ליקוטי חבר בן חיים ד· רבי חזקי' פייבל פלויט
בסוגי' דתוקפו כחן ב"מ פ"ק (תחלת ימות החורף תרי"ט.)
תקפה א' בפנינו הכה הא דנקט ר"ז בפנינו היינו להרמב"ן משום דשלא בפני ב"ד וודאי אמרי' שתיקה כהודאה או כהרשב"א דשלא בפנ י ב"ד וודאי לא אמרי' שתיקה כהודאה ומ"מ התינח אם האיבעיא לענין שתיקה כהודאה משא"כ אי:
ס"ד דהאיבעיא אי בספיקא מהכי תפיסה א"כ אמאי נקט ר"ז בפנינו דווקא דמה לי תפס בפני ב"ד או לא ומיושב בזה קו' הנ"י על הרמב"ם דפסק תו"כ אין מוציאין מידו א"כ מאי קאמר הש"ס אי דצוח מאי הו"ל למעבד והק' הנ"י דלמא הא גופא מיבעיא לי' לר"ז אי במלתא דספיקא תפיסה מהני ובאמת קו' זו אלימתא גם על הרא"ש דהרי בטוען התופס ברי ס"ל להרא"ש דמהני תפיסה והכא הרי טוען ברי ולמ"ש א"ש דאי הא הוה בעיא דכ"ז למה נקט בפנינו:
ואמנם נ' דגם רש"י מה"ט קאמר כאן דסוגי' מיירי קודם שנשבעו דלכאורה היינו יכולין לתרץ קו' הנ"י הנ"ל דסוגיי' מיירי אחר שבועה ואחר שבועה שוב לא הוה ספיקא דממונא וממילא לא מהכי תפיסה לזה הוכרח רש"י לפ' דלא היא כ"א דסוגיין מיירי קודם שבועה ודייק לי' לרש"י הכא מדמסקי' דברייתא מיירי בא"ל זילו פלוגו ולא מהימן אידך במיגו כמ"ש תוס' משום דהוה מיגו במקום אנן סהדי ואס"ד דמיירי לאחר שבועה הרי אפכא הוה ג"כ אנן סהדי דההוא שעתא כשבע בב"ד ויצא לחוץ ויודה לו שנשבע לשקר וליכא למימר דעביד תשובה דהרי מיד שוב אמר בב"ד דלא הודה לו אלא ש"מ דבלא שבועה מיירי סוגיין וכ"ת בלא שבועה היאיך שייך זילי פליגו י"ל לשיטת הרמב"ם בשני' אדוקי' בשוה אין כאן שבועה כלל ולשטת תוס' מיירי שנתרצו שני' בכך:
רש"י הראי' בעדים כ"כ דלא תימא דאפי' עדים לא מהני אי שתיקה כהודאה וכמ"ש הטור בשם הרא"ש והנה מכאן הק' הטו"ז על הרא"ש והק' עוד למה לא יכריעו העדים ספיקא דידן וכ' דמשום קו' שניי' זו חלק הב"ח בין שתק מתחלה ועד סוף דל"ש הכרעת עדים הלכך לא מהני עדים ובין שתק ולבסוף צווח דמהני הכרעת עדים ואמנם קו' הראשונה של הטו"ז במקומה עומדת ונ' ד' הרא"ש דלפום ס"ד דהשתא באמת צ"ל דגם תכא דברייתא מס' לי' אי שתיקה כה"ג כהודאה או לא ושפיר מהני הכרעת עדים אבל להש"ס ברי האי מלתא דתנא וודאי לא מס' לי' כלל אלא דאנן לא ידעי' דינא היכא אי הוה שתיקה או לא ואי הוה לא מהני עדים ומעתה כי היכא דמשום דמס' לן דינא היכא אמרי' אי תפס לא מפקי' מכי' בלא עדים ד"ה אפי' מייתי העדים הוה ס' דדינא ולא מפקי' מני', ועפ"י דברינו יובנו ד' הרמב"ן שק' לכאורה לדבריו דס"ל שלא בפני ב"ד וודאי שתיקה כה"ג כהודאה א"כ א"נ דברייתא מיירי בשתק ולבסוף צווח מ"מ אכתי דלמא שלא בפני ב"ד דווקא ובפני ב"ד עדן מנ"ל א"וו ס"ל להרמב"ן כמ"ש הב"ח דאי שתיקה לגמרי כהודאה אפי' ראי' לא מהכי ודווקא בפני ב"ד דאיכא למימר מס' לי' לתנא אי כהודאה או לא הוא דמהני ראי' לא זולת:
ועפ"י מ"ש יש להסביר ג"כ מה דחק לתו' ורא"ש למימר דאגר לי' בלא סהדי הוה מגו במקום עדים נימא כמ"ש הנ"י דלא הוה כ"א מגו במקום חזקה אא"כ ק' נפשוט מהכא דלא אמרי' מגו במקום חזקה וצ"ל שוב דתנא ג"כ בהא מס' לי' א"כ מאי אולמא דתרצן ממק':
ואמנם הנ"י הביאו לכך דאס"ד דהוה מגו במקום עדים א"כ גם ראי' למה מהני א"וו דלא הוה כ"א חזקה בעלמא ולתוס' ורא"ש צ"ל דבאמת האי ראי' היינו שיביא עדים שאגר לו בפני' אמנם א"כ צ"ל דאם אומר סתם השכרתי בפני פלוני ופלוני והלכו למדה"י לא מהני דלא כנ"י והנ"י שפיר לטעמי' כ' והסברא כ' דהוה מלתא דלא שכיחא דמ' שמיד באו לב"ד ומיד הלכו העדים למדה"י והו"ל טענא גריעא:
ומ"מ מובני' לכאורה ד' הרמב"ם דס"ל דאף תקפה לא מהימן דאל"כ להימן במגו וכ"ת דהוה מגו במקום עדים גם ראי' למה מהני וכ"ת דהוה מגו במקום חזקה א"כ ליפשוט מכאן וכמ"ש אלא וודאי אין כאן מגו דאף תקפה לא מהימן:
אלא דעדן יש לי לדקדק ע"ד הרמב"ם למה עכ"פ שביק גוונא דנקיט הש"ס ונקיט לי' גוונא אחרת לגמרי ותקפה או מכרי' ולזה נ' דגם הרמב"ם מפ' דהש"ס משום הכי נקט כה"ג כי היכי דלא ליהמן במגו דתקפה ובאמת לפום האי שינוי' דש"ס בתקפה נאמן וה"ט דהנה ההוא אמר תקפה וההוא אמר אודויי לי אנן אמרי' דתרווי' אתנהו האי תקפה והאי שתק דסמיך שילך לצווח בב"ד ולא מחלקי' כלל בין בב"ד לשלא בב"ד וא"כ הו"ל שתק ולבסוף צווח וכיון דהשתא ס"ל לפום האי תי' דשתק ולבסוף צווח מפקי' מכי' א"כ תקפה מהני ושפיר אצטריך הש"ס כה"ג דווקא דליכא מגו אמנם למסקנא קיי"ל דשתק ולבסוף צווח לא מפקי מני' וכמו שהביא הרמב"ם קודם לדין זה א"כ גם תקפה לא מהני וכמ"ש דהוה שתק ולבסוף צווח ושפיר לא אצטריך הרמב"ם כלל לגוונא דנקט הש"ס:
ובענין ד' הנ"י המוקשי' שהק' בחי' אנ"ש אפשר ד' הנ"י דאפי' תפס אידך שוב לא מהני וע"ז כ' מ"ש רש"י ד"ה ואת"ל וכו' ויחלוקו כ' דק' לי' פשיטא מאי קמ"ל כיון דמוציאין מידו פשיטא דלא מצי להקדישה וע"ז כ' רש"י דהש"ס הק' דבאמת א"כ מפקי' מני' מ"מ יחלוקו א"כ ס"ד דפלגא מיהא הוה הקדש קמ"ל הש"ס דלא הוה הקדש כלל והטעם דכיון דלרש"י מיירי סוגיין קודם שנשבעו וא"כ עדן הו"ל גזל ביד אחרי' אפי' החצי שלו דעדן לא זכה בה כלל:
כ' עוד רש"י הקדישה בלא תקפה ויל"ד בזה מאי דוחקי' לפ' כן הרי גם בהקדישה לאחר שתקפה לא הוה הקדש לפי מאי דס"ל השתא וכ' דד' רש"י אדרבא בהקדישה בלא תקפה הוה רבותא טפי דסד"א דטפי שייך בהקדישה אדויי אודי לי' בתקפה דבתקפה צריך לאודיי לי' דשקר טען מעיקרא וזה לא שייך משא"כ בהקדישה מצי' למימר דאודי לי' דניחא לי' שיהא הקדש וקמ"ל הש"ס דאף אודיי כהאי לא אמרי' וז"ש רש"י דלא אלים הקדישה מתקפה אלא דזה אינו אטו בשתיקה לחוד יכול אדם להקדיש את שלו ולזנ נ' ע"ד אחר דבשלמא בתקפה י"ל דהא דשתיק מעיקרא דסבר בין כך וכך שוב אחטפנה ממנו וכיון דחזי דלא מצי לחטפה צווח משא"כ בהקדישה דלא שייך זה ומדשתיק מעיקרא ש"מ אודויי אודי לי' קמ"ל דלא אלים הקדישה מתקפה וכ"ז אי מיירי בלא תקפה ושפיר כ':
רש"י ד"ה הא לא תקפה ואינו יכול להקדשה מבואר מדבריו דס"ל דאיבעי' הש"ס הוה אי יכול להקדישה אי לא והיינו אי נימא דהקדישו וקניינו ע"י הודאת חבירו באים כא' אף דעד השתא הוה גזל ביד אחרי' השתא הוה פקדון ביד אחרי' וכמ"ש תוס' או נימא דלא מהני הקדישו:
והודאתו כא' דבעי' הודאתו קודם להקדישו אלא שיש להק' ע"ז האמר רבא בהדי' בנדרי' פ' אין בין המודר וגבי ככר של הפקר והקדישה דאמר' הקדישו וקניינו באי' כא' עיי' בר"ן נדרים שם וצ"ל דהכא לא הוה באי' כא' ממש דהרי הודאתו באה לאחר מיכן כששתק וק' באמת למה יהא כקרא באי' כא' ומכ"ש לשיטת התוס' דפשיטא להו דזה מקרי באי' כא' וצ"ל משום דעכ"פ לא הוה מחוסר מעשה כ"א בשתיקה לחוד סגי:
אלא דאכתי יל"ד למה לא רצו התוס' לפ' כרש"י והרש"א גבי מסותא רמז דתוספ' פירשו מסותא לפי פי' דהכא ואמנם למה לא פי' כאן כרש"י ולזה כ' דאדרבא משום דבמסותא מ' להו דלא כרש"י והוצרכו לפ' פי' אחר ולכך גם כאן פי' לפי שיטתם וזה דאי כרש"י דמסותא דמיירי כולא סוגי' בשתק א"כ מאי קאמר רב חנני' תניא דמסייעא לך ש וכו' עד נמצא זה פוטר בממונו של כהן ואס"ד כרש"י דבעי' שתק ישראל ומהי"ת נימא דישתוק דרקרי ממון כהן א"וו מיירי לקמן אפי' בלא שתיקה ולרש"י צ"ל דאי אמרת דהוה מעשר א"כ מאי איכפת לי' לבתר דהוה מעשר אי תפס לי' כהן וממילא ישתוק והוה למפרע פוטר בממונו של כהן ואמנם מד' תוס' גבי מסותא שם והשתא אייתי וכו' למדתי דק' להו מידי אחרינא אד' רש"י דמעיקרא מאי ס"ד דרב המנונא דמשו"ה אסור בגיזה ועבודה משום תקפה כהן אין מוציאין התינח אי לא בעי' שתק משא"כ אי בעי' והישראל וודאי לא ישתוק ולכה"פ הוה ס"ס מאן יימר דיוכל הכהן לתפוס וא"נ תפס מאן יימר דשתק ישראל ולמה יהא אסור בגיזה א"וו משתק לא מיירי מידי ומ"מ בקו זו מיושב קו' למעלה דלרב המנונא שפיר קאמר רב חנינא כי היכי דלדידי' בגיזה ועבודה אסור ולא חשבי' זה לספק שמא לא ישתוק ישראל א"כ ה"נ ליהוי מה"ט ממונו של כהן:
ומ"מ סברת התוס' מוק' מאוד למה נימא דאם הקדישה קודם שתקפה עדיף מכל דאלים גבר בשלמא אחר שתקפה שפיר קדשה משום דההיא שעתא ביתו הוה וחל הקדש עלה ושוב לא פקעא משא"כ אם לא תקפה וכ' דהרא"ש כ' בריש מכילתין דטעמא דאלים גבר הוה אומדניא מדמסר נפשי' עלי' ש"מ דילי' היא וה"נ כלל גדול בידינו אין אדם חוטא ולא לו ומאחר שהש"י שונא גזל בהקדש אם אינו שלו מאי אהכי לי' דאקדשי' והכה א"כ הקדישה הוה אומדנא טובה כמו כל דאלים גבר ונוכל לומר דגם בהקדישה לאחר שתקפה דלא מהני שוב אלים גבר ג"כ ה"ט דהאי אומדנא עדיף או טעמא כמ"ש דההיא שעתא ביתו הוא ודווקא לאחר שתקפה והיינו ספיקא דש"ס:
ולכאורה יש להביא ראי' לשיטת תוס' מדאמרי' לקמן מאי הוי עלה דמסותא מ' דווקא מסותא הוא דאיפשט אבל בעיין דתקפה לא אפשיטא כלל דמ"מ איכא למימר דגם בהקדש בעי' צווח משא"כ לרש"י דכולא חדא מלתא היא למה קאמר הש"ס מאי הוה עלה דמסותא דווקא ואפשר משום דאי נימא דכה"ג הוה בשעת הקדש גזל ביד אחרי' לא מצי להקדיש ומסותא דהוה מקרקעי הוא דאיכא למידק מדר"י להכי נקט הש"ס מסותא דווקא:
ומ"מ מבואר מד' תוס' דרב המנונא לא מל' מוציא קדייק כ"א מאסורין בגיזה ועבודה והביאם לזה לפי הנ' מדברי' דק' להו כיון דעיקר חידושא דרבה דקדושה הבאה מאליה שאני לא הו"ל למימר כלל תקפה כהן מוציאין א"וו דעיקר דיוקא דרב המנונא הוה מדאסורה בגיזה ועבודה א"כ ש"מ דת"כ אין מוציאין וש"מ ממילא דהקדישה אלים ותקפה וע"ז הוכרח רבה לומר כל היסוד אינו דטעמא דאסור בגיזה לא משום תו"כ אין מוציאין כ"א לעולם מוציאין אלא משום דקדושה הבאה מאליו שאני:
והנה לרש"י לכאורה באמת זה דקדוק עצום ל"ל לרבה למימר הכי וצ"ל משום דבאמת פשיטא לי' לרבה דתו"כ מוציאין מידו להכי החזיר גם זה בדבריו ולפי"ז ל"ש לרש"י למימר דרבה דחוי בעלמא קאמר כמו שכ' הרשב"א לד' הרמב"ם דא"כ הלא לא איצטריך לי' כלל:
אלא דבאמת צריך ביאור האיך לא עלה ע"ד רב המנונא לחלק בין קדושה הבאה מאיליו דשייך ס' אי' לחומרא כמ"ש רש"י לקדושת פה דמסותא וכ' דק' לי' לרב המנונא לאיזו ענין איצטריך ברייתא לאשמועי' דאסורין בגיזה ועבודה אטו אנן לא ידעי' דס' אי' דאורייתא לחומרא אלא וודאי ה"ק אסורין בגיזה ועבודה באי' לאו כוודאי בכור ולא מס' וא"כ ע"כ ה"ט משום דקדושה אלים מתקפה ומעתה מיושבים ד' רש"י דרבה ה"ק לי' לא כדעתך דהיינו דאשמעי' תנא דברייתא כ"א לעולם אסורין מס' דווקא ולא במלקות וכו' א"כ פשיטא לא היא סד"א כיון דת"כ מוציאין מידו אפי' ס' לא הוה קמ"ל דמ"מ אסורין מס' ומטעמא דהוה קדושה הבאה מאליו: והנה לד' רש"י דיוקא דרב המנונא מל' המוציא דקתני סתמא דמ' בין כהן בין בע"הב וכ' הרשב"א דזה ד' הרמב"ם למסקנא וק' באמת לרבה ונ' כיון דקיי"ל אין נותנין מתנות כ"א לכהן חבר ואמרי' האי בן לוי דחטף מתנתא פריצותא א"כ לא שכיח כלל שיהא כהן תוקף מתנות אפי' וודאי וכ"ש ספיקא וסתם מוציא היינו כהן ולא בעה"ב כדמשני הש"ס ג"כ פ' המדיר ע"ש עד"ז: ובענין קו' תוס' והלא הבעלי' יתנו לכהן אחר לולי דברי' הייתי אומר דבאמת לאו דווקא אין מוציאין מידו כ"א הוא זוכה בשביל מי שיצוו הבעלים ליתן:
ואמנם על תי' דמיירי במכירי כהונה הגי' הש"ך בקו' ת"כ דמ"מ הרי יכולין לחזור בהן ע"ש וכ' דכוונת תוס' דמיירי במכירי כהונה שעשו הבעלי' הלואה עמו דלא מצו למיהדר בהו דא"כ יפסידו הלואתם ע' פ' הנזקין:
והנה הרשב"א יישב ד' הרמב"ם דיש לחלק בין פטר חמור דל"ש קדושת רחם לבכור דמיד שנולד הכהן מוחזק כמו הבעלים והנה באמת פטר חמור לא כ' הרמב"ם אם תפס לא מפקי' מיני' ואמנם ק' הרי גם בה' סלעים דבכור אדם מיירי מתני' דלעיל והתם אמאי נימא אי תפס לא מפקי' מיני' ואפשר דכיון דקיי"ל מלוה הכ' בתורה ככ' בשטר דמי א"כ כל נכסיו משועבדין לה' סלעים הללו ומהיכא דתפס הכהן מדידי' תפס ול"ד לפדיון פטר חמור דאינו מחויב לפדותו כמו שכ' הרשב"א:
ואמנם עדן ק' ממתנות כהונה וזה יישב הרשב"א במשמרת הבית הביאו הש"ך סי' ס"א:
ואמנם לעדה"ק כ' לחלק בענין אחר דהנה אד' הרשב"א ק' מ"ט לא דחי אביי לרב חנינא עד"ז וזה רצה הש"ך בע"כ ליישב ולזה כ' דבס"ד לא ידעי' דמיירי בס' פטר חמור ואמנם גם רש"י בסו"ד מיד כ' לקמן מפ' דס' היינו ס' פטר חמור והיינו דאס"ד דהוה ס"ל מעיקרא דהיינו ס' בכור א"כ לאו בר עשורי כלל הוא ומאי קאמר דפוטר ממונו בממונו של כהן לימא מפריש מן הפטור על החיוב אלא ש"ר דידעי' דמיירי בפט"ח וא"כ שוב ק' למה לא דחי אביי עד"ז ולזה כ' לחלק בענין אחר דבבכור ה"ט דת"כ אין מוציאין דאי אמרת מוציאין אתי למשרי בגיזה ועבודה מטעם שנכתב לפנינו בס"ד משא"כ בפטר חמור דל"ש זה שפיר מוציאין אמנם רב המנונא דהוה מפ' אפכא כמ"ש תוס' דכולא מלתא דאסורי' בגיזה ועבודה הוא משום דת"כ אין מוציאין שפיר לדידי' אין לחלק בין בכור לפטר חמור ואהא פליג רבה עליו ואהא שפיר קאמר ר' חנינא תניא דמסייעא לך דמדינא ת"כ מוציאין ולעולם כיון דמתני' בבכור סתמא קתני המוציא כ"ע מודו דאין מוציאין ומפ' בברייתא טעמא משום גיזה ועבודה:
ואמנם ז"ש דאי נימא מוציאין אתו למשרי בגיזה ועבודה היינו אי בכל התורה כולה ס' ממונא אם תפס אין מוציאין וכמו שפסק באמת הרמב"ם והכא נימא מוציאין שפיר יאמרו דאפי' ס' אין כאן ואתו למשרי בגיזה ועבודה ואמנם הא גופא מנ"ל דבכל ס' ממונא אמרי' אם תפס אין מוציאין דהיינו בס' דדינא היינו מגמ' דפ' הזרוע דאמר רב אהאי בן לוי לא מסתייעא דלא שקלי' מיני' אלא מחטף כמי חטף והיינו משום דמס' לי' לרב וק' ע"ש הא מהא כי היכי דלא שקלי' מני' מס' ה"כ מצי למחטף מספיקא אלא לאו ש"מ דדווקא שקולי לא שקלי' מיני' הא אי תפס כהן לא מפקי' מיני' וא"כ היאיך מצי חטף וא"כ עכ"פ ידעי' דיש חילוק בין ס' דדינא דהתם פשיטא דאי תפס לא מפקי' מני' ואמנם היינו טעמא דשייך קים לי דהכא הוי דינא כמו שנזכר בס' ת"כ סברא זו ואמנם בס' המאורע ל"ש זה ומ"מ שפיר גזרי' הכא בבכור וכמ"ש ומבוארי' ד' הרמב"ם:
וגם הטור דפסק בבן לוי כהרמב"ם היינו מגמ' דפ' הזרוע הנ"ל אלא דהך סברא שכ' ל"ש לשיטת הטור שהרי הטור לא ס"ל הכי בס' דדינא כמבואר בס' ת"כ וכ' ד' הטור דהתם טעמא אחרינא איכא כיון דרוב ישראל מלבד הכהני' אקרי עם וחייבי' במתנות למה לא נימא דגם לוים בכלל הרוב אלא דכ"ז שהלוים מוחזקי' מסייע להו מיעוטא לחזקה ולא מפקא מיניי' משא"כ אי תפס הכהן שפיר לא מפקי' מיני' משום רובא דמסייע לי':
אלא דבין למ"ש הרשב"א בישוב ד' הרמב"ם בין למ"ש צריך ליישב הרי במתני' דס' בכורות קתני בהדי' בין טמאות וכו' ופי' רש"י דהיינו פטר חמור ועלה קתני המוציא וצ"ל כיון דמשום בכור בהמה טהורה נקט המוציא סתמא שפיר אף דבאדם וטמאה דווקא אם הכהן מוציא לא קפיד תנא בהכי: והנה הביא הרא"ש ראי' דקיי"ל תו"כ מוציאין מדר"נ פ' השואל דקאמר אפי' בא בסוף חודש למשכיר אף דהשוכר תפיס ועומד ש"מ תפיסה מס' לא מהני והש"ך בס' תו"כ תמה עליו הא התם טעמא משום קרקע בחזקת בעלי' עומדת וכ' דהרא"ש יישב זה במ"ש ואפי' מאן דפליג ה"ט משום דס"ל אודויי אודי לי' וכו' ע"ש כוונתו דבאמת ל"ש שם קרקע בחזקת בעלים עומדת כמו גבי מלוה אומר חמש דהתם על הקרקע אנו דנין וכאן על השכירות אנו דנין אלא דס"ד למימר כשמואל דעל השכירות אודויי אודי לי' משכיר לשוכר מדלא בא כ"א בסוף חדש ולזה איצטריך קרקע בחזקת בעלי' עומדת לומר כיון דקרקע בחזקתו קאי לא איצטריך לי' לתבוע בתחלת החודש ואין כאן סברא דאודוי אודי לי' ומ"מ אכתי השוכר מוחזק וס' הוה אלא ש"מ ס' ממון מוציאין:
ואמנם התוס' דכתובות ס' ג"כ לתרץ מהך דשמואל דטעמא דשמואל משום אודויי וכאן לא ניחא להו בזה ה"ט דהש"ס פריך התם אשמואל מכור בל' וק' מאי מק' הא התם לא שייך אודויי אודי לי' אלא ש"מ דלא ה"ט כ"א טעמא דשמואל משום דתפס וכדמשני הש"ס שם וע' בנ"י ותמצא מבואר יותר: והנה בענין קו' מתרי ותרי תי' הרא"ש דבטוען ברי מהני תפיסה וכן תי' תוס' בכתובות ובשמעתין השמיטו תי' זה ונ' משום דכל עיקר קו' תוס' הוא לפי' רש"י בכתובות ורש"י לשטתו ל"ש תי' דלרש"י מיירי כאן כולא שמעתין בשתק ומטעם אודי' לי' וא"כ ע"כ מיירי דהכהן טוען ברי דאל"כ מאי הודאה שייך וש"מ דלמאן דאמר מוציאין אפי' בטוען ברי מוציאין: והנה הנ"י תי' משום די"ל בעדים לתופס והנה לכאורה זה תליא אי אמרי' ב' כיתי עדי' המכחישי' כ"א באה בפ"ע ומעידה או תרוויי' סהדי שקרי נינהו ולמ"ד תרווייהו סהדי שקרי נינהו א"כ אין מקום לד' הנ"י, אלא דהנ"י להל' שפיר כ':
תוס' ד"ה קפץ נ' מקו' יש להביא ראי' לשטת הרשב"א דהיכא דאמרה תורה ביטול איסר מ"מ לא אמרי' נהפך האיסור להיות היתר אלא דמטעם אחרי רבים להטות שרי באכילה וא"כ ה"נ שנו עליו אלא דאקרי רבים להטות וזה לא שייך כאן דמצי מיירי דעם המנוי הזה הוה עשרה וא"כ או שהוא המעשר עצמו או שהוא מהנמנין וע"כ האיסור או הפטור פועל מה שלא הי' לו לפעול:
תוס' ד"ה מפריש עליהן נ' דבחדא קו' נוכל לתרץ חברתא דעיקר רבותא דר"נ דאפי' ספיקות בפ"ע ג"כ נכנסין להתעשר דסד"א לעיל דווק' נכנסות לדיר דמשעה שנכנס לדיר הו"ל ס"ס ס' בגופו וס' בתערובות ומשו"ה אין יכול הכהן לתוקפו דלמא לאו היינו הס' ומשו"ה שפיר מתעשר ול"ש פוטר ממונו בממון כהן משא"כ אם הפריש י' ספיקות אף דהי' יכול לפטור בא' הוא לא ידע ולא עשה כן מ"מ חייבין במעשר ולא אמרי' למחר יתפוס הכהן א' ונמצא לא הי' כאן עשרה דאותו של כהן פטור כמ"ש תוס' משום לקוח ונמצא מקריב חולין בעזרה לא הי' כ"א אם תקפו כהן מוציאין מידו והיינו והן שלו אפי' אם תקפו כהן:
ובאמת צריך יישוב אמאי לא דחה הש"ס לעיל דכיון שנכנס לדיר מבטל בטל ולא יכול הכהן לתופסו ואולי אפי' לד' ר"י הזקן דכה"ג לא מקרי ס"ס לענין תפיסה מודה ר"י וצ"ע:
סוגי' דקיימו ולא קיימו (מכות פ' אלו הן הלוקין):
רש"י ד"ה כל ל"ת אפי' למ"ד לאו הניתוק לעשה אין לוקין יל"ד היכן מצינו מ"ד ניתק לעשה אין לוקין הרי ר' יעקב שנחלק בנותר על ר"י ואמר לא מן השם היינו לומר דאפי' ביטל עשה אין לוקין משום לאו שאין בו מעשה ור"י דשילוח הקן משום דס"ל שלח מעיקרא מ' וכ' דרש"י דייק לי' דלר' יוחנן דאמר ביטלו ולא ביטלו ע"כ איכא מ"ד דס"ל ניתק לעשה לוקין עלי' דהנה מודה ר"י בשטת רש"י דל"ש למימר ביטלו ולא ביטלו אלא אי התראת ס' שמי' התראה אבל לר"י דהכה את זה וכו' דס"ל ל"ש התראה אם אתה אומר דס"ל ניתק לעשה אין לוקין עלי' ע"כ ס"ל קיימו ולא קיימו וא"כ מודה ר' יוחנן דאיכא מ"ד קיימו ולא קיימו והכי הול"ל תני או בטלו או קיימו ולא קיימו א"וו ר' יוחנן פשיטא לי' דמאן דס"ל ל"ת שניתק לעשה אין לוקין עליו ס"ל ביטלו ולא ביטלו ומאן דס"ל התראת ס' לא שמי' התראה ס"ל ל"ת שניתק לעשה אין לוקין עלי' ובהא ג"כ תרי תנאי אליבא דר"י ושפיר כ' רש"י אפי' למ"ד וכו':
ויל"ד עוד בד' רש"י מאחר דמשנה ערוכה היא לקמן ובחולין דל"ת שניתק לעשה אין לוקין למה הביא רש"י בריי' דנותר וכ' דרש"י בא ליישב דהנה ר' יוחנן דייק למלתי' ממתני' דבא למקדש ודלמא התם ה"ט משום דהעשה אינו מתקן הלאו כמו בשילוח הקן דהרי אם גם יצא מן המקדש מ"מ כבר עבר על ולא יטמאו את מחניהם אמנם הרי גם נותר מקרי ניתק לעשה אף דא"כ שורף הנותר מ"מ עבר על לא תותירו והיינו דמייתי רש"י להך דנותר: והנה כ' רש"י דקדמו עשה לאו היינו בכ' ר"ל דא"כ ק' קו' תוס' מגזילה כ"א שהעשה נוכל לקיימה גם קודם שעבר על הל"ת וכ"ת א"כ ק' שילוח הקן לרבנן דע"כ עיקר המצוה לשלוח קודם שיעבור על הל"ת ומ"מ מקרי ניתק לעשה כוונת רש"י דתרתי בעי' שהעשה נכתב קודם הלאו וגם יוכל לקיימה קודם הל"ת משא"כ בשילוח הקן דמדכ' רחמנא העשה אחר הל"ת ש"מ לנתוקי לאו הוא דאתא והנה בד' רש"י אלו נתיישבו ד' הרמב"ם בה' חמץ ומצה שכ' הקונה חמץ בפסח לוקה משום לא יראה כיון דעביד מעשה והקשו עלי' מש' ס פסחי' צ"ה ע"א דאמרי' דלא יראה ניתק לתשביתו ואמנם ד' הרמב"ם דהך סוגי' אזלא למ"ד לאו שקדמו עשה אין לוקין עליו דהתם תשביתו מקמי דעבר על לא יראה ניתנה דהרי בל יראה חל בפסח ותשביתו בע"פ מחצות ונהי דגם לבתר הכי שייך תשביתו מ"מ מקרי ניתק לעשה אלא ש"מ דהך סוגיא דלא כהל' ואין זה מן התימא דהרי גם מה דאמרו בבריי' שם דלאו דלא תוציאו ניתק לעשה דבבית א' יאכל כ"כ רש"י שם שהוא דלא כהל' דהך בריי' סברא דלא מפסלא בהוצאה וגם הרמב"ם הביא דלוקה אם הוציא חוץ לחבורה זה ק"פ:
ואמנם מתשביתו בלא"ה יש לתרץ דלא אתי חד עשה ומנתיק תרי לאוין וכד' שכ' ה"ר שמואל מווארדון בתוס' חולין פ"א אלא שהתוס' דחו שם דבריו ונבאר בעה"י לקמן:
ועדין צריך ביאור מה הביא לרש"י לפ' דאפי' יכול לקיים העשה אחר עברת הלאו כיון שגם קודם עברת הלאו הי' יכול לקיים העשה מנ"ל לרש"י הא דלמא הכל תלוי רק אם העשה קדמה במעשה ללאו או לא ולעולם אם יוכל לקיימה גם אח"כ לא הוה קדמה עשה ונ' דאונס ק' לי' לרש"י דאמרי' לקמן משום אונס הדר בי' רבב"ח והרי עשה דאונס אם יחזירנה כבר תיקן הלאו ותו לא הוה קדמו עשה דל"ד לביאת מקדש דאין ללאו תיקון כלל אם כבר עבר עליו אלא ש"מ כיון דגם קודם לכן ניתנה שוב הוה קדמה עשה וכד' רש"י, ועד"ז נבין מה דחקו לרש"י לפ' דכל ימיו קאי אלא יוכל לשלחה ואף דמ"מ כ' רש"י דעיקר העשה ולו תהי' לאשה וא"כ בקיצור הו"ל לפ' כמו שפי' תוס' בשמו מ"ס קידושין אמנם א"כ מ"מ הרי גם לפני הל"ת הי' יוכל לקיים העשה ושוב לא מקרי ניתק:
וכ"ת א"כ ק שילוח הקן לרבנן בע"כ גם רבנן מודו דהמ"ל ניתנה קודם שיעבור על הל"ת ומ"מ מקרי ניתק וצ"ל דדווקא היכא שהעשה נכתבה בתורה קודם הל"ת כמו בגזילה או באונס אבל בשילוח הקן דהעשה ככתבה אחר הל"ת אמרינן אדרבה דהו"ל לרחמנא למכתבא מקמי הל"ת וכ' בתר הכי ש"מ דלנתוקי לאו הוא דאתא:
תוס' ד"ה הבא אל המקדש הנה בתי' זה דחו פ' אותו ואת בנו פ"א ע"א ד' ה"ר שמואל שרצה ליישב בסוגי' דתמורה קו' תוס' שם על רש"י עיי"ש ואמנם כ' שם עוד תי' אחר וכ' דגם הר' שמואל מפ' ד' הש"ס בתמורה ע"ד תי' שני שבתוס' אמנם אזיל בתר סברא והענין דבשלמא בעשה דשייך בי' קיימו או ביטלו וא"כ עכ"פ משכחת לה מלקות אם לא קיים או ביטל העשה וממילא היינו דכ' רחמנא ב' לאוין להלקותו שמוני' אם יבטל העשה או לא מקיי"ל אמנם בעשה דלא שייך בה קיום למאי הל' כ' רחמכא ב' לאווין אם העשה פוטרו לגמרי ממלקות א"וו דאין העשה פוטרו וכבר צידדו תוס' בתמורה אי סופג מ' או פ' ומעתה ה"ה עשה דירצה דל"ש ג"כ בה קיום ואס"ד דקרא אתא למימר דלא לקי א"כ תרי לאוין אכתי ל"ל אלא ש"מ דלקי ומתקיימי' ד' ה"ר שמואל:
אמנם כד דייקת ד' רש"י פ' או"ב שם נ' דגם רש"י כוונתו לד' התוס' דהנה מאי ק' לי' לרש"י משילוח הקן א"וו רש"י בא ליישב דלכאורה מ' מד' ר"ז דמשום דאיכא גם עשה מגרע גרע ולא לקי דלא כסוגי' דשמעתין וע"ז כ' יש דא"ה ק' מדר"י דאמר בשילוח הקן משום דשלח מעיקרא מ' לוקה ואינו משלח ואמאי עכ"פ הא עשה כ' בי' ומגרע גרע א"וו גם ע"ז מודה דלא אמרי' הכי ור"ז הק' מכדי כ' שבעת ימי' יהי' תחת אמו ואנא ידענא דמחוסר זמן בלאו דלא ירצה למאי הלכ' כ' רחמנא ומיום השמיני ירצה לעשה הרי כ' שבעת ימי' אע"כ ללאו הבא מכלל עשה הרי איכא לאו דלא ירצה אלא ש"מ למימרא דלא ליהוי כ"א עשה וכד' תוס':
ואמנם מ"מ תוס' שם הביאו ראי' מלאו דלא תגזול כבר נתקשו בו המפ' האחרונים הרי גם לא תגזול ולא תעשוק בחד קרא סמוכי' כתובי' ואמאי מנתק וכ' כוונת תוס' דבאמת איכא שוב ג"כ תרי עשה והשיב את הגזילה או את העושק אמנם כ' קרא אחרינא לא תעשוק שכר שכיר עני ואביון והיינו דק' להו וע"ז שפיר כ' דלא סמיכי:
ומתוך דברינו נתיישב קו' תוס' פ' המקבל למאי הל' כ' רחמנא או עשק כיון דע"כ אצטריך למכתב והשיב את העשק למיעקר תרי לאוי סמוכי' אצטריך להקדים או עשק:
ועכ"פ מיושב מדוע ציינו תוס' ב"מ פ' המקבל ולא ציינו פ' איזהו נשך משום דהתם מייתי הש"ס גם לאו דלא תעשוק שכר שכיר וע"ז עיקר קו' תוס':
אלא דק' דמ' מד' תוס' דעושק דהיינו כובש שכר שכיר ניתק לעשה ומני' מיירי בשמעתין וזה ק' להולמו דבכובש שכר שכיר מאי ביטלו שייך בשלמא בגזילה שפיר כמ"ש רש"י אבל בשכר שכיר צ"ע ותו דלמסקנא באמת הטעם דלא ניתן אלא לתשלומין וזה שייך בין בגזל בין בשכר שכיר וא"כ בתרווי' ע"כ לא לקי ובזה נדחה ג"כ תי' רש"א ר"פ איזהו נשך דאמאי עדיף גזל משכר שכיר דמ"מ למסקנא הדרא קו' תוס' לדוכתא דלמסקנא ע"כ בתרוויי' לא לקי וצ"ע:
גמ' משום דק' לי' אונס והק' הריטב"א א"כ הדר ק' לי' הבא אל המקדש והנה תוס' הקשו לקמן למ"ש רש"י דלר"ל לאו שקדמו עשה אין לוקין ק' ג"כ מבא אל המקדש ותי' בדוחק ואמנם לדידן ק' עוד אמאי לר"ל כהן לוקה ואינו מחזיר כיון דהו"ל לאו שקדמו עשה אמאי לקי כלל ונ' דכ"ז יישב רש"י במה שכ' שקדמו עשה ר"ל שהעשה התחילה קודם עברת הלאו אף שנמשכת אחר הלאו וכבר נתקשינו לעיל בד' רש"י אלו אמכם רש"י בא ליישב בדברי' אלו כל הסוגיי' והיינו הנה באמת ר"י דייק למלתי' מבא אל המקדש אמנם התם אין העשה נמשכת כלל אחר עברת הלאו כמ"ש הריטב"א דעשה שעבר עבר ואמנם ר"י לא מ' לי' לחלק וס"ל דכל שקדמו עשה אפי' נמשכת העשה אחר העברת הלאו שוב לוקה והיינו דק' לי' אונס דהתם ג"כ העשה התחילה קודם הלאו ונמשכת אחר הלאו דאם יחזירנו הרי מקיים העשה אלא ש"מ דע"כ צריך לחלק בדבר ולומר דדווקא בא אל מקדש דאין העשה נמשכת כלל אחר הלאו הוא דאמרי' לוקה משא"כ אונס ודחה הש"ס דשאני התם דאיכא עשה אחרינא כל ימיו ומשו"ה לא לקה ומעתה וודאי גם ר"ל מודה כה"ג דבא אל המקדש דהעשה אינה נמשכת כלל אחר הלאו פשיטא דלקי כי פליגי בנמשכת דר"ל דייק לי' מאונס דלדידי' ע"כ כל ימיו לא הוה עשה וכמ"ש רש"י לגי' דידן לקמן ומשו"ה סבר ר"ל דלא לקי אמנם בכהן דל"ש כלל עשה אחר הלאו גבי' ודמי לגמרי לבא אל המקדש מודה ר"ל דלקי ומיושב כל הסוגי' בע"ה: והשתא א"ש דל"ק עלי' דר"ל אטו משום דכ' עשה מגרע גרע דבאמת ל"ק ר"ל כ"א בל"ת דאיכא המשך גם לאחר עברת הלאו לא זולת:
אמנם לר' ירמי' ביומא למ' דמפ' דלריה"ג לא לקי אלאו דנבילה משום דכ' עשה בהדה לגר תתננה ע"כ צריך לומר דס"ל דכיון דכ' עשה לא לקי וכ"ת א"כ ק' אטו משום דכ' עשה מגרע גרע י"ל ע"ד שכ' רש"א טעמא דאין עונשין מן הדין דלמא כיון דחמור לא סגי בההוא עונש וא"כ ה"כ לימא אלאו ועשה בהדי הדדי לא סגי במלקות ולאו משום דמגרע גרע אלא דקו' הש"ס כיון דקיי"ל כר' יצחק דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן וסגי במלקות ואטו לאו ועשה חמור עוד מחייבי כריתות ומעתה י"ל מתני' דתנן הבא אל המקדש טמא לוקה ע"כ ס"ל כר' יצחק דחייבי כריתות פטורי' ע"י מלקות ומאי עדיפות יש שוב לקדמו עשה וכמ"ש וריה"ג דלמא דלא כר' יצחק ס"ל ופליג אמתני' ופוטר בלאו שקדמו עשה מטעם שכ':
אלא דלפי פי' ה"ר שמואל בד' רש"י חולין פ"א גם ר"ז בחולין שם כריה"ג ס"ל ק' וכ"כ לעיל דעתינו בכוונת רש"י וכ"כ רש"י בהדי' בזבחים שם: תוס' ד"ה אם כהן הוא פשיטא להו הכא דהנה גרושה לכהן עשה ול"ת ובב"מ ל"א דייקי מסוגי' דיבמות דלא הי' כ"א ל"ת לחודא עיי"ש וכ' דאף דכ' שם קדושי' יהיו לא קאי כ"א אטומאת מת מ"מ עשה אחרינא איכא דכ' גבי נשים פסולות קדוש יהי' לך אלא בחומש כ' דמהאי קרא ילפי' לפתוח ראשון והעשה קאי אדידן ודנקט הש"ס בגיטין וקדשתו לאו דווקא כ"א וקדשתו כ' רש"י קאי אב"ד על כרחו דפנו ואמנם לפי פשוטו קאי וקדשתו לפתוח ראשון וקדוש יהי' לך קאי לעשה דנשי' פסולות ויהי' היינו בהוויי' ר"ל על כרחו להזהיר ב"ד ושפיר איכא ל"ת ועשה כד' תוס' בשמעתין וכ"ת ק' סוגי' דיבמות אלמנה מן האירוסין לכו"ג התם באלמנה דהוא ניהי גזי"הכ ולכו"ג דווקא וודאי מן האירוסין דליכא עשה דבתולה יקח לא הוה כ"א ל"ת וע"ש ב"מ בסו"ד ומ"ש עוד תוס':
גמ' ונילף ממוש"ר לולי ד' רש"י הי' ל לפ' דהא דעל כרחו ישאנה שפיר ידעי' מלא יוכל לשלחה דאם לא נשאה שילוח מניין אלא דמ"מ עשה לא הוה ונ"מ דקיי"ל בד"א ב"מ ל"ת אבל בעשה מכין אותו עד שתצא נפשו וא"כ על עשה זו אנו דנין והיינו דבעי' למגמר ממוש"ר:
אמנם מד' רש"י מ' בהדי' לכאורה דמפ' דאהא אנו דנין אם חייב לישאנה כלל ודבר זה ק' להולמו מאי לא יוכל לשלחה שייך אם לא יתחייב לישאנה וצ"ע:
תוס' ד"ה כל ימיו המעיי' בד' רש"י יראה דגם בשמעתין כוונתו דקאי אלו תהיו לאשה, וכ"כ בזה לעיל:
גמ' היניחא הא דלא מק' הש"ס לעיל הך קו' לפי פי' רש"י כ' ד' הש"ס כך בתחלה מק' ר"פ א"כ ל"ק מאונס מ"ט שפיר עבד דהדר בי' והדר מק' הש"ס דתי' דאונס לא קאי שפיר:
רש"י ד"ה היניחא בסו"ד כ"כ לאפוקי מד' הרמב"ם דמפ' קיימו כל אימת דמצי לקיים דלפי גי' רש"י לא יתכן דאל"כ אדרבא קיימי א"ש טפי, והרמב"ם גרס גי' הראשוני':
אלא דק' לי' לרש"י מנ"ל להש"ס לפ' כן קיימו ולא קיימו דלמא באמת הפי' כהרמב"ם ולק"מ וע"ז כ' רש"י דא"כ מאי לא קיימו דקאמר ר"ל אלא שהרמב"ם יישב זה דלא קיימו היינו אם מתה או קיבלה קידושי' מאחר אמנם ד' רש"י דזה מקרי אונס אמנם ד' הרמב"ם דמ"מ הוה תחלתו בפשיעה וסופו באונס וחייב וא"כ רש"י ס"ל פטור ונחלקו במחלוקת האגודה וכ"י פ' כיצד הרגל הובא ביו"ד סי' רל"ב סי"ב עיי"ש:
תוס' ד"ה היניחא הנה קו' תוס' אד' רש"י חולין ממחזיר ואינו לוקה כ' ד' רש"י שם דגם ר"ל דריש כל ימיו אלא דלא הוה עשה לדידי' דלילקי עלה כ"א עיקר העשה קאי לפני שילוח ומ"מ כיון דגלי קרא כל ימיו שוב לא שייך:
לומר דאם לא החזירה תכ"ד דלילקי אא"כ כ"ש דק' קו' תוס' לקמן למה לר"ל לא נדרוש דלמא ש"ה דגלי קרא כל ימיו וכ' דכוונת רש"י עד"ז דבשלמא אם נדרוש האי כל ימיו אלו תהי' לאשה א"כ הכוונה כל ימי' אפי' לאחר שילוח וא"כ עכ"פ כשמזהיר ב"ד לקיים אם אינו מקיים לוקה ואין כאן התראת ספק וכמ"ש רש"י לפנינו משא"כ אם נדרוש כל ימיו אלא יוכל לשלחה ר"ל שלא יהא בשילוח כל ימיו וא"כ אם מחזירה שמה סמוך למיתתו הרי אינו לוקה ושוב הו"ל התראת ס' לר"ל ואפי' אינו מחזיר אינו לוקה: אמנם התוס' דקדקו גם ממתני' דשילוח הקן דתנן משלח ואינו לוקה דהול"ל אם שילח אינו לוקה וכ' בנבאר תחלה מה דחקו לרש"י במס' חולין לפ' כן וכ' דק' לי' מאי דקאמר הש"ס התם לאו כבר עברי' ואי ס"ד דכ"ז שלא בא לב"ד עדיין יוכל לתקן הלאו אטו מיירי התם שבא לב"ד ומה"ט דייק רש"י דבעי' תוכ"ד והנה במתני' שם שלחה וחזרה אפי' ק' פעמי' חייב לשלח נטל הבני' אף שהחזירן וחזרה האם פטור ומעתה יש לחלק וודאי היכא דנטל הבני' עם האם א"כ אם שלחה וחזרה פטור לשלח שהרי כבר זכה בבני' והו"ל מזומן וא"כ מה שחייב פעם א' לשלח הוא לתקוני לאו ושפיר בעי' תוכ"ד וכה"ג מצי מיירי הך דמצורע ושפיר קאמר הש"ס לאו עברי' משא"כ אם לא זכה בבני' ולא הי' בחצירו וא"כ אפי' כבר שלחה וחזרה עדיין מצות שילוח עליו ומכ"ש דכ"ז שלא שלחה שחייב לשלח וכ"ז שחייב לשלח יש כאן קום עשה אחר ל"ת שוב אינו לוקה והיינו דתנן משלח ואינו לוקה דמשכחת לה דמשלח אפי' אחר כ"ד וכמ"ש, ועד"ז יש ליישב קו' תוס' חולין שם גבי הא דמק' הש"ס אדר"י דנגדי' וא"ל רבי גדרי' ומק' הש"ס אי רבנן משלח ואינו לוקה והק' בתוס' דלמא ר"י קיימו ס"ל ור"ל וכבר הי' לאחר כ"ד ושפיר לוקה אף דמשלח ולמ"ש זה א"א כיון דחייבי' ר"י לשלוח ש"מ לא זכה עדן בבנים וא"כ מלקות למה:
והנה הקשו בתוס' לד' רש"י לר"ל אמאי בא למקדש טמא לוקה יקיים העשה ויפטר וצ"ע אטו הלובש כלאי' כשפושט לא ביטל מצות כלאי' למפרע הרי מ"מ כ"ז שהי' במקדש עבר אעשה ול"ת ומה ענין זה לאונס שגירש והחזיר דהו"ל כלא גירש וכ' דעיקר קו' תוס' מאחר דרש"י מפ' דלר"ל האי כל ימיו קאי אולו תהי' לאשה א"כ אמר קרא לו תהי' לאשה כל ימיו וא"כ כל רגע שאינה אשתו עובר בעשה ואעפי"כ אם מחזירה פטור ומ"ש ביאת מקדש והכה מ"ש תוס' ודוחק משום דסתמא תנן:
ומ"ש תוס' בסו"ד על יישוב קו' משו"ח ע"ד רש"י היינו משום דמסתבר טפי למדרש כל ימיו אולו תהי' לאשה ולא למיהוי קאי אלא יוכל לשלחה ולמימר דמשני ניתק זה משאר ניתק:
תוס' ד"ה במאי קמפלגי בסו"ד ופי' הקונ' ק' להבין ד' רש"י אמנם כונתם על מ"ש רש"י דלר"ל לא הוה התראת ספק ובאמת דברי' אלו ק' מאוד להולמם דמ"מ לא הוה התראת וודאי ואמנם המעיין בד' רש"י יראה כי כוונתו בשלמא בנותר ושבועה שלא אוכל הוה ספיקא אם יעבור על הלאו כלל משא"כ בלאו הניתק על הלאו וודאי עבר אלא שבידו לנתקו לעשה ע' בדברי' ותמצא ועדן צריך ביאור וכ' הענין לד' רש"י דהנה עיקר ההתראה שיתיר עצמו לאותו העונש שהתרו בו ומעתה בשלמא למ"ד בטלו ולא בטלו דאינו חייב כ"א אם יעבור על הלאו ועל העשה ואם התיר עצמו עדן אינו מבורר אם יתיר עצמו לעבור גם העשה ושפיר הו"ל התראת ספק משא"כ למ"ד קיימו הנה הלאו וודאי עבר אלא שבידו לפטר עצמו ממלקות ע"י קיום העשה וא"כ בשעת העברת הלאו וודאי לא אסיק אדעתא לקיימם העשה דאם רצה לשלח האם תיכף ומיד כשב"ד יצוו עלי' הלא יודע כי עידי ההתראה יודיעו ומה בצע בקחתו וכן באונס נמצא דהיינו בטלו וקיימו אמנם כ"ז לד' רש"י דקיימו היינו מיד כשיזהירוהו ב"ד אבל לד' רמב"ם דקיימו היינו כל ימיו יש לו זמן לקיים א"כ ליתא לדברינו דמ"מ אמרי' בשעה שלקח האם הי' בדעתו לקיימה אצלו עד זמן שתגדול ואח"כ ישלחנה ובין כך וכך תלד לו ביצי' וכיו"ב באונס ומ"מ רש"י לטעמי' שפיר חילק ואמנם ד' תוס' דלפי' זה ק' א"כ למה לר' יודא בהכה זה וחזר והכה זה פטור הרי וודאי עבר על מכה אבי' אע"כ משום דעידי התראה אין מבורר להם וה"נ כאן מ"מ דלמא כשיזהירוהו ב"ד יקיים העשה ואמנם נ' דרש"י יישב זה לקמן בדר"י שפי' בבב"א בהתראה א' בזה אח"ז בב' התראות כוונתו דהתם כשהתר' בו בראשון הוא סבר ההוא לאו אבוה הוא וכשהתרו בו בשני הוא אומר הרי עדי' הראשונים אמרו דההוא אבוה הוה ומשו"ה הוא דפוטר ר"י דבכל פעם אנו אומרי' שלא התיר עצמו לעונש אמנם בחולין בפ' או"ב פי' רש"י בב"א שנטל מקל והכה שני' בב"א וכך הי' ד' תוס' בשמעתין וא"כ ש"מ דלא תלי' מלתא באם התיר עצמו וודאי לעונש ומנה דפי' רש"י בחולין כן היינו דלשטתי' אזל שפי' שם בפ' שילוח הקן קיימו היינו תוכ"ד וכה"ג וודאי הוה התראת וודאי דמה דלא לקו אם חזר וקיים תוכ"ד משום דתוכ"ד כדבור דמי והו"ל כלא עבר כלל ומ"מ מבוארי' ד' רש"י ותוס' דלא ניחא להו בכ"ז מטעם שכ' בררו להם דרך אחר:
והנה כ' תוס' דהא דמ"מ קאמר ר"י תני בטלו אף דגם מאן דס"ל התראת ס' שמה התראה מצי סבר קיימו ולא קיימו ונהי דר"י ס"ל שמה התראה מ"מ ע"כ מודה דמאן דאי' לי לא שמי' התראה ס"ל קיימו ולא קיימו ולמה לי' לאשוויי' פלוגתא וע"ז כ' תוס' דבטלו ולא בטלו מסתבר טפי ודבר זה צריך ביאור דאפכא מסתברא וכמ"ש דקיימו מצי כ"ע סברי ובטלו לא מצי סבר כ"א מאן דאי' לי' התראת ס' שמה התראה ונ' כוונת תוס' דמדס"ל לר"י דלהכי לא לקו אלאו שניתק לעשה משום דאמר רחמנא לא לילקי אלאו לחודי' עד דעבר גם אעשה ומעתה חיוב המלקות בא בעידן ביטול העשה ובשלמא אי ביטול העשה היינו ע"י מעשה שפיר חייבי' רחמנא מלקות משא"כ אי נימא קיימו ולא קיימו א"כ עיקר החיוב על לא עשה מעשה ומאחר דס"ל לר"י לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו לטעמי' מסתבר טפי בטלו ולא בטלו דהו"ל עוקר העשה בידים:
אמנם כ"ז לד' רש"י ותוס' אבל לשטת הראשונים דשקלא וטריא קאי אמאי דאמרי' דלנתוקי לאו הוא דאתא ואהא אמרי' היניחא אי אמרי' קיימו ולא קיימו שייך למימר קיום העשה לנתוקי לאו אתא משא"כ אי אמרי' בטלו ולא בטלו א"כ העשה לחודא קאי וא"כ ר"י דס"ל לאו שקדמו:
עשה לוקין עליו וניתק לעשה הוא דאין לוקין משום דלנתוקי אתא ע"כ צ"ל דס"ל קיימו ולא קיימו וזה תוכן ד' הריטב"א שכ' דאף דאזדו לטעמיי' לא קאי לפי' הראשני' כ"א לר"ל מ"מ לר"י קיימו מסתבר טפי ומטעם שכ' דהיינו דמחלקי' בין קדמו לניתק וז"ש הריטב"א דר"ל באמת ע"כ סבר דגם קדמו אין לוקין עליו:
והנה הרמב"ם בה' ק"פ ובה' פה"מ כ' דנותר הוה ניתק לעשה אלא דבלאו דלא ילין תו כ' דפטור משום אין בו מעשה ותמה המ"ל למה בנותר לא אמר האי טעמא הרי איכא למטעי וכ' ד' הרמב"ם דמאחר דניתק הכ' ללאו דנותר דבלא"ה אין בו מעשה לעשה אמרי' דבא הכ' להחמיר עליו דהיינו דהלאו כגמר בביטול העשה כלומר אם האכיל הנותר לכלב או זרקו לים דביטל העשה בידי' לוקה למפרע משום לאו שיש בו מעשה דהלאו עם העשה חדא מלתא הוה אמכם כ"ז במותר הבשר דהו"ל כאילו כ' בכולהו בהדי' עשה דבאש תשרף משא"כ לאו דלא ילין חלב דקאי אאכילת מזבח ולא ילפי' מאכילת אדם ולית בי' עשה כלל א"כ הו"ל רק לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו כלל: וכ"ת א"כ ל"ל להש"ס לקמן לתרוצי דהא דידי' הא דרבי' לימא גם ר"י דנותר ס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והא דקאמר ניתקו הכ' לעשה היינו כמ"ש להחמיר עליו אם ביטל העשה הא ל"ק דא"כ ק' אמאי פליג עלי' ר' יעקב והיינו צריכין לומר דר"י ס"ל קיימו ולא קיימו ור' יהודה בטלו ולא בטלו ומאחר דלד' הרמב"ם גם ר"ל ס"ל כר' יהודה ס"ל קיימו ולא קיימו ומ"מ אמרי' סברת הרמב"ם הנ"ל לא רצה הש"ס לפ' פלוגתיי' בהכי ומוקי לה טפי הא דידי' הא דרבי' ולפי פי' רש"י במכות צריך ליישב ע"ד שיישב הלח"מ בה' שחיטה ד' הרמב"ם עיי"ש:
ונביא מסוגיין ב' ראיות לד' הרמב"ם ע"ד שכ' לפ' דבריו בנותר דיש להקשות דאמרי' ותרוויי' אליבא דר' יודא ומייתי מנותר וכי מה עלה ע"ד הש"ס לסיועי לד' ר"י מנותר כיון דאדרבא מבואר משם להיפך מדר"י דס"ל לר' יודא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו בשלמא ר"ל שפיר מייתי ראי' דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו וכ"ת הרי גם התראת ס' שמה התראה מוכח מכאן כיון דתרי תנאי בהא אליבא דר' יהודה קי"ל כאידך תכא משא"כ ר' יוחנן נהי דר' יודא משמי' דריה"ג קסבר הכא מהתם הו"ל לאתויי ולזה כ' דבאמת ר"י מפ' ד' ר' יהודה ע"ד שכ' לד' הרמב"ם דר"י ה"ק ניתק הכ' ללאו דנותר לעשה לומר שאין לוקין אא"כ עובר בעשה בידים דהו"ל יש בו מעשה אלא דהש"ס לא רצה לתרץ כן מטעם שכ' לעיל דלא נימא ר' יעקב ור' יהודה בהא פליגי אי קיימו ולא קיימו או ביטלו ולא ביטלו:
ולד' רש"י צריכין אנו לומר דעיקר ראי' ר' יוחנן דע"כ לא פליגי ר' יעקב אלא משום לאו שאין בו מעשה אבל בהתראת ס' כ"ע ל"פ ש"מ התראת ס' שמה התראה:
וזאת שנית ראי' לד' הרמב"ם לפי גי' הראשונים דר"י ס"ל קיימו ולא קיימו א"כ כל שקלא וטריא דלקמן אהא דאמר ר"י שאת ועוד אחרת קאי אליבא דר"ל וכבר עמד ע"ז הריטב"א דשקיל וטרי הש"ס לר' יוחנן וקאי אליבא דר"ל אמנם לד' הרמב"ם ניחא דלכאורה ק' מאי קאמר ר"י ועוד אחרת הא איכא נותר דניתק ע"כ לעשה ושייך בה בטלו וצ"ל דהכי לר"י לא לקי אנותר דס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין אמכם למ"ש דאם ביטל העשה בידים דלוקין הדרא קו' לדוכתא הרי נותר אע"כ ר"י אליבא דר"ל קאמר למלתי' דס"ל התראת ס' לא שמה התראה ולא לקי אנותר כלל וא"כ שפיר הק' הש"ס התינח אי הוה ס"ל לר"ל קיימו ולא קיימו א"כ שפיר הוה אונס ושיה"ק ותו לא משא"כ השתא דר"ל ס"ל ביטלו ולא ביטלו שוב גם אונס לא משכחת לה ולמאן קאמר ר"י ועוד אחרת לנפשי' הא איכא נותר לר"ל אפי' אונס ליכא:
הכה שני' בב"א יל"ד לד' ת"ק הא ל"ל י"ל דס"ד אדרבא התראה בב"א מגרע גרע מבזה אחר זה דהתם ידעי' בבירור שקיבל ההתראה על שני' אבל הכא כיון דבב"א הוה דלמא על א' אמר אעפי"כ א"כ משום קילל נקט בב"א דקיי"ל קילל בשם או בכנוי דווקא חייב ואם בב"א קילל הרי לא הזכיר את השם אלא על הסמוך או מלפניו או מלאחריו קמ"ל דמ"מ חייב:
והנה כ' רש"י דבב"א ר"ל תוכ"ד כוונתו דא"א להתרות על שני' בב"א ממש דהיאיך יתרו בו אל תקלל אבותיך אלה וכי יש לו שני אבות א"וו ר"ל תכ"ד:
ויל"ד כ"ל מ"ט שביק ת"ק ופסק כר' יודא ואפשר דקים לי' לר"ל דת"ק דר"י הוה ר"מ ור"מ וכ"י הל' כר"י:
התם כבר עמד ע"ז הריטב"א הרי גם בשמעתין לקמן תנן ותי' דהתם עיקר וצ"ע גם הכא עיקר דכולהו לוקין חשיב ונ' דר"י עיקר רבותא במ' חולין אשמעי' דתנן התם בתר הכי דלא יטול אם על הבכי' אפי' לטהר את המצורע ומאי רבותי' דס"ד גדול השלם ואימתי' שייך לומר כזה אם שילוח הקן לאו כבר עברי' ואימתי שייך לאו כבר עברי' אי אמרי' קיימו ולא קיימו וא"כ ס"ד למידק מהתם כר"ל לגי' רש"י דאמרי' קיימו ולא קיימו וקמ"ל ר"י דאפ"ה אמרי' אין לנו אלא עוד אחרת והיינו למ"ד בטלו דלמ"ד קיימו איכא טובא אונס ופאה וכ"ת מתני' מאי קמ"ל מתני' מיירי כדאוקימנא התם בחולין דנטלה ע"מ לשלח ואתיא אפי' כר' יודא לדידי' לא הוה שיה"ק כלל ל"ת שניתק לעשה וא"כ רש"י לטעמי' שפיר גרס תנן התם:
תוס' ד"ה אי דקטלה כ' כוונתם דלד' רש"י דקיימו היינו כשמזהירין אותו בב"ד דלא כהרמב"ם דכל ימיו בכלל לקיימו כ"ז שאפשר ולד' רש"י הרי י"ל דמ"ד בטלו ל"ד בידי' כ"א אפי' מתה מאילי' כיון דא"א עוד לקיים העשה וע"ז כ' תוס' דל' בטלו ל"ש לפ' כן:
ובגליון הש"ס החדשים נדפס משום הגאון מוה' עקיבא איגר זי"ע דאכתי דלמא מיירי קרא שהרגה במזיד בעדי' בלא התראה דהוה בטלה בידי' ול"ש קים לי' בדרבה מני' והי' כ' ראי' מכאן לד' הרמ"ה בריטב"א שם דלמ"ד בטלו צריך להתנות בו בשעת ביטול העשה וא"כ ממ"נ אם התרו התרו בו למיתה ואם לא התרו בו גם מלקות אינו חייב:
ולד' רש"י ותוס' צ"ל דה"ק ר"י הכ' דפוטר ניתק לעשה ממלקות ומ"מ כ' ללאו לאשמעי' זמנין דלקי והיינו בביטול העשה ודבר זה מצינו בשיה"ק ואונס ומק' הש"ס אטו באונס כ' רחמנא ללאו היכא דבלא הלאו חייב מיתה אלא משום דהעדי':
לא התרו בו איהו ניהא חייב מיתה ולא מסתבר דמשום כהאי גוונא כ' רחמנא ללאו:
והא דס"ד בתוס' שלא לדמות שוגג למתה מאיליו אפשר דר"ל כגון שהכה אותה במזיד ובדבר שאין בו להמית והו"ל שוגג ומ"מ יש לדמותו לביטל וע"ז כ' תוס' דאין זה ענין כלל:
כגון דשויתה שליח י"ל דרב שימי ה"ק לא דשויתה שליח בהדי' כ"א אמרה כל השומע קולה יעשה שלוחה לקדושין אלו כמו גבי גט כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו והלך הוא ונעשה שלוחה רב שימי מדמי לי' לבטלה הוא והש"ס מדמי לי' לבטלה היא:
תוס' ד"ה שהדירה ברבי' מבואר מד' תוס' דמ' להו דק' לי' לרש"י כיון דמשעבד לה היכי מצי מדיר לה וכ"ז משום דגרסי כן ברש"י אהא דאמרי' שהדירה ברבי' אבל לפי גי' דידן וכן גי' הריטב"א כ' רש"י כן גבי ע"ד רבי' ובהדירה ברבי' ניחא לרש"י משום די"ל כמ"ש תוס' ומה דבעי רש"י בע"ד רבי' מ' בריטב"א מה שפי' בד' רש"י ולי כ' דמ' לי' לרש"י כיון דע"ד רבי' היינו דעת ב"ד כמ"ש רש"י כלומר רבי' הבקיאי' בהלכה וא"כ וודאי לא יתרצו בנדר הבא לבטל מ' מ"ע בתורה ולזה כ' רש"י דבשעה שהדירה נמצא בה עון ושפיר נתרצו כלם אלא לאחר זמן נמצא שקר וכמ"ש הריטב"א ולזה אצטריך הש"ס למימר די"ל הפרה לדבר מצוה כיון דנמצא שקר וע' בריטב"א:
והרי גזל יל"ד הרי לאו דגזל מוקמי' לכובש שכר שכיר והתם לא שייך בטלו דממון הוא חייב לו וכ"ת עכ"פ ידעי' גזל מרבית ואונאה הא על דבר הלמד במה הצד אין לוקין עליו וצ"ל דקו' הש"ס הי' עד"ז דהנה מ"ט אמר רבא לאו דגזל ל"ל משום דבלא"ה לא לקין אלא דגזל משום דהוה ניתק לעשה וכמ"ש תוס' פ' איז"נ שם ואמנם מאחר דשייך בו מלקות בביטלו למה באמת לא נוקמי בגזל ולפי"ז באמת להך בריי' דמייתי הש"ס פ' שילוח הקן דלר"י גזלן לוקה באמת לית לי' דרבא אלא דמ' התם דאין מסקנת הש"ס כהך בריי':
ומעתה נבא בע"ה להבין ד' תוס' פ' או"ב שהביאו ראי' דבתרי לאוי דלא סמיכי אמרי' אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי מקו' הש"ס כאן והק' השעה"מ ה' חמץ ומצה הרי הני תרי לאוי סמיכי בפ' א' אמנם קו' תוס' הי' עד"ז דע"כ לא מק' הש"ס הכא אלא אדר"י דאמר בטלו לוקה ובלא"ה א"ש הא דלא לקי אלאו דגזל ואמאי הא לכ"ע ילפי' גזל מרבית ואונאה וה"ל חד לאו ולאו דלא תגזול ולא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוין ואמאי נוקמי לאו דגזל אשכר שכיר ולא שבקי' לי' אגזל ולמלקות[אלא ש"מ משום דגזל ורבית ואונאה לא הוה תרי לאוי דסמיכי ושפיר מנתק להו חד עשה ודווקא לר"י דאמר בטלי חייב ק':
ועתה כבא לד' תוס' פ' איז"נ שתי' דלא מוקמי' בגזל ולתרי לאוי דהו"ל ניתק לעשה והק' רש"א הא גם שכר שכיר ניתק לעשה והשיב את העושק ונר' בדוחק ונר' כוונת תוס' דבשלמא אי מוקמי בגזל ותרי לאוי היינו רבית ואונאה ולא תגזול הו"ל תרי לאוי דלא סמיכי ואתא עשה ומנתק להו משא"כ אי מוקמי לא תגזול לשכר שכיר הו"ל ב' לאוין דסמיכי ולא מנתק להו עשה וכ"ת הא איכא תרי עשה והשיב הגזילה והשיב העושק לא היא כי והשיב הגזילה לגזילה גופא אצטריך דלאו ילפי' מרבית ואונאה אבל להשבה אצטריך שפיר קרא וא"כ שפיר לקי אלאו דשכר שכיר:
אלא הא ק' למאי דמסקי' בשמעתין דלא לקי אלאו דגזל משום דניתן לתשלומין וא"כ ה"ה בשכר שכיר ג"כ שייך האי טעמא וחזרה קו' תוס' לדוכתא אמכם לפי מה דמפ' תוס' ענין ניתן לתשלומין לק"מ דר"ל דהכ' ניתקו לעשה לא לענין בטלו ולמלקות כ"א לענין תשלומין התינח בגזל דניתקו לעשה וכמ"ש דהו"ל תרי לאוי דלא סמיכי משא"כ למאי דמוקמי' בשכר שכיר והוי תרי לאוי דסמיכי ולא ניתקו כלל לא מהני מה דניתן לתשלומין:
אמנם הא וודאי ק' דהו"ל לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו וקו' זו ק' ג"כ על הרמב"ם בה' שכירות שכ' דאינו לוקה על לאו דלא תלין משום דחייב לשלם הרי בלא"ה הו"ל לאו שאין בו מעשה וצ"ע וע"ד רבא שפיר יש ליישב דמאחר דלמאן דאי' לי' לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ע"כ מוקמי' לאו דלא תגזול אשכר שכיר לא משוי' פלוגתא בהכי ואמנם מד' הרמב"ם הנ"ל מ' דמפ' כפשוטו כיון שחייב לשלם לא שייך מלקות וודאי הדרא קו' תוס' פ' איז"נ לדוכתא אמאי לא מוקמי' לקרא בגזל ולעבור בב' לאוין כיון דגם בשכר שכיר אינו לוקה וצ"ל לד' הרמב"ם מאחר דבשכר שכיר כבר מצינו ג' לאוין וכ' בי' ואליו הוא נושא נפשו מסתבר טפי לאוקמי גם ההוא לאו בשכר שכיר שכבר החמירה עלי' תורה:
וכ' תוס' בשמעתין דלמ"ד קיימו ולא קיימו ל"ש תי' הש"ס ובאמה לקי אלאו דגזל וא"כ רבא פ' איז"נ אליבא דמאן דס"ל בטלו ולא בטלו אמר וכ"ז לגי' רש"י ותוס' דר"י ס"ל בטלו אבל לגי' הראשונים דר"י ס"ל קיימו ולא קיימו וא"כ רבא אליבא דר"ל קאמר למלתי' וזה א"א דהרי קאמר רבא ביבמו' דלי' הל' כר"ל בכולהו ש"ס בר מתלת דקחשיב התם והו"ל למחשב גם הא ונ' שזה שהביאו להרמב"ם לפ' קיימו ולא קיימו דלא כרש"י ותוס' כ"א כ"ז שיש בידו לקיים בשילוח הקן אם לא מתה וה"ה בגזילה כ"ז שבידו לשלם ושפיר מתרץ הש"ס גם למאן דס"ל קיימו ולא קיימו וד' רבא א"ש אליבא דהל':
ואמנם על הריטב"א וסייעתי' ק' דמפ' קיימו ולא קיימו כרש"י ותוס' וגרסי דר"י ס"ל קיימו ולא קיימו וא"כ ד' רבא בב"מ שם ק' ונ' דזה שהביאו לרמ"ה לגרוס איכו לוקה ומשלם וק' תוס' על גי' זו כבר יישבה הריטב"א שם וא"כ אפי' למ"ד קיימו ולא קיימו לא לקי אגזל וא"ש הכל, וסו"ד תוס' כאן אינם מדוקדקים וכוונתם דהשקליא וטריא רק לר"י וקיימו דנקט הש"ס ל"ד וע' רש"י:
פ' שילוח הקן רש"י קיימו תוכ"ד דתוכ"ד כדיבור דמי ויל"ד א"כ קרא ל"ל הא בלא"ה תוכ"ד כדבור דמי ואמאי תנן משום דהוה בה קום עשה אין לוקין הרי בלא"ה אין לוקין משום תוכ"ד כדיבור דמי וצ"ל דאי לא כ' קרא הו"א כיון דנטל האם לזכות בה והו"ל שוב מזומן בידו ושוב לא שייך מצות שילוח כלל ולא מהני תוכ"ד קמ"ל כיון דבאמת עכ"פ מצות שלוח עליו ומהני הך קום עשה מיהת תוכ"ד:
והנה כבר עוררנו לעיל דהביא רש"י לזה מה דאמרי' לאו כבר עברי' למאן דס"ל קיימו ולא קיימו ולמה עברי' הרי בשעה שבא לב"ד לשאול אם מותר לקיימה לטהר המצורע נאמר לו דישלחנה ולא עברי' ללאו כלל א"וו בעי' תוכ"ד דווקא וממילא א"ש דלא הו"ל התראת ספק וכמ"ש שם:
אמנם רש"י במכות כבר יישב גם קו' זו לפי' שם במ"ש דלא הו"ל התראת ספק משום דלאו עברי' עכ"פ אלא שיוכל לפטור עצמו ממלקות ע"י קיום העשה וגזיה"כ הוא דאם מקיים העשה ופטור ממלקות ואפשר משום דלא נהנה מן האי' ומ"מ שפיר קאמר הש"ס לאו כבר עברי' דלאו על מלקות אנו דנין כ"א על הלאו גופא והנה גם תוס' במכות אף שכ' פ"ה ק' להבין ותי' הקו' מהתראת ספק בענין אחר מ"מ מודו שהדין עם רש"י דהלאו באמת כבר עברי' כדאמר הש"ס בשמעתין אלא דמ' להו דמ"מ כיון שיכול לפטור עצמו ממלקות מקריא התראת ספק ותי' מה שתי' ועד"ז נבין תי' הלח"מ ע"ד הרמב"ם דמפ' קיימו ולא קיימו היינו כל ימי' כל זמן שלא מתה א"כ אמאי קאמר הש"ס לאו כבר עברי' ותי' כד' רש"י במכות שם וק' הא הרמב"ם ס"ל דר"י ס"ל קיימו ולא קיימו ואי כד' רש"י אמאי הו"ל התראת ספק אמנם למ"ש א"ש לענין הלאו הוא דאית לי' להרמב"ם כדעת רש"י מגמ' דחולין כאן אבל לענין מלקות ס"ל כקו' תוס' על רש"י דכיון דיכול לפטור עצמו הו"ל התראת ספק וסברת התוס' לא מסתבר לי' להרמב"ם דממיר יש לדחות דהתם אין בידו דדלמא לא מזדקקו לי' בי' דינא:
ומ"מ לד' הרמב"ם הענין הוא כך אף דלאו כבר עברי' מ"מ כ"ז שיוכל לקיים העשה לא מלקי עד שעברה העשה מידו נמצא דאפי' למ"ד קיימו ולא קיימו ג"כ לא לקי אלאו לחודי' כ"א על ביטול העשה בהדי' אף שנתבטל ממילא ומ"מ מחלק הש"ס בין קיימו ובטלו דלמ"ד בטלו הלאו מתחיל בשעת לקיחה ומסיים בשעה שביטל העשה והכל לאו א' משא"כ למ"ד קיימו ועד"ז יש ליישב קצת ד' הרמב"ם שכ' הלוקח אם על הבנים ושחטה או שמתה מאלי' וק' אם מתה מאלי' חייב שחטה פשיטא דחייב ולמאי הל' נקטא הרמב"ם אמכם למ"ש דאינו לוקה על ביטול הלאו לחודי' סד"א אם שחטה מיד בשעת לקיחה דמעולם לא הי' ראוי' לקיים העשה לא אלקי' לי' על ביטול הלאו לחודי' קמ"ל הרמב"ם דלא כי כ"א חייב שפיר כה"ג:
ומ"מ מסקי' דהא דאצטריך קרא במצורע משום דסד"א גדול השלם וכ' רש"י דהיינו למ"ד מוחלט אסור בתשמיש המטה וצ"ל דמאן דס"ל במו"ק שם דמוחלט מותר בתשמיש באמת דרש הך תשלח לדרשא אחרינא א ולולי דמסתפינא הייתי אומר דהיינו פלוגתא דר"מ ורבנן דשמעתין דרבנן ס"ל מוחלט מותר בתשמיש וא"כ אייתר תשלח ושדי' לא תקח ביניי' כמו גבי המצא תמצא ודרשי' חדא מקמי' לא תקח וחדא בתר הכי והוה מיושב קו' הכ"מ ע"ד הרמב"ם שכ' דשילוח הקן עשה ול"ת והק' הכ"מ מקמי דעבר לרבנן לא הוה כ"א ל"ת דלא ס"ל כר"י דשלח מעיקרא ולבתר דעבר ליכא כ"א עשה ולמ"ש א"ש ומה גם דהרמב"ם פסק כמ"ד מוחלט מותר בתשמיש פ"י מה' ט"צ ור"י ס"ל מוחלט אסור ואצטריך חדא למצורע ואידך מעיקרא מ' שלח ולא תקח:
ואמנם לפי"ז מתני' דשלהי מכלתין דאשמעי' ג"כ דלא יטול אם על הבנים אפי' לטהר את המצורע ומאי אפי' וע"כ ג"כ לגדול השלם נתכוונה ואתיא ג"כ כמ"ד מוחלט אסור וא"כ ק' על הרמב"ם דפסק מוחלט מותר בתשמיש למאי הל' אצטריך לאשמעי' דלא יטול לטהר את המצורע אמנם המעיין בד' הרמב"ם יראה כי אדרבא טרח ליישב קו' זו כי היכי דלא ליתי סתם מתני' דלא יטול לטהר דלא כהי' וזה במ"ש ואם לקח חייב לשלח ואם לא שלח לוקה ומאי בעי בזה אלא דהרמב"ם בא ליישב דמתני' לעולם ס"ל מוחלט מותר בתשמיש והאי לא יטול דתנן ר"ל דאפי' נטל צריך לשלח ולא יטהר בה ואם טיהר בה לוקה דסד"א כד' הריב"א בתוס' נהי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחית ואינו לוקה קמ"ל דלקי דאפי' הל"ת אינה נדחית וביאר הרמב"ם טעמא מאי דכיון דאיכא בשילוח הקן ל"ת ועשה הל"ת ועשה דוקי' עשה דמצורע וכמאן דליתא דמי:
ודייק הרמב"ם להך סברא מדאצטריך הש"ס לדחוקי ולפ' הך בריי' דתשלח לדבר מצוה דלא כהל' דקיי"ל מוחלט מותר ואמאי לא קאמר דאצטריך קרא לענין מלקות דסד"א דלא לקי משום דעשה דמצורע דחה ל"ת מיהת וכד' הריב"א ואצטריך תשלח אלא ש"מ כללא היא היכא דאיכא ל"ת ועשה עשה שכנגדה בדחי' לגמרי וע' בזה:
ודע דאפי' לאחר שטיהר דלכ"ע אסור בתשמיש היינו ז' ימי' ואח"כ מותר אפי' לא הביא כפרתו דכפרה לקדשי' אצטריך דאל"כ הו"מ לאוקמי בקרא כפרה:
תוס' ד"ה אי רבנן הו"מ למימר כ"כ לעיל דדווקא בשיטת רש"י דשמעתין דבעי' תוכ"ד מק' תוס' משא"כ לשיטת רש"י דמכות דכיון דקיבל בב"ד ולא לשלוח אף דבעי' רבי גדפי' לא מסתבר דחייב ודמ"מ לא כ' תוס' כ"א הו"מ למימר משום דלא בעי הש"ס לאוקמי דרב יודא כר"ל דלא קיי"ל כוותי' וא"כ לד' הראשוני' דגרסי אפכא ר"י ס"ל קיימו ע"כ צריך לפ' כד' רש"י במכות או כד' הרמב"ם ולק"מ:
ויע"ל דהא דלא כ' תוס' כ"א הו"מ למימר משום בע"כ ר"י רק מכות מרדות הכהו דאטו מלקות בבבל מי איכא:
ונ' דגם רש"י רמז לזה שכ' מכות מרדות וכו' שלא ירגיל עצמו ומאי בעי בזה אלא משום דגם המק' ע"כ הוה ידע דמכות מרדות ולא מלקות הכהו ר"י דליכא מלקות בבבל אלא דמ' לי' כיון דב"א לא מחייב מלקות למה נגדי' ר"י מכות מרדות וע"ז קאמר במסקנא דמ"מ הכהו ופי' רש"י מטעם שלא ירגיל עצמו:
פ' א"ל הממונה ל"ו תוס' רש"י ל"ג מעשר עני נ' דק"ל לרש"י למה לא חשיב גם מעשר ראשון אלא ש"מ דכל שיש לו וודוי לא חשיב וה"ה מעשר עני וכ"ת מאי ענין וודוי זו לכאן וכמ"ש תוס' הענין דהתורה צוותה להתוודות על עולה כל עונות שלא יהא נזכר עלי' במקום אחר משא"כ עון מעשר כיון דאם יבא שעת הוודוי וע"י שלא נתן המעשר לעני לא יוכל עי"ז להתודות ויפסיד מצווה דאוריי' ממילא יתחרט על חטא זה שבא לידו: והנה כאן דחו תוס' ד' רש"י אבל לפימ"ש תוס' לקמן דר"ל דייק מריה"ג שלא הזכיר ניתוק ואי גרסי' גם מעשר:
עני הרי לא הוה סגי בניתוק וליכא לדיוקי מידי מ' שוב דד' תוס' ג"כ דל"ג מעשר עני:
רש"י ד"ה אין עולה הרמב"ן פ' ויקרא הקשה דלמא על חייבי מלקות שוגגין אתא עולה ונ' דהנה חטאת הבא על חיוב כרת שיעורו דנקא ולא בעי לא נסכי' ולא מנחות ובעולה הצריכה תורה מנחה ונסכי' ובשלמא אי עולה בא אמזיד היינו דהחמירה תורה אבל אי שוגג ג"כ אתמהה האיך הקל חמור מן החמור:
ואמנם גם בד' תוס' דר"ע דרש ונרצה מתו' קו' הרמב"ן דבשלמא אי אמזיד קאי מצי' ריצוי אחר מלקות אבל אי אשוגג קאי לא מצינו ריצוי אחר: והנה מה שהקשה בתוס' מלאו שאין בו מעשה לכאורה לר' ירמי' ל"ק דלפי פי' רש"י פליגי אי בעי דמי לאוי ללאו דחסימה והנה ריה"ג הוא דס"ל דבעי' דמי ואיהו ג"כ דאמר כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין חוץ מנשבע וכו' אבל ר"מ דלמא באמת מדלא בעי דמי ללאו דחסימה גם אלאו שאין בו מעשה ס"ל דלוקין וכר"י בנותר:
והנה הא דר' ירמי' לא בעי לתרוצי כאביי היינו בשלמא לדידי' דגם ריה"ג ס"ל דתעזב מעיקרא מ' ולא בעי ניתוק שפיר קאמר ר"ע דבעי' ניתוק אבל לאביי גם ריה"ג ס"ל דבעי ניתוק ומאי קאמר לי' ר"ע ומ"מ לא בעי ר' ירמי' למימר דבלקט וכו' פליגי משום דהוה א' דפליגי אי תעזב מעיקרא מ' ולזה נקט לאו אחר:
ולפי' תוס' צ"ל דר' ירמי' לא רצה לפ' כאביי משום דא"כ מתני' דשילוח הקן דלא כר"ע דמ' התם דמאן דפליג בפאה פליג בשיה'"ק:
ולתי' בתרא לא רצה לפ' ג"כ דר"מ וריה"ג יהא חולקי' על הא דתנן לא הפריש מן הקמה יפריש מן העומרי:
סוגי' דמשיכה ב"מ ר"פ הזהב (לחג המצות תרל"ה):
יל"ד למ"ש תוס' ס"פ חלון בעירובין דמה"ט לא חשו חכמי' לשמא יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעליי' משום דמעות אין טורח להצילם א"כ בשמעתין דזהב הוה פירא וכסף מעות א"כ אדרבא הפירא אין טורח להצילם ואמאי אמרו הכסף אינו קונה את הזהב וכ"ת כיון דעבדו רבנן תקנתא מעות אינן קונות שוב לא פלוג א"כ אמאי אמרי' בסוף הסוגיי' דאם עליי' של לוקח מושכרת למוכר לא עבדו רבנן תקנתא ופי' רש"י דהלוקח וודאי יטרח להציל ולמה לא נימא ג"כ לא פלוג והי' נ' דבאמת להאי תי' בתוס' צ"ל כדמ' מד' הרמב"ם דהטעם משום דעלייתו של לוקח קונה לו וכ"ת ק' קו' רש"י הנה הוא בדעתו שמכר כבר אותן הפירות הרי הוא משאיל המקום שהפירות מונחים בו ללוקח וא"כ ממילא הי' לו להלוקח לקנות הפירות אגב המקום אלא דלא ניחא לי' דלקני משום ה"ט גופא דלמא נפלה דליקה ואמנם בעלייתו של לוקח דע"כ טורח ומצילו מאחר דהמוכר הקנה לי' מקומו שפיר קכה לפירות אגב מקומו אף שהמקום שכור למוכר ומיושב ג"כ קו' הלח"מ אי מטעם רשות אתי הרמב"ם עלה מאי לפיכך דקאמר ולמ"ש א"ש דלולי טעמא דנשרפו חיטיך היינו אומרי' דבכ"מ קנה הלוקח הפירות אגב העליי' אבל משום שמא תפול דליקה באונס לא אמרי' הכי משא"כ בעלייתו של לוקח שפיר אמרי' הכי ותדע דכן פי' ד' הרמב"ם שהביא מיד אח"ז וכן אם היתה העליי' מושכרת ש"מ דהכא חד טעמא אלא דהכא שכירות והכא שאלה: ואמנם כך לרש"י שנחלק על הרמב"ם בזה צ"ל כתי' ב' של תוס' עירובין שם וכ"כ תוס' תי' זה לעיל ס"פ המפקיד דהמוכר עכ"פ שרי להשתמש במעות המקח דהרי מה"ת הם שלו והוה שואל עלי וז"נ ג"כ פי' ד' רש"י לקמן בסוף הסוגיין שכ' דנ"מ בין ר"ל לר"י אם קידש המוכר במעות המקח אשה קידושי' קידושין וק' מאין פשיטא זה לרש"י הרי דכיון דרבנן ביטלו הקנין מנ"ל דיכול לקדש בו אשה ואמנם למ"ש ד' רש"י דהמעות עכ"פ הם של מוכר אלא שהם עליו במלוה אולי יחזור בו הלוקח ומהי"ת לא יוכל לקדש בהם אשה:
וזה נ' לכאורה ג"כ מרומז במה שאמר הש"ס לר' יוחנן ומפני מה אמרו משיכה קונה ולא אמרו מפני מה אמרו מעות אינן קונות משום דהוה כ' דאפי' המוכר לא קנה המעות ובאמת המוכר קנה המעות:
כיצד קאי אדלעיל דאמרי' זהב קונה כסף ואין כסף קונה זהב קאמר עכשיו כיצד ענינו של דבר משום דמשיכה קונה ואין מעות קונות: והנה בשי"מ הק' מ"ט בקנין סודר לא חשו חכמי' לשמא יאמר לו ואמנם ע"ד שכ' מיושב קצת דבאמת לא רצו חכמי' לעקור לגמרי קנין דאוריי' וא"כ במעות עכ"פ לגבי המעות אהני הקניין אבל בסודר או בטלית לק"ס לגמרי בטלת לי':
יכול לחזור בו כ' רש"י זה או זה ודתנן יכול אלוקח אמושך והנותן מעות קאי ונקט ת"ק לוקח משום דבמוכר גם ר"ש מודה ועיקר רבותא דת"ק לגבי לוקח אלא אכתי דלמא ת"ק מהיפך להיפך פליג וס"ל דרק לוקח יכול לחזור ולא המוכר ובשלמא לר"ל דטעמא דת"ק משום דס"ל משיכה קונה א"כ ע"כ בין מוכר בין לוקח יכול לחזור בו אבל לר"י מנ"ל דלמא ת"ק דווקא לוקח ס"ל וצ"ל דסמיך ארישא הכסף אינו קונה את הזהב מ' דאינו קונה כלל: אבל אמרו חכמי' מסקי' לקמן דלר"ל מעות בהדי דברי' עובר במי שפרע וצריך ביאור כיון דאמרה תורה משיכה קונה לר"ל ואדבורי' לחוד ליכא מי שפרע ואמאי מעות בהדי דברי' איכא מי שפרע ונ' דלר"ל דרשי' לעמיתך במשיכה ולנכרי בכסף ואי הוה האי מוכר נכרי או האי לוקח לא הי' יוכל לחזור בו כיון שנתן לו מעות ומשום דישראל הוא מהדר הדר בי' והיינו דקאי במי שפרע:
ודע דלד' תוס' ורי"ף דלר"י המוכר חייב באחריות פשיטא דהמוכר יכול ג"כ לחזור בו לת"ק דה"ז משפט מעוקל המוכר חייב באחריות ואינו חוזר והלוקח חוזר ופטור מאחריות ולד' רש"י דפליג בהא הוצרכנו למ"ש בזה: ר"ש אומר פי' רש"י דאסיפא פליג ר"ש ונפקא לי' לרש"י הא מלתא דאלת"ה כ"א דכ"ש גם אמשך הימנו פירות פליג מאי קאמר הש"ס לקמן לר"י מאי איכא בין ר"ש לרבנן הרי משך הימנו פירות ולא נתן מעות א"ב אלא דלכאורה ממאי דתניא לקמן אכ"ש אבל פירות ביד לוקח ומעות ביד: מוכר אין יכול לחזור בו מ' דתרוויי' דווקא בעי' אמנם הרי מסקי' לקמן דלאו במשיכה ממש מיירי ר"ש כ"א בעלייתו של לוקח מושכרת למוכר: אמנם לכאורה הא דפריך הש"ס לקמן פשיטא היינו דכיון דתרוויי' אתנהו משיכה ומתן מעות ואם גם אז יהא שייך חזרה אימתי יוגמר המקח אבל רש"י כ' פשיטא דהא איכא משיכה ואפי' רבנן מודו כ' דלטעמי' אזיל שכ' בד"ה נתנה לסיטון דאם מעות קונות סגי במעות מועטי וא"צ דמי כל המקח וא"כ דלמא ר"ש מיירי שהי' רק מקצת מעות ומ"מ אינו יכול לחזור בו משום דכבר משך ועכ"פ אין זה פשיטא כ"כ לר"ש ולזה כ' רש"י דממ"נ לר"ש דמעות קונות הרי כשמשך הלוקח שוב לא שייך נשרפו חיטיך ולרבנן וודאי משיכה קונה וא"כ פשיטא אמכם אב' לכאורה הל' שכ' רש"י ואפי' רבנן מודו ומאי אפי' ד' לרכשי דרבא המתרץ הוא דמק' הכי וכבא הרי לד' רש"י דפסק כר"ל היינו דרבא גופי' כר"ל ס"ל והיינו דקאמר פשיטא דאפי' רבנן דלית להו מעות קונות כה"ג מודי דהכי איכא משיכה ומ"מ עדן צ"ע מנ"ל דר"ש מודה במשיכה לחודא דאינו יכול לחזור בו וצ"ל דסברא הוא דהיאיך נימא לטובת הלוקח שלא יאמר המוכר נשרפו חיטיך ולא נחוש שיאמר הלוקח נשרפו חיטיך וכ"ת א"כ אמאי לא נקט ר"ש לקמן בבריי' רבותא טפי דאפי' פירות ביד לוקח לחוד אף שגם המעות ביד לוקח אינו יכול לחזור בו אמנם הא לא הוה רבותא כ"א לר"ש אבל הך רבותא דנקט ר"ש בעלייתו של לוקח גם לרבנן שייכא ומזה ראי' לד' הרי"ף שהביא הך בריי' וכ' עלה ואף דדברי' אלו לר"ש אתניי' ר"ל דמד' ר"ש גופי' יש לדייק דלרבנן אמר למלתי': ד"ת מעות קונות הנה יש בזה ד' פירושי' לרש"י ילפי' מהקדש ולתוס' דסתם קנין דקרא בכסף ולהנך תרתי א"ש ל' ד"ת אבל להרי"ף דמק"ו יליף וכן למ"ש בשי"מ דסתם קנין דעלמא בכסף הל ק' קצת:
והנה בד' רש"י מצינו לעיל מ"ו שכ' רש"י בקיצור מעות קונות כדאשכחן בהקדש והי' נ' מלשונו זה דה"ק מאחר דמצינו בהקדש קנין בכסף סתם קנין האמור בתורה בכסף הוא דאין לפ' דד' רש"י דילפי באמת מהקדש הרי קרא דהקדש בקרקע בשדה אחוזה ומקנה כ' ובקרקע הרי ידעי' קנין כסף ואכתי מטלטלין מנ"ל א"וו ע"ד שכ' דמאחר דגלי קרא בהקדש דקנין בכסף ילמד סתום מן המפורש אלא דבבכורות כ' רש"י דגמר הדיוט מהקדש וכ' ג"כ דמ"מ רק עד"ז כוונת רש"י ומ"ש דגמר בא לתרץ קו' תוס' שם שהק' ור"ל מ"ט לא גמר מהקדש וע"ז כ' רש"י דבהא פליגי ר"י גמר הדיוט מהקדש ור"ל לא גמר אמנם בעירובין ס"פ חלון כ' רש"י בק"ו גמר לה והא וודאי ק' וכמ"ש וכ' ד' רש"י בעירובין אדרבא ליישב קו' הרי בהקדש בקרקע מיירי וע"ז כ' רש"י דק"ו מיהת איתא דקרקע הדיוט נקנה בכסף ושטר וחזקה ובהקדש אין שום קנין כ"א כסף הרי חזי' דכסף אלים קנינו אמנם ר"ל לית לי' האי ק"ו דמה להקדש שכן אין בו שייכות משיכה תאמר בהדיוט דגילתה תורה משיכה ותינח לר"ל דס"ל משיכה מפורשת משא"כ לר"י דלית לי' משיכה כלל שפיר יליף האי ק"ו ואמנם תוס' בעירובין הדר הקשו תינח דליתא לק"ו מה מצינו עכ"פ הרי איכא ולילף במה מצינו ומתרץ ר"י וכו' ואמנם בבכורות הקשו מתחלה עד"ז דאין לומר דבהקדש כסף קונה משום דאין משיכה קונה ולילף הא גופא דמשיכה קונה בהקדש ותי' דבהקדש משיכה לא שייכא וממילא אין ללמוד מהקדש משום דלא שייך משיכה:
והק' בס' יהודה יעלה הרב מו"ה בירך ז"ל מסקאליץ הרי בקידושין מ"ג כ' תוס' דאדרבא אפי' הגבהה קונה בהקדש וכ"ש משיכה ונ' דלק"מ דהתם בשוגג מיירי בתוס' וכי רצה כלל לקנות דבר מן ההקדש אלא דמ"מ גזיה"כ הוא במעילה דהנהנה בשוגג מוציא ההקדש לחולין וע"ז כ' תוס' דמשעת הגבהה כבר אוקמי קרא ברשותי':
ואמנם אי ק'לד' תוס' לכאורה א"כ דמשעת הגבהה איחייב מ"ש בלן ומ"ש ספר וצ"ל דבשלמא התם בככר של הקדש כיון דהגביהו לא מחסרא מידי להנות מההקדש ומשעת הגבהה חייב משא"כ בנתנה לספר כיון דמחסרה משיכה ובבלן באמת תנן טעמא בהדיא שהרי המרחץ פתוחה הכנס ורחוץ:
והנה מ"ש תוס' עוד בעירובין דמקרא גופא מוכח דאל תונו קאי בין אמוכר בין אלוקח כוונתם דתמכרו או קנה ואהא קאי אל תונו ור"ל המוכר לא יעלה החפץ המוכר ביותר מכדי אונאה והלוקח לא יפחות בכסף מכדי אונאה א"כ האי או קנה בכסף כ':
ויש לי לדקדק מ"ט לא ילפי רש"י ותוס' מקרא דתרומה כי יקנה נפש קנין כספו דקאי גם אבהמה וכמ"ש הרמב"ם בה' תרומה ואולי ס"ל דמהתם אין ראי' דלמא קרא בנכרי:
וד' תוס' בכורות שם צריכין ביאור קצת במ"ש וליכא למימר דלנכרי או בהא או בהא וכן לישראל ומה רצו בזה דא"כ לעמיתך ל"ל וכ' כוונת דברי' דלא תימא דהא דאמרי' לעמיתך בחדא היינו משום דלא ילפי' מהקדש אבל הא ק' נילף מהקדש ול"ש לעמיתך בחדא דא"כ לעמיתך ל"ל כלל כיון דשוין: והנה הרי"ף כ' ד"ת מעות קונות דגופו קונה בכסף ממונו לא כ"ש והק' בשי"מ הא הש"ס דחי להא בבכורות והא ל"ק הש"ס דחי לר"ל דס"ל בישראל כסף לא קני אבל לר"י אין זה פרכא אבל יש להק' למאי דבעי הש"ס למימר דאמימר כר"י ס"ל וס"ל דלעמתך בכסף ולנכרי במשיכה א"כ שפיר יש למפרך גוי יוכיח דקונה במשיכה ממונו דווקא ולא בכסף וגופו בכסף וא"כ מעות קונות ד"ת מנ"ל וכ"ת דהש"ס הו"מ למימר ולטעמיך הרי למ"ד גזל גוי מותר גם במסקנא אתי' להך סברא וצ"ע ועכ"פ אנו צ"ל לד' הרי"ף כי היכי דלא מפרך ק"ו דלגוי לר"י בין בכסף בין במשיכה דלא תימא גוי יוכיח ומזה כ' דייק הרמב"ם שטתו דלר"י גוי קונה בין בכסף בין במשיכה: נחזור לקו' דלעיל דלד' הרי"ף ק' דהו"ל להש"ס למפרך אי אמימר כר"י ס"ל מעות קונות ד"ת מנ"ל דליכא למימר גופו קני דגוי יוכיח אמנם י"ל אדרבא דלהכי אצטריך קרא לגלויי דלנכרי במשיכה דלא נימא גם בגוי ק"ו וכ"ת עכ"פ אפרך ק"ו י"ל דהנה באמת הא דאמרה תורה כסף קונה ולא חשה לנשרפו חיטיך בעליי' היינו משום דכבר אמרה תורה והשיבות לו כל השבות במ' וחייב בלא"ה המוכר להציל:
ממון חבירו משא"כ בגוי דל"ש זה שוב גם מדאוריי' מעות אינן קונות ומדישראל בנכרי ה"ה אפכא נכרי מישראל:
והשתא דאתית להכא י"ל דהא דד"ת מעות קונות מהכא נפקא לן דהרי גילתה תורה דלעמיתך קנין אחר ולנכרי קכין אחר אא"ב לישראל בכסף ולנכרי במשיכה ה"ט כדכתבנא דבנכרי שייך לא טרח ומציל משא"כ א"א אפכא לא ידעי' טעמא מאי:
ומפני מה אמרו משיכה קונה יל"ד דהול"ל מפני מה אמרו מעות אינן קונות אמנם בד' רש"י לקמן א"ש דבאמת המוכר קונה המעות אלא שהלוקח לא קנה הפירות עד שימשך ולה"ק הש"ס מפני מה אמרו משיכה קונה:
אמנם לד' ריב"ן י"ל דה"ק הש"ס מפני מה אמרו משיכה לבדה קונה ולא אמרה דבעי' תרוויי' ומשני שמא יאמר לו וכו' וקאי בין אלוקח בין אמוכר וכתי' ריב"ן דאי בעי' תרוויי' הי' הלוקח אומר למוכר נשרפו חיטיך:
ואמנם קו' ריב"ן יש לתרץ עד"ז דהנה בגוי משיכה קונה מה"ת ואא"ב חכמי' השוו מקח ישראל למקח גוי שפיר אבל דנימא גוי קונה במשיכה לחוד וישראל בעי תרוויי' ה"ז דומה למה שאמרו לא יהי' כח הדיוט חמור מכח הקדש:
והק' בתוס' עירובין שם לתי' ריב"ן ובס"פ המפקיד אליבא דר"ה הרי ע"כ צ"ל דהמוכר לא קנה המעות ושוב יאמר נשרפו מעותיך בעליי' והכריחו ס"פ המפקיד דברי' מהחילוק שיש בין בלן לספר ואי המוכר קנה המעות מיד שהוציא מעל מה לי ספר מה לי בלן אמכם לכאורה י"ל דהא תלי' בפלוגתא דר"ש ורבנן דלר"ש דהלוקח אינו יכול לחזור בו וודאי קנה המוכר המעות ולדידי' באמת אין חילוק בין בלן לספר ובריי' דתניא נתה לספר מעל כר"ש ומתני' דנקט בלן דווקא רבנן היא דס"ל דגם לוקח יכול לחזור ומעות פקדון גבי מוכר ולהכי לא מעל עד דמשך:
גזירה שמא יאמר לו ל' זה ק' טובא דבקיצור הול"ל שלא יאמר לו ונ' דמהכא ס"ד דש"ס דר"י ה"ק אפי' כי לא ישרפו יאמר לו נשרפו וע"ז מק' לימא מאי דבעי הרי ע"כ המבעיר עליו לשלם ומאי אכפת לי' ללוקח ובמסקנא י"ל דה"ק דבאמת ל"ש טרח ומציל כ"א בחיטין דהצלתן טרחא משא"כ בזהב וכסף ובכל זאת אמרו חכמי' גם בזהב וכסף כן גזירה משום חיטין: וי"ל דהא דנקט הש"ס בעליי' ר"ל דלחיטין שהם בעליי' הוא דחששו משא"כ על המעות שלא יאמר נשרפו מעותיך לא חששו דמעות אין מקומם בעליי' כי כספי' אין להם שמירה אלא בקרקע וכתי' תוס' בערובין שם:
מ"ט דר"ל כבר עמד על ל' זה בשי"מ דהכי הול"ל דאמר קרא וכ' דבאמת הא דאמר ר"ל משיכה מפורשת ולא כסף היינו מדגלי קרא לעמיתך בחדא ולגוי בחדא כדאמר ר"ל בבכורות אלא דלמא אפכא לגוי במשיכה ולישראל בכסף והיינו דקמק' הש"ס בשלמא דלית לי' לר"ל תרווי' כסף מהקדש ומשיכה ג"כ א"ש דכיון דגלי קרא לעמיתך בחדא אבל מ"ט לא ס"ל לר"ל אפכא לגוי במשיכה ולישראל בכסף ומשני דגבי עמיתך כ' מיד ש"מ דעמיתך קונה במשיכה:
וכי תמכרו ממכר נקט ר"ל גם רישא דקרא משום מסקנא דגמר מני' תרתי והיינו כדכ' רש"י מדלא סמך מיד לגבי ממכר ומה"ט מייתי ר"ל גם רישא דקרא:
רש"י ד"ה מאי איכא כוונתו דוודאי ידעי' דפליגי אי לוקח מצי הדר בי' אבל במאי פליגי כלומר באיזו טעם ואמנם לר"ל באמת מה"ט משוי ר"ל פלוגתא בין רבנן לר"ל ולא קאמר דכיון דר"ש ס"ל מעות קונות ודריש לקרא כר"י גם רבנן הכי ס"ל משום דק"ל במ"פ א"וו במשיכה קונה פליגי והיינו דקאמר בשלמא לר"ל כלומר גם לר"ל ק' מ"ט משוי פלוגתא בין ר"ש לרבנן אלא דק' לי' במ"פ אבל לר"י במ"פ והנה לכאורה בקיצור הו"ל להש"ס למימר מ"ט דרבנן דהרי הדין עם ר"ש דמאחר דהמוכר יוכל לחזור בו וודאי יציל ונ' דהא תליי' בפלוגתת הרי"ף ורש"י אי מכח חזרה האחריות על המוכר או לא דאי האחריות על המוכר מסתברא שהלוקח יכול לחזור בו ומעות פקדון גבי' ואי אין האחריות על המוכר בדין דלוקח אין יכול לחזור בו והשתא ה"ק אי אין אחריות על המוכר מ"ט דרבנן ואי אחריות על המוכר מ"ט דר"ש ומשני לי' דבהא גופא פליגי לר"ש אין אחריות על המוכר ולהכי ס"ל דלוקח אינו יכול לחזור ורבנן ס"ל דאחריות על המוכר ומה"ט ס"ל דלוקח יכול לחזור אבל לשטת רש"י דלכ"ע אין אחריות על המוכר הדרא קו' השי"מ לדוכתא דמאי משני הש"ס אכתי ק' במאי פליגי ונ' דהנה רש"י מייתי דר"ח קאמר למלתי' אמעשה דבי פרזק כוונת רש"י בזה ליישב קו' השי"מ שהק' דוודאי לגבי דליקה הדין עם ר"ש דכיון דיוכל לחזור בו יטרח ומציל אבל כה"ג דבא וצריך לפייסו בדבר מועט לפחות ולמה זה יפייס משום חזרה אטו יודע שיתקיים כ"כ כפי שהוא נותן לא-נס בעד הפיוס ואמנם אם הלוקח ג"כ יוכל לחזור בו וודאי יפייס דמתיירא שהלוקח יבא לחזור וה"ט דרבנן ור"ש באמת ס"ל כה"ג כיון דפטור מלפייס לא יפייס והיינו בדר"ח קמפלגי:
אמנם לד' תוס' דר"ח גם לר"ש קאמר למלתי' וודאי צריך ביאור תי' הש"ס ולבא אל זה נבאר תחילה ד' תוס' א' לא' הנה קו' אד' רש"י קאי עד"ז בשלמא אי אמרי' דהא דאמר הש"ס אוקמוה ברשותי' ר"ל דאפי' אם יאנס חייב המוכר א"כ ע"כ טרח ומציל אבל לד' רש"י דדווקא חוזר יכול לחזור בו המוכר א"כ אמאי יטרח ויציל כיון דאכתי במי שפרע קאי וע"ז תי' מה שתי' ולר"ת לא ניחא בהאי תי' דל' הש"ס מסר נפשי' טרח ומציל שייך שפיר אפי' אמי שרוצה לקיים השבת ממון חבירו אבל בכל זאת לא מסר נפשי' וא"כ הדרא קו' לדוכתא אטו משום שופטני תקינו רבנן ומה"ט פי' ר"ת דבין לר"ש בין לרבנן אפי' מי שפרע אין כאן אם חוזר מתוך הפסד דאי לר"ש לא הוה דינא הכי אכתי יק' לר"ש אטו לשופטני עבדי רבנן תקנתא א"וו גם לכ"ש דינא הכי ומייתי ר"ת ראי' דסוגי' דר"ח לקמן גם לר"ש קאי מדמייתי לה הש"ס עלה דר"ש ואף דלקמן קודם אונס מיירי כיון דקודם אונס מצי לוקח הדר בי' אף לאחר אונס מצי טעין כבר הדרנא בי קודם האונס ואנן סהדי לי' בהא אבל אי קודם האונס לא מצי הדר מ' לר"ת דלאחר האונס וודאי לא מצי הדר בי ועכשיו באו תוס' ליישב ל' דקאמר א"ב דר"ח ופי' הכי דמאחר דבמקום אונס גם לר"ש מצי הדר בי' ואפי' בתרי תרעא כדמייתי תוס' מפ':
איז"נ א"כ מאי איכא לר"י בין ר"ש לרבנן ומשני א"ב דר"ח כלומר דר"ח אמר כדרך שתקנו משיכה במוכרין ל' זה מ' דכשם דמוכר הדר בי' אפי' בחד תרעא ה"נ לוקח והא מלתא לית לי' לר"ש ולזה הציעו תוס' הא מלתא דלר"ש לוקח בתרי תרעא ג"כ מצי הדר בי' והתימא על הרמב"ן במלחמות שכ' דפשיטא דלר"ש אפי' משום זולא לא מצי לוקח הדר בי' ולא זכר ד' הגמ' דס' איז"נ שהביאו בתוס' דבתרי תרעא מודה ר"ש וצ"ע:
ואמנם ד' הרי"ף דאפי' חזרה א"צ היכא דנאנס דמה"ט אמרי' אוקמוה ברשותי' והק' הרז"ה א"כ עיקר תקנה ללוקח ואמאי קאמר ר"ח כדרך שתקנו משיכה במוכרים וע' במלחמות מה שתי' בזה ולי נ' דהנה וודאי אם הלוקח ג"כ יכול לחזור בו אזי מסתבר דהמקח לא נגמר כלל מב' הצדדים וממילא האחריות על המוכר משא"כ אם רק המוכר יכול לחזור בו ועדן לא חזר ומצד הלוקח המקח קיים ולמה יהא האחריות אונסין על המוכר והשתא לכ"ש באין הלוקח יכול לחזור לית לי' דאחריות על המוכר אבל לרבנן דכדרך שתקנו שהמוכר יכול לחזור בו תקנו ג"כ שהלוקח יכול לחזור ועי"ז האחריות על המוכר והיינו דקאמר דר"ח איכא ביניי' ר"ל דר"ח יליף מהא דהלוקח יכול לחזור דאחריות אונסי' על המוכר ולר"ש דאין הלוקח יכול לחזור אין האחריות על המוכר ולק"מ:
והק' הרז"ה עוד למאי הל' מייתי הש"ס כולי האי מלתא לקמן והנה אי ד' הרי"ף דגם מי שפרע אין כאן שפיר מייתי לה הש"ס אבל אכתי עיקר חסר מן הספר אם זה עיקר רבותא אמנם יל"ד אמאי לא קאמר לי' בקיצור תנן נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו אלא ש"מ ר"ח הבין כי האי בע"ד בהא טעי דאיהו סבר דת"ק אמוכר קאי וקאמר דמוכר יכול לחזור בו במעות בלא משיכה ור"ש פליג ואמר דאם הלוקח י"ל הכסף בידו גם הלוקח יכול לחזור בו וע"ז קאמר לי' ר"ח לא היא כ"א בלוקח עיקר פלוגתי' לת"ק גם הלוקא יכול לחזור ולר"ש מוכר דווקא והיינו דמייתי הש"ס הך עובדא לבתר דמייתי בריי' דר"ש דמהך בריי' מבואר בהדי' דבלוקח פליגו רבנן ור"ש והמעיי' בד' הרמב"ן במלחמות ימצא דברינו כלולי' בתוך דבריו:
וע' בד' רש"י שהביא הרמב"ן מפ' הניזקין מבואר מדבריו דפליג אדבריו בב"מ כאן וס"ל כד' הרי"ף דאחריות אונס על המוכר עיי"ש:
ואמנם הראי' שהביאו הראשוני' מפ' או"ב דפריך הש"ס והא לא משך ואמאי מת ללוקח יש ליישב לד' החולקי' דהנה אי נימא דהלוקח קנה בדינר שנתן לטבח חלק בשור גופי' אמאי אין משחיטין כל ימות השנה את הטבח אע"כ בשר הוא דקנה מני' וכ"ז דלית לי' לא קנה ובד' פרקי' תק"ח הוא דמשחיטין את הטבח בע"כ ואמאי אכתי מת ללוקח הרי לא משך ומשני לעולם קנה השור מה"ת ומצד הדין משחיטין בע"כ אלא שכל ימות השנה הפקיעו חכמי' הקנין משא"כ בד' פרקי' אוקמוה אדאוריי' ומאחר דאין המוכר יכול לחזור בו ממילא אם מת מת ללוקח וכמ"ש רש"י מפ' הנזקין שם דהא בהא תליא:
מ"מ כך הלכה ע' רש"י וצ"ע דלקמן ע"ד מפ' הש"ס דהאי מ"מ אלוקח קאי עיי"ש:
נוחה הימנו ע' רש"י וצ"ע מאי בעי בזה שכ' וכפל אין דעתם נוחה על ידו וכ' כוונת רש"י דלהכי דווקא קאמר הכי האי תנא משום דבאמת לולי דהניחו חכמי' ע"ד תורה דמעות קונות מעולם לא עלה ע"ד לחזור מדיבורו אבל מאחר שגם קנין מעות אינו קנין דברי' אינם נחשב לכלום והיינו שכ' רש"י אין דעת חכמי' כוחה על ידו ע"י שזה חוזר מדבורו חכמי' אין דעתם כוחה עליו שתקנו דמעות אינן קונות:
ואמר רבא ע' רש"י בדבריו נכללו ד' התוס' ועדן צריך ביאור וכ' די"ל דלהכי חלק ר"ש בין מעות לדבריו דלדבריו דס"ל מעות קונות ולהכי קאי במי שפרע משום שביטל קנין תורה אבל בדבריו לא קללו חז"ל כלל אבל לרבנן דס"ל לר"ל דקיימו אליבי' עכשו משיכה קונה אין חילוק בין מעות לדבריו תרווייהו משום דבריו אתי' עלה וה"ק ר"ש לדידי' במעות דווקא שייך מי שפרע אבל בדברי' בעלמא אין רוח חכמי' דפליגי עלי' נוחה הימנו וכלומר לדדהו קאי במי שפרע וא"כ לק"מ אדר"ל ולהכי קאמר רבא דלא כן כ"א אנו אפי' לרבנן רק אין רוח חכמי' נוחה הימנו ולא זולת: וכ' רש"י כאן דנ"מ לענין אי' וכו' כוונתו כאן בזה דק' לי' מאחר דגם לר"י עקרו רבנן קנין מעות מ"ש דלר"י ניחא להש"ס דקאי במי שפרע ולר"ל ק' לי' ולזה ביאר רש"י דלר"י עכ"פ לענין אי' מהני קנין מעות משא"כ לר"ל: