ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט
בע"ה בענין רוב מצויין
רש"י ד"ה מומחין ויודעי' ע' ראש יוסף שהגי' יודעין בלא ויו והאי בד"א פרושי קמפ' וכן מ' לכאורה לקמן בל"ב דהאי מוחזקין ע"כ הינו ששחט לפנינו ואפ"ה קאמר הש"ס בד"א ש"מ פרושי קמפ' ואמנם מ"מ נ' דא"צ להגיה דבערוך פי' ל' מומחה מן ומחה על כתף ים כנרת פי' מיושב וא"כ ל' מומחה היינו שהתקין עצמו לכך דהיינו שלמד וע"ז קאמר הש"ס דבמה שלמד לבד לא יספיק כ"א שיודעין בו ג"כ שיודע לומר ה' שחיטה וז"ש רש"י מומחין ויודעין כלומר לא שלמדו לבד כ"א ג"כ ויודעין וכ"ת א"כ במוחזקין לקמן מא"ל י"ל דהנה מוחזקין ר"ל שלא יתעלפו ומעתה סד"א אדם שיודעין בו שהוא אמיץ לב שלא יתעלף אפי' אם יראה מה שיראה סד"א דסגי בהכי קמ"ל דווקא ששחט לפנינו וכו':
רש"י אעפ"י שאין מוחזקין בסו"ד ויודעין לאמן את ידיהם הנה לקמן במוחזקין מבואר בגמ' דהיינו שלא יתעלפו לחוד ונ' דהיינו דלקמן דאמרי' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ומכ"ש שיודעין לאמן ידיהם אבל השתא דמיירו במומחה שיודעין בו שיודע לומר ה' שחיטה אבל מיודע לאמן ידיו לא מיירו ש"מ דזה בכלל מוחזקי'. גמ' יודע לומר ה' שחיטה ע' טו"ז יו"ד סי' א' מ"ש בזה ולי נ' דיש אשר מעצמו אין משנתו סדורה בפיו אלא דאי מדכרו לי' מדכר וזה לא סגי כ"א שיודע מעצמו לומר ה"ש.
תוס' ד"ה ואם שחט יל"ד דעכ"פ אמאי לא מייתי הש"ס הכא מי לא תניא כשם שמק' על ר"נ א"ר לקמן ונ' דארבינא לק"מ כיון דאיהו ס"ל חולין שנעשו על טה"ק לאו בטה"ק דמי וא"כ לא מצי לפרושי מתני' כרבה בר עולא ולאביי ורבא ורב אשי ק' וכולן ע"כ מוקים מתני' בהכי דלית לי' לתנא רו"מ מומחין משא"כ לר"נ לקמן לא רצה לשנוי כדרבינא ס"ל דהרי ר"נ באמת ס"ל לקמן רו"מ מומחין והא דמייתו ברייתא היינו משום דבעי להק' גם ארב ולעולם עיקר ק' אר"נ:
אמנם אי ק' הא ק' הרי פי' רש"י לקמן דלמאי דמסקי' דר"ח ור"י לא פליגי כ"א באשפה שבבית ליתא למאי דס"ד דברוב מצויין פליגי וכן מוכרח לכאורה וא"כ היאך מצי רבינא סבר דתנאי פליגי וצ"ע. ונ' דקו' זו של תוס' ק' לי' לראב"ן שהביא הב"ח סי' א' ומשו"ה ס"ל דע"כ גם רבינא אי' לי' דרו"מ אצל שחיטה מומחין הן אלא דס"ל דצריך למרדף אבתרי' וא"כ גבי מצא תרנגולת שחיטה דל"ש למרדף שפיר מודה רבינא תוס' ד"ה דליתא קמן הנה לכאורה היאך יתכן דבאחרי' רואין חש"ו שחיטתן כשירה וגדול שאינו יודע שחיטתו פסולה וצ"ל דאם אתה מתיר לאכול משחיטתו לא ידעו העולם שהוא משום אחרי' רואין כ"א יסברו שידע ואי מחר שוב אתא אינש מעלמא שוב יתנו לו לישחוט אפי' בלא אחרי' רואין דיסברו רו"מ א"ש מומחין וכיון דרבינא לי' לי' רו"מ וכו' שפיר חייש להכי אבל להאי גברא גופא וודאי ליכא למיחש כיון דיודע דידעו בי' דלא גמיר כולא האי לא חציף אינש ואמנם כ"ז לרבינא דלי' לי' רו"מ וכו' משא"כ לר"נ לקמן דאית לי' רו"מ וליכא למיגזר כה"ג וא"כ וודאי דלא גרע לא גמיר מחש"ו שפיר פריך הש"ס פשיטא:
גמ' ב' וג' נ' דנקט הכי משום דתליא בפלוגתא דר' ורשב"ג ביבמות ונדה אי בתרי זימני הוה חזקה או בתלתא זימני ונקיט שתים לר' וג' לרשב"ג ולהכי נקט רש"י לעיל ג"פ משום דלדינא קיי"ל כרשב"ג:
רש"י ד"ה מומחין הלכך לא בעי למבדקי' ע' רש"א ונ' סברת ב"י דאי כד' רש"א ורש"י ארישא קאי הכי הו"ל למימר הילכך לא בעי למידע אי מומחה הוא ומדקאמר רש"י לא בעי למבדקי' ש"מ דס"ל דאבודקין אותו פליגי וכד' בעל העיטור והנה סברת בעל העיטור נ' משום דס"ל כ"ז שהבהמה בחיי' בחזקת אי' עומדת אמרי' סמוך מיעוטא דאינן מומחין לחזקת אי' אמנם אחר שכבר נשחטה אמרי' הרי שחיטה לפניך וכיון דאין כאן ריעותא נסתלקה החזקה וכד' הרי"ף כאן. ואמנם מה דכיילו הפוסקי' ד' בעל העיטור עם ד' הרז"ה בחדא מחתה הוא תמוה דלהרז"ה אפי' לכתחלה א"צ בדיקה:
נמצא כללן של הפוסקי' עד"ז לד' הרז"ה א"צ בדיקה כלל בין קודם שחיטה בין לאחר שחיטה ולד' בעל העיטור קודם שחיטה צריך בדיקה ולאחר שחיטה א"צ בדיקה ולד' הגאוני' וכן מורין ד' הרי"ף קודם שחיטה א"צ בדיקה ולאחר שחיטה צריך לכתחלה בדיקה וד' תוס' י"ל כהרז"ה או כהגאוני' אבל כבעל העיטור כלל לא וד' הרא"ש דד' תוס' כהרז"ה ואמנם בד' הרמב"ם פי' הב"י בכ"מ דס"ל כתרתי לישנ' דרבינא ובב"י הסכים דעתו לד' הגאונים וזה באמת ק' מאוד להלום בד' הרמב"ם ולזה נ' כדבריו בכ"מ אלא ע"ד אחר קצת דהרמב"ם ס"ל כתרתי לישני דרבינא משום דהוא בתרא אבל לכתחלה דווקא ואמנם דיעבד סמכי' אבריי' דלקמן דאמרי' רוב מצויין כמו שהביא הרמב"ם הך ברייתא וכמ"ש לעיל דע"כ למסקנא ל"ש לומר כתנאי:
ואמנם במ"פ רבינא והנך אמוראי הנה בל"ב י"ל עד"ז דרבינ' נהי דס"ל רו"מ א"ש מומחין הם מ"מ ס"ל כיון דאיכא מיעוט אינם מומחין א"כ בשלמא אם הוא מוחזק שלא יתעלף כלל שפיר סמכי' ארוב מצויין משא"כ אי איכא למיחש שמא נתעלף מאי אמרת אי נתעלף כיון דמומחה הוא הוה אמר ולמיחש שלא ידע שנתעלף להא שפיר קאמרי לעלופי לא חיישי' ואמנם דלמא הוא מהמיעוט שאינן מומחין ולהכי לא קאמר שנתעלף והנך אמוראי א"ל אי משום מוחזקין קאמר תנא וא"כ אפי' במומחה גמור דינא הכי והתם וודאי לעלופי לא חיישי' ואמנם בל"ק במ"פ והנה ד' הר"ן דטעמא דגאוני' משום דרוב מצויין הוה מיעוט המצוי כמו בריאה וצ"ל דהא דדיעבד כשר ולא אמרי' סמוך מיעוט' לחזקה והיינו כמ"ש הרשב"א בתו"ה דכה"ג ל"ש סמוך מיעוט' מתרי טעמא שכ' שם ריש ה' שחיטה וא"כ שפיר פליגי רבינא והנך אמוראי בהנך סברות של הרשב"א רבינא לית לי' הנך סברות ושאר אמוראי' אית להו ואמנם הרא"ש שכ' לקמן בסוגי' דרוב דמשו"ה לא אמרי' סמוך מיעוט' ברוב מצויין משום דהמיעוט הוה מיעוט' דמיעוט' וא"כ אמאי מסכים כאן עם הגאוני' דצריך לברורי ונ' דהנה כבר העיר בזה הראש יוסף לקמן דלכאור' רוב מצויין הוה רובא דתליא במעשה ואמאי סמכי' עליו והנה לכאורה למ"ש רש"י לקמן י"ב דטעמ' דרוב מצויין משום דאין אדם שוחט אא"כ מומחה והיא סברת רא"ה בבד"ה אף שהרשב"א השיג עליו מ"מ הסברא לכאורה אמיתי דכל אדם אית לי' חזקת כשרות וכיון דיודע דהשוחט צריך לידע הדינין ממילא אינו שוחט אא"כ יודע א"כ לכאורה מטעם חזקה אהני רו"מ אף דתליא במעשה אלא שיש להשיב הא וודאי שלמד אמנם הוא סבר דיודע ואמנם לולא בדקי' לי' ויאמר על לאו הן ועל הן לאו אמנם כיון דעכ"פ אהני לן חזקת כשרות דוודאי למד שוב מהני לן רו"מ א"ש מומחי' הן דהיינו רובא דמציאות ולא איצטרך חזקת כשרות כ"א דלא ליהוי תליא במעשה ושפיר סמכי' ארובא אמנם האי חזקת כשרות י"ל על ב' פני' י"ל משום דכל אדם נולד בחזקת כשרות והא ליתא קמן בסוגי' דמול זה איכא חזקת שלא למד משנולד אמנם יש חזקה אחרת רוב בני אדם כשרי' וא"כ שוב הו"ל מיעוט אינם כשרים ואמרי' סמוך מיעוטא לחזקה זו סברת רבינא אמנם אמוראי דפליגי עלי' ס"ל דמיעוט שאינם מומחין הו"ל מיעוטא דמיעוט' ובמיעוט' דמיעוט' אפי' תליא במעשה מהני וא"כ ל"ד לחזקת כשרות כלל ול"ש סמוך מיעוט' וכמ"ש הרא"ש וע' בראש יוסף לקמן סוף סוגי' דרוב ומ"מ משום דהוה תליא במעשה צריך לד' הגאוני' בדיקה לכתחלה דדלמא טעמא דהנך אמוראי דפליגי ארבינא משום דלית להו לחלק בין תלי' במעשה או לא:
והנה המ"ל צידד אם בבודק אמרי' ג"כ רו"מ ולכאורה אדרבא הרי התם איכא חזקת היתר ג"כ וצ"ל דס"ד משום דכיון דטעמא דבדיקה משום שלא רצו לסמוך ארובא א"כ מ"ש האי רוב מהאי רוב ונ' דזה תליא בטעמא דבדיקת הריאה אם הטעם משום מיעוט המצוי א"כ י"ל האי מיעוט אינם מומחין אינו מצוי ואמנם אם הטעם משום יעלם עין מן האיסור א"כ וודאי גם להאי מיעוט ג"כ יש לחוש. ע' ברשב"א לקמן גבי נשחטה הותרה:
י"ב ע"א רש"י ד"ה דידע דגמיר שמלומד וכו' כוונתו דבגמיר דהיינו שלמד לחוד לא מהני כ"א בעי' שיודע לומר כדאמרי' לעיל והיינו שמלומד:
ד"ה. רוב מצויין כלומר רוב השוחטין כוונתו דל' מצויי' מ' שכבר שחט כמה פעמים ובזה לא מיירו בשמעתין ולזה כ' רש"י דמצויין ר"ל משממציאין עצמן לשחיטה ומה שלא פי' כן רש"י לעיל דהתם באמת ה"ק כיון דלל"ק מיירי מתני' אפי' במוחזקי' כיון שאינו מומחין צריכין בדיקה וע"ז קאמרי דזה אי אפשר דכיון דהוא מוחזק הו"ל מצוי אצל שחיטה וכל המצויין אצל שחיטה מומחין הן גמ' שמא שהה שמא דרס אזל להגרים עקר והחליד מ' דבאמת לא חיישי' דמהי"ת ישנה ממקום שהתחיל או יחליד תחת הסי' או יעקור הסימן. גמ' ומצא תרום ע' בראש יוסף ולי נ' דתנן במע"ש שהי' להם כלי' כ' עלי' תרומה וכיוצא והנה מצא כלי של תרומה והשיעור תרומה בתוכו וכה"ג מקרי מצא תרום:
חזקה שליח ע' בראש יוסף שהק' היאך חזקה דוחה חזקה ותימא על צדיק וגאון כמותו זי"ע שנעלמו ממנו ד' רש"י שכ' כל השלוחין והנה רמז לן טובא רש"י בדבריו אלו חדא דהך חזקה מכח רובא ואמנם מטעם רובא שוב הוי רובא דתליא במעשה ולזה כ' רש"י דמאן דאי' לי' הך חזקה ס"ל דכל השלוחין עושין שליחותן וכמו שביאר רש"י הטעם ומעתה בהא גופא תליא מלתא אי הוה כל וממיל' לא איכפת לן אם תליא במעשה או אי הוה רוב ולא חשיב משום דתליא במעשה ומעתה אי רובא דתלי' במעשה רק דרבנן כמו שצידד הראש יוסף לקמן בענין בהמה בחיי' בחזקת אי' גבי לא בדק בסי' ע"ש שפיר הוה דבדרבנן סמכי' ארובא כזה אפי' להקל ומ"מ מסתייע מד' רש"י אלו לד' בינת אדם שער רוב וחזקה שכ' דהיכי דאמרי' חזקה היינו משום דהו"ל כל כמו חזקה אין אדם פורע וכן מורין ד' רש"י וכן מ' מד' רש"י דבדרובא דרובא לא סגי ומ' דגם במיעוט' דמיעוט' בעי' לא תליא במעשה ולהכי איצטרך למימר כל השלוחין:
רש"י מדקאמר כל ר"ל דבס"ד משו"ה בעי' למימר דלא פליגו באשפה שבבית משום דל' דרבי מ' דבכ"ג אפי' בבית פליגי וא"כ ע"כ ברו"מ פליגי תוס' ד"ה הרי שאבדו ה"ה ונגנבו הק' הש"ך לשיטת הרמב"ם דכל מומר אפי' לאיזו עבירה אינו נאמן על השחיטה ק' הרי בנגנבו מיירו ברוב גנבי העיר ישראל והרי הם מומרי' והנה הרמב"ם באמת השמיט נגנבו ואפשר דה"ט דידי' ואמנם עיקר קו' על המחבר שהביא נגנבו והביא לקמן שיטת הרמב"ם ותי' הש"ך צ"ע. וע' בכ"מ מה שתי' למה שביק הרמב"ם סוגי' דב"מ והנה מ"ש בסוף דפסק כר"י דאיהו מרא דשמעתא טפי מר"ח לא הי' צריך דבדאוריי' הלך אחר המחמיר ואמנם דבריו קשי' להלום דעל מעשה רב נאמר דשלא כהלכה הורו על מגן ובפרט שר"ח בעצמו אכל וצדיקי' אין הקב"ה מביא תקלה על ידן ולי נ' דד' הרמב"ם דכולהו הנך אמוראי בב"מ שם ס"ל בשר שנתעלם מן העין מותר ולכך התירו וכיון דאנן ס"ל אסור א"כ הך סוגי' דהתם בלא"ה דלא כהל' ומה"ט שבקא.
ה"נ לימא רוב מצויין וכו' י"ל דלכאורה בשלמא התם במצא תרנגולת סמכי' ארו"מ דלעולם לא יתברר משא"כ בדר"נ דלמא למחר יבוא לפנינו ונדע שלא למד ואמנם כיון דרו"מ מומחי' למה ניחוש להכי ומ"מ ז"ש ה"נ לימא: