ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט
בע"ה בענין שאר דיני כסוי הדם
מתני' במה אין מכסין י"ל דאי הוה תנא מכסין לחוד ס"ד דתנא דווקא נקט ופליג אתנא דבריי' ולהכי תנן במה אין מכסין כלומר דה"פ דרישא דדברים אלו אם מכסה בהן צריך להיות על תנאי זה זבל וחול דק ולבינה ומגופה שכתשן ותנא סיפא לפרושי רישא וסיד וחרסי' אגב לבינה וחול נקט ואולי למעוטי טיט אתי ומיושב מה דפשיטא לש"ס פ' אלו עוברין דמתוונתא אין מכסין בו והיכן רמיזא בשמעתין ולמ"ש א"ש.
ועד"ז נ' ליישב ד' הטור שכ' אין מכסין אלא בעפר והק' ג"כ הב"י מאי בעי בזה ואני אומר דלרמז ד' הסמ"ג אתא שכ' דלהכי כ' בה"ג דאין מכסין במתוונתא דהיינו ג' דפסחים משום דעפר מקרי דווקא הראוי למנות וזה רמז הטור במ"ש אין מכסין אלא בעפר דאלת"ה מהי"ת ישמיט הטור ד' ש"ס ערוך שהובא להל' בגדולי הפוסקי' ה"ה בה"ג וסמ"ק א"וו כמ"ש.
ולא יכפה עליו את הכלי יל"ד למאי אצטריך מאי עדיפותא דכלי מלבינה ומגופה שלא כתשן ונ' דס"ד לבינה ומגופה מונחי' על הדם ממש והדם נבלע בהם ורישומו ניכר ולא הוה כסוי כלל אבל בכלי יכול להניח הכלי כסוי עליו עד שיבלע הדם לגמרי בקרקע וכה"ג שפיר דמי קמ"ל.
תוס' ד"ה חרסי' ד' רש"י בשמעתין יש ליישב עם ד' הערוך דחרסי' היינו שהחזירו וראוי לעשותו טיט כי כך פי' ד' הו"א בערוך ע"כ דבטיט הלא אין מכסין ושחיקת חרסין הוא כעין חול וכיו"ב והנה הערוך הביא ראי' לפי' הראשון מרבה פ' שלח שהביאו בתוס' ובמה שדחו תוס' ראי' ר"ת מהמדרש גם ראי' הערוך נדחת.
תוס' ד"ה שחיקת מתכות לכאורה מאי מקשו כיון דר' יוסי מעגל יליף ועגל זהב הוא דהוה דלמא גם ר' יוסי בזהב מיירי אלא דתוס' לעעמיי' הוכיחו לפנינו דזהב אף שמכסין בו מ"מ אינו מגדל צמחי' וא"כ עדן ק' מאי ראי' מייתי ר' יוסי מדבר שאינו נעשה זבל אא"כ יכתתו גם למסקנא מאי ראי' מייתי ר' יוסי וצ"ל דהרי עגל נשרף תחלה וש"מ כתי' תוס' דלאחר שריפה הכל נעשה זבל.
ובד' תוס' אלו יש ליישב קו' הלח"מ למה לא מייתי הש"ס דזהב נקרא עפר מקרא דעגל דכ' ויטחן עד אשר דק לעפר והרמב"ם עשאו סניף לקחו' ועיי"ש מה שתי' וש"י אמנם בד' תוס' א"ש כיון דעגל מיירי לאחר שריפה ואז מגדל צמחים פשיטא דראוי לקרותו עפר ואמנם אנן אזהב קודם שריפה דייני' ואצטריך להביא מעפרות זהב:
והנה הלח"מ הק' עוד למאי דהרמב"ם לא פסק כרשב"ג א"כ מנ"ל למעט את אלו ולרבות את אלו ונ' דהרמב"ם בפי' המשניו' יישב שכ' דיש מן הדברים שיש להם רמז בכתוב ור"ל כגון זהב ואפר שנקראו עפר ויש מהם שבאו בקבלה ונ' דנפקא לי' זה להרמב"ם מד' ר' ישמעאל במס' סוטה שהביאו בתוס' שאמר הל' עוקרת המקרא ונדחקו תוס' בפי' אמנם ד' הרמב"ם דר' ישמעאל פליג אדרשב"ג ואפשר דה"ט דס"ל דהוה כלל ופרט ממש ודברים שמכסי' בהם הוא מטעם שהל' עוקרת המקרא.
רש"י ד"ה כלל הצריך לפרט סו"ד ולא למעוטי לגמרי כוונתו דמ"מ מיעוט ג"כ דא"כ ליכסי בכל דבר ומ"מ צ"ע כיון דהכלל צריך לפרט לידע מה הוא הכסוי מנ"ל תו למעוטי מידי מפרטא ונ' שזה שדחקו לר"ת לחלוק ע"ד רש"י ולד' ר"ת א"ש:
תוס' ד"ה שזורעי' בו והר"ן פי' כי מדבר צמחים מיהת מגדל אם נותנין בו צמחים ממקום אחר ולד' הר"ן מיושב קו' תוס' מר' יוסי דלא ימלט שהי' לא' מישראל צמחים והאיך היה מרע"ה זורה העגל לרוח הלא לדידי' יעשה זבל הנה לד' השאלתו' א"ש דנקט במדבר שורף טליתו דאלו הו"ל מידי למשחק הי' שוחק עפר המדבר ובספינה שוחק דינר אבל לגי' דידן צ"ל אורחא דמלתא ההולך בספינה יש עמו אש לבשל וההולך במדבר שרואה כל מה שיכול רק להקל ממשאו אין מן הדרך להוליך עמו אש וע"כ שוחק דינר זהב:
והנה המחבר סי' כ"ח הביא ד' הטור מי שאין לו עפר לא ישחוט והוסיף רמ"א אלא ימתין עד שיהי' לו עפר כוונתו דלא תימא מדברי' אלו מוכח דלא כמ"ש רמ"א בסמוך דיוכל להבליע בכסותו ולזה כ' רמ"א דכאן מיירי שאם ימתין חצי יום וכיו"ב יהי' לו עפר ולכך לא ישחוט משא"כ בסמוך דמיירי בהולך במדבר או בספינה דל"ש למימר ימתין והתם וודאי יוכל להבליע בכסותו.
עפרות זהב ע' ברא"ש שיישב קו' רשב"א ור"ן וכבר ביאר הב"י דבריו ונ' דלענין זה כיון ג"כ הגאון שהביא המרדכי שכ' דבשחיקת ברזל ג"כ שרי לכסות דכ' ברזל מעפר יקח ותמה הא כל מיני מתכות מעפר נקחין אמנם אדרבא היינו דק' לי' לגאון דהתם בקרא מיירי מכל מיני מתכות ולמה קאמר דווקא ברזל מעפר יקח אלא ש"מ להורות דברזל מין עפר הוא וע"ד שכ' הרא"ש גבי זהב:
ובענין קו' הש"ך על המחבר ממ"ש בלא יצא דם מותרין דמ' מתני' הא אתא לאשמועי' א"כ אמאי נקט תנא בהמה ג"כ י"ל משום ונאכלי' בידי' מסואבות נקט בהמה דלא תימא כיון דשחיטת בקר וצאן בהדי' כ' בקרא מודה ת"ק דשחיטה מכשרת קמ"ל ודע דמה שתי' הלח"מ על הרמב"ם דהרמב"ם מ' לי' דל' עפר דייקי' דהוה דבר דק ק' אכתי אמאי בקמח וסובין לא מכסי'.
בשכר שאמר אברהם ע' תו"ח ונ' דהש"ס בעצמו יישב קו' זאת דלכאורה מהי"ת בעי' דווקא מצות שיש הנאה מהן א"וו בשלמא אי להנך מצות דאיכא הנאה מהן בעוה"ז נתכוין רבא שפיר קאמר דבשכר וכו' זכו בניו לב' מצות דאי' להו מנייהו הנאה גם בעוה"ז משא"כ אי מצות בעלמא קאמר רבא וודאי יק' קו' התו"ח ולשאר מצות מהיכן זכו:
קשה גזל הנאכל נ' דפשיטא לי' לר"א בנו של ר' יוסי הגלילי שכל האגדות הללו דרשותי' הן ולהכי הציג הש"ס תחלה כ"מ שאתה מוצא ד' ר"א וכו' פשיטא לי' דאברהם קאמר הרימותי ידי אל ד' קודם שיצא למלחמה דאז דרך לידור וא"כ הו"ל לשלם גם מה שאכל:
נמרוד ע' רש"י ובעירובין פליגי בה אי נמרוד שמו ואמרפל כנוי או אמרפל שמו ונמרוד כנוי כפי' רש"י כאן ונ' שדחקו לרש"י לפ' כן דמנ"ל דנמרוד אמר הבה נבנה בשלמא אי נקרא נמרוד ע"ש שהמריד וק' היכן מצינו שהמריד ש"מ הוא אמר נבנה לנו וכו' ז"נ כוונת רש"י.
תוס' ד"ה והתניא יל"ד אכתי ע"ד רב רחומי ק' למה שבק מתני' דסוכה ופריך מבריית' ונ' דמתני' דסוכה י"ל דמיירי ביו"ט ראשון דבעי' לכם וכל שאין בו דין ממון לא מקרי לכם כמו שהאריך בזה הריטב"א פ' לולב הגזול ולהכי מק' משופר דלא בעי' לכם ומשני דבאמת דיעבד יצא ומק' מלולב דפסיק ותני אפי' ביו"ט ראשון דבעי' לכם ובוודאי אפי' דיעבד לא יצא ודכוותי' בשופר אפי' דיעבד ודחו לי' דלמא לולב ביו"ט שני מיירי דיצא בדיעבד ומייתי בתר הכי מבריי' ועיקר קו' משופר:
והנה מה שנתקשה רש"א למה לא תי' תוס' גם לר"ת דאשרה דומיא דעיר הנידחת תנן צ"ע בשלמא אי באשירה של נכרי ל"ש כתותי מכתת היינו דלא הוה דומיא דעיר הנידחת משא"כ לפום ד' ר"ת דגם בעכו"ם שייך כתותי קודם ביטול שפיר הוה דומיא וכן מה שהעיר הרש"א מד' תוס' יבמות שכ' אפי' נקצץ ע"כ גם לד' דהכא צריך לפ' כן דאל"כ מאי פשיטא להו דע"י קציצה נתבטל דלמא קצצו ישראל דלא מצי מבטל אלא דלא גרע מע"א שנשתברה מאלי':
ומה דעלה ע"ד המק' דלא יתקע היינו אפי' דיעבד היינו דק' לי' אי דיעבד יצא לכתחלה אמאי לא הרי רבא ג"כ קאמר מכסין אפי' לכתחלה ולד' התרצן כבר פי' רש"י משום דמאוס:
והנה הרמב"ם כ' מכסין בעפר עיר הנידחת וביאר הכ"מ משום דמצות לאו ליהנות נתנו והלח"מ פי' ד' הרמב"ם כס"ד דאעפר עפרא קאי וצע"ג וסבור הייתי לומר דק' לי' להלח"מ מ"ט נקט הרמב"ם עיר הנידחת ולא נקט עפר ע"א וע' בתו"ח בזה א"וו ד' הרמב"ם דבע"א אין מכסין לכתחלה וק' א"כ אמאי בעיר הנידחת מכסין א"וו אעפר עפרא קאי אלא דזה אינו דמ' לי' להרמב"ם בע"א שייך מאוס אף בכסוי הדם ולהכי לכתחלה אין מכסין אבל בעיר הנידחת דלא נעבד אפי' לכתחלה מכסין בו וכפשט ד' תוס' וד' הלח"מ תמוהין.
ודע דהא דאצטריך קרא לעפר עפרא לא מ' דקרקע עולם קאמר דאפי' בע"א לא נאסר ומהי"ת אצטריך קרא א"וו לתלוש ובסוף חברו ואפשר משו"ה קרי לה הש"ס עפר עפרא ולא קרי לה עפר קרקעה כמו שכ' רש"י.
ומ"ש תוס' דבגט חמיר נ' דהכא רק מונח עפר על חבירו אבל איננו גוף א' ממש משא"כ התם הוה גוף א' ממש ותלמיד א' השיב דהכא אם יחברו יהא כבתחלה משא"כ בגט וסברא נאה ומתקבלת היא. הדרן עלך פ' כסוי הדם נוהג בארץ:
ונתחיל לבאר פ' גיד הנשה:
בעזר ישועה ונחמה לנו בקרוב יירץ:
בעזר לעמו הוא מגן ומחסה:
מוקדשין פשיטא הנה לקמן פ' שילוח הקן באמת קאמרי ר' אבון ור' מיאש' דשלא לצורך ר"ל אגב אחרינא אתניי' ונ' דש"ס דסוגיין ק' לי' א"כ למה לא תנא בבב"ח ג"כ הכי וד' ר"א ור' מיאשא כמ"ש תוס' ר"פ כל הבשר דמה דשייר במתני' פריש בבריי':
רש"י דאי' גיד יש בו משעה שנוצר יל"ד לאיזו ענין כ' רש"י הכי כן ונ' דק' לי' דלמא מיירי מתני' שהקדיש וולד במעי בהמת חולין ולא מבעי' למ"ד אדם מקדיש דשלב"ל אפי' למ"ד אין אדם מקדיש כיון שהיא מעוברת עכ"פ חל ההקדש ונהי דהו"ל מחוסר זמן אי' עביד אבל קדוש מיהא הוה ואשמעי' תנא דאין גיד חל עלה וע"ז כ' רש"י דס"ל השתא דאי' גיד משעה שנוצר וא"כ ההקדש בא ע"כ אח"כ והיינו דפריך משום דאקדשי' וכו':
תוס' ד"ה יש בגידין הנה הר"ן תי' דמוקדשין הוה אי' מוסיף ג"כ דאסור בהנאה וליכא למ"ד דגם במוסיף אין אי' חל על אי' כ"א ר"ח ולא בעי הש"ס לאוקמי מתני' כר"ש ויש להוסיף על דברי' דמאחר דכר"ש גופי' לא מצי לאוקמי מתני' דהרי ר"ש ס"ל אין בגידין בנו"ט והיינו צריכין לומר דתנא דידן לענין אין אי' חל על אי' סבר כוותי' והא לא רצה הש"ס למימר דאיכא עוד תנא דסבר כר"ש אמנם מד' תוס' מ' דלא חשבו למוקדשין כ"א חמיר וכולל ולא מוסיף מ' דס"ל כד' הרמב"ם במס' כריתות בנקודה נפלאה שם דאי' הנאה לא מקרי מוסיף:
רש"י ד"ה אם יש בנו"ט שיערו חכמים כל נו"ט בס' כוונת דברי' דלא תק' לך היאך שייך בגיד נו"ט דהיינו טעימת קפילא דהרי כל עיקרו של גיד נחלקו עליו אם יש בו נו"ט והיאך נסמוך על קפילא לזה כ' רש"י דשיערו חכמי' בס' ולס' קרי תנא נו"ט:
ויע"ל דד' רש"י כר"ת דהש"ס דייק מל' גיד דע"כ גיד ממש קאמר ולא שומן הגיד דתנא לא קרי לשומן גיד אלא די"ל דמל' נו"ט ע"כ מוכח דאשומן קאי דהתם איכא למיקם אטעמא לזה כ' רש"י דמל' נו"ט אין ראי' דס' קרי לה תנא ג"כ נו"ט ובענין קו' תוס' על ר"ת ע' רשב"א ויע"ל דאי קאי הכי אשומן הו"ל לתנא למתני אם יש בו משא"כ ל' בה מ' דקאי אגיד:
והנה תוס' הניחו בסוגי' בקושיא מהא דר"י דתולש והרשב"א יישב דאי' דמלתא תלי וקאי אינו חל אאי' שהוא עכשיו ותוס' לא מ' להו לחלק בכך אף שתוס' בעצמן כ' לקמן כעין סברא זו התם עדן לא חל האי' משא"כ הכא האי' לפנינו אלא שיוכל להנתק:
גמ' אלא הכא בוולדות קדשים וקסבר נוהג בשליל יל"ד דתחלה הו"ל למימר דקסבר וולדות קדשי' במעי אמן וכו' דליפתח במאי דסיים ונ' דוודאי יותר סברא דחמור חל על קל מדנימא קל חל על חמור ומעתה עיקר רבותא דנוהג בשליל דאי' גיד וודאי אינו חל על מוקדשי' ואמנם גם הא ס"ל לתנא דידן דוולדות קדשי' במעי אמן וכו' וא"כ אפי' חמור על קל י"ל דס"ל דאינו חל, וע' ברש"י ותמצא דלשונו דייק הכי דעיקר רבותא דאין גיד חל על מוקדשין ואפ"ה נוהג משום דנוהג בשליל: