ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט
בע"ה בענין תלתא סכיני פ"ק דחולין
רש"י ד"ה מקלקל ע' פמ"ג יו"ד סי' י' לענין עוף ומסיק דגם בעוף מקרי מקלקל משום גידול וולדות ויל"ע בתרנגול זכר מאי גידול וולדות שייך הרי ספני' מארעא או נימא דמ"מ כיון דלגדל אפרוחי' צריך זכר מקרי לגדל וולדות:
תוס' ד"ה מותר לשחוט ע' טור יו"ד סי' רכ"א שהק' על האוהל מועד שפסק גם במודר הנאה דמותר לשחוט הרי גם בנדרי' הלך אחר ל' בני אדם ובל' בני אדם מקרי זה הנאה כיון דצרי' לבשר ולי נ' דלכאור' גם בע"א ק' נהי דהבהמ' מותר' בדיעב' משום דהו"ל מקלקל מ"מ אמאי יהא מות' לשחו' לכתחל' הרי עכ"פ נהנה בזה שיכול לאכול בשר א"וו דכה"ג דלא הוה כאן סילוק איסור הו"ל בכלל מצות לאו ליהנות ניתנו ובשלמא בשבת מקרי מלאכת מחשבת לאפוקי שאר מקלקל דלא הוה מלאכת מחשבת משא"כ לענין ע"א וראי' לדבר בכה"ג לא מקרי הנאה ממודר הנאה ממעין דטובל בימות הגשמים ואף דמרויח שאינו מטמא עוד טהרות ש"מ סילוק אי' לא מקרי הנאה וממילא מוכח דגם לענין שחיטה מודר הנאה מחבירו מותר לשחוט לו דסילוק אי' לא מקרי הנאה:
רש"י ד"ה ותיפוק לי' מבואר מדבריו דקו' הש"ס ס"ל הי' אפי' דאמרי' מחתך מותר והיינו דאי אמותר לשחוט לעיל מקמי רבא הו"ל להש"ס להק' אא"כ יק' אש"ס גופא מ"ט לא מק' לעיל והי' נ' דמ' להש"ס דלמא ס"ל לר"נ כרבב"ח דסגי בהדחה וממילא מותר לכתחלה דסמכי' דוודאי ידיח וכה"ג כ' הרשב"א לקמן אהא דפריך הש"ס ולמ"ד בחמין ע"ש משא"כ אמחתך שפי' מק':
אא"כ יק' לד' הראשונים דס"ל דאפי' דיעבד אסור א"כ מאי מק' הש"ס וכמו שהק' הראש וצ"ל דג' להש"ס דדיעבד לא איצטרך רבא לאשמועי' כיון דמקלקל הוא וע"כ לכתחלה קאמר ולכתחלה הרי אסור:
והנה כ' עוד רש"י דאיסורא דנבילות נ' כוונתו דלכאורה ק' מ"פ הש"ס רבא מאי' ע"א הוא דמיירי ולענין זה קאמר מחתך מותר והי' אפשר לומר דהש"ס ג"כ אי' תקרובות ע"א קאמ' ואמנם לענין בלוע לא עדיף תקרובות ע"א מנבילות תרויי' חד דינא אי' להו וז"ש רש"י דנבילות ומ"מ הש"ס דפריך היינו דפשיטא לי' דלענין לכתחלה, קאמר וא"כ ע"כ פשיטא לי' ג"כ דשוחט אסור הוה ג"כ רק לכתחלה ומסולק קו' התו"ח על הרא"ש. ומ"ש עוד רש"י שבלוע היינו דאי משום שמנונו' בעין פריך הו"ל לשנויי שנעצה בקרקע לבנה באור ל"ל ש"מ דאבלוע אנו דנין:
ואמנם הראי' שהביא הר"אש לד' הראשונים מיי"נ ומירקות נ' דיש לחלק התם הו"ל ע"א גרמא בעלמא משא"כ הכא הע"א עצמה עשתה מעשה השחיטה.
שלבנה באור הנה התי' על שיפה אינו עולה לד' הרמב"ם דס"ל שיפה מהני אפי' לאכול בו רותח וכן תי' ראשון של ר"ת אינו עולה דהרי הרמב"ם לא מחלק בין היתיר' בלע אמנם תי' שני שפיר עולה לכאורה גם לד' הרמ"בם אמנם נ' דא"צ לכל זה די"ל האי אי בע"א בא רק לפ' מאי דמשני מעיקרא בחדשה וע"ז קאמר דר"ל כעין חדשה דהיינו שלבנה באור משא"כ בשיפה או הגעילה עדין לא מקרי חדשה אבל רש"י לא פי' כן ע' בדבריו:
ודע דכוונת הר"י בר מאיר ג"כ לתרץ לחלק בין סכין של גוים דלפעמים משתמש' בהם ע"א לסכיני דפסחי' ומש"כ תוס' להשיג על סברות ר"ת מכלי חרס י"ל דלא דמי כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו ומ"מ בכל פעם פולט מקצת משא"כ הכא משום כבולעו כך פולטו אתיא עלה מה לי בפ"א או בב"פ אם פולט פולט מיד ואם לאו אינו פולט כלל:
תוס' ד"ה בסכין של נכרים יש להק' דלמא הא דמס' לי' לרבא אליבא דרב היינו בפוגם בעין כעכברא בשיכרא אבל הכא באב"י שפיר פשיטא דלרב אסור וצ"ל דד' תוס' דכיון דעכ"פ חזי' דכה"ג פשיטא דלרב אסור וחזי"דרב אסר עכברא בשיכרא א"כ מהי"ת נימא דעכברא אשבוחי משבח ולמה לא נימא טפי דלא מחלק וס"ל כל נטל"פ אסור:
בסו"ד הנה בזה דחו שפיר דלא תימא דסכין שאני ע' בר"ן. ואולי דמה"ט ג"כ מיאנו בתי' ראשונים דמשום טוחא אנו דנין וע' רשב"א.
רש"י ד"ה לאפוקי דמי' כוונתו לתי' הרשב"א דדווקא הכא דטרידו טובא אמרי' דאפי' שמנונא לא בלעא לא זולת וז"ש רש"י כלומר בהוצאת דם הם עסוקי' שלא ללמוד למק"א:
תוס' ד"ה דורקא דסכינא בסו"ד אמנם למ"ש רש"י בל"ז לקמן דמשום נ"ט בר נ"ט איצטרך חורפא דצנון אין כאן ראי' כלל והנה י"ל דר' הרי"ף דפסק כרבב"ח משום קו' הרשב"א למה פריך הש"ס דווקא למ"ד בחמין וצ"ל דמ' להש"ס דהני אמוראי פליגי בפלוגתא דרב לעיל עם רבב"ח וא"כ ממילא מ' דלמסקנא דקיי"ל בצונן וקיי"ל ג"כ כרבב"ח וע' רז"ה מ"ש דמשום דיפליט דם דידי' פליט ג"כ מה שבלע:
מטריפה ע"י מליחה והוא תמוה מאוד דהרי בטריפה אשמנונא אנו דנין ומה פליטה שייך בשמנונו' ע"י מליחה וצ"ע ומ"מ הרשב"א במ"ש לעיל יישב שפיר קו' הגה' אגודה בטו"ז סי' י' ע"ש:
ודע דעיקר סברת הרש"בא שכ' לחלק בין להבליע או להפליט הוא לטעמי' דס"ל בסכין ש"ג אטיחה קאי ושפיר נח להבליע משום שהוא בעין:
ודע דממ"ש הרשב"א דהא דקאמר הש"ס והלכתא אפי' בצונן היינו משום דבעי לסיומא ואי איכא בליתא מוכח דס"ל כהש"ך סי' י' דבעלמא בליתא דפסחי לא מהני דאי לא"ה מאי רבותא איכא הכא בזה:
והנה מה שהק' הרשב"א על הר' יונה אמאי קאמר דמ"ד רותח מ"ד קולף שפיר הרי לד' הר"י אינו רותח ממש לכאורה אלעיל קאי וכפי' לעיל פי' כאן ולק"מ:
רש"י ד"ה א' ששוחט בה ע' רשב"א ור"ן ונ' כוונת רש"י עד"ז דא"נ לא אסרי' לי' לחתוך בה בשר על הרוב לא משתמש בה דהרי כילד של מחרישה דמי ומ"מ אי לא אסרי' לי' זמני' דמשתמש בה ולאו אדעתי' וסבר דלא אשתמש בה והרי היא לו בחזקת בדוק דבדקה לאחר שחיטה ומ"מ נשתמש בה ופגמה ומוטב לאסור עליו לגמרי שלא ישתמש בה כלל ואמנם כוונת תוס' ד"ה וליתקן לי' הוא דאסכין של שחיט' לא פריך הש"ס דבלאו תק"ח ג"כ לא משתמש בה.
רש"י חלבי' למכור כוונתו לאפוקי לנקר חלבי' א"צ סכין מיוחד ומטעם שהביא הטור והא דפריך הש"ס גבי כלי' עוד וליתקן לי' חדא נ' דבכלי' מ' להש"ס דגרע ב' מא' דבא' מדיחו בכל פעם וא"נ ישכח פ"א אין בו חלב כ"כ משא"כ בב' כלי' שא' מהן מיוחד לחלב אם יטעה פ"א הנה כלי זה המיוחד לחלב יש בו רבוי חלב. ומשני דלא חיישי' לטעה
בענין, מ"ש הרשב"א בתו"ה דכפלי הוה חם לתוך צונן צ"ע כיון דמיירי ברותח כשם שהחלב רותח כך הבשר רותח.
תוס' ד"ה לא לסחוף ע' ראש יוסף שהק' אטו דאוריי' הוא ונ' ד' תוס' כיון דהתם לאו מצוה הוה להשים החלבי' על החזות אי ס"ד דאתי חורבא מני' לא הוה משתמע לן אוריי' מזה:
וחד מבני חבורה תי' ע"ד שכ' הטו"ז ה' ר"ה דהא דכ' בהדי' בתורה לא אסרי רבנן:
רש"י כתב לעדות נ' כוונתו לקיים עדות שחיטה נ' הטעם שלא יערוך שלחנו בכל מקום:
מילה משום הידור מצוה ימול ת"ח:
וציצי' מכאן ראי' כי הי' גם להם קבלה האיך לתקן הציצית דאל"כ אטו מטוי קמיירי:
תוס' ד"ה ואידך הנהו שכיחן מה שהביאו ראי' מעירובין אף דמדרבנן אפי' קשר שאינו של קיימא אסור מ"מ התם וודאי משם בזיון תפילין שרי:
זמנין דשה' ודרס ע' תו"ח ומ"מ ק' מ"ט לא נקיט החליד ונ' דה"ק דבשה' ודרס אפי' אמר ברי לי לא מהני דאמרי' לאו אדעתי' משא"כ בהחליד אי אמר דשחט כדרך השוחטין ולא תחב סכין תחת העור מסתברא דמהימן וכ"ז כאן דבגדול ושייך נאמנות משא"כ בחש"ו דל"ש נאמנות כמ"ש התו"ח נקט שפיר החליד ג"כ:
וד' רש"י דס"ל דלא אמרי' הכא לאו אדעתי' נ' דס"ל כיון דמיירי ששחט לפנינו ב' וג' פעמים וכל פעם אמרו לו דהכי בעי למשחט שפיר מהימן לומר ברי לי ששחיטתי ע"ד ששחטתי פ"א וב'.
ובענין קו' הרשב"א למה א"כ לא מוקי הש"ס שחיטתן כשיר' דלעיל בלא גמיר נ' ד' רש"י דלא גמיר מותר לכתחלה באחרי' רואין וק' שוב מאי וכולן וד' הרשב"א כיון דעכ"פ בהדי' לא תנן הכי שפיר אמרי' דנקט דיעבד משום חש"ו ונקט וכולן משום לא גמיר:
תוס' ד"ה כולהו תנינהו הנה הרש"בא מיאן בתי' תוס' זה על רש"י נ' דעתו דא"כ הו"ל לרש"י לאתוי' מתני' דפרקין דמגל יד דמהתם ידעי' טפי דסכין פגומה פסול:
באו"ד ואפי' בעוף הנה הרא"ה בבד"ה צווח ע"ז כיון דסגי בסימן א' האיך ס"ד דאם הסימן עקור ושחט השני דשחיטתו פסולה ונ' ד' הפוסקים דמ"מ כיון דלכתחלה גם בעוף בעי' רוב שני' בעי' שני' ראוי' לשחיטה ואם לאו אמרי' כל שאינ' ראוי לבילה בילה מעכבת בו. והנה הר"ן לא מ' לי' ג"כ כד' הרשב"א ותוס' ורא"ש ובה"ג דנימא דעיקו' כשר משום קו' הרא"ה ויש בר"ן ב' גי' לפנינו בר"ן הגי' שאינה עושה טריפה וא"כ ס"ל דהעיקר אם נעשה בשעת שחיטה א"צ רוב בכמה מקומות או כולו כ"א כל רוב טריפה וכן דייק הל' שכ' שהסימני' מתדנזין ואמנם הב"י הביא הגי' וכן הוא בחי' ר"ן מ' א"ט לקמן כדבר שעושה טריפה כוונתו דטריפה לעולם הוה אלא שהשחיטה ג"כ לא מטהר מידי נבילה והנה הרמב"ם לפי מה שפי' ב"י דבריו דייק לי' ל' טריפה בסימנין שנתדלדלו ברובן וס"ל דהתם באמת טריפה וכקו' הרא"ה ובשאר עיקור ס"ל כתוס' ורשב"א דלא הוה טריפה וכן מטין ד' תוס' לקמן פ' א"ט שכ' דבס"ד למה לא ק' לי' דרבב"ח דאמר טריפה ש"מ דס"ל כהרמב"ם דבמסקנא באמת סי' שנתדלדלו באפרוק אפרוקו טריפה הוה.
בע"ה בענין תלוש ולבסוף חברו חולין פ"ק
רש"י ד"ה לענין ע"א באו"ד משום שנאמר לא ידבק בידך מאומה ויל"ד הא מההוא אבד תאבדון לחודא ידעי' ונ' דרש"י בא ליישב למה לא יליף מ"ד בהכשר זרעי' דהוה כמחובר מע"א למיהוי כתלוש ולזה כ' רש"י דבע"א באמת כ' לא ידבק וגו' מן החרם וא"כ גם הר כיון דעובדו בסייף מקרי חרם והי' בכלל אלא שיצא מן הכלל והבו דלא לוסיף עליו בית ג"כ משא"כ בהכשר זרעי' דההוא על זרע ע"כ תלוש כמ"ש רש"י בחומש דאי מחובר אין זרעי' שלא הוכשרו וא"כ אדרבא מסתבר דבעי תלוש ממש ועד"ז יש ליישב קו' הרשב"א מאי פשיט הש"ס מברייתא דלמא ברייתא כמ"ד דהכשר זרעי' כמחובר לא היא שחיטה ליכא לדמויי לע"א דהתם הטע' דהוה חרם משא"כ בשחיטה דאיכא למימר דבעי' תלוש ממש וא"כ ילפי' הכשר זרעי' מע"א אכתי שחיטה מבעיא לן משום דבזרעי' דווקא הטעם כמ"ש וע' בחי' ר"ן
רש"י ד"ה בית שלו כוונתו לד' תוס' דלכאורה הי' אפשר לומר דבית שלו דנקט רב משום דמיירי בבנאו מתחלה לכך לזה כ' רש"י דמשו' דאין אדם אוסר נקט הכי דאלת"ה הו"ל לאתויי הך דכותלו סמוך לע"א וכמ"ש תוס':
רש"י ד"ה לא שני אין כוונתו לאפוקי מד' הרשב"א שכ' דאפי' נעץ סכין בתלוש דינא הכי דהרי לקמן גבי צוואר בהמה למעלה בתלוש כ' רש"י משום דמוליך ומביא בסכין א"כ ש"מ דנועצו אסור אלא כוונת רש"י לד' תוס' דרב ענן אדיעבד קאי והנה מה שהק' הפמ"ג דפשיטא דנועצו בתלוש אסור לכתחלה נ' דאד' ש"ך ורמ"א ק' לי' אבל כוונת הרש"בא י"ל ליישב קו' הרא"ה הא לכתחלה אסור עכ"פ וא"כ למה נגזר אטו פ"א ואמנם כיון דגם בתלוש דינא הכי ובתלו' מותר לכתחל' בצווא' למט' וא"כ ע"כ ברי לי לא מהני שוב לא חלקו חכמי' בין תלוש למחובר אמנם מ"ש הרשב"א לדחות ממבשל בשבת צ"ע התם משום קנסו שוגג הטעם ובפירות הנושרין ומשקין שזבו הטעם שע"י שיאכל הנושרין ישכח שהוא שבת ויו"ט ויעלה ויתלוש וכן מבואר בתוס' ריש ביצה דהיכא דצריך מרא וחצינא לא גזרו רבנן מטעמא משום דמידכר ואמנם מה שהש"ך גופא חזר בו מתירוצו משום דק' לי' למה לא ציין הרמ"א אסיפא והנה הפמ"ג ביאר ד' הש"ך ולדבריו סוגי' דלעיל אליבא דר"פ דלא כרש"א שכ' דע"כ סוגי' דלעיל דלא כר"פ ונ' ליישב קו' רש"א דכיון דאי הוה תני שוחטין במחובר סד"א דר"ל עוף דווקא ואי תני בהדי' שוחטין בהמה במחובר סד"א דבעוף לא פסול ר' להכי שביק להאי רבותא לגמרי. ואולי י"ל דהש"ך ג"כ כיון במ"ש ומ' בש"ס דאפי' תלוש ואפי' עוף לד' רש"א וכוונתו דאי בעוף ג"כ דיעבד דווקא שרי א"כ ליכא לאוקמא הך ברייתא דבכל שוחטין בעוף דווקא דלכתחלה גם בעוף אסור אא"כ צ"ל דגם בתלוש דינא הכי דאל"כ אכתי איכא לאוקמי בעוף דווקא רש"י ד"ה אין שוחטין משום זה הקדים רש"י מלין לשוחטין דבשוחטין הי' אפשר לומר דהטעם משום פגימה וא"כ אם בדקו אחר שחיטה ומצאו כשר אינו פגום שחיטתו כשירה לזה כ' רש"י דהטעם משום נקב וא"כ י"ל דנקלף לאורכ' וליכא פגימה ומ"מ טריפה ולא מהני בדיקה. והיינו שהביא רש"י ראי' ממלין ומקנחין דע"כ משום נקב הוה טעמא ועוררני תלמיד א' דתוס' לעיל ד"ה כאן במחובר מעיקרו ע"כ סברי באמת דבכל קנה דיעבד כשר וא"כ ע"כ ס"ל דהטעם משום פגימה:
אין מקנחין בדבר שהאור שולט ע' תו"ח:
בע"ה סוגי' דבשר תאוה חולין פ"ק תחילת ימות הקייץ תרכ"ג:
הכל שוחטין הכל בשחיט' מדלא קאמר הש"ס בשלמא וכו' ש"מ דבאמת רב אשי דהוא סתם הש"ס גם למסקנא הכי מפ' וע"כ לכאור' הכי הוא דהרי מסקי' לעיל רב אשי ס"ל כותי' גירי אריות הן וא"כ לית לי' תי' דרבא חדא לאתוי' כותי וכן כל החולקי' על רבא במומר דאמרי' לעיל ע"כ מפ' הכל בשחיט' וכ"ת א"כ קשיא קו' דרבא לקמן אי הנך בנשחטין וכו' ואף די"ל דלעולם שוחטין מפ' ג"כ כדרבא וא"כ גם לעולם בשוחטין קמיירי וא"ש בכל ג"כ בשוחטין ועד"ז יש ליישב קו' עצומה המק' דלא ידע מאן תנא אמאי הוה מפ' מסברת חוץ לעולם שוחטין מותר לשחוט ולא הוה מפ' לעולם בשחיטה דומיא דהכל שוחטין וכדמפ' רב יוסף אף דלא ידע לדרב יוסף גם לדרבה הרי לא ידע אלא משום דלהאי פי' א"ש הך בכל דומי' דלעולם מיהת ילפי' מותר לשחוט הרי מיירי עכ"פ בשוחטין משא"כ לרב יוסף ק' קו' דרבא מאי ענין בכל להנך תרתי:
ואמנם גם ע"ד תי' דרב יוסף יש ליישב קו' רבא לכאור' דכיון דמתני' אתי' לאשמעי' דעכ"פ גם בזה"ז דליכא קדשי' בעי שחיטה ש"מ דס"ד אי אין קדשי' גם חולין א"צ שחיטה כמו שנבאר עוד אי"ה לפנינו בכוונת ד' רב יוסף וא"כ מוכח דעיקר שחיטה בקדשי' כ' וא"כ ס"ד כי היכא דבקדשי' בעי' כלי דווקא ה"נ בחולין בעי' כלי דווקא קמ"ל אף דלעולם בעי' שחיטה מ"מ בכל שוחטין אף דלא הוה כלי:
ואמנם הא דרבא לא ניחא לי' לתרץ כן היינו דלכאור' הא תלי' בהא דצידדו תוס' פ' שבועות שתי' גבי נבילה ביוה"כ אי שחיטה מצוה בעלמא הוה או דע"י שחיטה ניתן אי' אינו זבוח דודאי אי שחיטה מצוה בעלמא הוא דהוי כמסקנת תוס' שבועות שם א"כ י"ל דס"ד למילף מקדשי' מה התם מצוה בכלי אף בחולין משא"כ אי עיקר הענין דהתורה אסרה בחולין אינו זבוח לאכול מהי"ת נילף מקדשי' הכא אי' התם מצוה א' מד' עבודות והנה כד דייקת י"ל דאיבעי דר' ירמי' בהא גופא הוה דוודאי אי שחיט' מצוה בעלמא א"כ הנך איברי בשר נחירה פשיטא דשרין דל"ש למעבד בהו המצוה משא"כ אי אי' אינו זבוח אמרה תורה גם הני איברי' בכלל האי' משעברו ישראל את הירדן וא"צ לומר כמ"ש רש"י לקמן דרוש וקבל שכר קאמר ולא כמ"ש הרא"ש דנ"מ לענין נדר כ"א נ"מ עני' ובי' לענין שחיטה אי קאמר ר"ע דגם האיברי' שנשתיירו אסורין ש"מ דאי' נתנה תורה ואי לאו מצוה נתנה תורה ונקט ר"ע כלומר דמדר"מ נדע דין זה אם יש לפשוט מאיזה מקום מאי דינא לר"ע והנה לא נפשטי' איבעי' דר' ירמי' הלכך לא פשיטא לי' לרבא גם הא מלתא דס"ד דהוה מצוה כמו בקדשי' ובעי' כלי ולזה נחלק על רב יוסף אבל רב יוסף גופא י"ל דפשיטא לי' דאין כאן אי' אינו זבוח וכמסקנת תוס' שבועות שם וא"ש ל' דמתני' וכמ"ש:
ועד"ז נ' לפ' דהנה הרמב"ם פ"ד משחיט' הביא ענין זה דבמדבר הי' בשר נחירה שרי ויל"ד לאיזו ענין הביא זה הרמב"ם ומאי נ"מ לדינא ואמנם הביא זה לכאור' לאשמועי' דלעולם שוחטין ולא תימא עכשיו שגלו יחזרו להתירן ואמנם הרי ד' רבא דהא פשיטא וא"צ תנא להשמיעינו כלל ולפנינו אי"ה נדבר עוד מזה:
אמנם נ' דלכאור' ר' ירמי' דאיבעי' לי' אאיברי בשר נחירה ולא נקט בשר נחירה סתם ש"מ דס"ל דוודאי בשר נחירה דהיינו אם נחר בהמה כולא קודם שעברו הירדן כיון דהי' אפשר לו לשחוט שהרי ידע דלכשיעברו יהא אסור בלא שחיט' ש"מ דס"ל דכה"ג הוה אסור בוודאי דהוה כמבטל אי' לכתחל' אמנם לד' הרמב"ם דקודם שעברו את הירדן הי' אסורי' לשחוט ליתא להא מלתא דהרי שחיט' הית' אסור' בחולין אז אלא דד' הרמב"ם כיון דאיבעי' דר' ירמי' הוה אי אמרי' שחיט' מצוה או אינו זבוח הוה אי' וכמ"ש וכיון דמסוגי' בעלמא מוכח כמ"ש תוס' בשבועות דאין כאן אי' אינו זבות ע"כ אף דהכא סלקא בעי' דר' ירמי' בתיקו אנן לא חיישי' לה א"כ נקטי' לדר"ע כפשטא דבפי' הכתובי' לא נחלק על ר' ישמעאל וכמ"ש הרמב"ן בחומש פ' אחרי דפשט הכתובי' מורי' כר' ישמעאל ולהרמב"ם ניחא גם לר"ע ונמצא דהדרן למסקנא ופשיטא לן דאינו זבוח לאו איסור הוה וזה תוכן הענין שהביא הרמב"ם להך דר"ע וע' לקמן:
רש"י ד"ה הכל בשחיטה כוונת רש"י דא"צ להגי' ל' המשנה לגמרי כ"א להוסיף מלת את וכאילו אמר את הכל שוחטין וע"ד חסורא מחסרא:
כ' רש"י ואפי' עוף דלא כ' בי' שחיטה בהדי' כוונת רש"י לד' הרשב"א דשחיטת עוף ידעי' שפיר ממתני' דהשוחט לקמן ואמנם דהוה דאוריי' הוא דאיצטרך תנא דידן למתני והיינו בהדי' שכ' רש"י ויש להוסיף עוד דס"ד משום דבעוף סגי בסימן א' ש"מ שחיטתו לאו דאוריי' קמ"ל דלא ובהכי א"ש דלא קאמר הש"ס חי' ועוף דגם חי' הרי לא כתיבא בהדי' אלא דחי' שבקה תנא לקמן ר"פ השוחט ולא קאמר בהמה וחי' בשני סימני' והטעם דס"ל דשחיטת חי' ילפי' מחיה בכלל בהמה ולהכי לא נקט חי' כלל וא"כ ממילא א"א למטעי ולמימר דהוה רק דרבנן.
רש"י ד"ה לעולם שוחטין כוונת רש"י מדלא קאמר הש"ס אמר רבה ה"ק לעולם שוחטי' לעולם מותר לשחוט ולאכול ש"מ דגם המק' הכי הוה מפ' למתני' ומ' כן מדלא קאמר לעולם שוחטין פשיטא ש"מ דמ' לי' פי' דמתני' דמותר לעולם לאכול ע"י שחיטה ולא הק' כ"א מאן תנא דאליב' איצטרך כה"ג לאשמוע' ודלא ניחא לי' לפרושי לענין בלילה משום דבאמת תנן לעיל דדיעבד דווקא כשר וצ"ל משום אבוקה תנן הכא לעולם וכפי' רש"י לקמן הרי הא נמי תנן דדומי' דסומא קתני וכדאמרי' לעיל ורבא באמת מה"ט כלל עץ וספינה אף דאין להם ענין ללעולם דהוא גדר הזמן ולא המקום כלמימר דגם הא כלל התנא במלת לעולם ובסו"ד כל זה דוחק: .
וע"ד. מה שהק' לעיל למה נקט עוף דווקא י"ל דס"ד משום דחטאת העוף שר"א לכהן במליקה ס"ד דאין שחיט' לעוף מן התורה וכ"ת א"כ האי קרא דיחזקאל נבילה וטריפה לא יאכלו הכהני' דדרשי' משום דשריא מליקה גבי' ש"מ דמליקה נבילה מאי עבדא לי' הרי גם למאן דס"ל באמת אין שחיטה לעוף מן התורה ק' וצ"ל לכאור' דדרש לי' אמסוכנת כמו האי קרא. דנבילה וטריפה לא אכלתי וכלומר דלע"ל לא יאכלו כל הכהני' מסוכנת:
נחזור לד' רש"י ד"ה לעולם והנה ק' לי' לרש"י מאחר דמוקמי' הכל שוחטין הכל בשחיט' א"כ נימא דהאי לעולם שוחטין ר"ל מי שיודע והי' בכלל שחיטה אפי' נטמא או נעשה מומר לתיאבון מותר בכל זאת לשחוט וע"ז קאמר רש"י כיון דכבר אתרבי לן לעיל מהכל כל מה שנוכל להרבות א"כ לעולם ל"ל וכ"ת נימא לעיל מרבי' כותי והכא מומר הא וודאי אי אפשר דאם כותי מרבי' מכ"ש מומר דהרי הכל כולל הכל ורבא לקמן איפכא קאמר דלעיל מרבי' מומר וכמ"ש תוס' לעיל דקמייתא במומר וא"כ י"ל דהנה ע"כ האי הכל לאו אכ"ע קאי דהרי שחיטת נכרי עכ"פ נבילה אלא הכל ישראל קאמר ומרבי' מומר והאי הכל הכא דהוה יתורא ע"כ מוקמי' לכותי אמנם כ"ז אי מהכל מרבי' משא"כ אי מלעולם מרבי' בשלמא אישראל שייך לעולם בין שנעש' מומר או שנטמא אבל כותי מאי לעולם שייך בי' ומתיישב קו' הרא"ש יוסף דשפיר כ' רש"י דממ"נ מאן דמרבי לעיל כותי כ"ש מומר ולא איצטרך לעולם אמומר וטמא ומאן דמרבי' מומר ולא כותי לא שייך למכלל לכותי במלת לעולם וממילא מתיישב ג"כ אמאי שבק רש"י למומחין ומוחזקין דבשלמא מהכל יש לרבות גם מומחין ומוחזקין כלומר דהכל שבאו לפנינו לשחוט אף דלא ידעי' אי מומחין ומוחזקי' הם מותרין לשחוט משא"כ לעולם שוחטין דקאי אשוחטין עצמם והשוחט בעצמו וודאי צריך לידע שהוא מומחה או מוחזק וא"כ אין ענין זה להכא וכותי דנקט רש"י אף דג"כ אין לו ענין ללעולם נקטא רש"י למ"ש דמאן דמרבי לעיל כותי מומר וטמא ממיל' בכלל ולעולם למאי אתא:
תוס' ד"ה שבתחל' הנה מה דדוחקא לרש"י לפ' ד' ר' ישמעאל עד"ז משום דמה"ת ס"ד דרבה דנימא דמשגלו יחזרו לאיסורן בשלמא אי מהאי קרא דפתח אוהל מועד טעמא דר' ישמעאל והתם כ' ולא יזבחו לשעירי' על פני השדה וס"ד דבגלות שוב איכא למיחש להכא דהרי אין אנו יודעי' להיכן אנו גולין משא"כ מקרא דכי ירחיב מהי"ת. ולד' תוס' צ"ל דס"ד דרבה דנימא דלא התיר' תורה בשר תאוה כ"א בשעת הרחבת גבול כשישראל יושבין על אדמתן לא זולת ועד"ז דרשת ראב"ע שהביא רש"י לקמן אמנם עוד יותר מזה דבגלות אין שייך לתיאבון. ואמנם גם מקו' רב יוסף מבואר כד' רש"י דלד' תוס' מנ"ל לרב יוסף דמשו' דמקרבו למשכן הוה מתסרי וצ"ל דמסברא קאמר דמהי"ת אסר הכל אכילת בשר תאוה במדבר וודאי משום דאפשר בקדשי' ומ"מ לרש"י א"ש טפי ומה שהק' תוס' מקו' הש"ס לקמן צבי ואיל מי הוה שרי י"ל דמ"מ רבי ישמעאל מכי ירחיב נקטא לדרשא וע"כ משום דמפתח אוהל מועד לא ידעי' כ"א איסור שחיטה ואי' אכילה מכי ירחיב ילפי' א"כ שפיר מ"ל דאפי' צבי ואיל בכלל ומ"מ מתי' הש"ס שוב מ' כד' רש"י דלד' תוס' מנ"ל לחלק בין חזיא להקרבה ללא חזיא. ואמנם הרא"ש יוסף הק' מפ' לרש"י שוחטין ואוכלין מבעי' לי' הרי שחיטה הוה רבותא טפי דעוקר אי' כרת ויש לומר כיון דרבה אמר דמתני' ר' ישמעאל היא ור' ישמעאל אכילה נקט בהדי' ושחיט' רק מנפשין ידעי' לא הו"ל לתנא למשבקי' לאכיל' ויע"ל דלכאור' גם אמק' ק' שוחטין ואוכלין מבע"ל אע"כ בכלל שחיטה הוה אכיל' ג"כ ואמנם לרבה הכי פריך רב יוסף לדבריך אין מציאות כלל לאכול בשר בזה"ז דהרי אין בית וא"כ אכילה הוה עיקר רבותא דס"ד דאסור לאכול בשר בזה"ז וע"ז קאמר רב יוסף ע"ד וכ"ת דבזה"ז וודאי לא אסרה תורה לגמרי בשר לאכול כמו שלא אסרה קודם שהוקם המשכן ומה דאמרת שגלו ר"ל הנשארים בגולה כל ימי בית שני ליתסר ובזמן הבית נשנית משנה זו ונ"ל אם יבנה בהמ"ק הדין קודם קיבוץ גליות גם זה לח יתכן דכ"ש השתא דמרחקי טפי ומשו"ה לא קאמר רב יוסף דליכא משכן משום דאזמן הבית קאי. ולד' תוס' צ"ל דבא לישב וכ"ת מהי"ת נימא דבריחוק מקום תליא מלתא דהרי כ' כי ירחיק בהדי כי ירחיב ולא מ' לי' לרב יוסף למדרש האי כי ירחיק כדדריש לי' רש"י אליבא דר' ישמעאל כ"א למימר דטעמ' משום ריחוק מקו' ומשו"ה נקט רב יוסף ל' מרחקי ומיושב קו' אד' תוס' דלעיל וע' עוד לפנינו:
וכ"ז הוצרכנו משום דרשי' לי' שיטת הרמב"ם דר"ע מודה דשחיטה הוה איסור כמבואר מדבריו במ"ש לקמן דלר"ע האי קרא דפתח אוהל מועד בקדשי' כ' וכמו שהעיר הלח"מ אבל לד' הרמב"ם כל הסוגי' אתיא כפשטא דכיון דלר"ע ג"כ השחיטה אסורה ועיקר מלתא דר' ישמעאל היא בענין איסור בשר תאוה הוא א"כ וודאי אוכלין הו"ל למנקט ול"ק ג"כ קו' הרשב"א אמאי לא מק' לר"ע האי אל פתח אוהל מועד מאי עביד ליה דגם ר"ע דריש ליה אאי' שחיטה בחולין ול"ק ג"כ מאי ס"ד דצבי ואיל ליתסר כיון דמפתח אוהל מועד לא ידעי' בשר תאוה כלל כ"א אי' שחיטה לחוד ומיושב ג"כ לד' הרמב"ם לר"ע האי כי ירחיק מאי ענינו למצות שחיטה משום דטעמא דהיתר הי' משום דשחיטה היתה אסורה להם וזה הי' ג"כ משהוקם המשכן אלא דק' לד' הרמב"ם מהי"ת נימא שגלו יחזרו להיתירן הראשון י"ל דס"ד דלר"ע אף שחיטה היתה מותרת וא"כ לא תליא זה בפתח אוהל מועד כלל ור"ע בקדשי' לי' וכפי' רש"י קמ"ל מתני' לעולם ומיושב דמנ"ל באמת דלא אמרי' יחזרו להיתירן והיינו משום דר"ע ג"כ מודה דקרא בחולין ג"כ מיירי ולאי' שחיטה וה"ט דרבה לא רצה לפ' כרב יוסף ולאוקמי מתני' כר"ע דכולא סתמא כוותי' וכן רבא במסקנא דלא איצטרך תנא לאשמועי' הא מלתא משום דכ"ע דרשו האי אל פתח אוהל מועד בחולין ואין כאן סברא שיחזרו להיתירן:
וכ"ת אכתי אמאי לא מוקי רבה לר"ע כפשוטו ולעולם שוחטין ר"ל דרשאין לשחוט בגולה כמו לר' ישמעאל י"ל כיון דר"ע ס"ל דע"כ לא אסרה תורה בשר לגמרי ובנחירה יהא שרי אין סברה כלל לרבה א"כ פשיטא דשחיטה שרי:
ויע"ל במה שכ' רש"י בדר"ע בתחלה במדבר ר"ל דבתחלה דר' ישמעאל היא משהוקם המשכן משא"כ לר"ע אפי' קודם שהוקם המשכן הי' מותר משא"כ לר' ישמעאל מ' דבמשכן תליא שפיר פריך רב יוסף:
ודע דמ"ש הרמב"ם היו שוחטין ואוכלין ר"ל קודם שהוקם המשכן היו אוכלי' בין בשחיטה בין בנחירה:
והנה לרש"י וודאי צריך ביאור מה ענין האי כי ירחיק להיתר נחירה לר"ע והי' נ' דבספרי הלשון ר"ע אומר לא בא הכ' אלא ללמוד על מצות האמורות כאן ור"ל לכאורה דכי ירחיק על חולין בעזרה וזבחת על אי' נחירה:
אלא דמד' רש"י מ' דכי ירחיק דריש וק' ג"כ א"כ לימא שוב כ"ש השתא דמרחקי טפי ונ' די"ל דר"ע ס"ל עיקר מצות שחיטה בקדשי' היא והתורה צוותה גם חולין לשחוט שיוכלו לשחוט כ"א קדשי' בבואו לראות פני ג"פ בשנה ובמשכן הואיל ומקרבי היו רגילין בלא"ה בכך משא"כ לבתר דמרחקי וא"כ השתא דליכא קדשי' ס"ד אין כאן שחיטה קמ"ל לעולם:
והנה. כ' רש"י דלפי"ז יק' בחולין שחיט' מנ"ל והק' רש"א הרי ע"כ קרא בחולין דהרי ילפי' מיני' חולין בעזרה ונ' כוונת רש"י דהא גופא קשיא מנ"ל לאוקמי קרא כלל בחולין דלמא רק למצות שחיטה בפסולי מוקדשי' אתא ולהכי לר"ע דווקא ק' לי' דאצטריך כי ירחיק משא"כ בלא ר"ע לק"מ כיון דכי ירחיק מיותר ולמסקנא דרש"י דקרא בחולין ע"כ מיירי ע"כ אמרי' מדנקט תורה ל' כי ירחיק אחרי דפתח בירחיק הו"ל למימר כהאי לישנא ג"כ ש"מ לדיוקא אתא ולא בקירוב מקום:
ודע דבד' רש"י אלו מיושבי' ג"כ קו' תוס' דלמא לעולם ר"ע אוסר בשר תאוה והיתר נחירה בפסולי המוקדשין דהרי ע"כ גם אחולין קאי ר"ע דאל"כ שחיטה בחולין מנ"ל:
ודע מ"ש תוס' דמ' דבקדשי' מודה ר"ע ר"ל משום דאיכא למדחי לבתר דמשני נחירתן הוא שחיטתן י"ל גם ושחט דקדשי' הכי אלא דלא מ' כן והטעם י"ל דלימא קרא וזבח כדכ' זבחי' אשר זובחי' וכיוצא א"וו שחיטה מן הצוואר דווקא קאמר כדאמרי' במקום ששחט משא"כ בצאן ובקר ישחט דבחולין מיירי:
ומה דלא ק' לתוס' גם אד' המק' דפריך במ"פ דלמא ל"פ דהמק' קאי ארבה ורב יוסף דע"כ ס"ל דפליגי דמדאמרי' האי תנא היא ש"מ דאידך פליג:
והנה קו' תוס' ממכות נ' דתירץ רש"י במ"ש השתא שגלו ר"ל דבחו"ל וודאי במות אסורות לעולם וצ"ע:
רש"י ד"ה לא אשתרי הלכך וכו' ר"ל דאי בשר נחירה אשתרי כר"ע לא אפשר למדרש כי ירחיב להיתר בשר תאוה וכמ"ש תוס' דאי בשר נחירה שרי ל"ל דבשר תאוה אסור משא"כ השתא דבשר נחירה לא אשתרי מוקמי' קרא דכי ירחיב כפשוטו:
באו"ד לפסולי מוקדשין הק' רש"א הרי מתזבח דכ' מקמי הכי ילפי' לה ואפשר לומר דחדא לא הדרי' לאיסורא ולמוקמי בלאו כדתנן העובד בפה"מ לוקה וחדא לעשה כי היכי דלא לידחי להאי לאו עשה:
א"נ מ' לי' לרש"י קרא קמא לגופי' להיתר זביחה בקדשי' שלא הי' בהם היתר זביחה בחוץ וחדא למעוטי עבודה וגיזה:
גמ' היינו דכ' ושחט הנה מקו' זו יש להק' ע"ד הרמב"ם דלדידי' בקדשי' ע"כ הויא שחיטה לר"ע דמה"ט בחולין אסורה וא"כ מ"פ הש"ס ונ' דעיקר קו' המק' מדלא כ' ושחט את העולה כדכ' וסמך על העולה אלא ש"מ משום דלענין שחיטה כל בן בקר בעי שחיט' ונ' דגם רש"י כיון לזה ולזה כ' אלמא נצטוו על השחיטה באוהל מועד כלומר דהאי כאשר ציוותיך דמשנה תורה על כל בן הבקר גם באוהל מועד נצטוו ובזה מיושב מדוע לא משני הש"ס נחירתו זו שחיטתו דא"כ אכתי ק' מ"ט לא כ' העולה אע"כ קדשי' שאני ור"ל משום דבקדשי' גופא עולת העוף אינו טעון שחיטה לא רצה לכתוב קרא את העולה דמ' כל העולה טעון שחיטה כ"א את בן הבקר למימרא דהאי הוא דטעון שחיטה:
גמ' היינו דכ' הצאן ובקר וכו' הנה מקו' זו יש לכאור' ראי' ברורה לד' הרמב"ם דלר"ע שחיטה הוה אסורה אז דאל"כ מ"פ דהלא האי סיפור דברי' בעלמא הוא ולהחולקי' על הרמב"ם צ"ל דמהאי קרא ילפי' דדגי' אינן טעוני' שחיטה מדכ' בהו ל' אסיפה ואי הך שחיטה דקרא ל"ד א"כ תו מאסיפה דדגי' ג"כ ליכא למילף ואהא משני דמ"מ ילפי' דנחירה מיהא בעי' ולאפוקי מתה מאלי' משא"כ בדגי' דאם נאספו מתו מאליהן שרין. והנה לד' הרמב"ם מ"מ ק' כיון דשחיט' הוה אסורא האיך נקט קרא כי האי לישנא ונ' דלזה כ' הרמב"ם שהי' שוחטי' ואוכלין כשאר העכו"ם ר"ל דשחיט' כדינה הוא דהוה אסורה דומיא דשחיטת קדשי' אבל שחיטה פסולה לא הויא אסורה והיינו דקאמר נחירתן זו שחיטתן ר"ל דשחיט' דומיא דנחירה קאמר ונ' דמטעם זה ג"כ לא פי' רש"י ענין נחירה עד גבי נוחר משום דמ' לי' ג"כ דהך דקאמר נחירתן זו שחיטתן אינו ר"ל נחירה ויש שלא מן הצוואר כ"א נחירה ר"ל שחיטה פסולה משא"כ לקמן דהיינו נתנבלה כ' רש"י דנוחר היינו נחירה ממש ממקום הנחירים:
רש"י ד"ה ונתנבלה משום דנתנבלה מ' מעצמה נקט רש"י הני מלתא דשייך בהו מעצמו פגימה בעור נפגם שהי' חתך באצבעו דרסה ידי' מרתתות משא"כ חלדה והגרמה ע"כ על ידו נעשו ולא מעצמן:
שם ברש"י ובחי' קאי כגון איל וצבי נ' כוונתו דמעוף לא מצי הש"ס להק' כאן דשחיטת עוף לא כ' בהדי' א"כ דלמא גם במדבר כבר נצטוו עליו משא"כ כיון דהך מתני' אף בחי' מיירי והיינו אפי' כגון צבי ואיל והני מהאי קרא דוזבחת ילפי' כדר"א הקפר לקמן ר"פ השוחט וממילא לר"ע לא נהגה במדבר שחיטה בהו ושפיר פריך:
עו"ש ויליף משחוטי חוץ ויל"ד א"כ דלמא מה"ט אף דנחירה הי' שרי מ"מ הוה פטור מכסוי דדומיא דשחוטי חוץ בעי' דאינו חייב רק על שחיטה ונ' דבאמת לא כ' ושחט כ"א ושפך א"כ לא בעי' כ"א שפיכה וכשירה ולדידן היינו כל שחיטה פסולה ולדידהו אפי' נחירה הוה שפיכה כשירה וכ"ת שפיכה פסולה היכא משכחת לה י"ל במסוכנת שלא פרכס וכיוצא:
גמ' כיון דאתסר ונ' ד' המק' משם דמ' לי' דהנה באמת י"ל דחזרו להתירן הראשון אלא מספיקא איירי לעולם שוחטין א"כ מספיקא ג"כ שוב ליבעי כסוי וע"ז משני לי' דלא היא כ"א עיקר פלוגתא דר"י ור"ע ר"י ס"ל יש איסור שהתירו הכ' לאח"ז כמו בשר תאוה כדאית' בדברי' רבה ע"פ זה הביאו הרשב"א בסוגין ור"ע ס"ל היתר שאסרו מצינו ואי' שהתירו לא מצינו דדמי למורידין בקודש וא"כ טעמא דאמרי' לעולם שוחטין הוא משום דכיון דאיתסר איתסר וא"כ שפיר פטור מלכסות:
רש"י ד"ה כי אסר רחמנא בשר תאוה ר"ל ליישב קו' תוס' מאי ס"ד דמק' ולזה כ' רש"י דכיון דר"י אקרא דבשר תאוה קאי מ' למק' דאין לחלק:
גמ' איברי בשר נחירה ר"ל דאם נחר בהמה כולה להכניסה עמו פשיטא לי' דאסורא וע' רש"י והק' הרא"ש דהיכא דליכ' לאוקמי קראי ל"ש דרוש וקבל שכר ונ' ד' רש"י דוודאי למוקמי קראי מבעי' לר' ירמי' דאי אמרי' דהני איברי' אסורי' א"צ לדחוק גבי הצאן ובקר ישחט דר"ל ינחר כ"א דאי לאו דנתקלקלו אבותינו במרגלי' כבר הי' בעבר הירדן בתוך ומים מעוטי' כמ"ש רש"י בחומש דברי' וע"כ הוצרכו אז לשחוט כדי שיוכלו לאכול גם בעבר הירדן:
א"נ י"ל דעיקר בעיא דר' ירמי' האי כי ירחיב מאי דרש לי' ר"ע אי לכדראב"ע וכמ"ש רש"י או דר"ל דכי ירחיב הקדי' קרא למימר דאיברי בשר נחירה שריין ועלי' אמר בכל אות נפשך תאכל בשר ר"ל אפי' איבר' בשר נחירה והיינו דסמך לי' וזבחת הני שריין בכל אות ולא הבקר וצאן של תחת ידך ומה"ט לא פי' רש"י דנ"מ לדינא כהרא"ש דמ' לי' אפי' אי שריין היינו מקרא דבכל אות אבל בעלמא ליכא למילף מאומה:
גמ' ובתים מלאי' וכ' בתר הכי ובורות חצובים ונ' דהיינו יי"נ דנקט הרמב"ם וקרא רבינהו ואין הטעם משום פי"נ כ"א כך גזרה תורה דמשום כיבוש מלחמה הכל שרי ול"ק קו' הרמב"ן בחומש שם.
גמ' אלא לאחר מכאן ע' רש"י ויל"ד א"ה תי' השני ממיל' מבוא' דשלל אויבך כ' ונ' דזה הביאו להרמב"ם בה' מלכי' לפ' דר' ירמי' בר אבא לא התיר אלא בשעת כיבוש מלחמה וס"ל דהיינו דמשני הש"ס אלא לאחר מכאן ור"ל דבשעת כיבוש מותר משום רעבון וכיוצא לא זולת ובתי' שני לא מסקי' הכא ויליף לה משלל אויביך ומ' לי' לרמב"ם כיון דר' ירמי' בר אבא לא הביא כ"א קרא דבתים מלאי' ש"מ דלית לי' תי' בתרא דאל"כ האי קרא הו"ל לאתוי' ומשו"ה גם הרמב"ם השמיט תי' בתרא זה ונ' דרש"י בא ליישב זה ולזה כ' דגם לתי' בתרא י"ל דמאשר לא מלאת יליף לחלק והיינו קרא דר' ירמי' בר אבא:
ומה שהק' הרא"ש יוסף להרמב"ם מאי ק"ל מדבר טמא נ' דר' ירמי' לא לחנה נקט כתלי או קדלי דחזירי כ"א מטעם דמ' מד' רש"י שכ' חזירי' יבישי' ר"ל דברי' הראוי' מיד לאכיל' וד' רש"י נ' משום דהיתר זה הוא ע"ד דברה תורה כנגד יצ"ה וד' הרמב"ם דהטעם שלא יתעכבו בהכנת מאכלם ויבואו לידי סכנה וא"כ כיון שיש בידם בשר נחירה וודאי לא נצטוו לשחוט ולהתעכב בהכנת המאכל דהשתא דבר טמא אשתרי וכו'. ואמנם הרמב"ן בחומש פ' מטות הק' מ"ט במלחמת סיחון לא אמר אלעזר ה' גיעול נכרי' אלא ש"מ משום דהוה מז' עממי' והי' הכל מותר וא"כ ק' על הרמב"ם דלא מחלק ונ' דגם על הרמב"ן ק' הרי לאח"כ הי' עכ"פ אסור כדמשני הש"ס הכא וצ"ל דאז כבר הי' אינו בן יומו משום דאחרי מלחמת סיחון הלכו ממלחמות זא"ז ימי' רבי' ויש קצת ראי' מזה למ"ד לא אסרה תורה כ"א קדירה בת יומו דאל"ה הדרא קו' הרמב"ן לדוכתא ואמנם א"כ י"ל גם להרמב"ם דעד שבא בלעם והשתיק את בלק הי' נקרא אצלם שעת מלחמה דהרי אחרי סיחון הי' עוג ויעזר וכן הרבה ובלק אמר אולי אוכל להלחם בו ואחרי שבא בלעם שוב הי' התם בלוע בן יומן משא"כ במדין דלא היתה כ"א מלחמה א':
ואגב נ' מ"ש הרמב"ן שם דטומא' לא נאמרה בסיחון משום טומא' הותרה בציבור וזה תמוה מאוד ונ' כוונתו דמרע"ה לא רצה לומר אז הל' טומא' כדי שלא יעמדו בעת הכיבוש מנגד וירחקו עצמן משום טומאה וסמכו עצמן על טומאה הותרה בציבור כלומר בהא יש לתפוס קצת סברת הרמב' וע"ש:
גמ' לעולם שוחטין כבר כ' לעיל דבין בראש הגג וכו' ל"ש ל"ל לעולם ויע"ל מאי בין ביום דקאמר ונ' דה"ק רבא דבלילה אם הוא בראש הגג או הספינה ושוחט שם ואמרו דמתירא לרדת ולא שמכוין לשר של ים או של חמה משא"כ ביום וא"כ ה"ק בין ביום בין בלילה יכול לשחוט בין בראש הגג וכו' וחדא קאמר ושפיר קאי:
וע"ד אגדה י"ל הא דדרשי' כל טוב כתלי דחזירי ע"ד שכ' ההפלאה דעוה"ב מקרי טוב מה רב טובך והיינו דאמרי' ומכל טוב לעולם אל יחסרנו שלא יחסרנו הי"ת ינכה לנו מזכיותינו מה שנהנינו בעוה"ז ע"כ דפח"ח והנה אז"ל לע"ל עתידי' חזירי' ליטהר ולזה מרומז בכל טוב כתלי דחזירי
בע"ה בענין דיני סכין חולין פ"ק
פגם ושדר כמגורה ישנו נ' דמכאן עיקר ראי' בעל העיטור שמיקל אפי' בפגימות הרבה מסוכסכות משום דאמרי' כמגירה ישנו מ' דווקא כמגורה וממגל קציר דלקמן ל"ק לי' כמו שתי' הר"ן שם אלא שהרמב"ם דס"ל כשיטת בעל העיטור גם הך דמ' קציר לא פסק מהך דהכא דדווקא כמגורה ישנו.
דמיא לסאסאה מכאן הוכיח הרשב"א בתו"ה דלא קיי"ל כר"ח והרא"ה בבד"ה פי' שם פי' חדש בענין סאסאה ובמ"ה לעג עליו ונ' לי לפ' ד' הרא"ה דמחמת החידוד המופלג אשר עליו קאמר ר"א מאן יהיב לן מבשרא עולה על הסכין כמין קרום דק והוא חוגר אך בנטות השוחט הסכין לשחוט חולף והולך לו והוא מנוסה כי סכין חד הוא חלק יותר לאחר שחיטה מקודם שחיטה אלא שהרשב"א ק' לי' כיון דעכ"פ הי' אוגר בשעת בדיקה מנ"ל שבשעת שחיטה הלך לו אמנם הרשב"א ס"ל כד' הרמב"ם דיש להוליך הסכין על הצפורן בשעת בדיקה א"כ שפיר הק' אכן הרא"ה ס"ל כד' הטור דעיקר הבדיקה הצפורן על הסכין ומשום זה מראה החידוד עומד במקומו ולעולם בשעת שחיטה בנטי' ראשונה יוסר ונ' דגם להרמב"ם בדיקתנו יותר טובה כי יותר מרגיש הצפורן אם יעבירו אותו על הסכין אשר עי"כ החוש ההרגש' מתעורר עמה שמרגיש בהעברת הסכין ולחומרא עבדי' ואין כאן קו':
פשיטא כיון דנקב ע' רש"י לא רצה לפ' כי גם על הקנה דבשעת שחיטה גם בקנה נקב מטריף משום דא"כ מאי מק' הש"ס דלמא הא גופא מהאי קרא ילפי' כ"א דמק' מטעם נקובת הוושט וכ"ת דלמא ר"ח בעוף קאי דסגי בקנה לחוד הא בהאי קרא דשאול דמייתי לא מיירי בעוף כלל. ואמנם עדן יש להק' דלמא הא אשמועי' דבעי' בדיקה קודם שחיטה דווקא וכדקיי"ל וי"ל דלר"ח דס"ל לאחר שחיטה אם מצאו פגימה תולין במפרקת א"כ מ"כ עיקר בדיקת סכין קודם שחיטה ואמנם לדידן דלא קיי"ל בהא כר"ח שפיר כ' הפריש' דהא דבעי' בדיקת סכין קודם שחיט' מקרא ילפי' ול"ק קו' הש"ך. ונ' דדחקו לזה קו' התב"ש מסי' צ"א דהיכא דאורחא בהכי לא גזרי' שמא ישכח. וע' פמ"ג וצ"ע דלכאור' בסכין של שחיטה מוצנע ליכא למיחש גם לברכה לבטלה ולבל תשחית דאוקמא אחזקה ובשלמא לענין ברכה יש לדמות לטלית באו"ח דלא סמכי' אחזקה אבל לבל תשחית וודאי יש לסמוך
מפני כבודו של חכם הנה מהכא מוכח דבלא"ה נאמן על עצמו והתימא על הטור למה לא דקדק על הש"ס מהך דבכורו' ובתי' מיושב וע' פמ"ג ויל"ד הרי אמרי' נשחטה הותרה ואפי' באווזות שמלעיטין אם נאבד הוושט מקילין ולמה לא יורה לעצמו וע' רש"י פ' א"ט מ"ש על זה הרואה טרפה.
רש"י ד"ה ג' פגומות מ' מדברי' דכולא מלתא דר"ל לענין שיעורא ודלא כהרשב"א דלא נמצאת סכינו וק' פשיטא דמכריזין ונ' דס"א השתא אתרע חזקתו אבל אתמול הי' יפה והבשר מאתמול כשר:
רש"י ד"ה מחוברת מב"ח מבואר דלא כתבו"ש דלחי ויד לאו דווקא כ"א לכל הי"ח שלא נחתך כלל מקרי מחובר:
תוס' ד"ה הא בתלישה י"ל אי הוה משני הכי א"ר שהן חולקי' דמתני' ע"כ אמגל קציר קאי ומסייע לר"י להכי קאמר תי' אחר דלא תסייע כלל:
רש"י דרך הליכתה אינה קורעת לב"ה אבל לב"ש ס"ל דקורעת וה"ט דאל"כ בע"פ לר"י כיון דגם לב"ה גזרי':
בע"ה בענין השוחט מתוך הטבעת חולין פ"ק
רש"י במתני' ואית דמפ' ע' רש"י ב"ק צ"ט ע"ב גבי ההיא מגרומתא דאתאי לקמי' דרב שפי' בהדי' כאית דמפרשי הכא וצ"ע ודע דפי' ר"י בתוס' ב"ק שם צריך ביאור וברמב"ן במלחמת פה ובחי' ר"ן מבואר היטב ומ"מ סוגי' דהתם ק' ליישבה דבעי מעיקרא למימר דמיירי במוגרמת דריב"י ורבנן גם תרתי' גרומתא ואי במסקנא מוגרמת אחרינא הוה מ"ט לא מפ' הש"ס בהדיא וצ"ע ואמנם הש"ך יו"ד סי' כ' רצה ליישב בד' ר"ת ד' מהרי"ו ואין זה ענין לד' מהרי"ו ומ"מ י"ל מד' דמיירי במוגרמת דכשרה לר"ח וטרפה לרב"י וק'. ג"כ מ"ש לעיל דמסוגי' דהתם מוכרח דמיירו במוגרמת דפליגו בה ריב"י ורבנן:
רש"י ד"ה הל' כריב"י כ' רש"י דרובא ככולא י"ל דרש"י בא לומר דמ"מ אין ראי' דרב ושמואל לית להו הל' כרחב"א כ"א בענין רובא ככולא פסקו כמותו אלא שק' לזה מ"ש רש"י לקמן ולענין הל' אין מכשול וע' ראש יוסף כאן בתוס' ד"ה אבל בשאר טבעות:
תוס' ד"ה אבל שאר טבעות לא הנה מה שלא רצו תוס' להתייש' בהא דהך תוספתא ריב"י משום דסיפא מ' דפליג בה ריב"י וא"כ רישא ככ"ע וא"כ רב ושמואל כמאן ומ"מ בתי' שני שכ' לא נתישב קו' חי' ר"ן מברייתא דאלו טריפות דתניא כל הצוואר כשר לשחיטה וא"כ גם הטבעות בכלל וע"כ צ"ל דריב"י הוא והנה במסקנת תוס' נחלקו הרש"בא והר"אש הרשב"א מפ' לענין הגרמה משום דק' לי' קו' התו"ח אמאי קרי להו מוגרמת לקמן והרא"ש מפ' לה לענין הכשר שחיט' משום דק' לי' קו' רש"י לקמן הגרמה בברייתא מאן דכר שמי' ובאמת תרויי' חדא מלתא נינהו
בענין מ"ש מג"א סי' תס"ח דלמא כ' מהרי"ל מאחר דאין אנו בקיאין אין להחמיר נ' כוונת מהרי"ל לד' הר"אש פסחי' שם דמשום מחלוקת אסור לנהוג חומרא מקום שיצא משם ואם לא יאכלו הבחורי' מבדיקות שמקילין אין מחלוקת גדול מזה.
בענין קו' רש"א למה לא קאמר הש"ס הל' כרחב"א משום דכל עדות הל' וכמ"ש רש"י היינו משום דאכתי דלמא ר"ח אדרבנן קאי ומשום דקדוקו של ריב"ל אינו מוכרח ולהכי נקט ר"נ דע"כ ג"כ מפ' ד' ר"ת עד"ז כריב"ל מדמכשר משיפוי כובע ולמטה.