ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט
בע"ה בענין זה מחשב וזה עובד פ' השוחט
מתני' השוחט לנכרי כ' הר"ן דאי הוה נקט שוחטין ס"ד דאין כאן לפני עור ואכתי לא ידענא דשחיטתו כשרה ודייק בראש יוסף אמאי באמת אין כאן לפני עור ונ' דאדרבא אם העכ"ום שוחט בעצמו ומחשב לע"א אזי עובד ע"ז ממש משא"כ אם הישראל שוחט ואין העכ"ום עושה מעשה כלל אפי' למ"ד דבהמה נאסרת מ"מ הרי לא עבד ע"א בידים:
תוס' ד"ה פסולה לכאורה י"ל דהש"ס סמך בכאן אתי' הש"ס לקמן דכיון דאיכא ע"א דאינו עושה זבחי מתים וא"כ הכל לפי הע"א שהנכרי עובד ולהכי לא נקט בהדי' זבחי מתים ומ"מ דייק הש"ס לעיל שפיר דלר"א דסתם מחשבתו לע"א הו"ל זבחי מתים והיינו היכא דעובד ע"א דעושה זבחי מתים.
רש"י שמעתי מרבותי כלומר אף דר' יוסי אביו לו' לי' הא דר"א ברי' מ"מ משאר רבותי שמעתי כן. רש"י ד"ה הנהו טייעי נ' לפ' דהנה הא שלח כה"ג מאי מ' דמשום דאמרו דמא ותרבא לדידן מ' לי' לרב טובי דהוה כמפ' בהדי' דמחשב לע"א והנה בסתם דגם ת"ק פליג אר"א ידע שפיר דאין הל' כר"א אבל במפ' מס' לי' אי הל' כת"ק או כר' יוסי דנימוקו עמו מק' לי' לרש"י בשלמא מתני' דהבהמה חציה של ישראל א"כ שפיר פליגי אי הוה סתם מחשבתו או לא משא"כ הכא דבהמה היתה כולה של טייעי וע"כ הא דשדרו לשחוט משום שמחשבין לע"א ובכ"ג הו"ל מפ' וע"ז כ' רש"י דטייעי היינו ישמעאלים שאינם אוכלין כ"א בשר שחוטה וכ"ת הא גופא עבדי לשם ע"א וע"ז כ' רש"י דלא היא דהרי אפי' מתה מאלי' שוחטין לה בצווארה
וכ"ת א"כ מדוע שלחו לישראל לזה כ' רש"י משום שהיו טרודי' בעסקי' ואמנם לפי מה דדחה מהכא הש"ך ד' הב"ח דמפ' אסור באכילה י"ל דהא דשלחו לי' כה"ג מאי היינו משום דמ' לי' דאם השוחט ידע בשעת שחיטה שהגוי מחשב לע"א אולי פסול וכד' הב"ח ושלח לי' כיון דהל' כר' יוסי ל"ש
ואמנם הא ק' טובא מנ"ל לבעל העיטור לד' הב"ח הא מלתא ותו אי אסור גם בהנאה ליתסר ואי לא גם באכילה לשתרי ונ' דק' לי' לבעל העיטור כיון דלא קיי"ל כר"א למאי נ"מ פלפל רב אשי גבי יהיב זוזא שלא אליבא דהל' א"וו מ' דבגוונא דידע השוחט בשעת שחיטה לא קיי"ל כר' יוסי ובאמת הו"ל מה"ט למיסר אפי' בהנאה אלא דמ"מ כיון דלא הוה כ"א דיוקא בעלמא ואין כ"כ הכרח בשלמא לענין אכילה דבהמה בחזקת אי' עומדת מחמרינן משא"כ לענין הנאה שלא בחזקת אי' עומדת לא מחמרינן. וכ' הרמב"ם כיון דלא אמרי' זה מחשב וכו' לפיכך אפי' גוי קטן ששחט בהמת ישראל ה"ז אסורה וע' בלח"מ ודפח"ח ומ"מ לא יישב מדוע נקט הרמב"ם גוי קטן ולזה נ' דהרמ"בם יליף זביחת גוי מוקרא לך וכו' ומ"מ מ' לי' דקרא דווקא בעובדי ע"א מיירי וכמ"ש וגדר גדרו דאפי' באינו עובד ע"ז וכו' ומ"מ כ' בהדי' דבעובדי ע"א אפי' בקטן ג"כ לוקה והטעם דאין הטעם משום מחשבת ע"א כ"א בעובדי ע"א משתעי קרא וא"כ ק' דלמא לא היא כ"א משום מחשבת ע"א הוא דאסרה תורה' ובקטן אינו לוקה וע"ז הביא כיון דע"כ מחשבתו לא מועלת ולא מורדת בזה מחשב וזה עובד לא אמרי' וא"כ ג"כ גזיה"כ הוא ואין חילוק בין קטן לגדול דבעובדי' הוא דאסרה תורה ל"ש קטן ל"ש גדול:
בע"ה בענין מחשבין מעבודה לעבודה פ' השוחט
ר"ל אמר ע' חי' רשב"א ותו"ח הק' על תי' דא"כ אמאי לר"ל עובדה בסייף וקו' זו ק' ג"כ על ד' רא"ש שכ' דלר"ל לא הוה מומר כלל כיון דאין מחשבין וק' ג"כ אמאי א"כ חייב מיתה לר"ל וקו' זו ג"כ על תי' תוס' שהביא הרשב"א במ"ה שם שכ' דעדן לאו מידי עביד כ"ז שלא זרק ק' ג"כ א"כ אמאי חייב מיתה וצע"ג:
ודע דמה שדחה הרשב"א עצמו בתוה'"ה שם מגבינות בית אונייקי היינו משום דמפ' הא דאמר ר"ל באומר בגמר זביחה הוא עובדה דלא כפי' רש"י בע"א שם כי"א אהך דהכא הוא דקאמר רי"ל וקאמר הוא עובדה מ' בהוא בעצמו עובדה עיי' בת"ה ותמצא:
ומה שהק' הרא"ה מהך דתני' כוותיה דע"כ מיירי דמדשקלי וטרי אם הוכיח סופו ע"כ בידי' גופא מיירי לק"מ דהרי כ' הרשב"א דאם אמרינן מחשבין וילפינ' חוץ מפנים ובפנים וודאי אין חילוק אם מחשב שהוא יזרוק חוץ לזמנו או אחר יזרוק וא"כ לר"י ע"כ אין חילוק וכיון דמצינו דמחשבין א"כ אין חילוק בין אם חישב שהוא יזרוק או אחר יזרוק ובזה מסולק תלונת הש"ך על המחבר והרמ"א דמאחר דקיי"ל דאין נעשה מומר בפ"א א"כ א"צ לתי' הרשב"א לא היא כיון דקיי"ל כר"י דילפינן חוץ מפני' א"כ ממילא אין חילוק בין חישב שהוא יזרוק לע"א או אחר וכמו שכ' הרשב"א בהדי' במ"ה וכן מטין דבריו בתוה"ה ג"כ ועכ"פ מה שרצה הש"ך לומר דבאכילה דווקא קאסר הרשב"א אין לו שחר דממ"נ אם הו"ל עבודה והו"ל מומר גם בהנאה אסור ואי לא לא הוה מומר ואפי' באכילה שרי וד' הש"ך צע"ג:
רש"י בזבחי' כ' דר"ל לא מתיר כ"א בלא זריק לטעמיה אזיל דס"ל לקמן דע"י זריקה לע"א אוסר הבשר למפרע:
רש"י ד"ה אלא זביחה דבריו צריכין ביאור ובפרט מה שסיים ומטמא באוהל ונ' דרצה ליישב דלכאורה מאחר דמצינו דרבנן פליגי אריב"ב וס"ל דאינו מטמא באוהל וא"כ ע"כ לאו לגמרי אתקש למת דלמא ר' יוסי איפכא ס"ל לענין טומאה אתקש ולא לענין הנאה לזה כ' רש"י דלענין הנאה לית מאן דפליג דמדקרי' קרא זבחי מתים אלא דאיכא ג"כ למילף טומאת אוהל כלומר ובהא הוא דאיכא פלוגתא אבל לענין הנאה כ"ע לא פליגי אלא דלכאורה מד' ר' יוסי גופי' מדלא פליג כ"א בזה מחשב וכו' ש"מ דס"ל דמחשבת ע"א פוסלת י"ל דלמא מדרבנן בעלמא קאמר והיינו קו' דמדאוריי' לא פסלה מחשבה בע"א אלא ג"כ משום דקרא בהדי' כ' הוא דמק' הש"ס.
תוס' ד"ה אלא ע' תו"ח ובראש יוסף הק' מ"ש פיגול מחסמה בקול ונ' דה"ק התורת חיים דבחסמ' בקול מה שהי' לו לעשות ע"י מעשה החיסום עושה ע"י הקול היינו מעשה משא"כ בפיגול
תוס' ד"ה פני' בסו"ד פ' רש"א וצ"ע דקו' היא קו' הגמ' בזבחי' י' ע"א והש"ס משני מה להנך שכן ישנן בכל הזבחי' תאמר בשלא לשמה שאינו אלא בחטאת ופסח וצ"ע.
ודע דאף דגם בפסח שייך שלא לשמה כמו שסיים רש"י כאן מ"מ נקט רש"י בפשיטות חטאת משום דפסח בזמנו בי'"ד אחר חצות דווקא.
רש"י ד"ה הא מקמי דשמעא עי רש"י ובר מן דין ק' מ"ט לא אותבי' ר"י מהך מתני' ובזבחי' שקיל וטרי הש"ס לאותבי לר"ל ולא מותיב לי' מהך דשמעתין ואמנם לפי' רש"י נ' דלמסקנא גם דר"ל א"ש וידע הש"ס בזבחי' מתי' דרב ששת ומ"מ ל"א ברש"י אין לו מובן כלל וצ"ע.
תוס' ד"ה מקום מה שהביאו ראי' לנגד רש"י מהנהו טייעי יש להשיב דהת' כבר זכו הטבחי' בבשר בשעה שהטייעי זרקו הדם ומשו"ה לא הי' כח בידם לאסור ע"י זריקת בשר שאינו שלהם:
בע"ה בענין השוחט לשם הרים והוכיח סופו על תחלתו פ' השוחט
ואח"כ חישב עלי' ד' רבי' ירוחם דחישב ר"ל זרק וג' טעמי משום דבשלמא זרק הרי הפסיד חזקת כשרותו אמרי' הוכיח סופו על תחלתו משא"כ חישב כ"ז שלא זרק דלמא שוב נמלך ולא זרק ואוקי גברא אכתי אחזקתו.
תוס' ד"ה עד כאן יע' בר"ן וד' תוס' דאפי' ללי"ב לית להו לרבנן סתם מחשבת נכרי לע"א מדקאמר סתמא דש"ס בפ"ק דלא כר"א דקאמר סתם מחשבת נכרי וכו' מ' דזולת ר"א ליכא מאן דס"ל הכי.
אבל ישראל וכו' יל"ד מאי ס"ד דרב חסדא אולי לית לי' אוקמא אחזקה ונ' ד' רב חסדא ע"ד דאמרי' בסוטה ע"פ כי נר מצוה דמצוה בעידן דעסיק בה מצל' וכיון ששחיטה היא א' ממ"ע שבתורה אי לאו דמעיקרא הוה דעתיה לע"ז הוה מגנא עלי' דלא ליתי תיכף אחר שחיטה לידי ע"א ואמנם אנן לית לן הכא הך סברא משום דקיי"ל שחיטה א"צ כוונת מצוה ואפי' לנועצה בכותל שפ"ד וכה"ג ל"ש מצלי.
אם מעצמו ע' רשב"א שהק' א"כ אמאי לא אמרו בה איסור ונ' דגם בס"ד ידעי' שפיר דיש לחלק בין הכא להתם ומה"ט לא אמרו בה איסור אלא דמאחר דגם מאבד עצמו לדעת נפיש אי' דמי' לאי' ע"א ומ"מ דחי לה הש"ס לגמרי וע"ד שחלקו המפ'.
גמ' משום כבודו דרשב"ג דהכא וק' אכתי דלמא בשמעתין אוקי אחזקת כשרות כמ"ש רש"י לעיל ונ' דבאמת מסתברא אי לאו שחישב בשעת שחיטה לע"א לאו אורחא לקבל דם בשוק ולזורקו לע"א אלא דמ"מ אי לא אמרי' בעלמא הוכיח סופו על תחלתו לא סגי בהך סברא משא"כ עכשיו דבעלמא ס"ל לרשב"ג הוכיח סופו מסתברא דגם הכא ס"ל משום הך סברא:
לשם ימים שעשה הים ע"א לכאורה כוונת רש"י דלא לאחלופי בלתוך ימים ואמנם באמת נ' רש"י בא ליישב מדוע בלתוך ימי' גזרו רבנן אטו לשם ימי' ובהרי' לא גזרו וע"כ הטעם שהי' רגילין לעשות ים ע"א ולא הי' רגילין לעשות הר ע"ז ועתה ה"ט דנקט תנא כל הני דאי לא נקט אלא הרי' וגבעות הו"א בהני דלא רגילין הוא דלא הוה זבחי מתים משא"כ בימי' קמ"ל דאפי' בימי' אם עשה הים שהוא מחובר ע"א לא הוה אלא זבחי מתים ורגילי לא הוי כ"א בשר של ים כדאמרי' לקמן בגמ' לשרא דימא אבל הכא שעש' הים ע"א לא הוה כ"א פסולה ודנקט נהרות ומדבריו' ג"כ דלא תימא תו מדשבקא תנא ש"מ בהני הוה ז"מ קמ"ל והיינו משום דתנא דבריי' נקטינהו ואמנם תנא דבריית' אצטריך שוב לאשמעינ' דלא תימא הני לית להו שר ולאו אורחי' למעבדי' קמ"ל:
ואמנם הא דלא נקטא בריית' ימים היינו משום דבהרי' וכו' דלא רגילי אפי' לעבוד לשר א"כ צריך לפ' שעובד לשר ואם לאו לא הוה ז"מ משא"כ ימים דהוה אורחיי' בהכי וכמ"ש לעיל אפי' סתמא ג"כ הוה לשם שר והוה ז"מ ולא מצי תנא למכללינהו בהדי אינך וא"כ י"ל דג"כ כוונת רש"י דלשם הרי' סתמא פסולה הוה דסתמא לאו לשר קמתכוון אבל ימי' צריך לפ' שעשה הים ע"א ואם לאו הוה ז"מ וכמ"ש.
רש"י ד"ה זבחי' נ' דרש"י כא ליישב למה נקט הל' ז"מ ולא קאמר אסור בהנאה לא ולזה כ' רש"י דהש"ס בא לרמז מאחר דאי' הנאה דע"א בקרא כ' ויאכלו זבחי מתים נקט הש"ס האי לישנא.
והנה בד' הרמב"ם או ס"ל כרש"י דחמה דין מחובר י"ל או כתוס' דחמה דינה כשר נחלקו הב"י והטור ופלוגתי' נ' דתלי' בפלוגת' הר"ן והרשב"א בד' הרמב"ם דלהרשב"א דבמחובר תלי' מלת' להרמב"ם ע"כ ס"ל להרמב"ם כתוס' דגם חמה ולבנה ר"ל שר שלהם משא"כ להר"ן דלהרמב"ם ברגילות תלי' מילתא והנה מבוא' בתנ"ך דבחמה ולבנה היו רגילין הרבה וע"כ כרש"י צ"ל דחמה ולבנה עצמן קאמר.
ומ"ש. עוד הב"י דהרמב"ם לא נקט לרפואה אלא לרבותא צ"ע א"כ מה הועיל הרמב"ם בדין זה שחידש כיון דאכתי ק' עלי' קו' תוס' וע' ברשב"א.
בע"ה כענין שוחט לתוך ימים וכו' עד ס"פ השוחט
רש"י ד"ה לתוך ימים וכ"ה בגמ' וע' בראש יוסף הנה יישב ד' הרמב"ם ואמנם א"כ ק' אש"ס גופא ולי נ' דבכוון נקט הרמב"ם ים עצמו דהרי מבואר מד' הרמב"ם לעיל דים עצמו לא שכיח וא"כ מהי"ת נימא דאם לא בדק אחרי' הוה מין וממילא ע"כ דהרמב"ם לא קאי כ"א אגומא וע"ד שכ' הכ"מ והסביר התו"ח דלא כהרשב"א ואמנם בר מן דין נ' דהש"ס לא רצה לפ' לים עצמו דמסתברא דאם עושה הים ע"א שוחט לשמו אבל לא לתוכו דהו"ל דרך בזיון.
רש"י ד"ה אבל עושה גומא וטעמו בגומא נ' כוונת רש"י דאי לאו דמוכח מסיפא דלא כר"ת היה מסתבר כר"ת בטעמ' דנ' כמקבל דם וכו' אבל מסיפא מוכח דלאו ה"ט וכמ"ש תוס'.
רש"י ד"ה לשם עולה וגזור בה רבנן נ' ד' רש"י מדנקט תנא פסולה ולא נקט אסורה ש"מ דמשום מראית עין בעלמא הוא דגזור רבנן ופסול הוא דגזור ולא אסור ודייק עוד רש"י כן דה"ט דר"ש דלא חייש ר"ל לאסור בדיעבד משום מראית עין ולד' הטור קו' ראשונה יישבה הטו"ז סי' ה' ושניה יישבו שפיר בתוס':
ודע דגם הטור אי' לי' לחומרא טעם רש"י דמדפסק כר"יבי בעלי מומין והתם ע"כ העעם משום מראית העין ובזה מובנים ד' ב"י בענין שותפות שיישב ד' הרא"ש לד' רש"י והיינו דטעם רש"י לחומרא כ"ע ס"ל אמנם באמת י"ל דבהני טעמי פליגי ר"י ור' ינאי רבי' ואמנם מאחר דל' פסולה משמע משום מראית העין א"כ ע"כ הל' כר"י אף דהוא תלמיד ר' ינאי ומיושב קו' ב"י למה פסקו כתלמיד במקום רב אלא דלד' הטור ל"ש לומר כן.
רש"י ד"ה אשם תלוי נ' דבא לומר דאפי' מאן דס"ל אשם תלוי בא בנדבה מ"מ מצי סבר כרבנן דחובה ליכא כ"א אחתיכ' א' מב' חתיכות ומדהתם אף דהוה ס' חובה ש"מ בעלמא אם לבו נוקפו ג"כ בנדבה מיהת מצי מייתי וא"כ אף דקיי"ל דבעי' חתי' א' מב' חתי' מצי' למפסק כמתני' ואולי ה"ט דהרמב"ם שבק' למתני' דמ' לי' דלרבנן דבעי' חתי' א' מב' חתיכות לא א"ש.
גמ' פסח בר נידר הו"מ לשנויי דמיירי בי"ד אחר חצות אלא דעדיפא משני ואף דאשם תלוי ג"כ לא מיירי מוצאי יוה"כ אין זה כ"א פ"א בשנה משא"כ בפסח דהוה רק פ"א ולכך משני שפיר טפי:
ע' רש"י וז"נ טעם המחבר מדנקט פסח דטעמא משום דכל ימות השנה שלמי' הוה לא אצטריך למנקט שוב שלמי' בהדי' ותנא דידן הא גופא בעי לאשמעינן דפסח בשאר ימות השנה שלמי' מלתא אגב אורחי
רש"י ד"ה מחויב חטאת ע' מג"א ה' יוה"כ שהק' מדכ' כסוי חטאה וכ' בגליון ש"ע שלי דחטאה לאו היינו שוגג מדכ' הוי מושכי עון בחבלי שוא ולבסוף כעבותות העגלה חטאה כדרשת רז"ל א"כ עון וחטאה חדא הוא והנה מה שסיים המג"א וצ"ע היינו דאם כוונת רש"י לדברי המג"א למה לי' לפלוגי בין שוגג למזיד:
ומ"מ מדציין המג"א אד' רש"י מ' דבלא ד' רש"י א"ש ד' הש"ס ואולי משום דהוה אמרי' דכ"ז שלא ידעי' דמחויב חטאת אמרי' וודאי לא חטא. והנה הרמב"ם לא הביא מלתא דר"י כ"א בחטאת ולא באשם נ' שהיה מפ' כרש"י משא"כ באשם דבא על מזיד אס"ד דמחויב דינא הכי גם באינו מחויב ליחוש דלמא מחויב דמזיד לית לי' קול ואמנם הטור הביא אשם ג"כ נ' סברתו דאשם מזיד היינו או גזילות וע"כ נשבע בב"ד ואי' לי' קול או אשם חרופה ואינו מביא אא"כ היא לוקה וג"כ אי' לי' קול
והנה בענין חו' הטו"ז על הב"ח האיך לא יהא אסור כיון שהיא אומר שהוא מחויב ושוי' חד"א נ' דהב"ח לטעמי' דס"ל דאפי' במחויב חטאת אינו אסור בהנאה והטעם דמאן דבעי כפרה לא שחיט קדשי' בחוץ ואינו אסור כ"א משום מראי' העין וממילא ל"ש שוי' חד"א וע' פמ"ג שכ' דבתמורה כ"ע מודו דאסור בהנאה ואני אומר אדרבא דבתמורה מסתבר דליכא כ"א משום מראי' העין דמה"ית יעבור ב' עבירות ימיר וישחוט קדשי' בחוץ א"וו התולי מהתל.
אימור נדר בצנעא ע' רמב"ם שהוסיף עיקר נזירות נדר וע' לח"מ ולי נ' כוונת הרמב"ם דלמ"ש הפוסקי' דאפי' אם אנו רואין אותו שותה יין ומטמא למתים מ"מ השחיטה פסולה וע"ז כ' הרמב"ם דעיקר נזירות הנדר ולא תליי' בזה אם מקיים נזירותו או לא.
עולת יולדת ע' פי' המשנה להרמב"ם ודבריו צריכין נגר ובר נגר.
סליק
בע"ה סוגי' דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ' ומ"א:
וע"ז ג"ב נ"ד: על ש"ש תרכ"ה: (מהדורא קמא) ע"א נ"ב:
כלי' ששמשו בבית חוניו יל"ד כיון דהאי בעל איבעי ידע מקרא דאחז דהרי אותיב מני' לר' א"כ מאי קמב"ל וי"ל דהוה מס"ל בהאי קרא אם פי' הכנו שגנזו' או שטהרו':
והנה באמת הו"מ למבעי גם בכלים של מקדש שנשתמשו בהם לע"א אמנם אצטריך לאתויי ממתני' דבית חוניו דקנסו רבנן ואהא מבעי' לי' אם בכלי' ג"כ קנסו וכיון דאצטריך לאתויי דבית חוניו מבעי' לי' לענין בית חוניו.
והנה הרמב"ם ה' ביאת מקדש פסק כר' וא"כ ע"כ ס"ל להרמב"ם דבכלי' דאחז מכח קנס קנסי' דאל"כ ליכא למילף מניה לכלי' דבית חוניו וא"כ האיך פסק הרמב"ם ה' חובל ומזיק דמומר המנסך יין ישראל אסרו והיינו כת"ק דריב"ב וק' מנ"ל כיון דמכלים דאחז אין ראי' ונ' ד' הרמ"בם דאדרבא ר"ה ור"נ בהא גופא פליגי ר"ה ס"ל דמאן דאי' לי' אדם אוסר דשא"ש פליג אדר' דלר' לא מצי' למילף מכלי' דאחז דהתם קנסא הוא דקנסו דאולי גם בבית חוניו יהא אסור ע"י מעשה גמור להדיוט אלא ס"ל דהתם דינא הוא וטעמא כמ"ש התוס' ופי' דברי' בפלתי דכיון דע"י מעשה גמור אפי' להדיוט אסור ראוי להחמיר לגבוה אפי' במעשה קל ומה"ט ג"כ לא ס"ל לר"ה לצעורי קמכוין וכמ"ש בפלתי שם דאם מדאוריי' אוסר ל"ש לסמוך אסברת לצעורי ואמנם ר"נ ס"ל כ"ע אי' להו דר' ובאמת לא ילפינ' כלל מהאי קרא דאדם אוסר ומאן דאי' לי' מדרבנן הוא דאי' לי' ושפיר סמכינן אסברא דלצעורי וכמ"ש הפלתי שם וש"ל שכוונתי בכ"ז לדעתו ועכ"פ שפיר פסק הרמב"ם כר' מאחר דלא פסק כר"ה כ"א כר"נ:
ועד"ז נ' ליישב דבריו בה' אי' מזבח שפסק דנעבד של חבירו אסור והשיג הראב"ד דהו"ל לפ' דמיירי שעשה בה מעשה ותי' הכ"מ דהרמב"ם סמך אתוספתא והק' עליו בלח"מ דלמא גם בתוספתא מיירי שעשה בה מעשה והק' עו"ש כמה קו' על הרמב"ם ונ' דע"כ הרמב"ם לא מיירי כ"א לגבוה דאי מיירי להדיוט מאחר דלא הזכיר כלום ממעשה א"כ נעבד דשרי' רחמנא להדיוט היכי משכחת לה אשר ע"כ נ' דק' לי' להרמב"ם לדידן דקיי"ל כר"נ דרק נכרי ומומר אוסר שאינו שלו א"כ הך בריית' דנעבד ג"כ במומר מיירי וזה דוחק אף י"ל דהבריית' רמזה לכך דמאחר דנקטה כל גווני ושבקה לפ' של חבירו כדפי' בתוספת' ש"מ דבכיוון לא בעי למתני' של חבירו דאנכרי או מומר ל"ש ל' חבירו מ"מ הש"ס הו"מ לשנויי עכ"פ דבריי' דקתני נעבד של חבירו מותר מיירי בישראל כשר ואידך במומר ותו הך דתוספתא דקתני בהדי' של חבירו מא"ל אטו אנכרי ומומר תני חבירו א"וו סוגי' זו לעולא ור"ה אזלי דס"ל אדם שאינו מומר ג"כ אוסר ע"א מעשה אמנם אנן דכר"נ קיי"ל ולא תלי' מלתא לחלק בין מעשה כלל כ"א אמרי' כל דחל עלי' שם ע"א מאוס לגבוה מכלי' דאחז וא"כ י"ל לאו דווקא הני כלי' דנשתמשו בהו ה"ה נעבד נמי חל עלי' שם ע"א לגבי גבוה ובהא פליגי הני ברייתות תנא דהך בריית' דאמר של חבירו מותר ס"ל דווקא כלי' שנשתמשו בהם ותנא בתרא וכן תנא דתוספתא סברי כמ"ש וחשיב להו הרמב"ם כתרי תנאי לגבי חד ופסק כוותייהו וזה שדייק הרמב"ם להביא להתוספתא חדא דמסתייע מנה דהל' כתנא בתרא ועוד דמדקתני חבירו ל"ש לאוקמי משום דעבד מעשה דמעשה לא מהני כ"א במומר וז"נ כוונת הכ"מ דמתוספת' מוכח דלא תלי' במעש' וכמ"ש:
ומ"מ פשטא דסוגי' מ' דסוגי' דלקמן דיליף מכלים אדם אוסר פליג אסוגי' דהכא אליבא דר' ומה"ט פרש"י ור"נ לקמן דבהא נמי פליג דלית להו הך סברא דהיינו דלאו אורח ארעא וכו'
ודע דגם הא דר"ה לא קיי"ל לקמן דאי בדר"ה הדרא קו' הש"ס לדוכתא גבי אבני מזבח וכ"מ פשיט ד' הש"ס במס' תעני' גבי קזמני' בעשירי ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא ומ"ט לא משני דמשום דכ' ובאו בה פריצי' אלא ש"מ דלא קיי"ל כהא דבאו בה פריצי'
ודע דד' הלח"מ בה' אי' מזבח תמוהי' שכ' לתרץ לד' הראב"ד דמעשה לא מהני כ"א לאסור של הדיוט ולא בשל הקדש וק' דהא דמעשה מהני מכלי' דאחז ילפי' והתם הקדש הוה וצ"ע:
גם מ"ש לד' הרמב"ם במוקצה ניחא דאי אמרת במעשה יוכל לאסור הרי כל מוקצה אי' בי' מעשה וק' באמת דלמא כל מוקצה יוכל לאסור בשל הקדש וצ"ע.
והנה אפלגו רש"י ותוס' אי האי דניסך לה בין קרני' קאי אלגבוה וכד' תוס' וד' רש"י דאפי' להדיוט מיירי דרש"י מפ' לקמן קרא דאחז להדיוט וכלי' לא עדיף מניסך וכן מבואר בתוס' והנה בחולין פרש"י מיד כן אדמולא ובע"א שתק רש"י עד בכלי' לקמן והטעם דרש"י דייק למלתי' מדקאמר ר"נ כבר תרגמא ר"ה ש"מ עולא ור"ה חדא מלתא קאמר ור"ה ג"כ להדיוט מיירי דלגבוה פשיטא כיון דשחט בה סי' א' לא חזי' תו למזבח ואף דסי' א' ל"ד מ"מ הוה לשון דלא שייך אלא ש"מ דלהדיוט קאמר ומעתה בשמעתין דלא ידעי' עדן מר"ה שתק רש"י עד לבסוף משא"כ בחולין דאייתי דר"ה מקמי הכי שפיר פרש"י מיד ולד' תוס' ה"פ דר"ה תרגמא לעולא וא"כ במעשה זוטא כגון ניסך מיירי לגבוה ובמעשה גמור כדר"ה מיירי להדיוט נמי ועולא בכ"ג מיירי .
ואמנם מה שהביא לתוס' לפ' דניסך רק לגבוה מיירי דלמא ניסך הוה מעשה גמור שהרי חקק לה בין קרנים משום דמ' להו מדאמרי' נעבד מותר להדיוט וסתמא אמרי' הכי מ' כל נעבד מותר להדיוט ולד' רש"י י"ל איפכא דלהכי קאמר תנא ל' איהו נעבד מהו איזהו דקאמר אלא ה"ק איזהו נעבד דאסור גם להדיוט וע"ז קאמר אם היא באופן שאין חילוק בין אונס לרצון דהיינו בין שלו לשל חבירו והיינו ע"י מעשה דזולת זה אינו אוסר של חבירו אפי' לגבוה ואמנם כה"ג אפי' להדיוט אסור:
גמ' מנ"ל דאסרה יל"ד מהיכא פשיטא לי' לש"ס דאין אדם אוסר דשא"ש מצד הסברא דאין לומר דמהקדש יליף דהרי במסקנא בהקדש גם ע"י מעשה אין אדם מקדיש דשא"ש ובע"א אוסר ונ' דמ' לי' דהרי בשלו בהקדש בעלמא סגי לאסור להדיוט ובמוקצה לע"א להדיוט מותר מסתברא דבנעבד דשל אחרי' לא עדיף ע"א מהקדש דאינו חל על של אחרי' כלל וע"כ מקרא ילפי'.
אילימא מכהנים יל"ד לד' רש"י אי מכהני' ילפי' הדיוט מנ"ל וי"ל דלכך דקדק רש"י וכ' גבי כלי' דחזקי' גזר כלומר דמדאוריית' וודאי לא מהני מעשה אלא גזירה דרבנן בעלמא וא"כ אי משכחינן בכהני' מיהת דאסורי מדאוריי' לגבוה שוב ראו חכמי' לגזור גם להדיוט והוה סגי לן ע"צ הדחק קרא לגבוה לחוד.
ואמנם צריך לדחוק לרש"י ולפ' דהואיל ואנוסון היו מ"ט אסרו אלא ש"מ דכל סרך ע"א גנאי לגבוה וא"כ ה"ה בשאינו שלו אמנם מד' התוס' מובן שהבינו קו' הש"ס ע"ד אחר והכי מייתי דמסתמא כיון שהכהנים אנוסי' היו לא הקריבו כ"א משל אחרי' וכיון דאמרת אין א"א דשא"ש והבהמה עצמה מותרת לגבוה א"כ אתמהה הבהמה מותרת והעובד פסול וע"ז כ' תוס' דלמא אנוסי' כמו כן להביא משלהם ואמנם הו"מ למדחי דברצון הבעלי' ל"ש דשא"ש והראי' מישראל שזקף לבינה דלעיל עיי"ש ובר"ן כאן:
וכ' רש"י בני דעה הלכך קנסי' כלומר אף דאנוסי' היו וע"א מדינא יהרג ואל יעבור קנסי' משום שעברו על לא תחללו ונקדשתי וגו' ואמנם דייק רש"י וכ' קנסי' לעורר אותנו דכולא מלתא דלא מייתי הש"ס קרא דכלי' דלעיל משום דלסוגי' דלעיל מסקי' דבכלי' קנסא הוה וא"כ אין ראי' לאדם אוסר ומ' להש"ס דבכהני' דאנוסי' היו ל"ש קנס וע"ז דחה דלעולם שייך וכמ"ש ומה"ט במסקנא גבי כלי' ע"כ צ"ל דהדר הש"ס מהך דלעיל דטעמא משום קנסא כ"א ס"ל דחזקי' גזור שיהא אדם אוסר דשא"ש אף להדיוט וכמ"ש רש"י.
וד' הר"ן דהשתא לית לן הא דאמרי' לעיל כיון דאשתמש בהו לגבוה ולכאור' גם ד' רש"י כן דאל"כ האיך כ' ולהדיוט ג"כ אסורי וכו' אמנם כל כי האי הו"ל לרש"י לפ' אשר ע"כ נ' דס"ל לרש"י דבאמת כל שהיא דרך פדיון כיון דהתירה תורה בפי' אין כאן בזיון קדשים אמנם הא גופא דכלי שרת יש להם פדיון לד' רש"י היינו דכיון דעומדי' ברבות הימי' לפגם ואין עניות במקום עשירות להשתמש בהו בקדש דאפי' סכין שנפגם אין משתמשין בו ב"ד מתנה עלי' שכל שיפסלו יפדו לתשמיש הדיוט וא"כ הא נמי פסולה הוה דמ"ש אע"כ גם להדיוט אסורין משא"כ אבני מזבח דאין עומדין לפדות דמי יפדם וממילא קדשו קדושת הגוף עולמי' אלא שהתם ע"י שבאו ב פריצים וחללו' יהא מותר להדיוט כה"ג וודאי אמרי' כיון דאשתמש בהו לגבוה לאו אורח ארעא כיון דקדשו קדושת הגוף ואין עומדין לפדות וא"צ לתי' הר"ן דהש"ס הדר בי'.
ואמנם יש לעורר דגם לעיל לא הקשה הש"ס ולפרקינהו כ"א גבי אבני' וגבי כלי' לא פריך מידי ומ' לכאור' דבכלי' לא יהא רשאי לפדות מטעם דגזרי' היום או למחר שוב מקדישי' וישתמשו בהם לגבוה מה דלא שייך כן באבני' דבעי' אבני' שידוע שלא הונף עליהם ברזל ולכך אצטריך להאי טעמא דווקא ונ' דגם רש"י דייק בלשונו ליישב זה וכ' גזרו עלי' אי' עולם כלומר דאי מטעם שכ' הו"ל כעין גזירה לגזירה ומסתבר טפי דמשו"ה גזרו עלי' אי' עולם:
אר"ה היתה בהמת חבירו וכו' הנה יש בד' ר"ה ג' דקדוקי' לאיזו ענין נקט בהמת חבירו וכמו שדייק רש"י והסמ"ג בזה וכן למה נקט רבוצה וכן למה לפני ע"א כמבואר כ"ז ברש"י ותוס' ונ' לפ' לכאור' דאמרי' במס' ע"א ישראל שזקף לבינה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה אפי' למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש וילפי' לה מקרא ע"ש. ומעתה ה"ק ר"ה לא מבעי' הרביץ חבירו בעצמו בהמתו לפני ע"א לשחטה דלא גרע מישראל שזקף לבינה וודאי אפי' למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש אם שחט בה אחר לשם ע"א אפי' כ"ש אסרה אלא אפי' היתה בהמת חבירו רבוצה מעצמה לפני ע"א דלא גלי חבירו דעתי' דניחא לי' מ"מ אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה:
אלא דאכתי יש לדקדק מאחר דמוכח הש"ס לקמן דסי' א' ל"ד וככ' רש"י כאן ותוס' בע"א באר היטב ודלא כטו"ז סי' ב' יו"ד וע' נה"כ שם א"כ אמאי הוכרח ר"ה למנקט כהאי לישנא למה לא נקט בקיצור כיון ששחט בה כ"ש והי' נ' דמבואר ע"כ דאף דסגי בכ"ש ע"כ האי כ"ש צ"ל בסי' דאס"ד אפי' בעור הצוואר א"כ שוב לא מהני הא דחצי קנה פגום דכולהו בהדי הדדי קאתי דמ"מ לא אתי בהדי הדדי דהרי מקמי דהגיע לסי' כבר נאסרה וכ"ת דמיירי שהי' נקרע הצוואר א"כ אפסלה לה מחטאת דאין מום גדול מזה וע' בחי' ר"ן בסוגי' דרוב שכ"כ בהדי' גבי פסח וקדשי' מא"ל וע"כ כדכ' ומעתה אי הוה נקט ר"ה שחט בה כ"ש סד"א דאפי' בצוואר ולהכי נקט סי' א' כלומר באיזו סי' ששחט אסרה.
וכ"ת תינח לשיטת תוס' דס"ל דבעי' להדיוט מעשה גמור שפיר דשחיטת צוואר לא מהני משא"כ לרש"י אמאי לא הוה כמעשה דכלי' דאוסר להדיוט לרש"י וצ"ל דהתם עכ"פ אתעביד בהו עבודה משא"כ שחיטת צוואר לאו עבודה היא כלל ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהא דס"ל לרש"י דאפי' מעשה כ"ש ככלי' אוסר היינו כמ"ש רש"י שם בע"א מדרבנן אבל ר"ה לכאור' מיירי מדאוריית' מדפריך עלי' אשחוטי חוץ לא לחייב ומדאוריית' מודה רש"י דבעי' מעשה גמור.
ואמנם נלע"ד ליישב כל הקושיות בד' נ"ה בסגנון א' וזה דגם ר"ה ס"ל סברת ר"כ דאמרי' לצעורי קמכוין אמנם מ' לי' דל"ש לצעורי כ"א בגוונא דלא טרח מידי בהאי אי' אבל כד חזינן דטרח לא אמרי' לצעורי קמכוין ותו לא אמרי' לצעורי קמכוין כ"א בגוונא דאינו משלם מביתו משא"כ אם עשה בבהמת חבירו מעשה טריפה דע"כ ישלם מביתו לא אמרי' שוב לצעורי קמכוין ומעתה יצאנו לחלק וודאי היכא דהגביה והרביצה דטרח בה אפי' במעשה כל דהו לא אמרי' לצעורי אשר ו"ל ג"כ סברת תוס' שכ' דבהגביה והרביצה וודאי אסור כלומר דלא אמרי' לצעורי משא"כ היכא דהיתה רבוצה דלא טרח בה מידי התם בעי' סי' א' דווקא כלומר מעשה טריפות דווקא אמנם כ"ז בבהמת חבירו דשייך לצעורי משא"כ בבהמת הקדש דל"ש לצעורי אפי' ברבוצה סגי במעשה כ"ד והשתא ה"ק ר"ה היתה בהמת חבירו כדכ' רבוצה ולא הרביצה הוא בעי' שחט בה סי' א' דווקא ומ"מ כיון דמד' ר"ה מבואר דבבהמת חבירו הוא דבעי' סי' א' שפיר פריך הש"ס מקרבן דל"ש לצעורי דסי' א' ל"ד ובדברינו מיושבים ד' הראב"ד בה' עכו"ם שכ' דקיי"ל כר"ה וסיים דבנכרי או בישראל מומר דל"ש לצעורי ותמה הכ"מ כיון דכר"ה קיי"ל הא ר"ה לית לי' סברת לצעורי ולמ"ש ס"ל להראב"ד דגם ר"ה ס"ל סברת לצעורי אלא דבמעשה טריפה ס"ל דל"ש לצעורי ובהא לא קיי"ל כוותיה אבל מ"מ לולא גם ר"ה אית לי' סברת לצעורי לא הוה קיי"ל לחלק בין מומר לישראל כשר ז"נ כוונת הראב"ד.
ועד"ז יש ליישב ד' ר"ח דס"ל דבמעשה רבה גם ר"נ מודה והק' עליו רש"י ממנסך אמנ' ר"ח לא כ' זה ללי"ק דר"נ כ"א ללי"ב דטעמ' דר"נ משום לצעורי וקאמר ר"ח דהיכא דעביד מעשה רבה דהיינו שהגביה והרביצה גם ר"נ מודה דל"ש לצעורי ואמנם רש"י נ' דרמז אפי' תימא ה"פ דר"ח מ"מ ק' מאי פריך ממנסך ללי"ב הרי במנסך ע"כ מיירי שהגביה וניסך דאל"כ פטור במזיד כמ"ש רש"י לקמן וא"כ שוב מודה ר"נ דל"ש לצעורי אמנם תוס' נ' דבעי ליישב זה ולזה כ' דללי"ב א"צ לומר דמנסך היינו שהגביה' כ"א שאוסר בנגיעה כוונתם משום דהא מלתא דהגבהה צורך ניסוך תלי' בפלוגתא מייתי הש"ס הך דמנסך למימר דלהך לי"ב א"צ לאוקמא בדאגבה ואפ"ה מחייב והיינו בנגיעה.
ועתה נבוא בס"ד לבאר ד' רש"י שהאריך מאוד בד"ה בהמת חבירו ונ' שכ"כ משום דיל"ד בד' ר"ה למה לא אמר בקיצור ע"י מעשה, כ"ש אדם אוסר דשא"ש כמו שאר"נ לקמן אין אדם אוסר והי' נ' לכאורה להביא ראי' מזה לד' התוס' דלא אסר ר"ה להדיוט כ"א במעשה גמור בגופו משא"כ מעשה דכלי' ואמנם התינח אם הל' סי' א' דנקט ר"ה הוה דווקא אך מאחר דמסקי' דסי' א' לאו דווקא כ"א מעשה כ"ד סגי א"כ ה"ה הא דנקט בהמת חבירו לאו לאפוקי כלי' אתי כ"א לאשמעינן דבדבר שאינו שלו אוסר במעשה כ"ד ולא תימא ג"כ דבהמה נקט ר"ה משום דבעי לאשמעי' דע"י מעשה בע"ח נאסרין קאמר רש"י בתחלת דבריו דהא לא אצטריך דהרי כ' רש"י לעיל מזה דבע"ח עדיפי ממחובר דבמחובר ל"ש זבחי מתים ובבע"ח שייך וא"כ כיון דאפי' במחובר מהני מעשה כ"ש בבע"ח ומ"מ לא בא לאשמעינ' כד' תוס' וכ"ת א"כ אמאי באמת נקט ר"ה כהאי לישנא הא מלתא קאמר ר"נ בהדי' בע"א ורמז לדבריו הש"ס בשמעתין סבר דקאמר ר"נ אמרו לעולא כבר תרגמא ר"ה לשמעתיך בבבל ר"ל דע"כ מדנקט ר"ה כהאי לישנא ש"מ משום דקאי אדעולא ובעי לפרושי ד' עולא כלומר דעולא אף להדיוט קאמר ומדעולא נקט בהמת חבירו אצטריך ר"ה כמו רק למנקט דנדע דאדעולא קאי וזה שבא ר"נ לאשמעי' למה האריך ר"ה בלשונו והיינו דאמרי' ג"כ בשמעתין סבר לה כי הא דעולא ואמרי' מכדי ר"ה כמאן אמרה לשמעתין הכל ע"ד שכ'.
וכ' רש"י רבוצה לא מבעי' הגביה שקנאה וע' תוס' ונ' כוונת רש"י ע"ד שכ' למעלה ובהיפך דר"ה ה"ק דלא מבעי' היכא דל"ש קים ליה בדרבה מניה דהיינו היכא שהגביה דמשעת הגבהה חייב בתשלומין וודאי אמרי' דלאו לצעורי קמכוין דהרי חייב בתשלומין אלא אפי' היתה רבוצה ולא הגביה, וא"כ פטור מלשלם שהרי קלב"מ אפ"ה לא אמרי' לצעורי קמכוין ואתא שוב ג"כ שפיר דנקט בהמת חבירו אף דשייך לצעורי ואמנם גם עד"ז לכאורה ק' ממנסך מאי פריך לר"נ דלמא ר"נ לא פליג כ"א ארבוצה דלא משלם משום קלב"מ משא"כ במנסך דחייב לשלם דלמא גם ר"נ מודה אמנם רש"י הרי כ' לקמן דבלא"ה הו"מ לאוקמי ביש שותפות אלא דבעי לאוקמא השתא באוקימת' רווחא א"כ ה"נ מה"ט פריך שוב ממנסך כדי לאוקמי באוקימת' רוויחא דלא אצטריך השתא להא מדאגבהה דתלי' בפלוגת' אם הגבהה צורך ניסוך כ"א מיירי בנגיעה וכמ"ש תוס'. והיינו דהאריך רש"י בלי"ק לקמן והביא כולא סוגי' דגיטין למימר דהיינו דאיכא בין לייק דאצטריך לסוגי' דגיטין ללי"ב דמיירי בנגיעה.
תוס' ד"ה רבוצה כוונת דברי' דמ"ד אין אדם אוסר ס"ל דלא עדיף אי' מהקדש ואס"ד באי' מהני הגבהה א"כ ע"כ עדיף אי' מהקדש וא"כ גם לענין מעשה נימא דעדיף והנה מד' תוס' אלו ממילא נדחו ד' ר"ת דכיון דעיקר סברת ר"נ בלי"ק דלא עדיף אי' מהקדש מהי"ת מהני מעשה רבה כיון דלא מהני בהקדש ומה"ט נ' דלא הזכירו תוס' ד' ר"ת כיון דבמה שדחו ד' רש"י ממילא גם ד' ר"ת נדחו:
תוס' ד"ה לפני ע"א בסו"ד וכ' רש"א דללי"ב דר"נ מודה בישראל מומר ע"כ לית' להאי תי' ואין כוונתו דס"ל להאי תי' ר"ה לא קאמר כלל למלתי' כ"א בישראל מומר דא"כ לא פריך הש"ס עלי' משוחט חטאת וכו' וכבר העיר ע"ז בס' תפארת שמואל כ"א כוונתו דמ' בהאי גוונא דמיירי ר"ה פליג ר"נ ואי ר"ה מיירי במומר א"כ לא פליג ר"נ ומ"מ דוחק הוא לפ' דתוס' לא מיירי כ"א ללי""ק דאינו עיקר לרוב הפוסקי' אשר ע"כ נ' כוונת תוס' דאפי' במומר ג"כ פליגי דלר"ה הוא דאוסר בסתמא משום דמונח לפני ע"א ולא לר"נ דלר"נ בעי' פי' וזה תלי' בפלוגתייהו אי אמרי' לצעורי או לא דלכאורה צריך להבין אי באמת ר"נ ס"ל אדם אוסר דשא"ש רק דאמרי' מכוין לצעורי אמאי קאמר אין אדם אוסר ונ' דר"נ ה"ק הרוצה לעבוד ע"ז אין דרכו לעבוד בשל אחרי' אם עובד בשלו עובד והיינו אין אדם אוסר ר"ל אין דרך לאסור וע"כ לצעורי קמכוין ואמנם כ"ז במי שלא עבד עדן ע"ז ואנו נאמין לו דמיד בפעם ראשון עובד בשל אחרי' הא לא מהימני' לי' משא"כ מומר ונכרי אף דגם לגביי' אין דרך לעבוד בשל אחרים מ"מ אם אמרו בפי' לע"א לא אלימא חזקה זו להתיר לגביי' מה שאסרו בפי' אמנם דיו אם אסרו בפי' משא"כ אם רק הי' מונח לפני ע"א כה"ג שפיר סמכי' שוב אחזקה דאין דרך לעבוד בשל אחרי' ואמנם מאחר דר"ה לי' לי' לצעורי א"כ שפיר סגי במומר אם מונח לפני ע"א.
ומ"מ ומה דנקט ר"ה למלתי' במומר ולא נקטי' בישראל כשר ולא היתה רבוצה י"ל דמשום דר"ה אדעולא קאי ועולא יליף למלתי' מכלי' דאחז דישראל מומר היה ואמנם גם ע"ד שכ' למעלה בשם הפלתי דטעמא דר"נ משום דס"ל דהא דאוסר הוה דרבנן א"ש ג"כ דדיו אם אסרו רבנן היכא דאסר בפי' אבל לא שנאסור אאומדנא בעלמא משא"כ ר"ה דס"ל דאוריי' שפיר אסרי' אפי' באומדנא:.
סבר לה כי הא דעולא הנה כאן לא כ' רש"י כלום אהך דרשא דכלי' דאורייתא או דרבנן ואמנם בע"א כ' רש"י בהדי' דחזקי' וסייעתו גזרו אף להדיוט מבואר דס"ל דלא הוה כ"א דרבנן ואמנם א"כ וודאי ק' מאי מק' לפי"ז אדר"ה מחטאת הרי ר"ה רק דרבנן קאמר והי' מ' מזה דגם רש"י ע"כ מודה לחלק בין מעש' גמור דר"ה למעש' דכלי' וע"ד שכ' תוס' אלא דמ' לי' בין הכא ובין הכא אסור אף להדיוט אלא דהכא דאוריי' והכא דרבנן ואי לאו דמעשה גמור דאוריית' לא הוה גזרו רבנן בכלי' אלא דכל כי האי הו"ל לרש"י לפ'
אשר ע"כ נ' דמ"ש רש"י שם דחזקי' וסייעתו גזרו לא קאי כ"א אהא דאסורין אף להדיוט אבל לגבוה וודאי מדאוריי' אסורי' וכיון דחל עליי' מדאוריי' סרך ע"א אסרו רבנן אף להדיוט והא דפריך לר"ה מחטאת באמת הכי קפריך כיון דלגבוה מיהת איפסל ופקע שם קדשים מנה לא הוה שחוטי חוץ ויש לכוין כן בד' רש"י לקמן.
ומ"מ י"ל דר"ה ור"י תרווייהו אי' להו דרשא דכלי' אלא דר"נ אלהדיוט פליג דס"ל להדיוט איפסלו מטעם לאו אורח ארעא ור"ה לי' לי' הך סברא ויליף משם דלהדיוט אדם אוסר דשא"ש וזה ללי"ק וללי"ב גם ר"נ מודה לר"ה אלא דאי' לי' כיון דמדרבנן הוא מהני סברת לצעורי ואולי משום דמ' שם מהא דאמר ר"נ אמרו לי' לעולא וכ' דר"נ לא פליג אדר"ה והיינו ללי"ב ועכ"פ כיון דמהני סברת לצעורי ע"כ רק דרבנן הוא לזה פי' רש"י אליבא דר"נ דחזקי' וסייעתו גזרו אבל לר"ה מודה רש"י דהוה דאוריית' ושפיר פריך הש"ס עלי' מחטאת
ומ"מ צריך ביאור למ"ש תחלה מאי דחקו לרש"י לפ' דיש כאן רק דרבנן ונ' משום דלר' דיליף בית חוניו מכאן ע"כ נ"ל דלהדיוט שרי ורק משום לאו אורח ארעא אתסרי מסתבר דנהי דלר"ה מדינא אסורי מ"מ לא הוה כ"א מדרבנן.
רש"י לקמן מפ' מ"ש חטאת דנקט ר"ל אפי' ללי"ב שתפס רש"י לעיקר מ"מ ק' מ"ט לא נקט עולה דשכיח טפי.
מחתך בעפר ע' רש"י נ' דר"ל דמש"וה קרי לי' הש"ס מחתך בעפר למימר דלא ד מי לדלעיל בשחט סי' א' בחוץ וסי' א' בפני' והיינו משום דהכא הוה כמחתך בעפר וכמ"ש רש"י.
והנה מקו' הש"ס הזאת הק' הרשב"א במ"ה והד"מ יו"ד סי' ד' על הרא"ה שכ' דאפי' לר"נ באכילה מיהת אסורה דהו"ל כנוחר דא"כ מ"פ ר"נ לר"ה הא גם לדיד' ק' כיון דהו"ל כנוחר אשחוטי חוץ לא לחייב ולי ק' עוד דמאי משני בחצי קנה פגום דכולהו בהדי הדדי קאתיין הרי כיון דהו"ל נוחר מאי בהדי הדדי קאתיין שייך וצ"ל דדווק' לר"נ כ' כן הרא"ה דס"ל אינו אוסר אבל לר"ה וה"ה לר"נ בשלו לא הוה כ"א שחיטת ע"א וכגון דא צריך ביאור ועיון ומ"מ ר' ליישב בנבאר תחלה מה הביאו להרא"ה לפ' כן ואמנם אם נדקדק בדבריו הביאו לפ' כן משום דבלי"ב פשיטא לי' הכי ואף כי הרשב"א תמה על סברת הרא"ה בלי"ב טפי אמנם הרא"ה ס"ל הכי כיון דבאמת קיי"ל דאדם אוסר דשא"ש ללי"ב אלא דאנן לא מהימני'לי' התינח על אי' הנאה משא"כ על אי' אכילה ממ"נ אי מהימנת לי' דשחט אף אתה תיהמן לי' דאסרו והו"ל כהא דאמרי' כל שבידו נאמן ונהי דלענין הנאה לא מהימן לענין אכילה ע"כ מהימן וע' בדברי' ותמצא ואמנם ללי"ב דא"נ מהמני' לי' מ"מ אין בידו לאסור וודאי ק' וצ"ל ד' הרא"ה ע"ד שכ' הרשב"א בענין נפלה סכין דכוונה שלא לשם שחיטה גרע משחיטה בלא כוונה וא"כ ה"נ כיון דאיהו נתכוין לעבוד ע"א בשחיטה זו הו"ל כאילו נתכוין בפי' שלא לקיים מצות שחיטה ושחיטתו פסולה דהו"ל הנוחר והר"ן קרי לי' בל"א דהוה כמתה מאלי' והיינו משום דא"כ לא פסלה בשחיטה מ"מ שחיטתו עד"ז כמאן דליתא ומעתה התינח אם נתכוין במזיד לעבוד ע"א בשחיטה זו ואפי' רק לרפואה שכ' הר"ן מ"מ יודע ששחיטה לשם ע"א אסורה ומ"מ שוחט והו"ל כנתכוון שלא לקיים מצות שחיטה משא"כ הכא בחטאת דבשוגג מיירי דהיינו שלא ידע שאסור לשחוט לע"א וא"כ שחט כמצותו עד"ז וודאי לא הפסיד את שחיטתו ושפיר פריך ר"נ דלדידי' ניחא ולק"מ.
גמ' מאי מעש' מעש' רבה יל"ד הרי עולא מכלי' דאחז יליף לה והתם וודאי הוה מעשה זוטא וכ"ת מהתם לא ידעינ' כ"א לגבוה אבל להדיוט שפיר מצי' למימר בלא ר"ה דבעי' מעשה רבה נהי דלא ידעי' מאחז כ"א לגבוה מ"מ כיון דפקע שם קדשי' מינה במעשה כ"ד שוב לא מחויב משום שחוטי חוץ וכמ"ש לעיל ונ' דהך קו' דחקו לרש"י במס' ע"א לפ' דחזקי' מעצמו גזר על כלי' וא"כ מעשה זוטא כי כלי' וודאי לא הוה כ"א דרבנן ואמנם אי לאו דמעשה רבה דאוריית' לא הוה גזר חזקי' במעשה זוטא ומ"מ שפיר שייך לומר דמדאוריי' בעי' מעשה רבה ממש אי לאו דאמר ר"ה סי' א' ואשמעי' דלא בעי' כ"א מעשה גמור כלומר בגופו של הנאסר אבל לא מעשה רבה:
ועד"ז יש ליישב קו' התורת חיים כיון דר"ה אמר תחלה בהמת חבירו למה הקדי' ר"ה סי' א' ותו הרי עולא ג"כ קאמר בהדי' בהמת חבירו ולמ"ש יש לומר דבעולא י"ל דלא קאי כ"א לגבוה ולא להדיוט כלל ונ"מ דאי להדיוט וודאי לא מסתבר אי לאו דאוריי' דרבנן יגזרו מהי"ת לכאורה יגזרו כיון דהתורה התירה והאי גברא בא לאסור של חבירו על כרחו משא"כ אי מיירי לגבוה שפיר י"ל דגזרו רבנן דמאיס לגבוה והיינו דקאמר דמדר"ה דנקט שחט סי' א' וא"כ שוב לא חזי' לגבוה וע"כ להדיוט מיירי וממילא מדאוריי' קאמר שפיר פריך עלי' משוחט חטאת משא"כ לר"נ דאיכא למימר דלגבוה מיירי וא"כ רק דרבנן קאמר ולק"מ משוחט חטאת. ומ"מ כיון דקו' קמיית' לא ק' כלל וקו' בתריי' מ"מ צריכה יישוב קצת עד"ש משו"ה הקדים הש"ס קו' שניי' לקו' ראשונ' דהפשוט דרך למנקט תחלה ואולי מטעם זה נאדו התוס' ד"ה אי לאו ממ"ש רש"י דלא בא לתרץ כ"א קו' ראשונה דא"כ גם קו' קמיית' לא מיתרצא לגמרי ושוב הו"ל למינקט כתריי' תחלה.
ואמנם מה שהק' רש"א דלפי תי' תו' עדן ק' א"כ מאי פריך הש"ס עלי' דר"נ לקמן י"ל דמשום דלפי תי' זה אכתי יק' מ"ש חטאת דנקט ולא נקט עולה ואי אוקמי' בחצי קנה פגום א"ש דנקט חטאת דווקא א"כ גם ללי"ב דרש"י לפי תי' תוס' אזלא קו' הש"ס לר"נ ע"ד שכ' רש"י ותוס' ללי"ק אלא דרש"י לטעמי' דלא פי' כאן כתוס' לא כ"כ כ"א ללי"ק.
גמ' כדידיה דמי' יל"ד ללי"ב דרש"י דהשתא ס"ד קדשי' קלי' ממון בעלי' הם האיך נוכל לומר כדידיה דמי' אי לא ידעי' מחצי קנה פגום דיק' שוב ליתני זבח או קרבן דהכל בכלל ומ"ש חטאת דנקט ונ' דהשתא ודאי דס"ל דדידי' פשיטא דמצי אסר יק' לן מ"ש חטאת וע"כ נוקמי בריית' כר"י הגלילי דס"ל קדשי' קלי' ממון בעלי' משא"כ השתא דר"ל דה"א גם דידי' אינו יכול לאסור אדרבה הו"א דבריי' כרבנן דקדשי' קיי' לאו ממון בעלי' ולרבותא נקט חטאת דאפי' חטאת לא הוה ממון בעלי' ואפשר דרש"י כיון לזה במ"ש ללי"ב כדידיה דמי' ואפ"ה לא מתסר ר"ל דזה עיקר רבותא ומשו"ה נקט חטאת דאין שום קרבן מקרי דידי' זולת חטאת ולא קדשי' קלי' וכמ"ש.
רש"י ד"ה אין אדם אוסר וי"מ במעשה זוטא וכו' והוא ד' ר"ח וי"ל דסברתו אם כ"כ ללי"ק דק' לי' מאי עביד ר"נ בההוא קרא דאחז אלא מ' לי' דר"נ ור"ה פליגי בפי' דההוא קרא דמצינו ל' הזניח ר"ל דחה כמו בד"ה שם אשר הזניחם ירבעם והנה ר"ה ס"ל דה"פ דקרא אשר הזניחם אחז במעלו ר"ל ע"י המעל עצמו דחה הכלי' נמצא כי ע"י שנשתמש בהם לע"א נפסלו אף דזה לא הוה מעשה רבה ור"נ ס"ל בעת מעלו אז הזניח אותן הכלי' כלומר פגמם ופסלם מהשתמש בהם לגבוה ור"ש שעשה בהם מעשה ממש אבל מעשה רבה עכ"פ מהני וכ"ת א"כ סי' א' אמאי לא מהני לר"נ י"ל כיון דסי' א' לאו שחיטה היא לא מקרי מעשה כלל. אמנם אין לפ' דר"נ מפ' הכנו קדשנו' דלא מסתבר דר"נ פליג בפי' דקרא עם ר'.
והנה מתוס' ד"ה ר"נ מוכח ג"כ דלא כר"ח ואפשר כי מה"ט לא הוצרכו להזכירו מפני שכבר דחו דבריו דהנה בשלמא לרש"י דר"נ לא ס"ל כלל כעולא שפיר כ' תוס' דה"ק לא אשמעת לן מידי משא"כ לר"ח דגם ר"נ ס"ל כעולא אלא דס"ל דבעי' מעשה רבה א"כ מנ"ל לר"נ דעולא ור"ה אמרו דבר א' דלמא גם עולא ס"ל דבעי' מעשה רבה א"וו לי' להו לתוס' ד' ר"ח אמנם לד' ר"ח צ"ל דה"ק ר"נ את עולא ע"י שסתמת דבריך ולא פי' בא ר"ה ופי' דבריך כי כוונתך למעשה זוטא והיינו כבר קודם שפורשת דבריך בא ר"ה ופי'.
מאי ארי' חטאת העוף יל"ד דהכי הו"לל אפי' עולה נמי ונ' דידע הש"ס די"ל דלהכי לא נקט עולה דס"ד דווקא בעולה שאין לאדם חלק בו אבל חטאת אם הכהן הוא המקריב חטאתו מקרי שלו קמ"ל דאפ"ה לא מקרי שלו אמנם מול זה יש לטעות דבריית' דווקא בחטאת העוף ובחצי קנה פגום מיירי וז"ש אפי' חטאת בהמה ר"ל דטפי הו"ל למנקט חטאת בהמה בפי' וכמ"ש.
ודע דלפי תי' הש"ס כ"ש דס"ל להאי תנא דקדשי' קלי' ממון בעלי' ולהכי כ' רש"י סתם שני' אוחזין הנה בלי"ק פריך הש"ס שפיר אפי' למ"ש הרמב"ם דמתני' לרפואה אבל בלי"ב יל"ד הא מתני' דעביד לרפואה מיירי ומאי לצעורי שייך ויש מכאן ראי' לסברת התבואות שור שכ' דטעמא דאמרי' לצעורי הוא משום דאוקמי לכל בר ישראל בחזקת כשרות ומאחר דגם לרפואה הוא עבירה שייך ממילא לצעורי
והנה מכאן הק' הב"ח על הרא"ה שכ' דכל שיש סרך ע"א הוה כנוחר והנה הטו"ז סי' ד' תי' זה אמנם תי' אינו עולה כ"א לד' הר"ן שכ' דהוה כמתה מאלי' אבל לא לד' הרא"ה ולד' הרא"ה י"ל דקו' הש"ס הי' ממתני' בתרא גבי קדשי' דמ' להש"ס דטעמא משום מראי' העין ובשלמא אם מצינו שום אדם אוסר דבר שאינו שלו א"כ שייך למגזר משום מראית העין אבל אי לא שייך שום אי' בדבר שאינו שלו מהי"ת נגזור. והנה יל"ד על המק' איך עלה על דעתו להק' הרי בסיפא בקדשי' וודאי ל"ש לאסור דבר שאינו שלו וע"כ בשותפות מיירי א"כ גם ברישא נימא דמיירי בשותפות וצ"ל ע"ד שכ' דהכי פריך בשלמא לר"ה דמצינו עכ"פ שום איסור באינו שלו בין ברישא בין בסיפא גזרי' ולעולם בלא שותפו' משא"כ לר"נ בין בריש' בין בסיפא ק' דאפי' מראית העין לא שייך וע"ז משני בשותפות ומעתה וודאי למק' הוה ס"ל דטעמ' משום מראית העין ולא בעי' שותפות בסיפא ואמנם למסקנא מ' לטור דטעמא דמתני' דחיישי' שמא הקדיש וא"כ ע"כ בשותפות דווקא מיירי ולהכי לא מביא כאן כ"א ד' הרמב"ם דבקדשי' בשותפות דווקא אסור:
תוס' ד"ה שני' לכאורה מ' מד' ר"ה גופא לא מוכח דמיירי להדיוט וק' אמאי הא כיון דשחט בה סי' א' ע"כ פסולה לגבוה וכמ"ש לעיל וצ"ל דמאחר דמסקי' לעיל דסי' א' לאו דווקא כ"א מעשה כל דהו א"כ יוכל להיות במיעוט קמא דקנה וקמ"ל דאפ' לאחר שתתרפא פסולה לגבוה ולהכי דייק רש"י משנים אוחזין:
רש"י ד"ה מדמע דמוזיל להו נ' דרש"י בא לרמז כאן על תי' תוס' דאף דלמסקנ' מנסך מערב מ"מ אצטריך מדמע למימר דאף דלא מפסיד אלא דבר מועט קנסו רבנן ולזה נ' ג"כ שכיון רש"י במה שמפ' לסוגיין אליב' דמ"ד לא שמי' היזק דאז שייך תי' תוס' אבל למ"ד שמי' היזק ומדינא חייב לשלם מאי שייך לחלק בין הפסד מועט למרובה והדרא קו' לדוכת' היינו מדמע ע"כ פי' רש"י הסוגי' אליבא דמ"ד ל"ש היזק.
אמנם מ"ש רש"י תרי גווני שוגג או כסבור שהוא שלו או שלא ידע דניסוך כזה אוסר א"ש טפי למ"ד שמי' היזק דק' למ"ד מנסך ממש מאי כדי שיודיעו שייך במומר ולמה כ' רש"י דאי דאינו מומר כ"א שוגג דסבור ניסוך זה אינו אוסר דהיינו שאין זה עבודה או דסבור שלו הוא ור"ל דיש עדי' שניסכו אלא דגם הוא גם העדי' סברו דהיין של המנסך ואם יהא פטור מלשלם יפרסם שאין היין שלו וממילא יוודע שניסכו ומ"מ מ' דרש"י לחזקי' קמפ' וי"ל דרש"י רמז לן בפ' המק' והתרצן דהמק' כבר ידע משני' אוחזין דאיכא לאוקמי ביש לו שותפות ומאי מק' אלא דהוה ס"ל דר"ל כחזקי' דשמי' היזק ואעפי"כ י"ל מנסך ממש וכמ"ש רש"י דשייך כדי שיודיעו וא"כ ל"ל בשותפות דווק' היינו מערב דלחזקי' ל"ש תי' התוס' והש"ס דחי דר"נ כר' יוחנן דל"ש היזק ושפיר איכא לאוקמי בשותפו' ול"ק היינו מערב דא"ל כתי' תוס'.
ועד"ז י"ל ג"כ קצת קו' תוס' לקמן אד' רש"י דס"ל דגם במסקנ' שותפות מהני מדוע חזר הש"ס והק' די"ל משום דבעי לאוקמי הך דהמנסך אפי' כחזקי' משו"ה הדר קו' הש"ס לגמרי מאוקימת' קמיית' ומוקי לתרווייהו במומר וע' לקמן.
ואמנם הא דפי' רש"י הסוגי' אליבא דר"ש יל"פ עוד ע"ד אחר דבאמת תי' הש"ס דחיק דהשתא מטמא ומדמע מיירי אפי' באין לו שותפות ומנסך דווקא באי' לי' שותפות ואפשר באמת דמה"ט הדר המק' והק' אף דידע דאיכא לאוקמי בשותפות אמנם בשלמא לר"י אצטריך דס"ד כיון דטעמ' דחייב משום שלא יהא כאו"א הולך וכיון דבמנסך ל"ש זה כ"א בשותפות ומאי שלא יהא כאו"א הולך שייך בשותפות אמנם באמת חכמי' אמרו כל היזק שאינו ניכר חייב לשלם ולא פליג שוב ומ"מ היינו דאצטריך תנא למתני מנסך משא"כ לחזקי' דחייב מה"ת אלא מדרבנן פטרוהו וזה פשיטא דשייך במנסך ג"כ א"כ לא מסתבר לאוקמי מתני' בשותפות דמאי דוחקי' דתנא למתני גווני דלא הוו כהדדי א"וו סוגי' כר"י:
אמנם האריך עוד רש"י בענין קלב"מ דלא תימא דמסוגי' דגיטין מ' דמ"ד מנסך ממש לא ס"ל כר"י דאי סבר כר"י א"כ כיון דרבנן חייבוהו משום קנסא דלא יהא כאו"א הולך שפיר חייבוהו אפי' דמדאוריי' שייך קלב"מ כיון דעכ"פ בלא התרו בו ומיתוהו שייך שפיר שלא יהא כאו"א הולך אלא ש"מ דפשיטא להש"ס כיון דמ"ד מנסך ממש אליבא דר"נ מוקי למתני' בשותפות ובשותפות ל"ש שלא יהא כאו"א וכו' ומעתה אדרבה סוגיין לחזקי' דווקא אזלא וע"ז כ' רש"י דלא היא דאטו אמנסך בפ"ע תקנו חכמי' הם אמרו היזק שאינו ניכר שמי' היזק במזיד ומ"מ יותר מהיזק ניכר לא עבדוהו ואם בהיזק ניכר אמרי' קלב"מ כ"ש וה"ה בהיזק שאינו ניכר וע"כ גם לר"י אצטריך תי' הש"ס בגיטין דסבר לה כר' ירמיהו והן הן ד' רש"י:
ועד"ז יש לתרץ ג"כ קו' תוס' דא"כ דבשותפות מיירי היינו מערב ואמנם סד"א דכיון דל"ש מנסך כ"א בשותפו' והתם ל"ש שלא יהא כאו"א הולך ממילא לא תקנו חכמי' כלל שישלם לכך איצטריך מנסך ואמנם מנא ידעי' באמת דמנסך ממש קאמר ולשותפות מיירי משום דקתני מדמע וק' אי מערב א"כ היינו מדמע וממילא אצטריך למתני מדמע דאי לא תנא מדמע הוה סד"א דמנסך היינו מערב ולא ידעי' כלל דמנסך חייב לכך אצטריך תרווייהו:
רש"י ד"ה שניסך שכשך ר"ל דלעיל דבישראל ולענין חיוב' קאמ' ע"כ מיירי באגבהה וכמ"ש רש"י משמא דגמר' לעיל משא"כ כאן דלענין איסור לחוד מיירי שפיר מיירי אפי' בשכשך ואפשר ג"כ ד' רש"י דהגבהה ל"ש כ"א בניסוך ממש ר"ל ששפכו וזה ל"ש כ"ח בפני ע"א והכא דמיירי שלא בפני ע"א ע"כ בשכשך מיירי:
לאונסי, כ' רש"י לאונסי שתאסר נ' דר"ל אף דמיירי לפני ע"א וא"כ וודאי יוכל לנסך יין ישראל לפני ע"א לאונס' של ישראל ואמנם אם אין אדם אוסר דשא"ש אם גם מנסכו ממש לפני ע"א ג"כ אין בידו לאוסרו עדן והן ד' רש"י:
ויל"ד לר"ה אמאי נקט ת"ק נכרי דווקא וע"כ צ"ל דאם גם ר"ה לדינא לית לי' לצעורי קמכוין מודה מיהת דסברא הוה ומשו"ה נקט תנא דבריי' נכרי לאשמעי' דאפי' בנכרי דל"ש לצעורי פליג ריב"ב וכ"ת אדרבא לא לנקט נכרי להודיעך כחו דתנא קמא לא היא כחא דהיתירא עדיף ואמנם התינח אי לריב"ב לגמרי מותר בהנאה משא"כ אי ס"ד כסברת הרא"ה בבד"ה דמשום מגע נכרי דרבנן מודה ריב"ב דאסור בהנאה רק משום ניסוך פליג הדרא קו' לדוכתא דכיון דל"ש כחא דהיתירא לריב"ב א"כ למה נקט לר"ה נכרי:
ויש לכוון דברי' אלו בד' תוס' שכ' מ' הכא דלריב"ב לגמרי מותר משום דאין אדם אוסר ומהיכן מ' כן טפי ממה שיש למידק מד' ריב"ב עצמו א"וו דבד' ריב"ב י"ל כד' הרא"ה דמודה דמשום מגע נכרי דרבנן מיהת אסור אמנם מסוגיין מוכח דע"כ לריב"ב לגמרי מותר דאל"כ ק' לר"ה אמאי נקט נכרי:
דרך אחר י"ל דהחילוק בין אם אסור מכח מגע נכרי או מכח ניסוך דאם אסור מכח מגע נכרי שפיר שרי למשקל דמים מהאי נכרי אף דצריך ליתן לו היין כי הנכרי עכ"פ חייב בנזקו וכדאמר ר"א בע"א שם מקלי קליי' משא"כ אי משום ניסוך נהי דהגוי חייב לשלם לו מ"מ כיון דאינו משלם כ"א נותן לו היין נמצא הישראל רוצה בקיומו של יי"נ וביי"נ גמור כל רוצה בקיומו אסור והנה בלא סוגיין היינו שפיר יכולין לומר כד' הרא"ה דמשו' מגע נכרי מודה ריב"ב דאסור משא"כ מסוגיין מ' דנכרי וישראל לריב"ב חד דינא אי' להו דת"ק הוא דמחלק לר"נ בין נכרי לישראל ולא ריב"ב ובישראל למ"ד אין אדם אוסר ע"כ לגמרי מותר וא"כ ה"ה בנכרי והן הן ד' תוס':
לצעורי קמכוין לד' התבו"ש הטעם משום חזקת כשרות ולד' הפלתי משום דלר"נ אדם אוסר רק דרבנן ולדעתי יש עוד לומר כיון דר"נ לא קאמר כ"א בישראל דלאו מומר וא"כ בפעם הזאת החל לעבוד ע"א ולא מסתבר כי בפעם הראשונה מיד יעבוד ע"א בשל אחרי' א"וו לצעורי קמכוין משא"כ במי שהוא כבר אדוק בע"א ההוא וודאי אפי' בשל אחרי' עובד
תוס' שני' אוחזין ולי נ' דפשט ד' רש"י מורין ע"ד אחר והיינו דוודאי מאן דאי' לי' לצעורי מודה רש"י דגם בשותפות שייך לצעורי אמנם לריב"ב דלי' לי' כלל סברת לצעורי כ"א ס"ל כלי"ק דע"כ דאין אדם אוסר א"כ מק' רש"י דהו"מ לאוקמי מתני' אליב' דריב"ב ובשותפות כמו ללי"ק וע"ז כ' רש"י מאחר דמצי' לאוקמי מתני' אפי' אליב' דת"ק נח לי' למק' להק' אי מתני' דלא כת"ק ומשני דאפי' כת"ק אתי' נמצא לדינא מודה רש"י דבשותפו' ג"כ שייך לצעורי אי הל' כת"ק אמנם על הרמב"ם בה' חו"מ דפסק כת"ק ונקט שותפות ג"כ וודאי ק' ואפשר זה כוונת הראב"ד שכ' שם א"א לצעורי קמכוין כלומר וא"כ שותפות לא מהני וכד' תוס':
ונ' ד' הרמב"ם עד"ז דהנה קיי"ל אדם נאמן לאסור את שלו מטע' דשויא חד"א וכיון דאי' לי' שותפות בגוי' האיך יתכן לומר דלא מהימן לשויי' חד"א אלא צ"ל דהך סברא דלצעורי הוה כעין אמתלא וא"כ דבריו לא כלום אמנם כ"כ הרמב"ן הביאו הטור יו"ד סי' קפ"ה דאמתלא לא מהני כ"א בדיבור לא במעשה וכיון דבין בשני' אוחזין בין במנסך ע"כ עביד מעשה א"כ לר' אלים סברת לצעורי למדחי הא דשוי' חד"א כיון דאפי' אמר איהו לא מהימן מכ"ש דאנן לא טעני' אמנם למ"ש האחרוני' הביאם הש"ך קפ"ה שם היכא דלא סגי בלא מעשה אפי' במעשה שייך אמתלא וכיון דהכא ג"כ אם לא עביד מעשה השחיטה או הניסוך הרי אינו יכול לצערו א"כ שוב שפיר מהני סברת לצעורי נמצא לפי"ז יש לומר דבהך סברא של האחרוני' תלי' פלוגת' הרמב"ן והרא"ש ומכ"ש למה דמ' מד' הטור דלי' לי' כלל סברת הרמב"ן וס"ל דאפי' במעשה מהני אמתלא וודאי א"ש אמנם מאחר דסברת הרמב"ן מקובלת אצל הראשוני' והטור בסי' קפ"ה אף שכ' ותימא הוא מ"מ לא נחלק עליו בפי' ולזה הובאו ד' הרמב"ן בשו"ע בלי חולק א"כ יש לתרץ ע"פ סברת האחרונים הנ"ל ד' הטור דבה' ע"א ביו"ד הביא ג"כ ד' הרא"ש דגם בשותפות ל"ש לצעורי ובחו"מ במנסך סתם כהרמב"ם דבשותפות ל"ש לצעורי דהנה בשחיטה שפיר י"ל דאף דעביד מעשה והביא אמתלא ואמר' לצעורי קמכוין כיון דא"א בלא מעשה השחיטה דמאי הו"לל הבהמה אסורה במאי נאסרה הרי בע"ח אינן נאסרין משא"כ בניסוך בשלמא אם אין לו חלק ביין ולא מהימן אם יאמר היין נתנסך לשווי' איסור' א"כ כיון דלצעורי להאי בעי היה צריך לנסך משא"כ ביש לו בו שותפות ואם יאמר נתנסך היין הרי מהימן לשוויי' חד"א ולמה זה הי' צריך לנסכו בידי' אם רק לצעורי קמכוין וא"כ שפיר לא מהני לצעורי ומעתה בשחיטה דצריך לעשות מעשה מ' לי' להטור התם הוא דפליג הרא"ש על הרמב"ם וס"ל דאפי' בשותפות שייך לצעורי משא"כ במנסך דא"צ לעשות מעשה אם בעי רק לצעורי והשתא דעביד מודה הרא"ש דל"ש לצעורי וכמ"ש וכ"ת הדרא קו' הש"ך שהק' על הסמ"ע לדוכתא א"כ עכ"פ מאי פריך הש"ס ממנסך הרי במנסך מהני שותפות י"ל דהנה משני' אוחזין וודאי פריך שפיר וכיון דמשני לי' שינויי אחרינ' קס"ד דמק' דשוב אין כאן סברא דבשותפות אוסר ומשו"ה אזיל מ' והש"ס הו"מ לשנויי לי' דהכא שאני אלא דניחא לי' טפי לאוקמי בישראל מומר מטעם שכ' תוס' דהשתא אפי' למאן דלי' לי' הגבהה צורך ניסוך ג"כ ל"ק מנסך קלב"מ דאיכ' לאוקמי מנסך בנגיעה וז"נ כוונת ד' תוס' דהשתא א"צ לאוקמי מלתא דרב בפלוגתא וע' לקמן, וגם ד' הסמ"ע יש לישב קצת עד"ז:
ואמנם הא גופא דבאמת הדר הש"ס ופריך ממנסך דהרי כבר ידע דאיכא לאוקמי בישראל מומר י"ל דק' לי' במומר מאי שוגג שייך הרי על הנגיעה מיהת מזיד היא ובנגיעה כבר אוסר ומשני לי' דמ"מ מיירי במומר והשוגג משום דקסבר היין שלו הוא ואפשר דמשו"ה פי' רש"י לעיל תרי גוונ' שוגג למימר דבלי"ק מצי מיירי בשוגג כפשוטו שהוא שוגג על הניסוך ובלי"ב דווקא שכסבור יין שלו הוא:
קיבל. עליו התראה ע' תבו"ש מדוע גם עכשיו שאין מיתת ב"ד הביאו הפוסקי' דין זה ואני כ' בגליון ש"ע שלי מימי' רבים משום דניתן להצילו בנפשו קודם שיעבוד ע"א אם ידעי' ע"י קבלת ההתראה שהוא מזיד:
תוס' ד"ה ה"נ בישראל מומר כ"כ לעיל מה שנ' בכוונת ד' תוס' ויע"ל דהתוס' ר"ל דלפי סוגיין שפיר מצי שמואל סובר מנסך ממש ולא שייך קלב"מ משום דבנגיעה נאסר וגם רב למה סבר כר' ירמי' דווקא כיון דמתני' בישראל מומר אלא ש"מ או דס"ל כר"ה דכל א' מישראל אוסר או כלי"ק דר"נ דאפי' מומר אינו אוסר וא"כ י"ל תוס' בזה דכלי"ב דר"נ וודאי לית הל' ומסתייע שיטת הרא"ה קצת דפסק בבד"ה כלי"ק דר"נ:
אמנם ד' הרי"ף נ' דפסק כר"ה מדהביא דין מתני' דשנים אוחזין בין מתני' דמנסך סתמא ולא פי' היכי מיירי מ' וודאי דס"ל כר"ה דאדם אוסר ע"י מעשה דשא"ש ומתני' בכ"ג מיירי ותימא על הראשוני' שלא העירו בזה וצ"ע:
בע"ה בסוגי' הנ"ל: על שו"ש תרמ"א: (מהדורא בתרא) ע"א נ"ב ע"ב
רש"י כהני' דבני דיעה וידעו שהבמות אסורות ולא כ' רש"י משום שחוטי חוץ משום דאיכא למ"ד סוף מנחות דאם הקדיש ע"מ להקריב בבית חוניו אין בו משום שחוטי חוץ ומ' לרש"י דמ"מ איסור במות שייך:
תוס' ד"ה ברוך אתה ע' ביאור ד' תוס' אלו פ' השוחט בסוגי' שני' אוחזין ומ"מ סיום ד' תוס' צ"ע דא"כ מאי מייתי הש"ס מקרא זה לר"ה ועולא דהרי התם מטעם קנס בעלמ' אתי' עלה ואין מקום לד' ר"ה כלל וצ"ל דר"ה ה"ק אי לאו דמשכח' לה דע"י מעשה זמנין דנאסר לא הוה לגזור קנס בלא מעשה אלא דמ"מ יש להשיב מאין פשיטא רבי בשלמא שע"א דמצינו בנעבד שלו דב"ח אינן נאסרין וע"י מעשה נאסר ועשו חכמי' בכלי' דבלא מעשה אוקמ' אדינא דאינו שלו אינן נאסרין אבל ע"י מעשה אסרו בית חוניו לא ידעי' וצ"ל לד' תוס' דבאמת ר' דפשיט לר' יוסי בן שאול כר"י ב"ב ס"ל דאין אדם אוסר דשא"ש אפי' ע"י מעשה ושפיר פשט מבית חונין ור"ה כת"ק דר"י ב"ב ובהא פליגי ר"י ב"ב ס"ל התם קנס הוה ות"ק ס"ל דינא הוה וכדר"ה:
אמנם יש ליישב בדרך אחר בניישב ג"כ ד' רש"י לקמן שכ' דר"ה יליף דגם להדיוט דאי להדיוט שרי למה גנזום ליפרקינהו ולשתמש בהו הדיוט וד' רש"י תמוהי' לכאור' דהרי מסקי' לקמן גבי אבני מזבח כיון דאשתמש בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוט ונ' דאדרבא מהכא סייעת' לד' רש"י דיל"ד למה שהה הש"ס מלהק' קו' זו עד לקמן גבי אבני מזבח ולא מק' עוד אכלי' ליפרקינהו ולשתמש בהו הדיוט א"וו ידע הש"ס דהענין הוא כך אם נעשה בכלי מעשה ממש אסור אף להדיוט ולזאת לא חלקו חכמי' בין מעשה למעשה ואסרו בכל הכלי' למיפרק ואמנם הא גופא קשי' למה גזרו כלל בכל הכלי' שלא נעשה בהן מעשה אלא ש"מ דלגבוה קנסי' בכ"ג ואפי' בבית חוניו קנסי' ואמנם התינח לר"ה דאיכא עכ"פ כלים דלא מהני בהו פריקה וכגון ע"י מעשה ממש משא"כ אי ליתא לדר"ה למה גוזום ליפרקינהו ולשתמש בהו הדיוט ומשו"ה ל"ק להש"ס גבי כלי' כלום עד לקמן גבי אבני מזבח דבלא שבירה אסורי' להדיוט ולבתר שבירה לא חזיין לגבוה אוקמי' להו באסורי' מדאוריי' ולא מסתברא להו לאשתמושי בהו הדיוט.
ןיע"ל דבאבן השימוש בעצמו מעשה הדיוט שעושין ממנו רצפת אבני' אפי' במקום טנופת ומעיקרא היה ראוי למזבח וע' רמ"בן ס"פ יתרו שכ' כעין זה ע"פ לא תניף עליה' ברזל. עי"ש משא"כ בכלי' שאין משתמשין בהם שימו' של גנאי.
רש"י ד"ה אם שלו היה וכו' ואם לאו אינו נאסר לגבוה ד' רש"י צריכין ביאור הרי בהדי' תנא ושל חבירו מותר ונ' דק' לי' לרש"י דיוקא דרישא אסיפא דמרישא מ' דשלו בעי' הא של הפקר מותר ובסיפא תנא של חבירו מותר מ' של הפקר אסור לזה כ' דדיוקא דרישא דווקא דשלו בעי' ואם לאו שאינה שלו אף שאינה של חבירו מותר וכ"ת לאיזו ענין תנא של חבירו מותר נ' לכאורה ראי' מזה לד' הב"ח דע"א שיש לה בעלי' אפי' נתכוין לקנות אינה נעשה שלו נמצא דברישא בהפקר אם נתכוין לקנות אוסר בהגבהה משא"כ בשל חבירו דלא מהני הגבהה אלא שהמג"א תקפ"ו שדי בה נרגא מהא דאמרי' פ"ג ישראל אינו מבטל ע"א של נכרי דלמא מגבה לה והו"ל ע"א של ישראל הרי דאף דיש לה בעלי' שייך קני' בהגבהה לענין שתהא שלו ונ' לחלק בין ישראל לגוי דבישראל דכל שעה בעמוד והחזר קאי לא קנה בהגבהה וכד' הב"ח אבל בשל נכרי דאפי' אי גזל גוי אסור כדקיי"ל מ"מ לא ניתן להישבון הדין עם המג"א דהגבהה מהני:
אמנם הראני תלמיד א' בד' רש"י לעיל פ"ג שכ' והגבהה קונה במציאה והוא פלא ונ' ד' רש"י ג"כ ליישב קו' הב"ח האיך שייך הגבהה בדבר שיש לו בעלי' לזה כ' רש"י דכל גוי שעושה דבר לע"א כבר הוציאו עי"ז מרשותו שהרי לא אמר כי אלוה' תחת רשותו והו"ל כהא דאמרי' פ' חזקת הבתים ישראל שקנה קרקע מגוי ונתן לו כסף ולא הספיק לקבל שטרו עד שבא אחר וזכה בו קנאו מן ההפקר דגוי אסתלק לי' והקונה עדן לא קנה וה"נ כל ע"א ביד גוי העובדה הרי היא כהפקר ושפיר קני' בהגבהה
ומ"מ לא נתיישב לאיזו ענין כ' רש"י עוד הפעם ואם לאו אינו נאסר לגבוה הרי כבר הקדים רש"י דלגבוה מיירי ונ' שהכריחו לפ' כן דלא תימא מאחר דמסקי' לקמן אאידך בריית' דע"י מעשה אפי' של חבירו להדיוט ג"כ אסור כמבואר בסוגי' דחולין וע' בריט"בא ויבואו דבריו לפנינו א"כ גם בריית' קמיית' להדיוט מיירי אבל לגבוה מאוס ואפי' של חבירו אסור לזה כ' רש"י דלא היא דשל חבירו אפי' לגבוה שרי דבלא מעשה אפי' שלו שרי להדיוט כמו שביאר רש"י בחולין בסוגיין ע"ש.
רש"י מזיד ורצון חדא נ' דבס"ד הוכרח לפ' כן אבל לחזקי' ה"ק בין בשוגג בין במזיד בשלו בין באונס בין ברצון בשל חבירו והיינו דאכפל תנא ותי' מזיד ורצון אונס ושוגג לגבוה אפי' בשוגג ואונס אסור ולהדיוט אפי' מזי' ורצון שרי.
רש"י ד"ה האי בימוס דחקו לרש"י לפ' כן ע"פ גירסתינו ושרי' והריט"בא וסייעתו לא גרסו הכי והק' אד' רש"י מ"ש משמשין מנעבד נ' דב"ח ומחובר תרווייהו לא מתסרי להדיוט והנה במחובר כ' כל המקומות אשר עבדו שם על ההרים ודרשי' ולא ההרים אלהיהם וכ' כל המקומות ודרשי' בכלי' שנשתמשו בהם לע"א הכ' מדבר ש"מ דלא משכחת משמשין במחובר שנאסרו וא"כ מסתברא דה"ה לבע"ח ומוקצה ונעבד אסרה תור' מבע"ח ולא משמשין.
וא"ש. לד' רש"י דבסוף מסקי' עלי' דעולא דקאי אנעבד וכדר"ה ומה ענין ר"ה לדעולא עולא בנעבד ורב הונא או מטעם תקרובת ע"א אתי' עלה וכמבואר בד' הרמ"בם פ"ח מה' ע"א או אולי מטעם מוקצה אבל נעבד מאן דכר שמי' והדר' קו' לדוכת' עפ"י פי' הרמ"בן בריט"בא שם האי נעבד הוא אבל לרש"י א"ש דדווקא מבימוס דשרי' ק' לי' ולא ממוקצה ותקרובת דאסור.
עשה בה מעשה אסרה דייק ליה הריטב"א מד' הרמ"בם בה' ע"א פ"ח שכ' דבבהמת חבירו אינו אוסר שחיטה לע"א ש"מ דס"ל עולא ור"ה לגבוה קאמרי והק' עלי' מסוגי' דחולין דע"כ להדיוט מיירי והנה בדר"ה דמיירי בשחט בה סי' א' וודאי דלא מיירי לגבוה דכבר עשה בה מום שאינו חוזר ואמנם הרמב"ם סמך עצמו שם כמ"ש הכ"מ אמ"ש בה' שחיטה דביש לו בה שותפות אוסר ואין זה סותר למ"ש כאן דאינו שלו אינו אוסר ואמנם בב"ה בה' שחיטה סי' ד' נתקשה הב"י בד' הרמב' בה' חובל ומזיק שכ' בהדי' דמומר אוסר ומ"מ מה שהשמיט זה בה' שחיטה נ' טעמו דהרמב"ם קאי שם אפי' בשוחט לשם דבר הנידר ונידב והתם לא שייך תי' דמומר וזה נ' שהביא להרמב"ם לאחוז בשיטת רש"י דע"כ גם ללי"ב מהני שותפות דאל"כ יק'. מתני' בתרא דקדשי' דתנן ג"כ שני' אוחזין ושוחטין וגם קו' תוס' למה הדר מק' כיון דתי' קמא קאי לק' דבא הש"ס ליישב למה תני תנא להאי דינא דשני' אוחזין ב"פ א"וו הך דע"א בישראל מומר והך דקדשי' בשותפות ולד' תוס' נ' כיון דהתם טעמא רק משום מראי' העין כדמ' מד' רש"י הוא לא אסר אלא אנן אסרי' לי':
כבר תרגמה ר"ה ע' תוס' וע"פ דבריו י"ל דר"נ ק' לי' אמאי סתים עולא למלתיה ולא ביאר אי מעשה רבה או מעשה זוטא קאמר ואמר דע"פי ד' ר"ה מבואר מ"ט סתים עולא למלתי' דרישא דעולא דקאמר לא אסרה הכוונה לא אסרה אף לגבוה ובסיפא דאסרה קאי בין לגבוה במעשה זוטא בין להדיוט במעשה רבה והיינו דמאחר דגלה ר"ה דלהדיוט ג"כ אוסר במעשה רבה ע"כ עולא סתים לי' דלפעמי' סגי במעשה זוטא דהיינו לגבוה ופעמי' בעי' מעשה רבה כגון להדיוט:
אמנם כ"ז לד' תוס' דמ' להו דמכלי' לא ילפי' כ"א לגבוה וכמ"ש לעיל וטעם דברי' דמ' להו דלהדיוט ליכא למילף דנימא לאו אורח ארעא כדאמרי' גבי אבני' אבל לד' רש"י שכ' דגם להדיוט ילפי' מהכא הדרא קו' תוס' לדוכתא מנ"ל למילף מכאן לבית חוניו וצ"ל כמ"ש לעיל דלאו כל הכלי' שוין בתשמישן.
וכ' רש"י סי' א' לע"ז כלומר דלא תימא משום שהוא לפני ע"ז לא בעי' שיפר' לשם ע"א לזה כ' רש"י דלא היא כ"א צריך לפרש. ויל"ד מאי ל' כיון דקאמר דהרי באמת סי' א' ל"ד ונ' עפ"י ד' תוס' דר"ה בא לאשמעינן דאפי' להדיוט אסור והנה לגבוה דיו אם קרע העור אף דלא נגע בסימני' אבל להדיוט בעי' דווקא שישחוט בסי' אחד ולא סגי בעור:
מנ"ל דאסרה נ' קו' הש"ס אדר"ה מנ"ל דגם להדיוט אסרה דאי מכהני' או מאבני מזבח ילפי' לא ידעי' להדיוט ומסיק מכלי' ואז שפיר ידעי' להדיוט ג"כ או כד' רש"י או כד' תוס' ופי' אי מכהני' משום דעכ"פ היה בכהני' מהם שנאנסו לכך ממלכי ישראל וכולן נפסלו ש"מ דהיכא דאתעביד מעשה ע"א לא שני לן בין אונס לרצון וה"ה לבין שלו ושל חבירו:
חולין מ' ע"א היתה בהמת חבירו י"ל דלא מיבעי אם היה בהמת גוי דוודאי ניחא לי' אם הקריבו בהמתו לע"א דמצי אסרה אפי' בהמת חבירו נמי אוסר ואמנם אם חבירו הרביצה בעצמו לפני ע"א שוב מוכח דוודאי ניחא לי' בע"א אבל אם היתה הבהמה רבוצה מעצמה לא קמ"ל דאפ"ה אוסר.
לפני ע"א ע' תוס' ואכתי יל"ד למה לא אמר ר"ה בקיצור שחט סי' א' בבהמת חבירו לע"א אסרה והיה נ' ראי' מזה לד' הראב"ד פ"ח מה' ע"א שכ' תחלה דקיי"ל כר"ה ואח"כ כ' לצעורי קמכוין ותמה עליו הכ"מ דר"ה הא לית לי' הך סברא אמנם נ' דלהכי נקט ר"ה לפני ע"א דאי לאו דשחט לפני ע"א לא אסרה דאמרי' לצעורי קמכוין ומ"מ מחטאת שפיר מק' הש"ס דמאי לצעורי שייך התם ובשני' אוחזין ובמנסך מיירי באמת ג"כ לפני ע"א דאי לאו דבעי לעבוד ע"א לא היה שוחט בפני' ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ור"נ מ"מ פליג.
ואמנם זה דוחק קצת דנימא דלר"ה בעי' לפני ע"א דווקא ולכך נ' דה"פ דאי לאו דהבהמה היתה רבוצה לפני ע"א הייתי אומר לצעורי קמכוין ולא מהימן אבל מאחר דרואה דחבירו בהמתו רבוצה לפני ע"א וש"מ דניחא לי' בע"א ומאי לצעורי שייך ומשו"ה אסרה:
רש"י ד"ה בהמת חבירו דבריו צריכין ביאור דמבואר מדבריו דר"ה מטעם תקרובת אסר לי' ומנין לי' לרש"י דבבע"ח ליכא אי' תקרובת מנעבד ומוקצה אימעוטי בע"ח מאחר דגלי קרא דלגבוה אסור ומ' להדיוט מותר אבל תקרובת מנ"ל לרש"י. ונ' דדייק לי' לרש"י מד' ר"ה גופא דאס"ד לענין אי' תקרובת ל"ש בע"ח או לא א"כ למה נקט ר"ה בהמת חבירו לנקוט חיטי חבירו ועשאן גדש וכיו"ב מעשה כ"ד אלא ש"מ דגם לענין בע"ח נ"מ במעשה. וכ"ת א"כ מנ"ל לאוקמי מן הצאן אמוקצה לתקרובת דלמא אתקרובת גופי' נ' דהיינו באמת דמק' הש"ס בתמורה מוקצה מנ"ל דאסור והרי מן הצאן כ' אמנם דלמא קרא לתקרובת גופי' ועיי"ש בתוס':
ויל"ד. בד' רש"י לאיזו ענין מייתי הך דקרקע עולם הרי בבע"ח גופי' קאמר עולא למלתי' ונ' דלמ"ש הש"ס לקמן אי לאו דר"ה הו"א מאי מעשה מעשה רבה והיינו שני סי' ואז יצא משאר בע"ח וא"כ מעולא אין ראי' לר"ה ואצטריך רש"י שפיר להך דקרקע עולם ולזה סיים רש"י דלא תימא דגם בסי' א' כבר יצא מגדר בע"ח לא היא דהרי מסקי' לקמן דסי' א' ל"ד ה"ה כל דהו.
תוס' ד"ה רבוצה לפי פשוטו י"ל דרש"י ה"ק דר"ה נקט רבוצה דלא נימא דבהגביה והרביצה קנאה להיות כשלו אבל מה שהקשו תוס' מגזל והשמיטו בע"א ק' זאת למימר דבאמת לא דמי איסור להקדש דבהקדש קרא כ' ביתו קדש ובאי' איכא פלוגתא אי אוסר דשא"ש [ומה דפשיטא לרש"י דר"ה ס"ל אין אדם אוסר כ"א ע"י מעש' דאל"כ כ"א דס"ל אדם אוס' דשא"ש מאי בהמת חבירו דנקט ר"ה הלל איוו משו' דמעש' בעי'] אבל מ"מ קו' תוס' בשמעתין משום דרש"י דייק דהרי הוא שלו וזה ע"כ אינו דא"כ יהא בידו להקדיש
ואמנם לד' רש"י נ' לחלק דהתם בגזל דכל שעה בעמוד והחזר ומ"ע דוהשיב עלי' רמי' לא מקרי שלו משא"כ כאן דאסר לה בתר הגבהה ולד' כן הגביה לא שייך ניתן להישבון ושפיר מקרי שלו
ואמנם קו' שני' שהקשו ממנסך נ' ד' רש"י דקו' הש"ס לקמן משוגג הוה דלא נתכוין לאסור ואמנם התינח אי שוגג היינו דסבור שהוא שלו ולא נתכוין בהגבהתו לזכות כלל אבל ד' תוס' מנ"ל להש"ס לקמן להק' דלמא שוגג היינו שלא ידע שנאסר בניסוך זה ועכ"פ הגביהו לנסך ונעשה כשלו וד' רש"י דדומי' דמטמא ומדמע דתנן דמיירי אפי' סבור שהוא שלו.
ואמנם כוונת תוס' בתירוצם נ' דאם הגביה והרביצה לשוחטה הרי בהרבצה זאת הכוונה לשחוט בה ב' סימנים דהיינו מעשה רבה ואכתי מכחה זוטא לא הוה ידעי' דאסר להכי נקט ר"ה היתה רבוצה דלא עבר בה כ"א מעשה זוטא שחיטת סי' א':
תוס' ד"ה לפני ע"א וה"ה שאר עבודות פי' לדבריו דכולא מלתא דניסוך לע"א אוסר מתקרובת ילפי' בפ' אין מעמידין אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם וא"כ י"ל דריב"ב ס"ל דאין מקריבין תקרובת כ"א לפני ע"א ממש וצ"ל בבריית' דלשם מיכאל שר הגדול דלא כריב"ב ולמסקנא דבניסוך דווקא קאמר ריב"ב ה"ק בניסוך אין דרך כ"א לפני ע"א ולא בשאר תקרובת ועכ"פ הא דס"ד דר"ה כריב"ב ס"ל משום דהוה מ' לי' דפלוגתייהו דת"ק וריב"ב כפלוגתא דר"מ ורבנן בגבינות בית אונייקי דת"ק כר"מ דחייש למיעוט שמקריבין ומנסכין שלא בפני ע"א וריב"ב כרבנן דהתם דלא חיישי' למיעוט ואמנם למסקנ' דבניסוך דווקא פליגי ליכא למימר הכי דאס"ד טעמא דת"ק דחייש למיעוט הרי אסרו חכמי' כל מגע גוי ביין ישראל משום דאיכא מיעוט' דמנסכין וכמ"ש הר"ן פ' אין מעמידין ואי גם המנסכין שלא בפני ע"א הוה ממיעוט הו"ל מיעוט' דמיעוט' ולמה גזרו שוב על מגע גוי א"נ נאסר בשתיי' משום בנותיהן א"וו לת"ק הוה רובא דמנסכין שלא בפני ע"א וצ"ע
באו"ד, אורחא דמלתא אין לפ' דאורחא דמלת' שלא לשחוט שלא בפני ע"א דא"כ מה זה הק' להם למה לא תנן שוחטין בפני ע"א הרי אורחא דמלת' בהכי א"וו ה"פ אורחא דמלתא שלא לשחוט בהמת חבירו לע"א אם לא שהיא רבוצה לפני ע"א אלא שעד"ז גם לתי' ראשון מיושב למה נקט ר"ה רבוצה דאי לא היתה רבוצה לאו אורחא להרביצ' ולשוחט' לפני ע"א:
וכגון שהוא ישראל מומר ע' רש"א שהק' א"כ במ"פ ר"ה ור"נ ותי' דחוק דמאחר דלי"ק לאו למסקנ' אמנם לכאור' היה אפשר לומר מאחר דר"נ לא הדר בי' אלא משום ת"ק דנכרי שניסך ורש"י ה' לקמן דמנסך הוה מעשה רבה וא"כ דלמא אפי' בישראל מומר לא קאסר ר"נ כ"א במעשה רבה ור"ה אפי' במעשה זוטא קאסר אא"כ יק' מאי משני הש"ס דהך דשני' אוחזין בישראל מומר הרי ע"כ בהך דשני' לא מקרי מעשה רבה מדדלג רש"י הך קו' והק' מקו' שני' דמנסך וע"כ דאפי' במעשה זוטא קאסר ר"נ אלא דלד' רש"י דהו"מ לשנוי' בדאי' לי' שותפות וק' מנ"ל להש"ס דר"נ אפי' במעשה זוטא אסר בישראל מומר ונ' דנכרי שניסך כיון דעכ"פ אסר לי' בשתיי' בנגיעה לא מקרי תו הניסוך מעשה רבה:
ולענין קו' רש"א נ' דלק"מ דלר"ה דווקא בלא פי' ששוחט לשם ע"א הוא דבעי' מומר דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אבל אם פי' בהדי' ששוחט לשם ע"א כל ישראל אוסר ולר"נ אפי' בפי' לשם ע"א אמרי' לצעורי קמכוין ובעי' עכ"פ ישראל מומר דווקא:
רש"י ד"ה המשתחווה לא אסרה אפי' לגבוה דאי להדיוט אפי' בהמתו נמי ומ"מ עשה בה מעשה אסרה היינו אפי' להדיוט דאל"כ מה ענין ר"ה לעולא ר"ה להדיוט ועולא לגבוה ואמנם ר"ה מנ"ל דעולא להדיוט נ' דאל"כ למה לי' לעול' להאריך כ"כ בקיצור הו"ל למימר ע"י מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא ש"מ דבא לאשמעי' תרתי דבע"ח נאסר ע"י מעשה אפי' להדיוט ואפי' היא בהמת חבירו ועדן ק' לרש"י מנ"ל לר"ה דעול' לאו מעשה רבה וע"ז כ' כיון דע"כ עולא מכלי' דאחז יליף והתם לא הוה מעשה רבה ואמנם תוס' לטעמיי' דס"ל בע"א שם דכלי' לגבוה דווקא נאסרו מטעם קנס ולזה כ' כאן מ"ש דמעשה זוטא לא יליף ר"ה כלל מעולא:
השוחט חטאת כ' רש"י לקמי' מפ' מ"ש חטאת דנקט ובדבור הסמוך כ' רש"י וחטאת דבר שאינו שלו הוה וא"כ הרי מפורש מ"ט נקט חטאת אמנם כוונת רש"י משום קו' הש"ס לקמן לר"נ ואוקימנ' בחטאת העוף דמבואר דלפי השתא גם לר"נ לא ידעי' מ"ט נקט חטאת ואזדא ד' רש"י אלו ללי"ק לקמן דגם לר"נ מק' אבל ללי"ב לא דייקא השתא בין חטאת לעולה וזבח שלו הוה וכמו שביארו בתוס':
תוס' ד"ה חייב שלשה ויל"ד כדבעי הש"ס למימר דבאומר בגמר זביחה מיירי א"כ אין כאן רבותא בע"א וא"כ ליתני ד' דהיינו גם יוה"כ וכמ"ש תוס' בשלמ' לר"נ דמק' ומפ' משום דאינו שלו ל"ק דקמ"ל לאפוקי מת"ק דריב"ב דס"ל אין אדם אוסר וצ"ל דמ"מ אשמעי' דאף דמטמא משום תקרובת ע"א ול"ש לטהרה מידי נבילה וס"ד דפטור משום שבת קמ"ל דתיקן להוציא מידי אבר מה"ח וכתי' הש"ס פ' אלו דברים:
רש"י ד"ה דכולהו בהדי הדדי נ' כוונתם לומר דבהדי הדדי לאו דווקא דהרי אשחוטי חוץ חייב ברובו של סימן כמו במליקת חטאת העוף ובע"א לפי הס"ד בעי' סי' אחד דווקא אלא דר"ל שמצא מקום לחול ע' בדברי רש"י:
כמאן אמרה לשמעתי' כעולא נ' דדקדק הש"ס מל' דר"ה דאמר כיון ששחט בה סי' אחד אסרה מל' זה מ' דהא דיכול לאסור בהמת חבירו אין כאן רבותא ולא בא ר"ה אלא לומר דדי בסי' א' והיינו משום דסמיך אדעולא שכבר אמר דע"י מעשה אוסר:
רש"י ד"ה איה תו"ד רש"י מה שנדחק בלי"ק משום דק' לי' הא דפרכי' אדר"נ לקמן ואוקימנ' בחטאת העוף ש"מ דגם לר"נ לא ידעי' תי' אחר ונזהר רש"י וכ' דבלא ר"ה ק' לן מ"ש חטאת ולא סיים דלתני זבח דהא ל"ק דזבח י"ל דשלו מקרי ובריי' ר"י הגלילי כמ"ש תוס' אלא עולא הו"ל למנקט דאינו שלו לכ"ע ושכיח טפי מחטאת וללי"ב ברש"י צ"ל דקו' הש"ס ע"ד שכ' תוס' כאן ודוק:
תוס', ד"ה לא הוה חטאת תיובתא ע' רש"א ויש ליישב דה"ק אילו אמר ר"ה השוחט בבהמתו סי' אחד הייתי אומר אבל בבהמת חבירו בעי' מעשה רבה ולהכי נקט חטאת העוף דחצי קנה פגום כ"ש הוה מעשה רבה ושפיר פריך פשיטא ומשני לי' מהו דתימא וכו':
ובזה נתיישבו לי ד' רש"י שכ' בל' בתרא דחברי' לא מצי אסר במעשה כל דהו ומאי בעי רש"י בזה אמנם סד"א בלי"ק ע"כ ה"פ דבמעשה רבה גם חבירו אוסר וכמ"ש ליישב קו' רש"א אבל בלי"ב הייתי אומר דבשל חבירו סבר ר"ה אינו אוסר כלל וכר"נ לד' רש"י לזה כ' רש"י דמהי"ת נשווי פלוגתא בין ר"ה לעולא אי גם לא מפ' דעולא מ"מ אשוויי פלוגתא לא משווינן:
אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כ' רש"י אפי' בגמר מעשה כוונת רש"י דלהכי לא קאמר בהמת חבירו אינו אוסר דס"ד דקאי אר"ה ור"ל בסי' א' אינו אוסר אבל במעשה רבה אוסר לזה קאמר ר"נ אין אדם אוסר ר"ל לגמרי אפי' במעשה רבה.
אמנם דקדוק זה שדקדקנו בד' ר"נ יש ליישב עוד ע"ד אחר דס"ד דדווקא אר"ה דנקט רבוצה קאי אבל הגביה והרביצה מודה להכי קאמר ר"נ נהי דהגביה מ"מ עדן אינה שלו וכ"ז שאינו שלו אינו אוסר ומשו"ה פריך הש"ס בפשיטות לקמן ממנסך אר"נ אף דמיירי בהגביה ע"כ משום דמל' דבר שאינו שלו מבואר דלאתויי הגביה אתא וא"כ עכ"פ שפיר כ' רש"י דר"ה רבוצה נקט לרבותא דהרי ר"נ דפליג אצטריך לאשמעי' דגם הגביה אינו אוסר וכמ"ש:
עוי"ל דלהכי קאמר ר"נ כהאי לישנא דס"ד דקאי אדר"ה דאשמעי' תרתי דמעשה זוטא מהני לבע"ח ולשל חבירו כהדדי קמ"ל דלתרווייהו לא מהני וא"כ בדבר שאינו בע"ח מהני ול"ק ממנסך קמ"ל ר"נ דכל שאינו שלו לא מהני וההיא פירושא א"ש גם לפי' ר"ח שהביא רש"י בשם י"א.
והנה טעם ר"ח נ' על ב' דרכי' חדא דמ' לי' דהא דר"נ פליג אר"ה משום דק' לי' בריית' דשוחט חטאת ומאחר דאי בגמר מעשה דווקא אוסר תו לק"מ למה נשווי פלוגת' יתיר' ביניה' ואמנם ד' רש"י דמאחר דע"כ גם לר"נ בריית' בחטאת וחצי קנה פגום כדמסקי' בשמעתין וא"כ גם לר"ה ל"ק ע"כ הך קו' לא הביאה לר"נ לחלוק על ר"ה:
אמנם הא באמת צריכא עיונא כיון דר"נ ס"ל גופי' דבריית' בחטאת העוף וחצי קנה פגום מה עלה על דעתו לחלוק על ר"ה ונ' דר"נ הכי מק' בשלמא לדידי נקט חטאת סתמא משום דבחטאת מיירי בין בשלו ובחטאת העוף ובשל חבירו בכל גווני אבל לדידך דלא משכחת לה כ"א בחטאת העוף לא הוה לי' לתנא למנקט חטאת סתמא כיון דדווקא בחטאת העוף מיירי:
דרך אחר י"ל בפלוגתת ר"ח ורש"י דהנה ר"ה יליף למלת' מכלי' דאחז כמבואר בע"א שם והק' תוס' הא התם קנסא בעלמא הוה ותי' אי בהדיוט לא הוה מהני שום מעלה לא קנסו לגבוה וס"ל לר"ה דהאי מעשה היינו מעשה הניכר בזה די להדיוט וכמ"ש תוס' שם ור"נ ס"ל דבעי' גמר מעשה אבל גמר מעשה ע"כ מהני ורש"י לטעמי' ס"ל ר"ה דייק מדלא פרקינהו לכלי' דאחז ש"מ גם להדיוט וסברא דלאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוט לית לי' לר"ה ור"נ ס"ל מכלי' דאחז ליכא למיפשט דלגבוה דווקא נאסרו והא דלא פרקינהו משום דלאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוט.
ואמנם מד' הרשב"א בתו"ה למדתי פי' אחר בד' ר"ח שכ' ליישב קו' רש"י ממנסך דהתם הו"ל היזק שאינו ניכר והק' הרא"ש לעניי איסו' מה לי היזק ניכר או אינו ניכר ונ' כוונת הרשב"א דטעמ' דר"נ נהי דבהגבהה לא קנה וכמ"ש תוס' מגזל ולא נתייאשו הבעלי' אבל בשנוי מעשה ממש קנה ומצי לאסור משא"כ בהיזק שאינו ניכר דלא הוה שינוי מעשה לא קנה ואינו אוסר.
ועד"ז. נתיישבו לי ד' הר"ן בפרקין התמוהי' שכ' ופסקו הפוסקי' כר"נ ומיהו כ' ר"ח דבגמר מעשה אוסר וק' הלא הפוסקי' לא פסקו כר"נ אלא בלי"ב דס"ל לר"נ כת"ק ולא בלי"ק מלבד הרא"ה בבד"ה דמ' דס"ל הל' כר"נ בלי"ק וללי"ב מה לי בגמר מעשה לצעורי קמכוין ואמנם למ"ש דטעמא דגמר מעשה משום דע"י שינוי מעשה קני לי' ומכיון דקני לי' שוב חייב לשלם דמצי הבעלי' אומרי' לי' קח לך את אשר שנית ע"י מעשיך ואם ידעת בעצמך דלצעורי היית מכוין סמוך על דעתך אני לא אסמוך וע"ד שכ' הפוסקי' ליישב ד' הטור בחו"מ שהביא ד' רש"י דבשותפות חייב לשלם עיי"ש: