ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט
בע"ה בענין בדיקת סימנין חולין פ"ק
צריך לבדוק יש להביא ראי' מזה לד' בה"ג דגם על שמוטה צריך לבדוק מטעם זה דווקא הטבח צריך לבדוק דווקא היודע דין שמוט':
א"נ
י"ל דקאי אדלעיל דקאמר רי' א"ש כל טבח שא"י ה' שחיט' וכו' א"כ הטבח צריך להיות מומחה וא"כ ס"ד דמדהוה מומחה אפי' בדיקת סימנים לא בעי' קמ"ל דאף שהוא הטבח היודע ה"ש מ"מ צריך לבדקו בסימני':
אחר שחיטה לכאורה שפת יתר והי' נ' ראי' מזה לד' מהר"יו דמיד אחר שחיטה צריך לבדוק וע' טו"ז שהק' מדוע לא הק' מהר"יק משוחט בלילה והנה הטו"ז בעצמו כ' לפני זה בשם מהרי"ל דבדיקה ביד עדיף מבדיקת מראה עיניו וא"כ הרי יוכל לבדוק ע"י משמוש היד וכ"ת א"כ אמאי לא שוחט לכתחלה הטעם כמ"ש הרשב"א שם שמא ישהה וידרוס וכדומה ולא כד' רש"י דמשום בדיקת סימנים הוא הטעם וז"נ באמת טעם הרשב"א שכ' טעם אחר ממ"ש רש"י ועכ"פ לא הי' קו' למהר"יק משם.
ביקור טבח חכם ע' רש"י ולכאורה הול"ל בקיצור ביקור סכי אלא משום דכל סכין צריך להראותו לחכם א"כ אי נקט ביקור סכין ס"ד ביקור דטבח ודחכם להכי נקט ביקור טבח חכם דנדע מחד ביקור מיירו:
רש"י ד"ה בהמה בחיי' נ' דק' לי' לרש"י וכי על בהמה בחיי' אנו דנין ולזה כ' רש"י דר"ל האי' מחמת שהיא בחיי' כלומר אבר מן החי:
והנה תוס' בביצה השיגו על רש"י דאבר מן החי כבר אזיל לי' וזה תי' הרשב"א דטעם רש"י דס"ל מחזיקין מאי' לאי' ואמנם לתוס' פשיטא להו דאין מחזיקין מאי' לאי' מההיא דיבמות ל"א דאמרי' אשה זו בחזקת היתר לשוק ש"מ אין מחזיקין אמנם ע' ברשב"א שם ב' תי' על זאת:
ואמנם בתו' במס' ביצה רמזו עוד קו' על רש"י למ"ד לאו לאיברי' עומדת וא"כ כיון שמעולם לא נחתך אבר ממנה לא הי' עליו מעולם אי' אבר מן החי ובשם רש"א הוגה שם למ"ד לאיברי' וצ"ע. ואמנם יש לתרץ דעכ"פ בשעת שחיטה הרי חתך תחילה סי' א' ובסי' זה תלוי מן המעי' בוושט הקיבה והדקין ובקנה לב ריאה וכבד וא"כ קודם ששחט סי' א' חל על הבני מעי' אי' אבר מן החי ואם נחזיק על הבני מעי' אי' האיך נוכל להתיר שאר הבהמה:
אלא שבשבועות הק' עוד מנבילה ביוה"כ לרש"י הו"ל אי' ב"א ואולי מאחרי דמחזיקין מאי' לאי' אין כח לאי' יוה"כ שהוא אי' חוץ לגופה לחול על אי' נבילה המוחזק מכח אי' אבר מן החי בגופה ומ"מ ד' תוס' בכמה מקומות דהאי' הוא אי' אינו זבוח אלא שהריטבא בשבועות שם דחה זה מכל וכל בקו' עצומות עד מאוד ואמנם ל' טריפה ואסורה מורה לכאורה כל' תוס' דהאי' הוא אינו זבוח ולא מחזקי' מאי' לאי' וא"כ כיון דלהאי מ"ד לא מפשי' על האי' דמקמי הכא שום אי' א"כ אין כאן לאו כלל דאי' אינו זבוח הוה רק אי' עשה ולזה קאמר טריפה ואסורה באכילה אבל לאו ליכא והנה מד' רש"י יש ללמוד דפליגי בהכי מ"ד טריפה ס"ל דלא אמרי' כ"א דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא דהיינו הרי שחיטה לפניך ואמנם מ"מ גם החזקה דהשתא במקומה עומדת ובשלמא אי' אכילה דהוה מעיקרא אינו יוצא מספק משא"כ לאי' טומאה מהני שוב הרי שחיטה לפניך ואמנם מ"ד מטמאה ס"ל דחזקה דמעיקרא דחיא לגמרי חזקה דהשתא מאחרי דאינה חזקה וודאי וא"כ הו"ל כלא נשחטה כלל ואמנם ד' תוס' לפי מה שפי' הראש יוסף דברי' הוא דפליגי מ"ד טריפה ס"ל כרבנן אפי' היכא דאיכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה ומ"ד נבילה ס"ל כשיטת ר"ת דהיכא דאיכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה קיי"ל כר"מ והו"ל דאוריי' ושפיר הוה נבילה.
ויע"ל עפ"י מ"ש הראש יוסף דלכ"ע סמוך מיעוטא דרבנן אלא דמאן דאמר נבילה ס"ל רובא דתלי' במעשה לא הוה רוב והנה הק' הראש יוסף האיך סמכי' אשחיטת מומר כיון דלא מצי' לסמוך עליו בבדיקת סי' לאחר שחיטה והביא תי' בשם רשב"א דאמרי' קודם שיעור שהיי' גומר השחיטה ועדן ק' לדידן ותי' ת"ש דלא הוה כ"א דרבנן ונ' דר"ל חומרא בעלמא ולא דין גמור הא דאנו מחמירין בשהי' כ"ש ול"ק קו' הראש יוסף הא באתחזק אפי' ס' דרבנן לחומרא ולי נ' דבשלמא בדיקת סכין צריך מומר דלא הוה מלתא דעבידא לאגלוי דיאמר אחר שחיטה נפגם אבל בדיקת סימנים דהוא מלתא דעבידא לאגלוי חזקה לא משקר. וכן מה שהק' עוד מאי אהני לן לענין שמוטה תוקף אגודל שכ' רמ"א דלמא עדן המיעוט מדולדל ותי' דהא לא שכיח ויל"ד לפי מ"ש הש"ך דעיקר החשש משום שעת שחיטה א"כ אדרבא מסתבר ברגע זו די אם עוקר הרוב ואמאי נימא דכולא דווקא עוקר ואמנם לי נ' דאדרבה להכי בדקי' בתקיפת אגודל דאם כבר נעקר הרוב ע"י הכח של תקיפת אגודל גם המיעוט ע"כ נעקר ואם אינו נעקר בוודאי לא הוה רוב עיקור בשעת שחיטה:
שמא במקום נקב ע' פמ"ג סי' כ"ה מ"ש כיון דאין סירכא בלא נקב דלדולי סירכא הוה משתכחא לא זכיתי להבין וודאי אין סירכא בלא נקב אבל יש נקב בלא סירכא וע' ברשב"א בשמעתין שכ' כן בהדי' וצ"ע:
והנה לקמי פ' העור והרוטב ילפי' טומאת אבר מן החי מכי ימות מן הבהמה א"כ לענין טומאה אבמה"ח ונבילה מחד קרא נפקי ובזה מיישב בס' עץ החיי' מ"ט לא תנן ריש כלי' טומא' אבר מן החי בכלל שאר הטומאות משום דהוה בכלל נבילה וא"כ ל"ק האיך מחזיקין מאבר מן החי לנבילה דכולא כחדא מלתא דמיא וע' בס' בינת אדם חילוק בין נבילה וטריפה לענין מחזיקין מאי' לאי' ולמ"ש ג"כ הוה הכי.
בע"ה בענין חמירא סכנתא מאיסורא חולין פ"ק
ומי. שאני בין סכנתא יל"ד הרי בכל התורה כולא סכנתא דוחה כל אי' לבר מע"ז ג"ע וש"ד ומאי ס"ד דרבא לומר כן ועוד הרי באי' הולכין אחר רוב משא"כ בסכנה וקו' זו כבר הובאה בפ"מ כאן וכ' דרבא ה"ק ממ"נ אי אמרי' ריעותא שיש לתלותה בדבר מה הו"ל כאין כאן ריעותא והיכא דליכא שום ריעותא הרי גם בסכנה מותר וכיון דחזינן דלענין סכנה מקרי כה"ג ריעותא א"כ למה במקום ריעותא מיקל ר"ה:
וע'. ברשב"א דר"ל דאביי משום חזק' מק' ודחה א"כ רבא מאי קסבר ותי' באופן אחר וק' לי' רב שימי עיי"ש אמנם התו"ח אחז בסברא זו וכ' דרבא לית לי' חזקה כ"א בממון פי' דבריו דבממון כ' מי בעל דברי' יגוש ודרשי' יגיש ראי' אלמא חזקת ממון מהני ומ"מ הדברי' דחוקי':
ואשר למדתי מד' רש"י שכ' בדאביי כדמפ' לקמן דמ' דגם אביי ידע דמסוטה ילפי' וכן האריך מאוד בד' רבא דהענין הוא כך אביי הוה סבר דוודאי ילפי' מסוטה דדווקא ברה"י ס' טומאה טמא ולא ברה"ר אבל הא גופא ק' מנ"ל הא דלמא בסוטה משום דלא אפשר כ"א ברה"י ומעשה כך הוא ומנ"ל למימר דטעמא משום רה"י א"וו משום דאי לאו קרא דסוטה בכל ס' הוה אזלי' לקולא ואמנם עכשיו דגלי קרא אמרי' מאי דגלי גלי דהיינו רה"י ומאי דלא גלי דהיינו רה"ר לא גלי אמנם אס"ד דכל ס' אי' לחומרא א"כ מהי"ת נימא דרה"י דסוטה דווקא וע"ז תי' רבא דלא היא דלעולם ס' לחומרא והתם בהדיא גלי קרא דברה"ר לקולא וזה דהנה מנ"ל דלאורוי אטומאה אתי קרא היינו כדכ' רש"י משום דאפקי' קרא לאי' סוטה בל' טומאה ואמנם א"כ למה עכ"פ כ' קרא תרתי זמני ונטמאה נהי דתרוויי' צריכי כמ"ש רש"י א' לבעל וא' לבועל מ"מ ל' טומאה לא צריכי בתרוויי' אלא ש"מ דבא למעט ונסתרה דהיינו ברה"י והיא נטמאה משא"כ היכא דלא נסתרה דהיינו ברה"ר ס' טומאה לטהר וע"ז פריך רב שימי תינח טומאה ברה"ר דרה"י דאין בו דעת לשאול מא"ל האיך ילפי' לה מסוטה דלמא מעשה בסוטה כך היא אלא שוב ש"מ משום דספיקא לקולא ואמרי' מאי דגלי בסוטה דהיינו יש בו דעת לשאול גלי מאי דלא גלי דהיינו אין בו דעת לשאול לא גלי ומשני לי' רבא לא ה"א כ"א לעולם ספיקא לחומרא וגם הא גופא גלי התם קרא ונסתרה והיא נטמאה דווקא נסתרה ודווקא היא שיש בה דעת לשאול לא זולת:
ודע דלמ"ש הרשב"א דלרבא תרוויי' ילפי' מסוטה קולא דר"הר וחומרא דרה"י א"כ מסברא חיצונה לא קולא ולא חומרא ידעי' הא דמק' אי. לרה"י לחומרא ולא לרה"ר לקולא היינו משום דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן.
ויל"ד. לד' הרמ"בם דכל ס' אי' מה"ת לקולא א"כ מאי מק' אביי מס' טומאה ברה"ר דווקא ולמה לא מקשה מכל אי' שבתורה וצ"ל לד' הרמב"ם דמדרבנן קאמר רבא דרבנן הוא דגזרו על מים מגולין והם הרי גזרו על כל ס' אי' והשיב אביי הרי בס' טומאה ברה"ר דכל טומאה אי' בכללה לענין מקדש ולענין תרומה ואוקמוה רבנן אדאוריי' והשיב לו רבא כיון דהתם הל' גמירי דברה"י טמא וברה"ר טהור ואי גזרו רבנן ארה"ר טומאה א"כ משתכח כולא מלתא דיש חילוק בין רה"י לרה"ר ואתי לידי תקלה כמה פעמים ולזה אוקמוה אדאוריי' והיינו דפריך שוב רב שימי דברה"י גופא הרי באין בו דעת לשאול אוקמוה אדאוריי' ומשני רבא דהתם גם כן שלא תשתכח דביש בו דעת הוה דאוריי' וכדלעיל גבי רה"י .
תוס' ד"ה הל' גמירי לה ע' רש"א וכוונת סו"ד דכל טומאה ברה"ר הוה כאין בו דעת לשאול והוא דבר חדוש ועמוק מאוד א"כ הו"ל לתוס' לפ' כן בהדי' ורמז לזה בעל ברכת הזבח בהגהות לרש"א אמנם עיקר פי' ד' תוס' כמ"ש מה"רם לובלין ותו"ד דבשלמא סוטה הוה חתיכה ס' חלב ס' שומן אמרה תורה שיהא לה דין חלב משא"כ בשני נזירין דהוה כשני חתיכות א' וודאי חלב וא' וודאי שומן נהי דאמרה תורה דברה"י לא מהני חזקה מ"מ מיהא מידי ספיקא לא נפקא דהרי יש כאן חתיכה א' וודאי שומן והאיך הוא נאמר כי הוא וודאי חלב ודפח"ח ש"י:
רש"י ד"ה צלוחי' יל"ד בין אד' רש"י שהוצרך להוכיח דמיירי קודם קידוש ומכ"ש אד' תוס' דמיירי אפי' לאחר קידוש הרי כ' למשמרת למי נדה וילפי' דמי חטאת צריכין שימור בנפסלין בהיסח הדעת וכן מבואר ברמ"בם ה' פרה וא"כ הרי כיון דהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה אין לך היסח הדעת גדול מזה והיאך מצי מיירי אחר קידוש כלל ואבריי' ל"ק כ"כ דהרי טמאה תנן אבל במתני' דתנן פסולה ק' וכן בברייתא בסיפא דתני פסולה ק' וצ"ע:
תוס' ד"ה שאני אומר אדם לכאורה עדן ק' א"כ למה גזרו כאן דהו"ל ס' אוכלין ודנימא דקאי אצלוחי' לבד א"כ מתני' דלא קאי אצלוחי' קשה הבנתי מד' ראש יוסף דמים שיש להם טהרה במקוה הו"ל דין כלי' ועפ"י מ"ש הר"ן בחי' כאן:
וצריך להוסיף ע"ד הר"ז שכ' דבכלי' שאין להם טהרה במקוה גזרי' משום לא פלוג והיינו משום דכלי' מצי לאשהינהו למעבד בהו בימי טומאתו כדי שלא יטמא כלי' אחרי' מה דלא שייך רוב פעמים באוכלי':
תוס' ד"ה מפני שדרכן הק' הראש יוסף נהי דמטעם רוב מטהרינן בסיפא הרי גברא שמטהר במי נדה אלו אי' לי' חזקת טומאה וא"כ נימא סמוך מיעוטא לחזקה וע"ד שהק' רש"א בסוגי' דרוב ול"ש כאן תי' רש"א דהרי הכא מיעוט דשכיח הוא והשיב א' מן התלמידי' דגם המים הרי יש להם חזקת כשרות ואוקי חזקה להדי חזקה ושפיר אזלי' בתר רובא אלא שהראש יוסף דחה זה דהרי ברה"י לא מהני חזקה וצ"ע הרי המי' הוה דבר שאין בו דעת לשאול ושפיר מהני חזקה אלא אי איכא מיעוט דשכיח הוא דחששו ונ' דג"כ היינו מדרבנן אבל היכא דרובא לטהר למה לא נוקי חזקה בהדי חזקה:
במ"ש תוס' דברייתא קאי גם אצלוחי' מיושב מ"ט במתני' נקט פסולה דמתני' מיירי בכלי גללי' וכיוצא שאינם מקבלין טומאה: