ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט
בע"ה בסוגי' דחדש קידושין ס"פ קמא ומנחות פ' ר' ישמעאל:
הק' המפ' ובתוכם הלח"מ על הרמב' שפסק דאין עומר מחו"ל ובר"פ כל קרבנות הציבור אמרי' דלמ"ד חדש נוהג בחו"ל ה"ה דעומר בא מחו"ל ונ' בנדקדק תחלה עוד בד' הרמב' דיליף לה מדכ' ראשית קצירכם ועיי' לח"מ מ"ש בזה ונ' דק' ליה להרמב' אי ס"ד דהא בהא תלי' וכל מאן דס"ל דחדש נוהג בחו"ל ה"ה דס"ל דעומר בא מחו"ל א"כ מאחר דאיכא תנאי טובא דס"ל חדש נוהג בחו"ל מה זה דקאמר הש"ס ע"כ ל"פ אלא בחדש וישן אבל מן הארץ דלא כי האי תנא והרי איכא עוד תנאי טובא דס"ל הכי אלא ש"מ דדווקא ריב"י הוא דס"ל הכי ומשום דדרש כי תבאו אל החרץ שלא נתחייבו בעומר עד שבאו לארץ וע"ז קאמר דע"כ איהו ס"ל ג"כ דחדש נוהג בחו"ל דאי לאו הכי אצטריך קרא דביאה למעט חו"ל אבל הא דס"ל דעומר בא מחו"ל פליגי רבנן עלי' וס"ל דע"כ קרא אתא לומר דעומר צריך להיות מקציר הארץ דאי כדריב"י למעט שלא נתחייבו בעומר עד שנכנסו לארץ ל"ל הרי כ' קצירכם ולא קציר גוים ועד דנכנסו ישראל לארץ והלכו במדבר קצירכם מנא להו אלא ש"מ דקרא דכי תבאו משום וקצרתם את קצירה הוא דכתב והן הן ד' הרמב' דמאחר דכתיב ראשית קצירכם והיינו קציר ישראל א"כ ע"כ במדבר לא נהג עומר וקרא דכי תבאו לקציר א"י אתא וכ"ת א"כ אמאי לא מיית' הרמב' הא גופא דקציר גוים פסול לעומר הא מלתא גם אמתני' ק' למה תנן מן החדש ומן הארץ ולא תנן מישראל אמנם כדדייקת לא אצטריך מאחר דקצירת העומר בעי' לשמה כדתנן אקצור והם אומרים לו קצור א"כ קציר של נכרי עצמו וודאי פסול וקרא כי אצטריך לכדעייל ביד נכרי כדמיירי שמעתין דר"ה שם וס"ל להרמב' משעה שנכנסו לארץ מאחר דקיי"ל אין קנין לנכרי בא"י לא שייך תו קציר גוים מאי אמרת עכ"פ אם קצרו גוים פסול כמו בגיעול נכרי שפוסל הלא כבר אמרת דקצירת גוי בלא"ה פסול משום שלא לשמה.
וכ"ת א"כ הדרא קו' תוס' לדוכתא הרי גם קודם שנכנסו לארץ היה א"י מוחזקת בידם והיכא משכחת לה קציר עכו"ם וכדמק' הש"ס בע"א ע"פ ואשריהם תשרפון באש נ' דל"ד דנהי דא"י היתה מוחזקת בידינו מ"מ הש"י בעצמו הושיב הכנענים לתוכה למען לא תהיה הארץ שממה כדכ' מעט מעט אגרשנו פן תהיה הארץ שממה והפירות הי' שכר עבודתם ונקרא קצירכם אבל אין להם יד לאסור מחובר שאינו שלהם ושפיר מק' הש"ס גבי אשרה.
הדרי' לשמעתא במס' ר"ה דאקרוב עומר וכ' התוס' דסוגיין למ"ד בזמן דאין ביהמ"ק כל היום אסור וק' לד' דמפ' ממחרת הפסח בט"ו וקרא ה"ק בט"ו אכלו מצות וקלי בעצם היום הזה בט"ז א"כ מאי ק' לי' כי היכא דמפ' עצם היום דפ' אמור דר"ל אחר עבור עצומו של יום ה"נ תפ' עצם היום דיהושע ולעולם לא אקרוב עומר ולזה נ' לולי ד' תוס' דקו' הש"ס היה דנהי דקיי"ל חדש נוהג לכ"ע אפי' בזמן שאין ביהמ"ק היינו משעה שהקריבו לכה"פ עומר הראשון שוב אין היתר לאי' חרש אבל מקמי שהקריבו עומר ראשון פשיטא דלא התחיל אי' חדש וכדמ' פשטא דקרא בפ' אמור והיינו דמק' הש"ס אי ס"ד דעדן לא הקריבו עומר א"כ גם אי' חדש עדן לא נהגה ואמאי מעיקרא לא אכול.
והקשו בתוס' לד' ר"ת מאי קמ"ל קרא פשיטא דאכול מן הישן דהרי ע"כ אכלו מצות ואמנם חי נימא דאין עשה דלפני הדבור דוחה ל"ת דלאחר הדבור ח"כ אדרבא בליל פסח לא אכלו מצה מן החדש כ"א ה"ק קרא ויאכלו מעבור הארץ מן הישן מצות ואלמלא היה להם ישן גם מצות מנוה לח אכלו משום עשה דלפני הדבור.
ואמנם למ"ד שימור משעת קצירה בעי' למצת מצוה א"כ בישן לא נפקי ידי מצה של חובה וה"ק קרח ויאכלו מעבור דהיינו מן הישן ממחרת הפסח אבל בלילה לא אכנו אפי' מצות משום דמן החדש לא היו רשאין ומן הישן לא נפקי:
וממילא דלא ק' קו' תוס' על ר"ת הרי תניא שהיו מסתפקין ממן עד ט"ז ולר"ת הרי עד ט"ו רק היו מסתפקין הענין כי בליל ט"ו עדן אכלו מן וביום ט"ו פסק המן ואכלו עבור הארץ וביום ט"ז אפי' בלילה לא היה להם מן וה"ק הבריי' שהיו מסתפקין ממן עד ט"ז ולא עד בכלל כי בט"ז כבר היה נפסק ואמנם מה שהקשו התוס' בקידושין מה לי ממחרת הפסח דהיינו ט"ו לר"ת מה לי מעיקרא מה לי ט"ו ולמ"ש עיקר קו' הש"ס היה מקלי בעצם היום הזה אלא דנקט רישח דקרא:
לשון חכמים ע' רש"י י"ל דכ"כ התוס' ליישב ייתור הלשון דלא הוה לש"ס אלא למימר מעיקרא לא אכול וע"ז קאמר משום דגם הש"ס נקט ל' ממחרת הפסח על יו"ט שני אהדר הש"ס ומפ' ממחרת אכול מעיקרא לא אכול
ונבא לבאר ד' הירושלמי בע"ה הנה ר' יונה ס"ל כדדדרשי' בשמעתין דר"ה הנ"ל דקצירכם ולא קציר נכרים ומס' לי' אם מט"ז ג"כ חדש אינו נוהג בקציר נכרים
והיינו דמס' לי' בקמה לחה וכדפשיט לי' לחה מס' לי' דלמא דווקא לחה דמ"מ נתבשלה ביד ישראל מקרי קצירכם אבל יבשה מאי מפשיט לי' אפי' יבשה ועדן מס' לי' דלמא אקציר דווקא קפיד רחמנא דליהוי קציר ישראל אבל קצירה מאי ומשני אפי' יבשה עד דמסיק אפי' בעליי' אסורה ומפ' הר"ש במ' חלה דס"ל כל תבואה שגדלה קודם העומר הראשון היתה אסורה לישראל אא"כ ק' הרי אכלו מצות בפסח שני במדבר וע"ז תי' הר"ש דבמדבר עדן לא נהג מצות עומר
והנה הרש"א הק' אדברי ר"ת הרי היה להם ישן ואמאי לא אכלו מן הישן אמנם מ"ד לא אכלו הרי לא מפ' קרא בר"ת כ"א שאכלו בט"ז מן החדש משא"כ מ"ד דממחרת היינו ט"ו באמת ס"ל דאכלו מצות אמנם מהיכן אכלו משני הירושלמי מתגרי גוים.
וכר' ישמעאל מ' לי' להר"ש דחד תי' הוא ור"ל דמאחר דלר"י לא נתחייבו בחדש עד לאחר ירושה וישיבה ממילא אין חדש נוהג בחו"ל והביאו להם תגרי גוים מחו"ל וא"כ ל"ל תגרי גוים הרי בלא"ה לא נהג חדש אלא לאחר ירושה וישיבה אמנם כד דייקת אדרבא תי' ראשון קאי למ"ד חדש אינו נוהג בחו"ל ומשום דכ' בכל מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים ואמנם ביאה לחוד דרש לאחר ירושה וישיבה וא"כ עדן לא נהג חדש.
כל מצוה שהיא תלוי' נ' דאי תנן מצוה ס"ד מ"ע קאמר אבל לא תעשה לא ידענא להכי נקט כל ואמנם מאחר דתנן כל ס"ד דמצות שהן תלויות כלן אינו נוהגת אלא בארץ אבל אינן תלויות ס"ד מהן נוהגת ומהן אינן נוהגת להכי תנן דכל שאינן תלויות נוהגת בין בארץ בין בחו"ל
ויל"ד למה לא תנן אפכא אינן תלויות נוהגות תלויות אינן נוהגת וא"ש חוץ מן הערלה וכלאים והכי תנן לה בירושלמי ונ' דלגי' דידן מ' לי' לתנא דכל כמה דלא תנן דיש מצות שאינן נוהגת בחו"ל לא שייך למיתני דאינן תלויות נוהגת דמהי"ת לא ינהגו
ויע"ל. דהכי תנן תלויות אינן נוהגות מדאוריי' ומדרבנן אינן תלויות נוהגת מדאוריית' וע"ז קתני חוץ מן הערלה וכלאים דמדאוריי' אינן נוהגות אבל מדרבנן נוהגות וזה נ' כוונת רש"י שכ' ערלה הלכה וכלאי' מד"ס ר"ל בזה דע"כ מדלא קתני הך חוץ ברישא הכוונה דנוהגות מדרבנן ואינן נוהגות מדאוריי'.
ונ' דמהאי טעמ' ג"כ בעי הש"ס לפ' דת"ק לחומר' פליג דאז הוה חוץ מן הערלה וכלאים דאוריי' מק"ו דחדש ובמסקנא דמסקי' דת"ק לקולא פליג שפיר מפי רש"י דע"כ ס"ל ערלה הל' וכלאים מד"ס דק"ו אין כאן מאחר דחדש מותר:
וראיתי בירושלמי דטעמא דת"ק דדריש ג"כ מושבותיכם בכ"מ שאתם יושבים אבל על תבואה הבאה מארץ לחו"ל נ' דאזיל לטעמא דקאמר בחלה שם דר"י דדריש ביאה לאחר ירושה וישיבה משמע ומ"מ בחו"ל פטור אף דאין לומר דמושבותיכם לאחר ירושה דילפי' מביאה וע"כ קאי אתבואת א"י בחו"ל ויל"ד מ"ש לחדש דאצטריך קרא לתבואה הבאה מא"י ונ' טעמא דר"ל שהיה לגוי קרקע בא"י וקצרה והוציאה לחו"ל ובתרומה כה"ג בין למ"ד יש קנין לנכרי בין למ"ד מירוח פוטר פטור מן התרומה ובחדש ס"ד דאם הוציאה לחו"ל מותר קמ"ל קרא דאסור וא"ש דמייתי בתר הכי דלא תנן אלא הנוהג בשל נכרים.
תוס' ד"ה כל מצוה בירושלמי מק' כ' הפני משה דאדר"י קמק' וכ"כ לקמן במראה הפנים בשם ברכת הזבח ולענ"ד אי אפשר לפ' כן דהא ר"א מדאוריי' קאמר והיאך יק' עליו דליתני חלה וכ"ת מל' אף מ' דעכ"פ בערלה וכלאים מודה אף שהם מדרבנן לא היא כיון דר"א ס"ל חדש אסור מן התורה א"כ ערלה וכלאים ג"כ דאוריי' כדר"ש ב"י לקמן מאי אמרת הא תניא דר"א אומר אין ערלה בחו"ל למאז דתני הכא באמת אמרי' תני חדש ולא גרסי' אף ול"ק ר"א כלל אערלה וכלאים.
וכ' תוס' להוכיח דגם דרבנן תנן דמק' מחלה ויל"ד הרי מערלה וכלאים ג"כ מוכח ונ' כוונת תוס' דלמא אדרבא אדר"א פריך ולר"א הכל דאוריי' וע"ז כ' א"כ גם מחלה ל"ק.
ויש. ליתן טעם יל"ד תרויי' הל' פסוקות הא דחלה נוהג בכל חו"ל והא דתרומה נוהג בבבל ומאי ענין ליתן טעם בשמעתין דווקא ונ' דד' תוס' אלו מסכימי' לד' ר"ב שהובא בפוסקי' דפסק כר"פ ור"ה ברי' דר' יושע דחדש בחו"ל דרבנן ולא גזרו אלא במקומות הסמוכי' ומנ"ל לר"ב הא אמנם ע"כ ק' לר"פ ולר"ה כמאן ס"ל אי כר"א הרי דאורייי' קאמר ואי כת"ק אפי' מדרבנן לית לי' דהרי גם ערלה וכלאים דרבנן ותני להו ושביק חדש א"וו חדש הוה לר"פ ולר"ה דרבנן ודווקא במקומות הסמוכי' דומיא דתרומה ומעשר להכא לא תנן חדש כי היכי דלא תנן תרומה ומעשר:
ואמנם מה ענין חדש אצל תרומה וע"ז כ' דתרוויי' לא דמי כלל לחובת הגוף כמו חלה דדמי קצת לחובת הגוף והנה מ"ש תוס', ועי"ל ג"כ הוה טעמא למ"ש לחלק בין תרומה לחלה דמעיקרא באמת גם תרומה היה נוהג בכל חו"ל אלא שבטלו אח"כ:
ונ' דערלה נוהג יל"ד מהי"ת נימא דאינו נוהג בשל נכרים ונ' דמאחר דעיקר קו' תוס' על מה שאנו לוקחין מן הנכרים ענבי' וזה דבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו ס"ד דלא גזרו באמת אשל נכרים מאחר דלא הוה כ"א דרבנן וע"ז כ' דא"כ מאי משני בירושלמי דלא תני חלה משום דאינו נוהג בשל נכרים הרי גם ערלה וכלאים תני דג"כ אינו נוהג בשל נכרים אלא ש"מ דנוהג וכן בגבינות דאי דווקא דישראל א"כ הוה לי' מיעוטא ודמי לגבינות בית אונייקי דלא חשו רבנן לאיסור הנאה.
ונ' דחדש נוהג בחו"ל אין כוונתם לומר דהל' כר"א דכבר קבעי במנחות הל' כמאן אלא דהוה ס"ד חדש אינו נוהג בשל נכרים וע"ז כ' דלא היא כ"א אף בזה"ז נוהג מדתני לה במתני' ולא תני חלה ולסוף ביארו דברי' דלא תימא הירושלמי לת"ק קאי אבל לדידן דקיי"ל כר"א ולק"מ דלתני חלה דחלה דרבנן וחדש דאוריי' דלמא חדש אינו נוהג בשל נכרים וע"ז כ' דע"כ ה"ה לר"א נוהג בשל נכרים דאל"כ מנ"ל לר"א דת"ק לית לי' חדש נוהג בחו"ל דלמא לעולם אית לי' ודלא תני משום דס"ל חדש אינו נוהג בשל נכרים וכי היכי דלא תני חלה לא תני חדש א"וו אין חילוק וכיו"ב כ' בס' ברכת הזבח במנחות שם להשיג על ד' הב"ח שהשיג ע"ד התוס' לאמור דאין חדש נוהג בשל נכרים. ואמנם מ"ש תוס' דמשו"ה ענבי' שרו משום דעדן לא פסיק נ' כוונתם כיון דעכ"פ בשעת הברכה לא חל אי' ערלה אין אנו צריכין לחקור אם כבר נפסק דהו"ל ס' ערלה ומותרת.
ואמנם מ"ש תו' דבעי שיוודע שנזרע התבואה אחר י"ו בניסן הוא דבר ק' להלום מאוד הרי בהשרשה ולא בזריעה תליא מלתא כדתנן וכולן שהשרישו קודם לעומר העומר מתירן ונ' ד' תוס' דהא דאיפלגי תנאי בשיעור קליטה מ"ד ג' ימים ומ"ד ב' שבתות ומ"ד ל' יום כ"ז בנטיעה דווקא שקולטת לאחר זמן מה אבל לא כן בזריעה דהכל תליא בתבואה אם היא לחה קצת ואם הוא בימי הגרוד או האדמה לחה ואם העת עת גשמי' וא"כ בזמן מועט לאחר זריעה יש להסתפק אם לא קלט ובמקום ספיקא אזלינן בתר רוב והרוב הרי נזרע וצ"ע.
וראיתי ברמב' ה' מאכלות אסורות ובכ"מ שם דבר תמוה דתחלה הביא דאי' אכילת חדש נוהג מה"ת בכל מקום ואח"כ כשהביא דין השרשה שוב כ' פעם שנית ואי' זה נוהג בכל מקום ומאי בעי בזה והיותר תימה על הכ"מ דבאי' אכילה הביא סוגי' דמנחות דקיי"ל כרבינא וכאן בהשרשה כ' דקיי"ל כר"א דסתם לן תנא כוותי':
מאי תלויה ומאי אינה תלויה נ' דהש"ס ק' ליה ג"כ אמאי אכפל תנא למתני תרוויי' א"וו משום דחוץ מן הערלה וכלאים קאי בין ארישא בין אסיפא דבערלה כ' ביאה ואפ"ה נוהג בחו"ל ובכלאים לא כ' ביאה ומה"ת אינו נוהג בחו"ל נמצא דהא גופא דמק' הש"ס מאי תלויה ומאי אינה מתיישב בזה קו' תוס' והרי חוץ מן הכלאים קתני דמ' להס"ד דהאי חוץ בין ארישא ובין אסיפא קאי.
ונ'. דגם תוס' אסקי אדעתיי' הך פשטא ולזה טרחו ומייתי דגם ערלה אינו מה"ת וממילא ליתא להאי פשטא ושבקו כלאי' דדלמא אדרבא כלאי' קתני דאינו נוהג ולבתר דדייקו דגם ערלה לאו דאוריי' שפיר ק' להו מכלאים דליכא תו לפ' ע"ד שפירשנו ואמנם מ"ש ראיה דערלה לאו דאוריי' מיורד ולוקח ק' טובא דממ"נ למ"ד הלכות מדינה א"צ ראי' דלא הוה דאורייתא ולמ"ד הל"מ אדרבא ק' עלי' מהך דיורד ולוקח ונ' כוונת תוס' דעכ"פ אהני לן ביאה דכ' גבי ערלה דבא"י ספק ערלה אסור ובחו"ל מותר וע"כ חוץ מן הערלה גם אלאו דאוריי' שייך
והרי תפילי' עיי' רש"י ותוס' לולי דברי' הייתי אומר מאחר דבפ' א' וב' של תפילי' כ' והיה כי יביאך למימרא דבחו"ל אין כאן מצות תפילין האיך שייך לברך עליו וצונו להניח תפילין דנ' כעדות שקר אע"כ גם תפילין דאוריי' נינהו
ע"ד אחר י"ל דרש"י כ' דחזינן להו לרבנן ומאי בעי רש"י במ"ש לרבנן אטו ההמון לא מנחי תפילי' ואדרבא מהמון יש ראיה טפי ממדרבנן ונ' דגם רש"י בא ליישב קו' תוס' דלמא מדרבנן הוא דמנחי ואמנם אמרו במכילתא כ' בתפילין למען תהיה תורת ה' בפיך ללמד כל העוסק בתורה פטור מן התפילי' ואמנם נהגו רבנן להניח תפילין כי היכי דלא ליזלזלו בי' ההמון אבל אם גם ההמון רק מדרבנן מנחי למה להו לרבנן להניח משום ההמון א"וו מדאוריי' חייבין.
ופטר חמור יל"ד מ"ט לא נקט ג"כ פדיון הבן דכ' בהאי פ' ובכור בהמה טהורה ונ' דהנך מכ"ד מתנות כהונה נינהו ולא חילקה בהן ת תורה בין ארץ לחו"ל ולא תק' לך מתרומה ומעשר התם טעמא דפטירי בחו"ל כמ"ש תוס' על שהשדות משועבדות למלך אמנם פטר חמור דכ' ואם לא תפדה וערפתו נמצא דאינו ממתנות כהונה והיינו דק' להש"ס:
ובחי' רמב"ן תי' דתפילין מושמתם את דברי ילפי' כמ"ש בירושלמי אא"כ הו"ל להש"ס להביא הך בריי' דירושלמי ולשבק בריי' דע"א ואולי משום דרישא דקרא עכ"פ אצטריך דמהך ילפי דיש מצות שפטורי' מהם בארץ ושפיר מייתי לה לכולא בריי' דאבד תאבדון דכ' בהדה.
אלא תלויה חובת קרקע ע' רש"י נ' דרמז לן דמשו"ה לא רצה התנא למתני בהדיא חובת קרקע משום דגם חלה וחדש בכלל והם איסורי אגברא ולא הוה ידענא אי תנן חובת קרקע וניחא לי' לישנ' דתלוי' בארץ
מה"מ פי' בשלמא אי תלויה דכ' בה ביאה א"כ ידעינן מנ"ל אבל השתא או כל המצות יהיו נוהגות בחו"ל או כלל לא.
רש"י אשר אתם חיים פי' לדברי' דל' על האדמה יל"פ על א"י אבל קרא דאתם חיים יתירא ש"מ דלחו"ל אתי.
מה פ"א ע' ברמב"ן דהרי באמת אבד תאבדון דהיינו לישראל אינו אלא בא"י ותי' דחוק ואולי אחרי דכ' בארץ למה לי הגוים אשר אתם יורשים והו"ל מיעוט אחר מיעוט לרבות ע"א גופא ומנה לכל כיוב"ז ומ"מ משום קו' הרמב"ן לא ניחא לירושלמי למילף מהכא וגמר מתפילין וש"ס דידן קרא דתפילין מאי עביד לי' ונ' דס"ד דתפילין נאמר בהו כי שם ה' נקרא עליך ובגלות כ' ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומוטב שלא להניח קמ"ל קרא.
הלכתא גמירי לה הנה אי ר"א לקולא פליג ולת"ק חדש דאוריי' א"כ ערלה וכלאי' מק"ו ידעי' ולא אצטריך הלכתא גמירי אבל אי ר"א לחומרא פליג ות"ק לית לי' חדש ע"כ ערלה הל' אמנם א"כ למה גם באידך גוונא קאמר הש"ס ערלה הל' ונ' מד' רש"י דה"ק הש"ס דוודאי היה אפשר לומר דכל אי' מאכלות אינם בכלל חובת קרקע אבל א"כ למה אצטריך הל' בערלה וכלאי' אלא ש"מ דגם אי' מאכלות בכלל ובחדש אוקמא אדינא דממושבותיכם ליכא למילף ואמנם מד' רש"י מ' עוד דאי מושבותיכם לאחר ירושה ע"כ חו"ל פטור דלא עדיף חו"ל מא"י קודם ירושה:
ת"ש מדאמר אביי יל"ד ואביי גופא מנ"ל דר"א לחומרא פליג והי' נ' לומר דק' לי' לאביי מדאמר ר"א אף החדש מ' דסביר' לי' גם ערלה וכלאי' א"כ מאי אף דקאמר ר"א מאי אמרת אקמייתא כדאמרינן הול"ל אף חדש ערלה וכלאים אינו נוהג ומ"ש חדש דנקט ואי ק' הרי בהדיא תניא לקמן דר"א סבר ערלה אינו נוהג בחו"ל י"ל לא שמעי' לאביי הך ברייתא
א"נ ה"ק לת"ק לדידך דאמרת ערלה וכלאי' נוהג א"כ חדש וודאי נוהג דלמאן דס"ל הכי בערלה לכאורה מחדש יליף וא"כ אף החדש.
תוס' ד"ה מושבותיכם לכאורה י"ל דמ"מ מק' ר"ע דלא הו"ל לרחמנא למכתב משום דרשא דבית המוקד מושבותיכם גבי שבת דעי"ז איכא למטעי דאין שבת נוהג בחו"ל אלא דיש להשיב הרי במן כבר נהג שבת והוציאו מקושש לסקילה במדבר והיאך תאמר דלאחר ירושה וישיבה קאמר אא"כ למה לא השיב ר"י לר"ע כהא גופא א"וו י"ל דר"י ס"ל כמ"ד הבערה ללאו יצאה ואיכא למימר דלאו דלא תבערו הוא דאינו נוהג כ"א לאחר ירושה וישיבה וע"ז קאמר ר"י כזה א"א לטעי דלא יהא לאו דשבת קיל משאר מצות קלות ואמנם הא תינח אם קאי אלאו דלא תבערו אבל אי ס"ד דמושבותיכם דפ' אמור קאמר ואכולא מלתא דשבת קאי בפשיטות הו"ל לר"י למימר דבמדבר כבר נהג שבת במן ומקושש.
וכ', רש"י דר"י אחדש לחודא קאי וכן ראיתי בקונקראדאנס כי אין שום מושבותיכם בתורה דבא למעט חו"ל כ"א חדש וק' א"כ מאי מק' הש"ס הא בנסכים ביאה ומושב כ' גם בחדש ביאה ומושב כ' ולזה נ' דעיקר קו' הש"ס א"ה מאי קאמר לי' ר"ע:
חדא ועוד נ' ה"פ ר"י קאמר לי' לר"ע הלא ידעת מאחר דמנסכים ילפינן והתם ביאה ומושב כ' וע"כ קו' משום דלא דקדקתי לפ' ואיכא למיטעי ולמפרך משבת משבת ליכא קו'.
ולא. לכתוב ביכורי' ובריטב"א פי' דה"ק הש"ס דנילף ביכורים מתרומה דלא נהגא עד לאחר ירושה וישיבה ולא זכיתי לידע מנ"ל להריטב"א דתרומה לא נהגא ואפשר דמשום דבבית שני ג"כ לא נתחייבו בתרומה אלא לאחר ובמקום שהחזיקו ואפשר דעד אז לא מקרי דגנך וצ"ע ולי נ' דה"ק הש"ס מאי אמרת ביכורים מתהני לאלתר אי בתר הנאה אזלי' גם מלך יבחרו לאלתר ויכבוש לאלתר ויתהני לאלתר. ומשני מידי דהוה אחלה וכ"ת הרי בחלה בבאכם כ' ומהא דמשונה ביאה הוא דילפי' וא"ה היאך נילף ביכורים מחלה ונ' דוודאי אי לא כ' בחלה בבאכם גם חלה הוה ילפי' ממלך דבעי ירושה וישיבה אבל מאחר דכ' רחמנא בחלה בבאכם גם ביכורי' שפיר ילפי' מחלה ואמרי' דלא בעי' ירושה וישיבה כ"א גבי מלך ולהכי אצטריך קרא גבי ביכורי'.
תיבעי קידוש ב"ד כי מועדות יש לדקדק הרי במועדות קיי"ל דהיכי דמקדיש ממילא כגון ביום ל"א א"צ קידוש ב"ד ונ' דס"ד דה"ק כי היכי דבמועדות בתר ירושלים אזלי' ה"נ נחשב בשבת באיזה שעה יקדש היום בירושלים כידוע דכל הקרוב למזרח רכ"ד פרסה יחשך היום שעה אחת במוקדם ולמערב במאוחר קמ"ל בכל מושבותיכם דלא תליא כלל בירושלים וכן פי' מרן הגאון ח"ס האי קרא שבת היא לה' בכל מושבותיכם גם הש"י שבת בכל מושבותיכם במעשי בראשית בשעה שאתם שובתי'
ועי"ל דאי הוה מפ' קרא בשבת הכי באמת הו"א דגם ביום ל"א בעי קידוש ב"ד מדשבת בעי והשתא דשבת לא בעי א"כ גם ל"א דקדיש וקאי לא בעי קידוש ב"ד:
ויל"ד מ"ט לא מק' ג"כ מיוה"כ ושבועות דכ' בהו מושבות ונ' דבשבועות אצטריך מושבות לספיקא דיומא בחו"ל דס"ד מאחר דבספירה תליא רחמנא א"נ יוודע אח"כ כי היה אדר מעובר והספירה בא"י מאוחר א"צ לשבות בשבועות כ"א ביום חמשים של ספירתם קמ"ל דבעי מקרא קדש א' בכל מושבות וביוה"כ אדרבא כ' אך בעשור לחדש דהוה מיעוט וכבר עמד ע"ז הרמב"ן בפ' אמור שם אמנם לדעתי נ' ה"פ אך בעשור לחדש בכל מושבותיכם כשם שבא"י אין כאן אלא עשור לחדש אחד כמו כן בכל מושבות לא יתענו כ"א יום א'.
ואמנם הרמב"ן בחומש שם ביאר דס"ד הואיל דבעצרת לא מצינו כ"א הקרבן המצוה וע"ז נאמר מקרא קדש וכן ביוה"כ הו"א אם אין קרבן אין מקרא קדש קמ"ל ויש לרמז ד' הרמב"ן דמאחר דתי' הש"ס הואיל ובענינא דקרבנות כתיבי לא אצטריך שוב לתרץ מה"ט עצרת ויוה"כ.
תוס' ד"ה לקבעו חובה בזה"ז ביאה דכ' גבי פסח ויל"ד מה ענין קו' זאת לתי' הש"ס ונ' דבלאו תי' הש"ס הייתי אומר דקרא דמושבותיכם דגבי מצה אצטריך דליהוי ביאה ומושב וממילא אינו נוהג בחו"ל וכרב אחא ב"י וא"כ ההיא ביאה לאו אפסח קאי כ"א אמצה משא"כ לבתר דמשני דמושבותיכם אצטריך לקבעו חובה בזה"ז א"כ ביאה ע"כ אפסח קאי והיינו דק' להו.
א"נ י"ל דהו"א דפסח לא נהג עד בואם לארץ ובמדבר עפ"י הדיבור היה ולק"מ אך מאחר דאמרי' דמושבותיכם מרבה חו"ל מ' דפשיטא להש"ס דנהג במדבר דאל"כ הו"מ לשנויי דליחייב במדבר אצטריך אף דפסח לא נהוג אלא פשיטא להש"ס דפסח נהוג במדבר וא"כ שפיר מק' תוס' ביאה ל"ל.
ועד"ז יש ליישב מ"ט לא מק' הש"ס מפסח ומשני כי היכי דמק' מתפילין ופטר חמור ומשני עשה מצוה זו אמנם מפסח ל"ק כ"א למ"ד מצה בזה"ז דאוריי' אבל למ"ד דרבנן ל"ק ומק' טפי מתפילין ופטר חמור לכ"ע אפי' למ"ד מצה בזה"ז דרבנן.
וא"ת הא ילפי' מבערב יל"ד מאי ענין קו' זאת לתי' הסמוך ונ' דבלא"ה הייתי אומר דהש"ס הכי נמי קאמר דגם במדבר נתחייבו במצה ומחו"ל לא קמיירי אמנם מדמשני אתפילין ופטר חמור עשה מצוה זו ובהאי פרשה גם מצה כ' וע"כ במדבר בלא"ה נתחייבו דאמרה תורה עשה מצוה זו שתכנס לארץ וע"כ הכי בחו"ל קאמר והאי מבערב נפקא.
וע' רש"ל מ"ש בזה דממצות ומרורי' מרבי' בא"י אף בלא פסח חייב במצה תימא דאדרבא אמרי' מדכ' יאכלוהו מ' דהיכא דליכא פסח לא וצ"ע ואמנם הו"מ למימר דכל שהוא בא"י ואינו עשה פסח הוא טמא או בדרך רחוקה וההוא כבר ילפי' מקרא דחייב כמבואר בפסחי' פ' כ"ש ופ' ע"פ.
אמנם הרמב"ן בקידושין שם תי' דאצטריך תרי קראי לאפוקי מדרב אחא ב"י דאמר מצה בזה"ז דרבנן וק' א"כ מ"ט אצטריך רבא פ' ע"פ שם לדחוקי דטמא ודרך רחוקה יליף מערל למה לא קאמר כ' קרא אחרינא בכל מושבותיכם ונ' דבפ' כ"ש נחלקו ר"י ור"ש בחמץ לפני זמנו דיליף ר"ש מלא תאכל עליו חמץ דחמץ לפני זמנו מותר ור"י מוקי ליה לקובעו חובה בזה"ז ומסיק הש"ס דר"ש יליף טמא מערל ור"י ס"ל כ' בהאי וכ' בהאי כדראב"י פ' ע"פ ואמנם מושבותיכם ע"כ ר"י לא דריש דאי דריש שוב ע"כ חמץ לפני זמנו מותר ומעתה ה"ט דרבא דלא אדכר למושבותיכם דלא ליהוי כתנאי דר"י ע"כ לא דריש הכי וא"נ ר"י ס"ל כ' בהאי ובהאי רבא לא רצה לפ' הכי משום דר"ש:
אא"כ הדרא קו' הש"ס עלי' דר"י מושבותיכם ל"ל וצ"ל דר"י ס"ל כתנא דבי ר"י דהיכא דכ' ביאה ומושב לאחר ירושה וישיבה ואצטריך מושב גבי מצה דליהוי ביאה ומושב וס"ל באמת מצה לא נהג עד בארץ ואמנם לפי"ז ס"ל לר"י חדש בחו"ל דרבנן ונ' דטעמא דרבינא ורב אשי דפסקו כמ"ד דאוריי' דס"ל כר"ש דחמץ לפני זמנו לאו דאוריי' ומטעמא דכ' לא תאכל עליו חמץ וכ"ת לקובעו חובה הרי אית לן מושבות דכ' גבי מצה לקובעו חובה בזה"ז ור"ה ברי' דר"י, ס"ל כר"י דחמץ לפני זמנו דאוריי' וע"כ מושב דמצה לביאה ומושב אצטריך וכל היכא דכ' ביאה ומושב לאחר ירושה וישיבה מ' ומצה דנוהג בחו"ל מלא תאכל עליו חמץ נפקא ומ"מ חדש בחו"ל ע"כ לאו דאוריי' וא"כ מאחר דקיי"ל דחמץ לפני זמנו דאוריי' ע"כ קיי"ל דחדש בחו"ל דרבנן דאל"כ האי מושבותיכם דמצה מאי עבדת לי' אי לקובעו חובה בזה"ז ע"כ חמץ לפני זמנן מותר וכמ"ש:
אא"ב יק' אד' הרי"ף והרא"ש והרמב' דכולהו ס"ל דחמץ לפני זמנו דאוריי' ומ"מ פסקו כרבינא ורבנן דבי רב אשי דחדש בחו"ל דאוריי' ונ' דאר"ש גופא יש להק' למה אצטריך למימר לר"י לא גרע מערל ובן נכר ולא קאמר לי' הרי כ' מושבותיכם לקובעו חובה בזה"ז דהרי בהדי' קאמר בבריי' לקמן דחדש בזה"ז דאוריי' וכן יק' אראב"י דס"ל רבנן האי מושבות מאי עביד אלא דאיכא למימר דס"ל כר"פ ור"ה ברי' דר"י ולזה נ' דבאמת קו' ש"ס דידן תמוה הרי בפ' כל שעה ילפי ר"ע וריה"ג תרוויי' מבכל מושבותיכם דאינו יוצא במצה של בכורים וצ"ל דמאחר דמסיק הש"ס שם דריה"ג אצטריך קרא לבכורים ע"כ כר"ש ס"ל דבכורי' מותרים לאונן וא"כ לרבנן דר"ש לא אצטריך קרא לבכורי' ואייתר בכל מושבותיכם, ואף דאי הנך רבנן כר"ע ס"ל דמצות ריבה שפיר שוב אצטריך כמו לר"ע אמנם הש"ס לא בעי להכריח דרבנן דר"ש ע"כ כר"ע ס"ל ומשני ע"ד אחר אמנם אנן לדידן דכר"ע ס"ל מצות מצות ריבה עכ"פ אצטריך מושבותיכם למצה של בכורי' ולק"מ וה"ט דר"ש דלא מדכר ממושבותיכם דלדידי' אפי' לריה"ג אצטריך מושבותיכם וה"ט דראב"י דלא אדכר מושבותיכם וכן רבא בפ' ע"פ שם ושפיר י"ל דחדש בזה"ז דאוריי' דמושבותיכם בכ"מ שאתם יושבים משמע:
והנה בד' רש"א שכ' דהאי שבעת ימי' תאכל מצות אמצה דרשות קאי והאי דקאמר הש"ס כסוגיין בזמן דליכא פסח י"ל דמקרא דלא תאכל עליו חמץ מ' דנוקשה לאו דאוריי' אמנם מל' מצות מבואר דנוקשה אסור מדאוריי' אלא שאינו בלאו דחמץ ואהא דנוקשה אסור בחו"ל אצטריך קרא דמושבותיכם ואין זה ענין כלל לההוא דע"פ ומה שהק' רש"א ביאה דחדש ל"ל לר"א כבר יישב רש"י במתני' שכ' אף החדש מלאכול לפני העומר אבל לקצור לפני העומר מותר בחו"ל דאל"כ תבואת חו"ל ירקב עד העומר אתמהה וא"כ אצטריך ביאה דחדש אקצירה ולמ"ד גם ספירה בזה"ז דרבנן גם. אספירה אצטריך.
בשלמא למ"ד מושב וכו' יל"ד הרי לאידך תנא דבי ר"י דאמר כל מקום שנא' ביאה לאחר ירושה א"כ מאחר דבחדש כ' ביאה אייתר מושב לכ"מ שאתם יושבים ומ"מ לא נהג חדש עד לאחר ירושה וא"כ גם לדידי' ק' אף דס"ל מושב כ"מ שאתם יושבי' ונ' דלהכי מייתי הש"ס תחלה ביאה דתפילין ופטר חמור למימרא מאחר דהני חובת הגוף נינהו אע"ג דכ' בהו ביאה אמרי' עשה מצות זו שבשבילה תכנס לארץ וא"כ גם בחדש מאחר דכ' בי' מושבות דמ' בכ"מ שאתם יושבים הכוונה בביאה ג"כ עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ ושפיר נהג חדש מיד בבאם לארץ ומ"מ נ' דהיינו בשלמא דקאמר כלומר אף דגם למ"ד הכי ק' י"ל וכמ"ש וזה נ' ג"כ כוונת רש"י ד"ה בשלמא שכ' ומושב דכ' גבי חדש לאו לאחר ירושה וישיבה ר"ל דאף לתדבר"י בתרא יש ליישב.
ממחרת הפסח אכול נ' דר"ל דלא תימא מנ"ל דהאי מחרת ט"ז דלמא ט"ו וכקו' הא"ע לזה קאמר דלמאי הל' אשמעי' קרא הא דאכול ממחרת הפסח ש"מ וע"ז משני דלמא הוה צריכי וכמ"ש התוס' בר"ה י"ג שם כלומר דאשמעי' קרא דכ"ז שהיה להם מן היה חביב להם מעבור הארץ ואמנם בענין קו' תוס' למה לא מייתי הש"ס מקרא דוישבות המן נ' דבס"ד ע"כ האי ממחרת ט"ז דמשו"ה מעיקרא לא אכול אבל עכשיו היינו יכולין לפ' דממחרת היינו ט"ו כמו בפ' מסעי ובאמת לא רצה הש"ס לפ' דפליגי תנאי מהו ממחרת הפסח לזה מיית' בריי' דאכלו מן עד ט"ז בניסן ויליף לה מדאכלו מן ארבעים שנה שלימות ושלימות ע"כ מיום ליו והמן התחילו לאכול בט"ו בניסן וע"כ גם בט"ו דשנת הארבעים עוד אכלו מן.
מ' מנחות פי' ר"י ר"פ ור"ה ברי' דר"י אכלו באורתא דשתסר נגהי שבסר ס"ל חדש בחו"ל דרבנן ולספיקא לא חיישי' כ"כ לעיל דע"כ בחו"ל הסמוכה לא"י קאמר וכד' ר"ב דאל"כ מאן ניהו דאי' לי' חדש לאו דאוריי' ת"ק דמתני' בקידושין ואמאי חשיב ערלה וכלאי' בין הנוהגים מדרבנן ולא חשיב נמי חדש דהוה ג"כ אסור מדרבנן אלא ש"מ דלאו בכל חו"ל גזרו כ"א במקומות הסמוכי' משא"כ בערלה וכלאי' דבכ"מ גזרו ואמנם בחי' אנ"ש למרדכי פ"ק דביצה הק' א"נ חדש דרבנן מ"מ הו"ל דשיל"מ דאפי' בדרבנן ספיקו אסור כמסקנת רב אשי פ"ק דביצה שם והנה באמת אר"פ ל"ק דאיהו הוא דמשני בפ"ק דביצה תנא דלטרא קציעות הוא ש"מ דלי' לי' דרב אשי דדשיל"מ בדרבנן ספיקו אסור אבל אי קשי' הא קשי' מנ"ל להש"ס במנחות למימר דר"פ ורבנן דבי רב אשי פליגי אי חדש בחו"ל דאוריי' או דרבנן דלמא גם רבנן דבי רב אשי ס"ל דחדש בחו"ל דרבנן אלא דס"ל כרב אשי רבן דדשיל"מ אפי' בדרבנן ספיקו אסור והיה נ' מזה כמעט ראיה ברורה דמדקאמר הש"ס טעמיי' דרבנן דבי ר"א משום דס"ל חדש בחו"ל דאוריי' היינו משום דבאמת הכי קיי"ל סתים הש"ס בפשיטות אמנם אם איתא לתי' חא"ש שם ליתא לראי' זאת. והנה תי' בשם המרדכי ב' תי' חדא דבאי' החוזר לשנה הבאה לאיסורו ל"ש יל"מ ותמה עליו הפ"ח סי' ק"ב ביו"ד התינח בחמץ קאמר המרדכי פ' כ"ש סברא זאת דחמץ זה עצמו חוזר לאיסורו כשיגיע פסח ועדן הוא קיים משא"כ חדש דתבואה שהעומר או יום העומר מתירה מותרת לעולם ונ' דרצ"ל אם יזרע תבואה זו סמוך לעומר ולא תשרוש קודם לעומר שוב תחזיר לאיסורו אלא שיש להשיב התם גידולין בדבר שזרעו כלה הוה ואין זו התבואה עצמה שהיתה מותרת אלא שי"ל דמאחר דאיבעי' לן התם במנחות אם זרע חטין שהעומר התירן כבר בקרקע ולא קלטו בשעת העומר אי בטלו לגבי קרקע ואין העומר מתיר או לא נאסרו עדן כלל ואי אמרת דנאסרו שפיר קאמר המרדכי דחוזר לאיסורו.
ועד"ז היה אפשר ליישב קו' שנייה של הפ"ח הרי בנדרים איתא בהדי' דחדש מקרי דשיל"מ די"ל מאחר דבאמת מס' לן בחיטי' שזרען בקרקע אי אסירן והו"ל חוזר לאיסורן אי מותרין ולא הוה חוזר לאיסורו וקשי' בחדש דאוריי' דיש לו דין שיל"מ דדלמא מקרי אינו חוזר לאיסורו ובחדש דחו"ל דרבנן נותנין לו דין אין לו מתירין דדלמא מקרי חוזר לאיסורו וצ"ע:
ותי' עוד שם דספק תלוי בקביעא דירחא לא מקרי יל"מ הואיל ואנן בקיאין וצריך לי עיון אם בימי ר"פ כבר היו בקיאין בקביעא דירחא דבימי רבא עדן היו מקדשין בא"י ע"פ ראיה כמבואר במס' ר"ה ועוד יל"ד א"כ ביצה שנולדה ס' ביו"ט ראשון ס' ביו"ט שני תשתרי מה"ט ולא משתמיט חד מן הפוסקוי' לחלק בביצה בין יו"ט ראשון ליו"ט שני וצ"ע.
בע"ה בענין נקצר ביום כשר ודוחה את השבת מנחות ס"פ ר"י.
הק' האחרונים על הרמב' דנקט למתני' כפשטא והש"ס מסיק דשני' כא' אי אפשר אלא או נקצר ביום פסול כראב"ש או כשר כר' ודוחה שבת להקרבה ונ' דהש"ך בה' מילה הק' קו' זאת ג"כ אד' המחבר ורמ"א שם דס"ל דאם נימול תוך מילתו כשירה דיעבד א"כ אמאי מילה דוחה שבת והק' השאגת ארי' ותק' לי' בלא"ה דמאחר דאמרה תורה דלאחר ח' עכ"פ המילה כשירה למה מילה דוחה שבת מ"ש מהא דדייק ראב"ש דנקצר ביום פסול מדדחי שבת והא וודאי קו' עצומה יותר מקו' הש"ך דקו' הש"ך בנקל אפשר לתרץ מאחר דמילה מצוה שיש בה סכנה כדדרשי' כי עליך הורגנו כל היום זו מילה וא"כ דיה למצו' בשעת' אבל להכניס תינוק דאכתי לא הגיע זמנו למול לסכנתא מי שרי לן ובזה מסולקי' כל הקו' שהק' השג"א שם מנולד בין השמשות דלימהלי' בע"ש דספק ח' הוא ולא נמהלי' לעשרה ולאחד עשר דקודם זמנו אין לנו רשות להכניס התינוק וכן הא דלא צותה תורה למול תוך זמנו הוא משום סכנתא אבל קו' השג"א מלאחר ח' וודאי ק' ונ' דהא תלי' בפלוגתא מהיכן ילפי' דמילה דוחה שבת דוודאי למ"ד הלכה א"כ ממילה אין ראיה דבאמת התם הלכה היא דהוה ומ"מ מסתבר טעמי' דראב"ש דאי נקצר ביום כשר לא היתה קצירה דוחה שבת אבל למאי דמסקינ' תניא כוותי' דר' יוחנן דילפי' מביום אפי' בשבת ולאו הלכה היא הרי דכיון שאמרה תורה מילה מצותה בשמיני חביבה מצוה בשעתה ודוחה את השבת ה"נ אמרה תורה מהחל חרמש תחל לספור ומהתם ילפי' דקצירה וספירה בלילה קצירה דוחה שבת נמצא ד' הרמב' דסוגיא דהכא דלא מק' אדראב"ש ממילה כקו' השאג"א אזדא למ"ד מילה דוחה שבת מהלכה משא"כ לדידן דקיי"ל כר' יוחנן ע"כ חביבה מצוה בשעתה ומתני' כפשטא.
ודע דיליד אהך דרשא דר"י דמק' הש"ס התם הא מיבעי' לי' לביום ולא בלילה ומשני ההוא מבן שמנת ימים נפקא וק' דלמא התם ה"ק קרא שצריך להיות שמנה ימים ולא לילות קודם המילה אבל המילה יכולה להיות בלילה וצ"ל דה"ק אס"ד ביום השמיני אתי לאורויי דמילה צריכה להיות ביום השמיני וביום א"כ אייתר לי' בן שמנת ימים לגמרי.
ולמ"ש יש להביא ראי' דעבדי' התם בפ' ראד"מ צריכותא להא דר"י א"ח דהל' כר"ע מפסח ומילה וק' לימא אי אשמעי' פסח התם משום דפסח עצמו אי אפשר לעשותו לא קודם ולא לאחר השבת משא"כ מילה דכשירה לאחר השבת ואעפי"כ דוחה את אשבת גם מכשירי' ידחו שבת אלא ש"מ דאין זו סברא דהתם משום דחביבה מצוה בשעתה ומ"מ מאחר דד' תוס' דהל' כראב"ש צריכין אנו ליישב ק' השג"א ממילה.
ונ' בנדקדק תחלה מאחר דראב"ש ס"ל נקצר ביום פסול אטו פליג על משנתינו לא מצא מן הקמה יבוא מן העומרים והש"ס שתיק מזה ולזה נ' דראב"ש ור' בהא קמפלגי רבי ס"ל דהא דאמרה תורה קצירה וספירה בלילה הוא רק הידור מצוה בעלמא ומשום גזירה בעלמא שיאמרו מנחה קריבה בטומאה קצרי' ביום וראב"ש ס"ל כשם שהקרבת עומר מצוה כך קצירת העומר בלילה מצוה ואם אפשר להקריב עומר שנתקיים בו קצירה בלילה ע"כ יביא ואמרי' לכהן הוה פסק ושתק ומ"מ אם נאבד העומר וכיו"ב הו"ל הבאת העומר מצוה מן העומרי' ומדמה לה למילה דנהי דיכול לקיים מצות מילה אפי' לאחר ח' צוותה תורה למול בשמיני ומצוה זה דוחה שבת משא"כ לרבי התם מצוה ודחי שבת והכא הידור מצוה ולא דחי אבל הו"ל כמילה לאחר זמנה משא"כ למ"ד נקצר ביום כשר בלא דחק לא דחי שבת.
ויל"ד. למאי דמסקי דלר' אהקרבה קא פשיטנא ואמאי אצטריך קרא מ"ש משאר קרבנות ציבור וי"ל משום דכ' ממחרת השבת ונהי דקים לן דר"ל ממחרת יו"ט ראשון של פסח הו"א למטעי דה"ק קרא אם הוא ממחרת ר"ל לא בשבת עצמו יקריבנו אבל בשבת עצמו לא יקריבנו קמ"ל קרא דמועדיכם א"נ משום דק' לן קראי אהדדי כ' א' אומר עד עצם היום הזה וכ' א' אומר עד הביאכם וסד"א כאן בשבת כאן בחול, כי הא דדרשי' ביום תרועה וזכרון תרועה קמ"ל במועדיכם דדחי הקרבה שבת.
תוס' ד"ה תקריב לר"א ניחא צ"ע לר"א ל"ל קרא אקצירה כיון דהקרבה דוחה שבת ממילא כל מכשירין דוחין וצ"ל דבאמת גם לר"א קרא אהקרבה אצטריך וכמ"ש לעיל מ"ט אצטריך קרא ומ"מ ברייתא נקט קרא גם אקצירה משום דלר"א קצירה ממילא נפקא.
באו"ד. אלא לר"ע ומייתי ראיה מטומאה פי' לדברי' דאין לומר דה"פ דבריי' כיון דהקרבה מבמועדיכם נפקא ע"כ תקריב לקצירה וכד' הרמב"ם דא"כ לימא הש"ס לרבי לקמן דיליף קצירה דדוחה שבת מתקריב אלא ש"מ דעיקר דרשא במועדיכם ותקריב לאו דווקא תדע דגם לענין טומאה דרשי' הכא מתקריב ולקמן מבמועדיכם ולענין טומאה תרי פסוקי ל"ל וע"כ חד לאו דווקא ובהכי א"ש מ"ש תוס' לקמן דבעי דומיא דתמיד מאחר דבמועדיכם הוא דילפי'.
א"ל הבא אחרת כ' רש"י שלא יאמרו מנחת יחיד ג"כ קריבה בטומאה ותוס' הציעו גמ' דיומא דלמ"ד טומאה דחויה פשיטא דיביא אחרת אם אפשר אפי' למ"ד הותרה קאמר ביומא שם משום להתיר שירי' וצ"ע על רש"י שכ' טעם שלא נזכר שם בגמ' וכן יש לתמוה על רש"י ביומא שם שכ' לא מצא אחרת מזומן מ' דלא מפ' מצא אחרת במחובר והרי מסוגיין מוכח דבמחובר קאמר רבי ונ' ד' רש"י דע"כ סוגיי' דשמעתין לית לי' טעמא דלהתיר שירי' דמשום להתיר שירי' לא מבטלי' מצות ספירה דאמר קרא מהחל חרמש תחל לספור והרי כאן ספרו קודם קצירה כיון שקצרו ביום א"וו טעמא משום גזירה וגזירה אלים אפי' לבטל לולב ושופר בשבת ואמנם סוגיא דיומא ע"כ מוקי לה במצא אחרת מן המזומן דעכ"פ קיים מהחל חרמש תחל לספור וכמתני' דלא מצא מן הקמה יבוא מן העומרין אלא לפי"ז ראב"ש לא ס"ל כהך מתני' דיביא מן העומרי' ובשמעתין לא מ' להש"ס למימר כן ולפום כן מפ' פלוגתיי' בנקצר ביום. ומ"מ מתוך דברינו יתבאר למה השמיט הרמב' הך פלוגתא דרבי וראב"ש דמאחר דס"ל טומאה דחויה וס"ל נקצר ביום כשר ממילא הל' כרבי דצריך להביא אחרת.
תוס' ד"ה לילה דומיא דיום לכאורה י"ל דזה הכלל ע"כ בא לרבות ומאחר דהקטר חלבים כשר ביום ע"כ משום קצירת העומר הוא דתנן לילה דומיא דיום ואמנם בענין קו' תוס' נ' דנקצר ביום כשר יל"פ כשר דיעבד וא"כ שפיר י"ל דמ"מ דוחה שבת הואיל ולכתחלה מצותו להקצר בלילה אבל כ"ז אי קאי ביום דלאחריו אבל אי קאי ביום שלפניו א"כ אפי' לכתחלה מותר לקצור ביום ואמאי ידחה שבת ודע דמע"ש דנקט הש"ס לאו דווקא דהו"ל יו"ט אלא ר"ל מעיו"ט.
תוס' בד"ה בשטת ריע וק' למה הוה רבו דווקא להא מלתא ולא לאידך ונ' דרש"י בא ליישב זה במ"ש וסבר לה כר' ישמעאל ר"א סבר לה ר"ל ר"ש בתרתי כר"ע ס"ל ור"א הוא דס"ל בחדא כר' ישמעאל:
דר"ע ב' רש"י במילה קאמר ויל"ד הרי גם גבי פסח ובמכלתין גבי שתי לחם הכי תנן ונ' דרש"י בא ליישב דלא תק' לך קו' השאג"א הרי מילה כשירה בתשיעי ואעפי"כ דחה שבת וע"ז כ' רש"י דהרי במילה גופא קאמר ר"ע הכי וע"כ צריך לחלק וכמ"ש לעיל דמילה עיקר מצותה בשמיני ומצות שמיני לבד דחה שבת.
בע"ה בענין היוצא מן הטמא ומן הטהור בכורות ה' ו' (מהדורא קמא)
מתני' פרה וכו' עיין ברא"ש דגריס גם בסיפא וחמור שילדה כמין פרה ונ' דלגירסתינו הטעם דנקט מין סוס משום דידוע דחמורים וסוסים מזדווגים זע"ז והפרדי' הנולדי' מהם פעמים דומין טפי לסוס ופעמים טפי לחמור וס"ד דהאי מין חמור הוא והאי דדמי לסוס משום זרע האב היא ולקולא וודאי אין חוששין לזרע האב קמ"ל דאעפ"כ פטור מן הבכורה.
ואמנם, הא דקתני ומה הם באכילה י"ל דלהאי לישנא דרב ששת לקמן דמי רגלי חמור הוא דאסורי הא דשאר בהמות טמאות מותרות א"כ שפיר קאמר מה הן באכילה לרמז על הנולד מן החמור דמי רגליו אסורי אע"ג דדמי לסוס והי' ראיה מכאן לשיטת ר"ת דפסק לקולא כהאי לישנא ותמה הרא"ש. עליו אמנם מכאן יש ראי' לדבריו וכמ"ש:
ל"ל למתני שהיוצא עיין תוס' ולכאורה יש ראי' מכאן לשטת הרמב"ם דפסק דלא כרב ששת דאפי' מי רגלי חמור מותרין מדפריך הש"ס הכי ומשני סימנא בעלמא נקט ולא קאמר משום מי רגליו נקט הכי ש"מ דלא קיימ"ל כרב ששת.
ואמנם. עדין ק' לימא דאתא לאשמעינן דחלב טמא טמא וחלב טהורה טהור ומדלא קמשני הכי יש להביא ראי' לשטת הרמב' דבשר אדם טמא ואעפי"כ החלב טהור וא"כ ע"כ לא קאי כלל זה אחלב ולהחולקים על הרמב"ם יש להביא ראי' לשטת הר' אליעזר דס"ל מי חלב אסור וא"כ שוב ליתא להאי כללא דהרי מצינו יוצא מן הטהור טמא והיינו מי חלב.
גמ' ורבנן האי גמל יל"ד אמאי לא פריך ור"ש האי הוא מאי עביד לי' ונ' משום דסיפא דהך בריי' תניא דאם ראשו ורובו דומה לאמו מודה ר"ש דשרי ונ' דנפקא לי' מגמל הוא דצ"ל גמל לכה"פ קרוב לרובו וא"כ ידעי' מאי דריש ר"ש מהוא אלא אי קשי' הא קשי' מ"ט לא פריך הש"ס מיד הך קו' דלקמן שפן שפן וכו' ונ' דהנה אונקלס לית לי' הך דשסועה היא בריה ב"ע שכן תרגום וסדיקי פרסתא וכו' וא"כ אי ר"ש סבר כאונקלס ממילא ק' למה נשנית וצ"ל משום גמל גמל ומשו"ה לא פריך הש"ס אבל באמת למסקנא דקיימ"ל שסועה בריה בפ"ע ק' קו' הש"ס לקמן ושינוי' דחיקא לר"ש משנינן ולעולם ר"ש כאונקלס ס"ל ולדידן ליתא לדרב שמעון.
כיון שהגיע לאת ה' אלקי' פירש נ' דלא רצה לדרוש כר"ע דמאן מפיס אם אתה בא לרבות ת"ח יבא אחר וירבה דבר אחר ואמנם נ' דפלוגתא במ"ש (ואף דגם בפ' ואתחנן כ' את ה' אלקי' תירא ולא כ' בצדו ובו תדבק ובפ' עקב הוא דכ' ובו תדבק י"ל בא זה ולימד על זה בהאי קרא ובו תדבק מאי פירושו דמצינו בזה בש"ס ב' פירושים הא' הדבק במדותיו והשני הדבק בת"ח ומעתה ר"ע ס"ל דהאי ובו תדבק קאי את"ח וא"כ ת"ח מוזכרי' בהדי' בקרא ושפיר מרבה להו מאת ואמנם שמעון העמסוני ס"ל דתדבר היינו הדבק במדותיו וא"כ מהי"ת לרבות ת"ח ומיושב בזה קו' תוס' למה לא מרבה או"א דבשלמא ת"ח מוזכרים בקרא משא"כ או"א מהי"ת.
והנה מהר"ל מפראג בס' נ"ע הק' הרי ואהבת את ה' וגו' כ' בפ' ואתחנן ומאי הוה דריש בי' שמעון העמסוני ותי' לחלק בין יראה לאהבה ואמנם בהאי פ' גופא לעיל מניה כ' ליראה את ה' ומאי דריש בהאי ולזה נ' דאם האי את סמוך למלת הפעל לק"מ דבא לרבות כל מיני יראה דהיינו הן חיצוני' הן פנימי' משא"כ כאן שסמוך האי את למלת ה' הוא דק' לי' וא"כ ממילא ל"ק מואהבת מידי.
כשם שקיבלתי כך אני מקבל נ' הכוונה דמכח דדריש מלת את לרבוי לן לכמה דינים בתורה כמו בשמעתין דאייתר ליה גמל גמל ואמנם מאחר דאתברר לי' דאת לא ריבוי הוא א"כ ליתא לכל הני הלכות ודורש האמת כל שכרו אם יגיע להאמת והיינו כשם דקאמר.
הטמאין כ' רש"י צירו כגון שומן הדג וק' קרא בשרצים קאי ורש"י דג נקיט ונ' דרש"י בא ליישב בזה מנ"ל להש"ס דהך דרשא לאו דווקא אשרצים קאי דלמא אשרצים דווקא ולזה כ' רש"י דהני ח' שרצים דכ' בהו האי קרא וודאי רוטב וקיפה אי' להו אבל ציר ל"ש גביי' וע"כ הלך שרצי' ל"ד כ"א ה"ה שרץ המים דהיינו דג טמא דאי' ליה ציר וא"כ מ"ש וכ"ת אכתי חלב מנ"ל ה"ט דממ"נ אי חדא דווקא הוה נקט שפיר דהיינו קיפה או רוטב משא"כ עכשיו דתלתא נקט א"כ ע"כ גם הני ל"ד כ"א כל היוצא מן הטמא ומ"מ ל"ק מנ"ל עוד למדרש מהאי דח' שרצים עורותיהן כבשרן משום דמ"מ ק' לן אכתי מ"ט באמת כ' קרא בח' שרצים אלא ש"מ דבא לומר דבהני גם עורותיהן כבשרן ומה"ט גביי' דווקא כ' קרא.
ואמנם מה שהקשו בתוס' לרוטב ל"ל קרא הרי נפקא לי' מטעם כעיקר נ' משום דרובן של שרצים אלו נטלפ"ג הם ואפי' לכלב אינם ראויים וא"כ מטעם טע"כ הוה שרי ואצטריך מטעם היוצא מהם כגופן דמי.
הואיל ודם נעכר וכו' הק' הרי"ט אלגאזי דהנה ר"מ דס"ל הכי במס' נדה יליף לה מקרא דמי יתן טהור מטמא וממ"נ אי גם אבהמה קאי האי קרא הרי טהור קרי' קרא ואי רק אאדם קאי מנ"ל למימר בבהמה דדם נעכר ונעשה חלב ונ' דהנה י"ל דהא דר"מ לא ס"ל איברי' מתפרקין היינו משום דחזי' בבהמות מיעוט חולבות אף דלא ילדו ומאי איברי' מתפרקין פי' לדברינו דהאי איברי' מתפרקין לרבנן גורם אשר אין הדם יוכל להתבשל כל צרכו להיות אדום ונשאר חלב על טבעו הראשונה שהי' טרם בא לכבד וא"כ בהני חיותא מא"ל אע"כ דהאי חלב דם שנעכר הוא ומעתה ר"מ דחייש למיעוטא מהתם דייק למלתי' ורבנן דלא חיישי למיעוטא אמרי הני וודאי כך היו אבל מ"מ היולדות איברי' מתפרקי' ואמנם באשה אפי' מיעוט ליכא דחולבות קודם לידה ואצטריך ר"מ שפיר לקרא דגם באשה דם נעכר ומ"מ אדרבא עיקר דם נעכר ר"מ מבהמה יליף וכמ"ש:
ליכא מידי דאתי מחי ושרי' הק' הרא"ש הרי ביצים והרי דבש ונ' דמדבש לכאורה לשטת הרמב' דפסק כמ"ד אין מתמצו' מגופן לק"מ דדבש לאו מחי קאתי והוה ראי' מזה לשטת הרמב"ם אלא דאכתי מביצים ק' ואמנם י"ל לכאורה דמאחר דעכשיו אכתי אזלי' אי לא הוה כ' את הגמל וא"כ מהאי דהיוצא מן הטמא לא ידעי' אלא גבי טמאי' ממש דומיא דשרצים וא"כ הא דאמרי' ליכא מידי דאתי מחי ושרי' רחמנא לא קאמר אם כבר נפק מני' דמהי"ת יאסר אמנם בחלב שאנו חולבי' הבהמות ובידים אנו מפרישין מהם הוא דאמרי' דחידוש היא דכה"ג שרי ומ"מ לבתר דגלי קרא דאת הגמל דכל היוצא מן הטמא טמא א"כ כיון דאבר מן החי טמא הוה בדין היא דאפי' אם החלב זב מאלי' ליתסר ומאחר דכ' זבת חלב וחלב כה"ג עכ"פ שריא לא שני לן להך חלב לחלב של חליבה ותרווייהו שריין אבל עכשיו אין אנו דנין כ"א על חליבה וא"כ מביצים לק"מ דאטו סתם ביצים מיירי בהכה תרנגולת על זנבה וא"כ שפיר ליכא חידוש כ"א חלב:
והנה בש"ס לא מצינו מאומה בהדי' מנ"ל דביצי' שריין והיה נ' הטעם דהנה ביצים דעופות הן הן עוברין של בהמות וחיות ומ"ש הני ובאמת תימא לכאורה על בה"ג שבא ללמוד מנ"ל דביצים מותרין ונ' דוודאי על הנך דדכרי לא איבעיא לי' לבה"ג כלל דהני וודאי לעוברין דמי ואין מתמצות אותן מגופן ופשיטא דעדיפי מדבש אמנם אהנך דספנא מארעא דלכאורה מגופן מתמצות היא דאיבעיא לן ולמד מבת היענה דהאי קרא מיותר הוא הרי מהטמאי' ידעי' דכל היוצא מטמא טמא אלא ש"מ לדיוקא אתי דכל ביצים טהורות מותרות ומ"מ לא רצה הש"ס לומר מנין לביצת טהורה שהיא מותרת דס"ד דאף אדדכרי קמיבעיא לי' ומיושב בזה קו' הרי"ט אלגאזי מ"ט לא יליף בה"ג מלך ולא לכלביך דהתם פשטא דקרא בדדכרא מיירי דבניו קריין קרא ולהכי אצטריך בת היענה וממילא בת היענה ע"כ תו אספנא מארעא אתי דדכרי מלך ולא לכלביך ידעי:
ואמנם ד' תוס' נ' ע"ד שכ' הרמב"ן פ' תזריע דמביצים דספנא מארעא מוכח דבכל הב"ח עיקר החומר מהנקבה והזכר אינו נותן כ"א הצורה ונניח שאר ב"ח בס' אבל בביצי' מיהא הכי איתא וא"כ שפיר אצטריך קרא בכל הע' הביצי' להתיר ומ"מ אי ידעי' דדכרי ה"ה לספני מארעא דאין ביני' אלא הצורה וכמ"ש הרמב"ן שם ולכאורה במס' ביצה גבי ביעי דדכרי למאן מ' קצת דגם החומר משונה ע"ש. והנה הביא הרי"ט אלגאזי בשם תוס' חיצונית למה לא פשט הש"ס מויקח חלב וחמאה גבי אאע"ה דאי חלב אבר, מן החי לא הוה עבר אברהם אלפני עור וע"ש שכ' דלמ"ד דם נעכר לא ק"מ פי' למ"ד בן נח לא נצטוה על דם מן החי ונ' דהנה כ' שם ובן הבקר אשר עשה ונדחק רש"י לפ' מאי אשר עשה וא"כ היינו יכולין לומר דהנך חלב וחמאה דשחיטה הוה והביא לפני' אותו בן בקר דהיינו הפרה ובן ל"ד וא"כ אין ראי' משם כלל.
אמנם הרי"ט אלגאזי הק' א"ה גם מחריצי חלב ופסולי המוקדשין אין ראי' ונ' דבכל חד מהני איכא הוכחה דלאו בחלב שחיטה משתעי דבפסולי המוקדשין הנה טעמא דקפיד רחמנא מגיזה וחלב נ' דנהי דאדחי משלחן גבוה מ"מ ימהרו לשוחטן דלא ליתי לאכילת כלבים ומעתה בשלמא אחלב חיה שפיר קפיד שלא יקיימנה לחלב ובתוך כך תתנבל משא"כ אחלב שחוטה מהי"ת יקפיד קרא וה"ט דלא מייתי תוספות שהביא האלגאזי שם האי ספרי דמ' להו דבלאו הכי מגופי' ידעי' ומקרא דדי חלב עזים וודאי ל"ק דהאיך שייך לומר על חלב שחוטה שיהא די ללחם ביתך וחיים לנערותיך ומעשרת חריצי החלב נ' דיל"ד מאי עשרת עשרה הול"ל א"וו שהי' לו מבהמה א' חלב מובחרת בטעם וממנה היו כל העשרת החריצי' והיינו דקרי להו עשרת ואי מחלב שחוטה האיך אפשר שהיו מבהמה א' מחלב שחוטה עשרת חריצי' ומיין וחלב הנה באמת התם קאי על התורה שנמשלה ליין וחלב כדאמרי' במס' תעני' נמשלה תורה לג' משקין יין שמן וחלב ובשלמא אי רוב חלב היתר היינו דממשל בה קרא משא"כ אי לא שריא כ"א חלב שחיטה ורוב חלב אסורה מהי"ת ימשל בה הכ' לתורה:
מבב"ח הק' האלגאזי דלמא קרא לשלא כדרך הנאתן אתיא וקו' זו וודאי ל"ק דלר"ש כל הנאה שריא ולרבנן וודאי ניחא טפי למימר דקרא לאי' הנאה אתי ואמנם הק' עוד דלמא קרא לחצי זית בשר וחצי זית חלב אתא ולכאורה למ"ד טע"כ היינו דמהפך ההיתר לאי' ל"ק אלא שיש לדחות דטעם חצי זית לא חשוב ואמנם למ"ד בכל התורה היתר מצטרף לאי' אפשר ג"כ דלק"מ אמנם נ' ליישב בלא"ה דהרי"ט אלגאזי הק' למאי דתי' הש"ס דקרא לאי' בישול א"כ תלתא לא תבשל ל"ל ותי' משום תלתא גדי דדרשי' בחולין ומעתה הנה חד מהנך הוא למעוטי טמאה ואס"ד דקרא לחצי זית בשר וחצי זית חלב אתי א"כ במבשל טמאה בחלב אמו הלא וודאי מצטרפין הנך תרתי וחד גדי ל"ל ולהכי אצטריך למימר דלאי' בישול אתא ושפיר אצטריך גדי למעוטי טמאה מלאו דלא תבשל.
ובמ"ש לדחות מא"א ע"ה יש ליישב ג"כ מ"ט לא מייתי קרא דועל חלב נתנה א"וו משום דאיכא למדחי דלמא חלב שחיטה והנה הא דשבק הש"ס קרא דזבת חלב אדבתרא משום דלמא לסחורה ואמנם בתר הכי קאמר אשתבוחי משתבח לן קרא במידי דלא חזי.
ולסיים. המס' בד' אגדה נ' בניישב מדוע הק' הש"ס רפ"ב דמכלתין למה לא פתח התנא בבכור בהמה טהורה ומדוע לא הק' למה לא פתח בבכור אדם ונ' דאמר הכ' בפ' בכור ס"פ בא והי' כי ישאלך וגו' ואמרת אליו בחזק יד וגו' ומסיים שוב והי' לך לאות על ידך וגו' כי בחזק יד וגו' וצריך ביאור מה ענין בחזק יד הכ' כאן וכ"כ במק"א לחלק בין יד חזקה לחזק יד ונ' דהנה אז"ל במס' שבת שלהי המס' אר"ח מזל מחכים מזל מעשיר ור"י אמר אין מזל לישראל וכן מסקנת הש"ס שם והק' תוס' מהאי דמו"ק דאמרי' בני חיי ומזונא במזלא תלי' ותי' דמ"מ זכות גדול מהני
והנה זה נ' כוונת פרעה שאמר לישראל ראו כי רעה נגד פניכ' ודבריו עשו רושם כ"כ עד שמרע"ה בעגל אמר למה אמרו מצרים ברעה הוציאם והענין שאמר להם כיון שאתם נולדי' במזל שתהי' כלכם עבדים אם אתם מוציאין עצמיכם בע"כ מן המזל הזה אין לכם קיום בעולם ודבריו אלו עשו רושם גדול בלב ישראל ומזל זה אמרו למרע"ה אח"כ הלא זה הדבר אשר דברנו במצרים חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרי' ממותינו במדבר והנה להראותם כי אין מזל לישראל הביא ה' מכת בכורי' וזו היה כלילי' כל הני תלתא כי בכור בהמה היינו שפע הבהמות הוא המזונו' כמ"ש שהע"ה ורב תבואות בכח שור ואמר ידוע תדע פני צאנך וגו' ובכור אדם היינו בני כי הבכור הוא התחלת שפע הבני' וחיי' בבחינת הבכור עצמו והראה הש"י אף כי המזל היא להמית כל הבכורים בארץ מצרים לא מת מב"י עד אחד כי זכות הפסח הגין עלי' ואמנם לקבוע אמונה זו בלב ישראל צוה הקב"ה לעשות הפסח להראות כי זכות המצות מהני לחיי ולפדות הבכור להראות כי בני בזכותא תלי' ולקדש בכורי בהמה להורות על המזוני כי השפע ה המכונה בשם בכור ביד ה' וה"ט ג"כ כי דווקא בכור חמור נתקדש כי בימי' לא היו רגילי' לקבוע למלאכה מן הבהמות הטמאות כ"א החמור כי לא מצינו בתוה"ק רק שורך וחמורך וסוסי' היו מיוחדים לשרים כמבואר במלכי' קהלת משלי תהלי' כי סוסי' למלחמה ולשרי' היו מיוחדים והנה יד חזקה קאי על הי' מכות שהביא הש"י על המצרי' אבל החוזק יד הוא האמונה החדשה שהשריש הקב"ה בלבינו וז"ש כי ישאלך בנך מה זאת הן על הפסח או על הבכורות ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים כי ע"י שהיינו בבית עבדים לא רצינו לצאת משם נגד המזל וביאר ע"י מה שהוציאנו כי ע"י שהרג ה' כל בכור בארץ מצרים נודענו כי בני ומזוני בזכותא תלי' ע"כ אני זובח כל בכור לה' ובכור בני אפדה והנה אמונה זו אשר בלא זכות הכל במזל תלי' היא אמונה טובה כי בין כך הרוצה לזכות ירבה במע"ט אבל יאמין כי זולת מע"ט ההשתדלות הבל וז"ש והי' לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרי' כלומר האמן אשר אם אין זכות הבין עם אבותיך כי הכל במזל תלי' ומה"ט כ' כאן יד כהה כלומר כי על האדם לעשות מלאכתו מ"מ ביד כהה לא יעשה ולא יעשה משמאל ימין והנה כשם שהזכות במ' לרמז אשר בני ומזוני בזכותא והפסח על החיי כך המעשר יען כל עשרה יחשבו שוב להתחלה כי לא ימנו בא שוב לרמז כי כל ההשפעה בזכותא תלי' מלתא והיינו דתניא הבכור והמעשר והפסח דמן טעון מתנה א' ובלבד שיתן כנגד היסוד כלומר כי אינם באי' להגן מן הפורענות כשאר קרבנות הצריכין מתן ד' או ב' שהן ד' כ"א מתנה א' כנגד היסוד ר"ל עיקר כוונתן להורות כי הכל מסבה ראשונה בזכותא ולא במזלא תלי' מלתא וגלל כן גם תנא דידן כלל מעשר בהדי בכור והנה העיקר באמונה זו הוא בענין מזוני למען לא נשחת בעושק ידינו כמ"ש יד כהה אבל בענין בני בפועל לא יגיע הפסד מאמונה זו וה"ט דסיים תנא בענין מעשר ופתח בענין בכור בהמה לומר כי האמונה במזוני בזכותא תליא היא עיקרינו עוד מאמונת בני דשבקה אדבתרא.
פ"ק דמכלתין בכורות בענין סבי דבי אתינא נ' עיקר הגי' מילי דבדיאי ר"ל אתם היהודי' כל סמיכתכם על תורתכם אבל מעצמיכם אין לכם חכמה אבל אם חכם אתה אימא לן מילי דבדית מלבך כמו אנחנו אשר כל חכמתינו בדוי' מלבינו ואמר להם ר"י אמשול לכם משל למה חכמתכם דומה לתולדה כוזבת שאין לה קיום כי זה יבנה ויבא אחר ויהרוס והמשיל זה לכודניתא דלא ילדה מטעם אשר תולדתה מעיקרא כוזבת והיא נגד הטבע וחכמת הבורא וכשם דכודניתא אין לה קיום במין יען אין לה יסוד מה' הבורא הכל כך ניהו מילי דבדיאי אין להם קיום בפועל וע"ז הביאו לו ראי' כי אין די בחכמת התורה כי בדברי' היוצאים חון לטבע מה תועיל חכמת התורה וע"ז הביאו לו מלחא כי סריא וא"ל ריב"ח כי דבר שאין לו תקנה גם הם לא יועילו לו ומה שהועילו בו גם בחכמת התורה ימצא לו תקנה והביאו לו עוד מה תאמר בשאר חכמות כגון אמור לנו חכמת תורתכם היכן אמצעיתו של עולם והשיב להם ר"י כי גם אתם אומרי' בזה דברים בדוי' אין אימון בם ואם אני אומר על אופן אחר לא אקבל הכחשתכם הדמיוני':
בע"ה בענין היוצא מן הטמא ומן הטהור (מהדורא תניינא)
רש"י בד"ה מה הן באכילה בא ליישב קו' תוס' דהו"ל למתני מה מההוא וע"ז כ' רש"י דלאו ארישא לחוד קאי כ"א על כל הוולדות שאינן דומין לאמן וע' ברא"ש:
גמ'. לסי' בעלמא וק' לתני סיפא לחוד וכ"ת דגם בהא שייך דלא תחליף א"כ מאי אהני לן ונ' דהרמב"ם בה' מ"א כ' אפרוח ביצת טריפה מותר מפני שהיא מין טהור וכ' ה"ה דשבק לטעם הש"ס דאימת גביל לכי מסרח שלא תטעה ותאמר אם תרנגולת ישבה על ביצת עוף טמא שהאפרוח שרי מה"ט אימת גביל קמ"ל דמין טהור בעינן והד' ק' להולמן דהאי תרנגולת מעשה חיק עבדה שהיו רגילי' לחמם היצי' בחיקם אמנה י"ל אהכא דתרנגולת ילדה וחממה אותו והיה נדמה לעוף טמא כה"ג ס"ל להרמב' דאסור דלא אתמר טמאה שנולדה מן טהורה טהור אלא במפריסי פרסה כלומר בבהמה דווקא ומה"ט לא תני תנא סתמא היוצא מן הטהור טהור דס"ד אפי' בעוף דינא הכי והקדים לשנות בהמה דנדע דווקא בבהמה דינא הכי:
תוס' ד"ה ל"ל למתני באו ליישב גם למסקנא אבל לס"ד דפשיטא לן דבעי' מגופן דווקא א"כ ל"ש כלל למתני גבי וולד שאינו דבר היוצא מגופא.
ת"ל טמא הוא יל"ד א"כ קרא קמא ל"ל ותו יל"ד דלמא ה"ק קרא היא טמא ואין טהור היוצא מן הטמא טמא ונ' דקרא קמא איכא למדרש לקולא כפשוטא ולחומרא ג"כ ואמנם מאחר דטמא הוא ע"כ מיעוט או טהור היוצא מן הטמא או טמא היוצא מן הטהור מסתברא למדרש קרא קמא לטהור היוצא מן הטמא כפשוטו וקרא בתרא לטמא היוצא מן הטהור:
וא"נ, י"ל דלכאורה יל"ד מאחר דכ' ד' פעמי' טמא הוא נימא אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אא"כ קרא קמא ל"ל אמנם אי לא כ' קרא קמא באמת הייתי אומר אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.
ורבנן האי גמל יל"ד אמאי לא מק' ור"ש האי טמא הוא מאי עביד לי' ונ' דהומ"ל וליטעמיך לרבנן ד"פ טמא הוא מאי עבדי לי'
ור"ש. חלבו מנ"ל יל"ד לימא משפן שפן יליף י"ל דאמרינן פ"ק דהוריות בב' מעוטים אמרי' אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ולא בג' מיעוטין ואי מפיק לי' לשפן לדרשא יהא ב' מיעוטין ונימא אין ריבוי אלא למעט דמ"ש מג' מיעוטין. .
ורבנן את לא דרשי כשמעון העמסוני ואמנם לא פליגי אהא דתנן מורא רבך כמורא שמים כ"א ילפי לה מאדוני משה כלאים כמ"ש הר"ב במשניות אבות ובזה מובנים ד' הר"ב שלא כ' את ה' אלקיך תירא:
תוס' ד"ה פי' דמ' לי' דומיא דמורא של מקום וזה א"א כ' הצאן קדשי' כוונתם דא"כ יהיו במורא אב ב' מ"ע ובמורא שמים מ"ע א' ובמ"כ אטו פ"א כ' יראת שמים בתורה הא כתיב את ה' אלקיך תירא בפ' ואתחנן ובפ' עקב והדר כ' אותו תיראו ליראה את ה' וכמה פעמים אמנם כוונת תוס' מאחר דמורא רבו קודם למורא אב דאבידת אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת א"כ לא הושוה אבי' גם לכבוד המקום לגמרי:
רש"י ד"ה דאמר מר והאוכלו בכרת נ' כוונת רש"י דדם בהמה טמאה בכרת ולאחר שנעשה חלב פקע אי' כרת וס"ד דגם אי' לאו פקעי.
ויש להק' מכאן ע"ד הר' יונה ברא"ש פ' כיצד מברכין דבשר נבילה שנהפך בדבש לדבש שרי משום דאימת גביל לכי מסרח א"כ מאי חידושא דחלב דם נעכר ונעשה חלב והרי מדינא מותר וי"ל דנעכר לאו היינו מסרח ואינו דומה לאפרוח טריפה דהוה עפרא.
א"נ י"ל הא דכ' רבי' יונה בפשטות דשרי היינו לדידן דקיימ"ל נבילה שאינה ראויה לגר לא הויא נבילה וע"כ כיון דיש העדר קודם להויה רגע א' הוה נטלפ"ג ואינה ראויה לגר ואמנם מ"ד דם נעכר ונעשה חלב היינו ר"מ ואיהו ס"ל דווקא סרוחה מעיקרא שרי רחמנא ושפיר הוה חידוש.
ע' ברא"ש שהק' הא משכחת לה בביצים דהוה ג"כ דבר מן החי והוא קו' תוס' פ' א"ט ותי' הרא"ש דא"נ משכחת לה ב"ס מ"מ הוה חידוש וצ"ע פסחי' סוגיא דטע"כ דמק' הש"ס מאי חידושא אילימא דהאי לחודי' שרי והרי כלאים ג"כ וכן הק' תוס' קו' זו על רש"י בסוגיא דטפת חלב ולד' הרא"ש צ"ע ואמנם מ"ש התוס' והרא"ש שאין ענינם אחד הכוונה הביצה יוצא מעצמו והחלב פורקי' מהפרה בחיי' ודמי טפי לאבר מן החי.
ויל"ד אי חלב בהמה טהורה אסורה באכילה למה כ' רחמנא בחלב אמו ג"פ חדא למעוטי חלב טמאה הרי גם חלב טהורה טמאה היא וצ"ל דמ"מ הוה בב"ח דהרי חלב שחוטה התירה תורה וא"כ גם אטהורה קפיד רחמנא דווקא:
ודי חלב עזים נ' דנקט תחלה קרא מס' משלי משום דכ' בי' ללחמך ולחם ביתך מ' לאכילה משתעי קרא:
רש"י עשרת חריצי החלב ע' רש"י לשר האלף נ' כוונתו דאילו שלחם לבניו י"ל שדאג שמא אין להם מה לאכול אבל לשר האלף למה ואין להק' לררמב' בה' מלכים שכ' דבעת מלחמה כל המאכלות האסורות מותרות היינו אם נזדמן להם אבל למה לי' לישי לשלוח כזאת לאנשי המלחמה:
רש"י ד"ה יין וחלב ולעיל מני' כ' שברו ואכולו וע"כ האי קרא דיין וחלב אלעיל קאי דאל"כ בלא מחיר מאי שברו שייך אלא ה"ק שברו ואכולו ושברו עם האוכל בלא מחיר יין וחלב.
דף ז' ע"א רש"י ד"ה הבלא דבשרא חמימות וסרחון בא רש"י ליישב דאטו סוס אין לו חמימות כחמור א"וו חמימות וסרחון בעי' וזה דווקא בחמור והא דלא קאמר בסוסים משום דנטלפ"ג דא"כ עכ"פ לכתחלה מיהת אסור ככל נטלפ"ג
ואוציא זה שיש לו שם ליווי הק' ב"י אטו דבש כ' בקרא דנימא דלא יהא לו שם ליווי ונ' דבאמת הו"מ הש"ס לאתויי מארץ זבת חלב ודבש ואטו אשתבוחי משתבח קרא במלתא דאי' אלא שכ' העט"ז הוב' בד' חמודות לתרץ דלמא דבש תמרי' קאמר ואמנם מאחר דדבש שרי אמרי' היינו דכ' זבת חלב ודבש ואמנם כן לא בעי' שם ליווי
וצ"ע. על ה"ה במה שטען בעד הרמב' בדבש גיזין והוא עצמו דייק לקמן ממי רגלי' שכ' הרמב' דלא ס"ל כרב ששת:.
ואמנם ה"ה הק' על הרמב' למה פסק בדבש כרב ששת ובעור הבא כנגד פניו של חמור כר"ה והנה גם על הרא"ש יק' קו' זאת ונ' דעל הרא"ש ל"ק דבמה שאמר הש"ס פרשא הוא ד' הרמב' פרש או עפר אמנם מד' רש"י מבואר דר"ל דאינו דבר היוצא מגופו והם הב' פירושים ברש"י בסוגיא דקיבה סוף כל הבשר וגם שם נחלק הרמב' עם רש"י בזה ולק"מ על הרא"ש קו' ה"ה אבל על הרמב"ם ק' ונ' דלהכי דייק הרמב' וכ' עפר' בעלמא כלומר שאינו דומה אפילו למי רגלים.
בע"ה בענין היוצא מן הטמא ומן הטהור (מהדורא בתרא)
מתני' תוס' ד"ה מה הם כבר יישב רש"י קו' תוס' פ' בדבריו.
שהיוצא מן הטמא יל"ד מאחר דסיפא אצטריכא לתנא מטעם שאמר בגמ' לקמן דלא לחלפי לי' א"כ רישא ל"ל ליתני סיפא לחודא והי' נ"ל מזה ראי' לד' הרמב"ם שכ' פ"א מה' מ"א דבעי' ילדה בפנינו אבל כרוך אחרי' לא מהני פי' אפי' אין טמא בכל העדר והראב"ד השיג עליו באין טמא בעדר למאי ניחוש וכ' ה"ה דמ"ט לא נחוש משום דלא שכיח שיבא מעדר אחר ויהא כרוך אחרי זאת גם הא לא שכיח דטהורה תלד כמין טמאה והו"ל ס' של תורה ולחומרא וא"כ בא תנא לאשמועינן כד' הרמב' דבעי' ילדה לפנינו מה שלא היינו שומעים מסיפא לחוד.
אא"כ יק' עכ"פ סיפא ל"ל טמאה שילדה דהתם וודאי כרוך לחוד אסור מטעם שכ' ה"ה דהוה ס' של תורה ולזה נ' דהנה מתני' אתי לאפוקי מדר"ש דקאמר א' גמל היוצא מן הטהור, ונ' דגם ר"ש לא קאמר אלא בילדה אבל טהורה ששחטה ומצא בה כמין טמאה מותר מטעם כל בבהמה תאכלו וא"כ ע"כ נקיט תנא לרישא למימר דאפי' ילדה דאסור ר"ש שרי לתנא דידן ועד"ז י"ל גם סיפא אצטריך דל"ת לתנא דידן טהורה במעי טמאה היא דאסור אבל ילדה שרי קמ"ל דילדה ג"כ אסורה.
ועד"ז י"ל ד' ר"י פ' בהמה המקשה השוחט בהמה ומצא בה דמות יונה ואמאי נקט ומצא בה הרי גם ילדה אסור
אמנם אשמעינן ר"י רבותא אף דבטהורה שנמצא במעי טמאה גם ר"ש מודה אבל בדמות יונה אפי' במעי' אסור.
תוס' ד"ה ל"ל למתני לכאורה יל"ד אתי' דאי לא הוה תני שהיוצא כ"א והיוצא הייתי אומר גם דבש אסור אע"פ שאינו מתמצה מגופן להכי תנן שהיוצא וקאי ארישא לומר דדומיא דוולד דמגופא קא רבי בעי' אבל לולי ד' י"ל דקו' הש"ס אסיפא ל"ל למתני והיוצא מן הטהור דגם לר' ששת לא אצטריך ומשני לסימנא שלא תחליף ושפיר אצטריך תרוויי'.
ורבנן האי גמל מאי עבדי לי' לכאורה הו"מ לשנויי כדתניא למה נשנו בבהמות מפני השסועה כדלקמן אלא דבאמת דאצטריך לרבנן גמל לחלב טמא משני לי' האמת ומה"ט ג"כ לא מק' הש"ס מהך בריי' עד לקמן כי היכי דתיקי גם לרבנן:
כשם שקבלתי שכר על הדרישה יל"ד מנא ידע שקיבל ועוד אטו לקבל שכר יגע האי תנא וכ' דאדר"ש ורבנן דהכא קאי דע"י שדרש מתחלה את הוה יליף מאת הגמל חלב טמא ומגמל גמל טהורה שילדה טמאה דהא שכרו שע"י דרשותיו הפריש ישראל מאיסורא ולאחר שפירש אדרבא ע"כ התיר טהורה שילדה טמאה כרבנן ואמר כי ההיתר הזה נוח לו כהאי שדרש תחלה.
ויל"ד. אטו שמעון העמסוני לית לי' יראת ת"ח וב' דזה שהביא לרש"י פ' כל שעה שמפ' לרבות ת"ח מורא רבך כמורא שמים והיינו מדילפינן יראת ת"ח מאת ה' ע"כ מוראם כמורא שמים ואנן רבך דווקא תנן אלא ש"מ דגם ר"ע לא קאמר ג"כ כ"א מורא רבך ואמנם הרב במס' אבות שם יליף למורא רבך מאדוני משה כלאם ומהתם נמי יליף שמעון העמסוני ורבנן דהכא דהל' כוותייהו ואמנם כ"ז אם כלאם פי' כלם מן העולם אבל רמ"ע מפ' כלאם הסר מהם רוח הנבואה ואין ראי' משם כלל ואצטריך את ה' אלקיך תירא:
תוס' ד"ה פירש ולעבור עליו בב' עשה לכאורה עשה דהכא אצטריך להורות כמורא שמים דכבוד לחוד ומורא לחוד ועשה דאמו ואביו תיראו ילפי' מני' איש סיפק בידו וגם להיות שקול מורא האם כמורא האב.
תוס' סד"ה לאסור צירן וקצת תימא יל"ד למה לא קשי' להו אשמעתין דאמרי' חלב חידוש דליכא מידי דבא מן החי ושרי והיכן מצינו דציר אבר מה"ח אסור:
ונ' כוונתם בשלמא בציר דאשכחן ציר דגים דזיעה בעלמא הוא דלמא גם ציר טריפה זיעה בעלמא אבל חלב לא ס"ד דהוה זיעה מאחר דנתהוה מחמת פירוק איברי' כלומר ע"י שהאברין אין ביכלתם להעמיד דם כ"א חלב.
חידוש דדם נעכר יל"ד אדרבא מאחר דדם נעכר מה חידוש יש שוב ה"ז דומה לביצת טריפה שהאפרוח כשר דאימת גביל לכי מסרח האי שעתא עפרא הוא ומייתי הרא"ש פ' כיצד מברכין משם למוסק ודבש עיי"ש ונ' דה"ק הש"ס אי אמרת דמטעם נעכר ונעשה עפר שרי שוב מסתבר דגם גבי טמאה דינא הכי ודקאמר ל' חידוש היינו משום דלמסקנא גלי קרא דבטמאה אסור והו"ל בטהורה חידוש אין לך דבר הבא מן החי נ' דהדמיון הוא עד"ז דאלו האי חלב מגופא אתי הוה אסור ומדשריא רחמנא ש"מ דלאו מגופא אתי וכמו רגלים של חמור ל"ד לקמן וא"כ גם בטמאה לשתרי.
והנה בפי א"ט בסוגיא דביצת השרץ נתקשו בתוס' מאחר דגם בביצים התיר הכ' אבר מן החי ולמה יהא חלב חידוש ותי' בחד תי' דמ"מ שאר אבר מן החי אסור וצ"ע למה אמרי' דבב"ח לאו חידוש משום דכלאי' ג"כ אסור ומ"ש וצ"ל דהתוס' מחלקי' בין היתר הבא מכלל איסור כביצים וחלב לאיסור הבא מכלל היתר דכיון שמצינו ענין זה בב"ח כלאי בגדי' כלאי אילן כלאי זרעי' בא"י כלאי בהמה שוב לא מקרי חידוש.
והנה לר"מ דס"ל אבר מן החי אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד ולא בעוף א"כ ביצים אין כאן אבר מן החי והיה אפשר לומר דאליבא דר"מ קאמר הש"ס חלב חידוש וא"ש דנקט הש"ס תחלה דם נעכר ואח"כ איברי' מתפרקין משום דעיקר חי' דחלב אליבא דר"מ ודמק' מ"מ מרבנן אח"כ משום דלאו הא בהא פלי' ומאן דסבר באבר מן החי כר"מ מצי סבר באיברי' מתפרקי' כרבנן:
מנ"ל דשרי הק' ברי"ט אלגאזי הא אאע"ה האכיל למלאכים שהיו נדמו לו כערביים חמאה וחלב אלמא דשרי דהרי אבר מן החי אסור לבני נח ונ' דעיקר הקו' מחמאה דחלב היה אפשר לומר חלב שחוטה אבל שיעשה חמאה מחלב שחוטה לא נהירא ונ' דאפי' למ"ד דם נעכר ונעשה חלב ודם מותר לבני נח מ"מ לרחב"ג בסנהדרין דס"ל דם מן החי אסור לבני נח ק' והיה אפשר לומר דאלפני עור לא נצטוה אברהם אלא דק' דאמרי' קיים אברהם כל התורה קודם שניתנהו ואי אין למדין הלכה מקודם מ"ת ג"כ לק"מ וכ"מ במו"ק דלא ילפי' אין מערבין שמחה ממלא שבוע זאת ואולי י"ל דמנ"ל למימר דמהאי קרא מוכח דחלב לדידן שרי דלמא לעולם אסור ומטעם דם נעכר ונעשה חלב ודם מן החי מותר לבני נח.
ולר"ש דשרי בהנאה לכאורה למאי דמסיק רב אשי בפ' כה"ב אי' הנאה בבב"ח מכל שתעבתי לך ואי אמרת דחלב לחודי' אסיר מאי כל שתעבתי לך שייך בבב"ח אטו שרי לבשל בשר עם שאר אי' וצ"ל כיון דמ"מ לא חייבה תורה מלקות כ"א על חלב בהמה טהורה שייך בזה כל שתעבתי לך:
ודלמא לסחורה אף דאסור לעשות סחורה בדברי' האסורים מ"מ מדמן שרי ומאחר דע"כ צריך ליטול החלב מן הבהמה משום צפר בע"ח הוה לי' נזדמן:
אלא דבחריצי חלב ק"ק דחריצי' לא מקרי שוב נזדמן וצ"ל כיון דעכ"פ החלב מותר לעשות בה סחורה גם חריצי מותר לעשות ממנה:
דקדשי' בהנאה נמי אסור צ"ע הרי מואכלת בשר דרשי' ולא חלב והתם אכילה ממש וצ"ל דילפי' במאינו ענין לאכילה תנהי ענין להנאה א"נ דבר הלמד מענינו כי היכי דתזבח ולא גיזה קאי אאי' הנאה ה"נ ואכלת בשר ולא חלב.
תוס' ד"ה תניתוה ויל"ד מאחר דלסימנא דרישא נקטא ע"ר צ"ל מן הטמא דהוולד אינו יוצא מטמא עצמו וצ"ע יש לו שם ליווי הק' ר"י אטו דבש כ' בקרא בהדי' וצ"ל דכוונת הש"ס דבשלמא בדבש סתם לא מדכרינן שם השרץ היוצא ממנו משא"כ בדבש גיזין וצרעין:
א"נ י"ל דבאמת מצינו בשמשון הגבור שאכל דבש אלא דלמא אחזו בולמוס הוה אבל מאחר דגלי קרא כאן אנן מפקי' לקרא אדבש אבל דווקא אדבש סתמא.
דמעלי לירוקונו אולי בלא"ה הוה אסור משום בל תשקצו
וביישוב ד' הרמב"ם שדחה ד' רב ששת מהל' נ' דק' לי' קו' תוס' הרי אמרי' לעיל לסימנא נקטי' וכ"כ דאי לסימנא נקטא ע"כ צ"ל מן הטמא וא"כ ש"מ דסתמא דגמ' דלא כרב ששת:
בע"ה בענין כל הראוי לבילה מנחות י"ח ע"ב ק"ג ע"ב יבמות ק"ד ע"ב קידושין ב"ה ע"ב.
מנחות ק"ג ע"ב רש"י ד"ה אלא מפני מה וכו' ואליבא דראב"י אמנם לעיל י"ח מסיק רש"י דגם לרבנן א"ש ע"ש והי' נ' דרש"י לא פי' כן הכא כ"א לס"ד מקמי דאסקי' כ"ז והיינו משום דק' לי' מאי מק' מאם לא בלל כשר דלכאורה בשלמא למסקנא פליגי ר"י ור"ש בדר"ז אבל לס"ד לכאורה במ"פ הרי ע"כ בהא פליגי אי לא בלל כשר וא"כ מתני' דהתם ר"י היא ולזה כ' רש"י דבס"ד ס"ל דמתני' כראב"י וא"כ הק' ר"י וכי ששים נבללים בלוג א' ואם ששים נבללים גם ס"א נבללים וא"כ כ"ז לס"ד אבל למסקנא פליגי בדר"ז אצ"ל דמתני' כראב"י ולזה פי' רש"י כן לעיל אמנם ממ"ש רש"י עלי' דר"ז כל הראוי לבילה להבלל בלוג מ' דגם למסקנא מ' לי' לרש"י דסוגיין כראב"י ונ' דדחקו לרש"י לזה דהנה ר"ש יליף למלתי' מכל מנחה בלולה וגו' וא"כ אא"ב דכראב"י קאי שפיר לא הוי המנח' עצמה של ס"א ראוי' לבילה משא"כ אי כרבנן המנח' מצ"ע ראוי' להבלל אלא שהכלי גורם לה אין זאת בכלל מנחה בלולה וכן מורה ל' רש"י ואמנם כ"ז אם קו' הש"ס הי' על ר"ש ועלי' קמשני והכי ס"ל לרש"י בסוגיין אמנם רש"י לעיל י"ח פי' דקו' הש"ס הי' על ר"י דקאמר ס' נבללים וכו' מ' דאי אין נבללין מודה ר"ש לר"י ואמאי וממילא מיושב למה לא משני דמתני' לעיל ר"י הוא דאדרבא אדר"י היא דק' לי' דמ' דאיהו ג"כ מודה לר"ש וא"כ מתני' אמאן תרמיי' וא"כ לא קאי הש"ס כלל אקרא דמייתי ר"ש ואפי' אם הכלי גורם שפיר קאמר ר"ז כל שאין ראוי' לבילה בילה מעכבת ושפיר פירש"י דאפי' כרבנן אתי':
ולכאורה יש להביא ראי' דקו' הש"ס קאי אליבא דר"י דאי לר"ש הא קאמר בהדי' דבעינן בילה וא"כ בקיצור הו"ל להש"ס להק' והתנן אם לא בלל כשר אלא ש"מ דאדר"י קאי אמנם יש ליישב דה"ק הש"ס דהנה תוס' הק' הרי לכתחלה איכא עכ"פ מצות בילה וי"ל דאי ה"ט דר"ש קרא ל"ל הא ידעי' דכ' בלולה בכמה וכמה מנחות אע"כ לדיעבד אצטריך קרא והשתא הק' הש"ס וכי אין נבללין מאי הוה אילימא דיעבד כשר א"כ קרא ל"ל אע"כ לדיעבד והתנן אם לא בלל כשר.
ד"א י"ל ביישוב ד' רש"י דהנה התוס' בקידושי' תי' אהך קו' הרי לכתחלה בעי' בילה ותי' דאי דיעבד כשר הו"ל יותר שמנה פי' וכראב"י וא"כ רש"י בשמעתין קאי להך תי' אבל לעיל י"ח מ' לי' לרש"י עיקר תי' אחר של תוס' דהטעם משום דלקרבן גדול איכוין ושפיר אתיא סוגיא גם לרבנן
מנחות י"ח תוס' ד"ה והתנן אם לא בלל כ"כ לעיל ליישב קו' תוס' דאי לכתחלה קרא ל"ל ונ' ד' תוס' דהאי קרא דמייתי ר"ש להכי מייתי דלכאורה דווקא בהני מנחות דכ' בלולה הוא דיש לחלק בין ס' לס"א ותנא סתמא קאמר ולכי מייתי ר"ש וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה הרי אמרה תורה דכל מנח' היא או חריבה דהיינו מנחת חוטא וקנאו' או בלולה ש"מ דכל היכא דבעי שמן בעי בלול' ז"נ ד' תוס' אמנ' למ"ש ה"ק ר"ש מקיש בלולה לחריבה מה חריבה אם נתן בה שמן מעכב אף בלולה מעכב:
וממילא מיושב קו' תוס' ד"ה כל הראוי' לבילה מנ"ל דבעי ראוי' דהרי קרא נסיב ר"ש והאי קרא מורה ע"כ דבעי' ראוי' וממילא מיושב ג"כ אידך קו' תוס' דלמא באמת אם לא בלל פסול ומתני' בזר מיירי דומיא דיצק מדר"ש גופא ידעי' דאי בלולה דכ' בקרא לעכב א"כ ל"ל לר"ש למנקט שוב האי קרא וכל מנחה בלולה אטו בלא האי קרא לא כ' בלולה אלא ש"מ משום דבעלמא ידעי' דבלולה אינה מעכב לכך אצטריך קרא דראוי' מיהת בעי' דאל"כ הני תרי קראי סתרי אהדדי.
ואמנם מה שתי' התוס' דנפקא לן ראוי' מדכ' עכ"פ בלולה לכאורה היה אפשר לפ' דלמצוה א"א לומר דא"כ אדרבא הו"ל למכתב ובללת אע"כ אמנחה קאי דתהי' ראוי' להיות בלולה ז"ל מפשט ד' בקידושין כ"ה ע"ב אמנם הכא א"א לפ' כן דא"כ אין זה ענין לקריאה דחליצה וביכורי' א"וו כוונת ד' כמו שנ' מד' רש"י יבמות ק"ד ע"ב דכיון דאמרה תורה מנחה חליצה ביכורין יהא עד"ז אס"גם גלי קרא במק"א דלא מעוכב מ"מ דיעבד מ"מ אם אינה ראוי' להיות כך לא שמה מנחה ולא חליצה ולא ביכורין.
ואמנם בענין קו' תוס' מנ"ל דלא מעכבא י"ל מדגלי קרא גבי יציקה מנחה היא מ' דאם לא יצק אינה מנחה אבל אם יצק אף דלא בלל הוה מנחה וש"מ דבילה לא מעכבה וז"נ טעם רש"י שצידד לעיל מנ"ל דיציקה מעכבא ולא בעי מיד למימר ממנחה היא דמ' לי' דהאי קרא אצטריך למעוטי בילה ומ"מ בתי' שני אסיק רש"י דתיתי ש"מ והנה בענין קו' תוס' מנקטעה יד העדי' י"ל דהתם כיון דעכ"פ עדי' גדמי' מעיקרא לא פטרי לרוצח ע"כ לאו בראוי' תליא מלתא כ"א אי בעי' קרא כדכתיב.
יבמות ק"ד תוס' ד"ה והאמרי דבי ר' ינאי לכאורה ע"ז פי' הו"ל לתוס' להק' אי טעמא דמתני' משום אמר ואמרה לתני אלם ואלמת מ"ש חרש וחרשת דקתני ונ' דהנה לקמן ק"י במסקנא מסקי' דאפי' חרשת דמעיקרא דכנסה ברמיזה לא מהני לה חליצה וא"כ י"ל דנקט חרשת משום חרשת דמעיקרא ובאלמת ל"ש זה דהתם קידושי' דאוריי' ופשיטא דלא מהני ודווקא בחרשת דקידושי' דרבנן אצטריך ואגב חרשת נקט חרש.
ובזה יבואר לנו במ"פ ס"ד ומסקנא דרבא דלפי גרסתינו לקמן רבא הוא דבעי לחלק בין חרשת דמעיקרא ולבסוף אסקי אביי בתיובתא וא"כ לס"ד לקמן וודאי ק' לי' אי אלמת חליצה פסולה לנקט אלמת ואנא חרשת ממילא ידענא אלא ש"מ אלמת כשירה אבל למסקנא שפיר אצטריך למנקט חרשת ומטעם שכ' ויש להביא ראיה דרבא גרסי' לקמן מדאמר עלי' דאביי כי אתא לקמיה דרב יוסף א"ל מ"ט לא מותבת לי' וידוע דכ"ז שרבה קיים לא אזיל אביי לגבי רב יוסף וע"כ רבא גרסי' ובמסקנא צ"ל תיובתא דרבא דלא כמו שהגיה בגליון א' שם.
ואמנם הא ק' מ"ט שבקא תנא לשיטה ולא תניא והי' אפשר לומר דלא נימא חרשת דומיא דשוטה מה שוטה משום דלאו בני דיעה אף חרשת משום דלאו בני דיעה. אמנם נ' דכ"ז הביאו להרמב"ם לחלק בין אלם לחרש וס"ל דר' ינאי ק' לי' אי חרשת דתנן משוה דלאו בני דעה א"כ מאי פסולה דתנן הרי לא עשה כלום אלא ש"מ דחרש וחרשת דמתני' דקתני פסולה באלם ואלמת היא ומשום אלם ואלמת דכלל בהדה נקט פסולה ומה"ט ג"כ שבקא לשוטה דנדע דשוטה דלאו בני דעה לא עשה כלום וממילא ה"ה בחרש וחרשת ומיושבי' ד' הרמב"ם דאדרבא מסוגיין מסייע לי' אמנם גם לד' החולקי' על הרמב' י"ל עד"ז דר' ינאי ק' לי' מ"ט תנן פסולה ולא תנן לא עשו כלום אלא ש"מ דלא מיפסלו משום דלאו בני דעה דהרי ב"ד עומדי' ע"ג וכמ"ש תוס' וא"כ ע"כ משום אמר ואמרה מיפסלו וא"כ שפיר מוכח דמ"מ פסולה מיהא הוה ודלא כהרמב"ם. והיינו ג"כ דלא תנא שוטה דלא מהני בשוטה ב"ד עומדי' ע"ג וא"כ לא עשו ולא כלום.