ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט
בע"ה בענין השוחט מסוכנת פ' השוחט
השוחט ע תוס' וי"ל דר"ל דבעי' שידע ששוחט מסוכנת דאז סמכי' עליו לענין פרכוס משא"כ אם לא ידע בשעת שחיטה שהיא מסוכנת כיון שבריאה א"צ פרכוס אמרי' מלתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתי'.
ולדעת הגאוני' שהביא ה"ה דבשל עכו"ם יש להחמיר מל' דיעבד דמתני' דייקא להו דש"מ דמצד הדין הי' ראוי לאסור לכתחלה אלא דמשום פסידא הקילו וכמו שהקילו עלי' ג"כ ביו"ט אבל בעכו"ם לכתחלה אסור וא"כ אצ"ל דהוה מדת חסידות.
רש"י ד"ה מנ"ל כשרי' ואפי' דפרכוס וכ"כ עוד לאו חי' אפי' מפרכסת כוונת רש"י דקו' הש"ס משום דחזי' דמיד לאחר שחיטה לא היתה כ"א מפרכסת ביד או ברגל מנ"ל למסמך אפרכוס ולמימר דהיינו סימן שהיתה עדן חיה בשעת גמר שחיט' והשחיט' התירתה.
תוס' ד"ה ומה מחיים קו' זאת היא ק' דלקמן והיינו כדלעיל שכ' לקמן וזה כוונת מהרש"א במ"ב דלא כמ"ש במ"ק וכבר השיגו הברכת הזבח.
בסו"ד הו"מ למימר ולטעמיך לולי דברי' הייתי אומר דהרי יש כמה נבילות שהם נבילות מחיים והסימני' לא אתרעו כלל ובהנך ס"ד דמהני בהו שחיטה לסלק אי' אינו זבוח ולהכי אצטריך קרא דנבילה משא"כ עתה לק"מ וכמו שתי' הש"ס לקמן אגיסטרא:
ד"ה היינו טריפה לעיל לא קאמר נ' דהכי אצטריך לפ' כן בהדי' דנדע דקו' ע"ד קו' ראשונה לעיל דנבילה ומסוכנת והכא טריפה ומסוכנת חד הוא ולא נפ' דמסוכנת בעשה וטרפה בלאו כקו' שניי' דש"ס משא"כ לעיל דעדן לא נחית לחלק כלל לא הוצרך לפרש.
טריפה דמחסרא הנה ד' תוס' דל' מחסרא אינו ר"ל שחסר בו מאומה כ"א שיש בה חסרון כמו מום דווקא ולהכי לא נתקשה להם כ"א מנפולה וכ' דע"כ יש חסרון דאל"כ היתה עומדת ומהלכת ואח"כ הקשו מיתר ותי' דהתם יש ג"כ חסרון דכנטול אמנם רש"י פי' מחסרא ממש ולהכי תוס' לטעמיי' הקשו לקמן שפיר נבילה אין חסרון גדול מזה לפי' מה שפי' הם מלת חסרון ורש"י ליישב קו' התוס' לקמן נדחק לפ' דחסרון ממש קאמר אא"כ ק' דלמא קרא דטריפה אטריפה שאין בה חסרון אצטריך וצ"ל כד' התו"ח דקרא קאמר ובשר בשדה טריפה ובשדה טריפה מ' וודאי שנעשה בו בשדה שום טריפה וכה"ג הו"ל יש בהם חסרון וכגווני דנקט רש"י דאו שניקב בו קרום של מוח או שניטל ממנו אבר שנטרף לא זולת:
תוס' ד"ה ומה טריפה בענין קו' ראשונה כבר כ' ליישב ובענין קו' שנייה תי' החי' ר"ן בטוב טעם אלא שרש"י לא ס"ל כתי' הר"ן דא"כ גם מטריפה הי' יכול רש"י לתרץ דליכא למילף משום דאין עונשין מה"ד ונ' דרש"י לטעמי' שכ' בחומש דבשר שאר בהמות טמאות מק"ו מגמל וכו' ילפי' והק' עליו הרמב"ן הא אין עונשין מה"ד ותי' המזרחי וכן ה"ה ה' מ"א דכיון דעיקר האי' כ' בתורה והלאו בעלמא ילפי' ל"ש אין עונשין מה"ד וא"כ ה"נ דכוותה ומשו"ה מיאן רש"י בתי' חי' ר"ן וצ"ל כתי' רש"א ע"ש:
ומ"מ ק' אד' תוס' הרי רש"י כ' דבריו בשם ש"ס דזבחים ואמנם המעיין בתוס' זבחי' וגמ' דידן לא ימצא כן כלל בגמ' כ"א כמו שהביאו התוס' לפנינו שאני טריפה שהוא מחיים ואולי משום דק' לרש"י סתירת הש"ס מהכא להתם וכמו שיישבו תוס' כאן וציינו גם התם ומ"מ רש"י מכח זה גריס מחסרא ותוס' דחו גי' רש"י ומקיים גי' דידן מחיים.
עוררני תלמיד א' דהא דפריך הש"ס מוכי ימות מן הבהמה ולא משני דלענין טומאה ונ' משום דכ' מנבלתה דמיותר ש"מ מתה קרוי נבילה לא זולת.
ודע הא דמק' הש"ס דהו"ל לקרא למכתב בענין אחר הכוונה דבאמת האי יעשה לכל מלאכה לא קאי כ"א אנבילה ולמימר דחלב נבילה אינו מטמא ולטריפה דבלא"ה לא מטמא לא אצטריך ולא כ' רחמנא גבי טריפה כ"א משום ואכול לא תאכלוה אמנם אי האי אכול וכו' שוב אנבילה לא אצטריך לכתוב קרא מלאכה בנביל' ואכילה בטריפה.
תוס' ד"ה הרהרתי ע' ביחזקאל גם מהרהור ניצל ולכאור' א"צ כ"א ה"ק שההרהור שאין אדם ניצל היינו לא הביאו מעולם לידי טומאה וע' תו"ח:
הק' הראש יוסף לאיזו ענין נקט תנא דידן בסיפא דווקא א' בהמה גסה וא' בהמה דקה ונ' משום דבעי לחלק בתר הכי לענין פרכוס דבין גסה לדקה.
תוס' ד"ה גועה ע' רש"א ויש לפקפק דלמא לעולם לאו ר"ג כ"א בתנא דבריי' דס"ל כרבנן ולענין פרכוס זנב פליג ואמנם כוונת תוס' דאם רב אפי' לר"ג דמחמיר ביותר אמרה למלתיה א"כ ברייתא אמאן תרמיי' והנה לד' תוס' כ"ע אי' להו דרב דאם לר"ג מהני כ"ש לרבנן וז"נ ד' בעל העיטור דפסק להא דרב וכמו שהביא הטור ואמנם מאן דפליג משום דמ' דרבא דווקא כי הא מתנית' קאמר ותו לא דמאי דלא מנה תנא דבריי' לא קיי"ל אא"כ הדרא שוב ק' הרשב"א לדוכתא למה לא קאמר הש"ס לקמן דהא קמ"ל רבא וע' לקמן. אלא עכ"פ ק' אבעל העיטור למה שדק כשכוש באזנו.
גמ' והדר כייפא נ' ד' המק' דאס"ד כפפה ופשטה ג"כ לא הוה פרכוס למה נקט תנא דמתני' דפשטה וכפפה לא הוה פרכוס וכפופה, ופשוטה ממילא ידעי' וד' התרצן דתנא לדיוקא אתא דבגסה אפי' כפופה ופשטה ג"כ מהני וכחא דהיתיר' עדיף. וע' בתו"ח שהמתיק ד' ה"ה על פסק הרמב"ם בענין זה ומ"מ ק' למה לא הביא הרמב"ם אזוזי אונא ובד' הכ"מ גם זה מיושב אלא דק' ג"כ למה לא קאמר הש"ס לקמן דרבא הא קמ"ל וז"נ ד' הטור דפסק כשמואל והעיקר דמ"מ לא קאמר הש"ס עלי' דרבא דהא קמ"ל משום דרבא לא קאמר לית הל' אלא כי הא מתניתי' דהוה מ' דבא לאפוקי משא"כ השתא מ' דלאתויי אתי וע"ז קאמר עוף אצטריכא ליה.
תוס' ד"ה רבא אמר לא ניחא להו דמ' לי' לרבא דר"ש ורבנן בהא גופא פליגי אי פירכוס בתחלת שחיטה או בסוף:
רש"י ד"ה בסוף בש"ך יו"ד י"ז דייק מזה דלרש"י בעי' שיהא הפרכוס נמשך עד לאחר שחיטה ותמה על רש"ל שכ' דל"מ כן מרש"י ובאמת נ' הדין עם רש"ל דרש"י לא קאמר כ"א אם הפירכוס בסוף שחיטה עדן היה בה קצת חיות לאחר שחיטה אבל לא שיהא הפרכוס עצמו נמשך עד לאחר שחיטה:
גמ' ורש"י ל"ל קרא הק' הראש יוסף דמה דיוק הוא זה הרי ע"כ כ"ע מודו דהחיות נמשך עוד לאחר פרכוס דאל"כ פרכוס מאי אהני לי' ונ' להסביר דפשיטא לי' לרבא דלכה"פ כ"כ חיות צריך ללידה אם לא יהי' יולד מעצמו שהוא בכלל יוצא דופן כמו לפרכוס וא"כ אי אמרת דסגי בפרכוס בתחלה או בסוף וע"כ ה"ט דאמרי' מדעכשיו עדן הי' בה חיות כ"כ לפעול בתנועתו פרכוס ממילא משתהה הוצאת נפש עד גמר שחיטה א"כ גם גבי לידה נימא הכי וכיון דע"כ מיירי זה פי' למיתה וכיון דאז ילדה הוצאת נפשה הי' לאחר מכן ואין כאן יתום כלל אלא ע"כ אמרי' כ"ז שאנו רואין חיות יש בה נפש ומרגע דלא חזינן בה פעולת החי יוכל להיות שיצאה נפשה והיאך בפרכוס ניקום ונסמוך.
רש"י ד"ה רפרף ע' רש"א ולדבריו הוה הברייתא זו ואצ"ל זו ולי נ' דכוונת רש"י דהוה גריס רפרף בגפו וק' לי' אי בגפו א"כ כשכוש הו"ל למתני ולזה כ' דבא לאשמעינן בגפו הואיל והוא קצת רחוק מהגוף אפי' ברפרוף שהוא בציר מכשכוש סגי
ובענין מ"ש ה"ה דהרמב"ם שלא הביא כשכוש זנב בבהמה סמך אעוף וע"ד שכ' הרשב"א יל"ד א"כ מאן מפיס נימא דגם רפרף בעינו מהני דהרי הרמב"ם גרס בעינו: