז ע"ד הסמ"ג דאפי' למטה מן הנקב הכלי פסול אף דמחזיק רביעי' לח ידענא מאי ק' לי' הסמ"ג מניקב ככונס משקה דבטיל מתורת כלי למתני' דפרה מיירי מניקב כמוציא משקה ואדרבא מהתם נ' דנפקא לי' לסמ"ג דאף בניקב כמוציא משקה בעי' שיחזיק רביעי' מנקב ולמטה אמנם הרא"ש בפי' המשניות פרה שם כ' בהדיא דמתני' מיירי שמחזיק רביעית מן הנקב ולמטה עיי"ש ועכ"פ לד' הרא"ש אין כאן קו' כלל:

רש"י ד"ה קפידתו אמנא כוונתו ליישב קו' הר"ן בחי' אטו בא ר"ש לשאול לאמימר אי ידיע לי' מתני' ולזה כ' רש"י דשאלו אם הכלי שלם ר"ל דאף דלענין טומאה הוה כלי כגון כלי שטף שניקב בכונס משקה די"ל לדינא דמתני' כשר וכד' כמה פוסקים ולזה שאלו קפידתו אמנא ומה"ט לא הק' תוס' כ"א אמאי דשאלו אחזותא משום דאמנא כבר יישב רש"י.

אמנם רבי' יונה פי' בד' הרי"ף דשאלו אם הכלי מחזיק רביעי' ונ' דבא ליישב למה לא הביא הרי"ף כ"א כלי שאין בו ולא הביא כלי שאין מחזיק א"וו הרי"ף מפ' קפידתו אמנא אם הכלי מחזיק דהרי אשיעורין שאלו בפרט:

ואמנם ד' הרי"ף יש לתרץ בענין אחר דבאמת ארבא גופא ק' כיון דקאמר דבעי' יש בו ממילא ע"כ מחזיק ובשלמא למאן דמפ' דבשיורי טהרה לא בעי' רביעית שפיר אשמעי' רבא דעכ"פ הכלי צריך שיחזיק אבל להחולקי' על רש"י ק' ונ' דמשכחת לה יש בו אף שאינו מחזיק כגון שעשה לו עטרה של טיט כדאשכחן במתני' דפרה ומ"מ הכלי אינו מחזיק והרי"ף לא הביא זה משו' שאינו מצוי.

תוס' ד"ה אחזותא הנה לד' הרמב"ם והטור דחזותא מחמת מקומן ומחמת עצמן ג"כ פסול א"כ שפיר שאלו וכ"מ ל' רש"י שפי' שיהא בהן מראה מים מ' אפי' מחמת עצמן אלא שהתוס' הכריחו תי' דמתני' לתרומה מקו' שניי' שהקשו גבי אתי משיורי טהרה.

אלא שד' צריכין ביאור ונ' דאמימר מ' לי' דמתני' מיירי ע"ד שפי' הר"ן והרשב"א במסקנא דמיירי שנטלו שני' כא' ואף דעכ"פ לא הגיעו לידי השני רביעית דהרי חסר מה שנשאר על ידי הראשון אלא ש"מ דלא בעי' רביעית וע"ז דחי הש"ס דלעולם התם אפי' בזא"ז מיירי והיכי דאתי משיורי טהרה שאני והנה לכאורה פי' זה של רש"י ק' ביותר עד שהוצרך רבינו יונה לפ' דמיירי ע"י הוספה דהיאך יטלו שני' מרביעי' א' ומ' לכאורה דפי' זה לא א"ש כ"א למ"ד עד פרק של אצבעות וי"ל דמיירי שנטל באמת רק יד א' וכה"ג ידי' טהורות לחצאין, א"נ ע"י אחר שני ידיו כא'.

והנה הד"ת הק' על פי' הר' יונה הרי תנן מי רביעית ולרבי' יונה הרי הוסיף על רביעית ואמנם ע' בגיטין רפ"ב בגמ' ורש"י שם הגי' מרביעית ופי' רש"י שם מכלי שמחזיק רביעית ר"ל דאי לא גר' מי רביעי' א"כ ברביעי' הו"ל למימר ולזה כ' רש"י דר"ל מכלי שמחזיק ומ"מ ל"ק על רבי' יונה רביעי'.

אתקי' ר"י נטלא אתקין ר"א כוזא ע' רש"י דנטלא של זכוכית וכזה אין ביכולת כל איש להביא לביתו כ"א היו מונח אצל ר"י ורק למדה וכד' רש"י ור"א אתקין כוזא של חרס והי' בבית כ"א:

וע' ברבי' יונה שיישב ענין תקנה זו דק' לי' הרי גם לשאר דברי' צריכין רביעית ולזה פי' מ"ש עיי"ש וי"ל עוד דמשו' דליטול מרביעית על שתי ידיו אין כל כלי ראוי לכך כ"א הוא רחב ביותר או קצר ביותר אינו מתוקן לזה ולזה התקין ר"י ור"א צורת הכלי שיהא ראוי ליטול בשופי מרביעי' ומה"ט נ' שהביא הרי"ף הך דר"י לומר כי לא יסמוך כל איש על כל כלי וכלי ליטול מרביעי'.

בענין פלוגתת הרמב"ם והראב"ד אי בעי' גם בחולין מים שני' נ' ד' הרמב"ם דבתרומה חשו דלמא לא יהי' הידי' נגובי' שפיר ויטמאו המי' שעל היד את התרומה ובחולין סמכו על הא דאצרכו ניגוב ידי' ומפ' הרמב"ם לחם טמא כפשוטו דהמים מטמאים הלחם.

והנה הרא"ש הביא ראי' לפי' רש"י גבי אתי משיורי טהרה ולא פי' כוונתו נ' כוונתו דאי ס"ד דמיירי שנטלו בב"א כפי' הרמב"ן וסיי וסייעתו א"כ למה זה תנן מחצי לוג לג' ולד' אם רביעי' מגיע על יד כלם למה לא יהא מהני אלא וודאי בזא"ז מיירי.

בגיטין רפ"ב דמשי חדא חדא רש"י לא רצה לפ' שהי' דעתו מתחלה ליטול יד א' ונטל אח"כ גם יד השני דא"כ לא פשיט הש"ס מידי ואמנם הש"ס דלא מוקי הכא לאלפא נ' דפשיט' לי' דלא מהני מהא דפ"ג שאכלו הביאו להם מים אעפ"י שכ"א נטל ] ידו א' וחוזר ונוטל ב' ידי' וצ"ע

רש"י ד"ה פלגא ידי' נקט שנגב נ' משום דאם ידי' עדן טפוחות היינו דמשני הש"ס.

תוס' ד"ה הנוטל ידו א' וע' רמבם פי' המשנה ידי' שם וכדברי' שם מטין דבריו בה' מקואות אבל בה' ברכות ד' הכ"מ ג"כ לכוין דברי' כן ול' הרמב"ם אינו תופס כן ונ' דעתו שם דמצוה ליטול במתון דאז כל היד רחוצה ובדיעבד גם בשטיפה א' יצא וע' בדברי' ותמצא ואולי היו לו עוד פי' במשנה דידים.

והאמרי דברי' הנה הר"ש בידי' שם יישב מדוע לא מייתי הש"ס ממתני' ותי' דבתוספתא איכא פלוגתא ולזה מייתי הש"ס מדר"י אבל אדר"י גופא ק' למה לא קאמר הל' כסתם מתני' או כר' יוסי ונ' דר"י מוקי לפלוגתיי' בנטל קודם ניגוב כל ידו אבל בהוספה בעלמא ס"ל כ"ע מודו דאין ידים טהורות לחצאין:

הנה הא דלא משני הש"ס דנט"י קיל ממקוה דהרי ניצוק מהני בטבילת ידי' ול"מ במקוה נ' דיישב רש"י במ"ש דבמקוה שייך חיבור משא"כ בנטילה אין הטעם משום חיבור וא"כ אדרבא מסתבר יותר דאפי' בלהטפיח חמיר נט"י ממקוה:

הנה הלח"מ ה' ברכות הק' על הרמב"ם לפי' דשיורי טהרה ר"ל מים שניי' למה לא מחלק תנא דמתני' ברישא ג"כ בין ראשוני' לשניי' כי היכא דמחלק בסיפא ונ' דלענין רביעי' לא' הרי עכ"פ אין נ"מ בין שניי' לראשונים דגם בראשוני' א"צ לשפוך כל הרביעי' אלא דבשניי' אפי' לכתחלה א"צ שיהא בכלי רביעי'

והנה הר"ש מ' ידי' דחה גי' רש"י בסוטה דהרי תנן מיטהרות עד הפרק וא"כ מאי מהני אם הגיעו מים שניי' חוץ לפרק אמנם רש"י יישב זה שכ"כ מיטמאות ומיטהרות חדא מלתא היא משום שמיטמאות עד שם לכן צריך לטהר עד שם אמנם לערוך דס"ל גם על הזרוע מיטמאות וודאי ק' ממתני' אמנם למה שפי' ב"י בתר הכי דכוונתו כד' הראב"ד דאין כאן טומא' כ"א ליכלוך א"ש.

והנה מ"ש רש"י בסוטה יגביה ראשי אצבעותיו כיון לד' הרשב"א שהביא ב"י והביא רש"י כעין ראי' דהכי קיי"ל אלא שהרשב"א דחה דרב לטעמי' וא"כ ג"כ ל"ק קו' הר"ש דפרק דהתם היינו היד אלא דבל' רש"י א"א לכוין כן. ובענין ליטול מן כיור ע"י הענדל שהביא הטו"ז השיג הא"ר צריך ליטול כל פעם הברזא ולא אדע הרי א"צ להסיר בשפיכה א' ב"פ ומ"מ המג"א אוסר אמנם מד' הרמב"ם בה' ברכות שכ' יש לנוטל ליתן ע"י מעט מעט מ' דאדרבא הכי עדיף טפי.

והנה מד' ב"י סי' קס"ב גבי נטל ידו א' מ' דהרא"ש והרמב"ם בחדא שיטה אזלי והמעיין ימצא כי לד' הרמב"ם אפי' נטל שתי ידיו כ"א בפ"ע ש"ד לשפשף ולד' הר"ש והרא"ש בעי' דווקא שישפוך על שני' כא'.

וע' במג"א שם ס"ק ח' מ"ש בשם רש"ל הנה מאחר שרש"ל לא יישב קו' המי"ט דישפוך מים ראשוני' ושויי' על כל א' וישפשף א"כ בלא קו' מג"א לא ידענא מאי ק' להו הרי להר"ש והרא"ש כיון שנטל כל יד בפ"ע הו"ל נטל ידו א' ע' בדברי' וצ"ע גם ל' הטור והמחבר ק' להולמו דמתחלת דברים לא מ' כפשט ד' הר"ש והרא"ש שכ'.

ויש עוד תימא בד' הב"י כשבא ליישב ד' הראב"ד תלה ד' הראב"ד והרי הביא ב"י עצמו בשם הראב"ד דס"ל טעמ' דלכלוך בזרוע.

ושמואל אמר לולי ד' תוס' יל"פ דשמואל ס"ל דדווקא פרק דקידוש ידים הוא פרק בפ"ע אבל פרק דחולין ותרומה חד הוא אלא דשמואל ס"ל דחולין שיעורו כתרומה לרב ור"ש ג"כ כשמואל ס"ל אלא דס"ל תרומה שיעורו כחולין לרב.

והא דלא קאמר הש"ס גבי שמואל דלא תימא משום דכהן הוא משום דשמואל נחלק עם רב בביהמ"ד וממילא ידעי' דלהלכ' נחלק משא"כ ר"א דלעצמו אמר כן י"ל דלהחמיר על עצמו אמר.

והנה מבואר מכאן דלמאן דס"ל לתרומה א"צ כל היד ע"כ ס"ל דהא דתנן ידי' מטמאות עד הפרק ג"כ לא הוה כל היד דאל"כ אתי מני' תקלה דע"י שא"צ ליטול יותר יאמרו שאין טומאת ידי' יותר וזה מ' כד' הטו"ז ולא כפמ"ג שנחלק עליו וס"ל דלכ"ע מיטמאות עד הפרק היינו כל היד.

ומ"ש רש"א דתוס' כ"כ לקושטא דמלתא נ' דתוס' כ"כ מקמי דידעי' לתרץ לרב ששת אבל בתר דתי' לרב ששת גם שמואל מתורץ כה"ג.

תוס' ד"ה נוטל בסו"ד ור"י תי' ובד' ר"י מיושב קו' ר"ת ללי"ק דרבי' ג"כ אפי' שלא בשעת הדחק קאמר אמאי אמרי דלא שכיחי לכו מיא ובד' ר"י ע"כ בעי' לא שכיחי מיא.

והנה הרבי' יונה כ' טעם ר"ת שיבאו להאכילו דברים האסורים אבל אי דווקא בשעת הדחק א"כ אי מתרמי לי' מיא צריך ליטול במ"ש פמ"ג ואי ליכא מיא מה"ת יסברו שהוא גוי אדרבא יאמרו כי התנה בשחרי' דהכל צריכין לעשות כן:.

והנה המג"א דחה ד' הב"ח בנטילה שלא לצורך אכילה ולי נ' לקיים ד' הב"ח מטעם אחר דכללא הוא דלכתחלה ברכה מעכב במצוה כדאמרי' ערום לא יתרום וא"כ בשלמא אם נוטל בשחרי' דאז מברך שפיר התירו לו לכתחלה ע"י תנאי משא"כ בנטילה שלא לצורך אכילה דלא מברך וודאי לא שרי' לי' לכתחלה.

גמ'. מי אמרי' דלמא נגע הנה מדלא אמרי' מי סגי ש"מ דפשיט' להש"ס דבמפה שוודאי לא יסירנה כגון רטיי' וודאי שרי וזה ראי' לד' הרא"ש שכ"כ גבי רטיי', הא כביצה בעי נטילה ובחצי ביצה דלא בעי היינו כמ"ש לעיל בשם מ"ז דחצי ביצה שאינו מקבל טומאה כ"א מדרבנן לא הצריכו רבנן כ"א מפה ולא גזרו דלמא נגע:

תוס' ד"ה ולא בירך גילוי בעלמא בברכות ר"פ כיצד כ' אסמכתא בעלמא תוס' ד"ה הא כביצה בסו"ד ע' מהר"ם לובלין אמנם י"ל דחסר כאן קו' תוס' ביומא וסוכה והתם שייך שפיר תי' ע"ש :

רש"י ד"ה דעתי קצרה לכאורה הי' אפשר לפ' ולא נגענא ולעולם לא נטל אא"כ מאי מק' ר"ז אר"א ומ"מ מובן בזה ד' ר"ז שאמר ליטע' בדרב ושמואל מאי ליטע' דקאמר אמנם סבר ר"ז דטעו דרב ה"ק כגון אנא אכילנא בלא נטילה ומיושב בזה דלמא גם אינהו דעתן קצרה אלא דמ"מ הי' צריכין ליטול וכ"ת דלמא באמת נטלו כבר יישב זה רש"י במ"ש ואוכלין בלא נט"י ר"ל כי ר"ז הי' יודע בבירור שאכלו בלא נט"י ויע"ל דאי ס"ד דאניני דעתיי' לא הוה אכלי בבלאי חמתות כ"א במפה והיינו דמשתעי הש"ס דאכלי בבלאי חמתות כלומר מהתם ידע ר"ז דלא אנינא דעתי':

ומ"מ הא דפשיטא לר"ז דבאמת רב ה"ק שנטל ידיו נ' דאל"כ הו"ל לרב למימר אין דעתי קצרה עלי.

והנה התו"ח הק' אמאי לא פשיט הש"ס מיד מהא דהתירו מפה לאוכלי תרומה ונ' דס"ד דרב פליג עלה ולזה מייתי דגם רב הביא לשמואל אוכל מחמת מאכיל הנה לד' הרמב"ם דפסק במפה לקולא שפיר מבעי' לן אם ה"ה במחמת מאכיל לא גזרי' שמא נגע או דלמא דווקא במפה דאי' לי' היכירא לא גזרו משא"כ במחמת מאכיל דלי' לי' היכירא אבל להחולקים על הרמב"ם ק' מה במפה דאיכא היכירא גזרי' מחמת מאכיל מבעיא וצ"ל דש"ה דכיון דגם המאכיל יחטא בדבר אם מניח לו ליגע א"כ הוא יזהירו על כך, וא"כ לא מבעי' לי' כ"א אם אדם מאכילו משא"כ ע"י מגריפה וכף פשיטא דאסור וכמו שהעיר הלח"מ על הרמב"ם וצ"ע על מ"א שהוסיף ע"ד המחבר שכ' בשעת הדחק סמכי' אמפה והגי' רמ"א או ע"י כף ואין זה ענין ודע דצ"ע לד' הרמב"ם דרב הלא בבבל הי' על מה זה יאכל בבבל חולין בטהרה:

בזהיר. ולא נגע הק' התו"ח דלמא אדרבא דווקא לרה"מ ספי' ע"י מאכיל ונ' דאי ס"ד למאן דזהיר שרי א"כ מאי הק' שמואל לרב עבדין כדין וכי רב לא הוה זהיר כרה"מ אלא ש"מ אי אסור לכ"ע אסור:

גמ' זריז קדים משי נ' מכאן קצת ראי' לד' מג"א דשלא בשעת אכילה נטל ידי' ואח"כ שמר את ידי' ולא הסיח שרי והיינו קדים משי דקאמר דאס"ד נטילת שחרי' מאי זריזות איכא הרי לא שרי' כ"א בשעת הדחק למאן דאי' לי':

והשמש מברך ע' רש"א ויל"ד דלמא אכתי משום דרב מיירי באדם חשוב להכי קאמר דלא יתן לתוך פיו ומאי אהני לן ר"פ ולזה נ' דהש"ס הוצרך לאתויי דר"פ דלא נימא דר"י פליג אדרב ומה"ט קאמר במברך על כל פרוסה דקאי אנותן לתוך פיו וס"ל דא"צ ליטול ומיירי בלא נטל ואסור לו לאכול כ"א בנותנין לתוך פיו ושפיר הוה נמלך דלא מתרמי כל שעה שיתן א' לתוך פי' משא"כ רב ס"ל דצריך ליטול ומותר לאכול בעצמו ולא הוה נמלך לזה מייתי הש"ס דר"פ דרב ור"י ל"פ כלל:

ועד"ז א"צ לדחוק כמו שנדחק רש"א בבריי' לקמן דהש"ס מייתי דרב ולא מייתי בריי' משום דלא נימא ר"א פליג אבריי' ואצטריך לאתויי דר"פ:

וע"ד רש"א לקמן יל"ד דלפי דבריו א"כ הך סברא דשאני שמש קיימת ולמאי דקיי"ל אוכל מחמת מאכיל צריך נט"י לא קיי"ל כהאי תי' ואמנם יש לתרץ הקו' דלפשוט בפשיטות דלא אוכל ולא מאכיל מצי למפשט דזיל הכא קמדחי לי' זיל הכא קמדחי לי':

גמ' וגזרו עליו להאכיל בב' ידי' הנה לס"ד יל"פ דשמאי הוה סבר דמאכיל צריך ליטול ב' ידי' כקו' הח"ר ומ"מ מדנחלקו רבנן עלי' לא רצה ליטול ביוה"כ לקולא ב' ידי' וביד א' לא רצה להאכיל ולכך גזרו עלי' שיסמוך על עצמו וכיון שנוטל כל השנה ב' ידי' גם ביוה"כ יעשה כן ולמסקנא צ"ל דשמאי הוה ס"ל דצריך ליטול בסירוגין כמו שכ' המג"א סי' א' וא"כ א"א להעביר רוח רעה מיד א' והנה קו' הח"ר מתורץ בד' ר"ת בגיטין רפ"ב שגורס ידו א' שטיפה א' עיי"ש:

והנה לד' הרמב"ם דמתיר במפה צ"ל דבחולין בטהרה הוא דשרי' לאשה להדיח ידה דאל"כ למה לא תאכול במפה ולמסקנא דברו"ר לכאורה ג"כ מהני מפה צ"ל דחמירא סכנתא מאי' ובמקום סכנה לא רצו לסמוך על מפה:

תוס' דיה משום שיבתא דקדקו לומר ד' וה' שני' כמ"ש התו"ח דא"כ אמאי קאמר אבוה דשמואל על רבי' דלא גמיר דלמא משום שיבתא אמנם מ"ש עוד התו"ח דמד' שמואל השניי' הבין אבוה כן ק' להבין ונ' דבאמת שמואל מתחלה לא קאמר כ"א ולא משית ידי' והבין אבו' דס"ל שלא משי ידי התינוק ולזה קאמר לי' אמאי לא משית וכשא"ל דהכה אותו משום שלא משי ידו אז קצף על הרב ומ"מ ע"כ הי' קטן שהגיע לחינוך דהיינו בן ח' וט' דל"ש בי' שיבתא וא"ש בדברינו דמסיי' הש"ס והל' אוכל צריך נטילה דלמ"ש ממה דקאמר אבו' דשמואל ואמאי לא משית למד כן הש"ס:

וי"על דהש"ס רצה ליישב מאי הי' טעותא דרבי' דאיהו שמע אוכל מאמת מאכיל צריך נטילה והוה ס"ל דקאי אמאכיל ובאמת קאי אאוכל והיינו והל' דמסיים.

והנה בתחלה לא פי' רש"י מאומה מאי ענין האיבעי' ולבתר דדחי הש"ס משמאי היא דמפ' רש"י ולא אמרו אסתם נותן ונ' דלכאורה מס' להש"ס מטעמא דלמא משתלי ואכל אא"כ גם ביוה"כ נגזור וכ"ת משום אימת יוה"כ א"כ גם נטילה למה צריך לס"ד אלא ש"מ דהטעם כמ"ש רש"י דגזרו אסתם נותן לתוך פיו:

והנה מ"ש הטור וי"מ מוסיפין על השניי' היינו מים אחרוני' נ' דגם הראב"ד הכי ס"ל דהרי פליג בה' מקואות וכ' דגם במים שניי' אין מוסיפין אחר וא"כ מ"ש ראשוני' משני' אלא ש"מ ס"ל שניי' היינו אחרוני':

לסיים בד' אגדה הנה אז"ל משי מלא חפני מיא ויהבי לי מלא חפני טיבותא הרי כי נט"י מביא עשירות והנה האוכל מחמת מאכיל היינו הסמוך לשלחן אחרי' צריך נט"י שלא יצטרך לבו"ד והמאכיל היינו העושה צדקה וממנה ג"כ יתעשר א"צ נט"י ר"ל בלא נט"י ג"כ יזכה לעושר

הנה הר' יונה הסביר ד' תוס' שכ' בפרק אמצעי משם אגודל דר"ל שישאר בכל האצבעות רק פרק א' אבל י"ל ג"כ דעד"ז יכול בנקל ליטול כל האצבעות ביחד.

ודע דמ"ש רבי' יונה להסביר דדי עד פרק אמצעי בשיטת ר"ת לרב ששת כ"כ אבל הב"י רצה להשוות דעת רבי' יונה לרוקח לדינא וצ"ע:

בע"ה סוגי' דטע"כ פסחי' ריש א"ע לשה"ג תרכ"ח

תוס' ד"ה וההיא לאתויי נשים לכאורה יש לתרץ דכיון דרבנן כל לא דרשי א"כ אין כאן אזהרה לרבנן על תערובות חמץ וכיון דאין כאן ליכא למדרש מכי כל עונש אתערובות כיון דלא שמענו אזהרה אלא דאכתי ק' א"כ האי כי כל לרבנן ל"ל ואמנם גם לר"א ק' תרי כי כל ל"ל אמנם הרז"ה בס' המאור תי' דמכי כל אוכל ממעטי' תערובות מכרת ודריש כי כל אוכל ולא כל חמץ עיי"ש אמנם גם לרבנן תי' הרז"ה דקרא להכי הוא דאתא חלא דק' הא לקול' ולחומר' לחומר' מקשי' א"כ לימא אדרבא דקרא לרבויי תערובות אתא ואמנם למ"ש א"ש כיון דלא שמענו אזהרה ע"כ עונש מנין אלא דקרא אייתר אוקמי' קרא למעוטי וא"כ גם קו' הש"ס לר"א לימא כי כל לתערובות בכרת אתא מיושב שפיר דאי' לן קרא למעוטי והיינו דקאמר הש"ס קשיא ולא קאמר תיובתא אלא דמ"מ ק' מ"ט לא תי' הש"ס כן בהדי' ונ' משום קו' הרז"ה עצמו דאכתי כי כל ל"ל הרי אי הוה כ' כל ג"כ סגי דמ"מ הוה דרשי' כל אוכל ולא כל חמץ ותי' הרז"ה דאיידי דכ' כל כ' כי דוחק ולכך מסיק הש"ס קשיא אמנם מ"ש הרז"ה דלרבנן אצטריך מיעוטא לתערובת משום דע"ד תערוב' הוה כנתחמץ מחמת ד"א הוא דוחק אמנם לולי ד' הרז"ה י"ל דאי כזית בכא"פ דאוריי' לרבנן אתיא מיעוטא לכזית בכא"פ.

ועד"ז הי' אפשר לקיים פשט ה"ה בד' הרמב"ם דהרמב"ם ס"ל הל' כרבנן ומ"מ אצטריך קרא דכל מחמצת משום דקרא דכל אוכל ממעט כזית בכא"פ מכרת ולכך אצטריך קרא דכל מחמצת ללאו ולא ק' קו' הרמב"ן בה"ה אלא דמ"מ ק' הרי לאו דמחמצת אצטריך לנתחמץ מחמת ד"א וכל לא דרשי רבנן ולאו לכזית בכא"פ מנ"ל אלא דגם אי ס"ל דקרא דכל לתערובות אתא מחמצת גופא לנתחמץ מחמת ד"א אתא ואמאי שבק הרמב"ם במנין המצות גם לר"א עיקר הלאו ומנה הטפל הנדרש מכל ותו דלכאורה הו"ל לאו שבכללות ואמאי כ' הרמב"ם לוקה ר"א לא קאמר אלא בלאו אבל לא לוקה וצ"ע:

ונ' דלעולם ר' הרמב"ם כר"א וע"ד שכ' דלר"א אתא כי כל אוכל למעוטי תערובות מכרת והיינו כזית בכא"פ דבכל התורה כולה חייב עלי' ואתא קרא בחמץ למעוטי והדר כ' רחמנא כל לרבויי לכזית בכא"פ למלקות ואמנם חמץ שנתחמץ מחמת ד"א כרת בהדי' כ' בי' אלא דמ"מ בעי' אזהרה מנין ואתא קרא דכל מחמצת לאזהרה וס"ל לר"א דהאי קרא כקרא דאלקי' לא תקלל דעיקר קרא לקללת דיין לאזהרה ולמלקות ואתא ג"כ לאזהרה לקללת ה' כמ"ש רש"י בחומש שם ומ"מ לא מקרי לאו שבכללות כיון דלמלקות לא אצטריך כ"א לקללת דיין וה"נ דכוות' לר"א עיקר קרא לתערובת למלקות אמנם אתא ג"כ לאזהרה לנתחמץ מחמת ד"א ולהכי נקט הרמב"ם במנין המצות האי קרא לתערובו' משום דלמלקות רק מהאי קרא תערובת ילפי' ונתחמץ מחמת ד"א מונכרתה ידעי' שהוא בכלל מלקות ג"כ אלא דאצטריך לאזהרה והיינו דכ' הרמב"ם כאן דלוקה מקרא דכל מחמצת אמנם כ"ז לר"א דדריש כל ואיכא קרא לתערובת משא"כ לרבנן דלא דרשי כל כולא קרא רק לאזהרה לנתחמץ מחמת ד"א אצטריך ותערובות אפי' כזית בכא"פ כיון דאמעיט מקרא דכל אוכל אמעיט אפי' ממלקות אלא דיש להק' קו' הלח"מ דמ"ש האי כל דר"א מהאי כל דח"ש ומ"ש דהתם לא לקי והכא לקי אמנם למ"ש גם הא לא ק' בשלמא התם כיון דח"ש לא אתי אלא מרבוייא לא לקי' עלה משא"כ הכא באמת בכל התורה כזית בכא"פ לוקין עליו אלא דהכא ס"ד דאמעיט לגמרי גלי לן קרא דכל מחמצת כל אפי' כזי' בכא"פ והדר' לאי' כבשאר אי' אא"כ הדרא קו' תוס' לדוכתא ר' יוחנן אמאי לא קאמר ג"כ חוץ מחמץ בפסח הרי ר' יוחנן דריש כל ותי' תוס' דר' יוחנן לא דריש כל למלקות ליתא למ"ש בד' הרמב"ם דהכא מלתא אחרינא הוה דאהדר' לאי' ולכאורה הי' אפשר לתרץ דכיון דבחמץ פלוגתא דר"א ורבנן ר' יוחנן בפלוגתא לא קמיירי אבל מאחר דבמסקנא מסקי' ר' יוחנן בשיטת ר"ע אמרה למלתי' א"כ כיון דע"כ ר' יוחנן דדריש כל כר"א אתי אמאי לא נקט למלתי' אליבי' טפי בחמץ מדנקט נזיר אליבא דר"ע ולהכי נ' דהנה לר' יוחנן מבואר דטעמא דרבנן דפטרי משום דאי אכל כזי' בכא"פ בטלה דעתו וי"ל דהנה ר' יוחנן בשיטת ר"ע אמרה למלתי' ור"ע יליף טע"כ מגיעולי נכרי' ורבנן דפליגי אדר"ע ילפי ממשרת וכ' הרמב"ם בה' נזירות דהכא דרשי' דמשרת אתא לכזית בכא"פ לא זולת ואמנם אי מגיעולי נכרי' ילפי' כזית בכא"פ מאי עבידתא ובוודאי מסתברא כד' הר' חיים כהן ברא"ש חולין פ' גי"ה דטע"כ היינו שנהפך ההיתר להיות אי' אלא דאי ליכא כזית בכא"פ הרי האי' גופי' בטל והאיך יאסור טעמו מה"ת משא"כ בכזית בכא"פ כל כזית נעשה אי' ומעתה לר' יוחנן בהא פליגי ר"א ורבנן דכ"ע דכזית בכא"פ לא ממעטי' מכי כל אוכל כ"א ממעטי' דלא נימא נהפך ההיתר לאי' ולרבנן לגמרי ולר"א מרבי' שוב מכל למלקות והיינו ג"כ מטעמא דכ' דאהדרי' האי קרא לכללא דשאר אי' דאמרי' בהו טע"כ ומעתה לר"א דאי' לי' טע"כ בחמץ לא צריך למיכל כ"א חד כזית ושפיר לקי משא"כ לרבנן דלית להו בחמץ טע"כ ולא מטעם שכ' רש"י דלית להו בכל התורה טע"כ כ"א בחמץ דווקא מקרא דכי כל אוכל א"כ אינו חייב עד שיאכל כולו זית חמץ בכא"פ וכה"ג בכותח הבבלי בטלה דעתו והיינו פלוגתיי' ולא כמ"ש הכ"מ דפליגי אי בטלה דעתו מגרע או לא מגרע דלא מסתבר כלל כ"א כמ"ש דפליגי בטע"כ ומעתה בשלמא לדידן דס"ל דבכזי' בכא"פ פליגי ר"א ורבנן וע"כ לא מחייב ר"א משום דאכל לכולו זית בכא"פ דכה"ג הרי בטלה דעתו אלא אפי' אחדא כזית ס"ל לר"א דאתא קרא דכל מחמצת לרבויי והיינו ע"כ מטעם היתר מצטרף לאי' משא"כ לר' יוחנן דטעמא דר"א משום טע"כ דכיון דנהפך ההיתר לאי' מאי היתר מצטרף שייך וא"כ ר"י לטעמי' שפיר שבק חמץ בפסח לר"א דלדידי' ל"ש בחמץ בפסח היתר מצטרף לאי':

נמצא לפי דברינו אין הפי' בד' הרמב"ם כד' הכ"מ וכדמ' מתחלת ד' הרמב"ם שאכל כל הג' ביצים עם הכזית כא' כמבואר מסוף ד' הרמב"ם דרק בתערובת צריך להיות כזי' בכא"פ אבל איהו לא צריך למיכל כ"כ מני' דאי ס"ד צריך למיכל דווקא כזית א"כ לינקט הרמב"ם יש בתערובות אלא שלא אכל וכ"ת נימא דאם אין בתערובת אפי' לכתחלה מותר מהי"ת נימא הכי מה דלא אמרי' בכל אי' שבתורה אפי' באי' דרבנן א"וו דווקא נקט הרמב"ם אין בתערובת אבל אם יש בתערובת כזי' בכא"פ אף שלא אכל אלא כזית א' חייב וכ"ת אמאי נקט ברישא אכל זית בכא"פ דמ' שאכל כל הזית י"ל משום דבגמ' אמרי' דאם אכל כל הג' ביצים בטלה דעתו ס"ד דאפי' לר"א דפסק הכי הרמב"ם דינא הכי קמ"ל דלא היא כ"א דכיון דלר"א מחייב אכזית קמא תו לא מיפטר אי אכלה כולא הא למה זה דומה לאכילה גסה ביוה"כ דאם אכל מעיוה"כ וכזית קמא ביוה"כ הוה אכילה גסה הוא דפטור אבל אם חייב ביוה"כ אכזית קמא תו לא מיפטר אפי' אכל אח"כ אכילה גסה וה"נ דכוות' והרמב"ם להוציא מטעות כ' כן ומדאתי' להכי לא נצטרך למימר דלהרמב"ם חמץ לרבנן קיל משאר אי' שבתורה כ"א ר"א ורבנן רק בהא פליגי אי סגי בחמץ אם אכל כזית א' או בעי' שיאכל כל הג' ביצים ולר"א סגי בכזית א' ושפיר חייב בכותח הבבלי משא"כ לרבנן שוה חמץ לכל אי' שבתורה וממילא בכותח הבבלי ל"ש חיובא משום דא"נאכל כולו זית בטלה דעתו:

והנה הטור דייק מדכ' הרמב"ם דעובר על כותח הבבלי על בל יראה ש"מ דפסק כר"א אצ"ל משום דלא חילק בין יש בו כזית בכא"פ או אין בו כ"א בהא י"ל סמיך אמ"ש כאן לענין אזהרה דאכילה דמסתבר דלא חמיר בל יראה מאוכל כ"א מנ"ל להרמב"ם דמקרא דכל מחמצת גם בל יראה אתרבי ובשלמא אי כר"א ס"ל דיליף מכל וטעמא דלקי משום דאמרי' אהדרי' לאיסורי' ואפי' למ"ש דלר"א חמץ חמיר משאר אי' שייך אהדרי' לאי' חמץ וכמ"ש תוס' על טע"כ אי יליף מגיעולי נכרי' א"כ גם לענין בל יראה אהדרי' לאי' משא"כ אי ד' הרמב"ם כרבנן ואי' לי' בקבלה דלרבנן ילפי' מקרא דכל מחמצת תערובת חמץ אכתי ק' תינח לענין אכילה לענין בל יראה מנ"ל אלא ש"מ דד' הרמב"ם כר"א והנה מ"ש לעיל ליישב הא דלקי להרמב"ם על דרשא דכל יש להוסיף עוד דע"כ האי כל למלקות אתא דאי לאי' פשיטא דהרי ח"ש אסור מה"ת ובחמץ אי' לי' להרמב"ם קרא אחרינא על ח"ש אלא ש"מ דהאי כל למלקות אתא:

גם על מ"ש דאין לומר דהרמב"ם נקט אי' בתערובת דלא נטעי דאם אין בתערובת מותר יש להוסיף שהרי ביאר הרמב"ם דחמץ אוסר במשהו אע"כ דווקא נקט וכמ"ש ויש לתמוה על מ"ש הכ"מ דהרמב"ם לענין בל יראה נקט אין בו כ"א טפי שכך הוא דרך אכילתו וכי דרך אכילתו שאין בתערובת כא"פ בכא"פ לא אכלי לי' אבל בתוכו וודאי הוה:

ובענין קרא דמחמצת ונכרתה שנעלם מאת הכ"מ לפי שעה כבר הערנו לעיל בליקוטי חי' על סוגי' זו והוא תימא גדולה. והנה מד' הרז"ה מבואר ג"כ דמפ' פלוגתא דר"א ורבנן שלא אכיל כ"א כזית א' מכזית בכא"פ וטעמא דר"א משום היתר מצטרף לאי' ועד"ז הבינו תוס' ד"ה מאן שמעת לי' ג"כ בסוגיא דפשיטא להו דרבנן לא דרשי כל כלל ולהכי ק' להו מב"ק ומסוכה ואמאי לא תי' כמ"ש לקמן לר' יוחנן דרבנן לא דרשי כל כ"א לענין אי' ולא לענין מלקות א"וו משום דלאי' לא אצטריך דהרי ח"ש בלא"ה אסור מן התורה ומ"מ מה שהקשו מסוכה ק"ק דהרי מסיק הש"ס שם קרא אסמכתא בעלמא:

והנה הרז"ה פסק כר"א מטעם דתנן סתמא כוותי' והרמב"ן הק' עליו דמאן אמר הל' כסתם משנה ר' יוחנן ואיהו פסק דלא כר"א אמנם הרז"ה כבר יישב זה דר"י בשיטת ר"ע אמר הכא בשמעתין למלתי' ולא כרבנן דפליגי עלי' דר"ע ס"ל וכ"כ לקמן דמאי דקאמר ר"י בע"א טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין ע"כ לרבנן דאסור ממשרת ואין לוקין משום דאין עונשין מן הדין משא"כ אי מגיעולי נכרי' ילפי' מלקי נמי לקי כד' ר"ת שהשיג על הר' יוסף בתוס' ע"א שם וא"כ ר"י לנפשי' שפיר ס"ל כר"א:

אמנם ד' הרמב"ם נ' דפסק כר"א מטעם אחר דכיון דאנן קיי"ל כר"י דדרשי' כל ע"כ ס"ל כר"א ולא כרבנן דהרי רבנן לא דרשי כל וכמ"ש בד' התוס' והרי"ף מ"מ פסק כחכמים ובא ליישב קו' זאת ולזה סיים ולרבנן נמי מלקי הוא דלא לקי אבל אי' איכא וק' פשיטא אלא דהרי"ף בא לאשמועי' דקרא דכל לרבנן אאי' קאי וכ"ת לאי' הא ל"ל קרא י"ל טעמא מאי קאמר ר' יוחנן ביומא ח"ש אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי הכא בד' מיני מדינה הרי לא חזי לאצטרופי דאם יאכל כל הזית בכא"פ הרי בטלה דעתו אצל כל אדם ובזה יתיישבו לנו היטב ד' ר"י ביומא שם למה נקט ר"י סברא ושביק קרא דכל דתניא בהדי' בבריי' א"וו דר"י בא ליישב רבנן דכותח הבבלי דלא נימא דס"ל כר"ל דלא דרשי' כל לזה כ' ר"י דהך דרשא דכל בחלב כ' והתם שייך חזי לאצטרופי משא"כ בד' מיני מדינה ולכך אצטריך קרא בפ"ע ולעולם קרא לאי' אתא ולא למלקות אמנם הרמב"ם כבר דחה כל זה שכ' דכל שהו חמץ אסור מן התורה שנא' לא יאכל וא"כ ח"ש בחמץ בלא"ה מקרא אחרינא ולא מסברא ולא מחלב ילפי' ואכתי כל ל"ל אלא ש"מ דלר"י קיי"ל כר"א דמחייב מלקות בד' מיני מדינה:

ופי' ד' הרמב"ם האלו י"ל דפסק כר' אבהו וקרא דלא יאכל דלאו לאי' הנאה אתא אכ"ש מוקמי' לי' וי"ל דפסק כחזקי' וה"ק דלהכי כ' לא יאכל ולא כ' לא יהנה לרמז ג"כ על ח"ש:

תוס', ד"ה חוץ מאי' נזיר נ' ליישב דהנה ר"י בשיטת ר"ע אמרה ור"ע בהדי' אמר כן בבריי' לקמן והו"ל למימר הל' כר"י ומה גם להפוסקים שכ' לעיל דס"ל דלי' לי' כר"ע ואמנם עיקר רבותא דר"י דלא ילפי' לר"ע להיתר מצטרף מנזיר כי היכי דילפי' לרבנן לטכ"ע מנזיר וא"כ עיקר רבותא דר"י דאף דבנזיר אמרי' היתר מצטרף בכל אי' שבתורה לא אמרי' הכי ול"ל להזכיר חטאת מחטאת וודאי לא ילפי' דחולין מקדשי' לא גמרי':

שהרי אמרה תורה משרת ורש"י בנזיר גרס וכל משרת ובשמעתין דחה רש"י זה וכן התוס' בנזיר דחו פי' זה ונ' ליישב דלכאורה יק' כיון דלר"ע אף דכ' רחמנא משרת להיתר מצטרף מ"מ לא ילפי' מני' לשאר אי' שבתורה משום דהוה נזיר וחטאת ב' כתובי' דלמא לעולם גם בנזיר אין היתר מצטרף לאי' וקרא לטע"כ ולב' כתובים הבאים כא' נזיר וגיעולי נכרי"א וכד' רש"י בחולין פ' גי"ה ותו יל"ד לד' הר' יוסף שהביאו תוס' בע"א דאגיעולי נכרי' ליכא מלקות דלמא משרת לטע"כ בנזיר אתא ולמימר בנזיר מלקי נמי לקי וכ"ת א"כ גיעולי נכרי' ל"ל י"ל דאי לאו גיעולי נכרי' הוה מוקמי' משרת להיתר מצטרף דמאי חזית והשתא דכבר ידעי' טע"כ מגיעולי נכרי' מוקמי' משרת לטעים בנזיר ולמלקות:

ונ' דהני רבותי' של רש"י בשיטת הר' יוסף אזלי וק' להו הני קושיין שהקשינו ולהכי תי' דגרסי' וכל משרת ומעתה אי' לן תרי קראי משרת וכל משרת אמנם לרבנן דפליגי אדר"ע אצטריכו תרוויי' חד לשרה פתו ביין דהוה טעמו וממשו וחד לשרה ענבים במים דהוה טעמו ולא ממשו ולהכי נקטי רבנן שרה ענבי' במים דלא תק' להו אכתי וכל מאי עבדי לי' ולהכי נקטי טעמו ולא ממשו כלומר גם זה ילפי' מוכל משרת אבל ר"ע אי לי' דרשא לטע"כ גרע לדידי' לא אייתר קרא להיתר מצטרף אבל בתר דיליף טע"כ מגיעולי נכרי' גם טעמו ולא ממשו א"כ סגי למימר דבנזיר לקי אטע"כ ומהי"ת נחלק עוד בין טעמו ולא ממשו לטעמו וממשו מאחר דידעי' ממק"א דתרוויי' דאוריי' ולק"מ קו' רש"י ארבותי' דשפיר פריך דאצטריך קרא כולו לטע"כ וכמ"ש:

ועתה עלינו ליישב קושיין לד' ש"פ ורש"י גופי' והנה רש"י בסוגיין בסוף לא כ' כ"א דרבנן דכותח הבבלי אי' להו גיעולי נכרי' חידוש ומשרת להיתר מצטרף ולא כ' כמ"ש בחולין דס"ל משרת וגיעולי נכרי' ב' כתובי' הבאים כא' ונ' ליישב דיל"ד אי באמת טע"כ לאו דאוריי' מ"ט הקפיד הכ' דווקא בגיעולי מדין וכ"ת מדין לאו דווקא כ"א בכל כלי' של נכרי' הרי למ"ד נטלפ"ג מותר ליכא למ"ד דלא אמרי' אפי' סתם כלי' של נכרי' אב"י ושרי וע"כ מדין דווקא ומ"ט וכ"ת ה"ה למ"ד גיעולי נכרי' חידוש הוא ק' י"ל דהאי מ"ד עכ"פ ס"ל טכ"ע דאוריי' דילפי' מנזיר אלא דס"ל גיעולי נכרי' חידוש מטעם נטלפ"ג ומ"מ לא ק' מ"ט החמיר הכ' במלחמת מדין י"ל ע"ד שכ' הרמב"ן בפ' מטות דלהכי לא צוה משה במלחמת סיחון שהי' תחלה על גיעולי כלים משום דבשבע אומות כ' ואכלת את שלל אויביך ואפי' קדלי דחזירי הוו שרי להו משא"כ במדין וא"כ י"ל דהתורה החמירה עלי' במדין אפי' לגבי כלים שלא יאמרו כשם שהכלים מותרי' כך המאכלי' מותרי' כמו במלחמת סיחון ושאר ל"א מלכים ומאחר שהי' מדין ביני ביני למלחמות אלו החמיר הכ' עלי' במדין דווקא משא"כ אי נימא דהו"ל משרת וגיעולי נכרי' ב' כתובי' הבאי' כא' וטע"כ בכל האי' לאו דאוריי' והאיך יעלה על הדעת כיון שאין טעם כעיקר בשום אי' אסור מן התורה שחששה תורה אם יתיר להם טעם שבכלי' ידמו גם האי' שרי הרי בכל האי' הטעם מותר מן התורה א"וו גיעולי נכרי' לטע"כ אתי וכ"ת אכתי כיון דד' רש"י דרבנן לית להו טע"כ וא"כ למה חידש הכ' בגיעולי נכרי' י"ל כיון דבאמת קדרה בת יומא ג"כ א"א דלא פגמא פורתא היינו חידושא דחידש בכל כלי נכרי' שאסור להשתמש בכלי נכרי' בנ' יומן וכר"ש בע"א שם ובכלי נכרי' באמת טע"כ דאוריי' משא"כ אי לאו חידוש הוא וטע"כ לאו דאוריי' א"כ יק' מדוע החמיר הכ' בגיעולי נכרי' כיון דקרא בא לאורויי דטע"כ לאו דאוריי' אלא די"ל דלמא הצריכן הכ' גיעול משום כלי יין וכמ"ש תוס' ד"ה יליף מגיעולי נכרי' אמנם כוונת תוס' הוא כיון דבקדרה בת יומא מיירי א"כ היה ידוע שבישלו אותו יום בהן וממילא ידעו ג"כ מה בישלו ואכתי כלי יין אמאי הגעילו אמנם אי ס"ד דדווקא משום כלי יין הצריך הכ' להגעיל כיון דבכלי בן יומא מיירי אמאי הצריך שוב להגעיל כלי' שלא בישלו בהם יין אמנם א"כ דווקא אי בקדרה בת יומא מיירי לא נוכל לומר דגיעולי נכרי' ומשרת לא כתובי' משא"כ אי בקדרה שאב"י ולא ידעו מה בישלו בהו שפיר דהא דהצריך הכ' להגעיל משום דלמא בישלו בהם יין ולא ימלט שפעם א' בישלו בהם יין ושפיר איכא למימר דנזיר וגיעולי נכרי' ב' כתובים הבאים כא' לטע"כ והדרא קו' לדוכתא מנ"ל לר"ע במשרת להיתר מצטרף דלמא לטע"כ ולב' כתובי' ולזה הוכרח הש"ס לומר דר"ע ס"ל לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא ולא קאמר דס"ל כר"ע דנטלפ"ג אסור ורש"י בחולין שכ' דא"ל דברי' ב' כתובי' הבאי' קאי למ"ד ובשמעתין כ' נטלפ"ג אסור ולא להל':

כמאן כר"א דדריש כל ע' רש"י ותוס' נ' לבאר ד' רש"י דק' לי' אפי' התוס' דלדברי' אביי ורבא גם בפי' עירובו מנין פליגי דלאביי הפי' שהאי' נבלע ואינו ניכר ולרבא היתר מצטרף לאי' ואמאי שתיק הש"ס במנחות מזה ולא פי' רבא כלום בענין עירובו ש"מ דגם רבא מפ' עירובו כאביי אלא ש"מ דזעירי הוא מפ' כולא בריי' בענין אחר והיינו דס"ל כרבא דאין הקטרה לפחות מזית ואמנם ס"ל כאביי דיש קומץ פחות משני זיתי' והיינו דדייק הש"ס קמ"ל דהקטרה לאו לפחות מכזית ומשו"ה מפ' כולו זית או מקצתו חצי זית חמץ וחצי זית מצה משום דאין הקטרה לפחות מכזית ועירובו היינו שנתערב כל הזית חמץ במצה ואמנם א"כ וודאי מסתבר יותר לרבויי עירובו דמיירי בזית שלם ממקצתו אלא מאחר דתנא דבריי' כר"א וי"ל ב' דרשות נקטא כסדר כולו מקצתו עירובו אבל לרבנן דלא דרשי כל ע"כ כי כל אעירובו מוקמי' ולא אמקצתו והיינו דקאמ' הש"ס כמאן כר"א וכמ"ש ול"ק קו' תוס' ומה שהק' עוד מנ"ל לר"א בחמץ למדרש מכל תערובת דלמא אבעין קאי היינו ג"כ כמ"ש דגם בקומץ לא הוה מוקמיי קרא דכל אמקצתו אי לאו דאי' לן עוד קרא לעירובו וא"כ בחמץ דלית לן אלא חד קרא עירובו מסתבר טפי אלא דק' מנ"ל כלל למימר דעירובו דר"א היינו מטעם היתר מצטרף לאי' וצ"ל דכיון דקיי"ל דבעי' דווקא שיאכל כל הכזית כא"פ ואל"ה פטור כד' רוב הפוסקי' ובכותח הבבלי ל"ש זה דבטלה דעתו וא"כ מ"ש דמחייב הכא אכזית אחד ש"מ משום היתר מצטרף לאי' וא"כ י"ל דבשלמא בהקטרה שייך לצדד דלמא חצי זית בעין חשוב יותר מכזית בתערובות משא"כ באכילה דיש כאן טעם כזית בכל הד' זיתים ואכל מהאי' ג"כ וודאי מסתבר עירובו יותר לרבויי מחצי זית בעין:

ומה שהק' עוד בתוס' מחטאת כבר יישב הר"ש דרש"י תרתי אי' לי' ולא מחלק בהיתר מצטרף בין תערובת לבעין וכן מבואר מדבריו גבי מקפה והתימא שלא הקשו תוס' אד' ר"ת במקפה ג"כ מחט את דלר"ת במקפה מיירי שהוא בעין וצ"ל דד' תוס' דשאני מקפה שהוא גוף א' עם השום והשמן וכה"ג לא גרע משום שהוא בעין משא"כ חצי זית שאור וחצי זית מצה דאין להם שום שייכות האי הוא דק' להו דל"ד לחטאת:

לענין חמץ בפסח נמי יל"ד מאן יימר דטעמא דר"א בחמץ משום היתר מצטרף דלמא משום טע"כ בשלמא לד' תוס' כיון דבשאור קאמר עירובו ובחמץ עירובו מ' כשם דהתם הטעם משום היתר מצטרף ה"ה בחמץ אלא לרש"י דבשאור ממקצתו ילפי' היתר מצטרף מנ"ל דעירובו בחמץ לאו משום טע"כ הוא וכ"ת כד' הטור תמ"ב שכ' דבכותח הבבלי ל"ש טע"כ משום דלא הוה כ"א קיוה' בעלמא א"כ אמאי אצטריך רש"י לפ' לקמן דרבנן לית להו טע"כ דאוריי' הרי בכותח ל"ש טע"כ א"וו רש"י לית לי' הך סברא ומה"ט ג"כ אין לומר דד' רש"י דטע"כ ל"ש כ"א בכזי' כא"פ ואוכל כל הא"פ דק' ג"כ אמאי מפ' רש"י דרבנן לית להו טע"כ הרי בכותח אינו אוכל ע"כ כל הזית וצ"ל דאי ס"ד טעמא דר"א משום טע"כ הדרא קו' לדוכתא כרת נמי ליחייב וכ"ת לית לן קרא לכרת קרא ל"ל כיון דגלי לן קרא טעם כעיק' ממילא חייב אטעם ג"כ כרת וכמו שהק' ה"ה על הרמב' אלא ש"מ דטע"כ לית לי' לר"א אלא טעמא דידי' משום היתר מצטרף לאי' ושפיר לא מחייב כרת כיון דלית לן קרא:

תוס' ד"ה חמץ בפסח עוררני תלמיד א' דר"י לא יליף ח"ש מכל כ"א הש"ס קאמר ת"כ דר"י וי"ל קו' תוס' הי' דא"כ דר"י ע"כ לא דריש כל מדלא נקט כ"א אי' נזיר אמאי קאמר הש"ס ביומא ת"כ דר"י הרי ר"י לא דרש כל כמו ר"ל:

וע' רש"א בענין מ"ש לחלק אליבא דר"י בין ח"ש בעין או בתערובת כבר רצה הר"ש במס' טבול יום במתני' דמקפה לחלק בכך ודחה מגמ' דחולין גבי פלגא דזיתא דתרבא דמסקי' ועוד האמר ר"י ח"ש אסור מן התורה הרי דגם בתערובות ח"ש אשור מן התורה ובשאר ד' רש"א כ"כ ד' לעיל בחי' מס' חולין עיי"ש:

והנה אחר העיון נ' דקו' רש"א היתה עד"ז דהנה כ' תוס' לעיל דהיכא דאיכא סברא אפי' רבנן דר"א דרשי כל אלא דבתערובות ליכא סברא וא"כ ר"י ג"כ בתערובות לא דריש כל ואמנם אדרבא עיקר סברא דר"י דחזי לאצטרופי וכיון דסוגיי' מוכח דר"י אי' לי' כזית בכא"פ בתערובת דאוריי' א"כ גם כה"ג חזי לאצטרופי ושפיר הקשו תוס':

ואמנם עד"ז יש להבין ג"כ תי' התוס' דאדרבא מאן דדריש כל לחוד בלי סברא הו"ל האי קרא ככל קרא דעלמא ומלקי נמי לקי עלי' משא"כ מאן דבעי סברא ואי לאו סברא הוה אמרי' קרא לחוד לא מוכח דאולי דברה כאן תורה כל' בני אדם וא"כ אסברא לא מלקי' דהו"ל אין עונשין מן הדין והן ד' תוס' דר"י לא דריש כל כ"א לאי' ולא למלקות ומובן עד"ז מאי בעי ר"י בהך סברא דהרי קרא כ' אלא קרא בלא סברא לא דריש וכמ"ש:

המקפה כאן פי' רש"י דייסא ובמיר המפ' שם יין מבושל ותוס' בנזיר כ' כמו כן באר היטב דהוא דייסא ונ' דלד' הוצרכו לפ' כן דבדייסא יש קצת מקום למ"ש דברישא אם נגע בשום ושמן נפסל גם המקפה מטעם ידות ובדייסא דלא יאכל תפל מבלי איזו תבלין יש מקום לקרות לתבלין ידות משא"כ להמפ' יין מבושל דראוי לאכילה בלי תבלין מה שם ידות שייך על התבלין:

והנה המפ' בנזיר שם כ' ב' פי' לפי' א' מיירי בסיפא שנוגע בשום לבד ולפי' שני אפי' בכל מקום שנגע וי"ל דלס"ד דטעמא משום היתר מצטרף לאיסור צריך לכה"פ ליגע באי' ולמסקנא דטעמא משום כא"פ אין חילוק:

והנה קו' תוס' על רש"י כבר תי' הר"ש הכל במס' טבול יום ותוס' בנזיר הק' אד' ר"ת דטעמא משום פחות מכביצה א"כ מדרבנן מיהת פסול ומאי מק' הש"ס ויל"ד למה לא הק' כ גם לרש"י דמפ' ס"ד דימוע דרבנן ונ' דלרש"י הקו' הי' עד"ז דוודאי מצינו דחכמי' השוו דברי' לשל דאוריי' אא"כ דגם הכא ה"ט מ"ש רישא ומ"ש סיפא גם בסיפא הו"ל לפסול כולו וכמו שהק' תוס' באמת אלא ש"מ דכ"כ לא החמירו דיו שאסרו דימוע על זר גם לכהן יאסרו בטומאה קלה וא"כ מקום מגעו אמאי פסול וע"ז מתרץ רבב"ח דאין הטעם משום שהשוו דברי' כ"א שיש כאן במקום מגעו נדנוד דאוריי' ומפ' הש"ס או משום היתר מצטרף לאי' או כזי' כא"פ:

והנה בנזיר הקשו לד' ר"ת אכתי לענין טומאה ק' פי' לדברי' דמאחר דגם לענין אי' לא אמרי' היתר מצטרף ולא מחייב עד דאכל כולא כזית למה לענין פסול אם נגע בפחות מכביצה נאמר צירוף וע"ז תי' תוס' דגם לענין אי' לא מחייב אאי' כ"א מכח ההיתר לד' ר"ת דהרי אם לקט האי' בלא ההיתר לא הי' חייב א"כ גם לענין טומא' אמרי' צירוף זה פי' ד' תוס' בנזיר שם:

וכזית בכא"פ דאוריי' ע' רש"י והנה תוס' בנזיר ביארו דקו' הש"ס הי' משום דע"י תערובת מיירי אמנם ל' רש"י כאן ל"מ כן וא"כ ק' ממתני' דכריתות דתנן דחייב על כא"פ ונ' להסביר דלא לחנם דייק רש"י לפ' הל"מ ככל השיעורין והיינו דגם המק' ידע ממתני' דכריתות אלא דמ' לי' דה"ט דבאי' בהנאת גרונו תלי' מלתא אם לא שהה מתחלת אכילה עד סופה יותר מכא"פ עדן לא פסקה לה הנאה ראשונה מהגרון ונהנה גרונו מכזית בב"א וא"כ ע"כ צריך שלא יפסיק טעם אחר ביני' ואין ללמוד תערובת ממתני' דכריתות כלל ואמנם אם היא הל"מ הו"ל מלתא בלא טעמא ואין חילוק בין תערובת לבי תערובת והן הן ד' רש"י עיי' בהם.

אמנם מד' הרמב"ם בה' נזירות מבואר דממשרת ילפי' הא מלתא דכזית כא"פ וכ"כ שם בהדי' דמשרת להכי הוא דאתא ואי בכל התורה הוה הל"מ ל"ל קרא דמשרת א"וו בעין הוה מסברא וכמ"ש או הל"מ ובסברא תליא מלתא ואי לאו משרת לא ילפי' תערובת מבעין ונ' דעתו מאחר דחזי' דר"י קאמר בע"א טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו ומפ' הרמב"ם דהו"ל דרבנן וא"כ בשלמא גיעולי נכרי' י"ל חידוש הוא משרת מאי דריש בי' וכ"ת להיתר מצטרף לאי' יק' טע"כ מנ"ל וכמו שמק' הש"ס על ר"ע ופי' תוס' בנזיר דאי לית לי' לר"ע דרשא אחרת על טע"כ מסתבר טפי לאוקמי משרת לטע"כ מלאוקמי אהיתר מצטרף וא"כ ר"י ג"כ יק' עליו קו הש"ס איוו ר"י מוקי לקרא דמשרת לכזית כא"פ דס"ל אי לאו קרא לא ילפי' מהל"מ דלא הוה כ"א בעין ומעתה י"ל כיון דהשתא קאי השקלא וטריא לר"י דיליף ממשרת היתר מצטרף לאי' שפיר הק' אביי לכזית כא"פ אי לא ילפי' ממשרת אטו דאוריי' היא ומשני לי' אין הל"מ ובמסקנא לא אמרי' הכי

סוף סוף אמאי פליגי רבנן ע' תוס' דל"ג לי' ומד' רש"י מבואר דגריס לי' וצריך ביאור ונ' דהנה אביי ג"כ ידע דרבנן פליגי אדר"ע ולית להו כלל היתר מצטרף לאי' ומפקי משרת לטע"כ ואמנם כן מ"מ בכותח הבבלי שפיר פליגי אדר"א דאי נימא כשיטת הטור דבכותח ל"ש טכ"ע דלא הוה כ"א קיוהה בעלמא וודאי א"ש וגם אם נימא כשיטת הרמב"ם דטכ"ע ל"ש כ"א בכזית בכא"פ ובכותח הבבלי לא אכיל כל הזית כדמסקי' ג"כ לאביי לק"מ דרבנן דר"א היינו רבנן דר"ע אלא דר"א אי' לי' היתר מצטרף ומחייב ורבנן לית להו ופטרי אמנם לדידך דמפקי' משרת להיתר מצטרף לאי' וכזית בכא"פ לאו ממשרת ילפי' כ"א הל"מ א"כ מ"ט פליגי רבנן עלי' דר"א הרי לדידך לא תליא פלוגתא במשרת אלא דכ"ז ידע אביי בנפשי' ושפיר הק' והש"ס בס"ד לא רצה להאריך ומסיק גם לדידך יק' משום דאכתי לא נחתי' לסוגי' דפליגי רבנן עלי' דר"ע:

אלא דיק' מ"ט לא מק' אביי מר"א ג"כ אמאי אצטריך לי' קרא כלל לד' מיני מדינה כיון דכזית בכא"פ דאוריי' ולד' הרז"ה יש ליישב קצת דלר"א כיון דמיעט לי' קרא וכמ"ש לעיל אצטריך קרא תו לרבויי אלא לרבנן נימא מכרת הוא דמיעט לי' קרא ודוחק דא"כ גם לר"א נימא הכי וקרא תו ל"ל אלא דבאמת ל"ק לר"א בעי' קרא לחייב על כזית מחצה היתר ומחצה אי':

אמנם רש"י ע"כ לי' לי' כהטור דא"כ ל"ל למימר דרבנן דכותח לית להו טע"כ נימא שאני כותח דהוה קיוהה וגם כהרמב"ם לית לי' דטע"כ היינו כזית בכא"פ דא"כ שוב לא יק' אדרבנן דהרי בכותח הבבלי לא מצי אכל כזית בכא"פ דבטלה דעתו וא"כ למאי דגריס רש"י סוף סוף הדרא קו' תוס' לדוכתא וי"ל דאביי לנפשי' הוה סבר דר"א וגם רבנן דידי' ס"ל ח"ש מותר מן התורה ואמנם היתר מצטרף לאי' לכאורה לא שייך כ"א אם ח"ש אסור מן התורה דאי מותר הרי אין כאן אי' שיצטרף עם ההיתר ושפיר פריך לרב דימי דס"ל כזית בכא"פ דאוריי' דזה לא תלי' בח"ש ואמנם הש"ס לא שני לי' הכי משום דא"כ מפקת בין ר"א בין רבנן לבר מהל' דגם ר"א מדאצטריך כל בתערובת ע"כ ס"ל הכי:

ובמ"ש. לעיל ליישב עם ד' הטור יש להבין כמו כן ד' תוס' שכ' דאביי לנפשי' מוקי משרת לטע"כ ומה הועילו בזה גם עד"ז יק' אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א א"וו ס"ל ג"כ דבד' מיני מדינה ל"ש טע"כ דלא הוה כ"א קיוהה ומה"ט ג"כ שתקו בחולין פ' גי"ה ד"ה רבא אמר מליישב ד' רבנן דכותח הבבלי שסמך רש"י עלי' משום דמ' להו דבכותח ל"ש טע"כ וכד' הטור:

והנה על תי' ב' של תוס' הק' רש"א ב' קו' הא' למה לא ביאר הש"ס בנזיר מיד בכותח הך דנפישי חולין וקו' זו לא יישב כלל וקו' שניי' מקפה מא"ל וע"ז כ' תי' והוא בהדיא בתוס' נזיר ומ"מ התי' צ"ע חדא דבשלמא מנזיר דקל משאר אי' יש ללמוד לכל התורה משא"כ מחמץ דחמיר ותו דא"כ מאי מק' הש"ס בנזיר ואביי מעיקרא ק' לי' וכו' בשלמא אביי לנפשי' דיליף היתר מצטרף לאי' מחמץ אייתר לי' משרת לטע"כ משא"כ לרב דימי דיליף ממשרת שפיר מק'.

ונ' דד' תוס' דוודאי אי הוה מחייב ר"א כרת אתערובת שפיר אין ללמוד שאר אי' מאי' כרת אך מאחר דר"א מודה דפטור מכרת א"כ משוי' לי' אי' בעלמא ושפיר נוכל ללמוד ולא תק' על קו' א"כ היאך יליף ר"י ח"ש מחלב שהוא ג"כ בכרת אדרבא דלמא באמת משו"ה קאמר ר"י סברא דחזי לאצטרופי דשייך בכל אי' ואי לאו הך סברא לא מצי' למילף שאר אי' לכה"פ אותן שאינן בכרת ולענין קו' השניי' י"ל ע"ד שהק' תוס' היאך יליף ר"ע נזיר דקל מגיעולי נכרי' ומ' להש"ס דה"ה לאביי אצטריך אנזיר מיהת משרת דנזיר לא נוכל למילף מחמץ:

ואמנם לולי ד' תוס' יש לתרץ הקו' בע"א ומה"ט נ' דלא נתעוררו תוס' בפסחים על קו' זו דאימת שייך לחלק בין נפישי חולין ללא נפישי בתערובת דווקא דבנפישי אמרי' חד בתרי בטיל וד' רש"א לקמן שכ' דחד בתרי דווקא תמוהי' והם נגד כל הפוסקים ומהי"ת נימא כן דהרי מאחרי רבים להטות ילפי' ואמנם מאחר דהסכים תוס' עם ר"ת דבמקפה מיירי שהאי' בעין אפי' בנפישי חולין שייך היתר מצטרף לאי':

ועד"ז י"ל גם קו' האחרת של הרש"א דמכותח הבבלי יליף הא מלתא דהיכא דנפישי חולין לא אמרי' היתר מצטרף ואפי' ע"ד ר"א דמדאצטריך כל ואמנם דווקא דומיא דכותח מהני האי סברא דליתא לאי' בעיני' והוה פשיטא לן הא מלתא וה"ה במדוכות שתיק אביי מזה דגם התבלין ליתנהו בעיניי' בקדירות שנפלו לתוכן ומה שהק' הש"ס בנזיר גבי מדוכות בע"ה לפנינו נדבר בזה ואמנם בקופה דבאמת האי' בעין אלא שאינו ניכר ס"ד דל"ד לכותח הבבלי ואפי' אי נפישי חולין נימא היתר מצטרף לזה אצטריך אביי לפ' דלא הוא כ"א כיון דליתא לאי' בעיני' כ"א במקפה לד' תוס' בעי' דלא נפישי חולין והנה רש"י שנחלק על תוס' במקפה יישב דבריו כמפ' בנזיר שם וכמו שהעתיק כאן רש"א:

והנה בנזיר הק' תוס' עוד מ"פ הש"ס דלמא לא פליגי רבנן כ"א באכל כזית מצומצם וצריך ביאור מ"ט נקטי כזית מצומצם דיו שיאמרו שלא אכל כזית חמץ ונ' כוונתם דמהי"ת דפליגי דווקא כה"ג וע"ז כ' דפלוגתיי' אם אכל כזית כותח לר"א דס"ל היתר מצטרף חייב ולרבנן פטור ור"ל כזית מצומצם מן הכותח וכוונתם דבכזית כותח פליגי:

וע' רש"י נזיר שם שרמז על תי' התוס' דעיקר קו' מדאמרי' רבנן על עירובו בלא כלום והנה לד' הכ"מ דגם לר"א לא מחייב כ"א באכל כל הזית חמץ א"ש אמנם לד' תוס' בפסחי' שהשמיטו קו' זו נימוקם עמם דמאחר דקיי"ל כר"י לעיל ר"פ דמתני' כר"מ דמחייב אנוקשה כ"ש חמץ גמור ע"י תערובת ומסייעי' דבריו מר"א דבריי' ותינח אי בתערובת דאוריי' בי' מיירי שאכל מיהת כזית חמץ אלא שאכלו ע"י תערובת היינו דמסתבר טפי לאסור מנוקשה משא"כ אי ס"ד דר"א מחייב אפי' אכזית כותח אמאי פשיטא לן טפי מנוקשה שאכל מנוקשה מיהת כזית אא"כ מאן דס"ל דפליגי בהיתר מצטרף באמת ס"ל כר"נ דנוקשה חמיר:

רש"י ד"ה משטר קשטר בסו"ד פרס חצי סעודה יל"ד מ"ט המתין רש"י מלפ' ענין פרס עד כאן ונ' דרש"י סמך אסוף דבריו שכ' לתרץ משכר המדי אין לך שותה ב' וג' כוסות וכו' הנה סתם כוס בימי רז"ל הוה רביעית ורביעית הוא ביצה ומחצה וכיון דצריך כזית בכא"פ וא"פ ד' ביצי' ועם הזית אי' הו"ל ג' כוסות וזה אין דרך לשתות בלי הפסק וכ"ז לשיטת רש"י דא"פ הוא ד' ביצי' משא"כ לד' הרמב"ם שהוא ג' ביצים א"כ דיו בב' כוסות ומעט יותר א"כ מ' מסוגיין דבשכר המדי ע"ד שכ' רש"י דא"פ הוא ד' ביצים דב' כוסות למה אין דרך לשתות:

והנה בנזיר תוס' ד"ה הנח לכותח נחלקו על רש"י בשמעתין דמפ' דלרבנן אפי' אי שריף לי' פטור ונ' טעמם דלרש"י מתני' דאלו עוברין ע"כ כר"א אתיא כיון דלרבנן אין שום מציאות אזהרת אכילה למה יהיו עוברין ואמנם ד' תוס' דמתני' אפי' כרבנן אתיא ורבנן מודו דאי משריף שריף חייב אלא דלא איירי בהו משום דלא משכחת ברוב בני אדם אבל לענין עוברין מודו רבנן וכמ"ש הרמב"ם שהביא הכ"מ פ"ד מה' חמץ ומצה כיון דיש כאן כזית שפיר עוברין אלא דא"כ למאי נ"מ קאמר הש"ס בטלה דעתו לזה סיימו תוס' דר"ל דמ"מ קאמרי רבנן על עירובו בולא כלום משום דכה"ג בטלה דעתו וממילא בהכי לא מיירי ואין זה דומה לכזית מצומצם שכ' תוס':

אמנם ד' הרי"ף מטין כרש"י שכן כ' והנ"מ דאמרי רבנן דלא לקי כגון כותח הבבלי וכיו"ב שאין בהם כא"פ כזית וק' הרי כותח הבבלי אי' בי' כזית א"וו הרי"ף ר"ל דאפי' אכלו כולו פטור:

רש"י ד"ה שתי מדוכות נ' דבא ליישב למה הש"ס בשמעתין לא הק' אאביי ולטעמיך ובנזיר מק' וכמ"ש רש"י לקמן דהנה י"ל דבמדוכה ידע הש"ס דבעי' לאביי נפישי חולין דווקא ומשום דליתא לתבלין בעיניי' בקדירות וכמ"ש לעיל אמנם כ"ז אי מיירי בתבלין שנדוכו כבר והכי הוה מוקי לה בשמעתין דאי בלא נדוכו א"כ מה ענין מדוכות דנקט תנא ואתיין לי' ד' אביי שפיר אמנם בנזיר מ"מ מק' הרי מיירי אפי' שלא נדוכו התבלין עדן אלא שהיו במדוכות ותבלין שלא נדוכו אי' לאי' בעיניי' ולא בעי' דלא נפישי חולין והיינו דמק' שם אאביי ולטעמיך:

ומה שיל"ד דבשמעתין מסיק הש"ס גבי כותח ואלא מאי היתר מצטרף כגי' רש"י ובמדורות שתיק הש"ס ובנזיר שתיק הש"ס בכותח ומק' במדוכות ואלא מאי היתר מצטרף ונ' דש"ס דידן בפסחי' מ' לי' דוודאי היכי דנפישי היתר לא שייך מצטרף לאי' ואמנם מטעם שהאיסור בטל ואמנם אי אמרי' טעם כעיקר שוב ל"ש ביטול וממילא שייך היתר מצטרף ונ"מ דאטעם בעי' שיאכל כזית טעם בכא"פ ובהיתר מצטרף בכזית כותח סגי אמנם היכן שייך טע"כ אם יש כזית בכא"פ ומעתה מק' הש"ס לאביי ממ"נ לטעמיך דמק' אדידן א"כ ס"ל דיש בכותח כזית כא"פ גם טע"כ דמודית בי' שייך ולמה לא נימא היתר מצטרף א"וו דאין שייך בו כזית כא"פ ואמנם בתבלין מי יאכל כזית כא"פ מתבלין לא שייך טע"כ וגם היתר מצטרף לא שייך וכבר הובאה סברא בר"ש מס' טבול יום אמנם הש"ס בנזיר ס"ל איפכא תבלין דלטעמ' עבידי ל"ש בהו ביטול ושפיר שייך היתר מצטרף משא"כ כותח דהחמץ לקיוהה בעלמא כמ"ש הטור ל"ש היתר מצטרף לאי':

תוס' ד"ה הנח לתרומת תבלין ויש לחלק כבר כ' לעיל בחי' טע"כ בחולין כוונת תוס' לדעתי ולע"ע נ' דלעיל אין כאן שום ספק וודאי דרבנן עשאוהו כוודאי דאוריי' משא"כ כאן דשייך שאני אומר ויש כאן ספק לא החמירו בדרבנן כמו בדאוריי':

ויל"ד דהכא בפסחי' שתיק הש"ס בקופות מהך דבשלמא לדידי ובנזיר מייתי לי' ונ' דלכאור' באמת שפת יתר הוא דפשיטא כיון דחד בתרי בטל ל"ש לאחר ביטול היתר מצטרף לאי' דהרי אין כאן אי' אלא דיש לחלק בזה בין מינו דפשיטא דחד בתרי בטיל לאינו מינו די"ל נו"ט ברוב דאוריי' ומעתה סוגיא דפסחים מפ' קו' אביי דמוקי לה ג"כ במב"מ וקו' אביי הי' או כד' תוס' בנזיר דבמב"מ ג"כ נגזור או כד' הר"ש בטבול יום דגם במב"מ שייך כזית כא"פ ולא אצטריך לבאר ואמנם סוגי' דנזיר מפ' ד' אביי כד' תוס' דשמעתין דמ' לי' לאביי דמתני' דקופות מיירי אפי' בקמח בקמח מין בשא"מ וס"ד דבשא"מ שייך היתר מצטרף אפי' כי רבו חולין ושפיר אצטריך אביי לפרושי:

ומתוך דברי' יובנו ד' הרמ"ר בנזיר שם דכזי' כא"פ בשא"מ מיהא דאוריי' ושייך לגזור מינו אטו שאינו מינו משא"כ היתר מצטרף כל היכא דרבו חולין לא אמרי' היתר מצטרף ומאי גזירה שייך:

ועתה נבא לד' הר"ש במס' טבול יום יל"ד בדבריו תרתי חדא מאי זה שכ' לדחות דאין לומר דהיתר מצטרף ל"ש כ"א באי' בעין הרי בבעין בלא"ה ח"ש אסור מן התורה מה ענין ח"ש להיתר מצטרף ח"ש לאי' לחוד והיתר מצטרף למלקות כד' הר"ש שם ויותר מזה ק' שכ' דהיכא דלא אכל כזית כא"פ לא שייך היתר מצטרף ומה"ט מק' אביי מכותח הרי המק' עדן לא ידע דבכותח ל"ש כזית כא"פ דאי ידע לא מק' מידי ונ' כוונת הר"ש דאביי ס"ל על עירובו בולא כלום דקאמרי חכמים ר"ל דפטור לגמרי וע"ז ק' לי' לר"ש הרי מטעם טעם כעיקר יהא אסור לכה"פ וע"ז קאמר דסברת אביי הי' עד"ז גם אביי ידע דבד' מיני מדינה א"א לאכול כזית כא"פ אלא דכ"ז לא מהני כ"א אי בעי' טעם כעיקר וא"כ היכא דלא אכיל כזית כא"פ אפי' לכתחלה לא עביד ואף דח"ש אסור מה"ת ח"ש בעין הוא דאסור ולא ח"ש טעם משא"כ למאן דאי' לי' כזית כא"פ לד' הר"ש כמ"ש לעיל אפי' במב"מ הוה דאוריי' וא"כ גזיה"כ הוא דכזית בכא"פ לא בטיל וממילא א"נ לא אכיל כל הזית הו"ל ח"ש דאסור מן התורה דהרי חשבי' לי' כאילו הוא בעין והש"ס דחה דאפ"ה אי לא אכיל כזית כא"פ לא חייבה התורה דהרי חשבי' לי' כאילו הוא בעין ואפשר דס"ל להתרצן דבאמת לרבנן אי' דאוריי' או דאף כה"ג לא אסרה תורה זה נ' תו"ד הר"ש:

ואמנם דחה סברא דח"ש טעם לא אסרה תורה מפלגא דזיתא דנפל לדיקולא ולא הוה ג"כ כ"א טעם וצ"ל דמפ' כרש"י שם דדיקולא היינו קלחת ומ"מ קאמר הש"ס האמר ר"י ח"ש אסור מן התורה אע"כ אביי כר"ל ס"ל ומעתה לר"י דס"ל ח"ש אסור מן התורה שפיר מק' אמאי סברי רבנן דעל עירובו פטור לגמרי ואין כאן אי' תורה אבל אביי לנפשי' שפיר ל"ק לי' ומ"מ צ"ל לפי"ז דהתרצן אי' לי' דרבנן פטור ואסור מן התורה קאמרו למאי דס"ל לר"ש עכשיו דלמאן דאסור ח"ש אפי' ע"י תערובת אסור:

והנה עכשיו סתר הר"ש הך סברא לחלק בין בעין לתערובת ומ"ש לקמן לחזק ר"ל בזה לאפוקי סברת ר"ת ורא"ש דאי טע"כ דאוריי' חייב על כזית תערובת אפי' אין בו כזית אי' ולזה הביא הר"ש הך ראי' ממקפה דלא היא לא יהא עדיף כזית בתערובת מכזית בעין ואי בעין לא מיחייב למה יהא חייב בתערובת ומ"ש מנזיר נ' דצ"ל דגרסי' בנזיר בכותח וקדירות אלא מאי והוה גרס הר"ש גם בכותח בנזיר ולא בפסחי' אלא מאי וע"ז קאמר דהש"ס לא רצה לשנות ד' אביי ע"ד שכ' תחלה ועיי"ש:

ממאי דהאי משרת וכו' ובנזיר הגי' דלמא לטע"כ אתא ונ' ראי' מגי' זו למ"ש תוס' בנזיר דל"ג בנזיר דתניא ואביי מנפשי' קאמר ולזה שייך דלמא משא"כ בשמעתין דאמרי' דתניא ל"ש דלמא.

רש"י ד"ה לטע"כ אתא מבואר מדבריו דמפ' טע"כ כר"ת ורא"ש דנהפך ההיתר להיות אי' ואכזית תערובת חייב למאן דאי' לי' טע"כ דאוריי':

ויש היתר לאי' ע' רש"י יש להביא קצת ראי' לפי' רש"י בזה דלפי"ז אף דבחדש ג"כ יש התיר לאי' מ"מ דווקא ביום אחרון ביום הנף אבל עד אותו יום לא משא"כ נזיר דכל יומא מצי מתשל עליו וא"כ גם חדש חמור מנזיר בא' וילפי' לטע"כ בחדש מנזיר משא"כ לפי' תוס' החי' בנזיר וחדש שוה והיאך ילפי' חדש מנזיר וצ"ל דבלא"ה מאי נ"מ בזה דערלה בשתים וכלאי' בג' כיון דבעי' למילף לכל אי' אע"כ ה"ק כיון דכלאים וערלה וודאי ילפי' מנזיר שוב ילפי' כל אי' אפי' בא' ואפי' במה מצינו דלא הוה כ"א גילוי מלתא בעלמא וע"ד שכ' הר"ש עיי"ש:

והא דלא נקט בב"ח י"ל דבב"ח אי נסרח מותר כשאר נבילה וא"כ יש היתר לאי' ע"ד שאז"ל ואפשר לנבילה שתיעשה שחיטה ואולי בכלאי' יש דברי' שאין נסרחין ובערלה פשיטא אגוזי פרך:

רש"י ד"ה דלמא מיין לחודא והיכא משערי' כזית יין נ' דלעיל לא אצטריך רש"י לפ' דמיירי שיודעי' בטוח שאין כאן כזית יין אלא דעם הפת ע"כ הוה כזית משא"כ השתא דמיין לחודי' מיירי:

רש"י ד"ה ויש בו כזית מפת ומיין ופליגי רבנן עלי' נ' דרש"י בא ליישב מדוע נקט ר"ע חצי זית יין ולא נקט חצי זית ענבים כמ"ש רש"י לעיל בתחלת הסוגי' אלא ש"מ דתנא דבריי' בא לאשמועי' דאפי' כה"ג שהיין והפת ד"א פליגי רבנן ואמנם דווקא אם לא נבלע בכל הפת וכמ"ש רש"י ומ"מ מד' רש"י אלו מבואר דרש"י למ"ד טכ"ע דאוריי' ס"ל דלאו דאמרי' נהפך ההיתר לאי' כ"א אפי' חצי זית אי' משוי להיתר כזית לאי' ואולי דווקא למ"ד ח"ש אסור מה"ת משא"כ למ"ד מותר צ"ע והנה בסוגיין תי' הש"ס על הקו' ור"ש מאי קמ"ל קמ"ל דאפי' ע"י תערובת ובנזיר קאמר לאפוקי מת"ק דאמר רביעית ובתוס' שם יישבו שפיר מ"ט לא קאמר כבשמעתין ונ' דבשמעתין ק' לן תו הו"ל לר"ע למימר בקיצור כזית א"וו במה דנקט שרה פתו בא לאשמועי' או היתר מצטרף או ע"י תערובת ונמצא שני התי' דשמעתין ובנזיר הם תי' אחד:

רש"י ד"ה ור"ע טע"כ מנ"ל הנה דלא מפ' רש"י כפשוטו היינו משום דכיון דקרא אשרה פתו קאי לר"ע א"כ תרתי ש"מ היתר מצטרף וטע"כ א"וו קו' הש"ס הי' משרה ענבי' אלא דאכתי י"ל דהא גופא מק' הש"ס מנ"ל לר"ע ללמוד ממשרת ב' דברי' היתר מצטרף וטע"כ דלמא קרא לטע"כ לחוד אתי אע"כ דטע"כ יליף ר"ע ממק"א:

ונ', ד' רש"י דכה"ג אי הוה ק' להש"ס יש לתרץ דלמא ר"ע כר"א דדריש כל ויליף ממשרת טע"כ מוכל היתר מצטרף אלא די"ל דא"כ יק' אר"י דשבק חמץ בפסח אף דקאי לר"ע כל כי האי הוה הש"ס מפ' לזה פי' רש"י דקו' הש"ס הי' מטע"כ דשרה ענבים.

אלא דיל"ד דא"כ מנ"ל לרבנן ללמוד ממשרת שרה ענבים דלמא קרא לשרה פתו אתא וכבר נתעוררנו בזה לעיל בסוגיין ונ' דל' דקרא הביאם לזה דכ' משרת ענבים לא ישתה מ' דקאי אמים ששרו בהם ענבים דאי אשרה פתו הו"ל למכתב משרת יין לא יאכל ונ' דבאמת היינו דכ' תוס' בנזיר דמ' להש"ס דטע"כ מסתבר יותר מהיתר מצטרף ולהכי פריך ר"ע טע"כ מנ"ל דר"ל בקרא דמשרת מסתבר יותר וכמ"ש:

אלא א"כ אמאי מפ' רש"י יליף מבב"ח שהבשר נאסר מה ענין זה לשרה ענבי' הרי כ' הרשב"א פ' גי"ה דחלב בבשר מקרי בעין ול"ש למקרי' טע"כ ונ' ד' רש"י דכיון דהחלב מתערב בבשר עם מוהל הבשר ל"ש למימר דהחלב הוה בעין כ"א דהבשר נאסר מכח שיש בו טעם חלב כמו המים משום טעם הענבי' והא דלא מפ' רש"י כהרשב"א הנ"ל כדכ' בחי' חולין דלמ"ד גדי אסרה תורה ולא חלב אין ראי' מחלב כלל:

רש"י ד"ה אי תרי לי' מותר לשרותו ובסוף בשיל לי' עובר על בישולו כבר כ' בחי' חולין כוונת רש"י ולע"ע נ' דדלמא משום הכי תרי שרי באכילה דליתא בכלל לא תאכל כל תועבה אא"כ הא גופא קשיא מ"ט תרי לא אסרה ובשיל אסרה.

והנה בפ' כל הבשר מסיק רש"י כס"ד דשמעתין ותמהו תוס' על דבריו וכבר כ' בחי' דאדרבא רש"י בא ליישב מ"ט לא יהא חי' לאביי והיינו דמס' לי' אי הא דגם גבי כלאי' אשכחן הא מלתא מה"ט שוב לא הוה חידוש או לא:

אלא שמ"ש רש"י עוד ועוד דדרך בישול אסרה תורה בלא אכילה צריך ביאור וגם זה בארתי שם בחי' חולין ולע"ע נ' דכוונת רש"י דהא דבב"ח הוה היתר הבא מכלל אי' ל"ש למקרי חידוש דא"כ כל הע' טריפות מקרו חידוש אמנם הבישול בלא אכילה שאסרה תורה הוה חי' טפי ובכלאי' יש ג"כ הני תרי חי'.

והנה, כ' רש"י בתחלת הענין דגמר מג"פ לא תבשל ויל"ד מה ענין זה לכאן ונ' כוונת רש"י דמאן מפיס לן דטעמא דקרא משום טע"כ דלמא משום דכל טעמא הנאה מיהא הויא ובב"ח אסור בהנאה ואמנם תינח אי לית לן בבב"ח לאו יתירא לאכילה כמו לרב אשי דיליף מלא תאכל כל תועבה משא"כ למאן דיליף מג"פ לא תבשל אכתי יק' לאו דאכילה למה לי הרי טעם לאו כעיקר ומשום הנאה הוא דאסור א"וו למילף דמטעם טע"כ האכילה בפ"ע אסורה וה"ה בשאר אי':

שם עוד ד"ה אי חידוש הוא בסו"ד גלי לן רש"י דאי לאו חידוש הוא הא דידעי' לאביי דבעי' נו"ט היינו משום דמזרוע בשלה ילפי' משא"כ אי חידוש ליכא לדמויי לזרוע בשלה:

ומ"מ ד' רבא לפי מה שפירש"י דאין לך כגון זו שלא יתן טעם צריכין ביאור ונ' דהענין הוא כך דמדלא כ' תורה לא תאכל כמו שכ' בכלאי הכרם פן תקדש וכ' תרי זמני לא תבשל ש"מ דכוונת התורה הי' בשעת אכילה נדע שנתבשל בשר זה בחלב וע"י מה ע"י נ"ט ומ"ש רש"י אין לך בישול שאין בו כגון זו כוונתו דא"נ אח"כ נתבטל מ"מ בשעת בישול נ"ט וא"כ שוב מובן למה נקט רש"י בתחלת הסוגי' דרשא דג"פ לא תבשל ואמנם א"כ לרב אשי דיליף מלא תאכל כל תועבה ע"כ צ"ל טעמו ולא ממשו דאוריי' דאל"כ הדר' קו' אביי לדוכת' ותי' רבא לא שייך אליבי'. נחזור לסוגי' דפסחי' יליף מגיעולי נכרי' כ' רש"י כגון יורות וקמקמוסין ע' מ"ש לעיל בחי' חולין דבר נאה בכוונת ד' רש"י אמנם לע"ע נ' דוודאי אי אשר יבא באש לא קאי כ"א אשפודין ואסכלאות שנדבק בהם בעין מן האי' דלמא ידע' תורה שלא יסורו מהם כ"א שוב ע"י אש ועדן טע"כ מנ"ל משא"כ אי גם יורות וקמקמוסין צוותה תורה להגעיל והרי אנו רואין דבהדחה סני להו וע"כ משום טעם צוותה תורה כך ושפיר ילפי' טע"כ.

תוס' ד"ה יליף מגיעולי נכרי' יל"ד למה לא הק' הר' יוסף מיד כדבעי למילף מבב"ח ונ' ע"ד שכ' לעיל בד' רש"י דלכאורה יש ליישב קו' ה"ר יוסף דבאמת ר"ע יליף בנזיר טע"כ ממשרת ומשום דס"ל נזיר וחטאת ב' כתובי' לא בעי למילף מנזיר טע"כ לכל התורה דמאן מפיס ויליף לכל התורה מגיעולי נכרי' ומוקי הב' כתובי' להיתר מצטרף וע' רשב"א פ' גי"ה מ"ש בזה וכ"ת היתר מצטרף בנזיר מנ"ל כיון דאצטרך משרת לטע"כ י"ל ר"ע כר"א ס"ל דדריש כל ומוכל יליף היתר מצטרף אא"כ יק' אר"י דהו"ל למימר ג"כ חוץ מחמץ בפסח וזה שייך להק' על מסקנא אבל בס"ד דבעי למילף מבב"ח ופריך מני' ובי' הרי בב"ח חידוש הוא מאי קו' היא זו ולזה לא פריך ה"ר יוסף בס"ד.

והנה. כבר כ' בחי' חולין פי' תי' התוס' דר"ל דמאחר דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא אמנם בת יומא אסרה תורה כל הקדירות וע"כ צריכין אנו לידע בוודאי שהיא בת יומא דאל"כ רוב כלי' ש"נ אינן בן יומא ואמאי אסרה תורה כלי' שאנו רואין שבלועין מיין ע"כ משום נזיר:

ועד"ז מיושב ממילא קו' העולם דלמא משום בב"ח צוותה תורה להגעיל גיעולי נכרי' לא היא כיון דדווקא בת יומא אסרה תורה למה כל הכלי' דיו הי' באותן כלי' שבישלו בהן בב"ח אלא ש"מ אמרי' בכל האי' טע"כ ומ"מ מיושב בזה למה לא קאמר הש"ס דר"ע כר"מ ס"ל דנטלפ"ג אסור וממילא גיעולי נכרי' לאו חידוש הוא אא"כ הדרא קו' לדוכתא כיון דאפי' אינה בת יומא אסרה תורה דלמא משום בב"ח הוא דאסרה:

והנה תוס' דהכא מיסתם סתמי דברי' בפלוגתת ר"ע ורבנן ומבוארי' יותר בע"א פ' השוכר שם דלר"ע כל לפגם מותר וקדרה בת יומא לא פגמה כלל ולרבנן כל פגם שאם הי' בעין הי' לשבח אסור ול"ש פגם רבה או פגם זוטא אסרי ובתי' שני שם כ' דגם ר"ש סבר דקדירה פגמא פורתא אלא דרב' מפורתא לא ילפי' ולא ביארו במ"פ ר"ע ורבנן וצ"ל דלר"ע לא הוה אפי' חידוש פגם פורתא ולרבנן מקרי חידוש וזה דוחק ונ' דפלוגתיי' בענין אחר דהנה האי פגם פורתא ס"ל לרבנן וודאי בעיקר האיסור אינו מפסיד דהרי עדן ראוי לגר אמנם לא מסתבר כלל שיהא טעם חמור כעיקר כ"א י"ל טעם ג"כ אסרה תורה ואמנם אם הטעם פגים וקליש לא אלים כחו לאסור והגעלה זו למה א"וו חידוש הוא אך מאחר דידעי' טע"כ ממקום אחר ואמרה תורה טעם כעיקר כי היכי דבעיקר פגם פורתא לא מפסיד ה"ה בטעם ושוב פגם פורתא אסור.

ור"ע לא מ' לי' בקדרה בת יומא שום פגם אלא דהתוס' בע"א הקשו אתי' א' שם אי ר"ע ורבנן פליגי אי פגם פורתא או לא א"כ נחזי אנן ונ' דהא תלי' בענין פגם זה של קדירה וודאי לפי מה דמ' מד' רש"י בע"א שהטעם פוגם בתבשיל שפיר כ' תוס' נחזו אנן אבל בפסחי' כ' רש"י דאין טעם זה משביח בתבשיל וא"כ מנא ידעי' שוב אי פגם פורתא בשלמא פגם לגמרי שפיר דאינו נרגש שום שבח אבל פגם פורתא מנא נדע.

והנה. קו' ה"ר שמואל לר"ש גיעולי נכרי' ל"ל יש ליישב דגיעולי נכרי' לגופא אצטריך חדא דלא נימא דזה הוה מבטל אי' לכתחלה קמ"ל כמ"ש הר"ן דכיון שאינו רוצה ליהנות מן האי' לא מקרי מבטל אי' ואמנם אי ביטול אי' לאו דאוריי' ל"ש זה אכן צריך מ"מ גיעולי נכרי' משום הלכתא רבתא דשמעי' מינה אך את הזהב דצריך להעביר חלודה וכיו"ב א"נ כמ"ש הרמב"ן פ' מטות דמלחמת סיחון לא הוצרכו להגעיל משום דגם כתלי דחזירי אשתרי להו ובמדין שאינו מז' אומות הוצרך להזהירם שלא יאמרו גם אמדין נאמר ואכלת את שלל אויבך וכ"ת אכתי למה נכתבה פ' זו בתורה כיון דלא אצטריך לדורות י"ל לאפוקי מד' הרמב' דבכל מלחמ' נאמר ואכלת את שלל אויבך וזה ידעי' מדכ' תורה כן במדין ולא בסיחון וכמ"ש הרמב"ן:

אמנם ד' הר' יקר צריכין ביאור וכבר ביארתי קצת בחי' חולין אמנם נ' דפלוגתת הר' יקר עם הר' פרץ תלי' בפלוגתת ר"ת ור' אלי' דהר' פרץ מבואר מדבריו דמפ' כר"ת והרא"ש דטע"כ היינו נהפך ההיתר לאי' וא"כ שפיר מק' על הר' יקר דטעם כ"ש לר"ש כטעם כזית לרבנן ולרש"י בפסחים לשיטה זו אפי' לרבנן א"צ כזית ע' לעיל אמנם הר' יקר ס"ל כד' הר' אלי' דטע"כ היינו שלוקה על כזית כא"פ אם אכל כל הזית אעפ"י שלא אכלו בעין וא"כ אטו לר"ש שייך כ"ש כא"פ אתמהה א"וו כ"ש טעם לר"ש בטלו גם לר"ש בעי' כזית כא"פ אלא דאמרי' בנזיר היתר מצטרף לאי' אמנם העולם מק' מגמ' ריש שבועות שתים בתרא דמק' אר"ע דאמר אם יש בו לצרף כזית חייב אי ס"ד ר"ע כ"ש למכות ס"ל צירוף ל"ל ולד' הר' יקר אלמה לא ומה שמתרצים בשם גאונים אחרונים זי"ע דשרה פתו מלתא אחרינא הוה דאחשבי' צ"ע הרי גם הר' יקר נקט בפי' שרה פתו ביין ולי נ' דהר' יקר לא קאמ' כ"א דאצטריך משרת לכ"ש ע"י תערובת אבע"א להא גופא דבנזיר לוקה אטעם כ"ש אבע"א אהיתר מצטרף לאי' ואמנם הש"ס בשבועות מק' כיון דס"ל לר"ע כ"ש למכות למה ידרוש משרת לצירוף צירוף ל"ל הלא מסתבר טפי מאחר דס"ל לר"ע טע"כ דבנזיר אטעם כ"ש חייבי' רחמנ' והיתר מצטרף לאי' מהי"ת אזו לית לי' כ"ש למכות ולהכי מוקי קרא להיתר מצטרף:

גמ' פסחים מדרבנן נשמע לר"ע יל"ד דלמא רבנן נמי דילפי' לכל התורה כולה מנזיר בק"ו באי' בעלמא ילפי אבל לא למלקות דאין עונשין מן הדין אמנם ר"ע דמוקי היתר מצטרף אי יליף ע"כ למלקות יליף וזה א"א דאין עונשין מה"ד ונ' דמ' להש"ס דאי לאו דילפי רבנן ממשרת לכל התורה למלקות לאי' לא אצטריך קרא דהנה הרשב"א פ' גי"ה והריטב"א פ' השוכר כ' דלטעם בעין לא אצטריך קרא דמהטמאים ילפי' וכיון דטעם בעין הו"ל כאי' עצמו מהי"ת לא יחשב הטעם אי' הנרגש בהיתר לכ"ש מיהת וכיון דח"ש אסור מן התורה ממילא אסור הטעם הזה וילפותא דנזיר ל"ל אלא ש"מ למלקות וע"ד שכ' הר"ש דהאי ק"ו לא הוה כ"א גילוי מלתא בעלמא וא"כ שפיר מק' הש"ס אר"ע וכ"ת א"כ לד' הר' יוסף בתוס' ע"א והסכים עמו הר"ש פ' טבול יום דלמאן דיליף מגיעולי נכרי' ג"כ לא לקי הדרא קו' לדוכתא לאי' בעלמא ילפותא ל"ל אין לדמות טעם דגיעולי נכרי' לטעם שרה ענבים במים וכיו"ב דבשרה ענבים במים המים הם יין ממש כמ"ש המג"א סי' תס"ב גבי יין צמוקי' שהמים נתבטלו וכה"ג וודאי לא גרע מכ"ש יין אחר משא"כ טעם הבלוע בקדרה ונפלט לתבשיל התבשיל יש לו טעם עצמו אלא שנרגש בו ג"כ טעם הבלוע וכה"ג אי לאו קרא הו"א אחרי רבים להטות ואזלי' בתר עיקר הטעם שהוא היתר ולהכי אצטריך גיעולי נכרי':

אלא אי ק' הא קשיא לד' הר' יוסף למה לא פריך הש"ס עדיפא מזה א"נ יליף ר"ע טע"כ לאי' מגיעולי נכרי' אצטריך משרת למלקות ונהי נמי דלכל התורה כולה ליכא נ"מ דהרי הוה נזיר וחטאת ב' כתובין בין לטע"כ בין להיתר מצטרף כמ"ש הרשב"א פ' גי"ה אלא דמאחר דמוקמי' הב' כתובים להיתר מצטרף שוב לא אייתר חטאת וילפי' טע"כ מגיעולי נכרי' עיי"ש מ"מ לנזיר גופא אצטריך משרת למלקות על טע"כ וכ"כ מזה בחי' חולין ונ' דאי נימא משרת ללאו לטע"כ בנזיר שוב לא מצי' למילף גם מגיעולי נכרי' דדלמא ר"ע סבר נטלפ"ג אסור וכמ"ש תוס' ולא מיירי קרא בקדרה בת יומא וא"כ דלמא הא דצוותה תורה להגעיל רק משום דלמא הכלי' בלועי' מיין ויכשלו נזירי' בהם אבל לעולם בשאר אי' לא אמרי' טע"כ ולזה מסתבר לי' לר"ע טפי לאוקמי משרת להיתר מצטרף ואז נוכל שפיר ללמוד מגיעולי נכרי' טע"כ וכ"ת אכתי אי ס"ד דר"ע סבר נטלפ"ג אסור ולא מיירי קרא בקדרה בת יומא דלמא משום בב"ח צוותה תורה להגעיל וכמו שכ' לעיל י"ל דכיון דבהמות טמאות מרובות על הטהורות ובבשר בהמה טמאה אין אי' בב"ח למה לא ניזל בתר רוב ונימא דא"נ בישל הגוי בב"ח בוודאי בשר בהמה טמאה בישל א"וו משום שאר אי' הצריכה תורה הגעלה ואולי לרב אשי דיליף אי' אכילה בבב"ח מכל שתעבתי כיון דבגוי לא שייך שתעבתי אולי באמת אם בישל גוי בחלב אין כאן אי' תורה ולק"מ וצ"ע:

אמנם על הרז"ה דס"ל דלהכי אין לוקין על טע"כ משום דאין עונשין מה"ד ק' טובא א"כ מאי פריך הש"ס מדרבנן נשמע לר"ע מה ענין רבנן דילפי לאי' לחוד לר"ע דבעי למילף למלקות דאי' בלא"ה ידעי' וכבר הק' קו' זו הר"ש במס' טבול יום ורצה לתרץ דאולי לענין אי' ג"כ בעי' למילף דח"ש ע"י תערובת לא אסרה תורה ודחה מההוא פלגא דזיתא תרבא דנפל לדיקולא פ' גי"ה דקאמר רב אשי האמר ר"י ח"ש אסור מן התורה וי"ל ד' הרז"ה דבאמת הו"מ הש"ס למימר הכי אא"כ יהא מוכרח מכאן דלא כמר בר רב אשי פ' גי"ה דע"כ ג"כ ידע ההיא דר"י דח"ש אסו' מה"ת אלא דהוה סבר לחלק בין תערובת לבעין ומתרץ הש"ס דמהכא לא תידוק דדלמא משום ב' כתובים הבאים כא' א"נ י"ל דבנזיר שם קאמ' ר"א כל רביעית שבתורה אין היתר מצטרף וכ' רש"י כגון רביעית דם לטומאת אוהל וקאמר הש"ס מאי איכא בין ר' אבהו לר"א וקאמר אוכלין א"ב א"כ ר"י לאו דווקא אי' נקט אלא ה"ה שאר עניני' וא"כ שפיר פריך הש"ס למה לא נילף לעניני' דל"ש בהו מלקות דהיתר מצטרף לאי':

אלא דמ"מ ק' מאי משני הש"מ דנזיר וחטאת הו"ל ב' כתובי' דלכתוב רחמנא נזיר ונילף חטאת מנה הרי אי נילף חטאת נימא אין עונשין מן הדין ולא לקי וא"כ אצטריך קרא למלקות א"וו צ"ל לד' הרז"ה דאדרבא ק' לי' להתרצן אד' המק' מאי ק' לי' מאי נילף להיתר מצטרף לאי' לא צריך ילפותא ולמלקות אין עונשין מן הדין א"וו ס"ל עונשין מן הדין וא"כ שפיר נוכל לתרץ לך דנזיר וחטאת ב' כתובים:

תוס' ד"ה משום דהוה נזיר חטאת ע' רש"א הנה קו' שניי' לכאור' ל"ק דהרי עיקר מלתא דזעירא לאפוקי מדאביי דהא מלתא עכ"פ לא שמעי' מזעיר' אמנם קו' ראשונ' נ' דתלי' בהא אי ר"י גופי' סבר כר"ע כד' הר' יוסף בתוס' ע"א דגם ר"י יליף טע"כ מגיעולי נכרי' א"כ להכי לא קאמר ג"כ חמץ בפסח משום דר"י ס"ל דאכל לא מלקי' כמ"ש תוס' לעיל והכא דקאי הש"ס לר"ע גופי' כ' תוס' שפיר דלר"ע הו"מ הש"ס למימר נזיר וחמץ ואמנם אי ר"י לא ס"ל כר"ע כד' הרז"ה ושאר ראשוני' ור"י אליבא דר"ע היא דקאמרו לי' לא ס"ל שפיר הק' הרש"א ולד' זו צ"ל כתי' האחר בתוס' לעיל דגם ר"ע לא דריש כל היכא דליכא סברא:

תוס' ד"ה תאכל כחמור בסו"ד ונ' דאדרבא מזה דייק הש"ס דהאי קרא בין אטע"כ בין אהיתר מצטרף לאי' קאמר דמבבשרה ילפי' טע"כ ומהך סתירא ע"כ צ"ל דה"ק קרא זה שנבלע בו השלמים מצטרף עם החטאת לחייב על כזית מב' שני' על ש נותר ופיגול:

ורבנן אמר לך כוונת דברי' ע' בתוס' פ' גי"ה דההיתר מצטרף אלא דגם אד' פ' גי"ה ק' הרי מפסיק לה הש"ס בנזיר ונ' דהנה רש"י כ' שם כל התורה מנזיר גמרי' היינו זרוע בשלה דל"ל אטע"כ קאי דע"ז אנו דנין אם נלמוד או לא ואמנם ד' תוס' פ' גי"ה דכולא מלתא דזרוע בשלה אסמכתא בעלמא וא"כ שפיר קאמרי רבנן אלא דהש"ס לא רצה לגלות זה:

אלא דלולי ד' רש"י בנזיר הייתי אומר דר"ע ולטעמיך קאמר להו לרבנן אם אמרת נזיר חמיר שכן אפי' חרצן אסרה תורה והיאך בעי' למילף שוב כל התורה לטע"כ ואי ילפת כל התורה גם חטאת נילף.

והנה. כ' רש"י בפסחים דרבנן דכותח הבבלי ס"ל משרת להיתר מצטרף וגיעולי נכרי' חידוש וא"כ מבואר דאפי' לית לן דרשא לטע"כ מצי' לאוקמי משרת להיתר מצטרף וא"כ מאי מק' הש"ס ור"ע טע"כ מנ"ל וכבר הערנו ע"ז לעיל ונ' דעיקר קו' הש"ס על ר"ע דנקט להיתר מצטרף עד"ז נזיר ששרה פתו ביין וקרא כ' משרת ענבים לא ישתה והו"ל טפי למדרש קרא לענבים במים כרבנן א"וו אי' לי' דרשא דרבנן ממק"א והיינו דפריך מנ"ל משא"כ לרש"י אליבא דרבנן דלמא באמת מיירי בהיתר מצטרף דרך שתיי' חצי זית יין וחצי זית שאר משקין:

ואמנם לא זכר כאן רש"י מ"ש בחולין דס"ל לרבנן משרת וגיעולי נכרי' שני כתובים הבאים כא' משום דמ' לרש"י כאן דאגיעולי נכרי' לא לקי וא"כ אצטריך נזיר למלקות וגיעולי נכרי' לגופי' וכמ"ש לעיל דילפי' כמה מילי מגיעולי נכרי' ובחולין צידד רש"י דלמא אגיעולי נכרי' לקי ולא אצטריך נזיר כלל ומ"מ מסיק כמו בשמעתין:

והנה מ"ש רש"י בחולין דהך דרשא אסמכתא כ"כ במק"א דע"כ אין כוונתו דכולא דרשא אסמכתא דא"כ ל"ש למימר שני כתובים הבאים כא' אלא דהא דאמרה בריי' ומכאן אתה דן לכל אי' הוא דהוה אסמכתא ונ' דגם תוס' הבינו כן דבריו אלא דק' דמדפריך הש"ס לר"ע נמי נלמוד והיינו ע"כ למלקות ש"מ דגם לרבנן לקי והיא קו' הר"ש ביארנו לעיל והנה הרש"א בחולין הק' אד' תוס' שהק' ארש"י דמנ"ל דבחולין גם טעם גמור לאו דאוריי' הרי מוכח כן מדאמרי' דאוריי' ברובא בטיל ותי' דא"כ כבר הו"ל לרש"י לפ' כן בד' אביי והא לאו קו' דכיון דרש"י לפסק הל' כ' כן נח לו לכתוב כן אד' רבא דקיי"ל בכולא ש"ס כוותי' לבר מיע"ל קג"ם ונ' ד' תוס' דנוכל לומר דרובא לאו דווקא כ"א דהנה במלתא דלטעמא עבידא לא מהני ק' וס' ובשאר דברים מה"ת נוכל לסמוך ארובא ורובא דשאר נו"ט א"צ ס' ואנן לחומרא גמרי' דהכל צריך ס':

ובענין קו' שני' של תוס' נ' ד' רש"י דלעולם באינו מינו קיימי' ומדחזי' דלענין אכילת פרס בממש החמירה תורה באינו מינו דבמינו ברובא בטיל ובאינו מינו אסור כא"פ ה"נ לענין טעם בקדשים אמרי' דהחמירה תורה ובחטאת מיירי שבלעה מנחה מחטאת או חלות תודה ורקיקי נזיר דהו"ל קדשי' קלים ובזרוע בשלה לענין הרוטב אנו דנין דהו"ל ג"כ אינו מינו:

הנה בזבחים הקשו תוס' אד' רש"י דלית לי' טע"כ ממאי דאמר רבא התם אמור רבנן בטעמא דע"כ מדאוריי' קאמר מדלא קאמר בס' ובחולין השמיטו קו' זו וצ"ל דד' תוס' בחולין דדלמא טעם כזית כא"פ קאמר רבא ובגוונא דאיכא ממש וכה"ג גם ר"י קאמר בע"א דלוקין עליו וכ"ת אמאי קאמר רבא סתם בטעמא ולא קאמר כזית כא"פ וי"ל משום דבאמת מדרבנן אוסר עד ס' נקט סתמא:

ועד"ז יל"פ ד' בזבחים שם ג"כ שכ' וכן מ' לעיל גבי עושה עיסה מן החטין ומן האורז מאי מ' דקאמרי הרי בהדיא קדייק הש"ס מהך דנ"ט ברוב דאוריי' אלא משום דאיכא לפ' ג"כ דמיירי שיש כזית חטין בכא"פ של אורז והו"ל טעמו וממשו ונו"ט ברוב היינו ע"כ טעמו וממשו ולאפוקי ממאי דאמרי' התם מעיקרא דחד בתרי מדאוריי' בטל ולזה לא כ' תוס' כ"א דמ' מדתנן סתמא:

אלא די"ל ג"כ דהא דכ' תוס' ומ' משום הך דירושלמי דמפי הטעם משום גרירה ואין ראי' משם אלא דהסוגי' ל"מ כן ועד"ז יל"פ ד' תוס' מנחות כ"ג ע"ב שכ' לתרץ אהך דתבלה בקצח דסוגיא במנחות פליג אסוגיא דזבחי' וס"ל נו"ט ברוב לאו דאוריי' וק' הרי הש"ס דזבחים ממשנה שלימה דייק לה אלא כוונתם דסוגי' דמנחות כירושלמי ס"ל דבאורז הטעם משום גרירה ואין ראי' משם וע' בזה באורך ברא"ש ה"ל חלה:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה