ליקוטי חבר בן חיים ד· רבי חזקי' פייבל פלויט
ליקוטי חתם סופר חלק אה"ע חלק שני
סי' ט' ד"ה ומהנראה אטו חתימה צ"ל כתיבה:
סי' כ"ב ד"ה וכל זה כי דור ישרים צ"ע דאין זה קרא בשום מקום: סי' ל"ד דמתקריא באדשאן צ"ל פאשזאן, וכן העתיק בס' טיב גיטין בשם מרן זצוק"ל אלא שהעתיק שם פאשזן בלא אלף ולא ידעתי אם הוא ט"ס: סי' ל"ח הינדל ע"ש השגל כלבתא, אחרי נשיקת עפר רגליו מרן זצוק"ל הייתי אומר על שם אללה שקורין בל"א הינדין, למה נסמיך שם בנות ישראל ע"ש דבר טמא:
סי' מ"ד ד"ה ומ"ש מעלתו סמוך לוסתה דאוריי' וכ"כ הסדרי טהרה: סי' מ"ה והקשה הרב"ש דלר"מ חתימה בעי וכ' דלד' הרי"ף ורמב"ם דר"א אף עידי מסירה קאמר א"כ יש לומר או או קתני או לסופר כתוב אם אין עידי חתימה או לעדים לחתום אם יש עידי חתימה:
שם ד"ה ובתשובה א' כיון שנעשה שלא ברצון לכאורה כתבי ידו של בעל לכ"ע לא בעי עידי חתימה דהרי יוכל לגרשה מן התורה בכתב ידו בלא עדים וצ"ע:
שם סי' מ"ה בסוף הסי' ומחייב קרבן שבועה צ"ע דקרבן שבועה חייב אם אמר איני יודע אבל אם הגיד אלא שחייב בהגדתו את הזכאי וזיכה את החייב מה קרבן שבועה שייך:
סוף הסי' פ"ב צ"ל מ"ד, תקפ"ה צ"ל תקס"ה ע' סי' הבא:
סי' מ"ו ד"ה ובלאה"נ היכי משכחת צ"ע הא משכחת לה מה"ת בכ' בכתב ידו: באותו סי' ד"ה ושמעתי ממורי כ"ש שהוספת לפי' ד' רש"י ותוס' דטעמא דמודה ר"א דע"כ כשנישאת לשני ניתוק:
אישות הראשון דאל"כ אסורה לו משום אשת איש א"כ שפיר השיב:
סי' מ"ח ד"ה הגיעני שנית שהשליח נאמן אמנם כ' דהשליח מעצמו הוא שהעיד אבל אין על הב"ד לשואלו מתי נימסר בידו:
סי' כ"ב ד"ה מתוך הדברים עדות ה' נשים אולי באשה דווקא דבלא"ה אינה בת עדות אלא שחכמים האמינוה ובשונאות לא האמינוה ונ"מ דחמי' לא פסלו חכמים אף דשונאה וע' בזה בשו"ת מהר"י טראני ח"א סי' ל"א:
סי' כ"ד ד"ה ולפי"ז בגט דלא כ' השערה לכאורה יש להביא ראי' דגט לא בעי ב"ד מהתוספתא הובאה בתוס' פ' הזורק אין מגרשין בשבת ואי צריך ב"ד הרי בלא"ה אין דנין ואמנם אם יש חילוק בין אירוסין לנשואין יש לדחות ראי' זאת:
סי' כ"ו ד"ה תחלה נבאר לא בעי מ"ת ר"ת משפטי תנאי:
באותו סי' ד"ה וא"כ תינח נעלם זה מרבותינו וי"ל דהרי ר' יוסי קאי אר' יהודא ור' מאיר ואינהו ל"ל שזמנו של שטר מוכיח ור"כ מיירי דאמר בהדיא וא"כ מ' דאף כה"ג קאמר ר' יוסי מגורשת ואינה מגורשת: באותו סי' ד"ה אך הרמב"ם ומיושב קו' הטו"ז וכן כ' בשו"ת חכם צבי קל"ז:
סי' ס"ז ד"ה ואין להקשות דהך חובה צ"ל חזקה:
סי' ס"ט ריש הסי' זקינה לאח צ"ל זקוקה לאח:
סי' ע"א ד"ה ועדיין צ"ע הרי יכול לייבם וא"כ במקום דחולצת ולא מתייבמת באמת אזלינן בתר שמאל דעלמא:
סי' ע"ו ריש הסי' כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה כצ"ל: סי' ע"ח ד"ה ואם נאמר דרבה בר שרשום פ' חזקת הבתים ל"ב ע"ב ועיין שם:
סי' פ"ח ד"ה בהא סליקנא שפיר מקרי אח במצות כצ"ל:
סי' צ' ד"ה אח"ז מצאתי ע"מ להחזיר בנו פדוי כצ"ל ותיבת אין טעות: באו"ד דאמר ואת אם שטית לכאורה לענין תנאי כפול אליבא דר"מ מידי אחרינא הוה דס"ל לר"מ מכלל הן אי אתה שומע לאו כדאמרינן בסוף פרק שבועת העדות ובריש פ"ב דנדרים אבל לשאר דיני תנאי הוא דיש לחלק כמו שכ' הפלאה:
סי' צ"ב ד"ה ורמב"ם פ"ג רואה אותנו בראיה כצ"ל:
סי' קי"ט ד"ה וראיה לסברא ס"פ מי שאחזו כצ"ל:
סי' קכ' בסיפוק ב' נשים כצ"ל:
סי' קכ"ג לא סמכי' על זה בדאורייתא כצ"ל:
סי' קכ"ד ריש הסי' סוף ד"ה הפנויה כצ"ל:
באו"ד למיעבד צ"ל למיעקר משמעות:
שם ד"ה אבל אי ק' דפנוי הבא על הפנויה כצ"ל:
סי' קכ"ה שחייב מיתה ממ"נ לכאורה על מכה אביו צריך התראה והוה לי' התראת ספק:
סי' קכ"ז ד"ה והאמת אגיד עברו עליו כ"ד חדש צ"ע דמאן לימא לן דלאחר כ"ד יהיה לה עוד חלב להניק מאחר דקיי"ל כרבנן דאיברים מתפרקין ואינן חוזרין עד כ"ד חדש ודלמא אח"כ לא יאריכו עוד ימי החלב:
סי' קל"ו ד"ה ג' עוד בהשלישי אבל גבי בדיקה כצ"ל:
סי' קנ"ד ד"ה ולענין שאלה דנדר עד"ר כצ"ל:
סי' ק"ס ד"ה ואמרתי גם כי בין איסורא לממון כצ"ל:
סי' קס"ג ד"ה והנה בב"מ דרבא אמר צ"ע פ' יש נוחלין שם דרב אשי שנולד אחר מיתת רבא הוא שחידש דטבא לי' עבדו לי' אבל רבא לפי הסוגי' שם לא ירד לזה:
סי' קס"ח ד"ה הדרן לד' כ"ש אלא שתיסיב לכאורה זה דוקא בא"י בזמן שיושבי' עלי' דביובל תליא רחמנא כדכ' ואם יהי היובל וגו:
סוגי' דדינא דגרמי (לתחלת החרף תר"ס):
ב"ק ק' ע"א תוס' ד"ה אחוי דיבר הק' רש"א דלמא משו"ה הוה פטר ר"ח משום דלא אמרה לי' עלך קא סמיכנא ולעולם אפי' במומחה אי אמר לי' עלך קא סמיכנא חייב וכ' דהש"ס קאי אר"פ דמשני חדא באומן דלא הוה כדנכי וחדא בדנכא וק' על ר"פ גופי' למה לא משכי חדא בדאמר לי' עלך קא סמיכנא וחדא בדלא קאמר לי' וכ"ת בדלא קאמר לי' הדיוט אמאי חייב היינו משום דהדיוט פושע א"'וו ר"פ ס"ל דדנכא ואיסור אפי' בדא"ל ג"כ פטור ולזה משכי תרוויי' בין א"ל ואומן דעלמא בכ"ג חייב ודנכא ואיסור בכ"ג פטור ואי ס"ד בדא"ל גם דנכא ואיסור חייבי' כד' רש"א הדרא קו' לדוכתא לישני ר"פ הא בדא"ל הא בדלא א"ל אא"כ גם קו' תוס' על הרי"ף לא ק' דהו"ל להש"ס למימר דר"ח פטור משום דלא א"ל הא לר"פ ע"כ מומחה בכ"ג פטור ואי אמר הש"ס משום דלא א"ל ומאחר שהיה ידוע דר"ח בקי כדנכא ואיסור הנה מ' דאף דנכא ואיסור חייבין בא"ל:
אלא דק' לד' תוס' קו' רשב"א מאי ס"ד דכיון דר"ל א"ל כך כי היכי דלידע דחייב לשלם לו הרי בלא"ה מיחייב לשלם לו ונר' דהנה תוס' פלפלו לקמן ד"ה טיהר אי הא דאמרי' בסנהדרין דקם דינא חייב לשלם הדר דינא פטור קאי לר"מ ורבנן אפי' בקם דינא פליגו או לרבנן ור"מ אפי' בהדר דינא מחייב ועתה היה מפרש ר"א ד' ר"ל עד"ז דר"ל רוצה לחייבו אפי' לרבנן וקא"ל חזי דעלך קא סמכנא וכמ"ש תוס' דדינר לשולחני דמי לקם דינא דאין דרך להראות לשלחני אחרינא והיינו דקאמר חזי דהו"ל קם דינא ואמנם ר"א בהא גופי' פליג עלי וס"ל דרבנן אפי' בקם דינא פטרי וקא"ל מאי אהנית בדבוריך הרי רבנן גם בקם דינא פליגי ואת אמרת דאין הל' רכ"מ א"ל לא הל' כר"מ אמינא ואנא כוותיך ס"ל דבהדר דינא גם ר"מ מודה והיינו דאמרו לך:
ומעתה נוכל לומר דפלוגתת תוס' בדבור זה עם הרי"ף הוא בהא מלתא גופי' דד' תוס' דלדידן דקיי"ל כר"מ אפי' הדר דינא חייב וא"צ לומר עלך קא סמיכנא משא"כ הרי"ף ס"ל דלר"מ ג"כ בעי' קם דינא ואי א"ל עלך סמיכנא דמי דינר לשולחני לקם דינא ואי לא לא ומעתה ל"ק קו' תוס' על הרי"ף דמאחר דבהא מלתא אי בעי' לר"מ קם דינא או לא הוה שו"ט בסנהדרין שם לא רצה הש"ס לאוקמי דר"ח דווקא למ"ד בעי' קם דינא ולמסקנא דקיי"ל: בעי' קם דינא שפיר כ' הרי"ף דבעי' עלך קסמיכנא וכדר"ל:
ואין להק' אדר"פ לעיל למה לא מוקי הני ברייתות חדא כר"מ וחדא כרבנן דע"כ לרבנן גם הדיוט פטור דמהי"ת יתחייב:
והא דהוה מ' לר"א דר"מ ולא ס"ל קאמר היינו משום דק' לי' ל"ל למימר ר"מ הוא א"וו דלית הל' הכי והשיב לו ר"ל מאחר דהא דר"מ ידעי' מברייתא דמחיצת הכרם ודאתיא כר"מ היינו כמ"ש תוס' דר"י ור"ש דס"ל אין אדם אוסר ע"כ לא ס"ל כהך בריי' ומעתה ה"ק ר"ל כי היכי דהל' כר"מ בהא דמקדש שאינו שלו ה"נ הל כר"מ בהא דמחייב לשלם וא"ש בזה מ"ט לא מייתי הש"ס לעיל גבי שורף שטר מאן הוא דס"ל דינא דגרמי משום דהא דמחיצת הכרם היינו פי' דד' ר"ל וכמ"ש, ויל"ד בשלמא לד' הרמב"ן דדינא ממש קאמר ר"מ שפיר ילפי' חדא מאידך משא"כ לד' תוס' ב"ב כ"ב והסכים כן הש"ך שפ"ו דקנסא בעלמא הוה מנ"ל למילף חדא מאידך אפי' למאן דיליף קנסא מקנסא הרי עכ"פ חזי' דבדוכתי טובא לא קנסו וצ"ל דעכ"פ תניא בבריי' לעיל דהמראה דינר לשולחני אם אינו אומן כדנכא ואיסור חייב לשלם וכיון דאשכחן לר"מ דקניס בדינא דגרמי אמרי' הך בריי' ר"מ היא: ויל"ד לד' הרמב"ן דאמר דינא ממש ומ' דדינא דאוריי' קאמר דאי דרבנן שוב מקרי קנסא כמו היזשא"נ דקרי' לה קנסא וק"ל היכן מצינו בתורה דגורם בנזיקין חייב וכ' דר"מ יליף לה מעדים זוממין דאמרה תורה כאשר עשה כן יעשה לו ומאי עשה גורם בעלמא הוה ש"מ גורם מקרי מעשה אלא דק' הרי אדרבא בעדי' זוממין אם נעשה מעשה על פיהם פטורים דכאשר זמם כ' אמנם למ"ש הרמב"ם דבממון חייבי' אפי' לאחר שנעשה מעשה שפיר ילפי' מעדים זוממין וא"כ היה אפשר לומר דר"מ ורבנן פליגי בהא גופא אי בממון עדים זוממין חייבי' אפי לאחר שנעשה מעשה או לא ומאחר דקיי"ל כר"מ אתיין ד' הרמב"ם כהר':
ויע"ל דפליגי בפלוגתא דאביי ורבא אי עד זומם חידוש דרבנן כרבא דעד זומם חידוש הוא ולא ילפי' מני' ור"מ סבר כאביי דלאו חידוש הוא ומאחר דקיי"ל בעד זומם כאביי שפיר קיי"ל ג"כ כר"מ:
ועד"ז נ' לפ' הסוגי' לקמן פ' הגוזל בתרא דיתבי ר"פ ור' אבוהו גבי ההוא דאחוי אמטכסא בעי' לחיובי' מהא דתנן דן את הדין וק' למה לא פשטו מהך דאם מחמת הגזלן חייב ונ' לבאר דתוס' לקמן ורמב"ן בשמעתין הקשו מ"ט לא מייתי מסתמא דהגוזל הנ"ל ותי' הרמב"ן ק' להולמו דעדן ק' מנ"ל דרבנן פליגו והק' עוד א"כ בדן את הדין נמי ותי' דהתם באמת הו"מ לדחויי הכי אלא דעדיפא מק' וק' עכ"פ על המק' דקאי בב"ק והניח מתני' במכלתון ופשיט ממס' בכורות ועוד תי' דסמיך אהך דלעיל מני' מי שאינו מומחה וראה הבכור דאתיא ג"כ כר"מ וק' קו' תוס' דהו"ל לאתויי מהא דהוה ג"כ דינא דגרמי ואולי ס"ל להרמב"ן דהתם כיון שאין לו רשות להתיר בכורות ומתיר הו"ל כמו שאינו שוחט ושוחט דשחיטתו נבילה וישלם מביתו כן ה"נ גדרו בדבר כי היכי דלא יתיר בכורות מי שאינו ראוי להתיר וצ"ע ואמנם נ' דאדרבא עיקר רבותא דר"ל הוה דר"מ דאין דינא דגרמי וכמ"ש הרמב"ן דל' דינא מ' דינא ולא קנסא וכ"מ אי דינא אי קנסא כדאמרי' בהגוזל בתרא למגמר מכי' לעלמא ועתה אי ר"מ דינא קאמר אף מראה דינר לשלחני חייב ואי קנסא מכא תימרא והכה לכ"ע מתני' דהגוזל בתרא מיחייב בדינא דגרמי אלא דאכתי לא ידעי' אי דינא אי קנסא ור"נ דאהדר לקמן מתני' היא ג"כ לא פשוט מידי כ"א א"ל עובדא דידי מתני' היא וממילא לא מצו הש"ס לאתויי לא ממתני' דהגוזל ולא ממי שאינו מומחה דתרווייהו י"ל משום קנסא ואכתי דינר לשלחני לא ידענא ובעי למפשט ודן את הדין דא"נ תימא התם ג"כ קנסא טיהר את הטמא והבעה"ב עירבן עם פירותיו למה זה יקנסו לדיין אי לאו דדינא הוא דגורם כמזיק ודחה דמיירי בכו"כ ביד ופשיט מצבע דיל"ד למה נקט תכא בכפילא שחור וצבעו אדום אדום וצבעו שחור א"וו לאשמעי' דלא רצה לאונות לבעה"ב דאפי' אם הצבע שצבע הוא ביוקר מאשר רצה הבעה"ב אפ"ה חייב ונקט תרי גווני דלא נימא דווקא כה"ג חייב משום דרצה להונות ואמאי באמת חייב ומאי קנס שייך א"וו דינא קאמר ודחי התם לאו גורם הוא ופשיט ממסכך ומחיצות הכרם דתנן חייב באחריותו ולא חייב לשלם מל' חייב באחריותו מ' דהשעבוד על נכסיו כבשאר נזקין ואפי' מת המזיק יפרע הניזק מנכסיו ואס"ד קנסא הרי לא קנסו בנו אחריו, והשתא א"ש דר"פ ור' אבוהו לקמן פ' הגוזל בתרא לא רצו לפשוט ממתני' דמחמת הגזלן דוודאי ידעו דמסור חייב לשלם אך סברי מדין קנס וס"ל דאין גובי' קנסות בבבל ולעיל דלא קאמר דהיינו נ"מ דמדחזי דר"נ חייבין הרי ידעו דר"נ דינא ס"ל ורצו לפשוט מדן את הדין וכמ"ש דטיהר את הטמא וודאי דינא הוה ולא קנסא ודחה ר' אילעא ושדרוה לקמי' דר"ש בן אליקי' ור"א וחייבוהו מדתנן חייב להעמיד לו שדה אחר ומאי בעי' תנא בזה לתני חייב ותו לא א"וו בא להורות דדינא הוה דגורם כמזיק ומעדי' זוממין ילפי' דכ' כאשר עשה כן יעשה לו וחייב דווקא לקנות לו שדה אחר לא זולת א"כ ש"מ דינא קאמר ואף בבבל חייב ומ"מ ר"פ ור' אבוהו דלא פשטו ממתני' לית להו הא דיוקא וליכא למפשט ממתני' מאומה ולהכי שביק הש"ס מתני' דמחמת הגזלן ופשיט ממחיצת הכרם דתנן חייב באחריותו והתם וודאי דינא קאמר וכמ"ש לעיל:
הי ר"מ כ"כ לעיל קו' הרמב"ן למה לא מייתי מפ' הגוזל בתרא ותי' הרמב"ן משום דבעי' לאשכוחי מתני' דפליגי רבנן עלי' דר"מ ויל"ד הרי רבנן דמזיק שעבוד פטור במ' גיטין ע"כ גם בדינא דגרמי פטרי דר"ש הוא כדאמרי' פ' פ' הכונס והיה כ' דהרמב"ן אזיל בשטת הראב"ד בה' חובל ומזיק דאף מאן דמחייב בדינא דגרמי יוכל לסבור דמזיק שעבודו של חבירו פטור אלא שה"ה שם הביא דהרמב"ן כחלק על הראב"ד ומ"מ במ"ש נתיישב למה לא מק' הש"ס לעיל עלי' דרבה ממתני' דהגוזל בתרא דמחמת הגזלן חייב אלא דרבה באמת הו"מ למימר אנא כרבנן דרשב"ג ס"ל דמזיק שעבודו של חבירו פטור והא דאמר רבה ניירא קלאי מינך למוקמי נפשי' גם כרשב"ג וכ"ד הש"ס פ' הכונס:
ולכאורה יש להביא ראי' לד' הראב"ד דיל"ד ר"פ ור' אבוהו דלא רצו לחייב מסור משום דא"ל ר' אילעא ממתני' דדן הדין אין ראי' למה לא אמרו דדינא דמסור:
תליא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן אי מזיק שעבודו של חבירו חייב או פטור וכאן לא שייך ניירא קלאי מנך כמו בשורף שטרו של חבירו אלא ש"מ כד' הראב"ד דאפי' מאן דפוטר במזיק שעבודו יכול לחייב בדינא דגרמי משום דבחברי' קעביד מעשה:
תוס' ד"ה טימא את הטהור דע כי ד' התוס' בין לס"ד בין למסקנא וגם במסקנא דטימא בידים לא מיחייב כ"א משום דהיה לו לדקדק בהוראתו דעל מה שטימא לא שייך לחייבו דהכי סבר דטומאות טימא ולא טהרות: ד"ה טיהר את הטמא מה שעשה עשוי היכא דעירבן יל"ד מאי מה שעשה עשוי שייך אם בטלן ברוב וכי משו"ה בטלי משום שהוא טיהר אותם ובשלמא אי מתני' ר"מו ולר"מ לא שייך ביטול אפי' בשוגג רק היכא דעשה עפ"י חכם וכמ"ש תוס' לפנינו או משום דנתכוין לעכב טהרות א"כ שפיר שייך מה שעשה עשוי אמנם למאי דבעי תוס' לתרץ דלענין גרמי דווקא אתיא כר"מ ולא לענין ביטול אי' ק' מאי שעשה עשוי שייך בטיהר את הטמא והיה כ' ראי' מכאן לד' הטו"ז סי' צ"ט דלענין ביטול אי' אומר מותר שוגג הוא אף דהוה מזיד לענין התערובות ושפיר קאמר מה שעשה עשוי והו"ל אומר מותר וכשוגג דמי:
ויל"ד מאין פשיטא לתוס' דטומאות דין איסור יש להם לענין ביטול איסור והי' כ' ד' תוס' דאי שמי' היתר ממילא אפי' רובא לא מהני דהיתר בהיתר לא בטיל וכ"ד מקצת פוסקים ובזה א"ש הא דלא מסקי תוס' מיד אדעתיי' לחלק בין נפלו ואח"כ נתפצעו לשמעתין דמ' להו דאי קרית לה היתר משום שבשעת נפילה היתר הי' א"כ אדרבא מגרע גרע דהיתר בהיתר לא בטיל כלל: באו"ד ותימא צריך ביאור מה עלה ע"ד תוס' לפ' דבקם דינא לא מקרי גרמי ולמה יקרא מסור לרבנן גרמי וצ"ל ד' התוס' דכיון דאינו יכול לחזור מהוראתו א"כ כי קא מורה דדבר זה טמא הו"ל כאילו בדבורו טמאו ומה לי מטמא בידו מה לי מטמא בדבורו ולפנינו יתבאר עוד בד' תוס': שם וי"ל אבל פרה וכו' יל"ד בשלמא שערבו עם פירותיו מאחר דמתני' באינו מומחה מיירי דהרי קתני וישלם מביתו שפיר כ' תוס' שלא לערב אבל במעשה דר"ט דמומחה לרבים היה מהי"ת ישאל עוד לאחרי' ונ' דעכ"פ יש לדקדק על המק' בסנהדרין שם מאחר דתנן והאכילה כ"ט לכלבים מאי ס"ד לפי דהבעה"ב האכילה וכ' דע"כ טריפות דכיולה האם היה מלתא דתמיהה ולא אירע עד אז בביהמ"ד דאל"כ לא היה הדין נעלם מכ"ט ולפרסם דין זה ביקש ר"ט מבעל הפרה שלא ימכר פרה זו לנכרים כי אז יקחנה נכרי א' ולא יתפרסם הדבר כ"א יאכילנה לכלבים ויקיפו אותה כלבים רבים ויתפרסם הדבר וא"כ הבעל הפרה ראה בזה כי הוראה זאת דבר חדש הוא ושפיר היה לו לשאול גם לחכמים אחרים:
ואגב אורחא כ' טעם ר"ט שהטריף הוה משום שמא ניקבו בשעת נטילה הבני מעים והשיבו לו שיש אומנות בכך וליכא למיחש ומזה קצת ראיה לתרנגולים זכרים המסורסים שאין לחוש אצלם לנקיבת המעיים כי האומנים בכך יודעי' להזהר:
ויש לעיין למה לא מייתי הש"ס מר"ט ור"ע דדיינא דינא דגרמי מקמי דידעי' מנשא ונתן ביד וכ' דהך דדן את הדין היינו רישא ומק' מרישא תחלה וכיון דאוקמי' רישא בנו"נמ ביד ממילא ידעי' דגם סיפא מיירי בנו"נ ביד:
שם באו"ד וכן ברישא דתנן מי שאינו מומחה יל"ד מאחר דפשיטא להו דהתם משום גרמי ישלם מביתו תק' להו קו' בבכורות שם אמאי לא קאמר אהך סתמא לימא תנן סתמא כר"מ דדן דינא דגרמי וכ' ד' תוס' בשמעתין דמאחר דמק' שם לימא תנן סתמא כר"מ דאינו מומחה שראה הבכור יקבר ומשני אפ"ת ר"י בדוקין שבעין ומ"מ פשטא מ' דכר"מ אתיא ולא קיי"ל כוותי' וא"כ גם בגרמי י"ל דלית ה' כוותי' ולהכי מייתי סיפא דדן את הדין דהוא סתמא לענין גרמי לחוד ונידוק מכה דבגרמי הל' כר"מ מאחר דסתם לן תנא כוותי':
שם באו"ד מ"ש מכהנים שפגלו לכאורה יש לחלק בשלמא דיין ושלחני כיון דהרבה דייני' בעולם ומה גם אינם מומחי' דמיירי מתני' בי' וכן הרבה שולחני בעולם שאינם כדנכא ואיסר מאן אמר לשואל זה לילך אצל דיין ושולחני זה והוא גרם לעצמו שלא ידע ללכת אל עיר משא"כ כהנים במקדש אל מי מקדושי' יפנה זה שיש עליו קרבן אם לא לכהני המשמר וכה"ג הוצרכו רז"ל לחייב אפי' על דינא דגרמי:
שם באו"ד וניירא בעלמא קלאי מני' ואכתי ק' למ"ד מזיק שעבודו של חבירו פטור מ"ש מכהנים שפגלו במקדש והיה נ' מזה ראי' לד' הראב"ד דאפי' מאן דפטור במזיק שעבוד מחייב בשורף שטרי משום דבחברי' קעביד מעשה והיינו כהנים שפגלו משא"כ מזיק שעבוד בנפשי' קעביד מעשה ועדן יש להקשות ממוכר שט"ח ומחלו דלמאן דלא דאין דינא דגרמי פטור מ"ש מכהנים שפגלו ונ' דהא תליא דוודאי לרש"י פ' הכותב שם דס"ל דהנייר כשאר ביד הלוקח א"כ ק' הא בדחברי' קעביד מעשה ודמי לכהני' שפגלו אבל להפוסקים דהלוקח צריך להחזיר הנייר ללוה ולא היה הנייר מעולם שלו דמי למזיק שעבודו של חבירו ולפי"ז צ"ל דגם הראב"ד ס"ל דהנייר של הלוה ולא דמי לכהני' שפגלו ומ"מ ק' למה חייב שוב מדינא דגרמי ואי ס"ל דהנייר של הלוקח יק' דגם למ"ד דלא דאין דינא דגרמי ליחייב מידי דהוה אכהני' שפגלו אם לא נחלק כמ"ש לעיל וע' לקמן נבא אי"ה עוד לד' תוס' אלו:
ונבא עוד הפעם לתרץ למה לא הביא הש"ס הך דמחמת הגזלן ע"ד שכ' לעיל דמאחר דגם שולחני הרואה בחכם דינר של חבירו ואינו מתכוין להזיק כלל חייב לשלם ע"כ דינא דגרמי דינא ולא קנסא דמהי"ת נקנוס למי שאינו מתכוין להזיק ממילא לא מצי לאתויי ראיה ממסור דנהי דדייני' שם דינא דגרמי אבל י"ל דמשום קנסא חייב ובאינו מתכוין להזיק ל"ש קנסא ולכך מייתי תחלה מדן את הדין דמ' בכורות ושבק למתני' דהגוזל נתן צמר לצובע וכו' דשנויי' בב"ק משום דהך דדן את הדין דמי לגמרי לדינר לשולחני ודחה רב בשנטל ונתן ביד ואמנם אין אנו צריכין לומר דרב לית לי' דינא דגרמי מדמוקי מתני' בנו"נ ביד לא היא כ"א י"ל רב כר"ח פ' אד"מ ס"ל דמה שעשה עשוי הוה משום דנו"נ ביד דווקא:
ובתר הכי מייתי מכתן צמר דע"כ מיירי שלא נתכוין הצבע להזיקו דלהכי תנן שחור ואדום אדום ושחור למימרא דאפי' הצבע שנתן על הצמר ביוקר יותר מהצבע שביקש בעה"ב ודחי לי' דעכ"פ עביד מעשה בידים ומייתי מהמסכך גפנו פי' שהיה לו להרחיק ד"א ולא הרחיק אבל לא נתכוין להזיק וכן בהך דמחיצת הכרם נהי דנתעצל מלעשות גדר אבל להזיק לא נתכוין ועד"ז נ' ליישב מדוע לא משני הש"ס לעיל צ"ח גבי שורף שטרו במאמינו ולא קאמר דמודה השורף משום דאם השורף ידע ששורף שטר חוב ומתכוין להזיק מנ"ל לרבה דרבנן דפליגי אר"מ במחיצת הכרם דלא נתכוין להזיק פטרי אפי' בנתכוין להזיק א"וו דהשורף סבר שהוא נייר בעלמא ולא נתכוין להזיק כלל:
אא"כ בפ' הכותב גבי מוחל שט"ח שמכרו דקאמר אמימר למאן דדאין דינא דגרמי מגבי' מכי' מ' דלרבנן דפליגי אר"מ פטור ומנ"ל והרי התם מתכוין להזיק, ודלמא גם רבנן מודי וש"מ דאמימר דהתם ס"ל דרבנן כרשב"ג פ' השולח וס"ל דמזיק שעבודו של חבירו פטור טעמיי' משום דלית להו דינא דגרמי ולהני רבנן איכוין אמימר וא"כ עכ"פ מוחל שט"ח ומכרו ומזיק שעבודו של חבירו חדא מלתא היא וכ"ד הרמב"ם ולא כד' הראב"ד: תוס' ד"ה שאני התם דבידים נ' דד' המק' היה מדמחייב ר"ע אפי' השביחו הצבע דהרי בשבח יתר על היציאה פליג ר"י ור"מ אפי' כה"ג מחייב וטעמא מאי משום דעכ"פ גרם לו שלא ליהנות מצמרו על אופן שרצה ומ"מ אין זה אלא גורם בעלמא ודחי לי' נהי דגורם הוה אבל מעשה בידים עביד ואין זה דומה למראה דינר:
תוס' ד"ה מחיצת הכרם וא"כ בריי' כר"י ור"ש לא אתיא ונ' די"ל מהך בריי' שמעי' ג"כ דר"י ור"ש בתרתי פליגי אדר"מ בנבאר ד' רש"י לקמן שכ' גדור שלא יוסיף התבואה ומאי בעי בזה דק' לי' לרש"י הכפל דתני בברי' שני פעמי' אומרי' לו גדור ולזה מפ' רש"י דפ"א מיירי קודם זריעה ואומרים לבעל הכרם גדור וכ"ז שלא גדר אין בעל השדה רשאי לזרוע בתוך ד' אמות של כרם ונהי דצריך לשלם לו על הכרם הפסד ביטול שדיהו אבל מ"מ אם עבר וזרע ונאסרה תבואתו א"צ לשלם לו דבידים אפסדיה לנפשי' אבל בפ"ב מיירי דלאחר שזרע נפרצה וא"ל גדור שלא יוסיף מאתים וכמ"ש רש"י וע"ז תנא בתר הכי נתייאש ולגדרה ה"ז קידש וחייב באחריותו דהוא הפסידו במה שנתיאש מלגדור ועכ"פ הא דתני קידש לא תנן אלא לאפוקי מדר"י וכ"ש וזה כבר ידענא ממתני' ואמנם נקט בהדי' וחייב באחריותו למימר דגם אהא פליג ר"י ור"ש דלית להו דינא דגרמי: ומסקי תוס' דתנא דבריי' דהמניח שחטו ונתנו במתנה הוא דפליגי אר"מ ויל"ד למה לא קאמרי דרבנן דרשב"ג פ' השולח פליגי אדר"מ ואמנם כשתדקדק בד' התוס' באו ליישב ד' רבה לעיל צ"ח דס"ל שורף שט"ח של חבירו פטור כרבנן ואי ס"ל כרבנן דרשב"ג אין כאן ראי' דרבנן התם מיירי בדידי' קא עביד וכמ"ש הראב"ד וכ' לעיל שהוא ד' תוס' ג"כ משא"כ בשורף שט"ח דבשל חבירו קעביד ולהכי מייתי תוס' משחטו ונותנו דשור תם דהתם ג"כ בדחברי' קעביד אא"כ יק' מ"ש שחטו ונתנו מכהנים שפגלו במקדש כיון דהתם ג"כ בדחברי' קעביד ותו דתוס' כ' שם פ' המניח דדווקא לר' ישמעאל דס"ל ב"ח הוה ניזק שחטו ונתנו מכור משא"כ לכ"ע וא"כ גם בשחטו ונתנו בדידי' קעביד והו"מ לאתויי שוב מגיטין מרבנן דפליגי ארשב"ג ואמנם גם אראב"ד ק' דמחלק בין בדידי' לדחברי' והנה הרמב"ם פסק כר"ע דניזק ומזיק בשור תם שותפין נינהו ומ"מ פסק דשחטו ונתנו מכור והראב"ד שתק לי' ש"מ דאפי' היכא דבדחברי' קעביד ג"כ מזיק שעבודו של חבירו פטור וק' דידי' אדידי':
והנה בעיקר קו' תוס' מכהנים שפגלו הי' כ' לכאורה דל"מ אי כהני שלוחי דידן וודאי מצי למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אפי' למ"ד דשלוחי דרחמנא כיון דרחמנא אזהרינהו שלא לפגל אי מפגל בטל שליחותו והוה כמזיק בידים ונ' דתוס' מיאנו בזה משום דמק' בגיטין שם לחזקי' ממה דתני מזידי' חייבי' מפני תיקון העולם ואי שמי' היזק מדינא חייב ואי כדברינו גם לר"י מדינא חייב ומ"מ י"ל דלבתר דמסקי' התם דאשוגגין פטורין תני מפני תיקון העולם י"ל דהו"מ למימר וליטעמיך ולעולם מטעם שליחות חייב לשלם ומ"מ ד הראב"ד צ"ע וכמ"ש:
כ' רש"י נתייאש ובתוך כך הוציא הזרע וכו' כ' דד' רש"י דלאו דחשי' א' ממאתי' ממה שהוסיף אחר שנתיאש כי אם כיון שנתיאש חשבי' למפרע כל מה שגדל באי' ע' בדבריו:
תוס' ד"ה אומר לו גדור לכאורה מד' אלו הי' כעין ראיה לד' הרי"ף דבעי' למימר עלך קסמיכנא דהרי גם כאן בעי' התראה אמנם באמת מבואר מד' תוס' דהך התראה הויא כדי שידע דצריך לגדור כי החיוב עליו לעשות הגדר לא זולת:
תוס' ד"ה וחייב באחריותו כוונת ד' תוס' דע"כ הך מקרי היזק ניכר דאלא"ה מ"ט חייב וכ"ת משום שלא יהא כ"א הולך הרי כאן גם בעל הכרם מפסיד ואף דכ' תוס' ב"ב כ"ב ע"ב דכל דיני דגרמי מטעם קנסא היינו שראו חכמים לקנוס בדבר ההוה ורגיל וגם מחיצת הכרם בכלל אבל בהיזק שאינו ניכר דטעם הקנס משום שלא יהא כ"א הולך שפיר כ' תוס' דהיכא דהוא מפסיד ג"כ ליכא למגזר:
ומ"מ יל"ד מ"ש תוס' ועוד א"כ לא הו"ל לחייב כ"א במזיד הרי במחיצת הכרם התרו בו וכמ"ש תוס' לעיל ומאי שוגג שייך במחיצת הכרם ונ' דד' תוס' בשמעתין דלא כריצב"א הנ"ל בב"ב שם כ"א דגרמי דינא הוה דאי קנסא א"כ נהי דר"מ קניס שוגג אטו מזיד וכד' הריצב"א שם מ"מ הש"ס הו"ל לחלק בדינא דגרמי בין שוגג למזיד ועתה כוונת תוס' דאי נימא דהא דמחייב ר"מ במחיצת הכרם הוא רק משום שלא יהא כ"א הולך מאחר דהוה היזק שאי"נ א"כ מנ"ל למימר דגרמי דינא הוה דלמא קנסא הוה ונ"מ לדידן דלא קנסי' שוגג אטו מזיד בשוגג ליפטר:
ואמנם מ"ש תוס' דמשום דבעל הכרם מפסיד ג"כ שוב לא גזרו יל"ד מאי משני הש"ס בחולין ס"פ השוחט כדמקש' אר"נ ור"ע וכ"י ממנסך הב"ע דאי' ליה שותפות דאי לא אין אדם אוסר דשא"ש ולא משכחת מנסך כ"א בשותפות ולד' תוס' למה גזרו במנסך כלל הרי גם שלו מפסיד וצ"ל דלהאי לשנא קמא ס"ל לר"נ וכ"ע וכ"י כמ"ד היזק שאי"נ שמי' היזק ומתיישב בזה קו' תוס' בלי"ב שם בחולין למה לא משני ג"כ בדאי' לי' שותפות אמנם מאחר דאי משני הכי ע"כ ס"ל לר"נ ור"ע ור"י:
כחזקי' ואנן קיי"ל כר"י דהיזק שאי"נ לא שמי' היזק ומוטב לשנויי בישראל מומר כי היכי דלוקמי לר"נ ור"ע ור"י כהל':
והנה למ"ש ד' תוס' בשמעתין דגרמי דינא הוה וכד' ר"י בב"ב כ"ב ע"ב שם וכ"ה ברא"ש ב"ב שם ובסוגי' כאן בב"ק ואמנם תוס' ב"ב שם הקשו קו' עצומה מטיהר את הטמא דחייב הדיין לכ"מ אפי' לא כו"נ ביד וי"ל דמיירי שבא השואל לאחר שנתערב כבר אלא שעדן הי' ניכר ועי"ז שטיהר החכם הניחו בתערובות וא"כ החכם לבדו הוא הגורם וההיזק נעשה מיד וברי היזיקא:
ויע"ל דטיהר את הטמא דאין כאן לא אי' ולא היתר ומעיקרא השאלה לא הי' כ"א אם רשאי לערב טהרות אלו בין שאר טהרות ולכשטיהר החכם ממילא הו"ל כאלו גרם להתערב והיה מיושב בזה דנקט תנא טומאה וטהרה ולא אי' והיתר משום טיהר את הטמא דהשאלה לענין תערובות נקט לה אבל בהתיר את האסור פטור החכם לר"מ אם עירבו בעה"ב וכ"ת א"כ למסקנא דמיירי בנו"נ ביד לנה נקט טיהר את הטמא י"ל להורות דמיירי בתערובות דאי בלא תערובות מאי עביד ליה בהתיר את האסור וע"כ בתערובות מיירי וזה שכיח בטהרות וטומאות ולא באי' והיתר:
ומ"מ לד' ריצב"א גרמי משום קנסא ולר"מ הוא דקנסי' בשוגג אטו מזיד ולדידן דפליגי אר"מ באמת בשוגג לא קנסי' בגרמי וי"ל דרבה דקאמר שורף שט"ח של חבירו פטור ולא נקט מוחל ה"ט דמוחל מזיד הוא ובמזיד מודה רבה דקנסי' ליה אבל שורף מיירי דסבר ניירא בעלמא קלאי מני' ושוגג הוה ולהכי פטרו' רבה וא"ש דמשני הש"ס דמיירי במאמינו ולמה לא קאמר דמודה לו כמה היה כ' בשטרא אא"כ מזיד הוה ואי רבה במזיד מיירי לנקוט מוחל:
ולפי"ז אמימר דקאמר למאן דדאין מגבי שטרא מעליא ר"ל דמי כל השטר דאי כד' תוס' ב"ב קכ"ו דר"ל לאפוקי דמי נייר מאי אשמעי' אמימר כיון דבמזיד מיירי פשיטא בשלמא אי אפי' בשוגג מיירי א"ש בשורף לפחות ואגב קאמר גם במוחל אבל לד' ריצב"א דע"כ במזיד דוקא קאמר ע"כ לא אשמעי' כ"א דדמי כל השטר צריך לשלם ומעתה גם ד' תוס' ב"ב קכ"ו ושם לא אזלי' בשטת הריצב"א:
ב"ק קט"ז תוס' ד"ה לא צריכא דבריו מטין דאפילו ללי"ב מוכח ג"כ דמסור חייב ולולי דברי' הייתי אומר דללי"ב אין כאן הוכחה דהא דחייב במתני' משום דהוא גזלה ואי לא אחוי הוה יכול לומר הרי שלך לפניך אבל מאחר דהוא בעצמו אחוי לא מצי למימר הכי אבל מסור בעלמא עדן לא ידעינן ובזה מיושב דהני אמוראי לקמן לא הוי פשטי ממתני' משום דס"ל כלי"ב וכן הא דלא מייתי הש"ס לעיל ממתני' ה"ט גופא וכן הא דלא מק' הש"ס ארבה גבי שורף שט"ח ממתני' דרבה כלי"ב ס"ל:
רש"י ד"ה אי דינא אי קנסא ד' רש"י עמוקי' מאוד דמתחלה פי' רש"י דר"ל דינא ליגמר מכי' וא"כ קנסא היינו דלא גמרי' מיני' וכדטפ' הש"ס ובתר הכי כ' רש"י קנסא משום דהיה רגיל למסור דמ' הוראת שעה היתה וא"כ מ"פ הש"ס ומנא תימרא דוודאי מהוראת שעה לא גמרי' וכ' דרש"י ק' לי' דר"נ השיב מתני' היא ואכתי לא ידעי' אי במתני' גופה דינא או קנסא א"א דר"ל קנסא הוראת שעה וא"ל מתני' הוא ואין כאן הוראת שעה ואמנם אכתי למה קאמר דינא או קנסא הו"ל למימר הוראת שעה או לא א"וו דחדא מגו תרתי בא לדעת אם אינו הוראת שעה אם הוא דינא דווקא וע"ז קאמר הש"ס דמוכח מדברי' דאי לאו דינא כ"א קנסא אפילו אינו הוראת שעה לא גמרי מכה וע"ז פריך ומנא תימרא:
ע"ב שם ובעי למפשט כ' רש"י ד"ה וישלם מביתו דאדיבורא בעלמא חייב כ' כוונת רש"י דמדאמרי ליה לר' אבא זיל לגבי דר"ש בר אליקים דדאין דינא דגרמי עו' דאנהו לא הוו בעי למחייבי' מדינא דגרמי ואלא משום מאי ולזה כ' רש"י דהנה ר"מ דמחייב בדינא דגרמי מחייב אפי' בשב וא"ת כמו במחיצת הכרם שנתייאש ולא גדרה והתם פליגי רבנן עלי' וקיי"ל כרבנן אבל היכא דע"י דיבורו גרם היזיקא כמו במסור י"ל מודו רבנן ובעי לסייע מדן את הדין וכ' רש"י דאדבורא בעלמא חייב ודחי להו ר' אלעאי דהתם בנו"נ ביד ושדרוה לגבי ר"ש בן אליקים ופשיט להו דוודאי גם רב מחייב במסור ממתני' ודמוקי התם בנו"כ ביד דס"ל כרב חסדא דאי לא כו"כ ביד לא אמרי' מה שעשה עשוי:
ב"ק צ"ח השורף וכו' מ"ט ניירא קלאי מינך יצ"ס דרבה ר"ל דאפי' למ"ד מזיק שעבודו של חבירו חייב היינו שהזיק שעבודו ממש אבל כאן הרי הלוה נשאר חייב למלוה כבראשונה אלא שאין הנייר בידו ול"ד למזיק שעבודו של חבירו וא"ש בזה דנקט רבה שורף ולא נקט מוחל דבמוחל הוה מזיק שעבודו של חבירו ומודה דחייב:
תהא בונאוויבו יל"ד למה לא קאמר דמודה השורף שהיה כ' בו כך וכך ואין לומר דא"ה הו"ל מזיק במתכוין ואי גם כה"ג ס"ל לרבה פטור למה לא נקט מוחל הרי כ' בזה דלא נקט מוחל משום דמוחל הוה מזיק שעבודו של חבירו ומודה רבה משא"כ בשורף וכמ"ש ונ' דכ' לעיל דהא דלא מק' הש"ס עלי' דרבה ממתני' דהגוזל בתרא דאם מחמת הגזלן חייב היינו דרבה מפ' לה כלישנא בתרא ומוקי לה בגזלן ממש וא"כ אין כאן ראיה לדינא דגרמי והכה רבה קאמר לעיל בזורק מטבע דאדי אדיוהו פטור אבל משקל שקלי' הו"ל גזלן וחייב בהשבה ומעתה גם שורף דפוטר רבה היינו דלא שקלא בידא כ"א במקום שהי' מונח שכפו במקומו ומעתה אם אתה מוקי לה במודה שהיה כ' בה כך וכך ע"כ שקלי' בידא ומודה רבה ולהכי מוקי לה במאמינו שלא היה יודע מה כ' בשטר כי לא שקלי' בידי' כלל:
ועדן הו"מ למוקמי לה דמזי' ידע מה דכ' בשטרא אלא שאין הזמן ידוע להם ויכתבו מהיום שנשרף ואם הלוה מוכר קרקעותיו בנתים שפיר יפסיד המלוה אלא מאחר דהמנהג לכתוב הזמן בראש השטר לא שכיח שידעו מ"ש בשטר ולא ידעו הזמן:
ועדן היה יוכל לתרץ שע"א מעיד כמה כ' בשטר אא"כ יתחייב הלוה שבועה על פיו וממ"נ ישבע הלוה גם השורף יאמר אכי מאמין ללוה ואם לא ישבע ישלם והשורף פטור אם לא שאין ללוה ככסי' בני חורין או שאינו לפנינו ומתרץ שפיר טפי במאמינו:
גמ' ע"כ לא קאמר ר"ש והקשו תוס' לעיל פ' מרובה ל"ל להש"ס שם למימר אדר"מ דסבר לה כר"ש כיון דר"מ אי' לי' דינא דגרמי כ"ש דאי' לי' כר"ש וכ' לתרץ לפמ"ש תוס':
ב"ב קמ"ז דדמי שטרא מעליא דקאמר אמימר ר"ל דמי מכירה כי היכי דלא יפסיד וא"כ ה"נ הרי השומר לר' יעקב אינו מפסיד כ"א שלא יכול לומר הרי שלך לפניך ודי בזה אם הגנב ישלם לו היזק זה אבל ד' וה' מנ"ל: וגם תוס' בתי' שני כ' כעין זה אבל כוונתם לדבר אחר דלמא ר"מ גורם להזיק ממון חבירו הוא דמחייב אבל גורם לממון אכתי לאו ממון הוא ומ"ש היא לפי שטת תוס' ב"ב קמ"ז עי"ש:
והנה הש"ך חו"מ שפ"ו הק' אתי' קמא של תוס' למה לא קאמר הש"ס ג"כ אפכא ע"כ פטרי רבנן אלא בדבר שאינו ממון לכל אדם אבל בשורף שט"ח מודי וכ' דאין זה קו' דבשלמא דנימא ר"ש סבר ג"כ כרבה הוה רבותא אבל לומר דרבנן דר"ש לאו כרבה הא רבנן דפליגי אר"מ ולית להו דינא דגרמי כרבה ס"ל ומה לי הנך רבנן או הנך:
(ועכ"פ ד' תוס' ב"ב קמ"ז דשטרא מעליא דקאמר אמימר ר"ל במוחל מה שנתן הלוקח בעד השטר נחזור לד' תוס' פ' מרובה שם שסיימו דדינא דגרמי דרבנן והביאו ראי' מס"פ הכונס דמבעי אמימר אי עשו תקנת נגזל במסור ולמה לא א"ו לא הוה דינא דגרמי כ"א דרבנכן וק' נהי דהוה דרבנן הרי אפי' במשחק בקוביא וחביריו עשו תקנת נגזל דשכנגדו כשבע ונוטל וע"כ צ"ל כוונת תוס' דלא הוה כ"א קנסא וכד' ריצב"א בתוס' ב"ב כ"ב ומעתה איבעי' דאמימר היינו דבעי ר"ה בר חייא פ' הגוזל בתרא מר"נ דינא או קנסא וה"נ אי דינא לא גרע ממשחק בקוביא ואי קנסא לא עשו תקנת כגזל: וא"כ ק' טובא לד' הרי"ף והרמב"ם דדינא דגרמי דינא מאי מבעי' לאמימר אי עשו תקנת כגזל וצ"ל לד' הרי"ף דס"ל כד' ר"י בתוס' ס"פ הכונס דבאיני יודע שהמסור אומר איני יודע קמבעי' לי' והנה בגזלן אומר איני יודע כמה גזלתי וודאי נאמן הנגזל בשבועה דהגזלן הו"ל למידע משא"כ במסור שמחוי על כרי של פלוני וכיו"ב ומנא הו"ל למידע כמה תבואה בכרי זה שנמסר על ידו ומבעי השתא לאמימר אי מ"מ הנמסר נאמן בשבועה או לא: אמר אמימר למאן דדאין דינא וכו' יל"ד מ"ש דנקט אמימר שורף מכולהו אינך דרבה לעיל והי' נ' ראיה מכאן לד' תוס' וסיעתם דכל הנך דלעיל הוו גרמא בנזקין וגם לדידן פטורין משא"כ שורף הוה דינא דגרמי אבל לד' הרי"ף והרמב"ם דלא מחלקי צ"ל דבא לאשמעי' דמשלם דמי שטרא מעליא דס"ד מאחר דמיירי דהלוה מכחיש ואומר דאינו חייב כלום דאי מודה למה ישלם השורף וא"כ יאמר השורף אף אם היה השטר בידך הי' אומר לך פרוע או מזוייף ומי יימר דמשתבעת אם יאמר אשתבע לי דלא פרעתיך קמ"ל אמימר דמשלם לו דמי שטרא מעליא וא"ש בזה דאשמעי' אמימר האי דינא תרי זמנין חדא בשורף בשמעתין ושוב במוחל בכתובות דבמוחל דאין על הלוה לשלם כלום אף דמודה דחייב וודאי חייב לשלם משא"כ בשורף דהלוה מכחיש ס"ד דלא משלם לי ואי אשמעי' שורף הו"א בשורף משלם לו דמי שטר מעליא דהרי המלוה הלוה ללוה ככל הכ' בשטר אבל במוחל דיו אם ישלם ללוקח מנה שנתן בעד השטר וכד' תוס' ב"ב קמ"ז קמ"ל דגם במוחל משלם דמי שטרא מעליא וכמ"ש הרמב"ם בהדיא וכן רש"י בשמעתין דאמנם ד' תוס' ב"ב שם דבמוחל אינו משלם ללוקח כ"א הכסף שנתן בעד השטר ומ' מדברי' קצת דגם השורף אינו משלם אלא מה ששוה השטר למכור מדכ' דהא דנקט אמימר דמי שטרא מעליא לאפוקי דמי נייר ולא כ' דאיידי דנקט בשורף דמי שטרא מעליא נקט נמי במוחל ש"מ דגם בשורף ס"ל דלאו דווקא דמי שטר מעליא אלא דק' טעמא מאי אטו המלוה הי' רוצה למכור השטר וצ"ל ע"ד שכ' דמאחר דהלוה מכחיש דיו אם ישלם לו מה שהיה שוה למכור לא זולת:
וכ' רש"י מגבי לי' לשורף נ' כוונתו דדווקא אם השורף בר חיובא וכמ"ש תוס' כתובות פ"ו דקטן פטור מדינא דגרמי ורפרם דכפיי' לרב אשי אף ששרף בקטנותו לפי פי' רש"י היינו לפנים משורת הדין כמו שארז"ל על יאשי' מלך יהודה שהיה מחזיר לכל מי שהרשיעו בדין בעודנו קטן: אמנם בכתובות פי' רש"י שכפאו בהל' במשפט דאתא לקמי' דרב אשי וכ' דבשמעתין לא בא רש"י לפ' כך דבשלמא התם במוחל היה רב אשי דן דאיהו הלוקח אפסיד אנפשי' דהו"ל למכתב שטרא בשמי' דלא יוכל למחול אבל בשורף מאחר דמצינו דר"נ חייב מסור בהגוזל בתרא והל' כוותי' בדיני וכן ר"א ור"ש בן אליקים וכלהו מעשה רב דהל' הוא ומה הוצרך שוב רפרם לכפאו בהל' אלא לאו ש"מ דרב אשי גופי' בקטנותו שרף שטר ומ"מ במוחל לא רצה רש"י לפ' כן דבשלמא ששרף שטר בקטנותו לא ידע שהוא שטר חוב אבל שימחול וע"כ מדעת גרם היזיקא לא' מ' לרש"י שהיה ברב אשי אפי' בעודנו קטן מדת סדום זה לא נהנה וזה חסר ואמר הכ' גם במעלליו יתנכר נער ולזה פי' רש"י דר"ל כפאו בהל':
א"נ י"ל דאס"ד דרב אשי בקטנותו מחל חוב ללוה ומחילתו היה מחילה וע"ז כפאו רפרם אח"כ ובלי ספק הי' הדבר מפורסם וכ"כ תוס' דמחילה ומתנה דין א' להם ע"כ ס"ל לרב אשי מתנת קטן שהגיע לפעוטות מתנה ובפ' הנזקין קאמר מר בר רב אשי אין מתנתו מתנה וסיפר לו רב מרדכי כי איהו בעא מני' דרב אשי באותו מקום אי מתנתו מתנה ולפשוט לי' מהא דרב אשי מוחל שטר בקטנותו ומחילתו היתה מחילה שהרי הוצרך לשלם בגדלותו אח"כ אלא ש"מ דהתם כפאו בהל':
ובמ"ש לעיל דיל"פ בענין שטרא מעליא ב' פירושי' שפיר י"ל דבהא אפליגו רב אשי עם רפרם אי דמי שטרא מעליא דווקא או לאו דווקא וכפאו רפרם ואגבי מני' כי כשורא לצלמא כלומר דמי שטרא מעליא ממש בלי חסרון: ב"ב קמ"ז ע"ב ברשב"ם ד' צ"ע מאחר דרפרם אתמר במוחל כמו בשורף למה לי' להרשב"ם לאגמורי מוחל משורף וכ' ד' הרשב"ם דוודאי לא אירע הך דרפרם תרתי זימני דכיון דכפיי' רפרם לר"א פ"א למה לי' כאכפויי' זימנא אידך א"וו מעשה שהיה בשורף היה ורב אשי בקטנותו שרף שט"ח מבלי לדעת כלל שהוא שט"ח וכפי' רפרם והש"ס מייתי לה במוחל למגמר מנה למוחל זה כוונת רשב"ם:
שם תוס' ד"ה המוכר ומוקי לה כר"מ כוונתם דקאמר הא מני ר"מ היא ואי לא מוקי לה כר"מ כ"א לענין אסור לשהות בלא כתובה הו"ל לש"ס למימר סבר לה כר"מ אבל ל' הא מני ר"מ מ' דכולהו כר"מ אתיא:
באו"ד והא דאמר בהגוזל כ"כ לעיל דד' תוס' מטין דגם בשורף ל"ד דמי שטרא מעליא דאי חדא דווקא אף אידך דווקא וטעמא מאי בשורף כ"כ לעיל: באו"ד ולא היו יכולים אז לגבות הימנה ובכתובות כ' דקטנה פטורה מדינא דגרמי דדינא דגרמי בכלל מזיק וקטן שהזיק פטור ונ' כוונתם בשמעתין מדחזי' דכפיי' רפרם לרב אשי מ' דבגדלותו חייב ולזה כ' לא היו יכולים אז לגבות:
באו"ד וגם שלא היו מפסידין דברים אלו ק' להולמן דאי מחייבת לשלומי מחייבת לשלם הכל ואי פטרת לה משום שהיא קטנה תפטרנה לגמרי ונ' כוונת תוס' ע"ד שכתב בדבור הקודם דאכפיי' רפרם לרב אשי ש"מ דבגדלותה חייבת לשלם ואמנם דיו אם ככפיי' לשלם ההיזק מכיסו אבל לא הריוח ומ' לתוס' דלאו מדינא ממש כפיי' וכמ"ש לעיל:
באו"ד כי שמא היה לה בושת כ' כוונתם דמה"ט לא סמכא דעתא דאמרה בנפשה הבעל ימחול ולא יירא ממנה שתתבענו לדין כי יסמוך ע"ז שהיא בושה לתובעו בדין:
ויש לעורר דלמא רבנן דר"מ כאידך רבנן דר"מ דלית להו דינא דגרמי ונ' דא"ה הו"ל להש"ס למימר כ"ע אית להו דשמואל וכ"מ לטעמי' דאי' לי' דינא דגרמי ורבנן לטעמיי' אלא ש"מ דמ' להש"ס דלאו בדיכא דגרמי פליגי:
והנה קו' תוס' תק' מאוד על הרמב"ם דפסק דצריך השורף והמוחל לשלם דמי כל השטר ונ' ד' הרמב"ם דוודאי אם הי' מכר לה השטר, והיה אומר לה התקדשי לי בדמי מכירת השטר היה דינה כשאר מוכר וצריך המוחל לשלם דוי כל השטר אבל מאחר שלא אמר כ"א התקדשי לי ה"ק לה בפרוטה שיגיע לך משטר זה התקדש לי ואם ימחול אח"כ וישלם לה פרוטת הקידושין אין לה עליו כלום ולכך לא סמכא דעתה:
שם באו"ד ומיהו ק' לי והק' מהר"ם לובלין הרי גם בשובר צריכה להחזיר ללקוחות דמי מכירתן וכ"כ תוס' בב"מ בהדיא וכ' כוונת תוס' דאם מחזירין השובר לבעל לא יהיה ללקוחות ממי לגבות דהיא אין לה לפרוע אבל אם אין מחזירין כאמר לה דעי אם תמחלי הכתובה לבעליך אזי אם יבאו לקוחות שמכרת להם הכתובה תתחייב להחזיר להם דמי המכירה בוודאי לא תמחול לבעלה עד שיחזיר ללקוחות דמי מכירתן:
באו"ד והלכה והכניסתה לבעלה וק' הרי כ' תוס' דלאחר גירושי' אין לחוש דידעת שאם תמחול תתחייב להחזיר דמים מרובים וכ' דכוונת תוס' שהכניסתן בתורת נכסי מלוג שהבעל יקח פירות ואם יוציא הבעל הא' השובר לא יקבל הבעל השני המעות לקנות קרקע לפירות ומ"מ אין לו דין עליה: ב"ק צ"ח ע"א הזורק מטבע הנ' ע"ד רש"י דכ"ז שלא איבד המטבע של חבירו אף שגרם לו היזק ממון מצד אחר מקרי גרמא בניזקין ומק' הש"ס אי ס"ד דים הגדול משום שיוכל להוציא ע"י בר אמוראה לאו כאבוד דמי למה לא יחלל עלי' מעשר אטו מי שיש לו פירות במקום רחוק והוא חולה שאינו יכול ללכת שם כ"א ע"י שליח לא יוכל לחלל וכ"ת התם במים עכורים לא היא דמ' דומיא דקסטרא שאינו אלא מקום סכנה אבל מי שאינו מתירא יוכל להביאם ודומיא דהכא בים הגדול במים צלולים אלא ש"מ כיון דנתוני' במקום סכנה כאבוד דמי:
וה"מ דאדיי' אבל משקל שקלי' לפי פשוטו ר"ל דשקלי' בע"כ והו"ל גזלן ויע"ל אפי' שקלי' מדעתי' מ"מ מאחר שהוא שואל חייב להחזיר ואי זרקו לים גזלן הוא והפי' אפכא מאחר דהשבה בעי גזלן הוה:
תוס' השף ע"כ נ"ל כוונתם דלמה לא מחלק רבה בשף גופי' בין משקל שקלא או לא כדלעיל א"א דהכא אפי' משקל שקלי' יוכל לומר הרי שלך לפניך ואמאי הא הוה כנסדק וע"ז כ' תוס' דס"ל דלא הוה כנסדק: אבל הרשב"א הק' מזוזי ועבדינהו נסכא ותי' דגזלן שאני דקני בשינוי א"כ שוב יק' למה לו לחלק בין קורנוס לשופינא לחלק בקורנס גופי' בין שקלי' או לא וצ"ל דגזלן רוצה לקנות כי מכח זה גזל אהני' לי' שינוי מעשה משא"כ בשמעתין דאינו רוצה לקנות לא מקני שינוי מעשה בע"כ: ונ' דאפי' לד' הר"י ב"ב כ"ב ע"ב והרא"ש בשמעתין וב"ב שם דמחלקי בין גרמא בניזקין לדינא דגרמי וכן מבואר כאן ד' רש"י מ"מ בשף לא שייכי הנך סברות של הנ"י בתוס' ב"ב שם דיצא ההיזק מתחת יד המזיק וברי היזיקא וההיזק בא מיד ובאמת לא הזכירו לא תוס' ב"ב שם ולא הרא"ש בשמעתין וב"ב מהך דשף מ' דמודי דתלי' בדיני דגרמי וצ"ע דאין ד' הפוסקים כן:
העושה מלאכה בפרת חטאת לא מ' להש"ס דפרת חטאת ר"ל שכבר קנאה הגזבר דלא הוה דומיא דמי חטאת דמיירי ע"כ קודם שהוקדשו כמו שהביאו בתוס', א"נ דמ' להש"ס דבפרת חטאת ממש אפי' מלאכה חייב כמו במטמא טהרות של חבירו וס"ל קנסא מקנסא ילפי':
תוס' ד"ה הא קמ"ל ואין לומר יל"ד הא הש"ס בשמעתין קאמר בהדיא הא צורם וצ"ל דכוונת תוס' דצורם קאי אדרבה וכאן דומיא דצורם קאמר כגון שנתן צבע למי חטאת דמנכר היזיקה:
ועוד יל"ד לימא לעולם צורם כמי פטור ודנקט מלאכה משום פרה דבפרה צורם חייב לפי האין לומר וצ"ל דה"פ הש"ס דעכ"פ מדנקט תנא מי חטאת ופרת חטאת בחדא מחתא ש"מ דבתרוויי' צורם חייב:
בסוה"ד וכן בהכשר צ"ע מעיקרא מאי קס"ד דלא יהא דמי להכשר וכ' דמעיקרא מ' לתוס' דהכי דמי לאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובעי' דעת בעלים משא"כ בהכשר דלא שייך זה משא"כ עתה מסקי תוס' כיון דהנך ב' דרשות על משקל אחד אזלי עובד ויותן דינייהו ג"כ שוו:
אודך ה' בכל לב שהגעתי עד כאן בסוגי' עמוקה זאת מתוך צרה יגון ואנחה כי בליל ד' פ' וירא נגשו בנים סוררים בין 10-11 אוהר לשבור דלתי ביתי ולהלמני במהלומות היועץ שנתן עצה זאת שמו אב"ד והראשים הנגשים היו יו"ט ב"ב כפי אשר שמעתי זכרה להם אלקי':