אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ה בע"ה בענין מעלין בקדש מנחות

ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט

בע"ה בענין מעלין בקדש מנחות

בע"ה בסוגי' דחדש קידושין ס"פ קמא ומנחות פ' ר' ישמעאל:

רש"י מעלין בקדש שהיו מניחין על של זהב מבפנים ויל"ד בשלמא מתני' לקמן שפיר תנן מעלי' דמיירי בבית שני וקאמר שהיו עושין שלחן הפנימי זהב משום מעלין אבל בבריי' דקאי אשלחן של משה כיון שהי' של זהב מה הי' להם לעשות ע"כ הניחו עליו ונ' דה"ק כיון דהאי תנא ס"ל דשלחן החיצון הי' של כסף ולא של שיש ולא חשו למה שמתכות מרתיח א"כ למה לא עשו של זהב.

גמ' מנ"ל דאין מורידין רצו מן האחרוני' להגי' עפ"י ד' רש"י במגילה מתני' ר"פ בני העיר מנ"ל דמעלין שנאמ' ויקם משה והנה מד' רש"י כאן וודאי מוכח דגריס כדידן אמנם בר מן דין מדפריך הש"ס מנ"ל דאין מורידין ש"מ משום דמקרא קמא ילפי' אין מורידין ואי מבתרא הו"ל להקשות מנ"ל דמעלין ברישא כדאמרי' בכל דוכתא מעלין בקדש ובתר הכא ואין מורידין ואמנם הא גופא דלא יליף הש"ס ג"כ מהאי קרא מעלין נ' עפ"י מ"ש רש"י עפ"י מדרש בחומש אהאי דמשום דמרע"ה לא עשה כלום במלאכת המשכן לא הי' אחר יכול להקימו אלא הוא ואף שהוקם ע"י נס מ"מ צ"ל דלא הי' אחר כדאי ליעשות נס ע"י ולזה לא יליף משם דמעלין ואמנם התוספתא לא ניחא לה למילף ממחתות דמעלין די"ל התם לאו העלאה מקרי דמעיקרא הוה מחתות למזבח הזהב והשתא ציפוי למזבח הנחשת אבל אין מורידין יליף שפיר דאי לאו דאין מורידין נהי דלמזבח לא היו צריכי' גם ברבות הימים כ"כ מחתות אבל למזבח הנחשת היו יכולין לקיימם למחתות אלא ש"מ דכה"ג מקרי הורדה.

והנה רש"י במ' שבת בסוגי' דכבתה כ' מעלין בקדש בפ' שתי הלחם ילפי' מקראי ובמגילה שינה משנתו וכ' תוספתא יליף לה נ' דרש"י בא להורות לן מאי דוחקי' לתנא דתוספתא דיליף למלתי' ממק"א ולא מהיכא דיליף לה גמ' דידן ואמנם רמז רש"י דמתני' דבני העיר קשיתי' דאי מויקם משה ילפי' דאין מורידין דלמא התם דווקא שהמשכן בקדושתי' הוה קאי משא"כ בהך דבני העיר שכבר מכרו הך דבר שבקדושה משום שלא היו צריכין לו ודבר שהוא למטה בקדושה צריכין מנ"ל דכה"ג אסור אמנם אי ממחתות הרי התם ג"כ למזבח הזהב לא היו צריכין להם היו להם לייתון למזבח הנחשת לזכרון שהרי גם הציפוי הי' רק לזכרון אלא ש"מ דכה"ג ג"כ אסור. ועכ"פ ילפי' מקראי הא דמעלין ואין מורידין והורש' בגליון ש"ס מהאחרוני' א"כ למה בברכות כ"ח במעשה דראב"ע ור"ג גמירי מעלין ואין מורידין:

ולזה. נ' דהנה תוס' ביומא ובמגילה הקשו אדר"י דקאמר גבי כהן שעבר לא ככו"ג משום איבה ומ' לתוס' דבפשיטות דאיבה דרבנן וא"כ ל"ל טעם דלא ככהן הדיוט משום דמעלין כיון דבאמת הוא כו"ג זה תו"ד אמנם בירושלמי ביומא ובמגילה שם אמרו אין מושחין שני כו"ג משום שנאמר אשר ימשח אותו א' ולא שנים וקאמר טעמא מאי משום איבה ושפיר קאמר ר"י דלא בכו"ג דמה לי נמשח או לא נמצא דאיבה דאוריי' לר"י ומ"מ משום מעלין בקדש ואין מורידין אמר ר"י לא בכהן הדיוט משום מעלין והנה כה"ג בע"כ לאו בקדושתי' קאי ובכל זאת נימא אין מורידין וודאי ל"ש למילף לא מויקם משה כהתוספתא ולא ממחתות כגמ' דידן וא"כ כה"ג וודאי גמירי דג"כ אין מורידין והנה בהך דראב"י ק' למה לא תקנו ששבת א' ידרוש ראב"ע ושבת א' ר"ג א"וו כיון דמאין מושחין ילפי' דמשום איבה אין נותנים גדולה לשנים ה"ה שני נשיאי' דלא וא"כ הא דלא עברוה ג"כ (פי' משום איבה אף דכ"ג לעיל גרע דע"י שאין מעבירין אותו אינו עובד כלל) משום דכמו בכו"ג אף דכ' קרא איבה גמירי דאין מעלין ה"נ כן והיינו דקאמר הש"ס דכה"ג גמירי דאין מעלין.

והי' נ' לפרש דהיינו דאמרינן בסוף הסוגיא ואותו תלמיד רשב"י הוה דידוע דרשב"י הוא דס"ל דרשי' טעמא דקראי בכולא ש"ס ומהתם הוה יליף לה דהא דלא אוקמי לשנים בשוה מאין מושחין שני כ"ג ילפי' והיינו משום דדרשי' טעמא דקרא ומהתם למד ר"ש דדרשי' טעמא דקרא

ואמנם י"ל ד"א דלכאורה אכתי הוה די בזה שיהא ראב"ע נקרא בשם נשיא לבד ואפי' שבת א' לא היה לו לדרוש אמנם כ"ז לר"י דס"ל גם בכו"ג שעבר כן משא"כ לר"מ דס"ל גם בכו"ג דעובד בשמונה בגדי' אלא דאין מקריב עשירי' האיפה ואי לא נקרא לר"מ מורידין א"כ ע"כ גם לראב"ע הוצרכו לתת לכה"פ שבת א' בחדש והנה מסקנת הש"ס בהוריות דמתני' דאין בין ר"ש היא דס"ל בהא כר"מ והיינו דאמרי' אותו תלמיד רשב"י הוה דמשם למד דהל' כר"מ דכה"ג אם אין לו כ"א השם בלבד נקרא מורידין ומ"מ מיושב ד' הרמב"ם דנהי דפסק כר' יוסי משום דאמר ר' יוחנן הל' כר' יוסי היינו דווקא בהאי לחוד דלכתחלה לא יעבוד בשמונה בגדי' משום איבה אבל באמת כל תורת כו"ג עליו לכל מילי מדאוקמוה לראב"ע ג"כ בנשיא לדרוש שבת אחד וזה ע"כ כר"מ ור"ש אתיא:

והנה תוס' ביומא כ' דמאי דאמר ר' יוחנן הל' כר' יוסי הוא ג"כ משום דנ"מ למקום אחר וע' רש"א שתמה על דברי' אמנם כוונתם נ' כיון דלר"מ ראשון כל תורת כו"ג עלין אלא דעשירי' האיפה ועבודת יוה"כ אינה כשירה אלא בראשון והיינו מקרא דאותו שכ' לעיל א"כ גם התם היה להם להניח גם לראב"ע בנשיא דלא כמ"ש דמ' להו דר"מ לית לי' איבה כלל דלד' תוס' איבה דרבנן לר"י ור"מ פליג ואמנם אי הל' כר' יוסי ע"כ עברוהו לראב"ע אלא משום אין מורידין נהגו כו ג"כ כבוד זה תו"ד.

והנה הא דלא אוקמי גם במגילה מתני' כר"ש נ' דמכיון דאמר ר' יוחנן הל' כר' יוסי בשלמא אי מתני' ר"מ דכולהו סתמי אליבי' שפיר סתם ר' שלא אליבא דהל' משא"כ אי מתני' ר"ש למה יסתום ר' כר"ש שלא אליבא דהל' וע"כ צ"ל דר' ס"ל כר"ש אמרי' שפיר דר' ס"ל כר"מ.

ואמנם בפ"י וטו"א במגילה הקשו באמת הא אמר ר' יוחנן הל' כסתם משנה ולמה פסק כר' יוסי ונ' דר' יוחנן גופי' יישב הא מלתא במ"ש ומודה ר"י בדיעבד ר"ל כיון דבדיעבד גם ר' יוסי מודה לא שבק ר' מלמסתם מתני' כר"מ דכולהו סתמי אליבי':

והנה ביומא כ' עוד גבי רב דהוה אמורא דר' שילא לא רצה להפסיק באמצע הדרשה משום מעלין בקדש ואין מורידין כ' רש"י דהוה פחיתות לדרשה זו נ' דיליף לה ממתניתי' דלחם הפנים דכיון שזכה פעם א' להיות מונח על שלחן זהב שוב אין מורידין אותו לשלחן של כסף וק' לי' א"כ אמאי תקנו חכמי' לקרות בתורה כהן לוי ישראל אפכא הו"ל לתקוני אמנם אכהן ל"ק כיון דמוקדשתו ילפי' לברך ראשון ובתחלה רק הפותח מברך לפני' ע"כ קרי כהן ברישא אמנם אמרינן בהניזקין דגם אחרי לוי וכהן קורין החשוב חשוב קודם אדרבא מעלין בקדש וצ"ל דכל גברי קאי באפי נפשי' ול"ש כה"ג מעלין בקדש אא"כ ק' הא דאר"פ במגילה פ' הקורא עומד אחרון שקרא ארבע משובח משום מעלין בקדש הרי אמרנו דבגברי ל"ש מעלין בקדש וצ"ל דהתם לאו אגברא קאי כ"א אקריאת התורה וע"ד שאמרו בי"ה בנ"ח דמוסיף והולך משום מעלין בקדש ה"נ כיון דקרי לראשון ארבעה איקרי לשני ושלישי שלשה הו"ל מורידין בקדש כמו פוחת והולך בנ"ח ויצא לנו מזה תי' מספיק על קו' הרמב"ן לד' הפוסקי' דקיי"ל כוותיי' דקורין לכהן וללוי בר"ח פ' ואמרת אליהם כיון דמ"מ לא חיישי' לנכנסין למה לא נקרא לכהן ד' פסוקי' וללוי ד' פסוקי' ולשלישי ג' פסוקי' דהיינו וביום השבת ופסוק א' מבראשי חדשיכם והשאר דהיינו ד' פסוקי' לרביעי למ"ש ה"ט דלא רצו חכמים לתקן שיקראו לשלישי פחות ממה שקורין לכהן וללוי משום מורידין בקדש ואפי' מדר"פ גרע דלא שייך למקרי בר"ח שרירין ארבעה ללוי אמצע אלא שהיה אפשר לקרות לכהן ה' פסוקי' ואמנם לא רצו לקבוע כן משום דר"פ דגם לאחרון יש מעלה משום מעלין בקדש:

והנה צ"ע דאטו בי"ש לית להו מעלין בקדש ותו דלאידך מ"ד דקאמר טעמא דבי"ה כנגד ימי' היוצאי' מ' דגם לבי"ה ל"ש מעלין ונ' דלהאי מ"ד אחרי כי עיקר נ"ח רומז על הרמת קרן התורה נחלקו באיזה דרך יזהר האדם לעלות בקדש דהנה בי"ש בחר בד' הרמב"ם בח' פרקי' שאם נטה האדם אחר יצרו יטה עצמו לצד החסידות ומעט מעט יבא אל דרך השוה הממוצע והיינו פוחת והולך כנגד ימי' הנכנסין ובי"ה ס"ל כד' החו"ה כי אדרבא רב השמן בנר יכבה רפתולות ולזה אמרו כי מעט מעט מוסיף והולך כנגד ימי' היוצאי' וללי"ב יליף בי"ש מפרי החג דכה"ג ל"ש מעלין בקדש והיינו משום ראי' דביוה"כ כל ישראל שבו בתשובה שלימה ברבות הימי' היראת ה' פוחת והולך וע"ז רומזי' פרי החג וכן נס זה של חנוכה בו ביום שנעשה הנס הי' פועל רבות לי"ש וכן בכל חנוכה הנס חדש בעינינו אבל כ"ז ברבות הימי' פוחת והולך ובי"ה ס"ל דהתם בפרי החג צוה הש"י להקריב כן בביהמ"ק לאמור רצונינו לעשות רצוניך אלא ששאור שבעיסה מעכב אבל בנר חנוכה שכל א' מדליק כ"א ממנו לא יאמר כן כ"א ישתדל שיהי' מוסיף ולא פוחת והולך וע' בח"א בדרש מ"ש בזה:

ונ' דללי"ק לעיל ע"כ מדליקין לבי"ה אחר ציה"כ דאל"כ ל"ש ימי' היוצאי' וללי"ב עם שקיעת החמה ובהא נ' דפליגי הני לישני אימתי זמן הדלקת נר חנוכה והאי משתשקע.

בע"ה בסוגיא דאי עביד לא מהני פ"ק דתמורה תחלת הקיץ תרמ"א.

והנה בשמעתין קאמר אביי דאפי' בדאוריי' אמרי' אי עביד ובכתובות פ' האשה שנפלו נחלק עם ר' יוסף אם בדרבנן אמרי' אי עביד לא מהני והיה נ' מזה דאביי מודה די"ל דאדרבא דרבנן חמיר די"ל חכמי' עשו חיזוק לדברי' יותר משל תורה והנה לעמת זה נ' שהוכרח הרי"ף פ' משילין להביא ראיה מהירושלמי דמקח שנעשה בשבת ויו"ט קיים דל"ת ג"כ חכמי' עשו חיזוק אבל מה שהק' שם הש"ג למה לא מייתי הרי"ף מש"ס פ' מרובה דאמרי' התם דאמר לי' זרוק בשבת גניבותיך לחצירי ותקני לי גניבותיך י"ל דמהתם אין ראי' דהמרי"ט הק' למה בשוחט בשבת לא אמרי' לרבא שחיטתו פסולה דאי עביד לא מהני ועיי' מ"ש דגמ"ר יו"ד סי' ד' בזה אבל המהרי"ט כ' דלא אמרי' לא מהני כ"א היכא דאי נימא לא מהני נסתלקה העבירה מכל וכל אבל הכא שוחט חייב משום נטילת נשמה וא"נ שחיטתו פסולה מ"מ איסורא דעבד עבד וא"כ ה"נ בשלמא לענין מקח וממכר אי נימא דאין המקח קיים נסתלק האי' משא"כ התם דעיקר אי' שבת היה הזריקה מרה"ר לרה"י וא"נ המקח בטל אי' דעב.

והנה סברת אביי נ' דמאחר דקיי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אס"ד דככל לאוי אי עביד לא מהני מ"ט לוקין כלל וז"נ רמז רש"י שכ' מדלקה מה שעשה עשוי ואמנם מאחר דאפי' בלאו שיש בו מעשה אי עביד מהני שוב לא מסתבר למימר דבאין בו מעשה מאחר דאינו לוקה אי עביד לא מהני דגיורא בארעא ויציבא בשמי שמיא ומשו"ה פריך הש"ס לענינו אפי' מלאוי דלית בהו מלקות ומשו"ה ג"כ קאמר רבא לא מהני מידי ר"ל דלא תימא דקיום הדבר או בטולו תליא אם יבאו עדי' וילקה אמרי' מהני לא הוא דלא בעי' כ"א לאו שיש מעשה ובזה סגי ונ' פלוגתי' דמאחר דכל לאוי אתקשי ללאו דחסימה ס"ל לאביי מה התם אהני מעשיו שהרי לא אכל השור אף כל כה"ג ורבא ס"ל דלא מדמינן אלא לענין דבעי' מעשה לא זולת ויש להביא ראי' לד' רבא דההוא מלקות דכ' גבי לאו דרשי' בריש מכות לעדי' זוממין שהעידו על בן גרושה או גלות שלוקין והרי התם לא אהני מעשיו כלל שהרי הוזמו ומ"מ לוקין אמנם לכאורה הך ראי' דווקא לד' רבא דאמר משעה שהוזם הוא דמיפסל לא למפרע וההוא שעתא וודאי לא אהני מעשיו אבל לאביי דס"ל למפרע הוא נפסל ובשעה דאסהיד עד שלא הוזם הרי אהני מעשיו:

תוס' ד"ה לא מהני וא"ת שוחט אח הפסח ובפסחי' שם תרצו דלא שנה עליו הכ' לעכב וסבור הייתי לומר דהאי תי' אליבא דאביי דווקא אבל לרבא הקו' במקומה עומדת אבל ז"נ דוחק ונ' דד' תוס' דהרי חזי' דפסח שנשחט שלא לשמו פסול משום דכ' הוא לשמו כשר שלא לשמו פסול הרי דבעי' לעכב ואף דהתם ליכא לאו מ"מ הרי אליבא דרבא אין חילוק בין לאו ללאו הבא מכלל עשה ולא רצו תוס' שם לסמוך על הירושלמי כמו בשמעתין משום קו' רש"א הרי גם בחמץ שנה עליו לעכב וכ' רש"א לעבור עליו בב' לאוין ולא ניחא להו לתוס' בפסחי' בתי' זה

וסמכו' לזה הקו' מצורם אזן בכור כלומר אי כדמסקי תוס' בפסחי' דבעי' שנה עליו לעכב א"כ ל"ק מבכור אבל מאחר דכ' תוס' דטעמא דפסח דקרא כ' שפיר הק' מבכור.

ולולי דברי' היה נ' לתרץ דבשלמא אם היה אפשר להעלות בכור זה ע"ג המזבח כאילו לא היה בו מום אבל מאחר שעכ"פ לגבי מזבח פסול הוא לא שייך למימר אי עביד לא מהני ואמנם תי' תוס' צריך ביאור ונ' כוונתם דאילו הוצרך מעשה לפסול בכור אבל בנפסל ממילא לא היה פסול הוה א"ש למימר דאי עביד לא מהני אבל מאחר דגם בלא מעשה הוא נפסל מה לי אם נימא לא מהני או לא.

ואמנם מ"ש תוס' בפשיטות דבבב"ח אפי' נפל מעצמו אסור ע' רש"י בחולין שם שכ"כ להדי' דע"כ אצטריך טעם לרב אשי גם אטפ' חלב שנפל' על החתיכ' וכוונ' ד' רש"י דליכא למימר דבישול היא דאקרי תועב' דהרי בישול בשר שרי ובישול חלב שרי וע"כ התמרוב' הוא התועב' ובזה יתיישב קו' הש"ס שם דהתם באמת אם נתבשל ממילא בתנור סתום הרי שרי וה"ט דבישול מאבות מלאכות הוה והאבות מלאכות הם התועבה אבל אד' תוס' ק' מיש מעשה שבת מצורם אזן בכור אידי ואידי המעשה הוא התועבה ואפשר דהיינו וצ"ע שכ' תוס'.

ונ' ליישב דהש"ס שם שפיר מק' נהי דלא דמי מעשה שבת לבב"ח וכמו שחילקו תוס' כאן בצורם דלמא מ"מ קאי כל תועבה גם אמעשה שבת אבל לבתר דמשני אמר קרא היא קדש ואין מעשי' קדש הרי מצינו דלא מרבי' מעשה שבת מכל תועבה מסתבר יותר לדמות צורם למעשה שבת דדמי לי' ע"ד שחילקו תוס' ולא לדמות לבב"ח דלא דמי לי'.

אונס שגירש הנה לד' רש"י סוגית הש"ס בלי"ק דלאביי מה"ט לא לקי משום דיכול להחזירה וכל היכי דמצי עדן לתקן הלאו אינו במלקות משא"כ לרבא קשיא ומשני דלרבא הו"ל כל ימיו עשה ואין לוקין משום לאו הניתק ומק' שוב לאביי האי עשה ל"ל ומשני למימר דכופין אותו כמו בכל מצות עשה ולד' תוס' הא דפשיטא לי' אליבא דאביי היינו משום דהכ' אמר על כל ימיו לא יוכל לשלחה אבל אם משלחה לחצאין לא עבר על הלאו משא"כ לרבא נהי דשילוחו אינו לכל ימיו הרי גם אי עביד לא מהני מ"מ לוקה וע"ז משני דכל ימיו קאי אולו תהי' לאשה ור"ל לו תהיה לאשה כל ימיו וע"י שני' הו"ל ניתק לעשה וכן העתיק הרמב' בה' נערה דהעשה ולו תהיה לאשה ר"ל דכל ימיו אינו אלא סדור הענין שלא תאמר דהוה לאו שקדמו עשה וכמ"ש תוס'.

תוס' ד"ה מיתיבי ליחייב הבא עליו וכ"ת ה"נ א"כ שלא חלו הגירושין כלל מאי ל' מחזיר דתנא תנא הרי לא נתגרשה ושוב הביאו ראי' מכהן ויש בידינו לומר דבכהן ה"ט דלוקה ואינו מחזיר דלמא בשעת גירושין היתה מרוצה לגירושין וממילא מגורשת ואסור להחזירה.

ובל"א מ' להש"ס דלרבא לא לקי משום דכ' כל ימיו שיוכל להחזירה לא עבר אלאו אבל לאביי הרי א"צ להחזירה ויל"ד למה בלי"ב נקט הש"ס הא דאם כהן הוא לוקה ונ' דבס"פ המגרש א"ל ר"פ לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו פי' רש"י אם חייב להחזירה ולא רצה לפ' אם הגירושין גירושין וכדמ' בירושלמי מדמקשי לא יוכל לשוב לקחתה ל"ל ש"מ דס"ל דאפי' דיעבד אין גירושין גירושין משום דרבא משני לי' מדגלי רחמנא גבי אונס ולרבא הא גילוי גבי אונס לעשה אצטריך וא"כ גם באונס הגירושין גירושין ובאמת הוצרך רש"י בד' רבא לדחק מאוד ולומר דאי בכל גירושין שלא כדת חייב להחזיר גם עשה זו לא אצטריך וצריך ביאור וכ"ז לרבא אבל לאביי דלמא באמת היכא דאסרה התורה הגירושין אין הגירושין גירושין ולזה מייתי הש"ס דאם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר ואי אין הגירושין גירושין למה אינו מחזיר

וכ' רש"י והכי הוה מסקנא דכולהו בשמעתא וע' מ"ש לפ' בזה בהגהות רא"וו ולי נ' כוונת רש"י דמאחר דללי"ב לרבא אצטריך כל ימיו לעשה לנתק ללאו ולאביי אצטריך ע"ד דלא מהני ומאחר דנקטי' בכולהו שמעתא דאונס הוה ניתק לעשה ש"מ הל' כרכא.

תוס' ד"ה אם אינו קדוש יל"ד האיך לא עלה מיד ע"ד התוס' תי' הר"ש ונ' דבקו' מ' להו דלא שייך למקרי חטא עכ"פ מכל חלבו דהו"ל מ"ע ועל מ"ע לא מצינו ל' חטא ואצטריך שפיר נשיאות חטא והר"ש תי' כיון דהדיוק הוא גירועין לא הו"ל לאו ואף דלאו הבא מכלל עשה עשה מ"מ לאו הוה לענין דמקרי חטא:

ואין לתרץ דהכי מק' הש"ס מאחר דאין תרומתו תרומה וע"כ יפריש מן החלב וא"כ נשיאות חטא למה לא היא הרי לרבא בכל התורה אי עביד לא מהני ואעפי"כ לוקה וה"נ הנשיאות חטא הוה אף דלא מהני הפרשת חטאו .

ויל"ד מאחר דקרא דמכל חלבו מאוחר בפ' לקרא דכל חלב יצהר למה מק' הש"ס מהאי קרא תחלה ואולי י"ל דלכאורה קו' דמכל חלב ל"ק דהתורה אמרה בהדיא חלב לזה וחלב לזה אבל מאחר דמכל חלבו ילפי' דבעינן מובחר אין ראי' מחלב לזה דדלמא לענין מובחר נאמר. ולפנינו אי"ה ניישב בדרך אחר:

חוטא לא מקרי כ' רש"י ואיסורא בעלמא נ' שדחקו לפ' כן דאס"ד רק למצוה מן המובחר אתא קרא ל"ל הרי בכל התורה כ' זה אלי ואנוהו א"וו חוטא הוא דלא הוה אבל אי' עביד וכ"מ ל' הגמ' ואי לא עביד חוטא הוא דלא מקרי דהו"ל שפת יתר איוו דאתי לפ' דע"כ מצוה מן המובחר לאו דווקא.

וכן אמר ר' אלעא ראשיתם יל"ד ר' אלעא דאמר כמאן אי כרבא ראשיתם ל"ל ואי כאביי דרשא דנשיאות חטא ל"ל ונ' דר' אלעא כאביי ס"ל ודקאמר לעיל אם אינו קדוש היינו לבתר דגלי קרא דבמין על שאינו מינו אפי' דיעבד אין תרומתו תרומה וי"ל דהיינו ג"כ דהוה בכלל מן הרעה על היפה וא"כ מן הרעה על היפה אין תרומתו תרומה ולכך אצטריך אם אינו קדוש וכ"ת כדמקשי הש"ס לעיל ולאביי למה לא משני הכי משום דאכתי לא ידע מאידך דר' אלעא דאי ידע לא מק' על רבא ממין על שאינו מינו.

אמנם י"ל לעולם ר' אלעא כרבא ס"ל ואדרבא משום דגלי קרא במין על שאינו מינו דאין תרומתן תרומה ס"ד במן הרעה על היפה ג"כ דינא הכי קמ"ל אם אינו קדוש ובזה מיושב דמייתי הש"ס תחלה הך דמן הרעה ליישב דלא תימא ר' אלעא כאביי ס"ל אא"כ כדמק' הש"ס ולרבא למה לא משני הכי ולא שייך תירוצינו לעיל אליבא דאביי ונ' דמהי"ת לכאורה נילף מרעה על היפה וצ"ל דהתם כ' חלבו וה"נ כ' כל חלב וא"כ הש"ס משני בלא"ה עד"ז שפיר.

והרי חרמים יל"ד מאי קו' כיון דהני חרמי' דכהן נינהו הו"ל כמוכר דבר שאינו שלו ומהי"ת יהא פדיונן קיים ונ' דמ' להש"ס אפי' נתרצה כהן אח"כ בפדיון זה ומ"מ לא מהני וע"כ משום דעבר אמימרא דרחמנא.

תוס' ד"ה ולרבא לכאורה למ"ד בפ' איזהו מקומן דדבר הלמד בגזירה שוה אינו מלמד וה"נ מעשר יליף מחרמי' בגזי"ש אין אנו יכולין ללמוד שוב בכור בהיקש ממעשר א"ש דלא פריך הש"ס לאביי מידי דלמא אביי אית לי' כהאי מ"ד ורבא דאצטריך לי' קרא ה"ט דס"ל כר"פ שם דחוזר ומלמד:

גמ' ולאביי פי' ל"ל יהא קדש יש להק' הרי לעיל פריך אביי לרב דימי וכל לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו והרי תמורה ומשני לפי גי' דידן לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין ופי' רש"י דמשו"ה סופג ארבעי' פי' לדברי' דחד לאו ניתק מעשה וא"כ שפיר אצטריך יהיה קדש לנתק לחד לאו והיה ראי' מזה לגי' אחרת ברש"י שם רי"פ דעשה אינו שוה בכל ועד"ז יובן מדוע בחר הרמב' בפי' המשנה בגי' שניי' זאת ובחיבורו הביא ב' הגירסות משום דמ' לי' מכח קושיין דגי' שנייה עיקר ומ"מ יש ליישב קצת גם גי' ראשונה וה"ק הש"ס לאביי דפריך לרב דימי ולא מ' לי' דהוה ניתק לעשה בשלמא אי הוה סביר כרבא אצטריך קרא דאי עביד מהני בתמורה משא"כ לאביי דשמעתין דפליג ומק' ארב דימי ק' יהיה קדש ל"ל.

גמ' וסבר לה כר' יונתן ומזה יש לעורר מאחר דאנן קיימ"ל וכפסק הרמב' בה' עבודת יוה"כ דמערבין לקרנות א"כ ידעי' דעולין אין מבטלין מולקח מדם הפר וא"כ הם דכ' גבי בכור ל"ל והיה נ' מזה ראי' לד' הרמב"ם שכ' במכירת בכור ומעשר לא לקי עליהם והיה נ' דיליף זה מהם דכ' רחמנא ל"ל אלא ש"מ דה"ק רחמנא קדש הם והמוכר אותם כמוכר דבר שאינו שלו ולא היה מכירתו מעולם מכירה ופטור ממלקות והש"ס דלא קאמר הכי משום דמשכח תי' אחרינא דרבא ס"ל אין מערבין לקרנות ולדידן דמסתברא לן כסוגיין דעלמא דמערבין אייתר שוב הם וע"כ למפטר ממלקות:

והיה אפשר ליישב בדרך זה ובדרך שדרך הצ"ק דהאי קדש הם עשה הוה כמו קדש יהי' דכ' בתמורה אלא דלא ניחא לי משום אינך דנקט הרמב"ם שם כגון יפ"ת וכיו"ב וכן ל' הרמב"ם אינו מורה כן דתלי טעמא דלא לקי משום דאין מכירתו מכירה ולא בניתק לעשה ומ"מ יל"ד דבה' ערכין בענין חרמי כהני' ולעיל בענין בכור לא העיר הרמב"ם מאומה ע"ע במעשר כ' דאין המקח מקח ואינו לוקה ונ' דק' לי' להרמב' אמאי מוקי הש"ס לרבא לבר מסוגיין דעלמא למימר דס"ל אין מערבין לקרנות ואמאי לא משני טפי דכשם דקדש יהי' בתמורה אצטריך לניתק לעשה דלא לילקי ה"נ הם דכ' גבי בכור לנתקו לעשה א"וו פשיטא להש"ס דל"ש כאן מלקות וטעמא דכיון דגלי רחמנא שאין לו פדיון הו"ל כפודה הקדש של חבירו וכענין זה בחרמי כהני' ג"כ ובוודאי דאין המקח מקח ולא הפדיון פדיון ובוודאי דלא לקי משא"כ במעשר דחד צד ילפי גזי"ש מתרמי כהני' לא יגאל דמכירה עמו ובחד צד ילפי העברה מבכור ס"ד דלכתחלה אין בו מכירה כמו בחרמי כהן ודיעבד מכירתו מכירה כמו בכור לזה כ' הרמב"ם דכיון דאתקש בגזי"ש לחרמי כהן א"כ ל"ש בו מכירה כלל.

והנה לענין מלקות פשיטא דד' הרמב"ם דאכולהו תלת לא לקי דהרי בהל' סנהדרין מנה קס"ח לאוין שלוקין עליהם והשמיט הנך תלתא וכן השמיט לא תמכר לצמיתות וכמו שהעיר ע"ז המ"ל פי"א משמיטה ויובל וכן השמיט יפ"ת ובמ"ל הק' מענין המצות ואין פי' לזה וכי על כל מה שמנה שם לוקה והרי אינו לוקה כ"א על קי"ח ומצאתי בס' המצות השם שצ"ל בספר המצות וא"ש אמנם קו' המ"ל מגמ' זבחי' ט' ע"א קו' עצומה דבפי' קאמר הש"ס דלילקי משום לא יגאל ולחומר הקו' י"ל קצת דהתוס' הק' שם הרי לאחר שחיטה דרבנן הוה ומאי מלקות שייך והניחו בקו' ולד' הרמב' י"ל דמחיים דמה"ת אין לו רשות למכור וודאי לא לקי וכמ"ש אבל לאחר שחיטה דרק מדרבנן אסור למכור אם מכר לוקה מכת מרדות כבכל אי' דרבנן:

חללין הוא עושה ע' רש"י ויל"ד אם כל הדיוק משום דאינו עושה ממזירי' וקידושי' דלא תפסי ממילא ידעי' הרי מלא יגלה כנף אביו ילפי' דאין ממזר כ"א מחייבי כריתות וממילא ידעי' דבחייבי לאוין אין ממזרות וממילא יש קידושי' וגם על פתוסי יש לתמוה שלא דחו כזאת על פי' רש"י ונ' דהש"ס הכי מק' אי בכל התורה קיי"ל אי עביד לא מהני למה נילף קידושין מיגלה כנף אביו ולא נימא דבכל חייבי לאוין אין כאן קידושין וע"ז משני מאחר דגם כאן גלי קרא דלא יקח ולא יחלל פי' אם גם יקח לא יעשה כ"א חללין ור"ל דלא מיבעי' אם בעל ולא קידש וודאי דאינו עושה ממזרי' אפי' קידש מאי רבותא בקידש הרי הקידושין לא תפסי א"וו תפסי.

ואביי ע' הגהת רא"וו שהביא פי' הגמ' לד' רש"י ול"מ כן מדברי' ובאמת היה נ' פי' קו' הש"ס כיון דלאביי הקידושין קידושין הוא פשיטא והיכא דאיכא קידושין וודאי דאין כאן ממזירות ודיוקא דיחלל ל"ל אלא דק' מאי קו' הרי אצטריך קרא דנדע דהבני' חללים ודלמא לאו לדיוקא אתי וזה קו' הגאון רא"וו וצע"ג ונ' דלד' רש"י מכדי קרא בא לפסולי כהונ' חלל' ובשלמא אם מביאה פסולה לכהונה נולדה שייך ל' חללה שנתחללה מן הכהונה משא"כ אי מפסולי ביאות אחרות גם לישראל פגומה מאי ל' חללה וכ"ת חללה ידעי' חלל זכר אכתי מי ידעי' יחלל זרעו בין זכר בין נקיבה אתמהה אם הנקיבה פסולה להנשא לכהן האיך יהא הזכר עומד ויקריב ע"ג המזבח:

ואי ק' לי' הא אצטריך קרא זרעו מחולל אבל הוא אינו מחולל בשלמא למסקנא הא בכלל לא יחל זרעו ועדן יחלל ל"ל אבל המק' מאי הק' לאביי וצ"ל דמאחר דהקו' הוה דלא יכתב כלל לא יחלל ונסמוך אחללה דכ' קרא וכל כמה דלא כ' בהדי' יחלל מהי"ת נילף מחללה דגם הוא מחולל.

ולנדר לא ירצה ורש"י גרס לא לרצון יהיה לכם ולכאורה יש להביא ראי' לגי' דידן דהש"ס משני ס"ד דיעבד כשר מהי"ת יעלה על הדעת דבעל מום כשר דיעבד אמנם לגי' דידן האי קרא הו"א דלהכי חילק הכ' בין שרוע וקליט לשאר מומין משום דמום זה דיעבד כשר קמ"ל ולנדר לא ירצה.

אמנם גם לגי' רש"י יש ליישב דמצינו לר"ע בזבחי' שאמר דבעלי מומין אם עלו לא ירדו ואנן דלית לן דר"ע מהאי קרא דלא לרצון ודיעבד כשר היינו אם עלו לא ירדו ואמנם יש להביא ראי' לגי' דידן דמתקריבו בתרא דכ' גבי שרוע וקליט הוא דדרשי' דמקדיש אסור אבל תקריבו קמא להקרבה גופא אצטריך וע' רש"י בסמוך גבי מתפיס תמימין מייתי קרא דידן.

והרי גזילה ע' רש"י ותוס' וביאור הסוגיי' דתנא דידן סבר סתם גזילה לאו יאוש בעלי' ובגזילה גם לאביי לא קנה אמנם בשעת שנוי מעשה גם ת"ק מודה דמייאשי בעלי' דע"כ ל"פ ת"ק ור"ש אלא במחשבה אבל לא במעשה ומעתה בשלמא לאביי י"ל דבשעת גזילה הקנין מתלי תלי אם יראו הבעלים שמשנה לצורך עצמו ממילא יתיאשו וקנה הגזלן אבל לרבא דמעשה הגזילה לא מהני מידי והו"ל כמונח בבית בעלי' ואטו אי הולך לבית בעלי' ועושה מעצי' כלים קנה ומאי דלא פריך לרבא גזילת אבי' מנ"ל תי' הש"ס בב"ק שם עיי"ש ם

והרי' השבת העבוט ע' רש"י ותוס' והגהות הגאון רא"וו וכוונתו מדתנן נוטל א' מ' נוטל לכתחלה וא"כ אבב"ד קאי אבל כוונת רש"י ותוס' דהכי הו"ל לתנא למתניי' לא ימשכננו אלא בב"ד ומחזיר הכר ומ"ש דקתני באמצע הך ולא יבא אל ביתו אלא ש"מ דלא שמעי' דגם זה מחזיר הכר:

השב תשיבנו עיי' רש"י והק' הגאון ראיוו חדא דמכבא השמש ידעי' דמחזיר כמה פעמי' ועוד מאי מק' הש"ס ולאביי הנה מקור ד' רש"י ב"מ ל"א ע"ב והתם תני' בברייתא דמייתי תוס' שלא ברשות מניין ת"ל השב תשיבנו וא"כ שפיר ידעי' דגם שלא ברשות קני אלא דק' לי' לרש"י דלמא ה"ק קרא ברשות השב כמה פעמי' שלא ברשות השב לגמרי דאי עביד לא מהני ולזה כ' רש"י דאי הוה כ' השב השב ה"נ אבל השב תשיבנו מורה על כמה פעמי' וברשות לא אצטריך דהרי כ' כבא השמש אלא ש"מ דגם שלא ברשות ישוב כמה פעמי':

אי בעי לא ניהדר נ' דבהשבת העבוט כ' ולך תהיה צדקה ובשלא ברשות מאי צדקה שייך אלא ש"מ דברשות מיירי דווקא לכך אצטריך קרא:

וכ' התוס' דאביי בסכינא דאשכבתא מיירי בלא מתכוין לזכות ויל"ד א"כ בנתכוין לזכות פליגי אביי ורבא ואמאי לא קאמר הש"ס דהיינו דא"ב בין אביי לרבא ונ' ד' תוס' כיון דגלי רחמנא בחבל שלא ברשות דאי עביד מהני גם רבא מודה דכל חבל שלא ברשות בכלל אי עביד מהני והנה הרמב"ם כ' דהחובל רחיים ורכב מחזירין אותו בעל כרחו ואם אבד או נשרף לוקה משום לא יחבול וכ"כ בחובל בגד אלמנה וכ' הריב"ש הביאו הלח"מ שם דטעמא דהרמב"ם משום דס"ל כרבא דאי עביד לא מהני וק' א"כ אמאי לא לקי אם החזיר הרי באונס שגירש אצטריך לרבא כל ימיו לעשה והכא מאי עשה איכא ועיי' בה"ה מ"ש בענין וק' להלום ותו ק' קו' דלעיל א"כ לימא הש"ס היינו דאיכא בין אביי לרבא ולא שייך השתא מ"ש לתוס' דלהרמב"ם באמת אי עביד לא מהני ותו ראיתי תימא בד' הריב"ש שכ' דלהכי אם עביד לוקה משום דהו"ל לאו הניתק לעשה ולא קיים והנה לא סיפא דד' הריב"ש רישא.

ולענ"ד ד' הרמב"ם מדאצטריך בחובל שלא ברשות לרבא קרא דהשב תשיבנו והתם הוא דגלי רחמנא אבל בעלמא בחובל בגד אלמנה או רחיים ורכב לא עשה ולא כלום וה"ז דומה ללאו דלא ימכר ולא יגאל שכ' הרמב"ם בפ"ד מה' בכורות דמאחר דאין במכירתו כלום אינו לוקה ואין זה דומה לשאר לאוי ואמנם אם אבד או נשרף נמצא דאהני חבלתו שפיר לוקה:

תעזב יתירה עיי' רש"י והק' הצו"ק דמ' דלרש"י גם אליבא דר' ישמעאל קאי הסוגיא וא"כ הדרא קו' תוס' לדוכתא ונ' ד' רש"י דת"ק ור' ישמעאל אליבא דאביי בהא פליגי ת"ק סבר כיון דכ' תעזב יתירה א"כ הרי דין בעה"ב לגבי פאה כשאר גזלן ואמנם בשאר גזלן שינוי קונה גם כאן אם עשה בה שינוי קנה אבל ר' ישמעאל ס"ל שינוי אינו קונה ממילא מיחייב אפי' עשה ממנו עיסה אבל אי לא הוה כ' תעזב לא היה לו דין גזלן ובכ"ג הוה קנה.

ואמנם הרמב"ם כ' בפ"א מהל' מתנות עניים דאפילו עשאה פת חייב לתת לו ואינו לוקה אא"כ אבד או נשרף משום דכ' תעזב סתם משנתו כר' ישמעאל וע' כ"מ מש"כ בזה ובפ"ה גבי מפקיר כרמו כ' דלהכי חייב משום דמעיקרא שדך והשתא שדך ונ' לבאר ד' הרמב"ם דהא דלא אצטריך לרבא לת"ק תעזב היינו משום דת"ק ס"ל אי עביד לא מהני ותעזב ל"ל אבל אם קנאה בשינוי לא גרע מגזלן דמהני אבל לפי"ז לוקה לת"ק כמו בכל לאווי לרבא אבל ר' ישמעאל ס"ל דתעזב יתירה למ"ע אצטריך דליהוי לאו הניתק לעשה ולפיכך לא לקי כ"ז שיוכל לקיים העשה עד דאבד או נשרף וממילא כיון דתעזב לקיום העשה אתא מה לי עשאוה פת או עיסה וכיו"ב ואין שייך כאן שינוי קנה או לא והן הן ד' רבא בב"ק שם ובשמעתין דמוקי לרבא קרא למפקיר כרמו היינו לת"ק דלית לי' דתעזב למ"ע אתא והנה תוס' הק' בב"ק שם לאביי ולר' ישמעאל אליבא דרבא מפקיר כרמו מנ"ל ותי' תרתי ש"מ וזה לא נ' להרמב"ם ולכך כ' מ"ש משום דמקרי שדך מעיקרא עד סוף וכיון דבין אביי בין רבא אית להו הך סברא במפקיר כרמו מסתבר לי' להרמב"ם למפסק כר' ישמעאל מאחר דמפקיר כרמו א"צ קרא וקיי"ל כרבא דאי עביד לא מהני ולא אצטריך תעזב כ"א לשינוי קנה ומעתה י"ל דהיינו דמסיק הש"ס לקמן אביי ורבא בשינוי קנה קמפלגי לאביי דס"ל אי עביד מהני בעי' תעזב לנותן מן העמרים אבל שינוי לעולם קונה ומן העיסה אינו נותן פאה אבל לרבא דס"ל לא מהני ע"כ קרא לשייוי במקומו עומד אצטריך כדאמר רבא גופי' בב"ק שם והיינו דלרבא הל' כר' ישמעאל והן הן ד' הרמב"ם.

ודע דתעזב יתירה היינו דחד תעזב אצטריך להנח לפני' והם יבאו ולכך לא מייתר כ"א חדא ואמנם להך גי' בריש תמורה לא אתי חד עשה ומנתק תרי לאווי אכתי יל"ד הרי אצטריך תרי תעזב למנתק תרי לאווי וצ"ל דדווקא לא יחליפנו ולא ימיר מקרי תרי לאוי משא"כ לא תכלה אף דכ' תרי זמנין לא מקרי תרי לאוין ויותר נ' דמה"ט שביק הרמב' בפי' המשנה הך גי' ונקטא לאידך גי' לעיקר משום דק' לי' סוגיא דשמעתין וכמ"ש.

רש"י ד"ה ופטור מן המעשר בסוה"ד דהא בעלמא נמי לא מהני יל"ד אהיכא קחי רש"י אי אליבא דרבנן דלא מפקי לי' אשינוי וטעמייהו משום דס"ל בכ"מ שינוי קונה א"כ בעלמא נמי מהני הו"ל לרש"י למימר ואי אליבא דר' ישמעאל ובא רש"י ליישב קו' תוס' בב"מ שם דלר' ישמעאל מפקיר כרמו מנ"ל וע"ז כ' רש"י דמפקיר כרמו יליף מתעזב ושינוי ס"ל במקומו עומד הרי לרבא קיימי' הכא ורבא בהדיא קאמר שם דמתעזב הוא דיליף ר' ישמעאל דשינוי בפאה אינו קונה ונ' ד' רש"י דדחוי בעלמא קאמר רבא התם אבל באמת כאביי ס"ל דר"י ס"ל שינוי קונה.

אבק רבית אינו יוצא יל"ד למאי דאמר רב יוסף פ' האשה שנפלו כל היכי דאמר רבנן לא לזבין אי זבין לא הוה זביני' זבינא ומ"ש אבק רבית דאינו יוצא בדיינין והיה נ' ראי' מזה לד' הנ"י בכתובות שם שכ' דווקא התם אמרי' כן משום דנכסי לאו דילי' נינהו כיון דאמר רבנן לא לזבין ויע"ל דבשלמא ברבית קציצה כ' תורה בהדיא לאו דלא תשיך אלוה ואף דגמר ויהיב למלוה לא הוה יהיבי' יהיבא אבל באבק רבית דלמא אמלוה דווקא שדי' רבנן איסורא ולא אלוה כלל וכיון דלוה יהיב לי' מדעתי' הוה יהיבי' יהיבא:

הכא בקראי פליגי עוררני תלמיד אחד הא מרבא גופי' הו"מ הש"ס להק' דאיהו גופי' קאמר טעמא דר"י מקרא וי"ל דמ"מ טעמי' דר"א משום דרבא אלא בדיל דלא לפלוג ר' יוחנן על רבא דריש רבא טעמי' דר' יוחנן מקרא. ומ"מ יל"ד מדאצטריך קרא לר' יוחנן א"כ מ' דס"ל אי עביד לא מהני ומדאצטריך קרא לר"א ש"מ דס"ל אי עביד מהני דאל"כ הני קראי למר ולמר ל"ל ונ' דאצטריך קרא דר' יוחנן לאפוקי מקרא דר"א ואצטריך קרא דר"א לאפוקי מקרא דר' יוחנן:

בשינוי קונה עיי' רש"י ששינה ועבר ע"ד המקום קנה צ"ע בשלמא אי הוה אמר בשינוי אינו קונה קמפלגי שפיר דרבא ס"ל כיון ששינה מד' המקום אינו קונה ואביי ל"ש לי' אבל שינוי קונה לאביי לא שייך דאטו קנה לי' משום דשונה הוא ונ' ע"ד שאמרו רז"ל בפ' כיצד מברכין הנהנה בלא ברכה גוזל להקב"ה והנה א"כ הסברא כרבא מאחר דהש"י הוא בעה"ב בעולמו איך יועיל אם משנה אדם מד' הבעה"ב הזה ומ"מ אביי ס"ל גזלן הוא דהוה אבל מה דעבר מהני והיינו שינוי שעשה מד' הש"י עביד לי' כגזלן אבל חונה שפיר קונה.

תוס' ד"ה והשתא דשנינו כגון אדם שנשבע שלא לגרש יל"ד הרי לעיל כ' תוס' דגם לרבא עכ"פ גירושין מהני דאתקש למיתה ובשלמא אונס כ' כל ימיו וחייב להחזירה אבל הכא אם החזירה מאי אהני לי הרי עכ"פ עבר על שבועות בשעה שגירש ואמנם הא לא ק' דתוס' כ"כ לעיל לס"ד דלא הוה נקטי' דאונס עשה ול"ת כ"א ס"ד דמטעם אי עביד לא מהני חייב להחזירה וע"ז הק' תוס' דגם הכהן יהא מותר להחזירה ותו דאתקש גירושי' למיתה אבל למסקנא טעמא דאונס משום דניתק לעשה וא"כ גלי קרא באונס דהגירושין גירושין לא נחתי' להך סברא דאתקש גירושין למיתה כ"א מיתה לגירושין כמבואר פ"ק דקידושין אלא דמ"מ ק' הרי קיימ"ל דאין היקש למחצה ונ' דהתם בקידושין יליף הש"ס תחלה דמיתה מתיר מאלמנה לכו"ג ודחה דלמא מ"מ בעשה קאי ובעי למילף מאיש אחר יקחנה ודחי ר"ש בריה דרב אידי דלמא מאן אחר יבם יאמר רב אשי ב' תשובות בדבר חדא דיבם לא מקרי אחר ותו דאתקש מיתה לגירושין ויל"ד הא קו' הא שינויא הוה ומה ענין זה לב' תשובות ונ' דרש"י מק' הרי מלא יוכל בעלה לשוב לקחתה ידעי' ותי' רש"י דלמא מ"מ לאחר בעשה והשתא ה"ק רב אשי יבם וודאי לאו אחר הוא אלא דאיכא למימר כל הנושאה איקרי אחר משום דקאי עלה באי' עשה וכדדרשי' והיתה לאיש אחר אין זה בן זוגו של ראשון לא היא אתקש מיתה לגירושין ואפי' אי' עשה ליכא נמצא דהא דמיתה מפקיע אי' אשת איש שהוא בחנק לזה לא אצטריך ההיקש ועיקר ההיקש לפוטרו מאי' עשה ובזה לא שייך אין היקש למחצה דהכא מלתא אחריתא והתם מלתא אחריתא.

וי"ל כיון שאין האי' כמו לא יוכל לשלחה דברי' אלו ק' מאוד להולמן חדא לאיזו ענין כ"כ לא הוה להו אלא למימר אי' שבדה מלבו שאני ותו הרי בלא יוכל לשלחה אין הטעם משום אי עביד לא מהני כ"א משום דניתק לעשה ונ' דתוס' כיוונו בזה לד' רבא שלהי גיטין אהא דא"ל ר"פ לא מצא בה לא ערוה, ולא דבר מאי וא"ל רבא מדגלי רחמנא גבי אונס כל ימיו התם הוא דגלי א"כ גם בנשבע מ"ש גם בנשבע אמרי' מדגלי גבי אונס ומ"ש הטעם כוונת' וכ"ת מ"ש הכא מ"ש התם ע"ז כ' דאי' שבדה שאני נ' כוונתם דטעמא דרבא כיון דלא נתנה לו תורה רשות למעשה זה מסתברא דלא הועילו מעשיו משא"כ באי' שבדה מלבו דהתורה נתנה לו רשות אלא שהוא בדה מלבו ל"ש הך דרבא.

ויש להביא קצת ראי' לסברא זאת דהנה בכל קרבן בעי' מעשה דועשה כ' והתורה חייבה על שגגת שבועת קרבן ואם עבר זה על שבועתו וגירש שוגג חייב קרבן והרי לא עשה מעשה בשלמא מלקות קאמר רבא דחייב משום דעבר אמימרא דרחמנא אבל בשוגג הרי לא שיייך זה א"וו מודה רבא דאהני מעשיו.

והנה מד' תוס' אלו הק' הסמ"ע ר"ח ע"ד הגהות מרדכי שכ' בשם ה"ר פרץ דבנשבע שלא למכור אין מכירתו מכירה הרי הוה אי' שבדה מלבו והמעיי' בד' ה"ר פרץ יראה כי עיקר סמיכתו ע"ד רב יוסף בכתובות וכ' ולא יהא אי' דרבנן דאמרו לא לזבין יותר משבועתו וסיים אח"כ ובתמורה אמר רבא מבואר דלא הביא ראי' כ"א דלא תימא דרבנן חמור דחכמי' עשו חיזוק לדברי' יותר משל תורה ע"ז היא דמביא דהרי מצינו דגם בדאוריי' אמר רבא לא מהני ולא סמך עצמו מתחלה ע"ד רבא משום דאיכא למדחי אי' שבדה מלבו שאני ואמנם ד' ה"ר פרץ הובאו בנ"י פ' האשה שנפלו שם בשם רבינו גרשום והנ"י לא רצה לקבל שהם ד' הגאון ר"ג ולבסוף רצה לפרש שמכר שט"ח ונשבע שלא למוחלו או למוכרו לאחר והנה למוחלו שפיר אבל למוכרו לאחר מה היא נ' דס"ל אין אותיות נקנות במסירה וצריך לכתוב קני לך איהו וכל שיעבודי' ועדן לא כ' ונשבע לו שלא למכור

והנה בתשובת הרא"ש כ' טעם אחר לחלק משום שיוכל להתיר נדרו ותוס' לא כ"כ דדלמא נשבע ע"ד רבים א"ב ובזיווג שני דאם שנאת שלח ולא הוו הגירושין דבר עבירה ומ"מ מה דנקטו תוס' שלא לגרש ולא נקטו שלא למכור או דס"ל כד' הנ"י דמה אכפת ללוקח בשבועתו או דלרבותא שלא לגרש וכמו שביארנו לעיל דלא תק' מפ"ק דקידושין:

ובענין קו' ה"ר ברוך י"ל קצת דאי ליכא ביניי' כ"א מלקות אפכא הו"ל למימר היכא דאמרה תורה לא מהני לאביי לא לקי ולרבא לקי ועד"ז יש ליישב קצת גם קו' ראשונה של תוס' דאי ליכא ביניי' כ"א נשבע מאי כל מלתא דאמר רחמנא דנקיט אביי בריך רחמנא דסייען.

בע"ה סיומא למס' תמורה ליום לידתי כ"ד שבט תרכ"ב:

שלהי תמורה מתני' הפילה שליא ע' רש"י נ' כוונתו דלכאורה יל"ד למאי הל' פליג לן תנא הך רישא כיון דקמתחיל אלו הן הנקברין הו"ל לסיומא לכולא מלתי' לזה כ' דרישא לאו דומיא דשאר צריכין קבור' דלא ליתי בהו לידי תקל' משא"כ בריש' דלא שייך זה דמאי הנאה יהנה מנפל או שליא ואמנם לא קאמר תנא אלא דהוה מאי' הנאה הנקברין כלומר דאפרן אסור וז"ש רש"י וכל הנך נקברין משום דאי' הנאה נינהו כלומר דלהכי נקברין שלא ליהנות מאפרן והאי נקברין לאפוקי נשרפין.

אא"כ בסיפא ק' למה פליג לי' חמץ באפי נפשי' והי' נ' ראי' מזה לשיטת החולקין על רש"י פ"ק דפסחים וס"ל דלאחר זמן ביעורו דווקא ס"ל לר"י דחמץ בשריפה ולא קודם זמן איסורו והיינו דקתני בפסח ישרף לאפוקי קודם הפסח ולד' רש"י צ"ל משום דכולא מתני' לאו ר"י חוץ מזאת להכי קתני לה באפי נפשה ומכ"ש להרמב"ם וסייעתו דלית להו הל' כר"י היינו משום דפליג לה תנא משאר הל' פסיקתא.

רש"י ד"ה חוץ לזמנן כוונתו דחוץ לזמנן ע"כ במחשבה קאמר וה"ה חוץ למקומן במחשבה קאמר דמאי חוץ למקומן ממש אילימא בחוץ א"כ לאו פסולו בקדש ואי בפנים דהיינו ק"ק בדרום כשרים הן כמתני' ריש מעילה.

אשם תלוי הק' הבה"ג הרי תנא דידן ס"ל חולין בעזרה בקבורה ונ' ד' רש"י דהאי תנא דידן דרישא ר"י כמו בחמץ בפסח דאיהו בר פלוגתא דר"ש והכא שוב ת"ק דר"י ר"ש דרישא דהוה בר פלוגתא דר"י.

ד"ה יטילנה לאמה נ' כוונת רש"י דה"ה באשם תלוי דרישא ס"ל הכי לר"י אלא דל"ש התם דאשם אילבן ב' סלעים ואינו מתמקמק משא"כ בעוף דרכיך וכצ"ל ברש"י עוף ולא עיר.

ד"י אומר נ' דלאו דר"י ס"ל דנקברין אפרן מותר כ"א ר"ל ע"ד שכ' מג"א בשם מהרי"ל בהל' פסח שהי' שורף החמץ וקובר הפחמין וז"ש ר"י אם רצה להחמיר על עצמו ולא קאמר בקיצור אם רצה לשרוף אלא דתרוויי' בעי' שריפת האי' וקבורת הפחמין ומ"מ א"ל אינו רשאי דכיון דחזי לי' דשריף הנקברין יהו סבירין דמצותן בשריפה ואתו ליהנות מאפרן אף דאיהו לא יהנה.

רש"י ד"ה בציפרתא והנה ד' רש"י דלאו דר"ל דהאי ציפרתא אוסרת משום דהוה אי' הניכר ולא בטיל דא"כ מאי קאמר ואם לאו דאי אפשר לשליפינהו כיון דאי אפשר לשלפינהו א"כ אינו ניכר והדרא קו' לדוכתא דבטיל ברובא א"וו טעמא דציפרתא משום דהוה דבר חשוב ומיירי שיש כמה ציפרתא מן ההיתר והיינו דלא מצי לשליפינהו ומ"מ אין מקום תימא לד' הר"ש דלמה בעי' תרתי מלא הסיט וציפרתא דציפרתא שאינה מלא הסיט לא הוה דבר חשוב ובטל.

ואמנם ד' תוס' שכ' ד"ה אם אפשר דלא קאי אקו' דליבטיל ברובא נ' דהוה מפ' בציפרתא דה"ט משום דהוה אי' הניכר וע"ז פריך לשליפינהו אע"כ דלא מיירי באי' הניכר כלל ואם ניכר באמת לשליפינהו וא"כ קו' דליבטל ברובא לא מתרצא והנה באמת מעיקרא אין כאן קו' דבירושלמי מסיק עלה דהא מני ר"מ היא דקאמר גבי ערלה שם דמלא הסיט חשוב ולא בטיל והמק' הוה בעי לאוקמי מתני' אפילו כרבנן ולא עלה לו אמנם ד' הרמב"ם בפי' המשנה שם דגם למסקנא הכא גם רבנן מודו שכ"כ בהדי' והכי מ' לכאורה. מדאוקמי' לה כר"י דהוא בר פלוגתא דר"מ ואף דר"י בליטרא קציעות מחמיר טפי מר"מ מ"מ גם ע"ז הו"ל להש"ס למימר ר"י דליטרא קציעות היא מ' מ"מ דמתני' ככ"ע וס"ל דבהני מודו רבנן דלא יעלו והן הן דברי' בה' בכורות ובה' פה"מ דכ' סתמא דמלא הסיט אוסר דס"ל דבהני גם רבנן מודו וכדבריו בפי' המשנה והמק' הוא דהוה סבר כהירושלמי דרבנן פליגי גם בהני ולא עלה לו ומיושבי' ד' הרמב"ם.

ודע דקו' הלח"מ על תי' הר"י קורקס דלמה לא הביא הרמב"ם גם בהל' כלאי' דבעי מלא הסיט ק' ג"כ על ד' המ"ל ה' מטמאי משכב ולהיפך דלמה בעי' כאן מלא הסיט והרי מטעם משא נגעו בה ובאמת אין הנידן לע"ד דומה לראי' דבשלמא בטומאת משא הרי לא הקפידה תורה על איזו דרך ישא הטומאה אפי' כזית מן המת במוט גדול וסל גדול מקרי משא משא"כ כאן דלא אמרה תורה כ"א שלא יתכסה בכלאי' וכיון דהחוט של פשתן בטל אין כאן כלאי' כלל.

וצריך לבאר ד' רש"י דלכאורה דלמא במחצה על מחצה אסרה תורה כלאי' ולא ברוב ממין א' ואמנם א"כ סדין בציצית דעשה דוחה ל"ת היכי משכחת לה דבגד שאינו ראוי' לקטן בן ט' אינו בגד וממילא הפשתן רוב והתכלת בטיל אלא ש"מ דאפי' במיעוט אסרה תורה וע' ברא"ש נדה שם מ"ש לענין בב"ח.

רש"י ד"ה מוראה ונוצה יל"ד הרי בשעת מיצוי דם עדן לא הבדיל מהעוף המוראה ונוצה כדכ' קרא וכדמסתבר דמיצוי בשעת מליקה הוה וא"כ אפי' לקוברן א"צ ונ' דרש"י בא ליישב לן בזה קו' עצומה דאטו התם מאי אפרן שייך הרי אי אין מועלין ומותרין אפי' שלימין קשרי ולזה כ' רש"י דקו' הש"ס היה עד"ז דהנה וודאי מצות קבורה בעי למעבד להו כדכ' קרא והשליך אותה ומתני' דקאמר אין מועלין ומותרין היינו לאחר קבורה וא"כ עכ"פ האיך כייל תנא דכל הנקברין אפרן אסור וה"ט דחבורה לאו מצוה הוה כשריפה דנימא אין לך דבר שנעשית מצותו כמ"ש התוס' לעיל הרי גם בנקברין שייך נעשית מצותו כמו במוראה ונוצה וז"ש רש"י דקו' הש"ס אם לאחר שקברן חפרן נמצא דהנך ב' קו' לאו בחדא מתני' דקו' ראשונה מדם נדה הוה האיך אמרת דכל הנקברין אפרן אסור הרי דם הנדה אפרן מותר וקו' שנייה היה הרי גם בנקברין שייך נעשית מצותן.

רש"י במתני' ד"ה תרומה טמאה ק' טובא רש"י בא לפ' מהיכן דבשריפה ומפ' דמותרות בהנאה ונ' דרש"י בא ליישב כאן קו' תוס' פ' ב"מ ומ"ש רש"י שם דשריפת תרומה משום תקלה והק' בתוס' א"כ למה חשיב לה הכא בהדי הנשרפין הרי יכול ג"כ לקוברה ולזה כ' רש"י דלהכי מני לה בהדי נשרפין למימרא דאפרה מותר ואפי' בשעת שריפה:

כל הנשרפין ע' רש"י וק' מאי עצה יהיב לן רש"י למאי חזיא אפר אטו אנן לא ירעי' ונ' ד' רש"י דכולא מלתא דאפרן מותר או אסור היינו בכדרך הנאתו דהיינו אפר לכיבוס בגדים משא"כ אפר למאכל וכיוצא היכא דהוה שלא כדרך הנאתו אפי' בנקברי' שרי מה"ת:

רש"י ד"ה ה"ג נ' לכאורה מדבריו דלית לי' סברת תוס' דהטעם משום דאין דבר שנעשית מצותו ומועלין בו דא"כ פשיטא דפיגול ונותר לאחר שריפה מותרין ונ' ד' רש"י דלכאורה תינח מידי פיגול יצאו אבל לענין קדש נימא דהדרא לקדושתיי' ואפרן אסור לזה כ' רש"י כיון דאפסלי קלישא קדושתיי' ואין בהם כ"א פיגול ופסול לבד וע"ז שוב אמרי' אין לך שנעשית מצותו ומועלין בו.

והנה הרמב"ם כ' סתמא דשן מזבח וכ' הכ"מ משום דקיימ"ל דדשן מזבח לעולם אסור וק' א"כ אמאי מוקי לה רב שמעיא בתרומת הדשן דווקא וצ"ל דרב שמעיא כרב במס' מעילה ס"ל דלאחר הרמת הדשן אין מעילה בדשן ואנן דקיימ"ל כר' יוחנן שפיר סתם הרמב"ם ומדישון מזבח הפנימי והמנורה ל"ק דהנהו לא מקרי אפר.

ולסיים. המס' בד' אגדה י"ל הנה תנן באבות עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בג' דברים וכו' ויל"ד תחלה הכפל וע' מדרש שמואל שם ועי"ל בשלמא מאין באת היינו שלא יתגאה ע"ד שאמר החכם בחו"ה מי שעבר במעבר השתן פעמי' האיך יתגאה אבל לאן אתה הולך הלא די אם עתיד ליתן דין וחשבון אמנם הענין הנה הבטיח לנו הש"י ברב חסדו והבטחות בשמרנו מצותיו ית' הא' לגוף ה"ה תחית המתים וההיפך לעוברי רצונו שלא יזכו לחיות לרמז שירחיק האדם מהנאת האסורות הא' שלא יהא גופו מן הנקברין והשני שלא תהי' נשמתו מן הנשרפין בגיהנם כמ' הכ' ואשם לא תכבה. והנה הגוף שאינו קם ח"ו בתחית המתים אין לו הנאה של כלום והיינו הנקברין אפרן אסור משא"כ הנשמה הנשרפת בגיהנם אמר הכ' והי' אפר תחת כפות רגליכם והיינו הנשרפין אפרן מותר ועד"ז סובר ג"כ משנה ראשונה במכלתין דהנה הבטיחה לנו התורה מלבד השכר לעוה"ב פירות בעוה"ז וכ' הרמב"ן פ' אחרי ע"פ וחי בהם כי ביד האדם לבקש על עבודתו הן השכר השלם רק בעוה"ז או רק בעוה"ב ואמנם אין מן הזריזות לא להחליף קרן בפירות ולא פירות בקרן כ"א להשליך על הש"י כל יהבו וה' הטוב בעיניו יעשה והנה העוה"ז הוא הרע דהיינו הבעל מום כי אין עוה"ז בלי חסרון והעוה"ב הוא הטוב דהיינו התם והיינו דאמר הכ' כי לא יחליפנו ולא ימיר ואמנם אם המיר שני' קדש לה' כמו שאמר הרמב"ן רק שלא ישתף ד"א בעבודתו והיינו דתנן הכל ממירין ותמורתן תמורה אבל לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר והוא יקבל עונש על תמורתו והיינו היא גופא דנקברין ונשרפין א' לגוף אחר תחיה וא' לנשמה בג"ע והיינו דהכל ממירין שבר הגוף עם שכר הנשמה ותמורתן תמורה אעפ"י שאינו רשאי ונוטל את שלו דהיינו וסופג את הארבעים והנה גם ענין תרומת הדשן רומז לענין זה אשר העובד ה' יניח שכרו שמור לעוה"ב ובכל זאת גם בעוה"ז לא יעזבם ה' ואמנם השפע בעוה"ז מול נ"ר בעוה"ב הוא כמו הדשן למול הקרבן והנה העוה"ז הוא המלבוש האמתי ותכלית השפע בעוה"ז לכסות הבושת וז"ש הכ' צו את אהרן וגו' זאת תורת העולה העולה יהא מונח כל הלילה משך חיים העובד ה:' עד הבקר ואז ולבש הכהן העובד ה' מדו בד בגד בד כפי מדתו חילוקא דרבנן ואמנם גם על בשרו בעוה"ז יהא מלבוש אך רק מכנסים לכסות בשר ערוה דהיינו ומכנסי בד ילבש על בשרו והיכן רמזה תורה זה לזאת אמר כי הכהן ירים מן הדשן אשר העולה נאכל על המזבח ד' ומאותו דשן יקח קומץ ושמו אצל המזבח וזה נבלע במקומו כי הוא השפע בעוה"ז ולזה אמר משרשי' כי צריך ג' ידיעות בקומץ זה הא' כי לא יאמין אשר הש"י יתן לו בפ"א על כל משך ימי חייו כ"א לא ניתנה תורה כ"א לאוכלי מן הלוקטי' דבר יום ביומו וזה ושמו בנחת לאט לאט ואמנם ה' לא יעזבנו והיינו ושמו כולו ואמנם על תנאי זה כי אף כי יבטח בה' שיתן לו לחם, חקו מ"מ ושמו שלא יפזר כ"א כמ' רז"ל צדיקי' ממונם חביב עלי' יותר מגופם שלא ינכו להם מזכיותי' לעוה"ב וזה נ' כוונת הפ' מה יקר חסדך כי הנה האריך הרמב"ן למענותו בפ' בחקותי אשר השכר הנצחי' אין בו מן התימא כי הרוח תשיב אל האלקי' אשר נתנה אמנם השכר בעוה"ז הוא הפלא וז"ש מה יקר כלומר מה פלא היא חסדך אלקים כי הנה בני אדם אשר בצל כנפיך יחסיון לא די כי שכרם שמור לעוה"ב כ"א גם בעות"ז ירויון מדשן ביתך מקומץ של תרומת הדשן ואף כי ונחל עדניך תשקם לעוה"ב ואמר הטעם יען כי עמך מקור חיים הן בעוה"ז הן בעוה"ב וממילא באורך נראה אור כן יזכנו ה' לראות אור באורו ועד זקנה ושיבה אל יעזבנו לשום חלקינו מיושבי ביהמ"ד עוסקים בתורה ובמצות לשמו הגדול נצח סלה אמן.

בע"ה בענין אין עושין שדה מגרש סוף מס' ערכין לסיומא דמס' ערכין שבת זכור תרכ"ב

רש"י במתני' מגרש דכתיב ומדותם וכו' ויל"ד האי קרא בלוים כ' ולת"ק אף בישראל מיירי קרא וצ"ל לכאורה דע"כ גם לת"ק אין הדין שאם יהא לעיר מגרש ב' פרסאות כי אין לשנותו לשדות כ"א מדחזי' דסגי באלף אמה מגרש א"כ בהכי סגי ואמנם נ' דק' לי' לרש"י הא דאמרי' בגמ' עלה דמתני' דכ"ע מיהת בערי הלוים אין עושין לאיזה ענין הזכיר הש"ס ד' ת"ק הרי טעמא דת"ק מסברא כמ"ש רש"י במתני' והכי הו"ל למימר ולר"א מ"ט אלא ש"מ דד' הש"ס דגם לת"ק מערי הלוים ילפי' ולכאורה פלוגתיי' דת"ק כר"ש ס"ל דדריש טעמא דקרא וממילא ס"ל כמ"ש רש"י במתני' דהטעם משום נוי העיר וא"כ ה"ה בערי ישראל ור"א לית לי' דר"ש וממילא היכא דלא גלי לא גלי.

אלא דמ"מ יל"ד מנ"ל לרש"י דטעמא דת"ק משו"ה הוא כיון דבש"ס מצינו רמז לכאורה לזה ונ' דרש"י דייק למלתי' מסוגיא דב"ב פ' לא יחפור דמסקי' לחלק בין שדה אילן לשדה לבן ואי לכאורה מלוים ילפי' ובלוים אתקש שדה מגרש לעיר והנה על שלשתן אמר קרא לא ימכר לא ישונה והנה מעיר פשיטא דאפי' שדה אילן אסור לעשות דמ"ש אלא ש"מ דד' הש"ס דב"ב דמשום נוי העיר טעמא דרבנן ושדה אילן הוה שפיר נוי העיר משא"כ הש"ס בשמעתין דמ' דס"ל דגם ת"ק מערי הלוים יליף אתיא כתי' קמא בב"ב שם דמתני' דהתם ר"א היא אבל לת"ק אין חילוק בין שדה אילן לשדה לבן.

ובזה נתיישב לנו ד' הרמב"ם בפי' המשנה בשמעתין וד' הרע"ב שעמד עליו התיו"ט לאיזו ענין הביא האי קרא דלוים על ד' ת"ק דמ' לי' להרע"ב ג"כ דת"ק מערי הלוים יליף וכמ"ש מל' הש"ס דקאמר דכ"ע מיהת וכו' וכן הוא ד' הרמב"ם בפי' המשנה שהביא ג"כ קרא דלוים.

ואמנם מה שסיי' הרמב"ם והל' כחכמים ואין הל' כר"א נ' כוונתו דהנה המ"ל נתקשה מדוע לא מנה הרמב"ם בהל' סנהדרין לאו זה למלקות וכמ"ש רא"ה בס' החינוך ע"ש פ' י"ג משמטה ואמנם נ' דהרמב"ם מ' לי' ג"כ דלתי' שני בב"ב שם דמחלקי' בין שדה אילן לשדה לבן ע"כ לאו טעמא דת"ק קרא דלוים כ"א מסברא בעלמא וכמ"ש לעיל והנה לפי"ז אין לוקין כלל על לאו זה ומה"ט אבל הרמב' בתרוויי' ע"ד הספק השמיט להאי תי' דשדה אילן מותר משום דלתי' קמא ולפשטא דסוגיא דידן דגם ת"ק מקרא יליף ע"כ אין חילוק ומ"מ לא מנה הלאו למלקות משום דלתי' בתרא שם אין כאן לאו ואמנם כ"ז לת"ק אבל לר"א דללוים לחוד קאמר וודאי לוקה ומעתה הן הן ד' הרמב"ם בפי' המשנה והל' כחכמים דגם בערי ישראל אסור ואין הל' כר"א דס"ל לוקין על לאו זה דאנן קיי"ל דאין לוקין דספוקי מס' לן טעמי' דרבנן אי מקרא אי מסברא וכתי' ב' בב"ב.

ועד"ז יש ליישב הגי' במתני' דידן דר"א ס"ל ולא מגרש שדה והנה בילקוט הביא ב' גירסות והש"ך חו"מ קנ"ב קיים גי' שני' ולדעתי ב' גי' הילקוט הא' גי' המשנה והב' גי' התוספתא דבהדי' איתא בתוספתא גי' השניה ותי' הש"ך לקיים גי' המשנה היא דחויה מכל הפוסקי' ודחוקה ותי' צו"ק אינו מובן כלל דכי מי הגי' במשנה דידן אחרי שלא הי' להם לחכמי' תלמוד בב"ב גי' זו והמחוור לכאורה תי' הקרבן אהרן שהחזיק בה המ"ל ולי ד' הרב צ"ע דא"כ גם בסיפא ה"פ דמעיר עושין מגרש ואתמהה הרי הטעם שלא יחריבו ערי ישראל ואמנם למ"ש יש ליישב הגי' שפיר דהעיקר מה שלא רצה הש"ס לתרץ בב"ב שם מיד אפי' תימא רבנן הוא כמ"ש דהוה ס"ל דטעמא דרבנן מקרא וא"כ אין לחלק בין שדה לבן לאילן ואמנם ר"א דס"ל בהדי' דקרא בערי הלוים כ' וא"נ אוסר בערי ישראל לעשות מגרש שדה הטעם משום נוי דהרי שדה מגרש מותר וא"כ שפיר ידעי' דבאילן מותר וא"ש הכל בע"ה.

ונשאר עלינו עדן ליישב ד' רש"י שבועות ר"ת ידיעות שכ' דבבתי ערי חומה מיירי מתני' וק' עליו מב"ב וממכות ונ' ד' רש"י עד"ז דס"ל וודאי בערי הלוים אצטריך קרא שפיר דאין עושין שדה מגרש משום דאין הלוים חוזרין ביובל ומוכרין לעולם וא"כ אי לאו קרא אם רצו בני העיר לשנות לא הי' מעכב עלי' אמנם בערי ישראל כיון דקיי"ל אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל א"כ פשיטא שאין רשאין לשנות כיון דהם רק אריסין בקרקעותי' ומי יודע למי יגיע ליובל האחר נחלה זו א"וו מ' לי' לרש"י דכל פלוגתיי' דת"ק ור"א הוה רק בערי חומה דאין מחזירין ומ"מ ת"ק מדמה להו לערי הלוים דג"כ אין מחזירין ואין עושין שדה מגרש וכיוצא ור"א ס"ל דערי הלוים דווקא אבל בשאר עיירות הכל מודים דאסור וא"כ שפיר פריך הש"ס סתמא בב"ב אפי' אי נימא דבעיר שאין מחזירין ביובל מיירי מ"מ הרי אין עושין וכו' ומ"מ כ' רש"י שפיר דבערי חומה דל"ש טעמא דמחזירין הטעם משום חשיבותן.

נלסיים בד' אגדה י"ל הא דהקפידה תורה שלא למכור לעולם ע"ד שארז"ל כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם הטעם משום דאשרי האיש אשר מזונותיו יגיעו לידו מידו של הקב"ה בעצמו ע"ד שאמרה יונה מרורים כזית בידיך ולא מתוקי' ע"י אדם וזה לא שייך כ"א במי שיש לו קרקע ולזה אמרו חז"ל על שאין לו קרקע חייו תלוים מנגד כלומר פסוקי' משרש החיים והנה אם האדם בא לידי נסיון והוכרח למכור קרקעיתו מחמת עוני נתנה לו זמן לגאול עד היובל וליובל עכ"פ ישוב לאחזתו הענין דקיי"ל למכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' נמצא דאם אז מוכר נכסיו ולאחר נ' שנה אם היה אז שנה ראשונה של יובל ישוב לאחזתו א"כ זכו בניו שוב לנכסי אביהם כי ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואמנם כ"ז המוכר מחמת עניותו משא"כ המקדיש שלא גאל נכסיו ה"ז במזיד הוציא עצמו מרשות הקב"ה בפרנסתו נתקיים בו בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ולא ישוב לנחלתו ואמנם בערי חומה שאין להם כ"א בתים לא שייך טעם שאין להם נחלה וה' הוא נחלתם גם אם ירצו למכור אותו המעט שחלק להם הש"י אין מעכב בידם כי להם נאה להיות ניזון מבני זבולן מחזיקי תורה אחיהם וכן לא קנסם הכ' אם יקדשו נחלתם והיינו מוכרין לעולם וגואלין לעולם והנה בריש מכלתין אמרו הכל מעריכין לאתויי כהני' לוים וכו' נ' הענין דהנה החילוק בין ערכין לנדרים נ' דנודר היינו דמיו עליו ודם הוא כינוי על הגוף וגוף האדם יש לו דמים כפי מה שהוא נמכר בשוק משא"כ בערכין כ' נפשות ר"ל שיווי הנפש ולזה אין לאדם להעריך כי האדם יראה לעיני' ונתנה תורה קצבה שוה לפי שני' והנה ס"ד דהיינו לישראל דווקא ואמנם כשם שאין ערך הנקבה כערך הזכר משום שהזכר מצותיו מרובין כך ס"ד שכהנים ולוים שמצותן מרובין יש להם ערך מיוחד ומה גם שכל חלקם ה' לבדו קמ"ל הכל מעריכין אפי' כהנים ולוים וזה הקישור אף דכהנים ולוים גואלין לעולם משום שה' הוא נחלתם מ"מ לענין ערכין אין חילוק ואמנם באמת טעמא מאי ה"ט משום דעוסק בתורת כהני' ולוים כאילו קיים המצות כלן כמו שד' רז"ל על בכל מקום מוקטר ואמנם כן העוסק בתורה יש לו שכר כפול שכר תורה ושכר עבודה וזה ענין דהע"ה טוב לי כי עינתי מל' אשר ענה כלומר על עצמו על שלא הי' משבט לוי כי זה למען אלמד חקיך שיהא נחשב לי כאילו קיימתי העבודות ואמנם אז טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף כי לא אוכל להשיג בהו כ"א שכר מצוה ולא שכר תורה וא"כ התורה עדיפא דאי' בה תרתי.

בע"ה בענין נפלה פרוטה של הקדש לתוך הכיס סוף מעילה לסיומא דמס' מעילה יום א' דחנכה תרכ"ב:

נ' הא דנקט תנא תרי מילי נפלה פרוטה וכו' או שאמר וכו' היינו לא מבעיא בנפלה דנפל אי', גמור לתוך היתר וודאי קאמר ר"ע דבהוציא ראשונה מעל אפי בפרוטה בכיס זה הקדש דאיכא למימר לאחרונה נתכוון אעפי"כ קאמר ר"ע מעל וע' עוד לפנינו:

והנה לכאורה ממשנה זו יש להק' על ד' מרדכי ספ"ק דשבת שכ' דגבי גיגית כיון שמעולם לא היה האי' מבורר ל"ש דשיל"מ לא בטיל ומ"ש מדוע הכא בפרוטה בכיס זה הקדש שלא היה ג"כ מעולם האי' מבורר למה לא לבטיל דמה חילוק יש בין דשיל"מ לשאר אי' שאין מתבטלין ומה גם שרצו התו' וקיים כן הכ"מ כי הטעם כאן משום דשיל"מ ונ' דהנה סברת המרדכי הוא עד"ז דוודאי הא דאמרו רבנן דשיל"מ לא בטיל היינו אי' שיש לו מתירין ואמנם מאחר שלא הי' כאן אי' מעולם כיון שמיד נתבטל מאי דשיל"מ שייך ואמנם כאן בכיס של מעות אם אמר פרוטה א' בכיס זה הקדש הוה כאמר אבר א' בבהמה זו עולה דקדש ה"נ קדוש ול"ש כאן ביטול ובזה מובן שלא הקשו בתוס' כ"א אנפלה ולא אפרוטה בכיס זה דבנפלה הוא דק' להו דליבטל ככל אי' ברוב משא"כ בפרוט' בכיס זה מאי ביטול שייך ובזה מסולק ג"כ קו' הצו"ק ע"ד תוס' לפנינו דא"כ מאי כל הכיס דקאמרו רבנן הו"ל למימר עד שיוציא את השניי' ולמ"ש א"ש דהרי רבנן גם אפרוטה בכיס זה קאי והתם ל"ק ול"מ ושפיר קאמרו עד שיוציא את כל הכיס ובאמת בצו"ק לא הבין כן דאל"ה האיך יתרצו התוס' דמדרבנן קאמרו דמעל הרי בפרוטה בכיס זה הקדש הוה דאוריי' והאיך נימא דמעל דקאמרו רבנן פי' מקצתו דאוריי' בפרוטה בכיס ובנפלה דרבנן.

ואמנם כן לפי"ז ע"כ מה שתי' תוס' מטבע לא בטיל מדאוריי' קאמרי וגם ד' הכ"מ ע"כ כן דאל"כ אפי' המציא את כל הכיס אמאי מעל וזה כוונת המ"ל פ"ז ממעילה ע"ש והנה זה נגד מ"ש תוס' פ' התערובות דאין לך דבר שלא יבטל מה"ת ברוב וא"כ מ"ש מטבע וצ"ל דהא דכ' שם תוס' דמה"ת בכל מילי אזלי' בתר רובא ר"ל דמה"ט אפי' לקח מן הקבוע אמרי' כל דפריש מרובא פריש ומ"מ כל הקבוע ביחד וודאי גם מה"ת אפשר דלא בטיל דדבר חשוב אין לו ביטול וזה סברתם כאן בתי' בתרא.

אמנם ד' הכ"מ ק' ביותר דמ' מדבריו דגם דשיל"מ הוה ק דאוריי' וראינו בתוס' פשיטא להו הכא דלא הוה כ"א דרבנן ונ' כוונת הכ"מ למ"ש בתוס' חדשים כאן דכל איסור שאתה יכול לסלקו ל"ש גבי' ביטול וכן הכא כיון דאת יכול לפדותו ל"ש ביטול וז"ש יש לו מתירין כלומר גם עתה י"ל מתירין ומה שמיאנו תוס' בפי' זה נ' כיון דאשם מעילות בב' סלעים וכל ההקדש א"צ פדיון אלא פרוטה א"כ למה יביא קרבן מעילה יאמר פרוטה של הקדש בכ"מ שהיא מחוללת על פרוטה של חולין זו בשלמא ברישא גבי מעות מיירי בהיה בכיס מעות הרבה שאין ביכלתו לפדותן משא"כ בסיפא אמנם כ"ז במתני' אך הרמב"ם שאמת כ' אם לא חילל מעל א"כ שפיר כ' הכ"מ דהטעם דמעל משום דיש לו מתירין דהיינו שעדן יכול לחלל

אמנם כשאני לעצמי הייתי אומר דהקדש מדאוריי' אפילו באלף לא בטיל ואין הטעם דהקדש לא בטיל משום דיל"מ דאפי' קדושת הגוף דאין לו מתירין לא בטיל (ונ' דזה אינו דא"ם מאי פריך הש"ס פ' כל הזבחים גבי נתערב בהם חטאות המתות וליבטל ברובא אם לא נימא דאשור הנסקל דהוא חולין ואינך פריך ושלא כד' תוס' שם ע"ש) ובהכי מיירי רבא פ' כל שעה גבי עצי הקדש שאפה בהם הפת רצ"ל דמוקי לה רבא בעצי המערכה דקדשי קדושת הגוף ואין להם פדיון ומיושב קו' תוס' שם עלה דהא:

וד' תוס' שם בלא"ה צ"ע דמאי יל"מ שייך בעצים עם פת הא בעי' מין במינו והתם לא הוה מין במינו וצ"ל דמ' להו דמידי דהוה אביצה שנולדה ביו"ט ולבנו בו את הפת דהתם אסור משום יל"מ משום דהאי' ניכר ומ' להו דגם הכא מקרי ניכר האי' דהיינו אפיית הפת.

בע"ה בסוגיא דחזקה דרבא נדה מ"ו לשבת שובה תרי"ט

מתני' נדרי' נבדקין יל"ד מאי זה ל' נדרי' נבדקין נבדקת הו"ל למימר ונ' דרש"י בא ליישב זה במ"ש אם ידעה לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה וק' מתני' קתני נדרי' ורש"י מזכיר הקדש ג"כ ואף דבאמת גם בהקדש דינא הכי כמבואר בסיפא מ"מ לאיזו ענין כ' רש"י כן ולזה נ' דרש"י בא ג"כ ליישב ל' נדריה נבדקי' דקתני ולזה כ' רש"י דתנא ב' להורות לן דאף דבדקנוה בנדרי הדיוט וידעה לשם מי נדרה צריכין לחזור ולבדוק אותה בנדרי הקדש אם ידעה לשם מי הקדישה וכן אפכא אין להבחין ממין נדר זה על מין נדר זה ואמנם נ' דמל' זה דייק לי' להרמב"ם בה' נדרים דאפי' ידעה להפלות בנדר א' מ"מ בודקין אותה שוב בכל נדר ונדר משו"ה קתני נדרי' נבדקין ומיושב דלא מצי הש"ס לשנויי לקמן דהיינו דקתני בודקין כל שתים עשרה משום דלהא לא אצטריך דמל' נדרי' נבדקין כבר ידעי':

דרך אחר י"ל דהרמב"ם דייק למלתי' מקו' רש"א ומהר"ם מלובלין כיון דקתני לאחר הזמן הזה בת שתים עשרה נדריה קיימין ל"ל אלא לאו ה"ק דאין נדריה קיימין אפי' אם כבר בדקנו אותה פעם אחת בלא בדיקה שנית עד שתהא בת שתים עשרה ומיושב ג"כ דלא מצי הש"ס לשנויי אבודקי' הכי וכמ"ש לעיל אלא דמ"מ יל"ד בין לדידי בין לד' רש"א ומהר"ם למה שתק הש"ס מלפ' כן ולזה הי' נ' בשטת ר"ת לקמן מ"ט ליישב הקו' מעיקרא דלד' ר"ת לקמן לר"י דאמר תוך הפרק כלאחר הפרק סגי בי"ב שני' לחוד וא"צ יום א' כלל קמ"ל מתני' דלא היא כ"א כר"ש דבעי' יום א' ולא אמרינן תוך הפרק כלאחר הפרק ולא אייתרא מתני' כלל ומה"ט שתקו תוס' להק' כן דסמכו אמ"ש לקמן בשם ר"ת.

ומכ"ש דאתי שפיר ל' דמתני' למ"ש הרא"ש וטור בכוונת ר"ת דר"ל לר"י לא בעי כ"א יב"ש ותו לא אלא שהבי"ש סי' קנ"ה נתקשה בדברי' דטעמא מאי ונ"ל לפ' דיל"ד אד' תוס' בכוונת ר"ת דביום א' דלאחר יב"ש פליגי ר"י ור"ש מ"ש בכל התורה קיי"ל מקצת היום ככולו ומ"ש הכא דלא נימא כן א"וו פלוגתיי' הכא במלתא אחריתי דהני יב"ש לכ"ע בעי' מעל"ע כלומר שאם נולדה בז' תשרי בצהרים לא נעשית בת יב"ש עד שוב ז' תשרי בצהרים ומצהרי' ואילך מתחיל יום א' ומעתה ס"ל לר"ש כיון דמקצת יום ז' הי' שייך לתוך יב"ש שוב לא שייך מקצת היום ככולו ור"י ס"ל תוך הפרק אף כי יום זה מקצתו עדן תוך הפרק דינו כלאחר הפרק ואמרי' בי' מקצת היום ככולו ומ"מ לד' הרא"ש והטור מיושבי' היטב יותר ל' דמתני' דבעי' יום א' ר"ל יום אחר דווקא ונ' כי רש"י ד"ה קודם הזמן האריך לפ' לאפוקי מר"ת כשטת רש"י לקמן שחולק עליו שכ"כ רש"י קודם שיגיע ר"ה של שנת שתים עשרה כוונתו דלכ"ע יום א' לאו דווקא כ"א כיון שמגיע ר"ה של שנת שתים עשרה היינו י"א ויום א' ומכ"ש בי"ב ויום א'.

נדרן נדר והקדישן הקדש יל"פ דהשתא נדרן נדר דהיינו שכופין אותו לקיים נדרו משא"כ במופלא סמוך לאיש דקטן אוכל נבילות איז ב"ד מצווין להפרישו כדאמרינן לקמן הקדישו הקדש שהוא במופלא ג"כ דהקדיש ואכלו אחרים לוקין לא כ"ש ונ' דס"ד כיון דאמרו דלא ידעו לשם מי הקדישו ניהוי כאלו אמר שהקדיש לשם חמה ולבנה וכיוצא דאין הקדישן הקדש קמ"ל דדברי' שבלב אינן דברי'.

רש"י ד"ה אפי' אמרו הנה תוכן דבריו דאף דמקמי הכי לא חשבא לי' בר דיעה אם אינו יודע להפלות היינו משום דבקטן בעי' מופלא דווקא משא"כ בגדול לא בעי' מופלא אלא דמ"מ יל"ד במ"ש דלשוטה לא חשבינן לי' משום דסופו לבא לכלל דעת והרי עתים חלים ועתים שוטה דג"כ סופו בא לכלל דעת ומ"מ כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו ועוד למה אצטריך רש"י לזה הרי שפיר כ' דלא מקרי שוטה כ"א במקרע כסותו וכו' ונ' כוונת רש"י דלכאורה כיון דחזי' דלענין נדר ביודע להפלות תלי' רחמנא נימא דכל שאינו יודע להפלות דינו כשוטה וע"ז כ' רש"י דל"ש למימר דשטות לא מקרי כ"א חולי שאין סופו להתרפאות ממילא ואפי' דעתי' חלים מ"מ האי עתים שוטה אין סופו להתרפאות ממילא והביא רש"י ראי' לזה דמה"ט לא מחשבי' לשוטה כ"א המקרע כסותו וכיוצא משום דהוה חולי שאין דרך לעבור מעצמו ולא שאר מעשה כלות העובר מעצמו ודבעי' להפלות בנדר היינו בקטן דווקא דליהוי קטן מופלא וכמ"ש:

והנה כ' הרמב' בה' נדרים דהך סיפא אפי' בלא הביא ב' שערות היא אף שלענין כל התורה כולה אין הדין כן היינו עונת נדרי' דאמרי' בש"ס וציין הגמיי' עליו כי ר"ל דהיינו עונת נדרים דפ' התקבל בגיטין גבי הא דאמר רבא ג' מדות בקטן נ' כוונתו דהרמב"ם ק' לי' לפירש"י שם קו' תוס' דהיכא קאמר רבא וכנגדו בקטנה חולצת הא ס"ל לרבא תוך הזמן כלפני הזמן וא"כ אפי' ב' שערות לא מהני בבת י"א שנים ולזה פי' הרמב"ם דעונת נדרים היינו בת י"ב וקרי לה עונת נדרי' משום דלא אייתי שתי שערות ושפיר קאמר כנגדו חולצת אם הביאה שערות ור"ל לאפוקי קודם לכן אפי' שערות לא מהני דתוך הזמן כלפני הזמן אלא שהמ"ל הק' מש"ס דידן דקאמר בהדי' בקו' דרב המנונא דמתני' ע"כ איירי באייתי ב' שערות והא וודאי קו' עצומה.

ולזה נ' דלכאורה א"נ קאמר רבא בפ' התקבל דבעונת נדרי' לא בעי' ב' שערות מנ"ל לרבא גופא לכאורה הא מלתא ונ' דהא מלתא מוכח מהא דקיי"ל מופלא סמוך לאיש דאוריי' וק' מנא ידעי' שהוא סמוך מאן מפיס לן דמייתי לי"ג שנה או בת לי"ב שנה ב' שערות וכ"ת כמ"ש תוס' דבהא סמכי' אחזקה דרבא ק' א"כ ע"כ חזקה דרבא דאוריי' וא"כ למה לא סמכי' עלה לענין חליצה ואמנם בהא י"ל דבאמת התם רבנן היא דחשו למיעוטא לחומרא או משום דיש לסמוך להך מיעוטא חזקת אי' לשוק אף שאין זה באמת ענין סמוך מיעוטא כמבואר ברשב"א משמרת הבית ריש הל' שחיטה ע"ש מ"מ יש לדחוק אמנם כ"ז לחומרא אמנם אנן קיי"ל ג"כ כר"נ בב"ב קנ"ו דבודקי' למיאונין ופי' הרי"ף דהיינו בלא בעל לא חיישי' כלל לחזקה דרבא וסמכי' אבדיקה ואמאי כיון דחזקה דרבא דאוריי' וס"ל ג"כ דלא אמרי' חזקה דרבא כ"א בבעל לא זולת אמנם מאן דמק' דהיינו רב המנונא או דס"ל מופלא סמוך לאיש לאו דאוריי' א"נ ס"ל כמ"ד חיישי' שמא נשרו אפי' בלא בעל כמ"ש רש"א לקמן וטעמא דהך מ"ד באמת משום דס"ל חזקה דרבא חזקה דאוריי' ושפיר קמקשי ממתני' והיינו ג"כ דרבא קטעי בדרב המנונא משום דרבא לטעמי' לא ק' כלל מגופא דמתני' ובדברינו יתיישב ג"כ מדוע מיאנו הראשוני' בתי' הרי"ף בהך דר"נ משום דס"ל ג"כ חזק' דרבא דאוריי' וא"כ בדיקה זו אין לה מקום ומ"מ הרמב"ם לטעמי' בשיטת הרי"ף שפיר פסק:

תוס', ד"ה אלו ד' רבי יל"ד למה לא הביאו ראי' ברורה מגמ' יומא פ"ב ע"א דמבואר שם בין לגי' רש"י בין לגי' הרי"ף ע"ש דקיי"ל כר' ונ' דבאמת י"ל דר"ה ור"נ שם תרוויי' מיירי בתינוקת ופליגי אי הלכתא כר' או כרשב"א ורש"י מפ' שם למסקנא דכבר קיי"ל הל' כרבי ולזה הוכרחו תוס' להוכיח ממק"א אלא דבעיקר דברי' יש לתמוה כיון דסתם לן כאן תנא כר' מהי"ת נימא דלא קיימ"ל הכי וי"ל משום דקאמר הש"ס אלו ד' רבי מ' ולא קיי"ל כוותי'

אמנם נ' כוונה אחרת לדברי' בניישב תחלה ד' הרמב"ם בפי' המשנה כאן שדבריו תמוהין ולא עמד עלי' לא התוי"ט ולא העי"ח דהנה הש"ס קאמר בהדי' דטעמא דר' משום דכ' ויבן את הצלע והרמב"ם קאמר מדנפשי' טעם חדש משום דימי חיי האשה קצרי' א"כ גם שכלה קודם אצלה ומה דוחקו לחדש דבר כזה.

והנה לכאורה הי' נ' דלא קיי"ל כהך דר' חסדא דדריש לקרא הכי דבברכות ס"א ובעירובין י"ח מק' הש"ס למ"ד דו פרצופין נבראו מאי ויבן ומשני דאצטריך לכדר"ש בן מנסיא שקלעה הקב"ה לחוה ולמה לא קאמר דאצטריך לבת י"ב שני' ויום א' אלא ש"מ דלא קיי"ל כדר"ח אלא דמ"מ אכתי ק' כיון דקיי"ל כר' למה נדחי להא דר"ח בכדי ונפיק לקרא למלתא דלא נפקא מינה לכאורה לדינא אמנם עיינתי בע"ה ומצאתי דע"כ דרשי' לקרא כדר"ש בן מנסיא דתנן במס' שבת פ' הבונה גודלת ופוסקת חייבת חטאת ואמרי' עלה משום מאי מחייבא ומשני משום אריג וטווה ומק' וכי דרך אריגה וטוויי' בכך ומסקי' התם למסקנא גמורה דחייבת משום בונה ומק' שוב וכי דרך בנין בכך ומשני אין כדר"ש בן מנסיא דדריש ויבן שקלעה הקב"ה לחוה אלמא קליעה היינו בנין והכי קיי"ל וא"כ ע"כ רב חסדא דמשני הכי דקרא לבינה יתירא אתא ס"ל כס"ד במס' שבת דגודלת משום ארג וטווה משא"כ לדידן דקיי"ל משום בונה ע"כ כדר"ש בן מנסיא דרשי' וטעמא דר' ע"כ מסברא חיצונה היא ושפיר כ' הרמב"ם ומעתה מ"מ מבואר דכהך טעמא דקאמר כאן הש"ס אליבא דר' לא קיי"ל וע"ז הוצרכו תוס' להביא ראיות דלא היא דכ"כ שפיר קיי"ל מ"מ

ואמנם. יל"ד בין לד' הש"ס בין לד' הרמב"ם עכ"פ בת י"ב מנ"ל והנה לד' הרמב"ם י"ל דכיון דחזינן דגם בתינוק בן י"ב שנה שייך מופלא סמוך לאיש כדילפי' מכי יפליא מסתברא דתינוקת דחריפא טפי כבר שלם שכלה אז משא"כ לדרשת הש"ס ק' לכאורה היכא רמיזא ונ' דאהך דרשא יש להק' עוד ב' קושיות חדא מאי ענין בינה יתירא לבינה מוקדמת דלמא בינה יתירא בזמן גדלות דווקא ותו דלמא בחוה דווקא ניתן בינה יתירא לא זולת ונ' דהכי דרשי' דקרא אמר ויבן לאשה מ' דאין אשה בלא בינה יתירא ובשם אשה נכלל שם בריה שיש בה בינה יתירה ואמנם טעמא מאי ונ' דהיינו משום דאשה זו ברצונה נמכרת לאיש אחר ואי לאו דיצרה גדול כדאמרי' יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא' לא עבדא הכי והנה אמרי' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו ע"ד ויוסף דעת יוסף מכאוב ולזה ניתן זה בינ' יתיר' כי היכא דליהוי לה יצרא יתירא ומעתה עיקרא דהך מלתא לקיים ואל אשך תשוקתך וזה כיון שהגיעה ימי הנערות דאז זמן נישואי תורה כדכ' קרא נערה מאורשה ולא בוגרת וכ' בכו"ג בתולה מעמיו יקח ולא בוגרת וא"כ ע"כ גם הבינה יתירא בההיא שעתא הוה:

תוך זמז כלפני זמן דקדק ר"ת לקמן מ"ט מדוע לא קאמר ג"כ תוך הפרק כדאמר לקמן וי' דל' פרק שייך באשה דווקא ור"ל מל' פרק דכ' בקרא שפי' גבול דהיינו כמ"ש כי בהגיע תור נערה הוה פרקה להנשא ומעמה לקמן דקאי אאשה דווקא קרי לה פרק משא"כ הכא דקאי זמן בין אאיש בין אאשה ובאיש ל"ש ל' פרק דזמנו בן י"ח שני' כדתנן בן י"ח לחופה קרי לי' זמן ל' דשוויא לתרוויי':

וסימניך וזאת לפנים בישראל עיין רש"י נ' דתרוויי' פי' אמת ומה"ט אצטריך ר"נ למיהב סימנא דלא תחליף חד מיניי' בר' יוחנן דהנה הרמב"ן הק' מר' יוחנן אר' יוחנן לקמן במופלא סמוך לאיש ותי' ע"ש ויע"ל מר' יוחנן דיומא ע' ברא"ש שם פ"ב לגי' הרי"ף וס"ד דר' יוחנן באמת אי' לי' כלפני זמן ולכך אצטריך ר"נ למיהב סימנא דרב ור' ח' אמרו לפנים ור"י הוא דאמר כלאחר זמן.

אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא ע' רש"א ותי' דחוק קצת ויש להשיאו ע"ד אחר דאס"ד כלאחר זמן לתני תנא הא דתוך הזמן כלאחר זמן ואנא חזקה דרבא ממילא ידענא דאלת"ה א"כ מאי איכא בין תוך הזמן לאחר זמן אלא ש"מ חזקה דרבא א"ב וא"כ שפיר הו"ל למתני הא ואנא חזקה דרבא ידענא משא"כ עכשיו תוך זמן כלאחר זמן לא ידענא ונ' דאקו' דר"ז לא שייך קו' רש"א דאטו אצטריך קרא לרבויי ספיקא היכי דלא בדקנא.

והנה מסיק הש"ס תיובתא והק' תוס' לקמן מ"ט וכל הראשונים הרי מסחי' לקמן דאדרבא ר"י דקיי"ל כוותי' לגבי ר"ש ס"ל תוך הפרק כלאחר הפרק ונ' דמ' לי' להש"ס דע"כ ר"י וריב"ל לא ס"ל כר"י לקמן דהנה הר"ן הק' לקמן לר"י למה לא נבדוק תוך הפרק לחומרא ותי' משום דבלא בדיקה ג"כ מחמרי' ונותנין לה חומרי גדולה וחומרי קטנה והנה ר"י באמת לא קאמר בהדי' תוך הפרק כלאחר הפרק אלא דדייקי' הכי ממלתי' ומ"מ לא משוי להו לגמרי דלאחר הפרק איכא חזקה דרבא ולא תוך הפרק ומעתה הנה ר"י וריב"ל אמרו בהדי' דתוך זמן כלאחר זמן וע"כ או דלית להו חזקה דרבא וס"ל דגם לאחר זמן אין נשים בודקות אותן או דס"ל דגם תוך זמן נשים בודקות אותן ושפיר מסיק הש"ס בתיובתא:

רש"י ד"ה מתני לה בהאי לישנא דשמעת מנה ג"כ וכו' וק' על דבריו ממ"ש התוס' ד"ה קטנה דלהאי לשנא ליכא למשמע מידי ונ' ד' רש"י ע"ד שכ' הר"ן לקמן דלמ"ד תוך הפרק כלאחר הפרק ע"כ נותנין עלי' חומרי קטנה וחומרי גדולה וא"כ מדקאמר בלא בדקו דממאנת והולכת ש"מ דס"ל תוך זמן כלפני זמן

רש"י ד"ה גדולה היא אם הביאה הנה לולי דברי' היינו מפ' גדולה אפי' לא בדקי' ואמנם לד' רש"י יל"ד מהי"ת לא תהא גדולה אחר י"ב שני' אם הביאה ב' שערות ומה הוצרך לדקדק זה מרבא וכ"ת דדייק דלא קיי"ל כרשב"א דבעי' בתינוקת י"ג שנים א"כ אכתי נימא דמס' לי' לרבא אי כר' אי כרשב"א דבעי' בתינוקת י"ג שנים א"כ אכתי נימא דמס' לי' לרבא אי כר' אי כרשב"א ומכאן ואילך דקאמר היינו עד י"ג שנים ונ' דהא וודאי פשיטא להש"ס דכר' קיי"ל אלא דדייק דלא נימא אי לא בדק קודם יב"ש חיישי' דלמא כבר היו בה הנך שערות ושומא נינהו וכ"ת אכתי נימא בהא מס' לי' לרבא לא היא כיון דאמר רבא חזקה הביאה סימנין לאחר יב"ש מכ"ש אי חזי' סימני' דלא חיישי' דמקמי הכי הוו בה.

רש"י ד"ה אבל לענין מיאון דקנייא בביאה נ' דהוכרח רש"י לזה ליישב קו' רש"א למה שביק הש"ס מ"ד אין חוששין ג"כ דקולא קאמר ופריך ממ"ד חוששין ולזה כ' רש"י דהנה באמת ביבמות עיקר פלוגתיי' דהני אמוראי לענין מיאון אתמר אלא דפלוגחיי' בלא בעל והתם קאמר מ"ד אין חוששין שפיר לקולא והכא בבעל מוקי לה ולזה אצטריך לומר ולמ"ד ח חוששין הא חוששין קאמר.

ומ"מ נדחה מד' רש"י אלו תי' רש"א שכ' דהש"ס השתא לא מסיק עדן לחלק בין בעל ללא בעל דלא היא וק' לפי"ז קו' רש"א לוקי לרבא בבעל ונ' דל' דרבא ל"מ כן דקאמר קטנה שהגיעה לכלל שנותי' ולא קאמר בת יב"ש ויום א' ש"מ דבא לאשמועי' דמיד שהגיעה לכלל שנותי' דינא הכי ור"ל אפי' לא בעל וה"מ ג"כ מל' רב דימי דקאמר הלכתא חוששין שמא נשרו דהול"ל הל' כרבא והוא דבעל אלא ש"מ דרבא קאמר חזקה ע"כ בלא בעל ג"כ מיירי דאל"כ מאי חזקה שייך בחשש בעלמא סגי כמ"ש הרמב"ן ולזה קאמר רב דימי דבאמת אנן חשש בעלמא קיי"ל ולכך בדרבנן בלא בעל לא חיישי' וה"ט ג"כ דמיאנו הראשוני' בתי' הרי"ף שכ' ליישב דרבא אדר"נ בב"ב דאמר בודקין למיאונין וכ' הרי"ף דרבא בבעל דווקא ול"מ שמעתין כן דא"כ ק' קו' רש"א וכמ"ש

וליישב מדר"נ אפשר לומר דלחליצה ולמיאונין דר"נ חדא מלתא היא ומיירי ביבמה יתומה קטנה שטוענת ממ"נ אם קטנה אני הנני ממאן ביבם דקיי"ל כבי"ה דאף ביבם יכולה למאן ואם גדולה אני הניחוני לחלוץ ואזי בודקין אותה ומכיון דלא שבקי' לה לחלוץ שרי' לה למאן דבבעל דווקא קאמר רבא דהשוו מדותי' בין בעל בין לא בעל משא"כ ביבם כה"ג דאם בעל ל"ש חליצה וא"כ ליכא למגזר.

והנה הרמב"ן ר"ל דר"נ מיירי בקטנה שלא ידעי' אם הגיעה לכלל שנותי' או לא ובדקי' לה ואם אין לה סימנין אזי אמרי' דוודאי עדן קטנה היא הכי מבואר מכוונתו בחי' במ"ש ואפשר שאף זו בכלל בודקין למיאונין.

מ"ח ע"ב כל הנבדקות נבדקות עפ"י נשים עיי' בחי' הרמב"ן ועפ"י דבריו מיושבים ד' הרמב"ם פ"ב מאישות שפסק כל"ק ואי משום קו' הרמ"ך בכ"מ ה"ט דהוה כאשת מודענא וכמ"ש הרמב"ן אלא שהר"ן בחי' הק' קו' עצומה כיון דקיי"ל כרבא דחיישי' שמא נשרו מאי קולא שייך בבדיקת תוך הפרק לדידן דא"נ נימא דהני נינהו מ"מ אמרי' דנשרו השערות ע"ש והנה נ' לתרץ דנ"מ עכ"פ בלא בעל דלא חיישי' שמא נשרו ואי לא דבדקו לפני הפרק ואמרו דהני נינהו לא היו יכולות למאן ועכשיו יכולות למאן אלא דאכתי ק' ע"ד הרמ"ך שהק' על הרמב"ם הרי לא האמינה תורה אשה כה"ג לעדות הא כיון דלא נ"מ כמ"ש בלא בעל דלא הויא כ"א דרבנן הרי אמרי' בעלמא דהימנינהו רבנן בדרבנן וכיוצא בזה יש להק' על הבי"ש סי' קנ"ה שהשיג על המחבר שפסק דהא דאמרי' דהני נינהו לא מהני למיאון והק' הבי"ש הרי התוס' לא כן כ' כ"א בנשים שפסולין לעדות והמחבר כ"כ אפי' בעדות כשרי' וק' קו' הר"ן הרי ע"כ לא מהני הך סברא לענין מיאון כיון דקיי"ל חיישי' שמא נשרו ולזה נ' דהנה באמת להרמב"ם מ' דבכה"ג מהני הך סברא דהני נינהו ושומא נינהו ואפי' בבעל דהוה דאוריי' והטעם נ' דהנה הך חששא דנשרו היינו שיש גוף אשר בטבעו אינו מוכן לקיים שערות הצומחי' בו ואמנם א"כ ע"כ שערות דהיו שומא יותר מוכני' לנשור מאותן שערות אשר על הטבע להוציאן דהיינו שערות בתולין ואם המקרה יתקיים כ"ש המוכן ומעתה כיון דחזי' כאן דשערות דהוו בה מקמי הכי דלא הוו כ"א שומא בעלמא נתקיימו שוב לא חיישי' שמא היו בה שערות בתולי' ונשרו והיינו סברת הבי"ש ג"כ אלא שהרמ"ך הק' הא עכ"פ בבעל דהוו דאוריי' לא תהא אשה נאמנת וצ"ל כתי' הרמב"ן לעיל:.

ואמנם מיש עוד הרמ"ך הא הל' כר"י והק' הלח"מ הא לענין זה ע"כ אין הלכתא כר"י דהרי ר"י ס"ל תוך הפרק כלאחר הפרק ואנן קיי"ל כלפני הפרק נ' כוונת הרמ"ך דאכתי מנ"ל דלא קיי"ל בהאי כר"י דאין אשה נאמנת בעדות דאוריי' אפי' תימא דכלי"ק קיי"ל דר"ש ס"ל אפי' להקל נאמנת ומ"מ לד' הרמב"ן לק"מ דהרמב' כת"ק ס"ל ואמנם מה שיעל"ד בד' הרמ"ך במ"ש להק' ע"ד הרמב"ם למה יהיו נשים נאמנות להקל תוך הפרק הרי גם לפני הפרק ק' כה"ג דנאמנות דתרויי' חדא הוא דהיינו דאמרי' שומא הוא מדהוו בה מקמי הכי ומה לי תוך ומה לי לפני ואפשר דלרבותא הק' מתוך הפרק וכלומר ל"מ לפני הפרק דאין דרך שיהיו בה שערות וודאי תימא שתהי' נאמנת לסקל אפי' תוך הפרק שרגילי' בה שערות ג"כ ק'.

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה