אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ה בע"ה בענין מליח כרותח

ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט

בע"ה בענין מליח כרותח

בע"ה טביעות עינא פגי"ה

אמרו בש"ס קשי' ולא אמרו תיובתא י"ל למאי דקיי"ל דלקדרה היינו אינו נאכל מחמת מלחו ומהא מיירי שמואל ובזה מודה רב ינאי דלא הוה כ"א לצלי אמנם הני אטמאתא הוה מליח להצניע וס"ל לרבינא דכה"ג הוה כמבושל והש"ס ל"מ לי' לחלק.

וד'. הב"י דס"ל רבינא פליג עם ר' אחא בתרתי ק' מנ"ל להש"ס כלל להק' דלמא רק טעמא דרבינא דס"ל אפי' בחלב דרבנן אמרי' בס' וצ"ע:

בע"ה בסוגי' דקפילא ומין במינו פ' גי"ה

כילכית באלפס פי' רש"י דגי' קטני' באלפס של בשר כוונת רש"י דע"כ דגי' עם מין אחר שאינו דגי' הי' דדגי' בדגים כלומר טמאים בטהורי' ליכא למיקם אטעמא ובשר דנקט רש"י לאו דווקא. רש"י קפילא נחתום כלומר אומן ואעפ"כ בעי' מסל"ת וא"כ קפילא ל"ל וצ"ל דמי שאינו קפילא לא יבין דבר לאשורו ולזה הק' עליו הראשוני' מתרומה דאמרי' יטעמנה כהן ולא בעי' קפיל' ונ' ד' רש"י דישראל ר"ל כהן שיודע שסומכי' לענין או"ה אי לאו דידע בנפשי' שהוא בקי בטעמי' לא היו נותן לסמוך אבל בגוי ל"ש זה ע"כ צריכין אנו לידע בבירור שהוא בקי בטעמא אמנם מה דלא בעי רש"י לפ' דמשום שהוא אומן סומכין עליו כמו גבי תגר המוכר תכלת דאמרי' אומן לא מרע אומנתי' והתם תכלת דאוריי' משא"כ מסל"ת לא הוה כ"א דרבנן וכמו שנתקשה הש"ך נ' ד' רש"י דבשלמא התם התגר מוכר כל ימים תכלת לישראל ואם ירע אומנתי' לא יקחו ממנו משא"כ הכא קפילא גוי מאי אי' לי' בהדי ישראל:

ואמנם מה שהביא רש"י לפ' דהכא אם גם אודיעוהו על מה שואלין אותו מקרי מסל"ת ובלבד שלא יודיעו שסומכין עלי' לענין או"ה היינו משום דאם לא יודיעוהו כלל הו"ל מלתא דלא רמי' עלי' דאינש ולאו אדעתי':

ודע. דבמה שדחה הש"ך צ"ח החילוק בין אתחזק אי' ללא אתחזק משבוי' דפריך הש"ס בב"ק נדחה ג"כ תי' הטו"ז דהרי התם ג"כ לא בעי' עדות גמורה בשבוי' ואפ"ה פריך והנה בד' הש"ך דטעמא דמהימן הוא משום דהגוי יודע אם יאמר שאין בו טעם יבאו על דברי' והוה כעין מלתא דעבידא לגלויי לא משקרי מיושבי' ד' הרמב"ם פט"ו שפסק דסתם גוי ג"כ מהימן ואפי' מסל"ת לא בעי והיינו דמ' לי' דע"כ קפילא לאו דווקא וכהן ומסל"ת לא מהני כ"א בעדות אשה א"כ ע"כ העיקר משום שיבאו על דברים ושפיר לא חילק כלל.

אמנם תלמיד א' עוררני דל' הרמב"ם ואי ליכא גוי למטעם מ' דגוי איכא אבל לא ידע למטעם דהיינו שאינו בקי בטעמי' מ' דגם הרמב"ם מודה דבעי' קפילא והנה ד' רש"י לקמן דאף דאיכא קפילא צריך ס' נ' דדעתו דס"ל ששי' הוה רוב בעלמא ע"כ היכא דאיכא לברורי דאיכא קפילא מבררי' ואי לאו סמכי' ארובא.

והנה ד' הש"ך דטעימ' בבשר שאינו יודע אם הוא מליח אסור ובכבד שרי לטעום אם הוא מר משום דלא שכיח שלא ירגש טעם מר וכבר כ' בגליון שו"ע דמ"מ מ"ש כבד זה משאר בשר שאינו מליח ונ' דהנה בשר חי אם הדיחו אין בו אי' דם נמצא דיוכל להדיח הכבד אבל בבשר ס' נמלח אם ידיחנו עוד פעם לא ירגיש שוב טעם מלח ומ"מ לד' הש"ך מסתבר יותר לצלות הכבד ואח"כ לטעום.

