ליקוטי חבר בן חיים ה· רבי חזקי' פייבל פלויט
בע"ה בענין גניבת דעת פ' גי"ה
גניב. לי' לדעתי' פי' רש"י שהגוי מחזיק לו טובה בחנם נ' ד' רש"י דאי' גניבת דעת הו"ל סרכא דשאר גניבה דהרי הגוי שלם לו בעד טובה זו והנה הטו"ז יו"ד רנ"ד כ' דבשב ואל תעשה שרי גניבת דעת וק' לי א"כ אמאי אמר רב ספרא לקמן במעשה דמר זוטרא והא קמטעי' לי' הרי בשב וא"ת מותר ואפשר דהט"ז ג"כ לא קאמר כ"א בגניבת דעת עכו"ם ואמנם בעיקר קו' הטו"ז התם נ' דכיון דמשום כבוד הבריות התירו אפי' לגנוב דעת ישראל למה לא יתירו גניבת דעת עכו"ם משום עיכוב הגאולה ומכ"ש דהו"ל שב וא"ת ג"כ
טריפה במר דשחיטה יל"פ דהוה עיקור סימנין ולדידן השחיט' לאו שחיטה היא והיינו טריפה במר דשחיטה ע' רש"י
אנפקא חייא ע' רש"י וצ"ע א"כ למה קאמר חיי' מ' דעכ"פ לא עשה השליח כמו שצוה שמואל ולזה נ' דשמואל אמר בפני העכו"ם לשמעי' דלשקיי' אנפקא ובס"ד ס"ל דאנפקא חזק מ' וחזק קצת הוה אף דהוה מזוג וא"כ גניבת דעת היא דהוה א בל גניבה גמורה לא הוה משא"כ למסקנא אמרי' דחייא מ' וסביר וקיבל הגוי להעביר לשמואל בעד חמרא חייא וכיון דשמעי' יהיב לי' מזוגה הו"ל גניבה גמורה.
אל יסרהב אדם נ' דאצטריך לאשמעי' סעודה ואצטריך תקרובו' דס"ד בסעודה טעמא אחרינא איכא דהרי ארז"ל כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה וכיון שזה יודע בזה שאינו סועד ומסרהב עלי' שיסעוד מביאו לעבור ע"ד בעה"ב ואמנם בתקרובות אדרבא מביא התקרובת לביתו של מקבל ואי אשמעי' תקרובת ס"ד דה"מ במתנה מרובה הוא דשייך גניבת דעת אבל בסעודה לא להכי אצטריך תרוויי'.
ע' רש"י מבואר מדבריו דדווקא אם מתכוין לגנוב דעתו הוא דאסור לא זולת וצ"ע מנ"ל הא דלמא אפי' אינו מתכוין אסור דעכ"פ מביא עצמו לידי חשד שיחשדנו שרוצה לגנוב דעתו ונ' דרש"י דייק לה מדאמרי' שאני עולא דחביב עלי דר"י אלמא כיון דבלא"ה הי' נוהג בו כבוד זה אם דעכשיו הוה גניבת דעת מותר א"כ ה"נ ל"ש:
חביות המכורות לחנוני והמחבר והטור גרסו הפתוחות וע' סמ"ע רכ"ח ומ"מ לא ביאר כיון שהם פתוחות מאי גניבת דעת שייך ונ' דכשהחנוני רוצה לטעום מהחבי' אינו מסיר המגופ' כ"א עושה נקב קטן בצד החבית ונקב זה אינו ניכר והמגופה סתומ' ושפיר שייך גניבת דעת.
ואם מפני כבודו מותר הנה כאן לא פי' רש"י מאומה ולקמן גבי חבר עיר כ' רש"י דגדול כבוד הבריות נ' ד' רש"י דהכא משמכבד ליחיד זה יוכל להיות שיודע שעושה כן מפני כבודו ואין כאן גניבת דעת כלל משא"כ בחבר עיר אם גם האבל ידע שעשה כן מפני כבודו מ"מ החבר עיר נגנב דעתם כי כלם יסברו ששלח לאבל לגין מלא יין ובאמת הי' בו רק מים ומ"מ מותר מפני כבוד הבריות כ"א לא ישלח לו הרי הוא מבייש בפני חבר עיר.
והנה הכ"מ תמה על הרמב' שהשמיט הא דמפני כבודו מותר ונ' טעמו דר"מ שלא הזכיר מאומה מאי' גניבת דעת כ"א הביא גווני דאסירי הוצרך לפ' דמשום כבודו מותר משא"כ הרמב"ם שביאר דאי' גניבת דעת הוא משום א' בפה וא' בלב וא"כ היכא דעושה משום כבודו ל"ש זה לא הוצרך לבאר.
לא יתן פרוסה לתינוק של בעה"ב לכאורה מ' משום שהבעה"ב יקפיד אבל הפוסקי' פי' דהאורח סבור שיש לב"ה מזון אחר לתתו לו ובאמת לא יהי' לו ויתבייש הבעה"ב והוה דומיא דנ"ל.
סיומא לשיעורי הקיץ טרם צאתי למרחץ פאראד י"ט תמוז תרכ"ז
לסיים שיעורי הזמן במילי דאגדתא נ' דלמה הוצרך ר"מ להאריך כ"כ הו"ל לומר בקיצור אסור לגנוב ד' הבריות ולזה נ' דר"מ רמז לנו בדבריו עוד דברי' אחרים מוסרי' וכל ד' ר"מ עניני' רומזי' הענין בין רב לתלמיד והענין כבר מלתינו אמורה במקום אחר ע"ד רבא במס' תעני' דאמר כ' יערוף כמטר וכ' חז"ל כטל הא כיצד אם תלמיד הגון הוא כטל ואם לאו ערפהו כמטר ע' רש"י שם ולדעתי דוודאי הל' כראב"ע דגם תלמיד שאינו הגון יכנס לביהמ"ד אבל החילוק התלמיד הגון ישתדל הרב עמו אף שאינו רואה כמה פעמים בו חשקת לימוד משא"כ התלמיד שאינו הגון אם מבקש ללמוד ילמוד עמו אבל לא ישתדל אחרי' וז"ש רבא כי הנה אז"ל התם מטר היא פעמי' מתבקש פעמי' אינו מתבקש משא"כ טל הוא מתבקש לעולם והיינו דאמר תלמיד הגון יהא לך כטל כי בכל עת תלמוד עמו משא"כ תלמיד שאינו הגון יהא לך דווקא כמטר אם מתבקש למוד עמו והיינו דאמר ר"מ כי התורה נקראת לחם ע"ד לכו לחמו בלחמי ולחם וסעודה חדא היא כמ"ש רש"י פ' וירא וז"ש אם אין הרב רואה בתלמיד חשקת התורה לא יפצר בו שילמוד אצלו והיינו לא יסרהב אדם חבירו שיסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד וכן הענין כמו כן להיפך אז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו הכוונה כי הרב צריך שיראה עצמו מחויב ללמד לתלמידי' כשם שהוא מחויב בשאר דברי' ואז מייגע עצמו עמהם והנה ל' מלאך הוא שליח כמו במלאכות ה' דחגי והיינו אם הרב דומה כלומר בעיני עצמו למלאך ה' כלומר שמחשב עצמו שליח ה' בענין זה שלומד עם תלמידי' ובוודאי יעשה שליחותו שלא יענש יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו כי אם לאו אז הלימוד עם התלמידי' עליו למשא והיינו דאמר ר"מ אם אין הרב רוצה ללמוד עם התלמיד לא ירבה לו התלמיד בתקרובת כדי שילמוד עמו ויודע בו שאינו מקבל מחמת שאינו רוצה להטריח בענין זה והנה עיקר תועלת הלימוד אם הרב מייגע עצמו בפני התלמידי' למען יראו וישמעו כי תוה"ק עמוקה ורחבה ובכל זאת יגעת מצאת תאמין אמנם אם הרב יש לו חי' ישני' וכשמגיע לאותן עניני' מציע לפני תלמידי' אותן חי' בלא שום יגיעה התלמידי' יסברו כי מי שלא חננו ה' לחדש בתוה"ק לא יועיל לו אפי' יגיעה ואשר יש לו דעה והשכל א"צ ידיעה מיהא הפסדו מרובה משבחו ולזה אמר ר"מ ולא ימכור הרב לתלמידי' חביות פתוחות כלומר חי' תורה המשולים ליין אם כבר מכרן בשוק כלומר חי' שכבר מפ' בעולם אם לא שהודיעם כי אי' אלו לא חידש עכשיו כ"א זה ימי' ואם יבקש לחדש ייגע עצמו בפני' ואמנם על כל זאת העיקר העמדת התורה הוא כמ"ש רז"ל במס' אבות כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת ר"ל אם משתדל הרב יותר להביא בלב התלמיד מע"ט מחכמה אז גם התלמיד ירבה בחכמה יותר ויהי' תלמיד הגון וישפיע מתורת רבו לתלמידי' אחרי' והיינו דחכמתו מתקיימת לעולמי עד מתלמיד לתלמיד ואמנם אם הרב חכמתו מרובה ממעשיו והתלמיד לא יהי' בו מעשי' מתוקני' אזי גם החכמה לא יעמוד והיינו אין חכמתו מתקיימת כי התלמיד ישליך גם התורה אחרי גיוו והנה מע"ט מכוני' בשם שמן כפי' רש"י קהלת ע"פ ושמן על ראשך אל יחסר והיינו דאמר ר"ע ואל יאמר לסוך שמן מפך ריקן כלומר אם הרב ריקן למע"ט לא יוכל לומר לתלמיד מע"ט ממני ואמנם אם גם המע"ט העיקר וארז"ל גדול שימושה של תורה יותר מלמודה בכל זאת לא די בשימוש לבד כ"א גם צריך האמירה והשינון בפה כי מי שלא למד ד"ת בשינון אין יכול להשפיעם לאחרים וז"ש שהע"ה אם גם ארחות צדיקים תשמור בכל זאת הט אזנך ושמע דברי חכמים כי נעים כי תשמרם בבטנך כי עי"ז יכונו יחדיו על שפתי' והיינו דאמרה ברורי' במס' עירובין להאי תלמידא דגריס בלחש פתח פומך כי חיים הם למוצאי' כ' למוציאי' בפה ר"ל בזה כי ע"י התורה יחי' הרב בתלמידי' ובתלמידי' תלמידי' כדרך שרבותינו הראשוני' עדן יחי' בנו ע"י שדברים שנוני' בפינו והיינו דאמרה לי' כי חיים הם התורה מקיימת עוסקים בחיים גם בעוה"ב אמנם זה דווקא ע"י מוציאי' בפה כי אלו ראוין להשפיע תורת רבם לאחרי' ויה"ר שיתקיים בנו כי חיים הם למוצאי' ולכל בשרו מרפא אא"ס.
בע"ה סוגי דמכריזין פ' גי"ה לתחלת ימות החורף תרכ"ד
שולח אדם ירך לעכו"ם הק' הרשב"א אמאי נקט לעכו"ם ולא נקט לחבירו כדנקט בבריי' לקמן והנה הרמב"ם יישב זה כמ"ש הר"ן בשמו דבא לאשמועי' דגי"ה מותר בהנאה וע' ברא"ש שיישב ד' הרמב"ם דפסק כחזקי' והכ"מ העיר דהרמב"ם באותו ענין שם הביא ד' ר' אבהו ואנחנו בסוגי' דחזקי' ור' אבהו בארנו דאין ד' הרמב"ם כר' אבהו ומסקנת הכ"מ כד' ה"ה בשם הרמב"ן דלמסקנא אפי' אין בגידין בנו"ט מ"מ י"ל גי"ה מותר בהנאה ולדעתי יש להביא ראי' לד' הרמב"ן דאי כד' הרא"ש דגם למסקנא הא בהא תלי' וק' אמאי לא קאמר הש"ס כי מק' חזקי' ור' אבהו במ"פ דפליגי להל' דקיי"ל אין בגידין בנו"ט לחזקי' אעפי"כ גי"ה מותר בהנאה ולר' אבהו אסור בהנאה ול"ל להש"ס למימר נ"מ למשיחא לענין חולין בעזרה א"וו כהרמב"ן דאין זה מסקנא וכ"ת גם לד' תוס' לקמן יק' זה לא היא דתוס' לטעמיי' שכ' פ' כל שעה שם דלמ"ד אין בגידין בנו"ט גם חזקי' מודה וא"כ לא הו"מ הש"ס למימר דבהא פליגו אבל הרא"ש ע"כ לא סבר כן דא"כ גם לחזקי' אליבא דידן גי"ה אסור בהנאה וכ"ת אכתי אמאי הרי ל"ש למימר היא וגידה הותרו ונ' דהתורה סתמא אמרה או מכר לנכרי ואפי' ירך שלימה עם גי"ה בתוכה וא"כ נהנה מגידה א"וו היא וגידה הותרו אלא שיש לדין ולומר דיש לחלק וודאי אם מפ' לגוי שמוכר לו נבילה וממילא לא חשיבה בעיני' אפי' ירך שלימה משא"כ אי מצי לזבוני לגוי סתמא שפיר כתבי' לעיל דמאו מכר מוכח דהוא וגידה הותרו והנה רש"י בסוגיין סותר עצמו דבברי' דתני' ולא ימכור לו נבילות מפ' רש"י אפי' סתמא ולקמן גבי אינהו מטעי נפשיי' כ' רש"י דהא דתני' ולא ימכור לו נבילות היינו במפ' וצ"ל דכאן בסו"ד פי' רש"י דאפי' בסתמא אסור דלא עדיף מאינהו מטעי נפשיי' ואמנם מסקנא דמטעו נפשיי' אסור דווקא מפ' אסור ומעתה הס"ד בפסחי' הוה ס"ל כס"ד דשמעתין דאפי' סתמא אסור וקרא דאו מכר לנכרי מיירי במפ' לו שהיא נבילה ולא שייך בנבילה חשובות כלל ואין לדייק כלל דהיא וגידה הותרו ולמסקנא קים לן כמסקנא דשמעתין דמפ' דווקא אסור הא סתמא מותר וקרא מיירי אפי' בסתמא וא"כ שפיר דייקי' היא וגידה הותרו.
ומ"מ ק' לשיטת הרמב' למפני שמקומו ניכר דמ' דעיקר רבותא דמתני' רק משום דלא חיישי' שיאכלנה ישראל אמנם י"ל דאדרבא תנא דמתני' בעלמא סבור גי"ה אסור בהנאה אמנם מ' לי' דווקא בירך נבילה שלוקח הגוי לעצמו ושלימה ראוי' להתכבד יותר א"כ שפיר מהנה לי' לגוי משא"כ בירך כשיר' דהגוי קונה אותה למוכרה לישראל ג"כ והישראל חפץ יותר בירך מנוקרת מבירך שלימה וא"כ לא מהנה לי' מידי דמה שהשביח מצד אחד הפסיד מצד אחר וה"פ דמתני' שולח אדם ירך שלימה לעכו"ם שגי"ה בתוכה מפני שמקומו ניכר ואין ישראל שמותר לקנותו חפץ בה ומשו"ה היא דמותר הא דנבילה אסור ויש קצת לכוין כוונותינו בד' רש"י במתני' עיין ותמצא.
והנה הרשב"א הק' תי' דאשמעי' דאפי' לפני דלפני אסור ונתקש' מסוגי' דע"א דאמרי' אלפני דלפני לא מפקדי' ואמנם הרא"ש בע"א שם תי' דהא דלפני דלפני לא מפקדי' דווקא כי התם שגוי א' יכשיל גוי חבירו אבל היכי שיש לחוש שהגוי יכשיל לישראל כגון הכא ובגד שאבד בו כלאי' אפי' אלפני דלפני מפקדי' עי"ש.
והנה התו"ח כ' בד' הרשב"א אלו דתנא נקט עכו"ם משום דיוק' דבחתיכה אפי' לעכו"ם אסור משום לפני דלפני א"כ שפיר ת"כ מוכח דחתוכ' לא מאנו לא הבנתי דאדרבא אי מתני' אפי' בחתוכה שפיר טפי נקט לעכו"ם למימר דאפי חתוכה שרי דהוה לפני דלפני:
והנה יל"ד בד' רש"י דבמתני' מפ' דמוכח מל' מקומו ניכר דמיירי בשלימה דווקא ובגמ' מפ' רש"י ירך שלימה מ' ונ' ליישב דהר"ן הק' למאי דלא ידע הש"ס דחתוכה דעכו"ם מידע ידיע מאי פריך שלימה נמי לא דלמא חתוך ומזבין לי' אפכא הו"ל למפרך אפי' חתוכה נמי דהרי מתיירא מישראל שהגוי חתכה ונ' בנדקדק אפכא הו"ל לש"ס למימר חתוכ' דישראל מידע ידיע ונ' דהנ"מ דאי חתוכ' דישראל מידע ידיע א"כ י"ל דמ"מ מיעוט פעמי' ימצא שידמה חתוכ' דעכו"ם לחתוכ' דישראל ומעתה למזבן מצי' שפיר דסמכי' ארובא כמ"ש הראשוני' ואמנם ישראל לא שרי למזבין לעכו"ם כדרך שאמרו בנבילות ע' בר"ן ורשב"א וזה הי' ד' המק' ושפיר פריך שלימה נמי לא ואמנם הש"ס משני חתוכ' דעכו"ם מידע ידיע ואפי' מיעוט ליכא ונמצא דלד' המק' ותי' קמא א"צ לפ' מקומו ניכר מפני שהיא שלימה כ"א מקומו של ניקר ישראל ניכר ודמק' הש"ס שלימה היינו דירך שלימה מ' ורש"י דמתני' לתי' בתרא אזלא דלא נחתי' להא דחתוכ' מידע ידיע וא"כ מקומו ניכר ע"כ דאנן משום דבשלימה מיירי:
רש"י ד"ה אין מכריזין שכל הטבחי' ישראלי' יל"ד לאיזו ענין נקט רש"י שכל הטבחי' והי' נ' דק' לי' לרש"י למה לא אמר הש"ס עלה דמתני' תנינא להא דאמר ר' דמקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד עכו"ם מותר דהרי ממתני' שמעי' כן לזה כ' דמתני מצי' למימר דמיירי שכל הטבחי' ישראלי' ועיקר רבותא דר' דאפי' ברוב טבחי' ישראלי' בשר הנמצא ביד עכו"ם מותר.
ומ"מ אינו מדוקדק למה לא כ' רש"י כן מקמי דקאמר האי אילימא ולזה נ' דהר"ן ביאר טעמא דמקום שאין מכריזין עיי"ש ורש"י לא ניחא לי' בד' הר"ן ולזה ביאר הענין ע"ד אחר דהיינו במקום שמכריזין היינו במקום שמקולין נכרי' ורק הטבחי' ישראל וא"כ כשיש טריפה במקולין ע"כ מכריזין שלא יקנה ישראל בשר במקולין אמנם מקום שאין מכריזין היינו מקום שהטבחי' בעצמן מוכרי' הבשר ואין שם מקולין נכרי' וא"כ למאי יכריז אמנם נ"מ לענין בשר ביד עכו"ם דבמקום שמכריזין אם לא הכריזו אפי' מיד עכו"ם מותר ליקח דתלי' מסתמא לקח מן המקולין משא"כ במקום שאין מכריזין אסור ליקח מיד עכו"ם דא"נ ממקולי' לקח דלמא טריפה הוה ושנתקן שיכריזו כדי שיהא מותר ליקי מיד גוי למה לן לתקוני כהא מלתא:
ויל"ד דהו"ל להש"ס למימר אי במקום שאין פשיטא כלומר כולא מתני' יתירא הוא דכיון דאין לוקחין בשר מן הגוי כלל למה לא יהא מותר לשלוח ירך לגוי ולמ"ש הר"ן בשם הרמב' דרבותא דמתני' דגי"ה מותר בהנאה א"ש דמשום הא אצטריך וכ"ת אכתי סיפא דמקומו ניכר ל"ל לדיוקא אתי' דחתוכ' לא ואהא מק' הש"ס באמת חתוכ' למה לא אמנם לשאר מפ' ק':
ונ' דהנה תוס' הקשו למה באמת לא יקנה חתוכ' על סמך שהיא כשירה מאחר שהיא מנוקרת ותי' ע"ש ואמנם י"ל דאי אמרת חתיכה מותר ליקח מן הגוי שוב ע"כ תאסור אפי' במקום שאין מכריזין אם יארע טריפות לאחר חיתוך למכור לעכו"ם וכיון דעיקר תקנת אין מכריזין כדי שיוכלו למכור ע"כ אפי' חתיכ' אסור למזבן ואמנם היינו דאשמעי' תנא דחתיכ' אף דאסור למזבן מ"מ לא ישלח לעכו"ם ולא ק' פשיטא אא"כ ק' טעמא מאי לא ישלח כיון דאסור למזבן מני':
והנה כבר הזכרנו לעיל קו' הראשוני' למאי דלא ידעי' דחתוכ' דעכו"ם מידע ידיע גם במקום שמכריזין הו"ל להש"ס להק' חתוכ' נמי לישדר דהרי לא אתי למזבן מני' ונ' דלמ"ש דמקום שמכריזין היינו שיש טבחי ישראל ומקולין נכרי' ומכריזין שלא יקח ישראל טריפות וא"כ כשם שהטבח צריך להכריז שיש טריפות כדי שלא יכשל ישראל ה"נ צריך לנקר הבשר מחלב וגידין שלא יכשל בו ישראל דאטי כל א' מישראל יודע לנקר ואם אתה מתיר ביום שלא הכריזו ליקח בשר מיד עכו"ם מטעם דמסתמא ממקולין הביאו ה"נ אתה יוכל לסמוך על חתוכ' שהובאה ממקולין שהוא מנוקר דאין הטבח רשאי למוסרו למקולין בלא ניקור אא"כ שלימה נמי נגזור דלמא חתיך לי' וכו':
ויל"ד דבס"ד מקדים אין מכריזין ובשינוי' מקדים מכריזין ונ' דבס"ד וודאי מסתבר טפי לאוקמי באין מכריזין מלאוקמא במכריזין דבאין מכריזין לא יק' כ"א דיוקא בעלמא משא"כ במכריזין יק' גופא דמתני' אמנם בתי' אדרבא מסתברא טפי לאוקמי במכריזין ומטעם דחתוכ' דעכו"ם מידע ידיע וזה דלכאור' ק' אכתי לפמ"ש הרשב"א דעיקר רבותא דמתני' משום דיוקא דחתוכ' לא דס"ד בעכו"ם אפי'. חתוכ' נמי דהוה לפני דלפני א"כ לינקוט תנא האי דיוקא בהדי' אמנם לתי' קמא א"ש דאשמעי' תנא דלא גזרי' בשלימה דמחתך לה משא"כ באינך תי' וודאי ק' כי האי שכ'
ועד"ז יש ליישב ד' רש"י בשם רבו שסמך על האי תי' קמא כמבואר בד' רש"י ודלמא תי' בתרא עיקר והיאך סמך לקולא על חד תי' וא' מן התלמידי' השיב משום דקאמר הש"ס איבע"א ואיבע"א מ' דשני התי' אמת וכלומר דמתני' בכ"ג מיירי אמנם למ"ש א"ש דלתי' קמא דייקא מתני' טפי טובא מלשאר התי' דק' אליביי' ניתני תנא דיוקא אמנם הרי"ף שהשמיט האי תי' לגמרי נ' דעתו דאזיל לחומרא כתי' בתרא ודק' לן ניתני תנא דיוקא י"ל ד' הרי"ף כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן דמתני' אתא לאשמעי' דגי"ה מותר בהנאה וא"ש לכל התי'.
ד"א י"ל דהא דהשמיט הרי"ף האי תי' היינו משום דלדידן בכל מקום הו"ל כמקום שאין מכריזין וכמ"ש הרמב"ם דבה"ז אין לוקחי' בשר מיד גוי וא"כ לא נ"מ כלל בתי' קמא אלא דמ"מ לכאורה הו"ל להביא האי תי' דנ"מ לד' רש"י בשם רבו ונ' דהא תליא דוודאי לפי מה שהביא הר"ן ד' רש"י אלו דהיינו דאפי' לכתחלה מותר לשלוח וודאי ק' דהו"ל להרי"ף להביא אמנם לפי ד' שאר הפוסקי' וכמ' מד' רש"י דדיעבד דווקא יש לסמוך ל"ק כ"כ על הרי"ף דאי לא נקט:
ואמנם במ"פ הר"ן עם שאר מפ' י"ל דהנה הרשב"א כ' דלכאור' נחוש דלמא למד הגוי חתוכ' דישראל וכ' דהא לא שכיחא ומ"מ י"ל מיעוט מיהא הוה וא"כ לכתחלה עכ"פ אסור דהוה כעושה ס' בידי' ואמנם ד' הר"ן דהרי כ' הרשב"א שם דאם באת לחוש אף בב' אותיות דהוה לדידן חותם בתוך חותם נחוש דלמא למד אע"כ לא שכיחא וא"כ כי היכי דהתם סמכי' לכתחלה ה"ל בחתוכ' סמכי' לכתחלה.
וסיים רש"י אבל אבר אחר שחיתוך ישראל וכו' כוונתו לד' הג"א דל"ד בירך אמרי' הכי כ"א ה"ה בכל חתוכה שצריכ' ניקור כגון החזה והשוק וכיו"ב וז"ש רש"י דהא דבעי' חותם היינו דווקא בחתוכה שאינה צריכה ניקור כלל וחיתוך עכו"ם וישראל שוין בו:
תוס' ד"ה חתוכ' יל"ד אמאי ק' להו לד' רש"י לקשי' להו על הש"ס גופא והי' נ' דעיקר קו' תוס' על ד' רש"י בשם רבו אלא דאין תחלת ד' התוס' מורין כן אשר ע"כ נ' ד' תוס' דבלא ד' רש"י היינו מפ' דהא דקאמר הש"ס חתוכ' דעכו"ם ר"ל גוי דמתני' דמיירי גוי בביתו שאינו מוכר בשר ור"ל דהטבח האומן למכור בשר מחתך על דרך אחר וההדיוט בביתו ע"ד אחר ולא הי' ק' מידי קו' תוס' דאין החיתוך ראי' רק על האומן אבל לא שהוא בשר כשר במקום שאין מכריזין ע"כ לא הקשו תוס' כ"א אד' רש"י:
והנה כ' דהרי"ף השמיט תי' קמא משום דתי' בתרא לחומרא אלא שהראשונים השיגו ע"ז דכיון דלתי' קמא אין מחלוקת בין מתני' לבריי' דלקמן ולתי' בתרא ע"כ מתני' ובריי' פליגי ואפושי פלוגתא לא מפשי' מסתברא למפסק כתי' קמא ונ' ד' הרי"ף דגם לתי' קמא פליגי מתני' ובריי' דאס"ד דברייתא סבר' ג"כ חתוכ' דעכו"ם מידע ידיע א"כ אדמפליג בין ישראל לעכו"ם לפלוג בעכו"ם גופא בין מקום שמכריזין למקום שאין מכריזין ולימא במקום שמכריזין חתוכ' לא לישדר לי' ובמקום שאין מכריזין אפי' חתוכ' נמי אלא ש"מ דתנא דבריי' לית לי' חתוכ' דעכו"ם מידע ידיע:
אלא שהרשב"א הק' דהאי תי' דגזירה שמא יתננה לו בפני ישראל אין לו הבנה ומדקאמר הש"ס איבע"א משום דגניב לי' לדעתי' ולא קאמר א"נ ש"מ שהדר בי' מתי' דגזירה שמא יתננו ונ' תחלה להסביר התי' דהנה קיי"ל כר"י דדברי' ככתבן דנבילה לגוי במכירה דווקא וא"כ מאי דחזי שנותן ירך זה במתנה לנכרי אומר וודאי ירך זו כשירה דנבילה וודאי הוה מכרה לנכרי והיינו דיסמוך ישראל הרואה על מתנה זו שאינה נבילה וכ"ת הרי רב אשי בבריי' לקמן מתרץ גם אמכירה כן התם אמפני שהוא מתעהו קאי כלומר כיון דאי הוה נבילה מתעהו וודאי אינו עובר על זאת ואינו מתעהו וכשירה היא אמנם בשמעתין דאכתי לא ידעי' מאסור לגנוב דעת הגוי צ"ל כמו שכ' וא"כ היינו דקאמר הש"ס ואיבע"א וה"ק ואיבע"א משום הא דיהיב לי' במתנה לחוד לא סמיך הרואה דכשירה אבל משום באי' נבילה הוה גניב לי' לדעתי' ע"ז יסמוך וודאי כשירה וכבריי' לקמן ונ"מ דלתי' קמא מתני' דווקא ר"י דס"ל דברי' ככתבן ולתי' בתרא מתני' לר"מ היא ג"כ וכ"ת א"כ למה לי לחוש שוב מפני הרואה הא משום גניבת דעת לחוד אסור לישנא דמתני' ק' טובא כיון דמתני' לדיוקא אתא א"כ חתוכה רק משום גניבת דעת אסור מאי מפני שמקומו ניכר דקאמר וודאי לר"ת דמוקי סוגיין במפ' ל"ק דה"ק דאף דא"ל שהיא מנוקרת לא רוה גניבת דעת לפי שמקומו ניכר אבל לרש"י ותוס' לקמן ק' אמנ' למ"ש א"ש דהיכא דמקומו ניכר לא חיישי' לרואה אבל בחתוכה דאין מקומו ניכר אסור מפני הרואה שיסמוך על השולח דוודאי לא גניב דעת הגוי ובוודאי כשירה היא ומסולק' כל קו' הרשב"א על הרי"ף לבר מקו' דפת דהתיר רבא לזבוני לעכו"ם שלא בפני ישראל ונ' דדווקא הכא דלכל מסור וא"נ נדרוש בפרקא דאסור לשלוח ירך חתוכה לעכו"ם מאן מפיס לן שלא יבא לידי מכשול משא"כ התם במעשה שאירע והאי גברא בא לשאול כאשר יורוהו כו יעשה:
והנה בד' הרמב"ם כ' הלח"מ דדעתו כד' הרא"ש דשינוי' קמא עיקר ולא ביאר א"כ מנין לו להרמב"ם דבפני ישראל אסור וצ"ל דמהא דרבא בחביתא דיי"נ למדה דאסר רבא לזבוני באפי ישראל אלא דלכאורה לא דמי דהתם וודאי יקחנה הישראל הרואה מאחר דרואה דישראל מכרה מהי"ת יעלה על דעתו דיש כאן אי' יי"נ משא"כ כאן מהי"ת יסבור שהיא כשירה כיון דהרמב"ם מיירי לדידן דהו"ל מקום שאין מכריזין וצ"ל דד' הרמב"ם דמכיון דהיא חתוכה וסבור שהיא מנוקרת לא יעלה על דעתו שאחר ניקור נתנבלה אא"כ הדרא קו' תוס' לדוכתא לוקמי באין מכריזין וצ"ל דהתם נמצא רק ביד גוי וודאי לא יסמוך ישראל ועלה שפיר על דעתו דאחר ניקור נודע לו שהיא נבילה משא"כ כאן שהנותן רואה שישראל רואה שנותן ירך מנוקרת לפי ד' הרואה לגוי ומדלא אמר שהיא נבילה וודאי כשירה היא דאל"כ וודאי הוה הנותן מתיירא שלא יעלה ע"ד הרואה דאחר הניקור נתנבלה:.
ואמנם ה"ה השיא ד' הרמב"ם לד' ר"ת דבמפ' מיירי שמעתין והק' הלח"מ א"כ למה התיר הרמב"ם שלא בפני ישראל ולא גזר שמא יתננה כדאמרי' בגמ' ונ' דהנה בש"ס מיירי בזמן שהיו לוקחין בשר מיד גוי אלא דבמקום שאין מכריזין לא היו לוקחי' כ"א היכא דידעו בבירור שהוא כשר ומעתה זה הנותן בשר כשר לגוי ומפ' לו שהוא כשר מסתמא משו"ה מפ' לו כדי שיוכל למוכרו לישראל אמנם כיון דהוה מקום שאין מכריזין צריך לפ' כן בפני ישראל נמצא דוודאי יחזיר אחר ישראל כדי שתנוח ד' הנכרי במתנתו והיינו דגזרי' משא"כ הרמב"ם דמיירי בזמנו דכבר גזרו שלא ליקח בשר מן העכו"ם ולא אהני לי' לעכו"ם זה בבשר כשר כ"א אם הישראל הרואה הוא מיד הקונה דלבתר הכי שוב אסור לקנות ממנו וזה לא שכיח וע"כ הא דמפ' לי' הוא רק להראות אהבתו אותו שנותן לו בשר הראוי לעצמו ודי אם נאסור כשיש רואה אבל גזירה לא גזרי':
והנה כבר עוררנו לעיל דלתי' משום דגניב לי' לדעתי' ק' ל' דמפני שמקומו ניכר דקאמר תנא דידן ולר"ת דמוקי מתני' במפ' יש ליישב דה"ק דירך שלימה אף שמפ' שהיא מנוקרת שרי לשלוח דל"ש גניבת דעת מפני שמקומו ניכר אבל לשאר מפ' ק' ולא מבעי' לרש"י דקאמר ירך שלימה מ' וודאי כל הל' מפני שמקומו ניכר יתר הוא ואפי' למאן דלא מפ' כרש"י מ"מ ליתני בקיצור שולח אדם ירך שלימה ותו לא ותו בין לרש"י בין לר"ת מ"ש דאשמועי' תנא דינא דגניבת דעת בגי"ה דווקא ושבק נבילות וטריפות:
ונ'. דהנה ד' תוס' ורש"י לקמן דתנא דבריי' פליג וס"ל דליכא בגי"ה גניבת דעת ונ' דעתו דס"ל דבאמת לגוי עצמו אדרבא אינה מנוקרת ניחא לי' טפי אלא דהנאה דמנוקרת היינו שיוכל למוכרה בנקל לישראל נמצא דמצד א' ניחא לי' באינה מנוקרת ומצ"א במנוקרת נוסף לזה דבמתנה אין דרך למכור כמ"ש הרא"ש ומשו"ה לית לי' לתנא דבריי' האי גניבת דעת והיינו דנקט תנא דמתני' לרבותא דאפי' בגי"ה שייך גניבת דעת ומכ"ש בנבילות ורמז תנא למלתי' במ"ש מפני שמקומו ניכר ר"ל דכיון דגיד מקומו ניכר אם היא חתיכה קונה אותה הישראל בנקל ואיכא גניבת דעת ואף דלר"ת ל"פ תנא דמתני' עם תנא דבריי' מ"מ מודה ר"ת דאיכא רבותא טפי בגי"ה ול"ק מ"ש בגי"ה דאשמעי' תנא:
ועד"ז יל"פ ל' איבע"א וה"ק דכיון דאמרת דגם במתנה יש לגזור שמא יקנה הישראל ממנו א"כ שפיר שייך גם במתנה דגיד גניבת דעת.
והנה יל"ד מד' רש"י פה דגם בסתם שייך גניבת דעת ולקמן גבי אינהו דאטעי אנפשיי' כ' רש"י בהדי' דבעי' מפ' שמוכר לו שחיטה עיי"ש ובשלמא בבריי' לקמן גבי מפני שמתעהו לא פי' רש"י דמיירי במפ' היינו דלא ידעי' עדן הא דאינהו אטעי אנפשיי' אבל כאן שכ' רש"י כן ק' ולזה נ' ד' רש"י דבנבילה הוא דבעי' מפ' דמסתם הבשר שישראל מוכר לגוי הוא שמוכר לו משא"כ בירך מנוקר ע"כ הא דנקרה משום דלעצמו תקנה ואפי' בסתם הוה כמפ'.
תוס' ד"ה מאי מכללא ע' מהרש"א שכ' דתוס' דהכא בשיטת רש"י לקמן דלא מיירי במפ' אבל לר"ת לא סגי בתי' דכאן ואמנם בד' תוס' כאן מבואר דגם הכי מיירי במפ' ולזה נ' דמשו"ה כ' לר"ת לקמן תי' אחר משום דלר"ת במפ' סמיך עלי' דלא אמר להשביח מקחו אומר כן ואפי' מותר לגנוב דעת הבריות יש לחוש דסמיך עלי' וא"כ ליתא לתי' תוס' שכ' כאן דאי מותר לגנוב דעת הבריות ל"ש שמא יתננה ולהכי תי' לר"ת בענין אחר:
והנה מה שהביא לתוס' באמת לפ' כאן דמיירי דאומר בפי' כיון דלא קאי לר"ת ע"כ דהיינו לדחות ד' רשב"א שהביא ראי' מקו' זאת של תוס' דלית לן השתא הך גזירה דשמא יתננה והדר בי' הש"ס מהך ולזה כ' תוס' דאפי' לא נימא כהאי תי' היינו דווקא בסתם דלא אמר בפי' שמוכר לו כשירות ודלמא הכא מפ' הי' כדמ' ל' במר דשחיטה ובמפ' וודאי שייכא הך גזירה.
וע' ברשב"א שכ' דעיקר קו' תוס' היינו למאי דמשני דא"ל למה תשהה אי' נ' כוונתו דהמק' מ' לי' דאקפד על מה דיהיב לי' במר דשחיטה וזה לא שייך כ"א בגניבת דעת משא"כ משום גזירה דשמא יתננה מה לי במר דשחיטה או לא דהרי הך גזירה שייך אפי' בסתם ואמנם בתר דמשני לי' למה תשהה אי' א"כ שוב ק' למה לי במר דשחיטה ש"מ דלא דקדק הש"ס הך לישנא וא"כ שפיר לימא משום גזירה דשמא יתננה:
וא' מן התלמידי' תי' דאי משום גזירה שמא יתננה א"כ אכתי לרבא דאמר אנפקא אשקיי' אכתי מוכח גניבת דעת ואמנם למה דתי' למה תשהה אי' ג"כ צ"ל אאנפקא דיחוי אחרינא א"כ בטריפה לחוד הו"מ למימר שמא יתננה ולמ"ש לעיל דעיקר סמיכת הרואה הוה משום דקיי"ל דברי' ככתבן ונבילה במכירה דווקא א"וו מדנתנה לגוי כשירה היא וכיון דהכא שכר מעבורא הוה דהוה מכירה ל"ש כלל למימר דהרואה יסמוך מדיהיב באפי' דכשירה היא ומיושב ג"כ קו' תוס':
גמ' ת"ר השולח ירך לחבירו יל"ד הך רישא ל"ל פשיטא דא"צ ליטול הימנה גי"ה ונ' דהכא ע"כ מיירי שהמקבל אינו בקי בניקור דא"כ גם חתיכה למה לא שלח לו בלא ניקור וא"כ ס"ד דאפי' שלימה לא ישלח הבקי בניקור לאינו בקי דדלמא לא אנקרנ' כראוי קמ"ל דלא נחשדו ישראל על כך וכמ"ש הראב"ד דמי שאינו בקי בניקור לא ינקר לעולם.
והנה הראב"ד כ' בזה ב' סברות הא' דבניקור לא שייך חזקת אי' ושני' דרו"מ אצל ניקור מומחין הן וא"כ סברא ראשונה ל"ל והי' נ' דזה הביא להר"ן לפ' ד' הראב"ד דאפי' יש כאן בקי א"צ להראות לו דדווקא בשחיטה דאיכא חזקת אי' מול הרוב אמרי' היכא דאיכא לברורי מבררי' משא"כ בניקור סמכי' ארובא לחוד כמו בי"ח טריפות ולא כהרא"ש שכ' דדווקא אם אין כאן בקי להראות רשאי לסמוך ומיושב בדברינו קו' הב"י על הר"ן שהק' דנימא דלמא לא גמר הניקור דכיון דאין כאן חזקת אי' לא חיישי' כולי האי אמנם הר"ן מ"מ שפיר הק' הרי עכ"פ מכאן אין הכרח דהכא שלח לי' לאכול ובוודאי גמר הניקור אכן כ"ז משום דד' הר"ן דהראב"ד מהכא הוא דדייק אבל הרא"ש הביא דהראב"ד מסוגי' דלעיל דייק דסמכי' אחיתוכ' דעכו"ם מידע ידיע א"כ לק"מ אלא שהר"ן דחה לעיל ע"ז דק' לי' דאפי' לד' הראב"ד עדן ק' דהרי לגוי הוא דשלח ולתי' הר"ן א"כ אין ראי' כלל מדלעיל אלא דתי' הר"ן דחוקי' מאוד והראב"ד מכח כ"ש דייק ומ"מ אם גם מלעיל דחה הר"ן מ"מ מדמק' הש"ס לקמן אי במקום שמכריזין חתיכה אמאי שרי הרי אתי למזבן הרי מצי מיירי בסתם ולא מצי לסמוך כלל כיון דמגוי לקח ואפי' לתי' אחר של הר"ן דהש"ס לעיל ביודע ואינו יודע מיירי התם תי' הוא שבקא לתנא דדחיק ומוקי אנפשי' אבל מנ"ל הכא אבריי' להק' מנבילות דהוה חשש גמור אגי"ה דליכא למיחש כ"א ביודע ואינו יודע א"וו כד' הראב"ד דכיון דחזי מנוקר תו מצי למסמך בכל גוונא מדמצי סמיך אחתיכ' ביד גוי:
ודע דגם מ"ש הר"ן לעיל דבמקום שמכריזין אין לחוש שלקח הגוי הבשר אתמול וכ' בחד תי' דזה ניכר ויש לעורר ע"ז מהא דאמר רב פ' כלל גדול דשוחט בשבת חייב משום צובע ומפ' הש"ס דע"י דם בית השחיטה ניכר שהבשר נשחט היום מ' דבלא זה אינו ניכר וצ"ע קצת:
ומפני שני דברי' יל"ד מה ענין ומפני וא' מן התלמידי' השיב דכלפי דלית לי' לתנא בגי"ה לא גניבת דעת ולא שמא יחזור וימכרנה אמר הכי וכ"ת הרי איכא שני דברי' בחתיכה גניבת דעת ושמא יחזור וימכרנו לא היא ומפני שני דברי' אלו לא אמרו אלא שלא ימכור נבילות וטריפות אבל לא חשו כן בגי"ה.
אלא דלמאי דאמר אביי לקמן דרישא במקום שאין מכריזין וא"כ במקום שמכריזין גם בגי"ה איכא אלו ב' דברי' הדרא קו' לדוכתא אלא דלאביי בלא"ה ק' לפלוג ולתני בדידה בגי"ה עצמו במקום שמכריזין וצ"ל משום דבאמת גניבת דעת שייך אפי' במקום שאין מכריזין ניחא לי' טפי למנקט הכי וכן מבואר בד' רש"י שכ' ד"ה מפני שמתעהו דמיירי במקום שאין מכריזין וכ' הכי מתוקמא לקמן והוא תימא אמנם כוונת רש"י דאפי' דאמרי' דהא דמציעתא דחיישי' שמא יחזור וימכרנה לישראל מיירי במקום שמכריזין אבל טעמא דמתעהו לא אצטריך כ"א במקום שאין מכריזין דל"ל טעמא דשמא יחזור.
והנה יל"ד אביי מ"ט לא אמר כרבא דמוקי כולא בריי' במכריזין ונ' דוודאי הברייתא דמתוקמא לרבא בחד מקום א"ש טפי אבל ק' במקום שמכריזין והכריזו פשיטא דלא יקח בשר ע"י גוי ומאי קמ"ל אמנם לאביי הברייתא גלתה טעמא דמקום שמכריזין וטעמא דמקום שאין מכריזין וע"ד שכ' הר"ן דבמקום שמכריזין יש חסרון שאסור למכור לגוי נבילות מבית וכיון שלא הכריזו במקולין ובמקום שאין מכריזין יש חסרון דאסו' ליקח בשר ע"י גוי ואמנ' רש"י פי' מכריזין ולא הכריזו מחמ' אינם מטין דבריו דאטבח קאי ג"כ שלא ימכור נבילות וטריפות וק' למה לא יכריז וע"ז כ' רש"י דאיכא אונס ונ' מה שהביאו לרש"י לזה היינו משום דלרב אשי במסקנא ע"כ אטבח קאי כמ"ש רש"י לקמן דהיינו פליג' ברייתא אמתני' דמתני' אפי' בבית חושש ובריי' באטליז דווקא ומדלרב אשי מיירי בטבח לא מ' דלאביי ורבא אבעלי בתים דווקא קאי:
ודע דמה דתני' בדינר זה ר"ל לא מיבעי לא נתן לו מעות וודאי יש לחוש לאנסין אפי' נתן לו מעות חיישי' דלא אמרי' שיגזול הדינר ולא יביא בשר כלל ול"ל לגזול הטבח דסתמא כיון שישראל זה עושה בגוי זה שליחותו ציית לי' הגוי ומתיירא לגזול דינרו ומהטבח לא יירא.
והנה יל"ד בד' רש"י תרי מילי חדא מדוע לא העיר רש"י על קו' דגניבת דעת ג"כ ועוד מ"ט לא הק' רש"י גם לאביי ורבא כמו שהקשו תוס' ולקו' שניי' י"ל דד' רש"י דאיכא למימר כמ"ש תוס' דאביי ורבא ס"ל כשינויי קמא לעיל ולית להו במתני' שמא יתננה וגניבת דעת אבל אם לרב אשי ג"כ לית לי' הני שינוי' א"כ אמאן תרמיי' להני שינויי ומאן דמשני הכי היאך מפ' לבריי' דשמעתין ועוד דסתם גמ' רב אשי ולא מ' דפליג אסתם גמ' אבל קו' ראשונה ק' וצ"ל דד' רש"י די"ל מתני' מיירי בנתינה ובריי' במכירה אף דתרוויי' בחד לישנא וא"כ י"ל דבאמת במכירה לגוי ל"ש בגיד גניב' דעת דמאי אהני לי' משא"כ במתנה עיקר שמרא' לו חיבתו וזה ע"י שמכבד לו מה שטרח בה לעצמו ושפיר שייך גניבת דעת:
תוס' ד"ה אמר אביי הנה הרשב"א כ' לחלק בין גיד לנבילות דבגיד ל"ש גניבת דעת ובנבילה שייך ונ' דתוס' לא ניחא להו בהכי דא"כ היאך פשוט לעיל מדשמואל דמיירי בטריפה אמתני' דמיירי בגיד אלא דלכאורה לא פשיט מדשמואל כ"א דאסור לגנוב דעת הגוי אמנם ק' מאי קאמר ואי מכללא מאי דבשלמא אי קאמר שמואל בהדי' אסור לגנוב ד' הבריות ואפי' דעת הגוי מבואר דד' גוי כד' ישראל ובישראל כל גניבת דעת אסור וא"כ ה"ה בגוי ושפיר בגי"ה שייך ג"כ גניבת דעת משא"כ או מכללא א"כ אין מוכרח דגוי ישראל דין א' להם י"ל דדווקא בנבילה הוא דקאמ' שמואל אבל בגי"ה לא ומדלא קאמר הכי ש"מ דלא כהרשב"א:
והנה, כ"כ לעיל דהא דקאמר רב אשי שמא יתננה בפני הרואה היינו שהרואה יסמוך על מפני שמתעהו וכיון דמסקי' לקמן דמפני שמתעהו ל"ש כ"א במפ' שהוא כשר א"כ מאי כ' רש"י וזה הרואה לא שמע מהטבח וכו' אדרבא הרי ג"כ שמע מפיו שהוא כשר דאל"כ ל"ש שמתעהו ונ' דהכא בטבח שבאי' שם קוני' גוים טובא ומהם שמקפידי' על בשר כשר וא"ל הטבח שהוא כשר וא"כ כשמוכר אח"כ לאחרי' שאינם מקפידי' טריפה צ"ל בפי' שהוא טריפה והטבח באמת אמר אלא שהרואה לא שמע וסובר כי הוא ג"כ כשר ואמנם כ"ז אם שייך מפני שמתעהו דאז ע"כ בראשונות שאמר הטבח כשר כשר הי' אבל אי לא הוה שמא מתעהו א"כ מעיקרא לא יוכל לסמוך אפי' על הבשר שאמר הטבח כשר.
והנה צריכין אנו לבאר בד' ר"ת למה זה חולק על מ"ש תוס' לעיל דגזירה שמא יתננה לא שייך כ"א אם גניבת דעת אסור ור"ת כ' בהדי' אפכא הענין דמדקאמר הש"ס לעיל ברישא גזירה שמא יתננה ואח"כ גניבת דעת ומ' כדקאמר טעמא דשמא יתננה לא ידע עדן מגניבת דעת ואמנם תוס' הוצרכו לזה דכיון דלדידהו סוגי' מיירי בסתם שאינו מפ' ועל מה יסמוך הרואה על כרחך משום דסבר לא גניב ישראל לדעתו דגוי אבל לר"ת דמיירי במפ' א"צ לזה וגם סברת ר"ת לקמן דאף דאסור ליגנוב דעת הגוי קסבר הרואה דלהשביח מקחו אינו חושש המוכר לזה:
וא"ת לאביי ע' רש"א אמנם תוס' גם לרבא לא הקשו כ"א לאביי וטעמא בצדם דלרבא ורב אשי דעכ"פ מוקמי בריית' בחדא מחתא אין להק' דלפלוג בגיד גופא הרי גם בנבילות שייך שוב איזו רבותא אחריתא אבל לאביי דקאמר רישא באין מכריזין ומציעתא במכריזי' שפיר הקשו לפלוג תנא בגיד גופי' ולנקוט הכל במכריזין:
והנה הרש"א הק' עוד למה לא הקשו תוס' גם לרש"י כן י"ל דלרש"י אי הוה פליג בגיד ס"ד בנבילה אפי' במתנה שייך גניבת דעת להכי נקט מכירה דנבילה דנדע דגם נבילה בעי' מכירה דווקא. והנה הרשב"א לא רצה לקבל תי' תוס' לר"ת דהך דשמואל לעיל מיירי בצנעא והדין עמו דגזירה עכ"פ איכא אמנם כוונת תוס' כמ"ש לעיל דבפרקא הוא דרשי דלגמרי אסור דלא ליתי לידי מכשול אבל ליחיד מורי' כרבא בפת דבצנעא שרי וההוא טעמא דשמואל ידע זה ועביד כדינא ולמה הקפיד שמואל א"וו משום גניבת דעת:
ודע דפסק הל' שכ' הרשב"א לד' רש"י סובב ע"ז מאחר דלשנויי' קמא לפ' תנא דמתני' ותנא דבריי' קיי"ל כשינוייא קמא וכמ"ש הרא"ש עיי"ש וכוונת הרמב"ן בשיטת הרי"ף לחלק בין מכריזין והכריזו דאתחזק בבירור טריפות במקולין לא יסמוך הרואה על אומדנא משא"כ במקום שאין מכריזין דלא אתחזק אי' במקולי' יש לחוש שיסמוך הרואה על אומדנא:
בע"ה בענין הני תרי טבחי פ' גי"ה
רש"י ד"ה פייסי' שונאי' פי' משום דאיכא לפרושי בעית מנאי ולעולם לא היו שונאי' וכ"ת מנ"ל באמת לרש"י לפ' כן נזרקה מפי התלמידי' דא"כ שלא הי' שונאי' אמאי קאמר ר' בלי"ב דמכוון לצעורי'.
גמ' וכי בשביל שוטה נ' דקא"ל שוטה משום דקיי"ל במס' בכורו' המוכר טריפות בחזקת כשרות אף שכבר נאכל צריך להחזיר והכא כיון שהוא מכר למקולין טריפה שלא בהכרזה הו"ל כמאן דאיהו מכר נמצא דאם היו מאמיני' לו למפרע הי' חייב לשלם לכל מי שלקח מאותן המקולין והיינו שטותא.
והנה ד' תוס' דסוגי' במקום שמכריזין זין ולא הכריזו והר"ן והרשב"א פי' ג"כ דמיירי באתרא דהעמידו על דין תורה וליכא שום תקנתא והנה רש"י בלי"ק לא פי' מאומה ובלי"ב גילה דעתו דבמקו' שמכריזין מיירי וי"ל דללי"ק מסתב' לרש"י ג"כ טפי לפ' דמיירי באתר' דליכא תקנתא וחזי' דהאי גברא עבר אתקנתא חיישי' שמא גם אחר עבר משא"כ באתרא דליכא תקנת' מאי אתחזק אי' איכ' אשאר מקולין א"נ ד' רש"י דהא דלא מהמני' לי' ה"ט דאין אדם משים עצמו רשע אמנם אימתי שייך לקרותו רשע אם עבר על תקנת עירו דלא שייך למימר דלא ידע מתקנה זו דהרי עיקר התקנה על הטבחי' שיכריזו אם יש טריפה במקולין משא"כ באתרא דליכא תקנתא וכי כל מי שלא ידע דאסור למכור טריפה לנכרי הוא רשע משום דלא ידע הרי אדרבה קרא צווח או מכור לנכרי ואיהו לא נפ' ואכתי רשע לא הוה ואמאי לא נאמין לי' א"א במקום תקנה מיירי.
והנה הק' הרשב"א דמד' רש"י מ' דלא התיר ר' ליקח כ"א ממקולין אבל לא מגוי בביתו והק' ג' קו' ממתני' דחתוכה לא ומבריי' שלא מתיר חתוכה כ"א במקום שאין מכריזין ומהא דבעי לאוקמי מתני' דטהרות בנמצא ביד גוי ע"ש ונ' לתרץ דד' רש"י לחלק בין קודם תקנה ובין לאחר תקנה דקודם תקנה הי' הענין כך למקולין אסור למכור טריפה דמקולין עומד לקנות שם בשר כשר אבל לבית נכרי הי' מותר למכור וכמבואר בד' תוס' ד"ה ר' לטעמא דלצורך עצמו מותר למכור אף דתוס' מוקי לה במקום שמכריזין והיינו דקודם תקנה אסור הי' לקנות מגוי בביתו כדי שיוכלו למכור לגוי לביתו מיהת ובהא מיירי רש"י אבל במקום שמכריזין ביום שאין מכריזין אסור למכור אפי' לצורך ביתו וממילא מותר לקנות ממנו ג"כ וכמו שהכריח הרשב"א ומעתה כבר עוררנו למעלה דיל"ד למה לא קאמר הש"ס אמתני' דלעיל תנינא להא דר' אמנם השתא א"ש דע"כ מתני' לאחר תקנה מיירי דאז מדין תורה הרי לביתו של גוי וודאי מותר למכור דהרי אסור לקנות ממנו וא"כ כיון דלאחר תקנה במאי עסקי' וכן בריי' דאשמעי' חתוכה ע"כ ג"כ לאחר תקנה דאי קודם תקנה אפי' נבילות מותר למכור לו וא"כ ע"כ מיירי במקום שאין מכריזין דאי במקום שמכריזין מותר לקנות מביתו ג"כ אם לא הכריזו לכן מתני' דנמצא בה בשר כדהוה מוקמי' לה בנמצא ביד גוי ג"כ מוקמי' לה במקום שמכריזין דמותר לקנות ולק"מ.