ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט
בע"ה בענין שחיטת נכרי חולין י"ג ע"א
שחיטת נכרי ע' רש"א וע' רא"ש יוסף ומ"מ יל"ד דלמא לעולם בשאין אחרי' רואין וכ"ת פשיטא סד"א כמ"ד לעיל גבי בדק סימני' דאף דהוה ס' נבילה מ"מ בחזקת טומאה לא אמרי' קמ"ל דהכא הוה נבילה וא"ד למ"ש תוס' לעיל דה"ט דהאי מ"ד משום דאמרי' וודאי שחט שפיר ולא הוה כ"א חומרא דרבנן ולענין איסור אחמיר לענין טומאה לא אחמיר פי' לדברי' דרוב המצוי' אצל שחיטה מומחין הן וכיון דהוי מומחין וודאי שחטו שפיר וא"כ בגוי דאינו בכלל מצוי אצל שחיטה ואם גם ידעי' שהוא מומחה הוא מועד לנבל ושוב לכ"ע הוה כמתה מאילי' ומטמאה ופשיטא אע"כ באחרים רואין מיירי.
ונ' דלזה כ' רש"י ומטמאה במשא לקמן פריך פשיטא פי' דבשלמא אי באחרים רואין קמיירי וא"כ הו"ל נבילה גמור' דכך גזרה תורה לא תטמא במשא משא"כ אס"ד דווקא באין אחרי' רואין קמיירי ויש סברא לומר דהך נבילה ר"ל ס' נבילה וא"כ ל"ש פשיטא דאצטריך לאשמעינן דהוה נבילה ממש ויל"ד עכ"פ כיון דבמתני' לא תנן טעם הדבר למה הוה נבילה אמאי לא פריך הש"ס מנ"ל והי' נ' מזה ראי' לדברי ר"י דילפינן מוזבחת וזה בנבאר תחלה כוונת ר"י דס"ל כד' הפוסקים דילפינן כל התורה מתפילין וכשם שבתפילין דרש"י כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ה"נ בכל דוכתא וא"כ לא אצטריך הש"ס להק' מנ"ל דדרשא ידועה היא אמנם לד' החולקי' דדווקא בתפילין אמרי' הכי ולכך מייתי הרמב"ם פסוק אחר ואמנם לפי"ז קשה אמאי לא פריך הש"ס מנ"ל:
והנה הט"ז שרצה תחלה למימר דנ"מ בין הר"י והרמב"ם מומר שלא להכעיס ושלא לתיאבון יש להקשות לדבריו א"כ דהר"ן דמכשר מומר כזה כהרמב"ם אמאי פוסל מומר להכעי' באחרים רואין כיון דלית ליה דרשא דוזבחת וצ"ע וכן במסקנא בפי' הט"ז דבנצטווה תליא מילתא אמאי פוסל הר"י והרא"ש מומ' להכעיס אע"כ בהך דרשא דוזבחת גופא פלוגי הב"י והרא"ש גם הרשב"א דאינהו ס"ל בחושש לזביח' תלי' מלתא וא"כ גם מומר להכעיס פסול מהאי קרא דוזבחת והרשב"א מפ' כהטו"ז וא"כ מומר להכעיס כשר אלא דלשיטה זו ק' גם בתפילין אמאי מומר לא מיקרי בר קשיר' ופסול לכתוב תפילין ואמאי לא נימא הרי נצטווה וכמ"ש הטו"ז וצ"ע.
והנה לד' הכ"מ ה' שא"ה דלהרמב"ם שחיטת קוף לכה"פ מדאורייתא כשר א"כ נ"מ שפיר דלהרמב"ם שחיטת קוף כשר מדאורי' ולהר"י פסולה. אלא דד' הכ"מ ק' לי מאוד דאמאי שבק' הרמב"ם להא בה' שחיטה ולא כ' דשחיט' קוף לא היה כ"א דרבנן או לגמרי מותרת ולזה נ' דהא דלא בעי הכ"מ לפ' דהרמב"ם ס"ל דעיקר קרא דוזבחת לשחיטת קוף ונכרי מואכלת מזבחו נפקא משום דא"כ הדר' קו' הראב"ד לדוכתא מ"ש קוף ומ"ש גוי הרי עם הדומה לחמור ואמנם י"ל דמ"מ עיקר דרשא לקוף אצטריך וכ"ת מה לי קוף מה לי גוי להכי הביא הרמב"ם קרא דואכלת מזבחו דבא ללמד על שחיטת גוי וממילא ידעינן דאין גוי בכלל קוף ודרשי' קרא הכא קוף דאינו מתכוון כלל לזביחה הו"ל כנזבחה מאליה משא"כ שחיטת גוי משום ע"א הוא דנאסרה לא זולת וא"ש כל ד' הרמב"ם וע' ש"ך סי' ב' שכ' דד' הרמב' כהג"א בשם תוספתא דכשר ופסול אוחזין בסכין ושוחטין השחיטה כשרה וצ"ל דכוונתו דהרמב"ם מספק' ליה אי כהתוספת' וברייתא דלקמן דשנים אוחזין שהביא הרשב"א לא פליג או לא דפלוגי ומשו"ה השמיט התוספת' לגמרי דאי פשיטא ליה כהג"א אמאי לא הביא הך תוספתא. והנה בענין כשר ופסול שכ' הרשב"א פסול כגון מין ק' לי מה זה חילוק שחילק הט"ז דבע"ז בעי' מעשה נבילה וכי איזו מעשה טריפה דהוה בכלל התחיל הפסול ע"כ או נקובת הוושט או חצי קנה פגום והוסיף כ"ש ושני' הוי נבילה והדר' קו' הב"ח לדוכתא וצ"ע:
ועתה נבוא לד' הרמב"ם בפי' המשניות דוודאי אין כוונת הרמב' לאוקמי מתני' כר"א ולחלוק על הש"ס דקאמר מאן תנא דלא כר"א וכד' הריב"ש וע' ראש יוסף אמנם עדיין צריך ביאור מאי ק' ליה להרמב' ומה בעי באריכות דבריו בזה ונ' דק' ליה להרמב' עלי' דרב אמי מהיכן דייק ר' אמי הא דמין אסור בהנאה וכמו שהק' התו"ח ותי' התו"ח אין לו שייכות בד' הרמב"ם דיליף מואכלת מזבחו וכמ"ש הראש יוסף ע"ש ותו כיון דמסקי' דבחו"ל לאו ע"א הם מ' בא"י הם עו"א וא"כ הרי תנא בא"י קאי והן אמת כי תוס' לפנינו לקמן יישבו ק' זאת ונבוא אי"ה לדבריהם אמנם הרמב' בא ליישב זה על דרך פשוט יותר ולזה קאמר דר' אמי קיבל דעיקר הגי' במתני' דידן נכרי ולא עו"א וכיוצא וידוע דמל' נכרי בתוה"ק הוא שם מושאל על הגוים שבחו"ל כמ"ש והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה ומזה דייק ר' אמי דלהכי נקט תנא נכרי היינו גוים שבחו"ל דאינם עו"א אלא מעשה אבותיהם בידי' ואין בהם מינין אבל בא"י דיש בהם מינין השחיטה אסורה אפי' בהנאה. והן הן ד' הרמב' למעיין בהם ודבריו בנויין עפ"י שיטתו בה' שחיטה ובה' שא"ה ואמנם גם רש"י נ' דבא ליישב זה וכוונתו נ' על ד"ז דק' לי' לר' אמי דהו"ל למתני שחיטת עו"א אלא וודאי משום דהוה ס"ד אפי' ישראל עו"א וישראל העו"א על הרוב הוא מין ומין שחיטתו אסורה בהנאה ולהכי נקט נכרי דאין הרוב נכרים מיני'. וכוונת ד' התוס' במ"ש ליישב מא"י נ' עד"ז כיון דבחו"ל כולם מעשה אבותיהם בידי' גם בא"י לא מחזקינן להו ברוב מינין וא"כ שוב הו"ל מיעוטא:
והנה מבואר מסוגיין עכ"פ דאי הו"ל מינין מיעוטא מאחר דאין לבהמה חזקת אי' הנאה ממילא מוקמינן לה בחזק' היתר הנאה ויל"ד מכאן על הרשב"ם פ' אין מעמידין דס"ל מאחר דאסרו סתם יינם בשתייה שוב אין ליין של נכרי חזקת היתר ממילא גזרו עליהם אף בהנאה משום מיעוט גוים המנסכין יין ומוכרין לישראל וק' מסוגיין וצ"ל דלא דמי בשלמ' התם כיון דאסרי' ליה בשתייה סבורים העולם דמשום חשש ניסוך אסרוהו בשתיי' ויבואו לומר דיין נסך מותר בהנאה ולכך הוצרכו לגזור עליו אף בהנאה משא"כ בסוגיין דאכילה מטעם שחיטת נכרי אסורה הכל יודעין דמשו"ה לא אסרו בהנא' משום דמינין שמחשבין לע"ז מיעוטא נינהו ולא חיישינן להו:
תוס' בד"ה שחיטת מין כוונת דבריהם בתי' דישראל אי אפשר בלא הרהור חרטה לפעמים כמ"ש רז"ל רשעים כולם מלאים חרטות משא"כ גוי דמעולם צדק לא למד
תוס' ד"ה אבל בסו"ד ע' מ"ש בתמורה לתרץ ותימא גדולה בעיני דבמנחו' שהוא עיקר פלוגתא דר"ע ור' יוסי תי' בענין אחר ולא תי' כהך דתמורה:
לעיל רש"י ד"ה ר' אמי בסו"ד ע' ראש יוסף ולי נ' כוונת רש"י דאדרבא מאחר דמילתא דר"ח בר אבא מפשטא דלישוא מוכח ממילא שפיר דייק ר' אמי:
מה שחזר רש"י לפ' בענין אחר בא"ד ג' דמשום ר' אמי חזר בו דלר' אמי אדרבא אמרינן דנכרי דווקא דאין מחשבתו לע"א ולא מין א"כ ש"מ דלאו מכל שחיטת נכרי מיירי מתני':
רש"י אלו יש לתרץ ד' ר"ת דק' עלי' דבעי למימר דכעין פנים מודו רבנן והרי בסוגיין כעין פנים מיירי א"וו דר"ת מפ' כל"ב דרש"י וה"ק דיש אחרת ולא שחיטה אחרת ור"ל תקרובת בשר:
אלא דאכתי לל"ב דרבא ק':
ולזה נ' דר"ת ג"כ ס"ל כהר"י דבטומאה לגמרי פליגו רבנן אלא משום דק' לי' בשר היוצ' מפ' דגם לענין אי' הנאה פליגו רבנן היכי דלא הוה כעין פנים:
והנה במ"ש תוס' דמדרבנן מודו רבנן דאיכא טומאה נ' דס"ל גם טומאת אוהל וכגי' דידן בעור ורוטב ומה שהק' הראש יוסף א"כ למה מוקי הש"ס הך דאם עבר טמא כריב"ב דהנה התם כ"כ תוס' דאין שם כ"א חשש טומאה וק' א"כ הו"ל ס' טומאה בר"ה וס' טהור ור"ל דרבנן החמירו וא"כ אי כרבנן אתי' דס"ל כולה טומאה דרבנן הו"ל תרתי דרבנן ולהכי מוקמ' לה כר"יבב:. והנה מהך גבי שוחט לשם הרים פסולה אין זבחי לא יש ג"כ סיוע דלא קיימ"ל כר"יבב וכפסק הרמב"ם:
ומה שדקדק הראש יוסף לאיזה ענין נקט הרמב"ם זבחי מתים כיון דפסק דאינו מטמא באוהל הוא תמוה משום דהרי משחיטה באמת לא כ"כ הרמב' כ"א אבשר הנכנס ושאר אוכלין ומשקין וא"כ אי לאו דאסמכוה ר"זל אקרא דזבח' מתים לא הוה מטמא אפי' במשא:
ודע דהרמ"בן פ' תשא כ' דמוקרא לך ואכלת מזבחו למדו רבותינו אי' לתקרובת ע"א ע"ש וצ"ע:
מתני' וכן הסומא נ' דמהכא דייק הטור דביום במקום אפל ג"כ אסור לכתחלה דבסומ' ע"כ מיירי שאחרי' בודקי' אם נשחט רוב וא"כ הו"ל כיום במקום אפל ואפ"ה לכתחלה אסור ודלא כב"ח שכ' דלרש"י שרי ואמנם מ"ש הב"ח דרש"י מחלק דין ראש הספינה לספינה עצמה נ' לי כדבריו דהרי בראש הגג כ' רש"י בהדי' משום דבראש הגג קאי מותר לשחוט לתוך כלים וא"כ מה לי ראש הגג או ראש הספינ' ומ"מ נ' דגם רש"י רפוי' מרפי' בידיה ולהכי כ' ב' פירושים