אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ה בע"ה בענין הנאת גרונו ומעיו פ' גי"ה

ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט

בע"ה בענין הנאת גרונו ומעיו פ' גי"ה

בע"ה בענין אבר מה"ח פ' גי"ה

הנה לא רצה רש"י לפ' חלקו מבחוץ כפי' ה"ה בשיטת הרמב' דר"ל שחלק הבשר מעל העצמות דא"כ תינח חלקו מבחוץ אבל חלקו מבפני' מא"ל וכי יקלוף בשניים הבשר מעל העצמות וכ"ת ה"נ מ"מ מאי מק' הש"ס ור"ל היכי משכחת לה וכי לא סגי דלא אכל כה"ג וזה באמת ק' על פי' ה"ה בד' הרמב' ולבד מה שהק' הלח"מ שם ואמנם גם אתי' הלח"מ ק' דלמא לא היא דווקא חלקו דליכא כזית פטר ר"י ולא חלק הבשר והאבר נשאר בכזית וצ"ע.

ואמנם מה שלא פי' רש"י כפי' תוס' דר"ל שחלקו קודם שהכניסו מרומז בסו"ד התוס' דע"כ ר"א אפי' בגוונא דנקט רש"י מחייב מדקאמר מחוסר קריבה וכו' ול' זה כי מיירי שלא נתנו בב"א לתוך פיו באמת ק' אי ר"י מיירי דאפי' נתנו בב"א לתוך פיו כמ"ש תוס' ק' מאי קאמר ר"א מחוסר קריבה לאו כמחוס' מעשה הרי גם הקריבה לא מהני וצ"ע.

והנה ד' התו"ח דבאמת בד' ר"י גם רש"י מפ' כתוס' מדכ' רש"י סמוך לבית הבליעה ואכתי לא ידענא למה נקט רש"י סמוך לבית הבליעה וכי עד סמוך לבית הבליעה צריך להיות שלם לר"י אתמהה ומ"ש רש"י כן נ' אדרבא לר"ל קאמר דסתמא דמלתא סמוך לבית הבליעה לא ימלט שירד כ"ש תחל' קודם שירד השאר וכ' רש"י כן משום קו' הש"ס היכי משכחת לה.

ובענין קו' תוס' על רש"י הנה מה שהק' תוס' וכי לא יכול לבלוע כזית פי' לדברי' דיקח בפיו ב' זיתי' ויבלע מהם כזית בב"א בשלמא למסקנת התוס' לא ק' שיקח כזית ויבלענו דהיינו שלא ילעסנו כלל דזה הוה שלא כדרך אכילה דדרך אכילה ע"י לעיסה ומשני בגרומתא דהוה דרך אכילתו בכך אמנם ד' רש"י דק' להש"ס דהנה וודאי לא ס"ל לר"ל דשאני אבמה"ח משאר אי' דבשאר אי' סגי שיקח כזית לתוך פיו ובאמה"ח אינו חייב עד שיקח ב' זיתים אתמהה וכן הוא לענין שיקח כזית ויבלענו בלא לעיסה דגם לענין זה לא מסתבר שיהא לר"ל אבמה"ח משונה משאר אי' ומעתה שפיר הוצרך לשנות דמשכחת גם באבר מן החי דחייב אכזית א' בלא לעיסה והוה דרך אכילתו דהיינו בגרומתא ומעתה לכאורה אדרבא הסוגיא רהטא שפיר טפי לפי' רש"י דעיקר קו' הש"ס לא הי' כ"א אכזית וכ"כ רש"י בהדיא לא משכחת לה דחייב אכזית ואמנם למסקנא לאו דקאמר ר"ל דדווקא בגרומתא חייב משום אבר מן החי כ"א ה"ה בכל אבר מן החי חייב אלא דבשאר איברים צריך שיקח ב' זיתים ולד' תוס' הא מלתא ק' טובא דנימא שאינו חייב לר"ל כ"א בגרומתא:

ולענין מה שהק' עוד מ"ש אכילת מעיו לר"ל מהנאת גרונו לר"י ג"ז יישב רש"י בעצמו במ"ש אכילת מעיו בשעה שיורד לתוך מעיו הנה דייק רש"י דלר"ל לא מקריא ההנחה בתוך מעים אכילה כ"א הירידה ולק"מ:

והנה מאי דאיבעי לר"ל אי אבר מז החי חידוש או לא נ' דה"ט דבאמת חרצן דנזיר לא עדיף ואולי גרע מגידין ועצמות דאבר מן החי אלא דאיכא למימר דמ"מ תרוויי' חידושי' מקרי וכדאמרי' פ' ג' מינין שאני נזיר דאפי' חרצן אסור לי' ונ' דהך איבעי דמיא לאיבעי דאביי בסוגי' דטפת חלב אי בב"ח חידוש הוא ופי' רש"י דהאי לחודא שרי או דלמא כיון דאשכחן כה"ג גבי כלאים תו לא מיקרי חידוש וה"נ דכוות' הוה וע' בסוגיא דטע"כ בארנו דבכיון נקט רש"י האי חי' ולא חי' דתרי לי' דאי היה מסיק אביי להאי חי' שוב לא הוה מס' לי' אי חידוש הוא:

והנה ר'"א שנחלק על ר"י ור"ל לאו ר"ל דלדידי' לא הוה אבר מן החי חידוש דמ"ט יאמר כן וניחא לי' למימר דאפי' הוה חי' מ"מ מחייב מטעם מחוסר קריבה וכוונת דבריו דכל הראוי' לבילה אין בילה מעכבת בו:

ובענין פלוגתת ר"י ור"ל י""ל דנחלקו בפלוגתא דחזקי' ור' אבהו דר' אבהו יליף מנבילה דבל' אכילה נכלל גם הנאה ועל איזו אופן א"וו אכילה היא הנאת גרונו ושפיר שייך דהנאה בכלל אכילה ור"ל כחזקי' דבאמת אין הנאה בכלל ל' אכילה עד שיפרט לך הכ' לא יאכל וא"כ אכילה כפשטה הנאת מעיו:

והנה למדתי מד' רש"י שכ' בד' רב אסי לקמן דלר"י אף הנאת גרונו בכלל אכילה אבל הנאת מעיו וודאי מודה ר"י דהוה אכילה ובהכי א"ש דלא נקט הש"ס גוונא דלר"י פטור ולר"ל חייב דהיינו שתחב לו בבית הבליעה לר"י פטור אלא ש"מ כה"ג גם לר"י חייב:

והנה הוה ק' לי לד' רב אסי אמאי אמרי' בברכות פ"ק דמטעמת אינו טעון ברכה ומ' התם דגם רב אסי הכי ס"ל בשלמא לענין תענית שפיר דהנאה לא קביל עלי' כדאמרי' אבל לענין ברכה מא"ל אמנם לד' הרא"ש שם א"ש דילפי' ברכה לפני' מלאחרי' ומה התם בעי' הנאת מעיו דושבעת כ' ה"נ בלפני' וכ"ת מ"ש הנאת גרונו מהנאת הריח מיהת הנאת הריח מקרא ילפי' דבר שהנשמה נהנה ממנו וע' בכ"מ ה' ברכות שם.

והנה

עפ"י מ"ש דר"י מודה בהנאת מעיו מסולק הספק של המ"ל פי"ד ממ"א אי כרך אי' בסיב ובלעו חייב לר"י דוודאי חייב על הנאת מעיו ופי' הירושלמי כפי' קמא של פני משה על הפת ודנקט אלא משום סיפא דחייב שתים ובמצה ה"ט דלא יצא דאטו אם שרוי מצה במעיו יודע שמצה אכל עיקר מצות מצה אם בשעת אכילה לכה"פ נגע מצה בגרונו וכ"מ דר"ל מודה התם דבאי' היא דקאמר דעכ"פ שבע מן האי' דאל"כ כ"א כד' המ"ל דר"ל פליג אדרבא הו"ל לרבא בע"פ למימר כרכו בסיב פלוגתא דר"י ור"ל ואנא ידענא דהל' כר"י דהרי קאמר רבא ביבמות בכולא ש"ס הל' כר"י לגבי ר"ל בר מתלת א"וו כדכ'.

מה שרצה מהר"ם פאדווא להגי' בדר"י ור"ל לפי פי' הכ"מ אפכא צ"ע דהרי ר"י לטעמי' דס"ל הנאת גרונו בעי'

בע"ה בענין ידך (מהדורא בתרא)

שנתבשל בה גי"ה י"ל דלהכי נקט בה לאורויי דנתבשל דווקא מדלא נקט נצלה דאי הוה נקט עם הייתי אומר לעולם ה"ה נצלה אלא דאורחא דמלתא לבשל עם הגיד למלאות הקדרה בשר אבל לא לצלות הגיד עם הירך דהיינו כ"א בפ"ע לכן נקט בה דפי' שלא הוסר עדן.

אמנם עוררני תלמיד א' דלמאי שכ' הג"א דמה"ט בירך לחוד משערי' ולא בכל הקדרה משום דהו"ל אי' דבוק א"כ אצטריך למתני בה למימר שלא הוסר ממנה.

רש"י לא שנו נ' כוונת רש"י לכאורה מאי מק' הש"ס דלמא ה"ק שמואל ל"ש דאם אין בה בנו"ט מותר ואפי' קליפה לא בעי כ"א אלא נתבשל אבל נצלה אפי' אין בו בנו"ט צריך קליפה אא"כ עיקר מלתא דאשמעי' שמואל חסר מן הספר דהרי לא קאמר שמואל בהדיא דצריך קליפה א"וו דלקולא קאמר שמואל והן ד' רש"י:

גמ' ובחלב אסור ע' תו"ח וי"ל דאי לאו דמשני שאני חלב דמפעפע הייתי אומר דר"ה מיירי שלא הי' ס' ור"י מיירי שהי' ס' אבל השתא דמשום מפעפע נגעו בה מ' להש"ס כהרא"ה דבפעפוע ל"ש לשער בס' דאין הפעפוע מוליך הטעם בשום ושפיר מק' ובחלב לא.

ודע לד' התו"ח צ"ל דהא דאר"י עד שמגיע לחלבו קס"ד השתא לפ' דמשהגיע לחלבו ולמטה הכל אסור.

רש"י כוליא בחלבא י"ל כיון דקרמא מפסיק שוב הו"ל כחלב כחוש דאינו מפעפע משום דיורד טיף טיף.

תוס' ד"ה אבל נ' דקו' היתה כיון דבמתני' ע"כ ר"ל בנו"ט בס' א"כ גם בבריי' ה"פ וע"ז דחו תוס' דבמתני' מפ' תנא בהדיא אבל לעולם היכא דתנן סתמא מ' נו"ט ממש דהיינו טעומא והנה תי' ראשון של תוס' לכאורה לד' רש"י דס"ל דגם באיכא ס' צריך קפילא אינו מספיק ודע דגם הכא נוכל לאוקמי שיודע כמה בלעא קדירה כגון שלא בישל בה כ"א פ"א אלא שזה דוחק וגם תי' שני ק' לרש"י דהרי גם בתרומה ס' מיהא בעי'.

ונ' לד' רש"י ליישב ע"ד אחר דוודאי ידע רבא דיל"פ בנו"ט היינו ס' אלא מדתנא תרומה בהדה ובתרומה בעי' מאה וא' לרש"י גם במין בא"מ ול"ש למקרי בבב"ח ס' נו"ט ובתרומה ק"א א"וו נו"ט ממש קאמר.

א"נ י"ל דק' בשלמא בבב"ח שפיר י"ל אפי' ביודע שיש ס' אסור לבשל חלב משום מבטל אי' לכתחלה אבל בתרומה סתמא דמלתא בכהן מיירי ומאי מבטל אי' שייך אלא וודאי מיירי פחות מס' דיוכל לבא לידי תקלה ונו"ט ר"ל טעימא וא"כ ה"ה ברישא מטעימא מיירי:

רש"י אמור רבנן בס' כוונתו דאפי' בא"מ ס' בעי' עכ"פ וקפילא לחומרא הוא דמהני וכבר בארנו במה"ק ד' רש"י וע' ד' רש"י דדייק מדמחלק בין היתירא לאי' מ' דבהיתירא לא סמכי' כלל אגוי והטעם משום שנוכל לברר ע"י ישראל ואולי ד' רש"י דווקא בגוי לא סמכי' כ"א לחומרא אבל בישראל אפי' לקולא סמכי' וא"כ מיירי בהיתירא פחות מס' ובעי' דווקא כהן

רש"י כבוש בחומץ ותבלין נ' דרש"י ג"כ מודה לד' הש"ך דחומץ לא מקרי דבר חזק כ"א מכח התבלין הוא דהוה חריף ואמנם מ"ש רש"י וכבש ב' אי' והיתר יחד נ' שכ"כ לתרץ מתני' דמ' תרומות דתנן כל הנכבשין זע"ז אסורים רמז דבכל ענין אוסר כבוש לזה כ' רש"י דהתם מיירי שכובש אי' והיתר יחד ע"י חומץ ותבלין:

והנה מסיק הש"ס קשיא ול"ק תיובתא די"ל דגם רבינא ס"ל מליח כרותח דצלי אלא דס"ל שומן גיד מפעפע וכ"ת ק' דשמואל שמואל אמתני' קאי ותנא דמתני' ס"ל יש בגידין בנו"ט ועל הגיד אנו דנין ומיירי שנטל משם השומן וע"ז קאמר שמואל קולף וכו' אלא נ' להש"ס דוחק לפ' כה"ג מתני' שהגיד לא ניטל והשומן ניטל:

והנה הר"ן מדמה מליח לרבינא דס"ל ככבוש למ"ש הרא"ה דחלב מפעפע לא בטיל ולא ידענא הדמיון התם הצלי גורם שלא יתפשט אלא שהחלב מ"מ מתפשט מ"מ מס' אי נתפשט בכולו משא"כ למאן דאי' לי' מליח כמבושל אין זה ענין וצ"ע.

ובחתיכות יל"ד בחתיכות למאי אצטריך ונ' דס"ד כיון דבאמת עיקר הטעם הוא ברוטב צריך בחתיכות לחוד ס' לבטל כל הרוטב קמ"ל דלא היא כ"א אמרי' דהאי' נתפשט בשוה.

פי' ד' רש"י במאי דבלעא קדרה ע' ברשב"א ור"ן ולולי דברי' הייתי מפ' ד' רש"י כי"מ שהביא הרשב"א ומיירי שידעי' דבשעה שנפל הי' ס' ומאי דדחה רש"י מרב אשי דמשם מבואר דכמה דאתי השתא קמן משערי' ולא משגחי' במעיקרא כלל וע"ז סיים רש"י דאין לפ' גם לי"ב דשמעתין כס"ד דרב אשי לקמן דהיינו שההיתר משערין כבתחלה ולא האי' דא"כ הוה דחה הש"ס גם כאן אטו דהיתירא בלע.

וע' לח"מ מ"ש בפי' ד' הרמב"ם וצ"ל לדבריו דהרמב"ם ס"ל כי"מ ברשב"א דלי"ק לחומרא דאל"כ למה לא פסק כלי"ק לקולא.

כ' רש"י על בצל וקפלוט ומיירי דליכא קפילא ויל"ד הרי לרש"י בעי' ס' אף דאיכא קפילא ויל"ד מכאן דדווקא בשיעור ס' ס"ל לרש"י הכא דאף אחר ס' בעי' קפילא אבל לא במאה דס"ל לרש"י דבס' הוא דבעי' קפילא משום דנהי דרוב נו"ט אינם נו"ט יותר מס' מ"מ מיעוטא המצוי הוה דאף יותר מס' נו"ט ע"כ צריכין קפילא משא"כ במאה דאפי' מיעוט המצוי לא הוה יותר ממאה אפי' קפילא לא צריך וס"ל לרש"י דמ"ד בצל וקפלוט היינו שיעור מאה דלקמן ולהכי כ' רש"י דמיירי דליכא קפילא דאי איכא קפילא לכ"ע סמכי' ביותר מס' וא"צ לשער בבצל וקפלוט ובזה מיושב קו' התו"ח דלמה לא קאמר הש"ס דפליגא דרבא דאמר לעיל בס' דהיינו דהש"ס סמך על סוגי' דלקמן דפליגי אליבא דריב"ל אי בס' אי במאה.

וסיים רש"י ואכתי לא איפסק הל' בס' כוונתו דלמה לא קאמר ר"י בהדי' כמה הוא שיעור בצל וקפלוט אם הוא ס' או מאה לזה כ' רש"י ואכתי לא איפסק הל' ר"ל דבדורות הראשונים היו רגילין לשער כבשר בלפת ובא ר"מ ואמר שישערו כבצל וקפלוט אבל ליתן שיעור לא הי' עדן רגיל גביי':

גמ' ולישערינהו בפלפלי' וכו' וק' א"כ לא יבטל אי' לעולם ונ' דה"ק לי' כשם שאין משערין בפלפלי' משום דהו"ל מיעוט אי' שנותני' טעם כ"כ לא נשער בבצל וקפלוט משום דרוב אי' אינם נו"ט יותר מבשר בלפת וא"ל דלעולם חיישי' גם למיעוט אבל יותר מבצל וקפלוט אפי' מיעוט ליכא:

בע"ה בענין גיד וכחל (מהדורא בתרא)

גיד בס' יל"פ המשך ד' ר"ן כך דהנה ד' הר"ן דגיד ר"ל שמנו של גיד ולא הוה כ"א דרבנן וס"ד דסגי בס' בהדי דידי' קמ"ל דבאי' ס' לבר מדידי' וע"ז קאמר ול"ת דכחל דג"כ דרבנן בעי' כמו כן ס' לבר מדידי' לא היא כ"א כחל מן המנין וע"ז קאמר וא"כ טעמא לכאורה משום דבשומנו של גיד נתערב גוף האי' ובכחל לא נתערב כ"א פליטה ותימא גם בפליטת אי' דאוריי' כמו ביצה ג"כ סגי בהדי דידי' לא היא כ"א ביצה בס' דהיינו פליטת הביצה וכמ"ש הראשוני' דביצה עצמה סגי ברובא ואין ביצה מן המנין וכ"ת כחל טעמא מאי מקילינן ה"ט משום דכחל מין היתר וכמ"ש רש"י:

ואמנם כוונת רש"י נ' דד' רש"י כד' הראב"ד ופי' ד' הראב"ד דאלו קרעו לכחל ואח"כ בישלו הי' מותר והיינו דהוה מין היתר ולכך ל"ד שאר אי':

וסיים רש"י בסוף הענין כחתיכת נבילה וכדתנן במתני' בזמן שמכירו בנו"ט נ' כוונת רש"י לד' הרשב"א דבמתני' לא אבעי' לי' דידעי' שפיר דבדידי' משערים משום דכל החתיכה הו"ל אי' משא"כ בכחל דהכחל עצמו היתר דהרי הוא מן המנין ואמנם בתר דמשני לי' שויוה רבנן כחתיכה דנבילה שוב הו"ל כשאר חתיכות נבילה דמתני' וא"ש דבדידי' משערי':

והנה לכאורה למאי דקאמר הש"ס דאי במאי דנפק מני' מנא ידעי' א"כ ק' על הרמב"ם שכ' לשער בכל תערובות באומד הדעת וא"כ הכא מ"ש אמנם בשלמא התם ידעי' עכ"פ כמה היתה הקדרה מתחלה ומשערי' כמה בלע האור וכמה בלע הקדרה וכל כי האי נוכל לשער באומד משא"כ בכחל לא ידעי' מידי:

תוס' ד"ה אלא מעתה ע' רש"א עיקר קו' דאם גם תי' התוס' קו' המק' האיך היא מ"מ עדן ק' מנ"ל למק' למידק הכי וזה לכאורה לא תי' התוס' ונ' לפ' דלתי' קמא ה"פ דהבעל איבעי' הכי אבעיא לי' הא דנפל לקדרה אחרת דאוסר טעמא מאי טעמא משום דשויוה כחתיכת נבילה וא"כ פשיטא דבדידי' משערי' או דלמא הא דאוסר משום דלא נפיק כולי' מני' וה"ט דבמאי דנפק מניה משערי' וצריכי' לראות אי נפק כולו או לא ואם לא נפק כולו אז נפל לקדרה אחרת אוסר וע"ז משני לי' פשיטא דבדידי' דאי במאי דנפק מני' וא"כ ע"כ לא כחתיכת נבילה דאי שויוהו בקיצור הו"ל לשנויי בדידי' משערי' ואנא ידענא טעמא מאי וא"כ כיון דחתיכת נבילה לא הוה אמאי אוסר בקדרה אחרת בשלמא לבעל האבעי' אי ס"ל במאי דנפק מני' א"כ צריכין לידע אי נפק כולו או לא מיירי ר"י ברי' דרב משרשיא היכא דלא נפק כולי' משא"כ לדידך דאמרת בדידי' משערי' א"כ לא צריכין לראות אי נפק כולה וא"כ למה סתם ר"י דבריו ואמר נפל לקדרה אחרת אוסר ובתי' ב' ה"פ דכיון דבדידי' משערי' א"כ עכ"פ משכחת לה שיצא כולו דאל"כ לכה"פ נשער שיעור עור הכחל וא"כ כיון שי"ל שיצא כולו בקדרה ראשונה דאתחזק חלב אי' שפיר יש להחמיר משא"כ בקדרה שניי' למה נחמיר מספק:

בע"ה בענין ביצה (מהדורא בתרא)

הק' הראב"ד הובא ברשב"א דלמא ר"נ אביצה גופא שנתערב' קאי ונ' ליישב דא"כ פשיטא לי' לר"נ דביצה בס"א בהדי דידה ויק' שוב קו' הש"ס שני גדולי הדור לא פירשו הדבר א"וו אינהו מיירי לקמן בביצה עצמה שנתערבה כגון לאחר שטען והחמירו בה כמ"ש הרמב"ן משום דיש מהם קטני' משא"כ ר"נ מיירי בפליטה ולא החמירו כ"כ משום דבלא"ה הקליפה מצטרפת לבטל:

אמנם גם התוס' כבר ישבו קו' הראב"ד דכיון דר"נ דנקט ביצה דווקא ע"כ בא לאשמעי' דלא אמרי' כמיא דביעא בעלמא וא"כ ע"כ בפליטה מיירי וכ"ת למסקנא דמיירי בביצת אפרוח מאי קמ"ל ר"נ י"ל דס"ד דע"י שהיא בתוך הקליפה לא נצטרך ס' וכד' הירושלמי דגם הקליפה מעלה את האי'

רש"י בהדי אחרינא נ' כוונתו דלכאורה י"ל הא דאמרי אינשי כמיא דביעא היינו ביצה עם ביצי' משא"כ ר"ל מיירי ביצה עם שאר תבשילין ואזל תבשיל ומפטם לה למיא דביעא אמנם ר"נ סתמא קאמר מ' דאפי' כי מבשל לה בהדי אחרינא בעי' ס':

רש"י ד"ה השתא ויל"ד הא עכשיו קיימי' דלא נימא כמיא דביעא בעלמא ונ' כוונת רש"י דמ"מ לגבי אפרוח מקרי מיא דהרי אפרוח נבילה גמורה הוה:

תוס' ד"ה ואבעיא להו ע' רש"א ותי' דחוק וע' תו"ח ונ' די"ל דריב"ל בעצמו הוא דאמר לקמן כל אי' שבתורה בס' וכאן קאמר בס"א וא"כ כי היכי דבס' לקמן היינו לבר מדידי' ה"נ ס"א דביצה לבר מדידי' ואמנם הני גדולי הדור הא גופא מס' להו אי כל אי' בס' היינו לבר מדידי' א"כ ה"נ ס"א לבר מדידי' או דלמא ס' דשאר אי' בהדי דידי' וה"נ ס"א דביצה בהדי דידי':

והנה. נחלקו הרמב"ן והרמב"ם בטעמא דבעי' בביצה ס"א ונ"מ דלהרמב"ן אפי' בביצת עוף טמא כי מבשל לה בלא קליפה בעי' ס"א ולהרמב"ם דווקא אפרוח ולהרמב"ן אפי' כי טרפן ולהרמב"ם כי טרפן תו לא הוה ברי' ונ' דגם ד' תוס' דס"ל דגם בקו"ד בעי' ס"א משום דשדא תכלא בכולא להרמב"ם ברי' מיהת לא מקריא ולא בעי' ס"א:

בע"ה בענין ביטול ח"ש פ' גי"ה

נ' דגם מר בר ר"א ידע דח"ש דאוריי' אלא דהוה ס"ל דכזית כיון דבכא"פ דאוריי' הוא בעי' ס' מבוררי' משא"כ ח"ש דלא אתי לידי דאוריי' גם בתלתי' או באומד הוה סגי דלא יהיב טעמא וא"ל אבוה חדא דגם בשיעורי' דרבנן לא מזלזלי' ואף דלא אתי לידי אי' דאוריי' ותו הא אר"י ח"ש אסור מן התורה בפ"ע מיהת וכיון דעיקר האי' דאוריי' למה נקל בתערובות:

והנה כ' רש"י מכל חלב ואף דר"י גופי' לא קאמר פ' יוה"כ שם כ"א מטעם דחזי לאצטרופי היינו משום דר"י איוה"כ קאי דהו"ל אכילת היתר רק בזמן אי' ושמא יאמר האומר דלא ילפי' מחלב דהו"ל אכילת אי' ולהכי קאמר ר"י זיל בתר סברא אבל בחלב גופי' מודה ר"י דמכל חלב ילפי':

ועד"ז יל"פ לקמן אבא לא שיער דהנה במתני' תנן כבשר בלפת וידוע דיש כמה מיני בשר שמן וכחוש ובינוני וע"כ משערי' לפי' שמנוני' האי' ויוכל להיות דסגי גם במ"ג אלא דלא סמכי' אאומד בינוני ואמנם בח"ש דלא אתי לכזית בכא"פ י"ל דסמכי' אאומד בינוני והכי מתפרשין שפיר הני תרי לישני:

בע"ה בענין זרוע בשלה פ' גי"ה (מהדורא בתרא)

רש"י ד"ה ושני' כוונת רש"י ליישב לטעמי' דס"ל דבעי' קפילא וגם ס' הרי מזרוע בשלה מ' דבס' סגי וע"ז תי' רש"י דבאמת יל"פ הכי אלא דמ"מ רבנן אחמור ואמרו טעמא לא בטיל ונ' ד' רש"י ע"ד שכ' הרשב"א על בדיקת הריאה דהצריכו חכמי' משום דעכ"פ יבורר האי' ויוכל בקל לבא לתקלה עד דידע וה"נ הרי אי איכא טעמא סוף סוף ידע ולמה לו ליכנס לתקלה ע"כ הצריכו קפילא היכא דאפשר ויל"ע הרי רש"י פסק טע"כ לאו דאוריי' א"כ מאי שייך למגמר מזרוע בשלה ונ' ד' רש"י דבשלמא אי יותר מס' הטעם נאבד מן העולם כה"ג שפיר התירה תורה לבטל לכתחלה משא"כ אם גם יותר מס' הטעם בעולם אלא דהתורה אמרה אחרי רבים להטות וכי תצוה התורה לבטל חתיכת נבילה בשני חתיכות שחיטות וליכול ולחדי אתמהה אלא ש"מ יותר מס' הטעם בטל לגמרי.

תוס' ד"ה אין בשלה ר"ל דהצירי הוה נח תמורת דגש:

בקדרה אחרת מבשל לה ונ' משום דק' לי' דהו"ל למכתב ולקח הכהן מן האיל הזרוע בשלה אבל הזרוע מן האיל י"ל כמ"ש התו"ח דר"ל לאפוקי מן הכבשי':

וליגמר מני' ע' רשב"א בשם הרמב"ן וג' דהנה במב"מ יש כאן ב' סברות הא' דמאחר דאין הטעם נרגש אמרי' אחרי רבי' להטות וחד בתרי בטיל ויש סברא להיפך כמו שכ' הר"ן בנדרי' דמצא מין את מינו וניעור ול"ש ביטול ומעתה אי מב"מ בטיל ע"כ סברא שני' ליתא וממילא בטיל חד בתרי דששים וכיו"ב במין במינו מה ענינו ול"ק קו' הרמב"ן אלא אי ק' הא קשיא דהרי ר' יודא משמי' דנפשי' בזבחי' שם ס"ל דמב"מ בטיל כאינו מינו דהיינו רואין וז"נ סברת הרז"ה אלו עוברין דמ' שם דס"ל דמב"מ מה"ת בעי ס' וא"כ הדרא קו' הרמב"ן לדוכתא ליגמר מתרוויי' מזרוע בשלה ביטול ומדם הפר דלא אמרי' חד בתרי כ"א אמרי' רואין ונ' דמאן דאי' לי' רואין א"צ ילפותא להא מלתא דהרי בדם הפר ל"ש רואין וע"כ מאן דלית לי' רואין היינו משום דלא מסתברא לי' וא"כ זרוע בשלה לא אהני לן מידי:

והנה ד' הנ"י דס' וק' קבלה היתה בידם ולא רצו לפ' כמ"ש הר"ן דהיינו בצל וקפלוט ויותר מזה ליכא נו"ט משום דס"ל בצל וקפלוט הוה יותר מס' וכמ"ש לעיל ולמימר דאין באי' בנו"ט יותר מבשר ולפת ליכא למימר דהרי גם גיד נו"ט כבשר בלפת וכי אין באי' יותר נו"ט מגיד א"וו קבלה היתה בידם ונתנו שיעור זה גם אגי"ה:

תוס' ד"ה מאי חזית הנה באמת לקמן בטע"כ ק' תי' להלום דעיקר חסר מן הספר ומסתבר טפי תי' הרמב"ן ברשב"א עיי"ש:

גמ' א"ה בק' וס' נמי לא לגמור יל"ד לרש"י דגם קפילא בעי' בק' וס' א"כ מאי ילפותא הרי ליכא טעמא וצ"ל דמ"מ כיון דהיכא דליכא קפילא מיהת סמכי' אששים שפיר הוה ילפותא:

דבקדשי', אסור והנה נתקשה הרשב"א לד' רש"י דהרי אדרבא ילפי' מזרוע בשלה דק' וס' ליכא טעמא וא"כ אמאי בקדשי' רש"י אוסר ונ' דלד' רש"י עיקר הקו' דהיכא דליכא קפילא סמכי' אס' ובקדשים לא סמכי' ומה"ט כ' רש"י לקמן נותר ופיגול כלומר דהתם ל"ש קפילא:

רש"י סוד"ה גלי דלא בטלי לגמרי ר"ל לא דלא ליבטל כלל ולא דלבטל חד בתרי כ"א לגמרי לא אמרי' לא בטיל אבל ביטול שייך:

תוס' ד"ה לא נצרכה ע' רש"א וי"ל דהמתין רש"י עד רבא משום להוכיח דגם רבא ס"ל טע"כ לאו דאוריי' אמנם בר מן דין נ' סברת רש"י דאי טע"כ ליכא שוב לחלק בין טעם יותר מס' או פחות כ"ז שהטעם נרגש אסור:

ממה שהק' תוס' ממב"מ נ' ד' רש"י דעיקר הדיוק מדהיתרה תורה בזרוע בשלה לבטל טעם כזה לכתחלה ש"מ דטעם ביותר מס' הוה כאילו נאבד מן העולם וא"כ אינו אוסר בשאר אי' אבל בקדשים מ"מ לא סמכי' בלא קפילא.

ויל"ד דבשמעתין נקט תו' כגון שהזרוע ומקצת האיל חוץ לרוטב ובע"א כ' להיפך שהאיל חוץ לרוטב ומקצתו עם הזרוע בתוך הרוטב ונ' ד' תוס' בע"א דאם הזרוע חוץ לרוטב ממ"נ אם הוא שמן הרי אפי' בלא רוטב מפעפע בכולו ואם הוא כחוש אינו אוסר יותר מבק' א"וו להיפך שהזרוע בתוך הרוטב והוא כחוש.

ודע דד' ר"ת המה לד' רש"י דמקצת בתוך הרוטב לא מעלה ולא מוריד משא"כ לד' הר"י והנה בד' רבי' אלי' יל"פ ג"כ דלא כהרא"ש כ"א דלרבי' אלי' צריך לאכול כל הא"פ וכד' הרמב' וכן הבין הלח"מ וכ"ת א"כ משרת ל"ל דלא נימא חד בתרי בטיל.

הנה מה שתמה הרשב"א ע"ד רבי' אלי' דהרי חזי' בפסחים דאפי' מאן דלית לי' כזית בכא"פ אי' לי' טע"כ הענין נ' דמאן דאי' לי' כזית בכא"פ מפיק לי' למשרת לכבא"פ ומאן דלית לי' כזית בכא"פ א"כ אין חילוק וע"כ כל טע"כ אסור אבל לדידן דאי' לן כזית בכא"פ מוקמי' למשרת לכזית בכא"פ:

וע' בר"ן שהרכי' ד' הר' יוסף עם ד' הראב"ד ברשב"א שם ויל"ד ע"ד הר"ן שכ' דמשרת גילוי מלתא בעלמא הא תינח אי מגיעולי נכרי' ילפי' וא"כ עשה מיהת איכא עכ"פ אלא דלא ידעי' מלקות א"כ י"ל דלא היה כ"א גילוי מלתא משא"כ אם ילפי' משרת בק"ו יש להק"ו פרכא א"כ אין לנו שום ילפותא לטע"כ:

והנה הרשב"א עמד ע"ד רש"י אי טע"כ לאו דאוריי' למה מב"מ לא בטיל וי"ל דרש"י ג"כ מודה דטעם משהו מיהא הוה אלא דמשהו בתערובות לא אסרה תורה משום אחרי רבים להטות ואמנם במב"מ גם משהו אוסר:

ודע דהא דנסתפק הרשב"א אי צריך בנשפך קפילא י"ל לשיטתו דבאיכא ס' לא בעי' קפילא ומשו"ה נסתפק אי ג"כ ל"ל קפילא וס' אמנם לרש"י בכ"ג בעי' קפילא:

והנה הרמב"ם פט"ו ממ"א כ' דבנתערב כא"פ ולא אכל כל הג' ביצי' לוקין אותו מדרבנן ר"ל המלקות הוא דרבנן אבל האי' הוא דאוריי' ומה"ט חלק לתרי בבי יותר מכא"פ וכא"פ ואכל פחות מג' ביצים משום דביותר מכא"פ כל האי' הוה דרבנן:

תוס' ד"ה אין בהם בנו"ט הנה באמת ד' רש"י צ"ע דממ"נ כיון דס"ל לרש"י דגם אינו מינו ילפי' מכל חלבו את מקדשי וא"כ מנ"ל לחלק בטעמא בין מינו לא"מ אי לא קאי קרא כ"א אממש א"כ גם במינו לא ליבעי מאה וחד ונ' דבאמת קרא אממשו דווקא קאי ולא אטעמו אמנם בטעמו בעי' לידע בבירור שאין כאן טעם וזה לא ידעי' כ"א באינו מינו ובמינו דלא מצי' למיקם אטעמא השוו חכמים טעם לממש ואצרכו ק' וחד:

תוס' ד"ה שאני ציר י"ל דבאמת ר"י גופי' מס' לי' אי התורה משום מב"מ אמרה בדם הפר דלא לבטל לדם השעיר או משום דאיכא עולין בהדי' ואזלי' לחומרא אך כ"ז באי' דאוריי' משא"כ בזיעא דרבנן אזלי' לקולא:.

רש"י ד"ה והל' אין ואפי' נתבשל או נמלח כוונתו דלא תק' לך מצליי' דשמואל ומליחה דהנהו אטמהתא ותבא לחלק לזה כ' רש"י דבכ"ג אין בגידין בנו"ט וכ"ת הני עובדי התם בשומן הגיד מיירי:

תוס' ד"ה והל' מה שמוכרין לגוי והק' תלמיד א' הא עכ"פ הטבח מקבל דמי' יתירא בעד הגיד כמו בעד בשר והרי הוא נהנה ונ' דכיון דגם הגוי אינו מחשיבו אלא דדרך הטבח למכור הבשר כמות שהוא עם הגידין ועצמות לא נקרא זה שנוטל בעד הגידין:

בע"ה בענין ברי' פ' גי"ה (מהדורא בתרא)

תוס' צ"ו ע"א ד"ה מ"ט דרבנן ברי' הוא בסוה"ד ויל"ד א"כ אמאי חשיב טבל לר"ש ברי' הרי לא חל שם טבל קודם המירוח וצ"ל דבשלמא טבל כיון דכל תבואה עומדת להתמרח ממילא מקרי נולד עמו אבל תרומה דצריך מעשה ומעשה זה לאחר מעשה דמירוח לא מקרי נולד עמו. מ"ש רש"י במתני' על והרוטב דלא תטעי' כי ברוטב לחוד משערי':

תוס' ד"ה שאני חתיכה בסוה"ד ולמ"ש רש"י ביבמות לחלק בין הפסד מרובה שהקילו בו להפסד מיעוט י"ל קו' תוס' דאי לא דתנא בבב"ח סד"א דווקא בחתיכת נבילה הוא דהחמירו משו' דלגוי מיהת חזי' למוכרה משא"כ בב"ח דהו"ל הפסד מרובה הקילו קמ"ל:

והנה תוס' בזבחים הק' ע"ד רש"י הללו וכי היכן מצינו דמשום הפסד הקילו ונ' דוודאי אי כ' רש"י כן לר"ל הוה ק' אבל רש"י כ' לר"י דס"ל את שדרכו וא"כ בהפסד מועט החמירו ולא שהקילו בהפסד מרובה ותימה על הרא"ש בשמעתין שהביא ראי' דחתיכה הראוי' להתכבד מדמק' הש"ס בע"א ולתני נמי חתיכת נבילה ואמאי לא מייתי ראי' מהא דתנן בב"ח דע"כ משום חתיכה הראוי' להתכבד הוא כמו שהוכיחו תוס' בע"א שם וצ"ע ודע כי דע' מהרי"ץ בהג"א שקיים פסק הר' יעקב הצרפתי דס"ל דאווזא שלימה לא מקרי ראוי להתכבד והא דאצריך לזרוק חד מניי' כד' רש"י בחמץ בפסח אלא דק' בשלמא התם משום שלא יהנה מן האי' אבל בנבילה מ"ט יותר נ' דס"ל דאווזא שלימה מקרי ראוי' להתכבד אלא דס"ל כהרי"ף דלא קיי"ל כמתני' דחולין כ"א דבעי' אי' הנאה וגם דבר שבמנין ומ"מ זריק חד מניי' כד' רש"י בע"א שם וע"ש מ"ש בס"ד ליישב ד' רש"י:

יבמות תוס' ד"ה ואין מאכילה יל"ד דלמא משום אתחזק לחוד הוא י"ל משום דמסוגי' מוכח כמ"ש במה"ק דבדרבנן אתחזק אי' לא מעלה ולא מוריד ע"כ התם משום דהוה ג"כ אקראי הוא דמקילינן:

תוס' ד"ה הראוי לערלה ד' רבה לקמן וודאי לא ק' דכיון דאשמועי' דאפי' אי' לאו לא בטיל כ"ש תרומה דאי' מיתה ולד' רש"י ג"כ לק"מ דכיון דאשמועי' דהפסד מרובה לא בטיל כ"ש תרומה דהוה הפסד מועט:

תוס' ד"ה ור"מ אמר הנה בזבחים תי' דיי"נ ר"ל אפי' פתוחות ומשום חומרא דע"א והריטב"א בע"א הביא ראי' לפי' זה מדבאידך דמתני' דע"א נקט החשיבות ובהני תלת דרישא לא נקט כ"א שם האי' וצ"ע הרי בשער נזיר ובב"ח ג"כ לא נקט כ"א שם האי':

תוס' ד"ה ר"י אומר לא תעלה ע' רש"א וכ"כ ליישב במה"ק ונ' להוסיף דבאמת לר"י דמיירי בכל שדרכו וא"כ הו"ל יבש ביבש ושפיר אשמועי' דגם ביבש ס"ל לר"י מב"מ לא בטיל אבל לר"ל דמוקי לה בנימוחה והו"ל לח בלח לא מ' להש"ס דבא ר"י לאשמעי' שוב דמב"מ לא בטיל והתרצן משני לי' דאף דנימחה היינו דלא חשיבא דרכה למנות אבל מ"מ יבש ביבש הוה:

ואמנם מה שלא רצה רש"י לפ' משום דר"י ס"ל כל שדרכו היינו דא"כ ל"ל לר"י להגי' אליבא דר"מ את שדרכו שנינו דלמא ר"מ בהא כר"י ס"ל דכל שדרכו לא בטיל:

תוס' ד"ה לא תעלה ובדברי' י"ל למה נקט תנא תרתי חטאת ולה"פ דס"ד חטאת הוא דלא מקרי ראוי' להתכבד משום דקדשי' היו מרובי' אמנם לה"פ דבשבת חלקו אותו ובשבת לא הי' שם שום קרבן לאכילה כ"א לה"פ וס"ד דמקרי ראוי להתכבד קמ"ל.

יל"ד הרי הכא הוה מב"מ ועולין חטאת בחטאת ולכאורה לכ"ע לא בטיל ומ' מכאן דעולין דאמרי' לרבנן דווקא עולין ע"ג מזבח ושלא כד' הר"ן בנדרי' דכל שי"ל שם א' מקרי עולין:

תוס' ד"ה טהורות לא ניחא להו בפי' רש"י דאטו משום בי"ש שייך רבותא ורש"י לטעמי' דס"ל הפסד מועט חמור לא מצי לפ' כפי' תוס' דלטעמי' אפכא מסתברא וע' ברשב"א גי' הגאוני' ולר"י וצ"ע האיך אפשר לפ' לר"ל רישא בנימוח', א"כ ק' קו' הש"ס ליפלוג ולתני בדידה.

תוס' רישא אי' לאו בסו"ד יש לתרץ דלרבה ר"מ בכלאי' כר"י דחתיכה ס"ל דכל שדרכו אפי' באי' לאו לא בטיל:

תוס' ד"ה משום בסו"ד מ"ל ר"א ס"ל דהך דרשת את מקדשי ממנו דרשא גמורה היא וא"כ ש"ה דגלי קרא.

זבחי' תוס' ד"ה ר"מ אומר בסו"ד ודוחק הדוחק נ' משום דלמאי דמשני ר"ל תרומה בזה"ז דרבנן א"כ ג"כ לא איירי בתרומות ביכורי' ולמאי הל' אצטריך לתרומה בזה"ז דרבנן כיון דבי"כ ובי"כ לא איירי בתרומות ביכורי':

ואמנם כל השקלא וטרי' של תוס' משום דמ' להו דבר שבמנין וכל שדרכו למנות חדא מלתא אבל רש"י כבר יישב זה דכל שדרכו ר"ל רוב פעמי' ודבר שבמנין היינו מיעוט פעמי'

בעה"י בענין חתיכה הראוי' להתכבד (מהדורא בתרא)

רש"י במתני' נ' ד' רבותי' של רש"י כיון דע"כ צ"ל דתנא דע"א פליג אתנא דחולין לא מ' להו לפ' דאחתיכ' הראוי' להתכבד פליג דמ' להו מסוגי' דחולין דחתיכה הראוי' להתכבד לכ"ע לא בטיל א"וו הא דאמרי' האי תנא תרתי אי' לי' אדבר שבמנין קאי דהיינו שאר אי' ולא אבב"ח וטעמא מאי בב"ח במשהו ס"ל לתנא דע"א דהו"ל היתר בהיתר ולא בטיל מידי דהוה אחוט של כלאי' ובאי' הוא דאמרי' שלא במינן בנו"ט כלומר אי' שנתערב בהיתר:

רש"י האי תנא תרתי אי' לי' הנה בחמץ בפסח שכ' רש"י שישליך א' טעמא משום שלא יהנה מהאי' אלא שהרא"ש דחה מכלאי' דא"צ להרים ואמנם בחתיכת נבילה שכ' רש"י שישלי' א' נ' כוונתו דכל דבר חשוב מקרי קבוע ואמנם אם משליך א' בטל הקביעות אבל באי' הנאה גזרו רבנן שאסור להשליך א' לים ובעי' נפל דווקא משא"כ בנבילה לתנא בע"א אפי' לכתחלה שדי חדא לכלבא לבטל הקביעות ול"ק מכלאי' דא"צ להרים שהק' הריטב"א דהתם בדבר שאינו חשוב מיירי.

גמ' האי תנא יל"ד א"כ מנ"ל לר"ל לדיוקי מעיגול בעגולין דתרומה בזה"ז דרבנן דלמא ר"מ תרתי אי' לי' ובתרומה דלאו אי' הנאה בטל דבר שבמנין וי"ל א"כ לינקוט חתיכת נבילה דהוה דאוריי' וע"ד שכ' תוס' שם.

והנה ד' תוס' ביבמות מדמק' הש"ס מאגוזי פרך ש"מ דמ' להש"ס דמתני' רבנן היא ולולי ד' י"ל דהש"ס מק' כל הני דתנן לא מוכח אי בכולהו אי' בהו תרתי כי יל"פ דמיירי מאי' הנאה ולא דבר שבמנין וגם דבר שבמנין ולא אי' הנאה דס"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו בשריפה ומשום דבר שבמנין לחוד אסר לי' ואמנם ליתני אגוזי פרך ונדע דתרתי בעי' ומשני הרי תנא לי' התם הראוי לערלה אבל תרומה לא תנן והטעם משום דתרתי בעי' וע"ז מק' תינח לרבנן דמקולי ולא אסרי כ"א בו' דברי' אכתי ליתני ככרות בעה"ב לחמץ ונדע דלכ"ע תרתי בעי' ומשני אכתי לא נדע כ"א לר"ע ולר"מ עדן לא נדע ולר"מ כבר שמעי'.

תוס', ד"ה א"נ למעוטי בסו"ד כ' והא לא מתוקמא ונ' כוונתם דבאמת לר"י ג"כ משכחת אי' הנאה בלא בטיל כגון הקדש אלא דסוגיי' לא מתיישבא לפי' דבאמת לא תי' תוס' דאי' הנאה ולא דבר שבמנין היינו הקדש משום דא"כ יק' שוב קו' בזבחי' למה לא תנן חתיכה חטאת מאי אמרת בקדשי' לא קמיירי אדרבא כיון דבא למעוטי הקדש למה לא תנא קדשי' ואמנם הריטב"א כ' ליישב דהני ב' תי' חדא נינהו ויל"ד למה קאמר א"נ נם למאי הל' משני תי' קמא:

וראיתי דבר תמוה בר"ן בע"א שם שב' ציפורי מצורע בעלי חיים והרי הל' כר' יוחנן דאמר פ' האיש מקדש דציפורי מצורע משעת שחיטה נאסרו ונ' שדחקו להר"ן לפ' כן דמ' לי' דלאחר שחיטה אפי' חתיכה הראוי' להתכבד לא מקרי ציפור דרור ואמנם הרמב' בה' מ"א ג"כ חשב ציפורי מצורע בכלל בעלי חיים אבל כ' דאף לאחר שחיטה בעלי חיים חשובי ואין לפ' גם ד' הר"ן כן דהרי כ' בשור הנסקל אם מת הוא מיירי בחתיכה וכו' ש"מ דס"ל דלאחר שחיטה טה ל"ש חשיבות דבעלי חיים ודע דא"ל מטעם ברי' נאסרו ציפורי מצורע דלאחר שחיטה דלא הוו שלימים ל"ש ברי'.

ודע דמה שהחליט הר"ן בשמעתין דחמץ מקרי דשיל"מ דחה הוא עצמו פ' כל שעה ועיי"ש ואולי בשמעתין ס"ל כמ"ש בנדרי' שם דדשיל"מ מטעם עולין הוא ומ' דהוה דאוריי' ול"ק מ"ש להק' ע"ז פ' כל שעה:

ודע מ"ש הר"ן להביא ראי' מסוגי' דזבחי' דהל' כר"מ עיי"ש למ"ש תוס' בזבחי' שם דקו' הש"ס שם היא מחטאות המתות א"כ שפיר שור הנסקל חשוב לרבנן ולק"מ והנה הרמב' ה' מ"א הביא כל הני מילי דמתני' ושבק שער נזיר ולא הרגיש א' מנושאי כליו וצ"ע:

בע"ה בענין חתיכה שאינה ראוי' להתכבד

הביא הרא"ש ראי' מדאמרי' בהיתר חוזר וניעור מכ"ש באי' ולא זכיתי להבין בשלמא היתר מעולם לא נתבטל אצל האי' אלא שהי' אסור לאוכלו משום שנתערב בו אי' דלא בטיל וכיון שנתרבה ההיתר ממילא נתבטל האי' משא"כ אי' שנתבטל ע"ד שכ' הרא"ש שנתהפך להיות היתר מנ"ל דחוזר וניעור:

גם מ"ש הרא"ש דמה"ט חוזר וניעור דהו"ל כאילו הוכר האי' צ"ע במב"מ מאי הוכר האי' שייך בשלמא אי נתרבה האי' מלבד האי' שכבר נתבטל הוה א"ש אלא לזה א"צ חוזר וניעו' אבל עכשיו מאי הוכר שייך במב"מ וצ"ע.

הדרן עלך פ' גיד הגשה . ונתחיל לבאר פ' כל הבשר בעזר צוה לגו תורתו על ידי משה. בעזר צור אשר ישים העקוב למישור

כל הבשר יל"ד הך ה' דהבשר למאי אתא ונ' דלרב אשי בשמעתין א"ש דהנה תנא אתא לאשמעי' טעמא מאי גזרו חכמים בבב"ח חיה ועוף אטו בהמה ולא גזרו כן בחלב דג"כ חלב חיה ועוף שרי והניחו רבנן על ד"ת ומה גם בבב"ח דחידוש הוא אלא ה"ט דהתם מקרא מלא דבר הכ' חלב שור וכשב ועז ומהי"ת ניתי ונגזור משא"כ (וכ"כ הרמב"ם פ"ט ממ"א עיי"ש) ארבבב"ח דאמר קרא גדי ואם נימא דיש שם בשר שמותר לבשל בחלב ובאו לומר דווקא גדי אסרה תורה ולכך גזרו חכמים. על כל הנקרא בשם בשר והיינו הבשר הידוע בשם בשר ויש לגזור בו משא"כ בבשר דגים וחגבי' אם גם לפעמים קורין אותו בשר לר"ע מ"מ אינו בכלל בשר סתמא:

תוס' ד"ה כל הבשר ע' רש"א ולד' רש"א מ"ט מיאנו תוס' לתרץ דתנא כלל ד' התוספתא בל' כל הבשר אמנם כ"ז לד' הר"ן דקו' תוס' הי' דתנא הו"ל לאשמעי' האי דינא כי היכי דאשמעי' תנא דתוספתא ושפיר יש לתרץ דשפיר אשמעי' במלת כל הבשר משא"כ לד' רש"א דעיקר קו' תוס' הי' עפ"י סוגיא דשילוח הקן דלא הו"ל לתנא לשנות ל' המשנה כי היכי דלא שני בר"פ גי"ה א"כ מה הועלנו בזה דאשמעי' הא מלתא במלת כל הבשר ה"נ הו"מ לשנויי בפ' גי"ה כל גי"ה אסור חוץ משל עוף וע' בר"ן שיישב זה:

והנה מ"מ צריך לד' רשב"ם להפך הסוגי' בתוס' דכל כמה דלא כ' קרא מארצך לפטור מביכורי' ל"ש למילף מהיקיש' דאין בב"ח נוהג בחו"ל דאדרבא לקולא ולחומרא לחומרא מקשי' ונימא ביכורי' נוהג בחו"ל אמנם מאחר דמארצך ידעי' דאין ביכורי' נוהג בחו"ל שפיר איכא למילף מהיקישא דבב"ח אינו נוהג ודע ד' רשב"ם מבוארי' במכילתא פ' משפטים ויליף שם מדאקיש רחמנא בפ' ראה בב"ח לנבילה ש"מ דנוהג גם בחו"ל ומ"מ ק' האי היקישא לביכורי' מאי עבדי' לי' וי"ל דהכי דרשי' לקרא ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך בית ה' אלקיך לא תבשל גדי כלומר דבב"ח נוהג אפי' במוקדשי':

אמנם לולי ד' תוס' יש לתרץ דרב אשי מסיק לקמן דהאי תנא ס"ל בשר חיה ועוף אינו מה"ת ומעתה אי הוה תנא בב"ח נוהג בחולין ובמוקדשין הו"א חולין דומיא במוקדשי' דהיינו בבהמה לבד אבל בחיה אינו נוהג כלל וכ"ת ליתני כי היכי דתנן ר"פ גי"ה ונוהג בבהמה ובחיה שוב הוה ס"ד דכי היכי דבהמה דאוריי' ה"נ חיה לכך שבקא תנא טפי לכולא הך מלתא:

רש"י ד"ה ואסור להעלות הנה רש"י פי' כן לפי ס"ד דרב יוסף דטעמא דהעלאה גזירה אטו אכילה אבל למסקנא העלאה אטו העלאה גזרי' וכ' רש"י אע"ג דבשר אחר גבינה שרי כוונתו דבשאר אי' לא גזרו העלאה אטו אכילה דמבדל בדילי מניי' לגמרי משא"כ הכא דבשר אחר גבינה שרי שפיר גזרו דלמא אתו למיכל בהדי הדדי:

ויל"ד למה שביק תנא חלב דאיירי בי' ונקט גבינה אמנם נ' דלמסקנא ניחא דאי הוה נקט תנא חלב ס"ד ברותח מיירי וגזירה משום אילפס ראשון אבל בצונן גמור לא גזרו להכי נקט תנא גבינה דסתם גבינה צונן למימר דאף בצונן גזרו.

גמ' הא עוף אסור מדאוריי' כ' תוס' דר"י הוא דמק' הכי ולטעמא אזיל אמנם רש"י כ' דל' אסור מ' לי' מדאוריי' ונ' כוונתו לד' התו"ח רק בתוס' נופך דאמרי' במס' נדרים בריש מכלתין ידות דאתיא מדרשא חביבא לי' וא"כ ק' גם הכא למה שבק אכילה דאתיא מדרשא ופריש בישול דכ' בהדי' אלא ש"מ דתנא בא לפ' דגדי דכ' באוריי' ל"ד כ"א כל הבשר אסור לבשל וא"כ ע"כ אסור מדאוריי' קאמר ולרב אשי במסקנא ג"כ גילה תנא דגדי ל"ד ומסיק דכל הבשר אסור אלא מדאוריי' בהמה דווקא ומדרבנן הכל אסור:

ויע"ל דהמק' ק' לי' קו' תוס' בסיפא בהעלאה דגים וחגבים ל"ל אלא ש"מ דברישא דגי' וחגבי' דווקא בבישול לא גזרו פי' באכילה אסורי וא"כ אצטריך לאשמעי' דמ"מ בהעלאה מותר וא"כ מ"ש דגים מעוף אלא ש"מ בעוף דאוריי' ולמסקנא ע"כ נחתי' לד' תוס':

וכ' תוס' דה"ה דהו"מ למנקט חי' ואפשר דבא לאפוקי גם מריה"ג שהי' אוסר בחיה ומתיר בעוף:

תוס' ד"ה הנודר הביאו ממעילה דהקזה לא מהני אמנם בנדרי' תי' הש"ס קו' הש"ס במעילה וכמו שהביאו תוס' בעוף בשלקא מיהת לא מזיק וד' תוס' דב' סוגיות חלוקות אזלי' לחומר' כסוגי' דמעילה ומ"מ הרי"ף והרא"ש פסקו כסוגי' דנדרי' לקולא נ' טעמם דסוגי' דאתמר' בדוכתא עדיפא:

והנה הטו"ז תמה על הדרישה שהק' למה לא מחלק הטור בעוף בין צלי לשלקא ונ' כוונת הדרישה דאם אמר בשר צלי עלי קונם אזי ביומא דהקזה גם בשר עוף לא אסור עלי':

והנה הרי"ף הביא בשמעתין הך דבצי' בחלב והר"ן ביאר ד' הרי"ף לשיטת הרי"ף בביצה וע' בש"ך סי' פ"ז שביאר מ"ט פסק הרי"ף כר' יעקב וע' בגמ' שם בביאור ד' הרשב"ם דאדרב' ר' יעקב מיקל:

נ' כוונת תוס' שרצו מתחלה לפ' בביצה שם דטעמא דר"י משום דס"ל בשר עוף בחלב דאוריי' וצ"ל לפי"ז דלא ס"ל כרש"י דשייך גמורות מעורה בגידין כ"א ר"י אגמורות שכמוה נמהרת קאי וגם ב"ה לא אסרי כ"א במעורות ולמסקנא א"צ לכל זה:

ודע דמ"ש הש"ך דבביצה שייך אבר מן החי זה לחד תי' בתוס' פ' א"ט בסוגי' דביצת השרץ אבל למ"ש בסו"ד דלא עדיפה ביצה מאפרוח ביצת טריפה תרוויי' מפרש' קאתי אין מקום לד' הש"ך:

ומה שק' לי בד' הרשב"א במתני' וכ"ת דס"ל לתנא דבב"ח אינו נוהג וק' אדרבא ליתני כן בהדיא כי היכי דתני בזרוע ולחיים וצ"ע בענין קו' תוס' למה צריך לאשמועי' דמותר להעלו' דגי' י"ל דרמז אדגים שעלו בקערה דאסור לאוכלן עם בשר אבל העלאה שרי:

מ"ש הש"ך סי' פ"ז דמסוגיא דכיצד צולין מבואר דדגים עם חלב אין כאן סכנה היינו דהאי ביניתא דאטווא בהדי בשרא דאסרא רב אחא בכותחא מ' שאר ביני' שרי אלא דמדגים שעלו בקערה לא רצה להוכיח דלמא התם משום אי' מיירי ולא משום סכנה משא"כ בכיצד צולין דאסיק מר בר רב אשי אפי' במלחא אסור האי ביני' משום סכנה ולמה לא אשמעי' מר בר רב אשי גם לאידך גיסא דהאי במלח אסור ו שאר דגי' בכותחא אלא ש"מ דאין כאן חשש אלא שיש להשיב דנהי דהאי כותח אי' בי' חלב דלמא מ"מ שאני לענין זה מחלב ממש:

מ"ש הלח"מ ליישב דלהרמב"ם ל"ק קו' הש"ס ולא אצטריך נ' כוונתו אד' ה"ה שהביא הך דרב אשי אד' הרמב"ם אבל על הרמב"ם לק"מ דהא דפסק כר"ע משום דתנן סתמא כוותי':

בע"ה בענין להעלות בשר וגבינה פ' כל הבשר

ד"ה מנא תימרא נ' פשט דברי' עד"ז דוודאי אי בכולא הש"ס הוה קיי"ל דלא גזרי' גזירה לגזירה היינו יכולין לומר דר"י לאו אהכא בלחוד קאי כ"א בכ"מ יליף לה מהכא אך מאחר דבכמה מקומות קיי"ל דגזרי' ובכמה מקומות לא גזרי' ע"כ דראו חכמי' לחלק בדבר ע"כ כוונת רב יוסף דאי לא משכחנא הכא ראי' הוה מסתבר הכא לגזור:

ולולי ד' תוס' נ' דהנה קיי"ל בכמה דוכתא כל דתיקון רבנן כעין דאוריי' תיקון והטעם דלא רצו חכמי' שידעו ההמון כי דבר זה מדרבנן ועי"ז יבאו בנקל לזלזל ומעתה מאחר דגזרו בעוף על אכילה כבשר בהמה ולולי גזרו על עוף בהעלאה הכל יודעי' דאינו אלא מדרבנן אלא וודאי מסתבר שגזרו ומה"ט הביא ר"י ראי' מחלה דרבנן.

רש"י ד"ה חלת חו"ל אסורה לזרי' מדרבנן ויל"ד דהו"ל בקיצור חלת חו"ל מדרבנן ונ' דלכאורה הי' אפשר לומר דנהי דמה"ת בחו"ל פטורי' מן החלה מ"מ אחר שקרא עלי' שם אסורה מה"ת מטעם נדר וע"ז כ' רש"י דלא היא כ"א לאחר הפרשה ג"כ אינה אסורה כ"א מדרבנן דאין זה מקרי דבר הנדור כדתנן בנדרי' כחלת אהרן מותר ועיי"ש במפ' הטעם:

רש"י ד"ה וניתנת לכל ההן מ' מד' רש"י דהך סיפא אצטריך ר"י להוכחה דילי' שהרי חזר רש"י וכפל אלמא וכו' ונ' לבאר דלכאורה הי' אפשר לומר כהני' זריזין הן ולא גזרו בהו בחו"ל מיהת וע"ז מביא דבחו"ל ניתנת לכל כהן אפי' ע"ה כפי' רש"י ומ"מ לא גזרי' העלאה:

תוס' ד"ה חלת חו"ל ע' רש"א שכ' לחלק דחלה אינו יכול לשומרו עד דמזדמן לי' כהן נ' כוונתו דבלא אפיי' א"א להניחה כך וע"כ יאפה אותה ובנקל תתחלף לו בלחם אחר משא"כ בתרומ' דמניח אותה מיד בכלי מיוחד לכך כדתנן ת' תרומה:

וי"ל עוד דחלה דבר מועט הוא כמ"ש תוס' ובנקל תאבד משא"כ תרומה. וע' ברא"ש שכ' דל"ל כהן קטן דווקא דבגדול יש טורח טבילה דע"כ צריך לטבול לחלה לא ידעתי מנא פשיטא להרא"ש דגם בחו"ל כהן צריך לטבול לחלה:

בסו"ד תוס' הניחו בתימא למה בזה"ז אין מפרישין ב' חלות וע' ברא"ש שיישב ודחה שוב ולולי ד' נ' הטעם ע"ד שכ' רמ"א באו"ח תנ"ז דבזה"ז אפי' לכהן קטן אין נותנין דאין אנו מחזיקין עצמינו בכהני' וא"כ גם אם נפרש חלה שניי' שייך האי טעמא ובימי חכמי הש"ס הי' הכהנים מוחזקי' מאבותי' כמ"ש אביי ורבה מבית עלי משא"כ בזה"ז.

גמ' בשלמא אי אשמעי' חלת חו"ל בארץ יל"ד הרי עכ"פ סתמא תנן ונ' ד' אביי דמסתבר מאחר דבאמת כל חלת חו"ל אם היא רק מוכשרת לקבל טומאה טמאה שהרי גזרו טומאה על חו"ל ונהי דבחו"ל מותרי' לאכילה שלא גזרו כ"א על טומאה היוצאה מגופו בא"י דאסור לאכול חלה טמאה אסור לאכלה ומתני' ע"כ רק בחו"ל מיירי:

אבל הכא וכו' ע' רש"ל ורש"א ותו"ח הנה מ"ש התו"ח דטעמ' דחלת חו"ל אסורה לזר הוא מטעם גזירה אטו חלת א"י צ"ע דאי הויא מותרת לזרי' למאי נ"מ שם חלה עלי' אמנם כוונת אביי הוא עד"ז דאביי לנפשי' ס"ל העלאה ואכילה כולא חדא הויא דמאחר דמעלה להו וודאי אכיל להו אא"כ שוב ק' מהעלאה דחלת חו"ל ומעתה אביי ה"ק האי דמיון מחלת חו"ל אינו ענין להכא ומ"מ מסתבר דלא גזרי' גזירה לגזירה אף דלא ראי' אלא דהכא לא הוה גזירה לגזירה וכמ"ש:

רש"י ד"ה מתקיף לה ר"ש ע' תוס' ורש"א ונ' כוונת רש"י דאי רב ששת אדאביי פריך א"כ מסכים עם ר"י והרי גם ר"י איפרך בקו' ר"ש אע"כ גם אר"י פריך ומאי דפשיטא לי' לר"ש בצונן הוא היינו כמ"ש במתני' מדנקט תנא גבינה ולא חלב ע"כ דנדע דבצונן משתעי וכן מה שהק' הש"ס לקמן גבי צורר אדם צונן וצונן ג"כ מדנקט תנא גבינה רש"י ד"ה אבל הכא ואטו בשר בהמה כיון בזה למ"ש דאביי למסקנא בעי לישב דהעלאה ואכילה חדא הוה ושפיר גזרו העלאה ואכילה בעוף אטו העלאה ואכילה דבהמה:

רש"י ד"ה גזירה שמא יעלה באילפס ע' רש"א אמנם נ' כוונת רש"י דבבהמה העלאה דאוריי' ושפיר גזרו העלאה דעוף אטו העלאה דבהמה:

והנה הרא"ש השמיט מסקנת הש"ס שמא יעלה באילפס נ' ס"ל כיון דאביי דחה ראי' רב יוסף א"כ שפיר גזרי' הכא גזירה לגזירה ופלפול הש"ס לא הי' כ"א ליישב קו' רב ששת אליבא דר"י ואמנם למה שפסק הטור ג"כ כהרמב"ם דלא גזרו בבשר עוף כ"א באכילה ובישול שרי א"כ בכיון השמיט הרא"ש תי' זה דאי ס"ד גם למסקנא ה"ט דהעלאה משום העלאת אילפס איך יתכן דאבישול לא גזרו אלא ש"מ כדכ' דהאי אוקימתא ליישב ד' ר"י.

ונ' דגם רש"י כהרמב' ס"ל דבשר עוף מותר בבישול ולהכי דייק ואמר בשר בהמה וממילא למ"ד בשר עוף דאוריי' ה"ט ולאפוקי ממ"ד בשר עוף דרבנן וע' הג"מ בשם או"ז שכ' דבשר עוף בחלב בטל ברוב ומד' הרמב' פט"ו ממ"א שכ' דבשר עוף מבטלו עד שלא יהא בו ליתן טעם ש"מ דרוב לא מהני.

מתני' עוף עולה ש"מ ב"ש ס"ל דעוף דרבנן דאל"כ מ"ש עוף דנקט וב"ה נ' דהכי ס"ל דלכאורה הא דנקט ב"ה ואינו נאכל שפת יתר אלא ש"מ לדיוקי אתא דדווקא אאכילה גזרו ולא אבישול ומסייע לד' הרמב' דבבישול שרי ובזה יש ליישב קו' תוס' למה לא מק' הש"ס ב"ה היינו ת"ק דהנה ת"ק אמר דעוף אסור לבשל בחלב ובא ב"ה לפרושי דר"ל נאכל דבישול דנקט ל' דקרא בעלמא אבל באמת בישול שרי ונ' דרבנן דפליגי אר"י בהך כמ"ש רש"י היינו ריה"ג דס"ל דעוף נאכל וכן רבנן דר"ע דס"ל עוף דאוריי' וס"ל לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה:.

רש"י ד"ה ואינו נאכל עם הגבינה כוונתו דבשר בהמה עם גבינה אפי' בזא"ז אינו נאכל אבל עוף דווקא בב"א אינו נאכל אבל בזא"ז נאכלין באפיקורן כדאגרא לקמן:

רש"י ד"ה בשלחן שאוכל עליו לכאורה מאי דחקו לרש"י לזה ולא מפ' דבאוכל גזרו העלאה אטו אכילה אמנם רש"י לטעמא דגזירה לגזירה לא גזרי' אלא דהעלאה ואכילה חד הוא והיינו דבשלחן שאוכל מניח בשר על גבינה וגבינה על בשר וממילא העלאה ואכילה חד הוא משא"כ בשלחן שסודר עליו דל"ש זה ונ' דל' דמתני' דייק הכי דלאיזו ענין תנן נותן זה בצד זה א"וו תני סיפא לגלויי רישא דברישא דיד כל משמשין אם גם השמש נותן זה בצד זה ולא ע"ג זה איידי דמשמשי ידא יתנו זה ע"ג זה משא"כ בשלחן שסידר עליו דאין משתמש שם כ"א השמש נותן זה בצד זה ואינו חושש ומ"מ מבואר ממתני' דלמ"ד בשר עוף בחלב דרבנן לא גזרו שמא יעלה באילפס דאל"כ אדרבא יותר יש לגזור בשלחן שסודר עליו:

רש"י ד"ה כל האומר ותנא שכח לא רצה רש"י לפ' דאדרבא משום דבעי להורות הא דאומר דבר לכך שינה דמ' לרש"י כיון דמקרא ילפי' לא אצטריך תנא לאשמעי' ולולי דברי' נ' דלעול' בכיון תני תנא הכא דאי הוה תנן ר"י אומר הייתי אומר ופליגי רבנן עלי' וס"ל לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה ולית הל' כוותי' ולהכי תני לי' בל' סתמא דנדע דהל' כוותי' ואח"כ חזר מסתמיותו דהוה עדיף טפי כיון דהל' כוותי' להורות לן רק הא מלתא וכ"ת הרי קרא כ' נ' דלכאורה מה ענין אומר הל' בשם אומרה לענין הך דאסתר דוודאי אי לא היתה אומרת בשם מרדכי היתה גומל' טובה לישראל דאי מדידה אין זה רבותא דאשה משמרת נפש בעלה אבל ממרדכי ידע המלך האיך ישראל יקר להם נפשו לזה נ' דהנה אז"ל ברבות מגילה דכ"מ שנא' במגילה מלך סתם משמש קדש וחול וכן מבואר מד' רז"ל במ' מגילה שדרשו והקרוב אליו על מה"ש וכן נדדה שנת המלך מלכו של עולם וק' הכא מאי איכא למימר ונ' דהנה באמת קיי"ל העכו"ם לא מעלין ולא מורידין דלא תעמוד על דם רעך כ' ומ"ט הציל מרדכי את אחשורש אלא דבמלך מלתא אחריתא איכא דהוה מתפלל בשלומה של מלכות וזה הדין חידש מרדכי וכשעשה אסתר שליחותו אמרה למלכו של עולם דין זה בשם מרדכי והיינו דאשמעי' וקאמר הש"ס שנח' ותאמר אסתר למלך ולא כ' למלך אחשורש:

בעה"י בענין צורר אדם בשר וגבינה פ' כל הבשר

לכאורה הי' מ' דעיקר רבותא דמתני' דאף דהעלאה אסור מ"מ לא גזרו בצורר ויע"ל דסיפא אצטריך דס"ד אפי' נגיעה מותר כקו' הש"ס קמ"ל אא"כ הו"ל למתני לא יצרור אא"כ אין נוגעין:

גמ' וכי נוגעין מאי הוה נ' דגם המק' שפיר ידע דצריך הדחה אלא דמ' לי' כיון דא"נ לא מדיח לי' לא מיבעי' בצונן אי אכל לי' וודאי לא אתי לידי אי' דאוריי' אפי' ברותחין יכול להיות האי דבר מועט לא יהי' בו ליתן טעם ואמאי גזרו אנגיעה ואביי משני לי' וודאי אי הוה צריך קליפה ידעי אינשי דיש שם אי' בעולם ומיזהר זהירי משא"כ השתא דקליפה לא בעי הדחה לא מחשב לאנשי אי' ולא קפדו עלה והנה מד' הראב"ד שהביאו הרשב"א וחי' ר"ן מבואר דס"ל דהבשר הוא דבעי הדחה אבל לא הגבינה והטעם דמהגבינה נדבק בבשר אבל אפכא לא ומד' הרמב' מבואר דשני' בעי הדחה.

והנה ל' הראב"ד בשר תפל שדרכו בהדחה הי' ק' להרשב"א ולכך כ' דאף שיוכל לאכלו באומצא מ"מ לא שכיח והיינו שדרכו שכ' הראב"ד ומ"מ ק' א"נ יאכלנו באומצא מ"מ הדחה משום דם שע"פ הבשר בעי וצ"ל דע"כ מיירי דחללי' בי טבחא דאל"כ מ"ש עם גבינה דאסור לצוררו דנגיעה אפי' עם כל דבר אסור משום אי' דם אע"כ דמחללי' בי טבחא מיירי עכ"פ וא"כ ע"כ באומצא יכול לאכלו ומ"מ מקרי דרכו בהדחה.

והנה הכ"מ והלח"מ נתקשו בל' לפיכך שכ' הרמב' ולי פשט דבריו נ' דלא קאמ' כ"א ד' אביי כיון דצונן בצונן בעי הדחה אסור לצרור היכא דנוגעין זה בזה משום שמא ישכח מלהדיח

והנה הש"ך סי' פ"ח דקדק אחר ל' המחבר ששינה ל' המשנה דנקט לא יעלה עוף עם גבינה והמחבר נקט על שלחן שאוכל עלי' גבינה ונ' דהמחבר בכוונה כ' כן דלא תימא דווקא אם כבר אוכל בשר אסור להעלות גבינה שהרי אחר בשר אסור לאכול גבינה אבל כשאוכל גבינה הרי בקינוח והדחה מותר לאכול בשר סד"א דמותר להעלות בשר קמ"ל:

מתני' שני אכסנאי' וכו' ואינו חושש הכוונה אף דלעיל תנן דדווקא בשלחן שסודר אינו חושש קמ"ל הכא דבאכסנאי' אפי' באוכל אינו חושש:

בגמ' זה בא בגבינתו נ' דסד"א דווקא כשאוכלין משל בעל הפונדק הוא דבעי' זה מן הצפון כלומר אין מכירין אבל כשכל א' מביא גבינתו וזה חתיכתו לא בעי' קמ"ל דאפי' כה"ג בעי' אין מכירין.

בע"ה שמעתא דאגרא פ' כל הבשר

רש"י ד"ה בלא קינוח בסו"ד מפני שנדבק בחניכי' כוונת רש"י כיון דדייקי' מאגרא דאפי' גבינה ואח"כ בשר בעי קינוח ע"כ לא הוה טעמא משום בין השיניי' דזה ל"ש בגבינה אע"כ משום שנדבק בחניכי':

תוס' ד"ה עוף יל"ד אתי' דלמא לא היא כ"א לגופא אתי דעוף אפי' אחרי' נאכל גבינה משא"כ בבשר א"נ לענין קינוח אתי לדיוקא ומנ"ל אכתי דגם לענין הדחה אתא הדיוק ונ' כוונת תוס' דהנה אי ס"ד דתנא לא אתא אלא לדיוקא דעוף מותר לאכול אפי' קודם גבינה הו"ל למתני עוף וגבינה נאכלין דמאי בעי' למטעי דזה עם זה הרי אפי' ב"ש דמיקל מחמיר בזה לענין אכילה ואי נימא דר"ל גבינה ואח"כ עוף הרי אפי' גבינה ואח"כ בשר שרי וע"כ נדע דר"ל עוף ואח"כ גבינה וא"כ אפיקורן ל"ל אע"כ אפיקורן נקט לדיוקא דבשר וגבינה אין נאכלין באפיקורן מאי אמרת דלמא לענין קינוח דווקא א"כ הו"ל למתני נאכלין בלא קינוח אפיקורן דמשתמע מני' גם הדחה למה נקט הדחה מאן דכר שמי' הרי גם בגבינה ואח"כ בשר א"צ הדחה א"וו גם לענין אכילה אתי לדיוקא:

ולולי ד' תוס' י"ל דמאגרא פשיט לי' דבבריי' לא תניא כ"א באפיקורן דהיינו דרך הפקר ומנ"ל לאגרא למידק דר"ל בלי קינוח והדחה דלמא ה"פ עוף וגבינה נאכלין דרך הפקר בין ע' תחלה בין גבינה תחלה משא"כ בשר דווקא גבינה תחלה א"וו ין אגרא דבאמת גם בעוף בעי' גבינה תחלה וכד' הרמב"ם וע' אפיקורן אקינוח והדחה וע"כ אגבינה תחלה קאי:

א"נ י"ל דמדשני לי' ר"י ביממא הא חזינא ש"מ קינו' עביד וא"ז הכי מק' לי' ממ"נ אי ס"ל דאגרא דווקא בעוף תחלה קאמר בשר וגבינה לא משא"כ בגבינה תחלה א"כ קינוח ל"ל אע"כ דס"ל עוף וגבינה לאו דווקא וא"כ הדחה מ"ט לא עבדת.

באו"ד ור"ת הנה הראשונים הביאו ראי' לד' ר"ת מהא דאר"נ לקמן אבל בין תבשיל לגבינה חובה ש"מ דבשר תחלה מהני הדחה ולכאורה יש לדחות דלמא מיירי מתבשיל שנתבשל בקדרה של בשר ונ' ד' הראשונים דלא מבעי' למ"ד דגים שעלו בקערה לאו דווקא כ"א ה"ה נתבשלו הוה נ"ט בר נ"ט אפי' להל' אפי' בכותח שרי ולא מסתבר לאוקמי ר"נ דלא כהל' אפי' למאן דאמר נתבשלו לא מ"מ לא מסתבר דמחמרי' כולי האי דאפי' קינוח והדחה בעי.

והנה מ"ש תוס' לדיוקי דאגרא ס"ל בשר עוף לאו דאוריי' ואנן קיי"ל לפי מנהגינו דאוריי' לטעמיי' דס"ל דאגרא עוף ואח"כ גבינה קאמר ולד' הרמב"ם דאגרא גופא אינו מתיר עוף ואח"כ גבינה שפיר גם אנן קיי"ל בשר עוף בחלב לאו דאוריי'

באו"ד ומיהו ק' י"ל דלעולם אגרא כר"ע ס"ל ומ"מ בחיה החמיר משא"כ כיון דבמקומו של ריה"ג היו אוכלין לכתחלה בשר עוף בחלב לא נראה להחמיר לדידן כולי האי דלבעי קינוח והדחה ע"ד דאמרי' לעיל אינהו מיכל אכלי לדידן מסתם נמי לא סתים אתמהה.

בסו"ד ע' תו"ח שהק' הרי גבינה' עכ"פ נדבק ונ' ד' ר"ת דבשלמא עוף נקט אגרא שפיר דבעוף תחלה אפי' קינוח והדחה א"צ וגבינה תחלה א"צ מיהת קינוח לד' ר"ת דאפי' בגבינה ואח"כ בשר ל"צ קינוח משא"כ בחיה תחלה צריך קינוח והדחה וגבינה תחלה הדחה מיהא צריך א"כ כל דינו כבשר.

הנה בס"ד מדר"ז לא מפ' רש"י מידי לאיזו ענין בעי קינוח ונ' ד' רש"י דבס"ד אדרבא הוה ס"ל דעיקר קינוח הוה משום גבינה אחר בשר ובזה נבא בע"ה ליישב קו' תוס' אד' רש"י למה הוצרך לומר במסקנא מר אמר חדא ול"פ והיינו דבס"ד כדהוה ס"ל דב"ש ס"ל קינוח דווקא וב"ה ס"ל הדחה דווקא במ"פ וכי במציאות פליגי א"וו הוה ס"ל דב"ש ל"ל דר"ח וס"ל דמותר לאכול גבינה אחר בשר ובבשר איכא חשש דבין השיניי' ולהא לא מהני הדחה וע"כ ס"ל דקינוח דווקא משא"כ ב"ה ס"ל דר"ח וע"כ עיקר התקנה משום גבינה ואח"כ בשר ולהא מלתא הדחה עדיפא ובתר הכי בעי' למימר דב"ה ס"ל ג"כ דבשר ואח"כ גבינה שרי אלא דס"ל בעי' קינוח משום בשר והדחה משום גבינה ותקנת חכמים קבועות הלכך בעי' בכל פעם תרוויי' וב"ש ס"ל כר"ל דאחר גבינה א"צ כלום ואמנם למסקנא מאי אמרת ב"ה ס"ל בין בהדחה בין בקינוח סגי ממ"נ אי עיקר התחנה משום בשר וודאי בעי קינוח ואי עיקר התקנה משום גבינה וודאי בעי הדחה הלכך ע"כ ב"ה תרוויי' ס"ל וממילא ע"כ גם ב"ש תרוויי' קאמר דלא ליהוי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה

והנה התו"ח הק' לרש"י ולתוס' למה לא נקט לעיל בלא קינוח והדחת פה ונ' כיון דמסקי' בין לב"ש בין לב"ה אין קינוח בלא הדחה וכיון דנקט קינוח גם הדחה בכלל.

גמ' והל' נ' דטעמא דר"ז דס"ל בקינוח לחוד סגי וא"כ בדבר דמשטר שטר לא מהני קינוח משא"כ אנן מסקי' דלכ"ע בעי' קינוח והדחה ומסתמא עביד תחלה קינוח והדר הדחה וא"כ א"נ דדבר שמקנח בו משטר שטר מ"מ כשמדיח אח"כ אדרבא הא דמשטר מעיקרא יוצא כולו ע"י ההדחה ועדיפא טפי.

גמ' אינו אין לפ' דאר"י דאמר ולא כלום קמק' דלמא אדרבא היינו דקאמר ולא כלום כלומר אפי' שהי' לא מהני אע"כ לרב אשי מק' מאי קמבעי' לי' .

רש"י ד"ה אסור לאכול גבינה לא רצה לפ' משום בשר שבין השיניי' דא"כ מאי בעי לי' אדר"ח של בין השיניי' מהו הרי ע"כ הוה בשר דאל"כ אסור לאכול גבינה אלא ש"מ טעמא אחרינא בגוי:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה