אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ה בע"ה בסוגי' דהשוחט בשבת

ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט

בע"ה בסוגי' דהשוחט בשבת

בע"ה בענין תמד חולין פ"ק

השוחט בשבת הק' המהר"י טראני למה לא נימא לרבא הכא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד ל"מ ותי' דלא אמרי' כן כ"א היכא דאי נימא לא מהני ממילא לא עביד אי' כמו גבי אונס שגירש וכיוצא ולכאור' בזה הוה מיושב לאיזו ענין נקט תנא דידן יוה"כ דאם בשבת דאי' סקילה שחיטתו כשירה ביוה"כ דאי' כרת לא כ"ש אלא דאי תנא שבת היית אומר דה"ט דבשבת אי עביד מהני משום דהתורה אמרה בכל קרבנות ציבור במועדו אפי' בשבת וידוע דשחיטת קדשי' כשירה בכל ישראל א"כ הרי גלתה תורה דיש שחיטה בשבת ולא נצטרך לחלק כסברת המהר"י טראני אמנם ביוה"כ נהי דגם שחיטת קרבנות יוה"כ כשרי' מ"מ לא ניתנו כל השחיטות של יוה"כ כ"א לכ"ג דכל העבודות אינם כשרות אלא בו א"כ לעולם השחיטה פסולה משום אי עביד לא מהני קמ"ל דל"ש כאן אי עביד לא מהני אמנם כ"ז אי מתני' במזיד משא"כ אי מתני' בשוגג כמסקנא דגמ' א"כ איצטרך יוה"כ למידע דאסור' באכילה ליומא וכד' רש"י כאן בסמוך ומ"מ הרווחנו דלמ"ש רש"א דד' רש"י ע"כ דסוגי' דגיטין דמפ' טעמא דר"י משום קנסו שוגג אטו מזיד דאינו אסורה לכ"ע באכילה א"כ ק' יוה"כ דתנן ל"ל וע"כ כדכ' וא"כ י"ל דפליגו הני ב' סוגיות דרב דשמעתין ס"ל כאביי דאי עביד בכ"מ מהני א"כ ליתא למ"ש וע"כ לאסורה באכילה אתיא וסוגי' דגיטין כרבא וא"ש ד' הפוסקים כר"מ והכי סתם תנא כר"י אמנם איהו ס"ל דסוגי' דגיטין דאתיא כרבא היא עיקר וא"כ אין ראי' כלל דמתני' כר"י:

אמנם הדג"מ ביו"ד שם תי' דלא אמרי' לא מהני כ"א היכא דע"י האי' ע"כ נגמר הענין כמו גבי אונס דא"א בלא אי' שיגרש ע"ש ולתי' יש ליישב עוד קו' דלכאור' למ"ש תוס' בשבועות גבי נבילה ביוה"כ דשחיטה לא הוה לסלק אי' אינו זבוח כ"א שחיטה מצוה בעלמא היא וא"כ ק' מ"ש כל המצות פסולי' אם נעשו בעבירה ומ"ש שחיטה בשבת תהא כשירה ולא לפסול משום מהב"ע ולמ"ש הדג"מ א"ש דהרי הרא"ש כ' גבי אתרוג של עיר הנדחת דלא אמרי' מהב"ע כ"א היכא דעבירה מסייע במצוה וזה ל"ש כאן א"כ שפיר השחיטה כשירה:

והנה ד' רש"י דהאי מתחייב בנפשו קאי איוה"כ שכן כ' וביוה"כ חייב כרת אמנם הרמב"ם והטור לא כ"כ כ"א ולוקה ביוה"כ ונ' טעמם דאמרי' לקמן ה"ק אעפ"י שבמזיד מתחייב בנפשו בשוגג שחיטתו כשירה וס"ל דה"פ דבמזיד שכיון שמתחייב בנפשו הו"ל שחיטת מומר וכמו שביאר הרמב"ם בפי' המשנה ע' לפנינו בס"ד מ"מ בשוגג שחיטתו כשירה וא"כ התינח בשבת דמומר לחלל שבתות בפרהסיא שחיטתו פסולה משא"כ ביוה"כ מהי"ת במזיד שחיטתו פסולה אע"כ האי אעפ"י לא קאי כ"א אשבת ולא איוה"כ יוה"כ משום דומיא הוא דנקט לה תנא והיינו דק' לי' לרב יוה"כ מה ענין לכאן מהי"ת אפי' אי מיירי מתני' במזיד מהי"ת תהא שחיטת יוה"כ פסולה אלא ע"כ משום דומיא נקט לה תנא:

ובזה נסתלק קו' הטו"ז על הב"י מנ"ל לדייק מד' הטור דס"ל שחיטת שבת במזיד פסולה ע"ש ולמ"ש מדנקט הטור ל' הרמב"ם ולוקה ביוה"כ למימר דמתחייב בנפשו לא קאי כ"א אשבת ולמאי הל' ע"כ למימר דדווקא בשבת שחיטת מזיד פסולה אבל לא ביוה"כ אמנם כ"ז לשיטת הרמב"ם אבל ד' רש"י כתוס' דבפ"א לא חשיב מומר א"כ ע"כ האי אעפ"י לא קאי משום דבמזיד השחיטה פסולה כ"א משום דבמזיד לא יאכל הוא עצמו למ"ש לר"י דמתני' כוותי' א"כ שפיר י"ל דבאמת האי מתחייב בנפשו קאי איוה"כ דהרי ביוה"כ אי' כרת וי"ל דגם התם ס"ל לר"י דהוא עצמו לא יאכל עולמי.

ועד"ז נבין ד' הש"ס לקמן אהא דמק' ונוקמא כר"י הסנדלר משני תנא דידן שחיטתו כשרה קתני ל"ש לו ול"ש לאחרי' וק' היכן רמוז בד' התנא ואמנם ק' לי' להש"ס פשיטא דבשוגג שחיטתו כשירה א"וו דאפי' לדידי' כשירה אתא לאשמועי' ולאפוקי מר"י הסנדלר משא"כ אי מתני' ר"י הסנדלר ולא קמ"ל כ"א לאחר' ק' פשיטא מאי קמ"ל.

ובזה מיושבי' ד' רש"י פ' אלו נערות שכ' דלר"מ במזיד לא יאכל הוא עולמי' וק' עליו ק' תוס' בשמעתין למה לא משני הש"ס אמאי דמק' ונוקמא במזיד ור"מ ג"כ תנא דידן שחיטתו כשירה קתני ולמ"ש עיקר דיוקא משום דק' כיון דבשוגג אי לאחרי' פשיטא משא"כ אי מתני' במזיד שפיר קמ"ל דהרי לר"י הסנדלר אפי' לאחרים לא יאכל עולמ'. ובזה נדחי' ד' רש"ל שהשיג על רש"י לקמן שכ' דאי טעמא דר"י משום קנסו שוגג א"כ הוא אמאי למ"ש יאכל וכ' רש"ל דלמא לא קנסוהו כולא האי אמנם כוונת רש"י הוא זה דאי לסוגי' טעמא דר"י א"כ יק' מנ"ל למידק מדקתני יוה"כ דמתני' אסורה באכילה ליומא קתני מדתנן יוה"כ דלמא להכי תנא יוה"כ לאשמועי' דלא נימא דכי היכא דבמזיד לו מיהת אסור עולמ' ה"נ בשוגג ומטעם קנס להכי נקט יוה"כ לאשמועי' דלא נימא דכי היכא דבמזיד לו מיהת אסור עולמי' ה"נ בשוגג ומטעם קנס להכי נקט יוה"כ דביוה"כ אפי' ר"י הסנדלר מודה אלא ש"מ דכסוגי' נקטי' טעמא משום שלא יהנה ממלאכת אי' ואעפ"י דקאמר ה"ק נהי דגם בשוגג אסורה באכילה ליומא לא אמרי' כי היכא דבמזיד משום מתחייב בנפשו אפי' עולמי' אסור לדידי' ה"ה בשוגג כ"א דבשוגג מותר למו"ש וא"כ אצ"ל דהאי אעפ"י אתא לאפוקי מר"י הסנדלר דלפי"ז לא קאי האי מתחייב בנפשו איוה"כ כ"א האי אעפ"י קאי אליב' דר"י גופא וא"כ שפיר קאי האי מתחייב בנפשו גם איוה"כ וזה כוונת רש"י דמאחר דמתני' ר"י היא דלאו מקרא יליף אין חילוק בין שבת ליוה"כ:

ומ"מ לפי דברינו שוב הדין עם הטו"ז דאין ראי' ממ"ש הטור דהאי מתחייב בנפשו קאי אשבת לחוד דס"ל דשחיטת שבת במזיד אסורה כ"א דבא ליישב ל' אעפ"י דר"ל לאפוקי מר"י הסנדלר דס"ל דגם בשוגג אסור לו לעולם וא"כ ע"כ לא קאי איוה"כ וכמ"ש לעיל וא"כ יש לתמוה על הרמב"ם בפי' המשנה שכ' בפשיטות דבמזיד שחיטתו אסורה מנ"ל הא דהרי מל' אעפ"י ליכא למידק וכמ"ש ונ' דק' לי' דכיון דכחא דהיתרא עדיף למה נקט התנא היתירא דשוגג היינו לדידי' לחוד ולא אשמועי' רבותא טפי דאפי' במזיד מותר לאחרי' ולאפוקי מר"י הסנדלר אלא ש"מ דבשוחט גם ר"י מודה דאסור לאחרי' משום שחיטת מומר וכ"ת הרי עכ"פ בצינעא הרי לא הוה מומר הא ל"ק כ"א ה"ק הרמב"ם כיון דאי היה בעי למתני למלתא במזיד הי' צריך לחלק בין שוגג למזיד ניחא לי' טפי למנקט למלתא בשוגג דמצי למסתם וממילא ל"ק הא דפריך הש"ס ונוקמא במזיד ור"מ דהש"ס הכי קאי מק' כיון דרב ס"ל הל' כר"מ טפי הו"ל למוקמי מתני' בצינעא ובמזיד ולמימר דכר"מ אתיא דהל' כוותי' וע' עוד לפנינו בד' תוס' מה שנכתוב בס"ד בזה:

אלא. שהר"ן בחי' דחה ד' הרמב"ם הרי בתחלת השחיטה הו"ל מקלקל ונ' ד' הרמב"ם דכיון דקיי"ל מקלקל ע"מ לתקן דינו כמתקן הנה כאן הרי מתחלה מיד כשחותך בעור כוונתו לקלקל ע"מ לתקן דהיינו לגמר השחיטה ואפי' נמלך בתר הכי ולא גמר השחיטה חייב כמו בסותר ע"מ לבנות דבשעת מלאכה הו"ל מלאכת מחשבת ושפיר הו"ל מומר בתחלת שחיטה ואמנם מ"ש הרמב"ם ואם תרצה לבאר יותר אולי משום דזמנין בחיתוך העור לחוד לא נפיק דם ולא עשה חבורה לזה כ' דהרי בחתיכת מיעוט הסימני' מיהת עושה חבורה:

וע"ד, א' יש לפ' דהרי שוחט לרב מחייב משום צובע ג"כ והך צביעא היינו דם סיבוב בית השחיטה וא"כ אפי' תימא דהו"ל מצד חובל מקלקל מ"מ מטעם צובע חייב בהך חבלה והך צביעא הוי מיד בתחלת השחיטה אלא שיש להשיב דדם הצוואר שאינו בא מן הסימנין אינו דומה לדם בית השחיטה עצמה וכ"ז שלא חתך כ"א העור עדן לא ניחא לי' בהך ציבעא וע"ז כ' הרמב"ם ואם תרצה לבאר יותר תאמר משעה שחתך קצת בסימני' דאז וודאי שוב ניחא לי' בהך ציבעא והו"ל מתקן משא"כ בשאר מקלקל בחבורה דל"ש זה:

ומה דק' על הרמב"ם מד' התוס' נבאר בד' התוס' א' לא' הנה מה דלא אסקי' תוס' מיד אדעתיי' לחלק בין צינעא לפרהסי' היינו משום דמ' להו דהנה רב דייק למלתי' מדקתני שבת דומיא דיוה"כ וביוה"כ אפי' בפרהסי' שחיטתו כשירה אמנם לאחר שהביאו דלר"מ מומ' לד"א שחיטתו פסולה וא"כ אפי' בצינעא שחיטתו פסולה שוב ליכ' למימר דאתא לומר לענין זה דומיא דיוהכ"פ דהרי גם ביוה"כ שחיטתו פסולה א"כ שוב ליכא למימר דאתא לומר לענין זה דומי' דיוה"כ דהרי גם ביוה"כ שחיטתו פסול' א"כ שפיר י"ל לענין שבת דבצינעא מיירי ואלא דק' מהא דלר"מ מומר לד"א מומר לכל התור' ומ' מדכ' ועוי"ל דל"ק להו כ"כ ונ' דה"ט די"ל דקו' הש"ס לא הי' כ"א כמ"ש לעיל אמאי לא מוקי רב למתני' אליבא דהל' דהיינו כר"מ וא"כ במאי דס"ל לר"מ במעשה שבת הוא דמוקמא כר"מ ולא במאי דס"ל מומר לד"א הוה מומר לכל התורה.

והנה המה"ריק הובא בראש יוסף הק' הרי ר"מ חשוד בעלמא קאמר ומאי הק' תוס' אמומר ותי' דשחיטתו כשירה תנן מ' אפי' בלא אחרי' רואין וק' א"כ מאי תי' תוס' דבפ"א לא חשיב מומ' הרי עכ"פ חשוד מקרי בפ"א והדרא קו' לדוכתא וצ"ל דבאמת לא באו תוס' שוב ליישבו כ"א הקו' משוחט בשבת וקו' שני' במקומ' עומדת והיינו ועוי"ל שכ' תוס' ועוד יש לייש' קו' ראשונה:

ואמנם לדעתי קו' תוס' דאי לאו דס"ל לר"מ מומר לד"א מומר לכל התור' לא הוי אומר חשוד לד"א חשוד לכל התורה וע"ז שפיר תי'"ד מ"מ אף דחשוד נעשה בפ"א מומר לא נעשה בפ"א והנה מה שלא כ' תוס' באותה שחיטה לא נעשה וכד' שאר הראשוני' היינו דבאו להשיב ג"כ ע"ד הרמב"ם דאפי' את"ל דשחיטת שבת יש בה ב' מלאכות וכד' הרמב"ם מ"מ בפ"א לא נעשה מומר אא"כ הו"ל להביא ראי' בתרא מיד דמשם מוכח אף דכבר הוא מומר אין שחיט' פוסלת אמנם מהראי' שהביאו לכאורה אין ראי' כ"א לאותה שחיטה ועוד מדוע לא הביאו הראי' מאותו ואת בנו שהביאו הראשונים ונ' ד' תוס' כיון דר"ל מיירי אפי' בהתרו בו כדאמרי' מודה ר"ל דגברא בקטלא ואמרי' לקמן גבי אין אדם אוסר כגון דאתרו בי' וכיון שהתיר עצמו למיתה אין מומר גדול מזה וא"כ גם התם משעת התראה הו"ל מומר ומ"מ שחיטתו מותרת ומ"ט ש"מ משום דבפ"א לא חשיב מומר וממילא לא הו"מ לאתויי ראי' מאו"ב דהתם מיירי דלא אתרו בי' משום ע"א ואדרבא לא הוה מומר קודם מעשה ולא מצי לדיוק' כ"א דבאותה שחיטה ומ"מ מיוש' מדוע כ' תוס' וכ"מ הרי לכאורה מבואר כן אף די"ל משום דרש"י הוא דמפ' מותרת באכילה מ"מ לדברינו כ"כ משום דמ"מ י"ל דזה מקרי באותה שחיטה ואצ"ל ג"כ דהרמב' נחלק על רש"י וס"ל דלר"ל מותרת בהנאה דווקא כד' תוס' בזבחי' כ"א דס"ל דכ"ז מקרי באותה שחיטה אמנם ראי' בתרא וודאי ק' על הרמב' אמנם כ"ז משו' דתוס' ס"ל כד"ה כד' הרשב' בתוה"ה דדייק למה דפוסל א' מהשוחטי' במחשבתו השחיטה ש"מ דכשר ופסול שאוחזין בסכין השחיטה פסולה ושפיר הביאו ראי' אמנם הג"מ בשם או"ז ר"פ הביאו מתוספתא בפי' דכשר וכ' הש"ך ססי' ב' דגם ד' הרמב' כן וכ"ת קו' הרשב"א מ"ש יש לחלק דוודאי אם השני שוחטין בני זביחה שפי' פוסל כ"א במחשבתו משא"כ אם חד מנייהו לאו בר זביחה היא כיון דבלא שחיטתו נשחטה מאידך דהוה בר זביחה מעשה עץ בעלמא עביד אלא על הרשב"א דאיהו מרא דהך סברא מ"מ ס"ל כד' הרמב' דבפ"א העשה מומר ק' מהך סוגי' וצ"ל לד' הרשב"א דמיירי שלא עשה בה המומר מעשה טריפה וא"כ מטעם מומר לא פסול ומטעם מחשבת ע"א פוסל.

ואסורה באכילה ליומא פי' רש"י משום שבת נ' לכאורה כוונת רש"י ליישב מדוע מיאנו כל הני אמוראי למוקמי כר"י דמבשל ועוד נ' לייש' דהני אמוראי כולהו ס"ל כסוגי' דגיטין דטעמא דר"י קנסו שוגג ולדידי' דווקא קנסו וכד' רש"י לקמן ע' רש"א שם וא"כ ל' אסורה באכילה מ' דגם לאחרי' אסור משא"כ רב אשי ס"ל דמטעמי' דר"י שלא יהנה ממלאכת אי' וא"כ לכ"ע אסור ומסתייעין שוב ד' רש"י לקמן:

א"נ דק' להו אי כר"י דמבשל א"כ מ"ש דקאמר רב ליומא הרי גם לערב אסור בכדי שיעשה הוה רבותא טפי מליומא דליומא לא חזי כ"א לאכול חי וזה לאו שכיח משא"כ לערב א"וו אסורה דקאמר רב משום שבת לחוד קאמר ואמנם א"כ באמת למסקנא לרש"י דס"ל דבעי' בכדי שיעש' בשוגג לר"י יק' קו' זו וצ"ל משום דבאמת רב ס"ל כר"מ ולר"מ בשלמא ביומא גם בשוגג משכחת לה להא מלתא כגון שלא הי' לו חולה מבע"י משא"כ בכדי שיעשה לא משכחת לר"מ לא נקטא רב בהדי' אא"כ באמת וק' אחבריא למה להו לפ' דרב דרש שלא אליבא דהל' ונ' דגם זה יישב רש"י דהנה רב דרש כן אמתני' א"כ ע"כ ממתני' דייק לה רב והיינו משום דק"ל יוה"כ דתנן ל"ל אלא וודאי לאשמעי' שבת דומיא דיוה"כ וא"כ ממילא אפי' בחולה והבריא מיירי וע"כ כר"י מוקי למתני' וא"ש ג"כ דלא קאמר רב לערב בכדי שיעשה דהא לא דייקא ממתני' כלל.

ובהא מתיישב לן קו' אלימתא הנה התוס' נתקשו בהך דביצה ולא נתקשו בשמעתין למה לא מפ' ר' אבא טעמא דר"י בנבלה משום מוקצה מחמת אי' וה"ט דמתני' משום דאי משום מוקצה מחמת אי' א"כ בחולה והבריא שריא ושוב לא הו"ל שבת דומיא דיוה"כ אי משום דלא הוה מוכן משום דלגדל עומדת להא לא מהני חולה כלל.

הי ר"י כ' רש"י משנת ר"י כוונתו למ"ש הרשב"א דוודאי מצינו בגמ' שבת בהדי' גבי כרכי דזוזי אלא שרצה להוכיח ממתני' דר"י הכי ס"ל:

הדלועי' כ' רש"י תלושין ע"כ כוונתו תלושין מע"ש דאי בשבת ולאפוקי מחוברי' א"כ פשיטא אטו מי ס"ד דשרי לתלוש מן המחוברי' וכן מ' ממ"ש גבי נבילה אפי' מתה היום מבואר דאילו דלועי' מיירי שנתלשו מאתמול אמנם הראשוני' גרסי' בר"שי בהדי' שנתלשו בשבת וכד' ר"ת והנה הר"ת נסתייע מדומיא דנבילה לכאורה כוונתו לסיום ד' תוס' דאי לא מ"ט תני להא הכי גבי פקיע עמיר הו"ל למתני וזה דחו בתוס' אמנם לדידי ק' טובא אי לא תנן דילועי' כ"א לאשמועי' דשרי לטרוח בשביל בהמה בשבת הא מנבילה לחוד ידעי' דהשתא לפני כלבי' דאין מזונותן כ"כ עליך שרי לטעום לפני בהמה דמזונות' עליך לא כ"ש ונ' דסד"א דאדרבא כיון דנבילה מיירי שנתנבלה בשבת א"כ לא הוה מצי למטרח ממ"ש משו"ה שרי בשבת משא"כ בדלועי' אי מיירי שנתלשו מע"ש א"כ הורצו לטרוח מע"ש ס"ד דאסור לטרוח בשבת קמ"ל דשרי:

והנה בהך דנבילה מאי אפליגו בביצה הובא ברשב"א כאן ח"א אפי' בריאה וחד אמ' דדווקא מסוכנת ולמ"ד אפי' בריאה לכאורה יק' לד' רש"י שכ' גבי מחובר הובא בתוס' כאן דכיון דלא לקט' מאתמול אקצינהו מדעתו ומ"ש כאן דאף דלא שחטה מאתמול שריא לר"ש וע' ב"י או"ח שי"ח שהק' על הרא"ש כן ולמה לא הק' אד' רש"י מגמ' ונ' דבשלמא האי מחובר דמיירי ג"כ שנגמר מע"ש דאל"כ בלא"ה אסור משום מוקצה כהובא ברמ"א שי"ח שם ע' במג"א א"כ אמאי לא לקטינהו מאתמול כיון דללקטינהו קיימי אע"כ משום דרצה שלא יאכלו אותם בשבת משא"כ כאן דבאמת אילו לא נתנבלה הך בהמה באמת לא הי' שחטה אלא אנן אמרי' דעכשיו דנתנבלה אדעתי' דהכא לא אקצינהו א"כ אין זה ענין למחובר אמנם הרא"ש שכ' גם גבי שוחט דאין כאן מוקצה והתם מדשחטה היום ש"מ לשחיטה הוה קיימי שפיר הק' הב"י דהן הן ד' רש"י במחובר ומ"ש ומ"מ אתי' ב"י כבר עמד בפמ"ג הרי הש"ס מיירי בנכרי שהביא דורן ותי' שהי' לו לומר ללקטן וק' עדן הרי מ' אפי' הביא הנכרי ממק"א וא"כ הי' מחויב לילך שם וזה לא עדיף משחיטה דאיכא טרחא.

אמנם באמת ל' רש"י מ' דלא הי' בדעת הגוי ללקטן מאתמול ואפי' הוה א"ל הישראל לא הי' לו קטן מדלא הביא מאתמול וע' מג"א שהק' אד' רמ"א במחובר שכ' להק' מד' תוס' ביצה ולא ידעתי למה לא הק' ד' רמ"א במודה בבהמה למחבר והחמיר בפירות אהדדי אע"כ שאני בהמה דמינ' קא רבי והאי דקודש ביו"ט כבר הי' מוכן בבהמה מעיו"ט ע"ד מיא בעובא מבלע בלעי משא"כ מחובר דיונק מן הקרקע.

כ' רש"י ומוקצה אסורה מדרבנן לכאורה י"ל כוותו דלא נימא מה"ט לא רצה ר' אבא לפ' ר"י דמבשל דרב דייק למלתי' משבת דומיא דיוה"כ יוה"כ דאוריי' ומבשל בשוגג דרבנן משא"כ מוקצה ס"ל לר' אבא כרבה פ' אלו עוברין דמוקצה דאוריי' לזה כ' רש"י דלא היא כיון דאיתותב רבה שם לית מאן דס"ל מוקצה דאוריי':

ואמנם יע"ל דכוונת רש"י ליישב קו' תוס' שהק' דאביי דס"ל הכא דבהמה רק לאכילה עומדת מביצה דקאמר אביי כר' אבא דשמעתין ונ' דוודאי לית מאן דפליג דבהמה עומדת לגדל ולאכילה אלא למאן דאית לי' ברירה כר' אבא דהכא ור' אליעזר דברייתא בביצה אמרי' הוברר למפרע משא"כ לר"י דלית לי' ברירה הטעם דשריא משום דמספיקא אמרי' דלאכילה עומדת וי"ל דאביי לטעמי' דלית לי' פ' משילין הא דר"א דבדרבנן דשיל"מ לא בטל ור' אבא כרב אשי דקאמר ריש ביצה דאפי' ספיקא בדשיל"מ אסור:

רש"י ד"ה נשחטה וד"ה לא נשחטה ק' לי' לרש"י מדוע לא קאמר בא לשוחטה דהרי אהיתר שחיטה ביו"ט דייני' ולזה קאמר רש"י דרצה לאפוקי שוחט בשבת דהתם כיון דלא נשחטה פי' מאתמול שוב הו"ל מוקצה ובמאי דקאמר נשחטה בא לאפוקי נתנבלה דלא תימא לר'. אבא השתא תולה בדעת עצמו אמרי' ברירה בשחטה נתנבלה דתולה בדעת שמי' לא כ"ש קמ"ל דהכא כיון דאיהו לא שחטה הוברר דלגדל עומדת:

תוס' ד"ה מודה ר"י פי' דרב יוסף לא רצה לפשוט כלל מסוחטין משום דא"כ ק' אמאי נסבין חבריי' למימר ר"י משא"כ השתא דהביא פלוגתת דשברי כלי' א"כ ש"מ דרבנן דווקא כה"ג חשבו להו נולד דהיינו אם נעשה מאוכל משקה לא זולת וממילא מתני' ע"כ דלא כרבנן ואביי הק' עלי' דמדפליג ר"י אפי' כה"ג במתני' לא כ"ש דפליג וכ"ת הרי בעובדי' למשקי' מודה ר"י התם ה"ט משום גזירה שמא יסחוט ודווקא התם משום דכבר עומדת לסחיטה משא"כ בהמה דעומדת לגדל ג"כ לא גזרי' שמא יסחוט ואמנם ר"י דחה א"כ אמאי מודה ר"י בזתי' וענבי' העומדי' לאכילה אלא ש"מ טעמא דר"י משום נולד הוא ובשאר פירות העומדי' לאוכלין פליג משום דהוה נולד דלא ניחא לי' וע"ד שכ' הרשב"א דבזתי' וענבי' כיון דמעצמן עומדי' לכך בדיעבד ניחא לי' ומ"מ כרבנן לא אתיא מתני' דרבנן מדפליגי בכלי' ש"מ דלית להו באוכל הבא מן האוכל נולד אלא דל' יהיב דעתי' דקאמר ר"י ל"מ קצת דמשום נולד וי"ל דלדבריו דאביי קאמר לדידך דס"ל דבגזירה שמא יסחוט פליגי כיון דר"י מודה בזת' וענבי' אפי' עומדי' לאכיל' דגזרי שמא יסחוט א"כ ה"ה בבהמה משא"כ לרבנן דפליגי אפי' בשאר פירות ואפי' עומדין לאוכלין א"כ בהכי וודאי ל"ש גזירה שמא יסחוט כ"א מטעם נולד ובאוכלין דומיא דכלי' לית להו נולד:

רש"י ד"ה נר חדש כוונתו דאף דהוה כלי שמלאכתו לאי' ואיכא למ"ד דאפי' לצורך מקומו אסור לטלטו מ"מ לצורך גופו שרי ומשכחת לה למירמי' בי' פירא:

ד"ה מחמת מיאוס דמקצה לי' מדעתו לגמרי נ' כוונתו דהש"ס הכי קאמר מידי דכל ימות החול מחזי חזי רק בשבת אינו מוכן כה"ג לא הוה מוקצה לר"י משא"כ מוקצה מחמת מיאוס דגם בחול מקצה לי' מדעתי' כה"ג מודה ר"י דהוה מוקצה:

תו', ד"ה אימר ע' רש"א ולי נ' דבלא"ה מהתם אין ראי' דש"ה דדחיי' בידי':

ואמנם עיקר הענין י"ל דהש"ס הק' דאי בתר סברא אזלת אמאי לא מוקמת מתני' ותימא דגם הוא מודה במוקצה מחמת אי' ואי לאו בתר סברא דלמא גם ר"י לית לי' מוקצה מחמת אי' כהאי דלא דחיי' בידי':

והא דבאמת פשיטא לי' לרב דר"מ מודה בלא חזי לכוס נ' משום דק' לי' אמאי נקט תנא דבריי' פלוגתא דר"מ ור"י ור"י הסנדלר במבשל ולא נקט בשוחט אלא ש"מ דבשוחט גם ר"מ מודה משום דלא חזי לכוס אח"כ להרמב' בפי' המשנה דס"ל דשוחט במזיד בלא"ה מטעם שחיטת מומר שחיטתו פסולה א"כ הדרא קו' לדוכתא מנ"ל לרב דבשוחט ר"מ מודה הרי לא מצי למנקט פלוגתא כלל בשוחט משום דבמזיד לכ"ע שחיטתו פסולה וצ"ל דכ"ז לדידן דקיי"ל מומר לד"א שחיטתו פסולה א"כ ה"ה שבת כע"א שקולה אבל רב י"ל דס"ל דבע"א שחיטתו כשירה וגם בשבת פליג אתנא דבריי' דלעיל דרב תנא הוא ולטעמי' דייק שפיר מדנקט מבשל ולא נקט שוחט וא"כ הענין ממילא ל"ק אהרמב' מ"פ הש"ס ונוקמא במזיד ור"מ הרי במזיד שחיטתו פסולה לא היא הכא לרב קיימי' דע"כ ס"ל דאפי' במזיד שחיטתו כשירה דאל"כ מנ"ל דר"מ מודה בשוחט וכמ"ש:

ועתה נבא לבאר בע"ה ד' רש"י שהאריך כאן מאוד מאוד בענין כדי שיעשה מבואר בהדי' מדבריו דהרגיש בכל מה שהק' על דבריו במס' ביצה בתוס' ורא"ש בשמעתין ואמנם רש"י דפשיטא לי' טובא פשט הסוגי' בביצה דטעמא דר"ה משום שלא יהנה וכמ"ש בסוגי' דס' מוכן ע"ש ונבוא על דברינו עוד לפנינו בס"ד כי כאן תוכן הענין הוא כך כ"ע ס"ל סברא שלא יהנה אלא דר"מ ס"ל במזיד דווקא שייך אבל לא בשוגג ור"י לפום סוגי' בשמעתין ס"ל דאפי' בשוגג וממילא כ' רש"י דלר"מ דווקא בישראל שייך שלא יהנה ולר"מ ליתא לדרב פפא בביצה ואמנם ר"פ בביצה שם ס"ל דהל' כר"י דאפי' בשוגג שייך שלא יהנה וה"ה בנכרי ואמנם כ"ז לפום סוגי' דשמעתין דמסקי' דלר"י בשוגג אפי' לאחרי' אסור והיינו משום שלא יהנה אבל לפום סוגי' דגיטין דטעמא דר"י משום קנסו א"כ באמת דווקא לדידי' אוסר ר"י וכן כ' רש"י בהדי' בגיטין ותימא על רש"א ורש"ל שלא הציעו ד' רש"י בגיטין שם א"נ גם ר"י ל"ל שלא יהנה וכמ"ש הרא"ש כאן וא"כ ר"פ בביצה דלא כמאן אע"כ ר"פ כסוגי' דשמעתין ס"ל ולפום סוגי' דשמעתין ע"כ אין הטעם משום קנסו שוגג דא"כ לאחרי' למה אסור וכ"ת באמת מותר היינו אי' דמפרשי' שהביא רש"י כבר דחה זה רש"י וע"כ סוגיות חלוקות הן אלא דתוס' וסיעתן שלא רצו לפ' כן דחו ד' רש"י והעלו שאין הטעם לר"פ משום שלא יהנה ורש"י דפשיט' לי' כן הוצרך לפ' סוגי' דשמעתין לפי שיטתו ובזה מבואר שוב מדוע כל הנהו אמוראי' דלעיל לא נחתו להך דרב אשי דר"י דמבשל הוא והיינו דאינהו ס"ל כסוגי' דגיטין דטעמא דר"י משום קנסו ולדידי' דעבד אי' שייך למקנס ול' אסורה באכילה דקאמר רב לגמרי מ' וא"כ ליכא למימר ר"י דמבשל היא משא"כ רב אש ס"ל כר"פ דטעמא דר"י משום שלא יהנה ושפיר קאמר. ועפי"ז נבין ד' הרמב"ם והמחבר דתרוויי' ס"ל בביצה טעמא דר"פ משום שלא יהנה וכאן כ' דא"צ בכדי שיעשה דלא כרש"י וכ' המג"א דס"ל במלתא דלא שכיחא לא גזרו ומנ"ל הא אמנם אינהו פשיט' להו דמדגזר ר"פ אפי' בס' מוכן ש"מ לערב ראשון קאמר דביום בלא"ה אסור משום מוקצה וכמ"ש רש"י בביצה שם וא"כ הוכרחו חז"ל לאסור גם לערב בכדי שיעשה משום וודאי משא"כ ביו"ט שני דלא שייך מוקצה ונולדה בזה מותרת בזה וכמ"ש רש"י ביצה שם והיאך יגזרו חכמי' על ס' חומרא כזו אלא ש"מ לערב ראשון קאמר וא"כ ע"כ הטעם משום שלא יהנה אמנם הכא ק' להו סוגי' דגיטין דאמרי' טעמא דר"י משום קנסו א"כ ליתא לכדי שיעשה וכמ"ש א"וו דמלתא דלא שכיח לא גזרו ומהא נפקא לי' להרמב"ם דאפי' במזיד לח גזרו דאי במזיד גזרו ע"כ גם בשוגג קנסו לר"י דהרי קנס שוגג אטו מזיד אע"כ גם במזיד לח גזרו וע' עוד לפנינו בס"ד:

והנה כ' רש"י באלו נערות דלר"מ במזיד לח יאכל עולמי' וק' עליו קו' תוס' משמעתין ונ' דרש"י פי' כן לפום סוגי' דגיטין דפליג לפי שיטת רש"י עם סוגי' דידן והכריחו לרש"י לפ' כן דהנה אי ס"ל לסוגי' דגיטין דלר"מ במזיד לא יאכל עד מו"ש לא לו ולא לאחרי' כסוגי' דשמעתין א"כ אין הטעם משום קנס כ"א משום שלא יהנה ומאי פריך מהמטמא ומדמע דהתם דקניס ר"מ במזיד קניס שוגג אטו מזיד הכא דלא קניס מידי במזיד מהי"ת יקנוס בשוגג א"וו דלפום סוגי' דגיטין לר"מ במזיד לא יאכל עולמי' והיינו מטעם קנס ואמאי לא קנס בשוגג וכ"ת א"כ ר"מ היינו ר"י לא היא ר"י ס"ל בין לו בין לאחרי' אסור עולמי' במזיד וכ"ת א"כ ר"י היינו ר"י הסנדלר באמת כן אלא דאינהו בהא פליגו לר"י מדרבנן ומטעם קנס שרצו להפסיד מעשיו ולר"י הסנדלר מדאורייתא ולהכי מוקי מתני' דב"ק כר"י הסנדלר ולא כר"י דלר"י שחיטה ראוי' הוי וממילא לח הק' כ"א מ"ט דר"י הסנדלר כיון דמדאוריי' קאמר מנ"ל הא ואמנם א"כ למ"ד גם לר"י הסנדלר מעשה שבת דרבנן ע"כ לר"י איהו לא יאכל עולמי' ואחרי' יאכלו וממיל' לר"מ גם הוא יאכל למו"ש נמצא דבהא פליגי הני ב' סוגיות לרש"י דסוגי' דגיטין סבר' כמ"ד מעשה שבת דאוריי' לר"י הסנדלר ושפיר י"ל דבקנסו שוגג אטו מזיד פליגי ר"מ ור"י וכמ"ש וסוגי' דידן סבר' מעשה שבת דרבנן וע"כ לר"מ הטעם משום שלא יהנה ממלאכת אי' ובהא פליגי:

ובמ"ש יובן ג"כ מה שהק' רש"י על סוגי' דגיטין למה לא קנסו לי' דומיא דמזיד דהא בהא תליא דלפום סוגיין דפשיט' לן דלר"י במזיד אחרי' אוכלין דאל"כ היינו ר"י הסנדלר דגם הוא ס"ל מע"ש דרבנן וא"כ שפיר הק' רש"י דלקנסי' לדידי' בשוגג ג"כ משא"כ לפום סוגי' דגיטין דס"ל לר"י במזיד כ"ע לא אכלי ודנפסד בשוגג ג"כ לכ"ע הא וודאי לא מסתבר ואי נקנוס לדידי' מיהא אתי להתיר לאחרי' גם במזיד ממילא לפום סוגי' דהתם לק"מ קו' רש"י ונשאר עלינו לבאר לפי מה שהעיר רש"י בסברת ר"י א"כ יק' מתני' אמאן תרמ' ואמנם גם זה לא ק' למ"ש דכיון דנימא דלר"מ במזיד לא יאכל היינו עולמי' נוכל לומר דבשוגג יאכל היינו למו"ש ול"ש הוא ל"ש אחרי' וגם ר"מ אי' לי' בשוגג בכדי שיעשה ומתני' בשוגג ור"מ:

והנה בענין האי' מפרשי שהביא רש"י אשר דברי' ק' מאוד להבין נ' דעתם כד' הרמב"ם דבמזיד בלא"ה שחיטתו פסולה מטעם שחיטת מומר וא"כ אפי' בשוגג איהו דידע בנפשי' דשוגג הי' שרי לאכול אחר דלא ידע בשלמא במבשל אוקי תבשיל בחזקת היתר משא"כ שוחט אוקי בהמה בחזקת אי' וממיל' אי לדידי' ג"כ אסורא שפיר אסורה באכילה ליומא דלאחרי' פשיטא דאסורא וכמ"ש:

גמ' ומי מצי לאוקמי לה יל"ד מ"ט לא הק' הש"ס זה מיד וכמו שהעיר רש"י מיד על זה ונ' דהמק' באמת הוה סבר דבמזיד מוקמי' לה כר"י ולא מ' לי' לדייק הא דדייקא לקמן שחיטתו כשירה ל"ש לו וכו' דא"כ לא הוה מק' ונוקמא כר"י הסנדלר וא"כ שפיר מתני' כר"י ובמזיד ורש"י למסקנא כ"כ לעיל ואמנם בתר דמשני לי' משום שוגג אוקמי' כר"י שפיר הק' ומי מצית אוקמת בשוגג ומשני ה"ק ולד' הרמב"ם האי אעפ"י ר"ל כמ"ש דאף דשחיטת מזיד פסולה בשוגג שחיטתו כשירה והמק' לעיל ונוקמא במזיד ור"מ דהוה סבר דגם לר"י במזיד מיירי א"כ ע"כ רב לית לי' הא דמומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו שפיר פריך והרמב"ם למסקנא כ"כ וליכא קו' כלל מד' המק' ואמנם לד' החולקי' על הרמב"ם הק' אעפ"י דבמזיד לו מיהת השחיטה פסולה בשוגג גם לו שחיטתו כשירה:

ועד"ז נ' ליישב קו' הרשב"א מדוע הק' הש"ס ונוקמא כר"י הסנדלר דאמר ל"ש שוגג ל"ש מזיד מזיד מאן דכר שמי' ולמ"ש הק' כיון דמפ' האי אעפ"י עד"ז וא"כ עיקר רבותא דבשוגג לדידי' שרי מ"ט לא מוקמת לה כר"י הסנדלר דלדידי' במזיד לכ"ע אסור ובשוגג לדידי' דווקא והק' אעפ"י דבמזיד לכ"ע אסור בשוגג לאחרי' שחיטתו כשירה ומשני לי' הש"ס לא הוא כ"א הכו קאמינא דל' שחיטתו כשירה מ' לכ"ע אפי' לדידי' והיינו לר"י דבמזיד לדידי' אסורה משא"כ בשוגג לאפוקי לר"י הסנדלר דבשוגג ג"כ לדידי' אסורה:

רש"י ד"ה מה יוה"כ דיום עינוי הוא ר"ל לענין בכדי שיעשה אין יוה"כ חמור משבת רק ליום עצמו.

תוס' ד"ה מורי להו הנה מה שהביאו ראי' מרב דפסק כר"מ כבר דחה הרמב"ן במלחמות מס' שבת רב לטעמי' דס"ל מטין אתמר בדר"מ ור"י ואנן הל' ס"ל ונ' דלזה הביאו מרבא דפ' כירה אלא דע"כ אין זה רבא שם דהרי רבה ור"י נחלקו אליב' בפירש מה שאמר מ"ש וגמ' דידן וכן הוא בתוס' כאן ד"ה המבשל הגי' רחב"א ומ"מ כיון דרחב"א תלמיד ר"י ור"י ס"ל הל' אתמר א"כ שוב שפיר הביאו ראי' אלא דמ"מ ק' הרי סתמא, דשמעתין כר"י וכ"ת משום דבמס' מעשרות סתמא כר"מ המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל כיון דבתרי מס' אין סדר למשנה נימא שוב ר"מ ור"י הל' כר"י ונ' דלענין זה הביאו תוס' כאן קו' אד' רש"י במס' ביצה ולכאור' ד' רש"י בשמעתין סותר לתי' שהרי כ' רש"י בהדי' כאן דגם במבשל גזרו שלא יהנה וצ"ל כוונת תוס' עד"ז דד' רש"י דר"פ בביצה דס"ל אפי' בנכרי שייך שלא יהנה אי ס"ל הל' כר"מ ס"ל דבמלתא דלא שכיחא לא גזרו והביאו לזה דלא רצה למוקמי סתם מתני' דסוגיין כר"י מאחר דקיי"ל כר"מ ולהכי קאמר דר"מ ור"י תרוויי' ס"ל דשלא יהנה ל"ש במלתא דלא שכיחא ופלוגתיי' בקנסו שוגג וקנסא לדידי' דווקא שייך כד' רש"י בגיטין וא"כ גם לר"י ל"ש אסורה באכילה ליומא לכ"ע ומוקמי מתני' כר"מ וניחא לן בזה מלמימר דר' סתים לן במכילתן כר"י ובמעשרות כר"מ א"וו תרווי' סתמי' כר"מ אזדו והל' כוותי' ומ"מ לא ק' אהרי"ף מהא דרחב"א דא"נ הוא כר"מ ס"ל מ"מ אנן מצי' למפסק כר"ג אלא דפשט ד' הרי"ף חדא במ"ש משום דמעשה שבת דרבנן לית הל' כר"י הסנדלר וכן מה שסיים והלכך הל' כר"י נ' לבאר עד"ז דהנה לכאורה מסברא אין הל' כר"י הסנדלר דהרי בין במה שאמר בשוגג יאכל לאחרי' ולא לו למו"ש בין במה שאמר במזיד בין לו בין לאחרי' אסור עולמי' הו"ל יחיד נגד ר"מ ור"י דבתרוויי' פליגי עליו אלא אי מעשה שבת דאוריי' ור"י הסנדלר קרא אשכח ודריש כל כמה דלית לי' דרשא אחרת אהאי קרא על כרחינו נחמיר כר"י הסנדלר אמנם מאחר דקיי"ל כד' המיקל ומע"ש דרבנן שפיר הו"ל שוב ר"י הסנדלר בכל מילי יחיד נגד רבי' ולית הל' כוותי' אמנם לפי"ז הרי גם ר"מ בין במה שאמר בשוגג יאכל בו ביום בין במ"ש במזיד יאכל גם הוא למו"ש הו"ל יחיד נגד רבי' דבתרוויי' ר"י הסנדלר כר"י ס"ל אלא דמחמיר טפי מני' ושפיר כ' הרי"ף הלכך הל' כר"י:

גמ', ע"כ לא קאמר ר"מ כבר הערנו לעול מנ"ל לרב הא פי' להרי"ף והרמב"ם והרא"ש דס"ל דלדידן דס"ל כר"ש לית לן דרב ורב לר"מ קאמר א"כ מנ"ל לרב הא וכ' ליישב לד' הרמב' ויש ליישב עוד ע"ד אחר דק' לי' לרב הא גופי' ר' מ"ט במעשרו' סתם כר"מ ובחולין כאן כר"י אמנם אא"ב דביומא היכא דלא הוה חולה והבריא גם ר"מ מודה ל"ק כולי האי דהרי בעיקר הדין דאסורה באכילה ליומא גם ר"מ מודה אלא דמתני' קמ"ל בהאי דומיא דיוה"כ דמ' אפי' בחולה והבריא כמ"ש תוס' וע' לפנינו יישוב אחר על קו' תוס' בס"ד הא לחוד קאי לר"י כה"ג ל"ש סתירה כולי האי משא"כ. אי ר"מ בכולא מלתא פליג שפיר הוה ק' מ"ש דסתם ר' בשמעתין כר"י ובמעשרות כר"מ:

והנה כבר הערנו לעיל בענין קו' הב"י על הר"אש מדוע בשמעתין לית לי' מוקצה ונ' דמקו' זו דייק האו"ח שהביא רמ"א סי' שי"ח דבמחובר לכ"ע הוה מוקצה דק"ל על הפוסקי' קו' הב"י מ"ש בהמה ומ"ש פירות לזה כ' דהתם ה"ט משום דגדלי ואף דכ' המג"א דע"כ דווקא בדלא גמרו קאמר התם ג"כ מסתמא לא גמרו מעיו"ט דאי הוו גמרי וודאי מאתמול לקטן משא"כ בבהמה דל"ש זה והיינו דמדמה להו לגרוגרות וצמוקי' דהתם ג"כ דווקא בדלא גמרו מעיו"ט שייך בהו מוקצה וכמ"ש לעיל:

תוס' ד"ה כי שרי ח"מ יש ליישב קו' עד"א דבשלמא אי בשוגג ור"י שפיר קאמר אעפ"י שבמזיד מתחייב ר"ל אעפ"י שבמזיד לר"י אסור לו לעולם בשוגג שחיטתו כשירה בין לו בין לאחרי' וכמ"ש לעיל משא"כ לר"מ דגם במזיד מותר לו למו"ש א"כ מאי אעפ"י בשלמא לעיל דמוקי לה במזיד ור"מ שפיר דר"ל דאפי' במזיד שחיטתו כשירה משא"כ עכשיו דר"ל דמוקי לה בשוגג וכ"ת כל הני אמוראי דלעיל דמוקי לה משום מוקצה ולא ידעו מר"י דמבשל מדלא מוחי כוותי' היאך הוו מפ' האי אעפ"י הא ל"ק הני אמוראי שפיר ידעו מאי ס"ל לר"י במזיד אלא דבשוגג ס"ל דלר"י לדידי' דווקא קנסו כד' רש"י בגיטין וכמ"ש לעיל וממילא לא מצי מוקמי לה כר"י דמבשל משום דל"ש כה"ג אסורה באכילה ליומא משא"כ אי אסור משום מוקצה שפיר קאמר אעפ"י שבמזיד אסור לו למו"ש ולר"י בשוגג שחי' כשירה בין לו בין לאחרי' משא"כ למסקנא לר"מ ל"ש זה וכמ"ש:

תוס' ד"ה כגון שהי' י"ל קו' תוס' דהאי שוגג דשמעתין היינו שלא ידע כשהבריא וממילא מעולם לא אקציי' ולא אסח דעתי' מינה:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה