ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט
בע"ה בענין וושט ר"פ א"ט
הק' הפמ"ג למאי שכ' הש"ך שמא הבריא הוה וודאי א"כ הרי הש"ס מדמה הבריא לס' דרוסה והרי בס' דרוסה סמכי' אס"ס ונ' דלק"מ דהש"ס לעולא דלא חייש לשמא הבריא הוא דמק' וכי גרע הבריא מס' דרוסה משא"כ לדידן דקיי"ל הבריא הו"ל כוודאי א"כ עדיף טפי מס' דרוסה.
דאי חליף ע' מ"ש רש"י לעיל דהטעם משום נטולה ולא בעי רש"י לפ' כמ"ש בעל העיטור דמטעם לקותא הוא דהרי גם בריאה כ' רש"י דשינוי מראה מטעם לקותא נ' משום דק' לי' קו' הפ"ת הביאו הפמ"ג דאי משום שינוי מראה כל מראות אחרות שאינן של וושט כ"ש דפסולין וא"כ למה נקט רבה חליף א"וו שינוי מראה אינו פוסל בוושט וחליף פסול משום נטולה. ומ"מ נ' דהרמב"ם חש לסברת הפ"ת אך לא פשיטא לי' מלתא ומשו"ה לא כ' כ"א שני עורות יש לוושט חיצון אדום וכו' ולא כ' בהדי' אי חליף טריפה משום דמס' לי' אי חליף דווקא. וסבור הייתי לומר דק' לי' לרש"י אם הטעם משום לקותא א"כ ק' קו' הטו"ז מ"ש מריאה שנגלד ועוררני תלמיד קטן א' דלמא מ"מ משום הכי טריפה דאמרי' העור הפנימי חסר והחיצון י"ל ב' עורות וכל יתר כנטל דמי והרי אין כאן וושט כלל והנה הרש"ל נסתפק בד' הרא"ש אי נימא רובו ככולו ונ' טעמו דלמא מדחזינן דגם בעור זה עצמו לא נתפשט בכולו אמרי' מכ"ש שלא נתפשט בעור השני.
ומימי' רבים נתקשיתי בד' הטו"ז דלקותא גרע מנגלד א"כ היאך יליף הש"ס אי נקב בריאה מאגלוד דלמא בנקב דע"כ תלי' דמחמת חולי הוא דאל"כ הו"ל קוץ בחלל הגוף גרע מאגליד דחולי זה בנקל יתפשט בעור התחתון ג"כ וצ"ע.
רש"י ד"ה זה שלא כנגד זה זה למעל' וכו' נ' דק' לי' לרש"י נהי דהוה סבירא לן בס"ד דגם בקורקבן טריפה ומטעם שכ' רש"י מהי"ת הוה ס"ד להתיר בוושט ולזה כ' רש"י דמעיקרא לא מוקמי' לי' כ"א במרוחקין זה מזה וס"ד דכולי האי לא חיישי' ובמסקנא גם כה"ג חיישי' וכמ"ש רש"ל הביאו הש"ך וטו"ז.
א"נ כ' רש"י כן להורות דזה בעליונו וזה בתחתונו כשר וכמ"ש הריטב"א הביאו הב"י והנה הב"ח רצה לדייק מד' הטור דפליג על הריטב"א ע"ש וק' מ"ט וצ"ל משום קו' הפמ"ג דלמ"ש התב"ש דברוחב גם הריטב"א מודה א"כ ד' הריטב"א לא משכחת להו כ"א במכוונין להדדי וכיוצא ושוב לא מסתבר שנתנו חכמי' דברי' לשיעורין מ"ש רש"י מנשמת ר"ל אם הוושט נתמלא באוכלין דוחקת עצמה להביא אויר לתוכו וכעין מנשמת.
והנה הפמ"ג חקר בצלקת בפני' ונקב בחוץ אם יש לחשוב זה לס"ס דלמא נתרפא קודם והא דלא חשיב לה שם אונס חד נ' משום דאם נתרפא קודם וודאי מותרת ואם משום דלמא לא מתרמיין מ"מ מידי ס' לא נפיק. ומ"מ יל"ד מאחר דבמקום צלקת הי' נקב וס' אם לא הי' קוץ ומ"ט לא ניחוש דלמא גם לחוץ ניקב ובחיצון ל"ש בדיקה וצ"ע.
והנה בענין קרום שעלה מחמת מכה פתח רש"י באינו מתקיים וכד' הרא"ש וסיים בטריפות שאינו חוזר להכשירו ואבאר תחלה המשך ד' רש"י עפ"י הר"ן דק' לי' לרש"י מנ"ל לרבה דהאי קרום אינו מתקיי' וע"ז כ' רש"י דמהך ברייתא דכרות שפכה יליף לה ופי' הר"ן דע"כ למעוטי קרום בריאה ל"ד דאטו ריאה כ' בבריי' כ"א ה"ה וושט אא"כ ע"כ ה"ה שאר טריפות וק' לרש"י ממרה וחלחולת ותי' מה שתי' אא"כ ל"ל לרש"י כלל הך סברא שאינו מתקיי' אלא נ' דמשום דהרא"ה הק' מריאה שדופן סותם דבעי' סביך וזה ע"כ לא הוה ותי' דכיון דחזי' דהאי נקב העלה קרום שמתקיי' דהיינו דסביך ש"מ מעיקרא לאו נקב דמטריף הוה וא"כ ע"כ צ"ל דטעם דאינו חוזר להכשירו משום דאמרי' האי קרום לא מתקיים דאם הי' מתקיי' לא הי' טרפה מעיקרא כלל ולא מקרי חוזר להכשירו ומ"מ הרא"ה דס"ל דבשאר טריפות מהני קרום שעלה מחמת מכה כוונתו באמת מדלא הזכירו בש"ס בהדי' כ"א וושט וריאה אמרי' הנהו דווקא קום להו דלא מתקיימו וממילא אין טריפות חוזר להכשירו משא"כ בשאר טריפות דלמא חדרבא משהעלו קרום וההוא קרום מתקיים אמרי' דמעיקרא לאו טריפה הוה.
וע' בפמ"ג שצידד לטעם דאינו מתקיים אם מהני בס' שהיי' י"ב חודש ונעלם ממנו ד' רש"י שכ' לקמן נ"ו ע"ב וחיתה המכה והיינו שהעלתה קרום ומ"מ פשיטא לריב"ל דלא מתקיימת יב"ח.
אלא מבפנים ע' ראש יוסף שיישב הל' לד' הר"ן כאן ואמנם לד' הרא"ש מיושב טפי דבאמת גם בחוץ י"ל בדיקה אמנם דווקא לאחר שבדק בפני' והיינו דקאמר אין לו בדיקה בחוץ אלא בפני' ר"ל אם בדקו בפני' אז י"ל בדיקה מבחוץ אא"כ למה זה הק' הרא"ש ארש"י אמאי לא קאמר לס' נקובה הרי מל' אלא בפני' מוכח דאדרוסה קאי וצ"ל דמ"מ ל' למנ"מ ק"ק כיון דלכל מילי קאמר רבה למלתא.
וכ'. עוד רש"י ואין טפת דם נכרת בו לכאורה לד' רש"י דגם לענין נקובה מיירי רבה א"כ מה ענין טפת דם שכ' רש"י אמנם באמת לא ניחא לרש"י למימר דמשום שהחיצון אדום לחוד אין לו בדיקה לענין נקב כד' הראשוני' דא"כ ק' ליהני בדיקת מסמר כמו שהק' הראשוני' אמנם רש"י כ"כ לעיל ר"פ השוחט הטעם משום דיש לחוש כי טפת דם סותמה הנקב וע"י שהחיצון אדום אין הטפת דם נכרת וממילא גם בדיקת מסמר לא מהני וזה ג"כ כוונת רש"י כאן.
וכ'. עוד רש"י כגון הנך דלקמן דאיהו שתיק לכאורה היה מ' מד' רש"י אלו כמו שהבינו תוס' לקמן נ"ג ע"ב בתחלה מד' רש"י דוודאי דרוסה אין לו בדיקה ולכך מפ' רש"י מהו הנקרא ס' אבל באמת זה אינו דהרי עכ"פ אפי' וודאי דרוסה אם אין טפת הארס ניכר כ' רש"י לקמן בהדי' די"ל בדיקה ותו מה בעי רש"י בזה שכ' ולא שניקב מה ענין זה לכאן ועוד הרי רש"י ס"ל דגם נקב אין לו בדיקה מבחוץ ולזה נ' דד' רש"י כתי' א' שברא"ש דהא דסמכו אבדיקת פנימי היינו דבס' דרוסה הקילו ולזה נקט רש"י ס' דרוסה כגון ארי וכו' ואמנם לכאורה אם הייתי אומר שהארס נוקב ויורד למה לא יהא גם לחיצון בדיקה הרי חזי' היכא שניקב בפנים נבדוק כנגדו ואף דלרש"י אפי' מקום ידוע אין לו בדיקה בחוץ היינו בקוץ ומטעם שכ' רי"ו הובא בב"י ל"ג משום דלמא עייל ונפיק בעור החיצון ממקום אחר וניקב זה שלא כנגד זה טריפה ואמנם בארס הרי לא שייך זה ואמאי אין לו בדיקה מבחוץ ולא סמכי' רק בס' דרוסה וע"ז כ' רש"י דארס אינו נוקב כ"א מחלחל ויורד וכמ"ש הכ"מ פ"י מה' טריפות עיי"ש.
ובד' הכ"מ הנ"ל דדרוסה אינו ענין לנקובה כלל כ"א שארס ממית מיושב קו' הראש יוסף על הר"ן שתי' דסי' קשי' הם אצל דרוסה ואינו יורד מעור החיצון לפנימי והק' ותיפק ליה דעור החיצון הו"ל כניטל ע"ש ולד', הכ"מ א"ש דארס אינו עושה פעולה אחרת כ"א שהוא ממית והיינו אם נוגע למקום שתולה שם החיות ואין עור החיצון בכלל אבל ניטל או לקוי מאן דכר שמי' דא"כ הדרא קו' הכ"מ לדוכתא דהו"ל בכלל נקובה.
ע' בראש יוסף מה שהביא בשם יש"ש דכל דרוסה הוה ס"ס וא"כ א"צ לפ' דמ"ש הרמב"ם דבדרוסה החמירו בספיקו כד' הטו"ז דקאי אארי שתק וכו' כ"ח ד' הרמב"ם כיש"ש דכל דרוסה הוה ס"ס ומ"מ החמירו.
והא מר הוא דאמר וושט אין לו בדיקה אלא מבפני' ל' זה מורה כד' הרא"ש דרבה לא רצה לבודקו בפני' דהיינו לחדודי לאביי וע"ז הק' לי' שוב דאי להר"ן הו"ל להק' והא מר דאמר וושט אין לו בדיקה מבחוץ.
וע' נב"י מה"ת מ"ש לסמוך על ד' ב"י בע"כ טפת ארס אינה עוברת מדלא אמרי' אוכלין ומשקין שטפוה ויש להוסיף על דבריו דע"כ מה שנבלע בצד החיצון אינו עובר וא"כ ממילא מהי"ת נימא דעובר ע"י הדחה.
וע', ח"ס בתשו' להגאון מהר"ם א"ש מ"ש ליישב ד' הטור שהביא ד' העיטור ודפח"ח וש"י. אבל מ"ש בסו"ד דגם תוס' מודים בס' דרוסה ובוודאי דרוסה הוא שנחלקו על רש"י מבואר בד' התוס' בשמעתין להיפך דגם בס"ד נחלקו על רש"י וצ"ע. גם אינו מוכרח דתוס' מפ' כהרא"ש דמיירי בבר אווזא דחתול הי' רודף אחרי' דע"ז ק' קו' הרשב"א הרי אתא כי ממסמס מ' דלא חזי' לי' מקמי הכי כלל אמנם הרשב"א יישב בענין אחר שם פ' השוחט וא"צ לאוקמי בוודאי דרוסה לדברי' עיי"ש.
רש"י לעיל כ"ח ממסמס נקרע הצוואר ר"ל לשיטתו דמיירי בנקובה יל"פ ממסמס קועי' שנקרע.
נשחט' לקנה ע' ש"ך ופמ"ג דהכא אפי' בתרנגולת כדיעבד דייני' לה ולא בעי' ב' סי' ונ' הטעם משום דכל מכה בקל יוכל לבא לידי סכנה ובס' פסידא כדיעבד דמי.
כ' הראש יוסף דלשיטת תוס' ע"כ גם רבא לחדודי דברי' הוא דאלת"ה היכי הוה מפ' להא דרבה דע"כ בדרוסה דוקא קאמר לתוס' ונ' דבלא"ה ע"כ רק לחדודי עבד דהרי בההיא ס' דרוסה דעבד רבה לחדודי דאביי לקמן ע"כ ג"כ הכי הוה דשחטו לקנה ברישא וכי רבא לא ידע מזה א"וו לחדודי דברי' הוא דעביד ודע דמדשתיק הש"ס לקמן ולא מפ' דצוה רבה לשחוט לקנה ברישא כדהכא ג"כ מ' כרש"י דבדרוסה אפי' לאחר שחיטה שייך בדיקה:
תוס' ודוחק לומר דמיירי ע"י חולי יל"ד הרי גם לד' תוס' בניקב החיצון ולא הפנימי מיירי ע"י חולי דקוץ מבחוץ בלא"ה טריפה ומסתייע מזה לפי' הש"ך דבקק נתחב לפנינו אפי' ניקב החיצון לבד יש בדיקה ואולי שרמז הש"ך שם ל"ג לזה עיי"ש:
ודע דבמ"ש הרשב"א דרש"י לא מחלק בין מקום ידוע מדכ' לקמן גבי מ"ש מס' דרוסה דקוץ מבחוץ אין לו בדיקה גם תי' הר"ן דרש"י לא כ"כ כ"א הכא שהצוואר מלוכלך בדם נסתלק ואמנ' לא הוצרך הרשב"א להביא ד' רש"י לקמן כ"א ממ"ש כאן ד"ה אין לו בדיקה מבואר ג"כ הכי. ואדרבא עדיפא מלקמן דלקמן גבי קוץ י"ל דד' רש"י כרי"ו דבקוץ ל"ש מקום ידוע דדלמא ממקום אחר עייל.
ועוי"ל דה"ק וכי תימא וכו' י"ל אכתי דלמא קודם שהקדישו נפסק קרע הצוואר ולאחר שיתרפא הקדישו ונ' דבאמת לא יוכל לבדוק כל הוושט דהרי אינו יכול לפרקו מהקנה אלא לענין אכילה סגי בהכי דשוב לא ישחוט ג"כ יותר ממה שבדק משא"כ בפסח וקדשי' בשלמא אי הי' יכול לבדוק כל הוושט והי' להוושט חזקה מבוררת שוב לא חיישי' למיעוט דלמא בנתים נטרף משא"כ השתא דאין יכול לבדוק כל הוושט ואין לו חזקה א"כ שפיר איכא למיחש דלמא בנתים נטרף וארובא הוא דבעי' לסמוך וא"כ שוב קשה לר"מ ומסתפקנא אם לא שמעתי קו' זו בימי נערותי בביהמ"ד של אדמו"ר הגאון ח"ס זצוק"ל (נזכרתי כי בשם הרב מוה' זעלינג אב"ד דוועטש נאמרה).
אמנם אי ק' לי הא ק' לי מאחר שהטור פסק כהרא"ש דניקב מבחוץ ולכה"פ במקום ידוע י"ל בדיקה לאיזו ענין הביא סי' כ"ג ד' הרמב"ם בשהיי' במיעוט קמא דקנה דבעוף ישחט למטה וכו' והרי הרמב"ם בשיטת רש"י כ"כ דס"ל בנקב מבחוץ אין לו בדיקה וכמ"ש הכ"מ שם וכ"כ ב"י סי' כ"ג דלהחולקי' גם בבהמה יש בדיקה וצ"ל ד' הטור דהכא שהדם שותת בשעת שחיטה וודאי לא שייך למבדק מבחוץ ואין זה דומה לממסמס קועי' דמא ומ"מ תימא על האחרוני' שלא נתעוררו ע"ז וצ"ע
ישב לו קוץ ע' תו"ח שמפ' דישב היינו שנתחב לרחבו ומפ' כן ד' הרמב"ם וכ"נ פי' ד' הכ"מ שהביא הש"ך סי' ל"ג ולהכי בשו"ע שדייק לומר נמצא ולא תחוב כ' שפיר בין לארכו בין לרחבו משא"כ בכ"מ מפ' דלרחבו הרמב"ם ישב קרי לי' ור"ל אם נתחב לרחבו ונתחב לארכו היינו נמצא ומ"מ ק' דהרי הרמב"ם כ' הי' קוץ עומד בוושט ול' עומד אדרבא מ' דלח נטעי דבעי' לרחבו דווקא ומה גם בד' רש"י שכ' להדי' נתחב באכילתו מ' וודאי דע"י דרך אכילה נתחב והתם וודאי לא הוה לרחבו.
רש"י הבריא נתרפא הק' התו"ח עיקר חסר הו"ל למימר ניקב והבריא ונ' דרש"י ק' לי' אי הבריא פי' ניקב לחוץ הו"ל למימר ניקב ואנא ידענא שהוא לחוץ ומה גם דלרש"י הבריא אין פי' רק ניקב א"וו דנקט לישנא דמ' תרתי ל' ניקב ול' נתרפא. ונ' דקו' זו ק' לי' להרי"ף למה נקט הבריא ולא נקט ניקב וגם כי ל' וברא אותם אין פי' ניקב כ"א ל' חיתוך כמו ובראת לך ביהושע בבני אפרי' אשר ע"כ פי' הרי"ף כי הוא מל' ברא וא"כ כולל שני' שיצא לחוץ:
והנה קו' הרשב"א על ניקב ונתרפא ממחט שנמצא בריאה מיושבת שפיר בד' הג"א במ"ש ליישב קו' הרמב"ן מביה"כ דבוושט ע"י שגמדא ופשטא י"ל דמחט חזרה לאחור' ע"ש א"כ ה"נ ל"ש. והנה הנב"י מה"ק הסביר מדוע בחולי ל"ש הבריא ויש להוסיף על דבריו דדרך חולי להתרפא מעליונו לתחתונ' כי האויר מרפא ומדלא נתרפא למעלה גם למטה לא נתרפא משא"כ בקוץ דלא הי' יכול להתרפאות למעלה משום הקוץ וכ'. רש"י ואין קו"ד ותוס' נחלקו עליו ופלוגתיי' דד' רש"י דטעמ' דעולא דמאן יימר דנתחב כלל מחיים משא"כ כשיש קו"ד ע"כ נתחב מחיים ולד' תוס' טעמא דעולא דמאי דלא חזי' קמן לא מחזיקי' ריעותא וכיון דלא ניקב החיצון לא חיישי' וא"כ ל"ש יש קו"ד או לא.
והנה בשיטת רש"י דבקו"ד גם עולא מודה מסתייעי' ד' הכ"מ פ"ג מה' שחיטה שכ' דמ"ש הרמב"ם דאם נמצא מבפני' קו"ד נבילה קאי אקוץ דבלא קו"ד הוה ס' ובקו"ד וודאי ובפמ"ג ל"ג פי' על נכון דברי' ואכתי מנ"ל להרמב"ם הא אמנם מדפשיט' לי' מתוך הסוגיי' וכמו שהוכיחו הרשב"א והר"ן דבקו"ד ע"כ עולא מודה ואמאי הרי עולא לא חייש לס' א"וו כה"ג מקרי וודאי ומטעם שכ' הפמ"ג הואיל ויצאה מחזקתה מחיים ור"ל משום דהוה כס' בשחיטה דקיי"ל נבילה.
גמ' ולעולא מ"ש מס' דרוסה יל"ד לאיזו ענין קאמר הש"ס ולעולא ונ' דלכאו' גם לדידן ק' מביה"כ דג"כ לא חיישי' ומ"ש מס"ד דחיישי' וצ"ל כמ"ש תוס' דשאני דרוסה דשכיח טפי לאי' אמנם לעולא דגם בוושט דשכיח כמו כן אינו חושש לדידי' הוא דק' מ"ש מס"ד אמנם לד' הרמב"ם ניחא טפי דלכאור' למ"ש הרמב"ם דבדרוסה החמירו משום דכ' בהדי' א"כ מאי מק' הש"ס וצ"ל דלעומת זה בוושט שייך חזקת אינו זבוח וא"כ בשלמא לדידן מביה"כ לא ק' מ"ש מס"ד משום דבדרוסה החמירו משום דכ' בהדי' משא"כ לעולא דגם בוושט לא חייש אף דאיכא חזקת אי' ק':
רש"י, ד"ה מ"ש מס"ד כ"כ לאפוקי מפי' הרא"ש דמפ' דקו' הש"ס הי' אמאי לא מצריך עולא בדיקה אפי' לכתחלה וזה לא מ' לי' לרש"י דמהי"ת נימא דס"ל לעולא דאפי' לברורי היכא דאיכא ל"צ א"וו מדיעבד ק' לי' וש"מ דנקב מבחוץ אין לו בדיקה.
אלא דק' דלמא אדרבא בשלמא בס"ד דאיכא לברורי מבררי' משא"כ הכא מהי"ת נימא דאפי' דיעבד החמירו חכמי' וצ"ל דהרי גם בס"ד אם לא בדקו אפי' דיעבד אסור למאן דחייש לס"ד וכ"ת התם משום דעבר אתק"ח א"כ הו"ל לחלק בין שוגג למזיד וזה לא מצינו אלא ש"מ דחכמי' תקנו אפי' דיעבד והכא מ"ש:
תוס' ד"ה מ"ש מס"ד לכאורה מ' דמשו"ה הציעו תוס' תחלה הפסק הל' משום דקו' קאי גם אוושט ואמנם מדלא הזכירו בקו' בשמעתין מוושט מידי ש"מ דמוושט ל"ק להו והא דהציעו הפסק דלא נימא מאחר דטעמא דס"ד משום דשכיחי א"כ קיי"ל שפיר כעולא וכמ"ש הראב"ן לזה הקדימו תוס' דכעולא וודאי לא קיי"ל ומה דלא ק' להו מוושט לכאורה דכיון דנקובת הוושט נבילה ל"ש למימר בזה מחזיקין מאי' לאי' דכל נבילה הוה אינה זבוח ואין זה דומה לשמעתין דיבמות.
ואמנם ביבמות שם הקשו בהדי' גם מוושט ולכאורה דעתם כד' רש"א כבכורות ר"פ הלוקח תניינא דפסוקת הגרגרת הוא דהוה נבילה ולא נקובת הוושט וכבר האריך בזה בפ"מג סי' ל"ג אמנם י"ל ג"כ דקו' תוס' ביבמות הי' מנמצא קוץ בתורבץ הוושט דלכ"ע לא הוה כ"א טריפה וכן דחה הפמ"ג מ"ח ד' הפליתי ביישוב קו' הטו"ז עיי"ש.
והנה הראב"ן נחלק על הרי"ף ותוס' ופסק כעולא מכח קו' דמחט ולכאורה אם הראב"ן מפ' דעולא אפי' לכתחלה קאמר דא"צ בדיקה וודאי ק' מנ"ל לראב"ן להק' דלמא גם בביה"כ צריך לבדוק לכתחלה וכן אם מפ' הרא"בן הבריא יצא לחוץ אין בדיקה לוושט מבחוץ כפי' ב' של רש"י ג"כ ק' תינח וושט דחיצון משא"כ ביה"כ למה לא יהי' לו בדיקה מבחוץ וע"כ הרא"בן הוה מפ' הבריא ונתרפא ושפיר הק' בביה"כ למה לא נימא הבריא ונתרפא ובזה צע"ג דהרא"ש לא הביא כלל פי' זה של הבריא ונתרפא ובכל זאת מחמת קו' הראב"ן נחלק על הרי"ף והרי בשני הפי' שמביא הרא"ש אין כאן קו' כלל מביה"כ וצ"ע
והנה ביה"כ הק' על הש"ך דמה יענה לד' הרא"ש שהביא ג"כ ב' הדינ' של רמ"א ולכאורה מאי מק' לד' רש"י הוא שתי' כן הרא"ש אבל לי' לא ס"ל כמבואר בדבריו וצ"ל דכוונת הנה"כ דמ"מ מ' דגם לד' רש"י הסכים עם הרא"בן וצ"ע ודע דמ"ש בחת"ס ליישב קו' הש"ך כבר דחה הנוב"י מה"ק עיי"ש:
ודע דהש"ך הבין דתרעומת הרמ"א הי' משום שמקילין בקוץ תחוב ממש ולא דיבר רמ"א מהשחן הנמצא בוושט מאומה והטו"ז הבין דרק על השחין הוא שמתרעם רמ"א ובקוץ ממש לא עלה על דעת להקל נמצא דבקוץ לכ"ע אין להקל ובשחין לכאור' גם להש"ך יש להקל אלא שבנה"כ לא כ"כ ע"ש.
והנה בפמ"ג הביא בשם פני' מאירות שתמה על מה שנוהגין לקלוף הוושט להמחבר גם במקצת עור הפנימי טריפה כמבואר בש"ך ולטו"ז בעי' כל עור החיצון ניקב וא"כ קליפה זו למה עיי"ש ולי נ' דנ"מ אם עכ"פ לא ניקב כל עור הפנימי לגמרי הרי אם גם הנקב נעשה ע"י קוץ דעת הרי"ף והרשב"א והשאר פוסקי' חוץ מהרמב"ם ורש"י דכשר דמפ' הבריא יצא לחוץ וא"כ לא סמכי' אראיבן לחודי' כ"א על כל הפוסקי' דמכשירין בניקב מקצת עור הפנימי משא"כ אם כל בפנימי ניקב דאין כאן מכשירין כ"א הראב"ן והרא"ש והו"ל יחידאי ולא סמכי' עליי' ומ"מ בקוץ תחוב ממש לא סמכי' אהני פוסקי' ג"כ כ"א בשחין דווקא משום דהוה ס' חולי ס' קוץ וע' בזה:
והנה ד' הפמ"ג להטריף אם הוא מלא שחין דהרי הו"ל לקותא בכולו דהו"ל ניטל לד' הרא"ש וצ"ע דכיון דעכ"פ חזי' דכל השחין סר ע"י גרידה והוושט חוזר למראה בריא למה יקרא זה לקותא כלל גם המראה אם חוזר ע"י גרידה מהי"ת למטרף ולא ראיתי מימי מורי הוראה חוששין לזה וצ"ע.
וע' בצ"צ מ"ש דבראשי' לא תקנו לבדוק משום דבלא"ה קודם הבישול ייראו הנשים וישאלו ולכאורה אדרב' בריאה כ' הרשב"א טעם א' משום דודאי יראו אח"כ הטריפות ובנתים יארע תקלה ע"י תערובות וא"כ ה"נ וצ"ל בריאה דבבית המטבחיי' הוה י"ל שיהא תקלת רבי' ולכך חיישו רבנן משא"כ הכא דלתקלת יחיד לא חששו דכל אשה תחוש לעצמה.
ודע דמה שהתיר בחת"ס בפשיטות שריי' הוושטי' היינו דווקא לאחר שראו שאין בו נקב דאם יש חשש נקב מבואר מדבריו דחיישי' למטרשי לי' כמו בריאה ע"ש.
גמ' ומ"ש מב' חתיכות נ' דלרב דלא חייש לס"ד לא ק' לי' דצריך להבין אדרבא נדמיי' לחתיכה א' ס' חלב דלא מייתי אשם תלוי וצ"ל דד' המק' דוושט דמי לאיתחזק אי' דהו"ל כס' בשחיטה וא"כ דווקא לעולא הוא דמק' דאמר למלתי' בוושט משא"כ לרב בס"ד שפיר דמי לחתיכה א'.
ומ"ש משוחט בסכין וכו' מדמק' הש"ס מר"ה אעולא יש קצת ראי' לד' ראב"ן דקיי"ל כעולא וקיי"ל כר"ה בלא שיבר עצמות וא"כ הוה ק' הל' אהלי:
ומ"ש מס"ט ברה"י נ' ד' המק' דס"ט ברה"ר הוא דהל' גמירי לה אבל ס"ט ברה"י הטעם משום ס' אי' לחומרא וכ"ת בחתי' א' מ"ט לא מביא אשם תלוי התם משום דלא אתיליד ריעות' וכה"ג בס"ט ברה"י ס' ביאה טהור וה"נ הרי אתיליד ריעותא ואמאי לא ניחוש ומשני התם בין ברה"י בין בר"ה הל' גמירי לה
רש"י, ד"ה נמצאת אתמר אבל ישב ע' רש"י מבואר מדברי' דהאי מ"ד וודאי הבריא היינו נתרפא ונ' דע"כ צ"ל כן דאי ס"ל הבריא ניקב החיצון וא"כ ניקב מקצת הפנימי כשר ואמאי קאמר נמצאת אתמר לימא לעולם ישב אתמר ובלא ניקב כל הפנימי דאז גם לדידי' כשר אלא ש"מ דס"ל הבריא היינו נתרפא ואפי' בניקב מקצת הפנימי טריפה וע"כ נמצאת אתמר והן הן ד' רש"י ומכאן למד רש"י לפ' רבריא נתרפא דמהי"ת נשוי פלוגתא בין האי מרבנן לרב כהנא בכוונת עולא בענין זה וא"ש שהרמב"ם פסק הבריא נתרפא דפשט ד' הש"ס מוכח הכי: