ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט
בע"ה בענין שחיטת מומר ריש חולין
מומר למאי יל"ע בשלמא למאי דס"ד להרשב"א דרבא בלאכול נבילות דווקא מיירי אמנם במומר לד"א לתיאבון א"צ בדיקת סכין שפיר קאמר הש"ס מומר למאי כלומר אי לחלל שבת וע"א הרי שחיטתו פסולה אי לד"א א"כ מאי לכתחלה ודיעבד שייך וקאמר לאכול נבילות וכדרבא אבל להרמב"ם דלא מחלק בין נבילות לד"א א"כ מאי קאמר למאי לכל מילי וצ"ל דר"ל אי להכעיס הרי אפיקורס הוא אלא לתיאבון וכדרבא:
רש"י ד"ה לחיאבן ואי לא משכח בדוק לא מהדר בתר יפה לא רצה רש"י לפ' כהרשב"א לא טרח לתקנו דמ' אבל טרחא מועטת להדר בתר יפה אם ימצא בעיר מטריח דא"כ אמאי קאמר רבא בודק סכין לימא מראה לו שיש סכין יפה בעיר אלא ש"מ לא טרח כלום:
גמ' ומותר לאכול משחיטתו לכאורה שפת יתר הוא ונ' דאתא לאפוקי מד' בה"ג דס"ל כהובא בר"ן דצריך לבדוק אחרי' אם שחט רוב סימני' קמ"ל דא"צ:
והטעם כ' הרשב"א דאמרי' קודם ששהה שיעור שהיי' בוודאי גמר שחיטתו והק' הפמ"ג לד' הפוסקי' דבעוף דשיעור שהיי' כ"ש א"כ בעוף מא"ל ונ' דכיון דכל מומחה ע"כ מכוין בעוף לכתחלה לשחוט שני סימני' א"כ אמרי' מאחר דוודאי כיוון לשחוט ב' סי' לכה"פ רוב שחט ולקמן דאמרי' לא בדק בסי' מיירי שיודע שלא דקדק לשחוט.
רש"י ד"ה נמצאת והיינו דיעבד ר"ל אף דלא קאמר שחיטתו כשירה ונ' לפ' למה באמת לא קאמר שחיטתו כשירה דס"ד כיון דחזי דבודקין סכין אחריו א"כ חזי דלא סמכי' עלי' ס"ד דבפעם אחרת מרתת לשחוט בסכין שאינו בדוק והיינו שחיטתו כשירה קמ"ל דלא היא כ"א באותו פעם דנמצאת סכינו יפה שחיטתו כשירה ובפעם אחרת:
רש"י ד"ה חוץ מחש"ו בסו"ד אבל מומר להכעיס ק' טובא מה ענין מומר להכעיס לכאן ונ' דק' לי' לרש"י אמאי לא קאמר דוכולן קאי אמומר להכעיס דבאחרים רואין שחיטתו כשירה אלא ע"כ פשיטא לי' להש"ס דמשום דמועד לנבל אפי' בדיעבד שחיטתו פסולה דלא כהרשב"א וק' לי' לרש"י מנ"ל להש"ס הא וע"ז כ' מדקתני חוץ מחש"ו והרי ממומר קסליק ואמאי לא קאמר חוץ מחש"ו ומומר להכעיס אלא ש"מ דלא נטעי בוכולן ונימא דשחיטתו כשירה. אא"כ מבואר מד' רש"י דלא כמ"ש תוס' ד"ה כותי' גירי אריות כ"א דאפי' אינו חושש בזביחה מקרי בר זביחה וק' שוב א"כ למה כ' לעיל דבכותי ועע"ג בעי' שהחזיקו בשחיטה ע' מ"ש לעיל דמ' כד' תוס' ואולי דרש"י מצדד בזה וכ' לעיל דלא נידק מדסגי בע"א ש"מ לא בעי' חושש בזביחה לזה כ' דלא היא דהחזיקו בשחיטה וכאן כ' דבלהכעיס י"ל דטעמא משום דמועד לנבל דלא נידק דבעי' חושש בזביחה:
ומ"מ ד' הרשב"א דאפ"ה דיעבד בעע"ג שחיטתו כשירה וד' הר"ן דאפי' בכל עבירות שבתורה מומר להכעיס שחיטתו פסולה דס"ל דקיי"ל כמ"ד מימר להכעיס הוה מין אמנם בשלא לתיאבון מיקל והק' הד"ת בהגה' הרי"ף הרי בגיטין מבואר דשלא לתיאבון היינו להכעיס ונ' דהר"ן ק' לי' בסוגי' דגיטין שם למאי הל' אמרו רבנן לרב אמי שם זימנין דמנחי היתרא ואיסורא קמא וקשבק היתרא ואכל אי' לא הו"ל למימר כ"א ואכל אי' אלא ש"מ דאם אכל אי' לחוד עדן לא מקרי להכעיס אבל השתא ה"ק דמשום דהאי היתרא הוא שבקי' ואכל אי' א"כ כה"ג וודאי להכעיס הוא:
והנה ד' הכ"מ דהרמב"ם ס"ל דשלא לתיאבון סגי בבדיקת סכין מדלא הזכיר מלת לתיאבון והטעם דוודאי מ"ל א"וו. נ' בנבילה יותר מכשרה ודבריו אלו קשי' להבין דא"כ גם עכשיו מה"ט מנבל די"ל נ' בנבלה וקסבר שיאכל ממנה א"וו נ' דס"ל להרמב"ם כהר"ן במומר להכעיס לכל עבירות דהוה אפיקורס דהרי הרמב"ם לא חילק בין נבילות לשאר עבירות ובכולן קאמר טעמא משום דלא שביק היתרא אמנם בשלא לתיאבון ס"ל כקו' הד"ת דכל שלא לתיאבון בכלל להכעיס מסוגי' דגיטין וממילא לא איצטרך לומר דבלתיאבון דווקא מיירו:
והנה הר"ן כ' בפשיטות דבמומר לא אמרי' רוב מצויין ולא כ' טעמא מאי והרשב"א דחה דבמומר לשאר עבירות אכתי מ"ט ותו למה לא קאמר אביי ורבא ורב אשי הכל מומחין שוחטין אמנם ד' הר"ן ע"ד שכ' רש"י לקמן י"ב דטעמא דאמרי' רוב מצויין וכו' משום חזקת כשרות וכיון דבמומר ליכא חזקת כשרות ל"ש רוב מצויין ומכ"ש בכותי וממילא לא איצטרך אביי ורב אשי לפרושי דהכל מומחין דהא פשיטא להו דכל דלית לי' חזקת כשרות איננו בכלל רו"מ:
רש"י ד"ה לא סבירא לי' דשוחט לכתחלה נ' דמ' לי' לרש"י דדיעבד וודאי מודה אביי לרבא דשחיטתו כשירה וטעמא דא"כ תרי הכל שוחטין מאי עבדי להו בשלמא אי לכתחלה לחוד פליג א"כ בשלמא מתני' דהכא דע"כ לכתחלה היא דאי דיעבד תרתי דיעבד למה לי שפיר לא מצי לאוקמי כרבא אבל הך בתרא י"ל דמיירו דיעבד אבל דיעבד ע"כ מודה וכ"ת א"כ לרב אשי דס"ל כותי' גירי אריות תרי הכל מאי עביד להו אטו רב אשי לא מודה דא"כ מ"ד דס"ל גירי אמת אלא דלא רצה לאוקמי מתני' דהכא כתנאי וכמו שביאר הרז"ה תי' תוס' כאן ד"ה לא אמר כשמעתי' ע' רש"א אבל הך בתרא ע"כ מוקמי כתנאי ובלא"ה מחובר דתנן התם אתיא כתנאי אלא דק' מ"ט דאביי ונ' דבשלמא כ"מ שהבהמה בחיי' דהיא בחזקת אי' לא סמכי' אחזקה לא שביק היתרא ונותנין למומר לכתחלה לשחוט משא"כ אי כבר נשחט דהרי שחיטה לפניך שפיר סמכי' אחזקה זו ועד"ז כ' ליישב שיטת בעל העיטור בסוגי' דרוב מצויין:
רש"י ד"ה אמאי לא אמר כשמעתין כוונת דבריו דבאמת מדיעבד לא מיירו רבא ומאי מק' הש"ס דלמא משום דיעבד לא מוקי רבא מתני' כרב אשי וע"ז כ' רש"י דהאי דיעבד דחדית רב אשי בתר אוקימתא דרבא ע"כ פשיטא הוא דאל"כ מנ"ל לרב אשי הא וא"כ רבא גופא אמאי לא מוקי כה"ג:
ואמנם הא דקאמר נמצאת סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו נ' הכוונה דס"ד בשלמא אם בדקו הסכין קודם שחיטה דיודע דלא מהמני' לי' וא"כ מזהר זהיר לשחוט יפה משא"כ אם בדקו לאחר שחיטה דל"ש זה קמ"ל דלא:
עוברי עבירה שאין מבערין מפני הפסידה נ' דק' לי' לרש"י קו' הר"ן דאדרבא הרי חזי' דמטרח נמי טרח לזה כ' רש"י דהענין הוא כך דכל מומר לא אבד חזקתו אלא במה שהוא עצמו האבידו ומעתה התם בחמץ דהנך עוברי עבירה דרק משום פסידא השהו חמצן אמרי' דאטירחא לא קפדי' משא"כ האי מומר דשמעתין מיירי שידוע שאינו מטריח אחר היתר א"כ אמרי' דמטרח לא טרח ואמנם עיקר הראי' דלא אמרי' מי שהפסיד חזקת כשרות שלו במקצת הפסיד כל חזקת כשרות:
תוס'. ד"ה מותר מיד יל"ד דאטו דווקא בפת מיירי דלמא בשכר וכיוצא בו ואולי ד' תוס' דאפי' תערובת חמץ שנתערב כה"ג קודם הפסח מותר לר"ש אחר הפסח וצ"ע:
ואמנם דלמא מיירי במקום שיש נחתום ולכאור' א"כ הו"ל לפ' בהדיא במקום שיש נחתום מותר מיד:
ואמנם י"ל ג"כ דהנה כ' הרא"ה בבד"ה דמשו"ה בחמץ סמכי' לגמרי אעוברי עבירה ואמרי' וודאי החליפו משום דמצוי יותר ואמנם אי מיירי בנחתום דווקא אדרבא סתם נחתום אינו מצוי להחליף:
באו"ד והשתא א"ש ע' רש"א אמנם פשט ד' תוס' משום דלר"שי א"ש מיד דהרי מיד יכול להחליפו משא"כ לר"ת דמיירי שהחליפו במה שנעשה לאחר פסח א"כ מאי מיד וע"ז כ' כיון דבבצק מיירי שיעור לישה קרי לי' תנא מיד:
רש"י ד"ה לימא מסייע לי' לרבא נ' משום דק' קו' התו"ח כיון דסייע מהך דלעיל למה לי עוד סיוע והיינו יכולין לטעות ולומר דבאמת הסיוע הוא לרב אשי דקאמר הכל לאתויי מומר אלא דהא ליתא דהרי גם כותי תנן בהך ברייתא וע"כ לרבא מסייע לי' תי':
רש"י ד"ה מומר לערלות מבעט וכו' נ' כוונתו דהנה תוס' כ' דאי להכעיס פשיטא דפסולה וק' לשיטת תוס' דלהכעיס פסולה דווקא משום דאינו בר זביחה א"כ דלמא מיירי במומר לד"א להכעיס וע"ז כ' רש"י דמומר לערלות היינו מבעט וא"כ מומר לד"א להכעיס הרי קתני לה והנה הרי"ף השמיט להך דרבא נ' דסמיך אהא דפ' השולח נאמן אדם לומר פרוזבול הי' לי ואבד אלמא דאפי' להוציא ממון אמרי' חזקה לא שביק היתרא:
ואמנם באמת לכאורה מדפלפל הש"ס אהך דרבא ולא התם בהך דר"נ מ' דבשלמא התם מיירי בישראל שיש לו חזקת כשרות משא"כ רבא בשמעתין אשמעי' דאפי' במומר דלית לי' חזקת כשרות מ"מ אמרי' חזקה לא שביק היתרא. והנה הטו"ז הק' אמ"ש הרשב"א במה דנאמן לומר מומחה פלו' שחט לי פשיטא הרי אפי' גוי כה"ג נאמן כדאמרי' בביצה מעוף פלוני הם נאמן ונ' דלא דמי דהתם שייך שפיר עבידא לגלוי דיביא לו העוף וי"ל לביצה ברשות' ויראה אם דומי' לאילו משא"כ התם אפי' אם יאמר המומחה לא שחטתי מ"מ הוא יכחישנו והוה חד לגבי חד וכדכ' הירושלמי בכתובו' גבי עוברת על דת וכולהו בעדי' ע' ברא"ש שם וע"ז הוצרך הרשב"א לראי' מדמאי והטעם דמ"מ יודע שיאמינו להמומחה יותר ממנו.