לא יבשל בה חלב יש להק' פשיט' ונ' דרישא מיירי אפי' ליכא נו"ט כגון שיודע שלא נבלע בקדרה זו יותר מכזי' בשר ומבשל בה חלב יותר מששי' וס"ד דבבשר בחלב לא מקרי זה מבטל אי' לכתחל' דמעול' לא נתערב טעם בשר בחלב קמ"ל דאפ"ה אסור לכתחלה אלא דדיעבד אם בישל אז תלי' בנו"ט ואמנם מד' ה"ה גבי טפת חלב שפי' משו"ה כ' הרמב' נוער לכתחלה דכ"ז שאין נו"ט אין אי' ול"ש מבטלין אי' מ' דבאמת כה"ג שרי וא"כ יק' הך רישא מאי קמ"ל וסיפא בתרומה צ"ל דס"ד כיון דתרומה גם השתא לכהן חזיא אין שם אי' עלי' ואפי' לכתחלה רשאי לבשל ביותר מכדי נ"ט קמ"ל דלא.

רש"י דטעים לה כהן ששני' מותרין לו נ' כוונת רש"י ליישב ל' בשלמא דקאמר רבא דמ' דמ"מ הוה ק' לי' מידי גם אתרומה ומאי ק' לי' ונ' דהנה תרומה נפסלת בהיסח הדעת וכיון שבישל בקדירה של תרומה חולין אין לך היסח הדעת גדול מזה וא"כ גם לכהן נאסרה התרומה ואמאי טעים לה כהן אמנם הא תלי' בפלוגתא דר"י ור"ל פ' כל שעה דלמ"ד היסח הדעת פסול הגוף ק' כמ"ש אבל למ"ד פסול טומאה בבלוע' מאי פסול טומאה שייך והיינו דקאמר רבא באמת אתרומה ג"כ ק' לי אלא דמ"מ איכא למימר דטעים לה כהן ובאמת שני' מותרי' לו דלא נפסלה התרומה בהיסח הדעת וכמ"ש והן ד' רש"י:

והנה הרמב"ן שהביא הר"ן רצה ליישב ראי' הראשוני' מסמכי' אקפילא דמ' לקולא סמכי' וראי' רש"י מתרומה ולזה הכריע דבתרומה שהאי' בעין בעי' ס' וכד' רש"י ורבא דמיירי בבלוע סמכי' אקפילא לקולא ואכתי ק' לי' מכלכי' ולזה הכריע עוד דאם נטלו האי' מתוך ההיתר ג"כ לא בעי' ס' כ"א סמכי' אקפילא ומ"מ לד' הרמב"ן מיושב קו' תוס' למה לא מק' רבא קו' על מתני' דטפת חלב ויין במים התם שהאי' בעין עכ"פ בעי' ס' משא"כ הכא בבלוע:

דייק רש"י וציין דליכא למיקם אטעמא כלומר דלד' רש"י לא מיירי במין במינו ממש כ"א כמ"ש ה"ר אפרים בתוס' דשאינה שוה בשמא והיינו דקאמר רבא מין במינו כזה דליכא למיקם אטעמא:

ע"א ע"ג ע"ב הנה בפי' המשנה כ' הרמב' הטעם דטבל משום כהיתירו כך אי' ובחיבורו כ' הטעם משום דשיל"מ נ' סברתו כמ"ש תוס' דבטבל הטביל למעשר ע"כ צריך הטעם דיל"מ דל"ש חטה א' פוטרת ומשו"ה קיצר הרמב' ונקט טעם הירושלמי שלא יצטרך לפי' טעם אחר בטבול למעשר וצע"ג מ"ש הר"ן דאפשר דצריך להפריש כל ההיתר ועוד כנגד המגיע על הטבל להפריש והלא משנה שלימה הוא סוף דמאי מאה טבל ומאה חולין נוטל מאה וא' וצ"ע:

והנה כוונת הר"ן במה שהביא ראי' ממע"ש פחות חומש הוא עד"ז דלכאורה בשעה שנפל הטבל הי' י"ל מתירין משהי' יכול לתקנו מני' ובי' ומנ"ל דאזלי' בתר שנתערב וע"ז הביא ממע"ש ומ' לי' ג"כ דהתם מיירי אם בשעה שנתערב לו המע"ש פחות חומש לא פריק עדן המע"ש האחר והי' יכול להוציאו על ידו ומ"מ כיון דלא עביד הכי מקרי אין לו מתירין אלמא בתר השתא אזלי' וצע"ג אד' הר"ן בפ' כל שעה כשנחלק על הרמב"ן דס"ל חמץ מקרי יל"מ משום דהתערובות יהא מותר לאחר הפסח והר"ן דחה בפשיטות הרי החמץ שנתערב הי' דבר שאין לו מתירין מ' דבת' עיק' האי' אזלי' וצ"ע.

בעניין מ"ש הרמב' נרא' לי דבשיל"מ מין במינו דווקא ותמה עליו הראב"ד ממתני' נדרי' י"ל דד' הרמב' כר"י דבטעמא בעלמא לא אמרי' דשיל"מ לא בטיל ובנדרי' מצי מיירי שהרימו האי' ולהכי בטל משום דלא הוה כ"א טעמא בעלמא וד' ר"ת הובאו בהג"א ע"א שם הנה מ"ש הכ"מ על תרומה שכ' הרמב' דאין בה היתר לכל אדם דכוונתו דלא הוה יל"מ משום דלישראל אסורה הוא גמ' ערוכה פ' הערל ומ"ש עוד דס"ד דהוה יל"מ משום דאי בעי מתשיל עלי' צ"ע דאי מתשיל עלה הדרא לטבלא.

וע' בש"ך רסי' צ"ח דפשיטא לי' חלב ובשר ב' מינים ולא זכר ד' הראב"ד שהביא הר"ן פ' גי"ה ופ' כל שעה דדייק מדאמרי' דחייב על חלב מן החי משום בשר מן החי ש"מ מין א' הוא אלא דיש לתרץ דהתם לרבא דקיי"ל כוותי' מיירי דאזלי' בתר שמא אף דלא שוה בטעמא ואי רב אשי כרבא ס"ל הרי חלב ובשר שם א' הן ואמאי שיער רב אשי בס' אמנם הש"ך קאי אי אזלי' בתר טעמא דהיינו לדידן דמב"מ בטיל וכמו שהשיג על הרמ"א שם וא"כ לענין טעם וודאי חלב ובשר ב' מיני' ואמנם מד' הרשב"א שהק' לעיל מאי פריך מר"י שהתיר גדי בחלבו לשמואל דס"ל מב"מ במשהו ש"מ דגם לענין טעמא הו"ל מין א' דאל"ה דלמא ידע הש"ס דשמואל כאביי ס"ל דבתר טעמא אזלי' והו"ל מין בשאינו מינו ושפיר משערי' בס' ואי כחוש הוא גם לשמואל בטיל וצ"ע:

והנה הרשב"א הק' כיון דגם מ"ד מב"מ בנ"ט מצי סבר בחמץ במשהו למה קאמר הש"ס רב לטעמי' ונ' דהנה שמואל דלא מחמיר באינו מינו א"כ לי' לי' חומרא דחמץ וע"כ במינו דאוסר משום דשמואל לטעמי' לה"ק גם ברב רב לטעמי':

והנה הרמב' פט"ו ממ"א כ' טעמא דחמץ במינו משום יל"מ ובאינו מינו משום כל מחמצת לא תאכלו נ' כוונתו דבמינו דאמרי' חד בתרי בטיל א"כ נהפך האי' להיות היתר ל"ש כל מחמצ' דהרי נתבטל וע"כ הטעם משום יל"מ משא"כ באינו מינו נהי דנו"ט אין כאן משהו יש כאן שייך טפי לומר דהוה בכלל כל מחמצת וצ"ע.

והנה במ"ש הרמב"ן פ' כל שעה דר"י מדמתיר חמץ בפסח במינו בנ"ט ש"מ לית לי' כלל דדשיל"מ לא בטיל א"ש קו' תוס' בע"א למה אצטריך לטבל טעמא דכהיתירו כך אי' הא הו"ל יל"מ הרי התם לר"י קאי ור"י לית לי' דשיל"מ לא בטיל.

והנה הטו"ז סי' צ"ח יישב ד' התו"ח דבשר עוף בחלב כשם שהחמירו בו לענין העלאה החמירו בו לענין טע"כ דהיינו לענין נשפך ונ' דהש"ך לא רצה לקבל דברי' אלו דלא מצינו שהחמירו כ"א בבית לפני ההמון אבל ענין נשפך שהוא דבר הנוגע רק לבעל ההוראה התם ל"ש למגזר:

ומה שיש לתמוה עוד דהר"ן פ' כל שעה פשיטא לי' דדשיל"מ מדרבנן הוא דלא בטיל אפי' במין במינו ובנדרי' בר"ן שם פ' הנודר מן הירק יליף לה מולקח מדם הפר ומדם השעיר עיי"ש וצ"ע .

ע'. בטו"ז צ"ח מ"ש ליישב דהרשב"א דיליף מכחל ס"ל דגבינות אסורין בסרכא וא"צ לכך די"ל דהרשב"א לאו כהמרדכי מפ' ד' שוט' אינה דיעה כ"א כהר"ן דאם לא נתנו חכמי' קצבה כ"א ישער לפי אומד דעתו הובא בש"ך שם עיי"ש:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה