ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט
בע"ה בענין שאר דיני או"ב.
לענין דינא תנן ע' רש"י ודבריו צריכין ביאור דמהי"ת אם שני' רוצין לא יהא השני רשאי לשחוט ולולא דבריו הייתי אומר דס"ד כיון דהראשון רשאי לשחוט אין השני יכול לאסור עליו ואפי' שחט ראשון אם אח"כ הראשון שוחט חל האי' למפרע על השני קמ"ל דלענין דינא תנן ומד' תו"ח למדתי דס"ד דשדו רבנן אי' אלוקח שני אמנם לפי מסקנת ד' רשב"א דבאמת אין הלוקח שני צריך לחקור אם הראשון שוחט א"ש טפי דס"ד צריך לחקור וכד' ר"ת דפרה סתמא לשחיטה קאי קמ"ל דלא והיינו דנקט פרה דאפי' בפרה אם קדם השני זכה ולא עבד אי' כלל ומ"ש רשב"א בשיטת ר"ת דלהכי נקט פרה ולא נקט שור כוונתו דאין לדייק דמתני' דנקט פרה לאפוקי מחנניא כ"א דנקט פרה לאשמועי' דלאו למלאכה עומדת.
ודע דמ"ש הרא"ש בלקחו משני' ל"ש דין זה ר"ל דגם אותן שני' לא לקחו מא' כ"א שותפין שחלקו וכיו"ב וע' ש"ך במ"ש דגבי או"ב ל"ש להשביח מקחו והטו"ז רמז דשייך נ' כוונת הטו"ז דאם חושב הגוי שקונה למלאכה ולמלאכה וודאי עדיף אם ובנה.
אמנם מ"ש הרשב"א דבלח יצאה מידו לא מהני להשביח כדדייק הש"ך מדבריו נ' הטעם דלא תלי' בלהשביח מקחו אלא היכא דשכיח אז תלי' בשכיח כגון גבי ערלה אבל הכא דעכ"פ לא שכיח להשביח מקחו היכא דעדן בידו לא תלי'
וע' נו"ב מה"ת יו"ד סי' ח' הביא הרב מהר"ש קו' הצל"ח למה באו"ב לא הוה דשיל"מ ורצה הרב לדמות דין זה להך דמרדכי דגיגי' וכלומר דמיירי שנתערב קודם שחל אי' או"ב ודבריו צ"ע דבההיא דגיגי' כיון דאזלי' בתר ביטול אין כאן איי כלל ומאי יהא דשיל"מ משא"כ הכא דמדאמרי' נכבשינהו וכו' ע"כ יש כאן אי' וכיון דאי' יש כאן הו"ל יל"מ וצ"ע.
רש"י ד"ה סופג את הארבעי' דחד לאו וכו' כוונתו דלא תימא בנו ואותו לאו אחרינא הוה והו"ל כהא דתנן יש חורש תלם א' וחייב עלי' שמונה לאוין לא היא דבנו ואותו לאו חד עם או"ב:
רש"י ד"ה דאע"ג דגופין מחולקי' וה"ה לרישא כוונתו לד' תוס' דלא תימא שאני רישא דליכא שמות מוחלקי' דא"כ היכי מדמי לי' הש"ס לב' זיתי חלב דהתם ג"כ ליכא שמות וכ"ת הש"ס גופא מנ"ל לזה כ' רש"י דמתוספתא דדייק לה וע' בר"ן במתני' שלא פי' כן והק' התו"ח עליו מתוספתא ולא ידעתי למה לא הקשה עליו ממאי דמסיק הש"ס דה"ה בב' זיתי חלב פליג סומכו' א"כ ש"מ דלא תלי' כלל בשמות וצ"ע נ' הא דנקט הש"ס ב' זיתי חלב משום דבשבת פ' המצניע אשכחן פלוגתא בהא:
רש"י ד"ה בב"א חטה וחרצן שעורה וחרצן ע' רש"א י"ל דרש"י בא להוציאינו מב' טעיות חדא דלא נימא דכה"ג הוה גופין מוחלקין ועוד דלא נימא כה"ג אפי' לר' יאשיהו חייב כיון דעכ"פ זרע בב"א חטה ושעורה וחרצן אא"כ למה קאמר לאפוקי מר' יאשיהו לימא אדרבא דכר' יאשי' אתיא אלא ש"מ דגם כה"ג לר' יאשיהו פטור.
תוס' ד"ה ולאפוקי ולהכי לא מצי לאוקמי וכו' בדברי' מובן למה לא קאמר איפכא דדווקא שני מיני כלאי' לוקה ב' אבל אחדא לא לקי וכר' יאשיהו אתיא אא"כ למה נקט כלאי' כלאי' דמ' בב' פני' לכה"פ הרי גם ביד א' לוקה דווקא אבל מיני' אלא ש"מ לאפוקי מדר' יאשיהו.
רש"י ד"ה בד' פרקים בסו"ד שמא נשחטה נ' כוונתו דלא תימא דבד' פרקים כיון שהודיע המוכר ללוקח אמה מכרתי אף דיודע הלוקח שעדן לא שחט לוקח ראשון אסור לו לשחוט לזה כ' רש"י דגם בד' פרקים אם קדם השני זכה אלא דצריך לברר שמא נשחטה שלא יבוא לידי אי' משא"כ בשאר ימות השנה.
וכ' עוד רש"י שדרך ישראל לעשות סעודות מבואר מדבריו דהטעם משום הסעודה וכן קאמר הש"ס בע"א בהדיא דהתם דלסעודה סגי בחד יומא ויש לתמוה על רש"י בע"א שם שכ' דבכולהו הטעם משום קרבנו' לבד מר"ה דהטעם משום סעודה וק' הרי הש"ס מפ' התם בהדי' דמשום סעודה ועוד כיון דבר"ה ע"כ משום סעודה ולמה פי' בשאר יו"ט משום קרבנו' ונ' דרש"י דהתם קשי' לי' ע"ד המק' האיך עלה על דעתו להק' מסעודה להקרבה ולזה פי' בס"ד שם דהטעם דהוה ס"ל למק' באידך משום קרבנות אבל למסקנא באמת הכל משום סעודה.
רש"י ד"ה יו"ט האחרון בא ליישב מדוע יו"ט אחרון ולא ראשון ומ"ש שחביב פי' בתוס' ע"א שם מתני' אבל י"ל ריוח ע' רמב"ם מה שפי' וצריך להבין קצת לדבריו סוגי' דע"א וביותר יקשה לפ"מ שפי' הרמב"ן דר' יודא אעיוה"כ לחוד פליג האיך יתרץ סוגי' דע"א דמבואר דבכל יו"ט סגי חד יומא וצ"ע:
וע' ברא"ש ד' רב אחאי פי' דרב אחאי בד' פרקי' קאסר למזבן מן גוי והנה עפ"י ד' הרא"ש דהלוקח סומך אפי' בד' פרקים על ספיקא והמוכר אינו יכול לסמוך י"ל דה"ה בשאר ימות השנה אם המוכר שחט האם או מכר לשחוט ג"כ צריך להודיע ללוקח ומד' הרא"ש למד הטור כן כמו שהגי' הדרישה בדברי הטור אמנם לרב אחאי כיון דהלוקח לא שאל וודאי אינו לוקח לשחוט אין על המוכר להודיע כלל חוץ מד' פרקים אלו דהלוקח סומך על המוכר
אין, לו ללוקח הוסיף רש"י בו כוונתו דלא תימא אם יש לו ללוקח צריך לשלם כנגד חלקו בהיזק הטבח לזה כ' רש"י דדינר שלו מפסיד ותו לא.
גמ'. הולך ושוחט ואינו נמנע כלומר שאין חיוב על הלוקח לשאול פי המוכר.
למטרח בי חתני' אולי בטלו בזה"ז המנהג משום שאז"ל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות ולכך ביטלו כל סעודת חתן.
רש"י חוב הוא לו יל"ד הרי הוא עומד וצועק שצריך לבשר ונתן כבר הדינר לטבח ולכאורה ה"מ לפ' משום דאם מת מת ללוקח אא"כ גם בד' פרקים הוה חייב ולזה כ' רש"י דבשלמא בד' פרקים הזכות יותר מן החוב אבל בשאר ימות השנה דהוצאת הבשר לא הוה זכות כנגד החוב:
רש"י ד"ה ומ"ט אמרו בסו"ד אבל סתם מושך נ' כוונתו דהכא דלא שייך מושך לביתו דהרי משום דינרו לא ימסור לו הטבח שור שוה אלף זוז וא"כ גם במשיכה שייך שמא יאמר לו וכו' שבקוה רבנן על דין תורה:
רש"י ד"ה לילה הולך דכ' וכו' כלומר מהא דקדשים נאכלין ליום ולילה ליכא למידק דגזה"כ הוא כי היכי דשלמים נאכלין לשני ימים אלא דקרא סותר עצמו מהא איכא למידק:
רבי אומר לרש"י דלא פליג רבי הו"ל למתני אמר רבי אמנם לד' הרשב"א בשם ר"ח א"צ לד' בן זומא לרבי דמיום המיוחד היינו שבת ילפי' ג"כ דיום הולך אחר הלילה א"ש ל' רבי אומר וע' בחי' ר"ן שהביא ד' ר"ח בשלימות ובחי' רשב"א חסרי' דברי ר"ח ואין להם מובן:
הדרן עלך פ' אותו ואת בנו : ונתחיל לבאר פ' כיסוי הדם נוהג: בעזרת מרחם עלינו כאב על בנו: בעזרת עמו כצאן יוסף נוהג:
כסוי הדם נוהג בארץ וכו' פי' רש"י משום דבעי' למתני בחולין וכו' ויל"פ הא הש"ס פי' שילוח הקן קאמר דאגב או"ב וראשית הגז נקט באינך ונ' דק' לי' לרש"י מ"ש כסוי הדם מבב"ח דבב"ח לא תנן איידי אינך ובכסוי הדם תנן לזה פי' רש"י דהואיל דבעי למתני בחולין וכו' סד"א דכי היכי דבהא יש חילוק בין כסוי לאו"ב ה"נ בענין ארץ ובית לזה קתני בהדי' דלאינך אין חילוק אמנם כ"ז משום דבאינך כולהו תנן ואלה מהי"ת למטעי נמצא דד' הש"ס פ' שילוח וד' רש"י חדא נינהו.
בע"ה בענין שחיטה שאינה ראויה פ' כסוי הדם
השוחט ונמצא טריפה נ' דלרבותא תנן לא מיבעי ידע ששוחט את הטריפה פשיטא דלא בעי כסוי לרבנן אלא אפי' סבר בשעת שחיטה דכשירה אעפי":
פטור למפרע ממצות כסוי.
והנה ד' הב"ח מדנקט הטור סי' י"ח דמצא פגומה לאחר שחיטה נבילה ולא קאמר ס' נבילה ש"מ דלא בעי' כסוי וק' לי א"כ גם לענין או"ב יהא מותר לשחוט ואמאי לא אשמעי' הב"ח רבותא טפי אמנם נ' לי לדייק לענין כסוי הדם מד' הטור סי' כ"ח דתחלה כ' דצריך לבדוק הסכין והסי' קודם כסוי ואח"כ כשהביא ד' בעל העיטור דחי' צריך לבדוק הריאה כ' דבס' טריפה יכסה בלא ברכה ולמה לא כ' זה גבי בדיקת סכין דאם מצא לאחר שחיטה פגומה יכסה בלא ברכה ומדרבא נקט לה עם סי' בחד בבא איוו דד' הטור לענין כסוי דלא יכסה כלל ומ"מ לענין או"ב וודאי אסור לשחוט והטעם לחלק לענין כסוי בין ס' טריפה לס' פגומה דמיד אחר שחיטה חל חיוב הכסוי והבדיקה אינה כ"א מדרבנן ומה"ת אין כאן ס' כסוי כלל אלא דאם מצא וודאי טריפות אגלאי מלתא למפרע דלא איחייב בבדיקה משא"כ בס' טריפות הו"ל לגבי חיובא שנתחייב מקמי בדיקה כאינו יודע אם פרעתיך משא"כ ס' פגומה דהו"ל ס' אם נתחייב כלל כה"ג לא מחייבי' לי' מספיקא וע' בזה עוד לפנינו אי"ה בענין שחיטת חש"ו:
והנה הק' רש"ל למה בשחיטה מברכין חף דלא ידעי' אם תהי' כשרה או לא ונ' לתרץ ע"ד שכ' רש"י בסוגי' דרוב להשיב ע"ד רבותי' שרצו לאסור בנאבדה הריאה והשיב רש"י אתמול אכלנו מחלבה והיום נחזיקנה בטריפה ומעתה ה"נ אם תאמר דמחשש ס' טריפה אינה אוסר לברך על השחיטה מה נשתנה ברכה זו מאכילת חלב שסמכת בה על הרוב בשלמא לאחר השחיטה דלא נברך על הכסוי קודם בדיקה היינו משום דנהי דסמכ' ארובא מ"מ היכי דאיכא לברורי מבררי' משא"כ קודם שחיטה דל"ש עדן איכא לברורי הוי תרתי דסתרי וכד' רש"י.
והשוחט לתוך חוט הלבן שאלתי פי שוחט מומחה והשיב שנהגו כהעט"ז לכסות בלא ברכה וג' הטעם דאי אמרת יכסה בברכה לא יתקיים האיסור ביד השוחטין ויקילו בי':
והשוחט חולין וכו' בפני' כ' הכ"מ דהרמב"ם השמיט קדשים בחוץ דלא נטעי ונימא דבקדשים בפנים יש כסוי ובאמת כבר כ' הרמב"ם דאינו נוהג כלל במוקדשין אלו דבריו וצ"ע א"כ האיך נטעי כיון דקאמר כן לעיל בהדי' ועוד עדיין למה שבק הרמב"ם שוחט לע"א ולזה נ' כיון דכבר הקדים הרמב"ם אינו חייב בכסוי אלא על שחיטה המתרת באכילה שנא' אשר יאכל לא הי' צריך לפ' מידי אלא דבהני דפי' יש בכולהו רבותא בנמצא טריפה כמ"ש דס"ד הואיל מעיקרא הוה שחיטה ראוי' וכבר נתחייב וחולין בעזרה הא גופא קמ"ל דאף בחיה שייך חולין בעזרה וחיה ועוף הנסקלין דסקילת שור דכ' בקרא לאו דווקא ואף דכל דיני' אלו מפו' ברמב"ם במקום אחר מלתא אגב אורחי' קמ"ל:
כ' רש"י חי' ועוף הנסקלין שנגמר דינן ושחטן נ' שכ' כן דלא תימא דלעולם מתני' מיירי בנסקלו ומ"מ הוה שחיטה ע"ד שארז"ל גבי שעיר המשתלח דחייתו זו היא שחיטתו ולזה כ' רש"י דגבי כסוי הדה וודאי לא שייך זה כיון דשחיטה בעי' וכל דלא הוה שחיטה לכ"ע פטור מכסוי ואפשר דה"ט דלא משני לעיל דעריפתו זו היא שחיטתו דא"כ גם בשור הנסקל ה"פ וא"כ גם בכסוי הדם ה"פ ובכסוי הדם וודאי דלא חייבה תורה כ"א על שחיטה:
וכ' עוד רש"י ואף דבכסוי לא כתיב שחיטה אשר יאכל כתיב נ' דכ"כ ליישב קו' התו"ח שהק' כיון דר"ש יליף מטבוח טבח ל"ל אשר יאכל בכסוי הדם אמנם לד' רש"י א"ש דאי לאו דכ' אשר יאכל לא ס"ד כלל דבכסוי הדם בעי' שחיטה ואפי' אנחירה היינו מחייבי':
תוס' ד"ה ור"ש ויל"ד לחזקי' דס"ל דיאכל הנאה מ' אכתי לימא דסגי בהיתר הנאה ונ' מכאן ראי' למ"ש תוס' בפסחים בשיטה דחזקי' ור"א דחזקי' לית לי' דר"ש מדאוסר ר"ש גי"ה בהנאה ע"ש אלא אש"ס יק' למה לי' לשנויי פרט לעוף טמא לישני פרט לאי' הנאה וצ"ל דהש"ס בעי לשנויי גם לר"א דלא מחלק בין יאכל לתאכלו ומ"מ מדקיי"ל בכסוי הדם כר"ש דדריש לא יאכל אשחיטה שאינה ראוי' והיינו דלא כחזקי' יש ראי' מכאן דהל' כר' אבהו:
תוס' ד"ה אימר תיהני לי' כבר העיר החי' ר"ן דרש"י במ"ש עובר לאו ירך אמו רמז לד' תוס' וזה נ' כוונת ד' רש"י שהעיר ב' פעמים דקאמר הש"ס לא תיבעי שחיטה דהש"ס הכא קאי בשיטת רבא דהשוחט טריפה ומצא בה בן ט' חי יש לו שחיטת עצמו ולהכי קאמר הש"ס ל' תיבעי שחיטה ואמנם לאיזו ענין העיר רש"י ע"ז אמנם כוונתו דהש"ס דנקט דווקא בן ט' חי משום דהתם לא שייך עובר ירך אמו אמנם כ"ז לרבא דס"ל ניתר בשחיטת עצמו אבל לר' אמי דס"ל דגם בן ט' אין לו סי' בפ"ע א"כ גם בן ט' ירך אמו הוא לרבנן ומאי קמ"ל ר' יוחנן ומשו"ה דייק הש"ס ל' תיבעי למימר דשחיטת עצמו וודאי מהני:
בסו"ד, וי"ל דלכל מילי וכו' אא"כ צ"ל דדווקא רישא דלא לכל אר"מ קאי אליבא דר' אבל הא דלא לכל אר"מ לא קאי לר' דאי ר' גם בחולין בעזרה כר"ש סבר אין מקום לד' תוס' ומה"ט הקשו ג"כ דלמה לא דייק מאו"ב משא"כ אי קאי לר' הרי ר' באו"ב סבר כר"מ וע"כ מחולין בעזרה אצטריך למידק אמנם הרמב"ם נ' דק' לי' קו' תוס' לידוק מאו"ב וגם לא מ' לי' דרישא דד' ר' יוחנן קאי לר' וסיפא קאי לר"ש ולזה ס"ל דר' גם בחולין בעזרה פסק כר"ש וא"כ כי היכי דקיי"ל בכסוי הדם כר"ש משום דר' ס"ל כוותיה ה"נ בחולין בעזרה ול"ק קו' הלח"מ ואי מתני' דבבריי' נשנה בל' חכמים הך בריי' לא ר' תניי' משא"כ מתני' דר' תני לה ואנן בתר ר' הוא דגררן.
חנינא. בני די לו בקב חרובין כ' רש"י בצער ובצמצום כלומר בקב היינו בצמצום וחרובי' היינו בצער.