ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט
בע"ה בענין שוחט ולא יצא דם פ' השוחט
הפמ"ג כ"ח הק' על המחבר כיון שפסק דאפי' הזיד ולא כסה השחיט' כשירה כ"ש לא יצא דם וע"ש שסיים ודוחק ואמנם יש להסביר התי' עד"ז בשלמא אם השחיט' היתה ראוי' לכיסוי א"כ כבר יצאה בהכשר ובמאי תפסל שוב וכמו שהק' הראשוני' על רש"י במיעוט בתרא משא"כ אם מיד לא יצא דם א"כ מעיקרא לא היתה ראוי לכיסוי והשחיטה היתה פסולה קמ"ל.
והנה הרמב"ם שפי' הטעם דס"ד קודם שחיטה הוה כמתה אצ"ל כמ"ש הפ"מ דר"ל שלא פרכסה דא"כ מסוכנת הו"ל למתני ברישא כ"א דלכאורה הי' אפשר לומר דבמסוכנת שיצא מיהת דם כמבואר במתני' לקמן סגי בפרכוס אבל הך דהא דלא יצא דם הטעם משום דביעתותא דשחיטה נתקבץ דמה על הלב וי"ל כי בוודאי כבר מתה קודם שחיטה קמ"ל דלא חיישי':
תוס' ד"ה ונאכלין ברשב"א הביא בשם ריב"א דא"צ הדחה ותמה עלי' במ"ה הרי תנן מדיח ומולח ומ"מ בחי' שתק מזה נ' דכוונת רי"בא דכאן שלא יצא דם א"כ הדחה קודם מליחה ולאחר מליחה יוכל להיות שמלחו במלחא גללניתא ובניפוץ סגי ואמנם הק' החי' רשב"א הרי עכ"פ יקח מים לבשל וי"ל דריב"א לא קאמר כ"א לקדירה ור"ל צלי קדר שהיא בלא מים לאפוקי דלא בעי' צלי אש דווקא ואמנם הרשב"א תי' שהודח שלא לדעת וק' מ"מ הא הוה סופו לרצון ואפשר דמשו"ה הוסיף הר"ן וקאמר במי גשמי' ר"ל דוודאי הופסד טעם הבשר ע"י מי גשמי' וקלקולו יתר על תקונו ולא הוה סופו לרצון. א"נ י"ל דלא ידע עד כתר ניגוב ועודהו הטל ושמה תנן מ' אבל לאחר ניגוב לא מהני תו רצון ואם גם נחלקו האחרוני' על הרמ"א במי פירות מ"מ מסתבר כוותיה דסתם מי פירות עבין וסותמין נקבי הפליטה וגריעי אפי' מלא נתן מים וצ"ע.
הוכשרו בשחיט' ע' רש"י וצ"ע נהי דשחיט' משוי לי' אוכלא הרי גם אוכל בעי הכשר ולולא ד' רש"י הייתי אומר דכשמתחיל לשחוט עושה מעשה נבילה ולולא לא הי' גומר שחיטתו היתה מטמאה ונהי דסוף שחיטה מוציאה מידי טומאה עכ"פ עלילה לקבל טומאה מסתברא שתשאר.
תוס' ד"ה והא עיפה ע' רש"י ומ"ש עלי' הגאון בה"ז ולא זכיתי להבין ד' שני' דלולא דייק הש"ס מל' נאכלין הייתי אומר דהא גופא מק' הש"ס דכיון דמתני' בידי' מיירי א"כ כל טומאת ידי' נגיעה אמנם עכשיו דדייק מל' נאכלין שפיר הק' לתוס'.
גמ'. הנ"מ בתרומה צ"ל דאי הוה ס"ד הכי לא הוה טעמי' דר"כ משום כגופו שוויי' רבנן דהרי גופו גם בחולין טמא כ"א הייתי אומר משום ביאה במקצת גזרו רבנן ודווקא במקדש דשייך ביאה במקצת כמבואר בתוס' ד"ה דכ"ע וגזרו אם יאמרו דבבית המנוגע ביאה במקצת לא שמה ביאה יאמרו גם במקד' לא שמה ביאה:
על טהרת הקודש לא ע' רש"י נ' דק' הש"ס דאס"ד גם על טה"ק כקודש דמי הרי שכיחי טה"ק טפי מטהרת תרומה דתרומה ל"ש כ"א בכהן משא"כ טה"ק שייך אף בזר דאוכל ג"כ קדשי' קלים ותרומה לא שייך כ"א בפירות וטה"ק שייך אף בבשר ומדנקט תרומה ש"מ טה"ק לית לי'.
תוס' ד"ה ג' נאכל בנזיד הדמע שאם אכל אוכלין טמאין ואף דקרא בשרצים מיירי וא"כ הוא טמא בלא"ה י"ל דר"ל אכילה בלא נגיעה כגון שתחב לו חבירו וע' ברשב"א בשם הרמב"ן כצ"ל דהרמב"ם מפ' בין בפי' המשנה בין בחיבור כרש"י דמיירי שהמקפה תרומה והשלישי של חולין הוא התבלין ולכאור' הו"מ לשנויי דמיירי שאין בו כביצה ואין מטמא בתרומה כלל ואפשר דמאן מפיס דבשלא נתן בו כביצה דווקא מיירי.
תוס' ד"ה תטמא תרומה בסו"ד שנתן בו קדש אחר תרומה לא ר"ל דנתן ממש דכבר כ' בדבור שלפני זה דכה"ג אסור כ"א ר"ל שאמר תחלה כל החבי' תרומה חוץ מרביעי' א' שאפריש לעצמי ואח"כ עשאו קדש:
רש"י ד"ה דם המת הא דלא קרי לי' דם נבילה י"ל משום בן פקוע דל"ש גבי' נבילה ודם שחיטה ג"כ ל"ש גבי' דלא אתקש שחיטה דידי' למים וא"כ דם שחיטתו אינו מכשיר ויש ליישב קצת בזה דנקט ל' זכר שהקשו תוס'.
תו"ס ד"ה דם המת הנה מה שהק' מאמרו לו ל"ק כ"כ דבסיפ' שם מוכח דהאי אמרו לו היינו ר"ש אבל מרישא דתנן דם היקז לשתיי' מכשיר א"כ מוכח בהדי' דדם מגפתו דעלמא אינו מכשיר והתם מ' בהדי' דרבנן קאמרי לה דר"ש חולק בסיפא. ובאמת מהך מתני' צ"ע עמ"ש הר"ן דס"ד לת"ק דר"ש כל דם מכשיר הרי בדם היקז בעי' דווקא ש"מ דגם לת"ק אין כל דם מכשיר.
תוס' ד"ה למשרי דמן למה דמסקו בסו"ד דל"ש כאן אין היקש למחצה משום דאשפיכה הוא דמקשי' למים א"כ היינו דווקא בפסולי מוקדשי' דס"ד ליבעי קבורה משא"כ אי אאי' בעלמא הוה קאי דלא בעי' קבורה הדרא קו' לדוכתא אין היקש למחצה.
גמ'. אנו על מי נסמוך נ' הכוונה מי נימא דר"ח מדעת עצמו פליג אדר' ואין הלכה כתלמיד במקום הרב או דלמא משום דאשכח תנא דפליג עלי' גם הוא נחלק וע"ז קאמר דוודאי משום דר"ש דנחלק לגמרי על ר' פסק ר"ח כר' לחומרא ולא לקולא.
תוס' ד"ה צרידי של מנחות יש ליישב ד' רש"י עד"ז דאפי' למ"ד צירוף דאוריי' דלמ"ד דרבנן לק"מ אפי' למ"ד דאוריית' דלמא ה"ט דגזרה תורה על צירוף משום דבקל יוכל להטמא כל מה שהוא בכלי דקדש דבקל יוכל ליתן בראשון שני או שלישי ואמנם תינח אם הוא ראוי לטומאה אבל אינו מוכשר דאינו ראוי לקבל טומאה למה נימא כלל דצירוף מהני.
בסו"ה והו"מ למנקט ואולי משום דר"ש לא נקט לה דלר"ש הרי הוכשר בשחיטה.
תוס' ד"ה ואי אשמעי' וע' רשב"א שהסביר ומ"מ קי דמתחלה הו"ל להש"ס לומר דאי אשמעי' שרץ דעיקר קרא בשרץ כ' ונ' דה"ק דע"כ הא דנקטת מת ולא נבילה כמ"ש תוס' למימר דאפי' בחמורה שבטומאות בעי הכשר וא"כ לכתוב קרא מת בהדי' ואנא ידענא שרץ ממילא:
אי ק' לי הא ק' הא עצם מן המת מטמא כשעורה וחמיר משרץ וצ"ל דהא דגם עצם כשעורה בעי הכשר הוא בכלל ד' התוס' דמאחר דבמאינו ענין ילפי' אבל אי כ' קרא דמת הו"א בשר מן המת דווקא דבעי כזית ובאמת עצם לא בעי הכשר ולכך אצטריך שרץ.
תוס' ד"ה מתיב רב יוסף ונ' דרש"י בא ג"כ ליישב קו' תוס' במ"ש דלא ניחא לי' כוונתו דאי ס"ד בעי' קרא כדכ' א"כ כי היכי דכ' מים ה"נ יתן דבעי' ניחא לי' והיכא דלא ניחא לי' ג"כ טהור מדאוריי' ואמאי רמו רבנן עלי' דין הכשר גמור דיו אם יהא כתיבת הקדש א"וו דגם בחיבת הקודש יש מדאוריי' דין הכשר גמור.
רש"י ד"ה של זבחי שלמים מכאן יש ראי' לפי' רש"י בענין סרכא דמשכא סוף ביצה ודלא כהרמב"ם בפי' המשנה שם שמפ' סרכות הריאה דא"כ מ"ש שלמים דנקט הרי גם שאר קדשים שנשחט מטריח שלא יטרף דא"כ צריך להביא אחרת.
תוס' ד"ה והבשר י"ל דהאי והבהר כ' בתר לא יאכל ומה"ט לא מלקי אעצים ולבונה כמ"ש תוס' לעיל בתחלת הסוגי' והנה בעצי' ולבונה דמ"מ לאו אוכל גמור נינהו מסתבר שלא ילקה אבל בשר גמור שהוא אוכל למה באמת אינו לוקה והו"ל למכתב הך והבשר מקמי לא יאכל אלא ש"מ אעצים ולבונה קאי.