אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ד בסוגי' דשיקול הדעת (תחילת הקיץ ת'ר'ם ידך על צריך)

ליקוטי חבר בן חיים ד· רבי חזקי' פייבל פלויט

בסוגי' דשיקול הדעת (תחילת הקיץ ת'ר'ם ידך על צריך)

בסוגי' דתוקפו כחן ב"מ פ"ק (תחלת ימות החורף תרי"ט.)

מתני' סנהדרין כפ"ד דיני ממונות מחזירין בין לזכות כ' רש"י מחזירין סותרין את הדין בא ליישב ל' מחזירין דלא תנן חוזרין וכבר עמדו על זה אבות העולם ע' מלחמות ה' ולזה כ' רש"י סותרין את הדין וכ"ל דאלו תכן חוזרין והדר תני דיני נפשות אין חוזרין לחובה א"כ הוה מ' דבדיני נפשות אפי' בשעת גמר דין ג"כ המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה ובאמת כבר ביאר רש"י דבשעת גמר דין יכול לחזור אמנם לאחר גמר דין אינו יכול לסתור והיינו דתנן בדיני ממונות מחזירין וסותרין את הדין שכבר נגמר ולא רצה רש"י לפ' דנ"ל דאף שכבר פרע הזכאי מוציאין מידו אם חזרו בהן הדיינים דא"כ מאי דיני נפשות מחזירין לזכות מאי מחזירין ואפי' את"ל שר"ל היכא שכבר הוציאוהו ליהרג ואין מחזירין לחובה מא"ל איזו הוצאה שייך לזכות:

ומ"מ י"ל דאי תנן חוזרין הייתי אומר הדיין מצווה להודות על האמת ולהודיע לב"ד שטעה אבל הבע"ד אם איכו רוצה לצאת ידי שמים יאמר כמ"ש רש"י לקמן מאן יימר דטעית בפ"א דלמא עכשו טעית קמ"ל תכא מחזירין שמחוייב הדיין לבטל דינו לגמרי ולכוף לבע"ד לקיים הדין האחרון: גמ' דן את הדין יל"ד מאחר דתנן זיכה וחייב למאי כ"מ תנן דן את הדין וכ' דתנא דידן רמז לן תי' הש"ס בפ"ק דמק' מהך מתני' על ר' אבהו ומשני דמתני' בקבלו עליי' ודמחייבו משום דא"ל דיינת לן דין תורה והיינו דתנן דן את הדין שבא לדון דין תורה הדין הנתון לנו בסיני ואז ישלם מביתו אף דקבלו עליי':

אמנם יל"ד מאחר דכל דין יחידי איסורא עבד כדאמר כאן בירושלמי שעבר על ואל תהי דן יחידי וקיי"ל כל דאי לא קתני ולמה לא נקט תכא למלתי' בג' הדיוטות והי' כ' ראי' מזה לד' הרא"ש שכ' דבג' הדיוטות לא קבילי עליי' חייבים לשלם קבילי פטור ומעתה אי הוה נקט ג' הדיוטות היה צריך לחלק בין קבילי ללא קבילי להכי נקט יחידי דבכל גוונא חייב לשלם: אלא מיהא טעמא בעי דבשלמא יחיד מומחה פטור מלשלם כמו"ש רש"י דא"ל מזלא בישא דידך גרם אבל ג' הדיוטות אי קבילו עליי' לדון דין תורה אמאי פטירי והי' כ' ראי' מזה לד' הרי"ף דהיכי דהדיין פטור חוזר הדין ומעתה מאחר דשלשה דקבילי עליי' מחוייבי' לדין פטרי להו רבנן והדין חוזר:

זיכה את החייב וחייב את הזכאי י"ל דאילו תנן רק זיכה החייב הייתי אומר דמשו"ה מה שעשה עשויי דאית לי' חזקת ממון משא"כ בחייב את הזכאי קמ"ל וכ' דמה"ט לא רצה הש"ס לפ' אליבא דר"ח זיכה את החייב שהי' לו משכון ונטלו דא"כ תרתי ל"ל:

טימא את הטהור מפ' רבינא במסקנא דאגע בי' שרץ מ' דבס"ד לא הוה מפ' כן ואלא א"כ מאי נשא ונתן ביד הי' כאן וכ' דלמאי דס"ד כיון דא"ל פטור אתה כנשא ונתן ביד דמי א"כ ה"ה בטימא את הטהור ובמסקנא הוא דאיצטריך לי' לרבינא למימר דאגע בי' שרץ:

אלא דאכתי ערבן עם פירותיו למה איצטריך הלא ע"כ היינו נשא ונתן ביד בטיהר את הטמא וי"ל ע"ד שכ' הש"ך בחו"מ סי' כ"ה רק ע"ד אחר דמיירי בכהן שמכר תרומה לכהן חבירו ונודע ללוקח חשש שנולד בה קודם מכירה ספק טומאה ורצה להחזירה למוכר והלכו אצל הדיין וטיהר אותה ואכלה הלוקח ואח"כ נודע שטעה הדיין ובאי' שנפשו קצה בהם חייב המוכר להחזיר הדמים ללוקח אפי' שאכלה הלוקח וכאן המוכר פטור דמה שעשה עשויי והדיין ישלם מביתו:

אלא דהיה נשמע מזה דתרומה טמאה מיקרי נפשו קצה בה ובאמת הכי מסתבר דאמרי' ביומא חמירא להו טומאה לכהנים מנפשות:

ויל"ד מה עלה ע"ד המק' להק' הרי במתני' לא איירי כ"א מסתירת הדין אבל עדן לא נעשה מעשה משא"כ במתני' דבכורות הרי תנן מה שעשה עשויי א"כ כבר כעשה מעשה וכ' דעיקר הקו' מחזירין לחובה דתנן והתם תנן זיכה את החייב מה שעשה עשוי וא"כ היאיך מחזירין לחובה הרי מיד כשזיכו את החייב מה שעשה עשוי:

ויל"ד למה לא תנן מה שהורה הוכה בשלמא לרב חסדא דמוקי לה בנשא ונתן ביד היינו דתנן מה שעשה אבל לאידך אמוראי מא"ל וכ' מזה דגם לר"נ ורב ששת אם לא נעשה עדן מעשה כלל כי אם יוצאה הוראה מפי הדיין באמת יכול לחזור בו אם טעה בשיקול הדעת ואמנם בטימא את הטהור אי אתה יכול לומר כן דאל"כ מה פריך הש"ס על רב ששת לימא ליה כיון דאילו הוה קמן היה חוזר אלא ש"מ כיון שאסר החכם שוב שויא חתיכה דאיסורא ואינו יכול להתיר:

תוס' ד"ה מה שעשה אפשר לתרץ ב' הקושיות ע"ד שתי' התוס' דרישא בפ"ע וסיפא בפ"ע ורישא מיירי בכהן שנשאל על תרומה אם טהורה היא ויערוב בה עירובי תחומין:

וטיהר הדיין ועירב בה הכתן ואחר חשיכה נודע שהיא טמאה ומ"מ כיון דבין השמשות היתה ראויי' לאכילה הוה ליה סעודה הראויי' ומה שעשה עשויי וסיפא מיירי בכהן ששאל על טהרות אם טהורין הם ואם יאכלם והא רשאי לאכול אחרי' תרומה בזול וטיהר אותן הדיין ולאחר שנודע הטעות הרי נפסל גוף האוכל מלאכול תרומה בזול וצריך ליקח חולין ביוקר והיינו ישלם מביתו:

באו"ד שערבן ברוב פירותיו יל"ד א"כ מאי מה שעשה עשוי שייך הרי אפי' אינו עשוי ג"כ בטלי ברובא והיה אפשר לומר דאי לאו מה שעשה עשויי היו אסורין מטעם מבטל אי' משא"כ השתא שוגג מקרי עפ"י הוראת החכם והיינו דמק' התוס' דלר"מ אדרבא יאסרו:

וע"ד אחר י"ל דהנה הטעם מה שעשה עשוי לרב יוסף כ' רש"י דהבע"ד יאמר להדיין דלמא עכשיו טעית והוראתך הראשונה אמתית וס"ד דאם עפ"י דבריו אלה בטלן ג"כ ברוב יהיו בטלי' דלא מחויב להאמין לו שהם אסורין קמ"ל מה שעשה קודם שנודע הטעות עשוי ולא מה שיעשה אח"כ:

והנה לד' הרי"ף דדווקא אם הדיין חייב מה שעשה עשויי לרב חסדא ל"ש לר"ח תי' התוס' כלל דהרי מה שעשה עשוי הוא מטעם רוב וישלם מביתו מטעם מיעוט ונ' לד' הרי"ף אליבא דר"ח ה"פ הדיין עיכוב הטהרות ברוב ובטילין אף לאחר הטעות ומ"מ הבעה"ב יכול לומר לו מאן יימר לו דבטעות ערבן והן בטלין דלמא במזיד עירבתן ואינן בטילין ומעתה קח לך הפירות לדעתך ותן לי דמיהן והיינו מה שעשה עשוי הפירות בטלין ומ"מ ישלם מביתו ואין הבעה"ב צריך לסמוך עליו:

באו"ד למאי דס"ד ממ"ש התוס' למאי דס"ד ולא כ' לר"כ ורב ששת דשמעתין דלא מוקמי למתני' בנשא ונתן ביד וא"כ ע"כ מוקמי מתני' כר"מ כ' דמ' להו דהא דפליגי ר"נ ור"ש על ר"ח היינו דס"ל דמה שעשה עשויי אפי' בלא כו"נ ביד ומ"מ לא מוקמי מתני' כר"מ כי אם דסיפא וישלם מביתו מודו דמיירי בנו"נ ביד והיינו דכ' למאי דס"ד דמתני' ר"מ ומעתה אין כאן דוחק במ"ש תוס' דרישא לחוד וסיפא לחוד דהרי גם לר"כ ורב ששת רישא לחוד וסיפא לחוד:

באו"ד דעל פי חכם ולא נימא כיון דהנאת הביטול נוגע לחכם דאם לא יתבטלו יהיה חייב לשלם א"כ לא נימא דבטילי' דאטו החכם צוה לו לערב ולמה יפסיד החכם במה שעשה הבעה"ב מדעתו:

רש"י ד"ה במומחה כ' הסברא דהמומחה יביא ראי' לדבריו דהרי הוא גמיר וסביר ויברר טעותו משא"כ האינו מומחה דלא סביר וצריך לומר דבפעם ראשונה כשכחה גמרתו ממנו יאמר לו הבע"ד דלמא עכשו אשתכח גמרתך מנך: אמר ר"נ מבואר מל' זה דר"כ לא פליג אדרב יוסף כ"א בא לפ' ופי' ואמר דרב יוסף מוקי למשנתינו במומחה דמיירי מדיינא שדנין גם דיני נפשות ומוקי למתני' דבכורות באינו מומחה כדתני בהדיא ומ"מ לאו במומחה תליא מלתא כ"א בגדול מחזיר אותו דאל"כ גם למומחה יכול לומר דלמא עכשיו טעית ומ"ש רש"י דלמומחה אינו יכול לומר היינו לס"ד אבל למאי דמסיק ר"נ גם במומחה בעי' גדול מחזיר וגם באינו מומחה מהני גדול מחזיר: אמנם מד' תוס' ד"ה כאן במומחה א' דבאינו מומחה לא מהני גדול מחזיר מדכ' על מר זוטרא הא מומחה הוה ולא כ' הא רב יוסף גדול היה ולא מסתבר דקו' תוס' לס"ד דרב יוסף דהרי אפריך ממתני' וטעמא בעי למה באינו מומחה לא מהכי גדול מחזיר והי' נ' ראי' מזה לד' הש"ך דבאמת הדיין צריך בעצמו לחזור בו ואם אינו מומחה ואינו משיג דברי הגדול אין חזרתו חזרה אלא אכתי תי' התו' אינו מובן שכ' בי"מ דבעי' סמיכי ולסברת הש"ך מה לי סמיכי או לא סמיכי וכ' דלכאורה קו' תוס' אכולא מילתא דרב יוסף גם אמה שאמר אי קבלוך לא תשלם דמ' עכ"פ מה שעשה עשוי ואמאי וכ' דבאמת אהך לא ק' לתוס' דכיון דקבלוהו עליי' ונתרצו בדינו כיון שגמר דינו נסתלקה קבלתם ושוב אין לו רשות לדון ביני' ואמנם אם לא קבלוהו הוא דק' לתוס' כי היכי דדנם פעם א' בע"כ גם עכשיו ידונם בע"כ וע"ז כ' תוס' כיון דלא הוה סמוך אינו יכול לדון כי אם יבא בע"ד לצעוק לפניו משא"כ עכשיו שכבר קבלו שניהם דינו והוא נודע על ידי רב יוסף שטעה ע"כ ישלם מביתו ואין לו כח להוציא מא' מהם בע"כ: והנה הרי"ף הביא ביאור ד' רב יוסף ור"נ ומאחר דהרי"ף פסק כרב חסדא לאיזו צורך ביאר ד' ר"נ ונ' דבא להשיב ע"ד הגאון שהביא בסוף הסוגי' דפסק דכל הטועה בשיקול הדעת אינו חוזר דמאחר דקיי"ל ר"נ ורב ששת הל' כר"נ בדינא ומאחר דלר"נ אינו מומחה אפי' בשיקול הדעת לפי פי' הרי"ף וגם מומחה אם אין גדול מחזירו פטור מלשלם הו"ל למפסק כר"נ דבשיקול הדעת ג' חלוקי' והביא להרי"ף לפ' ד' רב יוסף ור"נ אפכא מד' רש"י חדא כמ"ש הר"ן בחי' משום קו' תוס' ממר זוטרא ולהרי"ף א"ש דאדרבא משום דרב יוסף היה גדול ממר זוטרא וסתר דבריו ומר זוטרא מומחה היה ולא יכול לחזור ומשו"ה היה חייב לשלם אי לא קבלוהו ובר מן הדין לד' הרי"ף ד' ר"נ ורב יוסף א' הן ו"נ ביאר כוונת רב יוסף דאינו מומחה חוזר ומומחה בכ"ג בשיקול הדעת אינו חוזר אלא דבמקום גדול הימנו משלם:

ואמנם הרא"ש הק' א"כ למה ר"ט פטור מלשלם כיון דר"מ וחכמים גדולים הימנו ונ' דבאמת הרי ר"ט טעה בדבר משנה וא"כ שפיר היה יכול לחזור אלא דבאינו מומחה אפי' אם טעה בדבר משנה היכא דאי אפשר להחזיר משלם וכמ"ש הרי"ף בבבא רביעאה אבל מומחה פטור כה"ג מטעם כיון דאלו הוה פרה קמן ומ"מ ל"ק קו' רב המנונא לימא לי' טעם בדבר משנה כיון דבאמת אי לאו מומחה הוה לא מהני טועה בדבר משנה משא"כ לרב ששת דתליא בדבר משנה לחודא שפיר פריך רב המנונא:

טועה בדבר משנה כ' רש"י סתם משכה באלו טריפות ויל"ד א"כ לאיזו ענין הביאו חכמים ראי' מתודוס הרופא לסתם מתני' ונ' דבאמת גם ר"ט ידע להך מתני' אמכם כ"כ בסוגי' דדינא דגרמי דבלא"ה ק' מנ"ל לר"ט להוסיף על הטריפות שלא קיבל מרבותיו א"וו ר"ט חשש לה לנקבי בני מעי' כדרך שאמרו גבי יצאו בני מעי' דאם היפך בהן טריפה ומ' לי' דמתני' דניטל האם מיירי בניטל בידי שמים ע"י חולי וכיו"ב והתם תנן כשירה ור"ט בניטל בידי אדם הוא דהטריף וע"ז מייתי רבנן מתודוס הרופא דאפי' בידי אדם אין חשש דאומן:

באומנותו בקי ודקרי לי' טועה בדבר משנה משום דאלו לר"ט לא הו"ל לתנא למתני ניטל כ"א חסרה האם ול' ניטל וודאי מ' בידי אדם ע"כ והיה לדברינו ראי' מזה לשטת הרמב"ם דחסרה מיקרי בידי שמים וניטל בידי אדם ואי ניטל טריפה חסרה יכול להיות כשרה:

חדא ועוד קאמר לי' יל"ד למאי נ"מ איצטריך לכ"ע האי ועוד ונ' בכפ' קו' רב המנונא דאחר דהסכימו כל הפוסקים דטעה בדבר משנה לכ"ע חוזר ואטו אכ"ע מק' רב המנונא ונ' דמאחר דביארו תוס' דקו' רב המנונא לא הי' כ"א בלא נו"נ ביד ולרבנן דווקא דלית להו דיני דגרמי אבל לר"מ ל"ק כלל מטועה בדבר משנה והנה רצה רב המנונא הא גופא להוכיח דמתני' ר"מ דאז א"ש דאיצטריך ר"ע לומר מומחה אתה משא"כ אי מתני' רבנן א"כ למה לי' למימר מומחה אתה לימא לי' טועה בדבר משנה אתה ולא כלום עבדת וע"ז קאמר הש"ס ר"ט לנפשי' וודאי כרבנן ס"ל ומטעם טועה בדבר משנה פטרי לר"ט אבל מס' לכ"ע דלמא ר"ט כר"מ דדאין דיני דגרמי וא"ל ועוד מומחה אתה:

ודע דד' תוס' בשמעתין אינם מובנים דלרבנן הרי בכ"ג פטור ר"ט דלא דיינא דינא דגרמי אמכם סמכו עצמן במכלתין אד' בב"ק ק' ע"א ושם ביארו דרבנן מודו בזיכה את החייב וטימא את הטהור וה"ה אסר את המותר דמאחר דמה שעשה עשוי ואינו יכול לחזור חייב לשלם ולא גרע מכהנים שפגלו ופלוגתיי' דרבנן ור"מ בטיהר הטמא ובע"ה מרבן עם פירותיו וחייב את הזכאי והחייב פרע מעצמו דלר"מ חייב הדיין ולרבנן פטור זה תו"ד בב"ק שם ובזה מבוארי' ד' תוס' בשמעתין:

אלא דצריך ביאור עדן בחייב את הזכאי מאחר דמה שעשה עשוי א"כ הרי היה חייב לשלם ומאי הו"ל למעבד ולמה יפטר הדיין לרבנן וצ"ל כיון דידע שטעה א"כ לא היה יכול לכפותו לשלם ומעצמו בלא כפיי' אם שילם איהו אפסיד אנפשי' וצ"ע:

ודע דלמ"ש הרי"ף דקו' הש"ס בבכורות היה מי נימא דר"מ גם דיין מחייב מדינא דגרמי מיושב קו' תוס' בבכורות למה לא מקשה הש"ס אמתני' קמא מי שאינו מומחה וראה הבכור דישלם מביתו הרי תנן סתמא כר"מ ולד' הרי"ף א"ש דהתם פשיטא דמשלם לר"מ משא"כ בדיין הא גופא תמוה להש"ס וכי גם בדיין חייב ר"מ:

אלא דאכתי קשה אמאי איצטריך בב"ק לאתויי ברייתא דמחיצת הכרם ולא מייתי ממתני' דבכור דע"כ מוכח מנה דר"מ דסתמא כוותי' אתיא ס"ל דינא דגרמי ונ' דכל זה אי מתני' בדוקין שבעין מיירי ומצד הדין חייב הדיין משא"כ אי מתני' במום קבוע הניכר גם לאחר מיתה ומ"מ יקבר מטעם קנס וכאידך דר"מ א"כ אין כאן רמז כלל דאית לי' לר"מ דינא דגרמי: ועפ"י דברינו כבא בס"ד לד' הרמב"ם שנחלקו בפירושו הכ"מ עם הרשב"א והטור דד' הכ"מ דהרמב"ם מודה דאפי' בטועה בדבר משנה אם נשא ונתן ביד חייב והרשב"א בתשו' והטור הבינו מדבריו דבטועה בדבר משנה גם נו"נ ביד פטור וכן כ ממה שחלק הרמב"ם בטועה בשיקול הדעת בין נו"נ ללא כו"נ ובטועה בדבר משנה לא חולק ש"מ דבטועה בדבר משנה בכל ענין פטור ואמנם טעמא בעי ונ' ד' הרמב"ם דלא כמ"ש התוס' בשמעתין דרב המנונא דמותיב על רב ששת בלא נו"נ ביד מיירי דתק' לישני לי' מתני' בנו"נ ביד דמשום מומחה הוא דפטור אבל משום טועה בדבר משנה חייב א"וו אפי' בכו"כ פטור טועה בדבר משכה ודאמר לאו כלום עבדת היינו משום דלא נתכוין במה שנו"נ להזיק דבשעה שנו"נ הרי לפי דעתו לא היתה ראויה כ"א לכלבים:

ועתה כבא לבאר מ"ש הרמב"ם דבאינו מומחה אפי' לא כו"כ ביד אם אי אפשר להחזיר חייב לשלם והק' הכ"מ דזה נגד ד' הרי"ף שכ' בהדיא דלא שייך בדיין דינא דגרמי ויותר מזה היה לו להקשות דמאחר דקיי"ל כר"מ דבלא כו"כ יכול לחזור א"כ לימא ליה הא אילו הוה קמן הדרנא בי השתא כמי לאו כלום עבדי וכקו' דרב המנונא וכ' ד' הרמב"ם דהא דלר"ח לא אמרי' בדיין דינא דגרמי ה"ט כמו"ש הרי"ף דא"כ ימנע כל דיין שאינו מומחה ולהורות ואמנם עכשיו דאמרי' דכ"ז שלא כו"כ יכול לחזור בו למה ימנע הרי א"צ לישא וליתן ביד וא"כ ק' ק' הרא"ש מאי קאמר הש"ס האי מאן דבעי למידן דינא וליפטר יטול רשות הרי בלא"ה פטור אם לא נו"נ אלא ש"מ דמ"מ אי לא מצי תו לחזור חייב לשלם משום דינא דגרמי וכה"ג לא שייך סברת הרי"ף דהדיין ימנע מלדון דהא וודאי לא שכיח שיבא לחזור אחר זמן זמנים כשאינו יכול לתקן ועד"ז הי' קו' רב המנונא דכלפי שאמרנו עלה דהך מתני' לימא ר"מ הוא ומשנינן דמיירי בנו"נ ביד בא רב המנונא ואמר דמ"מ ע"כ ר"מ דמאחר דטועה בדבר משנה חוזר אפי' בנו"נ ביד נמי פטור אא"ב ר"מ הוא לאחר שהאכילה לכלבים מיהת חייב דשוב אינו יכול לחזור ושייך דינא דגרמי אבל לרבנן לימא לי' לאו כלום עבדת וש"מ לר"מ דקיי"ל כוותי' אם אינו יכול לחזור בו לא מהני האי דאילו הוה קמן הדרנא בו:

ועתה נבא בס"ד לד' הרי"ף לפי מה שהציע הרא"ש דבריו והשיב עליו והנה טרם נבא לקו' הרא"ש צריכין אנו לדקדק ע"ד הרי"ף דמ"ש דבסוגי' דבכורות מוקמי' מתני' כרב חסדא בנו"נ ביד אין לו מובן דהיינו משום דלא מוקמי' מתני' כר"מ ואמנם למאי דקיי"ל כר"מ לא מוקמי' מתני' בנו"נ אמכם הרי"ף סמך על מ"ש בסוף הסוגיא ע"ד הגאון דבדיין לא שייך דינא דגרמי וא"כ דברים אלו היה לו להקדים תחלה ונ' דכוונת הרי"ף ע"ד תוס' בבכורות שם וע"ד שבארנו לעיל דק' קו' תוס' למה לא מק' הש"ס גם אמתני' דאינה מומחה שראה לימא סתמא כר"מ א"וו דהך סתמא וודאי מוקמי' לה כר"מ דקיי"ל כוותי' ובדיין דווקא הוא דמק' הש"ס לימא ר"מ היא וכלומר אטו גם בדיין דן ר"מ דינא דגרמי ומשנינן לא היא כ"א מתני' בנו"נ ביד וכרב חסדא:

ועתה נבא לקו' הרא"ש אטו סכינא חריפא פסקה למשנתינו דבאינה מומחה מה שעשה עשוי ובמומחה חוזר הדין נ' דמתני' גופא אשמעי' הא מלתא דברישא תכן ואם מומחה לב"ד פטור ומייתי עלה דר"ט ואטו ר"ט לא ידע למשנה זו א"וו ר"ט הוה סבר דהא דמומחה פטור משום דמצי למהדר אבל כאן בפרה שכבר האכילוה לכלבים ולא שייך חזרה גם מומחה חייב וא"ל ר"ע לא היא כ"א מומחה בכל גוונא פטור:

ועוד שנית הק' הרא"ש ל"ל לרב חסדא לאוקמי בנו"נ נימא מתני' דסנהדרין במומחה ומחזירין ומתני' דבכורות ע"כ באינו מומחה ולהכי מה שעשה עשויי לא היא דמאחר דלד' הרי"ף לא שייך בדיין דינא דגרמי א"כ ע"כ הך ישלם מביתו דתנן התם בנו"נ ביד א"כ שפיר אמרי' דמתני' דידן אפי' באינו מומחה רק שלא נו"נ ביד:

וזאת שלישית הק' הרא"ש דמאי קאמר הש"ס ריש מכלתין אי אמרת טעו לא ישלמו כ"ש דאיכא נעילת דלת מאי נעילת דלת והא כיון דהדין חוזר ע"י דלא ישלמו ג"כ ל"ק דאי אמרת לא ישלמו והוי' להו דין מומחין ובמומחין אפי' היכא דאי אפשר לחזור כמעשה דכ"ט ג"כ פטורי' מלשלם והיינו נעילת דלת דאיכא:

רביעית הק' הרא"ש ממאי דאמרי' האי מן דבעי למידן דין וליפטר יטול רשות מריש גלותא רשות זה למה לו לא ישא ויתן ביד ויפטור נ' דלהכי קאמר הש"ס למידן דינא דכפל למה לו אמנם הא גופא קאמר דבשעה שבע"ד עומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים ורשע הרי לא ציית דינא צריך הדיין לירד לנכסיו והיינו למידן דינא להוציא לאור משפטו ואמנם א"כ יתחייב ואי בעי למפטור יטול רשות:

חמישית הק' הרא"ש דרב אמר לרבה בר"ה אי קבליך עלי' פטור אתה ולהרי"ף היינו חוזר הדין ואי לאו שלם וקם דינא ואתמהא לא קבלוהו קם דינא קבלוהו חוזר ואמנם כבר כ' למעלה בסוגי' הענין דיין שקבלוהו בעלי דינין עלי' אפי' רואה שטעה לאחר גמר דין חלה הוראתו האמתית עליו ויכול לחזור בו משא"כ בלא קבלוהו אטו אחריות דכ"ע עלי' אמכם בא א' מבעלי דינין לצעוק לפניו וכפה חבירו לדון לפניו ואמנם אחר שגמר הדין וקבלו הדין עלי' אין כאן אלא שהוא משער בנפשי' כי טועה ורצה לדון פעם שנית אין זה בידו מאחר שאין צועק והוא שיודע בנפשו כי עשה עול ישלם מביתו לא זולת:

והנה הרי"ף הק' ע"ד הגאון אי ס"ד דגם בדיין שייך דינא דגרמי למה יהא טועה בדבר משנה פטור וצ"ל לדבריו דה"ק הש"ס בבכורות לימא מתני' ר"מ היא וגם בדיין שייך דינא דגרמי וא"כ תיובתא דרב ששת דאמר טועה בדבר משנה חוזר וא"כ ע"כ לא שייך דינא דגרמי בדיין דאל"כ למה יפטר מלשלם וש"מ דלד' הרי"ף נו"כ ביד אפי' בדבר משנה חייב דאל"כ תק' לנפשי' למה פטור טועה בדבר משנה בנו"נ ביד וא"כ הרמב"ם דפסק למה שביארנו לעיל כד' הרשב"א והטור דבטועה בדבר משנה פטור נו"נ ביד ע"כ לא חייש לקו' הרי"ף והיינו ג"כ דפסק באינו מומחה אם אי אפשר להחזיר חייב לשלם ולפי"ז לד' הרמב"ם טעמא דרב חסדא דמחלק בין כו"כ ביד או לא כד' הרמב"ן דמדבור מצי הדור בי' אבל לא ממעשה:

ומ"מ צריך יישוב קו הרי"ף לד' הגאון ותי' הרז"ה ק"ק וכ' דכשם שרש"י כ' לעיל דמומחה מה"ט פטור מלשלם דאמרי' מזלא בישא דהאי גברא גרים וא"כ ה"ט דטועה בדבר משנה פטור ג"כ אפי' לגבי דבר משנה אפי' באינו מומחה מזלא בישא דההוא גברא גרים:

רש"י ד"ה רב חסדא מהדר לתרוצי כ' משום דלכאורה היה אפשר לפ' דר"ח לא בא כ"א לתרץ הקו' ארב ששת ולומר דבנו"כב ביד גם טועה בדבר משנה חייב אא"כ לא מק' הש"ס ממתני' מידי וש"מ דידע הש"ס דר"ח אקו' קמייתא אתי לתרץ:

ד"ה רש"י נו"נ מה שעשה עשוי כוונת רש"י דמל' דמתני' גופא דייק למלתא דק' לי' ל' מה שעשה עשוי וכי מה עשה א"וו בנו"נ ביד:

וזה שכ' ד"ה לא נו"נ מחזיר הממון ר"ל ל' מחזיר מ' כי הדיין כופה לבעל דין להחזיר:

וכ' עוד רש"י נו"נ הוא עצמו כוונת רש"י דוודאי אי הוה הש"ס מפ' שהבע"ד נשא ונתן כמו"ש תוס' בב"ק הוה ניחא שפיר להש"ס דכיון דא"ל פטור אתה כנו"נ דמי אבל ל' נו"נ א' כי הדיין בעצמו גבה והיינו דק' להש"ס ותיכה את החייב:

ואמנם פלוגתת המק' והתרצן היה המק' הוה סבר דמכל דיבור יכול לחזור בו והתרצן מחלק דדווקא מדיבור שאחריו מעשה אבל דיבור שאין אחריו מעשה כמעשה דמי:

וכ' רש"י דבשלמא חייב וכו' נ' דרש"י בא ליישב כ' בשלמא חייב דקאמר הש"ס דכלל בידינו דהיכא דאמר הש"ס בשלמא מ"מ הי' כ' להמק' קצת קו' וע"ז כ' רש"י דל' מה שעשה עשוי ק' לי' דהרי עליו לשלם מביתו להזכאי שחייבו ומאי מה שעשה עשוי וקאמר כיון דמ"מ הבע"ד האחר לא צריך להחזיר שייך ג"כ מה שעשה עשוי:

ואמנם מה שהאריך רש"י לפ' על זיכה את החייב כ"כ ליישב למה לא עלה על דעת המק' לאוקמי מיד בהיה לו משכון בידו ואפי' בסוף הניח הש"ס דר"ח בקשיא ולא רצה לתרץ כן עד דאתא רבינא וע"ז כ' רש"י משום דל' זיכה היינו דקאמר פטור אתה ותו לא מידי:

וכ' רש"י ומשני חדא קתני דלעולם אין מחזירין אלא משלם מביתו ויל"ד מה בעי רש"י בזה וכ' דכ"כ ליישב קו' הר"ן בחי' דלמה לא מוקי הא דמחזירין לחובה בטעה בדבר משנה וע"ז כ' רש"י מאחר דמחזירין לזכות ר"ל משלם מביתו מ' דגם במחזירין לחובה משלם מביתו, וע"כ לאו בטועה בדבר משנה מיירי:

חובתא דגואל הדם צריך ביאור מה עלה על דעת התרצן לומר כך וכ' דר"ל כגון דידע בבירור שזה הרגו להרוג וכמעשה דשמעון בן שטח אלא דמ"מ העדים הוכחשו קצת בבדיקות וכיו"ב והנה הגואל שיודע בוודאי שזה הרגו לא יירא מלנקום נקמות קרובו ועלינו יהא אחר כך לדונו אחרי שמצא מאתנו זכאי והיינו חובתי' דגואל הדם ומ"מ מק' כיון דלפנינו נראה זכאי אין לנו להשגיח בגואל הדם:

ועוד מאי בין בין יל"ד כיון דגופא דמתני' עכ"פ לא מתרצה מה מדקדק הש"ס על דקדוק בין בין וכ' דהיה אפשר לומר דבאמת הכי תנן בדיני ממנות משכחת זכות שהיא חובה אבל בדיני נפשות לא משכחת לה אלא דבשלמא אם עכ"פ בדיני נפשות משכחת בין לזכות בין לחובה נקט בדיני ממנות בין בין אבל מאחר דבדיני נפשות פשיטא דלא משכחת מאי בין בין:

קשיא ע' בחי' ר"ן מ"ש לתרץ מאחר דלא אמרי' תיובתא וכ' דבאמת מצי לתרוצי דמשכחת לה מחזירין אפי' לחובה כגון במומחה דפטור מלשלם וא"כ לכ"ח לפי פי' הרי"ף:

הדר דינא מאחר דפטור מלשלם וא"ש בין לזכות אפי' באינו מומחה בין לחובה במומחה אלא דלא ניחא להש"ס בתי' זה דא"כ אמאי הדר רב חסדא מתי' דרב נחמן ולהכי לא קאמר כ"א קשיא והי' קצת ראי' מזה לפי' הרי"ף בדרב חסדא:

רבינא אמר כ' לבאר פלוגתת סתמא דש"ס עם רבינא סתמא דש"ס מ' לי' דרב חסדא מוקי' למתני' דדן את הדין כרבנן דלית להו דינא דגרמי ומה"ט בעי' נו"נ ביד וכד' הרז"ה אמכם א"כ ע"כ בזכה את החייב דסגי בדבור בעלמא לא בעי' נו"נ וכמ"ש תוס' ב"ק ק' דלא גרע מכהנים שפגלו והיינו דמק' עלי' דכ"ח אבל רבינא אזל בשטת הרי"ף דכ"ח גם לר"מ קאמר למלתי' ובדיין לא שייך דינא דגרמי אבל כ"ז אם לא נו"נ אבל אם נו"נ אין זה שייך להוראתו שפיר חייב אבל עכ"פ בענין כו"כ אפי' בזיכה את החייב דמ"ש כיון דדיין פטור מטעמא דלא יהא אדם רוצה לדון וזה נ' כוונת הרי"ף שכ' בהכי מסקנא דשמעתא ר"ל וודאי לפי מה שפירשו סתמא דש"ס ד' ר"ח לא קיי"ל כוותי' מאחר דקיי"ל כר"מ ואיהו סבר כרבנן אבל למסקנא א"ש מלתא דר"ח גם לר"מ דבזיכה את החייב אין חילוק בין ר"מ לרבנן וכד' תוס' ב"ק ק' שם:

ונ' דהא דביאר רבינא ג"כ טימא את הטהור בא לבאר סברת הש"ס דלא אסיק אדעתי' כרבינא דבעי' בכה"ג נו"נ ביד והיינו מאחר דלר"מ מתני' מיירי טעה בשיקול הדעת מ' דטימא את הטהור מה שעשה עשוי בדבור בעלמא דשויא חתיכה דאיסורא מאחר דפסק כאידך מ"ד וע"ז ז קאמר רבינא דגם הא ליתא דווקא באגע בה בשרץ הוא דמה שעשה עשוי אבל במה דאסרי דלא כסוגי' דעלמא יוכל לחזור דלא עדיף האי שוויא חד"א מנדר בטעות שחוזר בו וע"ז הביא ראי' דע"כ טיהר את הטמא לא משכחת לה בדבור בעלמא נו"נ ביד ואתה צ"ל דעירבן החכם עם פירותיו א"כ אף בטימא את הטהור מיירי דאגע בי' שרץ ועד"ז מבוארים בד רבינא שנת רב אלפס דר"ח אפי' לר"מ אמרה למלתי':

אלא שיש להק' ממאי דמק' הש"ס לעיל פ"ק ו' ע"א עלי' דר' אבוהו מהך מתני' ואם בנו"נ קיי"ל כר"ח דמתני' דווקא מיירי ק' מאי מק' עלי' דר"א בדנו הוא דקאמר ר' אבוהו אין דינא דין אבל אם נו"נ ביד מודה דמה שעשה עשוי והמה משלמין לבע"ד כשאר גזלן ואמנם למ"ש א"ש דסתמא דגמרא דמק' אדר' אבוהו אזלא בשטת סתמא דגמ' דהכא וא"כ בזיכה את החייב לא בעי' כו"נ ביד דכיון דא"ל פטור אתה סגי ושפיר מק' מזכה את החייב:

ומ"מ ד' רש"י לעיל שם מ' דר"ל דסוגי' שם דלא כר"ח שכ' ומשלם מביתו מוקמי' לקמן בנו"נ ביד ומאי בעי בזה ותו מאן מוקי לה ר"ח ואטו ר"ח אמשלם מביתו קאמר למלתי' ר"ח אמה שעשה עשוי קאמר למלתי' ואמנם רש"י ק' לי' הא ע"כ הך מתני' דתנן ישלם מביתו כר"מ מאחר דבנו"נ ביד לא מוקי לה הש"ס דא"כ לא מק' מידי אדר' אבוהו ומאי ק' להש"ס דלמא ר' אבוהו לאו כר"מ ס"ל וע"ז כ' רש"י דדווקא מה שעשה עשוי לא מוקמי' בנו"נ ביד אבל הא דתנן משלם מביתו אפי' כרבנן אתיא ובשנו"נ ביד: ומ"ש עוד רש"י שם דמתני' לאו במומחה מיירי ואח"כ כ' דן יחידי מ' ולכאורה זה הו"ל לרש"י לאקדומי נ' דרש"י בא ליישב קו' תוס' בבכורות וחולין מאי דייק הש"ס מל' דן דיחידי מ' הרי גם בפ' אלו טרפות תניא דיין שדן וע"כ לאו ביחיד מיירי אמנם ד' רש"י דהאי דן ל' יתר מאחר דקאי ארישא מי שאינו מומחה וראה את הבכור א"וו לאשמעי' דביחיד מיירי כפל ותנא דן את הדין ולזה הקדים רש"י דאלו הו"מ למוקמי מתני' במומחה לא היה יכול לדייק דלהכי כפל ותנא דלא נימא דאאינו מומחה דרישא קאמר אבל מאחר דע"כ באינו מומחה מיירי כדתנן בהדיא ע"כ משום ל' יחיד נקט לה:

תוס' ד"ה שערבן הנה בב"ק ובגיטין הק' תוס' קו' זאת אטימא את הטהור ותי' בב"ק דהיה לו לדקדק בהוראתו וזה הבינו בשמעתין ולהכי לא מק' מידי אטימא את הטהור אבל אטיהר הטמא ובעה"ב ערבן הוא דק' להו והיינו שכ' בתי' דמ"מ חשיב כמו מזיד ר"ל בל' מ"מ אף דלא דמי לטימא את הטהור:

בריך רחמנא דסייען:

בענין ליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור:

לשבת חנכה תרכ"ה ולסיומא דמס' סנהדרין (סנהדרין נ"ט וחולין ל"ג.): נתקשו הראשוני' בד' הרמב"ם ה' מלכי' שכ' דאם שחט ישראל בבהמה מ' אפי' טהורה ב' סי' כ"ז שמפרכסת ה"ז אסורה לב"נ הרי מסקי' בחולין ובסנהדרין דליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור והנה לכאורה אסוגי' דסנהדרין יל"ד מ"פ למה נשנית הרי כ' הרמב"ם דלא כאמרו שיעורין לב"נ וא"כ אכילה דגבי ב"נ היינו אפי' כ"ש ואכילה לאחר מ"ת היינו כזית ואמנם הא ר"ק דלכאו' י"ל הא דלא כאמרו שיעורין לב"נ היינו דכיון דשיעורין הל"מ ומסיני לא נתנה שום תורה כ"א לישראל ותורת ב"נ לנח נתנה וא"כ אכתי פריך הש"ס שפיר דאזהרה כדקאי קאי אלא שנא' למשה בסיני דישראל אינו חייב אלא בכזית:

ואמנם אי ק' הא קשיא כיון דקיי"ל ב"כ אזהרתן זו היא מיתתן וקיי"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו א"כ כיון דישראל לוקה אאבר מן החי ע"כ אצטריך לאו מיוחד א"וו מ' דקו' הש"ס הי' לר' ישמעאל דס"ל במס' מכות לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו ואליבא דר"י הוא דמסיק ריב"ח דכל מצוה שלא נשנית לישראל נאמרה ולא לב"כ ואליבי' הוצרך הש"ס לאוקמי דליכא מידי משא"כ להל' דקיי"ל כר"ע דלאו שניתן לאזהרת איב"ד אין לוקין עליו לא מסקי' לכולא וזה דעת ר' אחא ב"י בסוגי' וא"כ מסנהדרין לק"מ על הרמב"ם אמנם מסוגי' דחולין וודאי ק' דמסקי' תניא דלא כרב אחב"י ועוד אם הרמב"ם לא פסק כמסקנא דחולין למה לא הביא דראב"י דאין מזמנין גוי על ב"מ ואף שיש לדחות דד' הרמב"ם דלא קיי"ל כר"ל אמנם ק' מנ"ל הא למה לא נימא דספיקא מיהא הוה וזיל הכא והכא לחומרא וכ"כ הרא"ש ע"ש ונ' דלעולם גם הרמב"ם ס"ל כמסקנא דחולין אלא דיל"ד בהך ברייתא לאיזו ענין הוצרכה לומר דמולחו יפה יפה ואף שתוס' כ' ליישב זה דבא לאשמעי' דאפי' לצלי צריך מליחה אמנם לד' הרמב"ם דפ' בה' מ"א דאפי' בשר חי צריך:

מליחה יפה עדן ק' א"וו ה"ק תנא דמאחר דהנכרי לא שרי בה כ"א משום דליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור א"כ הרי הישראל גופי' לא שרי בה עד דמולחו יפה ואח"כ א' ככרי וא' ישראל מותרין בה וכן לענין ממתין עד שתצא נפשה דאף דלאו לא תאכלו על הדם ליכא בגוי מ"מ כיון דעדן אסור לישראל גם לנכרי אסור ואמנם על ראב"י דאמר מזמנין ישראל ואין מזמנין נכרי ואימת מזמנין ישראל לאחר שמולחו יפה ואמאי אין מזמנין נכרי א"כ שפיר אתותב ראב"י ומעתה במזמנין גם הרמב"ם לא פסק כראב"י אמנם בה' מלכי' מיירי ששחט ישראל בהמה והגוי חתך ממנה בעודה מפרכסת ואוכלה עם דמנה דכה"ג לישראל עדן אסורה ממילא גם לגוי אסורה משום אבמה"ח וכמ"ש:

ואמנם עדן ק' לפסק הר' מהיכן נהגו למכור לגוי הב"מ של טרפה דלא שייך ליכא מידי והאריך בזה בח"ס חי"ד ונ' דהנה תוס' הקשו אמאי לא אמרי' שאני גוים דלאו בני שחיטה כי היכי דאמרי' שאני גוים דלאו בכי כיבוש נינהו וכ' ליישב דבשלמא גבי כיבוש כולא מלתא דיפ"ת לישראל שרי הוא משום כיבוש וממילא כיון דגוים לאו בני כיבוש נינהו מהי"ת לשתרי משא"כ שחיטה וכי היכן אמרה תורה משום דצוותה לכו על השחיטה דמפרכסת לית בי' משום אבמה"ח דלמא מ"מ צריך להמתין עד שתצא נפשה וכ"ת א"כ באמת מנ"ל דמפרכסת שרי ההוא מלא תאכלו על הדם נפקא מדאזהרה תורה דאסור לאכול קודם שתצא נפשה ותיפוק לי' דאפי' לחתוך אסור משום אבר מן החי אלא ש"מ דע"י שחיטה נסתלק אבמה"ח נמצאת מ"מ דלאו דמצות שחיטה עצמה שרי לן מפרכסת אלא דמלא תאכלו על הדם ידעי' דמפרכסת שרי וא"כ לא שייך למימר דמשום דישראל בני שחיטה מפרכסת מותר להם וכי משום דנצטוו על השחיטה ידעי' דמפרכסת מותר ושפיר הדרי' לכללן דליכא מידי דלישראל שרי כשנתנה להם לאו דלא תאכלו על הדם ולנכרי אסור ויש לרמז זה בבריי' דקאמר וממתין לה עד שתצא נפשה כלומר דמהא ידעי' דמפרכסת שרי לישראל ולא משחיטה עצמה וממילא א' גוי וא' ישראל מותרין בו דשייך שפיר ליכא מידי וכי"ת ואמנם כ"ז אי לא אמרי' ב'ו כמנחי בדיקולא אך מדאמר ר"ל ב"מ כמנחי בדיקולא ומ"מ אמרה תורה דניתן הקיבה לכהן ש"מ ב"מ שריי' א"כ משחיטה עצמה מבואר דמפרכס' שרי' לישראל ושפיר שייך למימר שאני גוי' דלאו בני שחיטה נינהו ומעתה מיושבי' היטב ד' ראב"י דלכאו' מאי דייק מר"ל בפ"ע הו"ל למימר דאסור ליתן מפרכסת לגוי אבל א"כ יש לדחו' דליכא מידי וכו' דלא ידעי' דמשחיטה עצמה משתרי מפרכסת אך מדאמר ר"ל ב"מ כמנחי בדיקולא שפיר ידעי' דמשחיטה עצמה דמפרכסת מותר מאחר דב"מ לישראל שרי' ול"ש ליכא מידי דשאני גוים דלאו בני שחיטה נינהו והיינו דקאמר ש"מ מדר"ל דאף דמזמנין ישראל על ב"מ ולא אסרי מטעם מפרכסת משום דהשחיטה התירתן מ"מ אין מזמנין גוי על ב"מ דל"ש ליכא מידי דשאני גוי' דלאו בכי שחיטה נינהו אמנם מדתני' בברייתא דא' גוי וא' ישראל מותרין לאחר שתצא נפשה ע"כ תנא דבריי' סבר דמשחיטה לא ידעי' היתר מפרכסת וכמ"ש ומ"ט וע"כ דלא אמרי' כמאן דמנחא בדיקולא ש"מ דלא קיי"ל לגמרי כראב"י ואפי' בטריפה מפרכסת הוא דאסורא אבל ב"מ שריין דלא ה"ל כמאן דמנחא בדיקולא וכמ"ש ושפיר מאכילין בכ"ג ב"מ לגוי:

והנה מ"ש תוס' בחולין ובסנהדרין דאפי' בשני בשבת א"ש משום דישראל נצטוו מיהת על השביתה כוונת דברי' דאזהר' הגוי היינו יומם ולילה לא ישבותו ומכיון דצוה הש"י לישראל על השבת עקר מהם אזהרה זו וממילא אפי' בשני בשבת פטורין:

וזה ג"כ כוונת תוס' בסנהדרין ד"ה נאמרה דק' להו הרי יומם ולילה לא ישבותו (ומכיון דצוה הש"י לישראל על השבת) דלא נשנית בסיני ולב"נ נאמרה ולא לישראל וע"ז תי' דשאני הך דע"י מצות שבת נעקר מישראל לאו זה בהדי':

באו"ד וא"ת לר"מ ע' רש"א ונ' דתוס' דייקי להו מדאמר לקמן תני טהורה דמ' דסיפא הוא דונגי' אבל רישא ניחא לי' וס"ד כד' רש"י גם ברישא צריך להגי' טמאה כטהורה וכן מוכח לכאורה דר"מ יליף למלתי' לקמן מוזבחת וגו' ובב"נ דלא כ' וזבחת מהי"ת נימא לחלק:

באו"ד משהו בשר מבואר מד' דלא ס"ל הא דכ' הרמב"ם ה' מלכי' דלא נאמרו שיעורין לב"כ וכ"ת טעמא מאי הרי שיעורין הל"מ הוא דהוו ולא לב"נ י"ל דד' תוס' דהל"מ גילה לן דכ"מ שנא' אכילה איכו אלא כזית ומה"ט בגזל דל"ש למימר כן פשיטא לן דב"כ חייב גם על פחות מפרוטה:

ואמנם מבואר ג"כ מד' דס"ל דבגזל בישראל אפי' לר"מ שרי' מדאוריי' דאל"כ לא פריך הש"ס בסנהדרין מגזל וק' טעמא מאי דאין לומר משום דלא כ' בי' אכילה הרי יוה"כ דלא כ' בי' אכילה ואסור לר"י מטעם חזי לאצטרופי ומ"ש גזל וצ"ל ד' תוס' דחזי לאצטרופי ל"ש כ"א באכילה דווקא דהרי שיעור אכילה בכא"פ ומעתה היאיך נאמר דח"ש מותר הרי אם יאכל תוך א"פ עוד ח"ש יהי' חייב משא"כ בגזל וכיוצא כיון דלא גזל כ"א ח"ש אם יחזור ויגזול עוד גזילה אחרת היא ולא מצטרפי ולפי"ז צריך לומר הא דאמרי' פ' כלל גדול וכי מותר לברור פחות מכשיעור ודרבנן בעלמא קאמר וע' רש"י שם דלא כ"כ:

נחזור למה שהקשינו לעיל מ"פ הש"ס אאבמ"ה למה נשנית הרי אצטריך דלא ליהוי לאו שניתן לאזהרת מיב"ד והכה לכאורה בר מן דין הלא צריך דלא נימא כשם שהגוי במיתה על אבמה"ח כך ישראל ואמנם הא ל"ק דאטו משום אבמה"ח מחמרי' על הגוי הלא משום דכל אזהרה שלו הוא מיתה משא"כ ישראל אזהרה שלו מלקות מלבד היכא דגלי קרא מיתה ומעתה הא דלאו שניתן לאזהרת מיב"ד אין לוקין משום דעל מלקות אין לן אזהרה הוא דאזהרה אמיתה אצטריך אמנם הכא הך אזהרה לב"נ למיתה אתי ולישראל למלקות ואין זה ענין ללאו שניתן לישראל לאזהרת מיב"ד:

אך אי ק' הא קשיא דלמא להכי אצטריך אבמה"ח לשנות דס"ד משום דמפרכסת דהיא אבמה"ח לב"נ שרי' לישראל א"כ כל אבמה"ח הותר ואמנם התינח אם בשחיטה עצמה הותר מפרכסת כדר"ל דב"מ כמנחי' בדיקולא ושפיר ס"ד דלישראל דבני שחיטה נינהו ל"ש בהו אבמה"ח כ"א אי' אינו זבוח ולהכי אצטריך לשנות אבמה"ח משא"כ לדידן דל"ל דר"ל א"כ משחיטה לא ידעי' כלל דמפרכסת שרי כ"א מלא תאכלו על הדם וכמ"ש לעיל וא"כ הדרן לכללין דליכא מידי דלישראל שרי:

ולנכרי אסור וממילא גם לנכרי מפרכסת דשחיטה שרי' ולאו דאבמה"ח כדקאי קאי וה"ה לישראל כן ושפיר פריך למה לי לשנות ומ"מ מבואר מסוגיין דלא קיי"ל כר"ל וכראב"י דמפרכסת אסורה לב"נ דאל"כ לא פריך הש"ס מידי ומבואר דע"כ שחיטה לא שרי' ב"מ ושפיר זבני' כל ב"מ לנכרי אפי' נפסלה בשחיטה:

וא"ש ג"כ דלראב"י לא נחתי' כלל להא דריב"ח וממילא אא"צ לומר כלל דליכא מידי וכו':

רש"י לזה ולזה בסו"ד ויש להק' הרי כ' רש"י לעיל דע"א וג"ע משום עונשין אצטריך לשנות ובשלמ' הש"ס קאמר שפיר דליכ' למימר דמה דנשני' אינו נוהג בב"נ דהרי ע"א וג"ע אבל רש"י דקאי אלא כשבי' ק' וצ"ל דוודאי לעיל כ' רש"י דלא רצה הש"ס להק' מע"א וג"ע די"ל משום עונש שנה אגב האזהרה ג"כ אבל לבתר דמשני שפיר כ' רש"י דאס"ד מה דלא נשנה הוא דנוהג לב"נ א"כ לא הו"ל לקרא לשנות בע"א כ"א העונש ולא האזהרה דהרי איכא למטעי ולמימר דאי לאו דנשנה לא הוה נוהג בב"נ אלא ש"מ דבאמת דינא הכי:

ומשום דדחיקא לי' לרש"י גופי' הא מלתא רצה לפ' דמגיד הנשה ילפי' להא ודחה זה דהרי גם לר"י לבני יעקב נאסר גיד הנשה:

ומ"מ ק' הדבר לאומרו דמלבד דלרבנן דפליגי אין שוים נ"מ מגיד הנשה הרי לד' רש"י גם לר"י לא כ"מ ומעתה מה זה דקאמר הש"ס כל מצוה שלא נשני' אינו נוהג כ"א לישראל ולזה כ' לולי ד' רש"י דהנה רבנן דפליגי אר"י מנ"ל הא מלתא דלבני יעקב לא נאסר גי"ה וי"ל קצת משום דכ' בני ישראל ולא בכי יעקב וסיים כי נגע בכף ירך יעקב דעדן לא הי' שמו ישראל דהמלאך לא בא אלא לבשרו שיקרא שמו ישראל אלא ש"מ דר"ל בני ישראל לאחר מ"ת ואמנם א"צ לכך דר"י יליף מכף דלוקין על גי"ה של טמאה משום דלבני יעקב נאסר ושפיר השיבו לו רבנן דלמא לא היא כ"א לאח"כ נאסר ונכתב במקומו ואמנם א"כ אף אנו נאמר דלמא לבני יעקב נאסר ומדלא נשנית בסיני לב"כ נאמרה ולא לישראל ולא נלקו עכשו מס' כלל על גי"ה וזה הי' קו' הש"ס דלמא מה דלא נשנה בסיני לב"נ ולא לישראל ומשני דליכא מידי וע"כ לישראל נאסר ולא לב"נ וא"כ אי לאו דאמרי' הך כללא לא הי' לוקה לרבנן כלל אגי"ה והיינו דקאמר גי"ה ואליבא דר"י ר"ל דאם גם נאמר כר"י דלבני יעקב נאסר גי"ה מ"מ גם לישראל לאחר מ"ת ע"כ נאסר מדלא נשנה בסיני ולוקה שפיר לרבנן וא"ש הכל:

והנה הרמב"ם כ' דיעקב תיקן גי"ה והק' עלי' הלח"מ הרי קיי"ל כרבנן דלאחרי מ"ת כאמר אלא שככ' במקומו וכ"ת תיקן מעצמו קאמר הרמב"ם ק' מנ"ל הא וכ' דהנה ר"י טעמא קאמר ומה זה שדחו רבנן אל שכ' במקומו וצ"ל דרבנן דר"י מאן נינהו ר"ש דדריש טעמא דקרא ונכתב במקומו להודיע טעם אי' גי"ה וא"כ לדידן דלא קיי"ל בהא כר"ש ע"כ קרא בא להורות דיעקב מעצמו כבר קיבל גי"ה ואח"כ בסיני הסכים הקב"ה על ידו וכ' לא יאכלו:

גמ' שאני נכרי' דלאו בני כיבוש הק' מקן הגאון בח"ס הרי אמרי' פ' השולח נכרי קונה בכיבוש מלחמה וילפי' לה מעמון ומואב טהרו בסיחון ועיי"ש וכבר עוררנו ע"ז בחי' פ' השוחט ונ' דהמדקדק בד' רש"י ימצא יישוב לקו' זאת דהנה ענין יפ"ת היינו היתר הבא מכח אי' דהיינו דברה תורה נגד יצה"ר ואמנם למה לא אסרה תורה טפי כל ענין הכיבוש דלא ליתי לידי אי' וצ"ל דכיבוש דישראל לעע"ז היא מצוה רבה וכדאי היא להביא גוי' לאמונת הייחוד ולא רצה תורה להתיר אי' זה ותדע דלא איירי קרא אלא כי תצא על אויביך דהיינו לכבוש לאפוקי אם הולך מלך ישראל לעזור למלך גוי ואמנם בגוי דלא נצטוו ואין נדנוד מצוה בכבישתן מהי"ת נתיר אי' מפני' וז"ש דעכו"ם לאו בני כיבוש נינהו וכ' רש"י דאף לישראל לא היתר יפ"ת כ"א ע"י כיבוש כלומר דמשום מצות כיבוש התירה תורה יפ"ת: והרי גזל פחות משוה פרוטה הק' הלח"מ ריש ה' גזילה למ"ש הרמב"ם ה' גזילה שם דאף פחות משוה פרוטה איכא אי' דאוריי' מאי מק' הש"ס ותי' דמ"מ חמיר לגבי גוי וק' למ"ש הר"מ בה' מלכים דלא נאמרו שיעורין לב"נ אכתי ק' מאבמה"ח ולא שייך תי' הש"ס ולזה כ' דוודאי הא לק"מ דכשם דחזי' דב"נ אזהרתו זו מיתתו וישראל אינו אלא לוקה ה"נ גלה לנו הש"י בסיני דפחות מכשיעור לישראל נהי דאי' במקומו עומד מ"מ מלקה לא לקי אמנם בגזל פחות משו"פ אינו הל"מ כ"א כמ"ש רש"י לעיל נ"ז ע"א דמדליכא השבה בפחות משו"פ גם לאו דלא תגזול לא קאי אפחות משו"פ וא"כ שפיר מק' נהי דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי אמאי נימא דבישראל לא קאי לאו דלא תגזול אפחות משוה פרוטה ובנכרי נימא דלא תגזול פי' אפי' פחות מש"פ וע"ז תי' הש"ס זיל בתר טעמא ישראל דמחול פחות משו"פ לא תגזול קאי אפרוטה דווקא ככרי דלא מחיל אין חילוק ואף דגם נכרי מישראל חייב בפחות משו"פ כבר תי' זה הש"ס לעיל ב"ז עיי"ש:

תוס' ד"ה והכי פו"ר נ' דהא גופי' דמאן דמצווה אפו"ר מצווה שלא להשחית זרע אפי' שחי' דמקמי דהאי קרא דאתם פרו כ' שופך דם וגו' כי בצלם אלקים וגו' ודרשי' ביבמו' כל שאינו עוסק בפו"ר כאלו שופך דם וממעט הדמות ונ' דאינו ר"ל אינו עוסק בשב וא"ת כ"א במשחית זרעו כמעשה אונן נמצא דמה"ט הוצרך הש"ס להביא ההוא קרא ולא קרא דאדם ומיושב קו' רש"א וגם מה שהק' דההוא קרא ל"ל ההוא קרא הוצרך (וע' במ"ל שנתקשה מנ"ל דב"נ מצווה אהשחית זרע) אהשחתת זרע ולאחר א"ת אין גוי נענכש עלי' דלא כשני' בסיני:

גם מה שהק' למה לא ק' לתוס' ביבמות מההוא קרא דכ' בל' רבי' כ' דל"ק דלנח וג' בני' כאמר ואתם פרו וגו' משא"כ באדם שנאמר לאדם וחוה שפיר יל"ד מדכ' ל' רבי' ולא מנח ע"ש:

ובענין קו' רש"ל מדוע לא הק' תוס' ממילה על תי' ראשון של רש"ל ק' מ"ט לא הוה עשה ועל תי' רש"א ק' דאכתי ארש"י ק' והמחוור כתי' ב' של רש"ל:

ומ"מ אד' תוס' שלא הקשו יע"ל דמילה בגוי אפי' גוי מהול פסול וע"כ משום דלאו בני מילה נינהו כדאמרי' פ' אין מעמידין:

ולד' רש"א יש להוסיף דלאדם שהי' ת"י ק' לש"ס דוודאי גם המק' ידע דשאר ב"כ לא נצטוו ואמנם מרש"י מ' דאכולהו ב"נ מק' דאל"כ אין זה ענין אז' מצות:

ע"ד קו' פענח רזא ברש"א תי' על נכון בס' לחם יהודה בה' מלכי' עיי"ש וש"י וכ"כ שם מרגנותא על מ"ש הרמב"ם מויתן לך ברכת אברהם:

ויש לי לדקדק דמ"ש הרמב"ם הואיל ונתערבו כלן חייבי' הרי הרמב"ם ס"ל ס' דאוריי' מה"ת לקולא ורק מדרבנן ואטו עכו"ם אדרבנן נצטוו ויותר ק' שכ' הכ"מ דטעמא דאי' משום דאז מצות דווקא נהרגין אטו (קו' זו הק' במל"מ שם) מס' דין להם ליהרג וי"ל דד' הכ"מ דהר"מ כ' זה אפי' אוודאי בני קטורה ע' בל"י למה הביא הרמב"ם קרא אחרינא ומ"מ י"ל דד' רש"י דמאחר דעמד סנחרב ובלבל כל האומות ע"כ בזה"ז כי היכי דלענין אי' עמוני וכו' אזלי' בתר רובא ה"כ מטעם רובא פטורי ממילה וע"כ דלא מק' כ"א אאברהם עצמו ולא מבכי קטורה בזה"ז:

והנה במ"ל הק' להרמב"ם דבני קטורה נצטוו על המילה מדוע אינו נהנה למולי לא יהא אסור בבני קטורה ולק"מ דהכי בהדי' קאמר התם בנדרי' שאין הערלה קרוי' כ"א ע"ש הע"א:

והנה מ"ש שם בשם יפ"ת על הא' דיוסף אמר למצרי' למול משום דהוה ס"ל כהמק' דגם ב"נ נצטוו על המילה צ"ע דאטו לא ידע יוסף שא"ל הקב"ה לאברהם אתה וזרעך אחריך ומצרים אינם קרוים זרע אברהם דהרי מבני חם הם והמק' הוא דטעי והש"ס דלא תי' כן משום דיק' בני עשו ליחייבו וכ': ובכוונת יוסף רגיל אכי לפ' או למעטם מזמה ע"י הכחשת אבר התאוה וכמ"ש הרמב"ם בטעם המילה ולפרעה הי' אומר כי בשנת הרעב יצטרך זה או שלא ישתכח המילה מאחי' ממשפחתו ויש לכוין זה במה שת"א לא ידע את יוסף דלא מקיים גזירת יוסף דר"ל שביטל המילה ועי"ז נשתכח באמת בישראל עד שבא משה ומל אותם קודם יציאתם אבל כ"ז שמלו לא הי' הגלות מתגבר עלי: והנה במ"ל נסתפק אם בני קטורה חייבי' מיתה אמילה תוך ח' וצ"ע הא בישראל האב אינו חייב אם לא על הבן כלל ולמה יהא בב"נ חייב מיתה אמילה תוך ח' וצ"ע הא בישראל האב אינו חייב אם לא על הבן כלל ולמה יהא בב"נ חייב מיתה אמילה תוך ח' וצ"ע:

ולסיים המס' כ' בנבאר ד' ר"י שאמר מאן רשעי' גנבי וק' דהרי קרא בעיר הנדחת קאי אמנם כוונתו דקרא דלמען ישוב ה' מחרון אפו קאי אלא ידבק בידך מאומה מן החרם והנה הנוטל מחרם הוא גנב לשמי' וז"ש מאן רשעי' גנבי והכוונה עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ואם האדם עושה במשפט שחלק לו ה' ית' אזי לא יירא משודד בשלם יבואנו ואם נוטל מן החרם אזי ישלח ה' חרון אפו והיינו כ"ז שהרשעי' העושי' עושר ולא במשפט בעולם חרון אף בעולם ועד"ז כ' לקשר סוף מכלתין בתחלתה דהנה יל"ד מדוע עדיף דיני ממנות מאי' אשת איש וכל אי' שבתורה שנתנה ליחיד לדין דיני ממונות בשלשה ואמנם דבכל דיני ממונות א' מהבע"ד רשע ומביא חרון אף בעולם ואמנם אז"ל במ' ברכות כל העובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו כל עונותיו והטעם כי הבושה נחשבת למיתה כמו שד' רז"ל על המלבין פני חבירו שהוא שופך דמי' דאזיל סומקא ואתא חוורא נמצא כי לזה צריך שלשה כדי שיתבייש המתחייב ברבי' ויתכפר לו ולא יהי' על ידו חרון אף בעולם והיינו דתנינן משום דכ"ז שהרשעי' בעולם דהיינו גנבי חרון אף בעולם משום הכי דיני ממונות בשלשה:

והנה סיימו רז"ל צדיק בא לעולם רשע בא לעולם הענין דאז"ל במ' נדה דמלאך הממונה על הריון נוטל הטפה לפני הקב"ה ואומר טפה זו מה תהא עלי' טפש או חכם אבל צדיק ורשע לא קאמר אמנם באמת כל חכם עלול להיות צדיק כי הן יראת ה' היא חכמה וכל טפש ראוי להיות רשע אלא שהבחירה ביד שני' ומעתה כשנולד חכם מקוה הש"י ממנו שיהי' צדיק הש"י משפיע בזכותו למוקדם שפע כי מקווה ממנו שיהא בו כדאי ליזון את העולם ואמנם כשנולד טפש ויקווה ממנו להיות רשע הש"י עוצר השפע למען לא יהי' לא לאבותיו ולא לו ולא לדורו הרחבה ללכת אחר יצרם ובשעת סילוקם בהיפך הענין וז"נ כוונת המ"ר פ' תולדות גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו ומפ' המ' גילה אחר גילה ר"ל מיד כשנולד הצדיק יגל אבי' כי טובה באה לעולם ולאח"כ בהגלות צדקתו פשיטא דיגיל והיינו גילה אחר גילה ופי' הטעם אף דבשעת לידה עדן אינו צדיק אמנם חכם מיהת הוה ויולד חכם ג"כ ישמח בו, כן יזכנו ה' בב"א:

בענין אומר מותר מכות ז' ע"ב:

לסיומא דמס' מכות יום מא"מ כ"ב סיון תרכ"ד:

מזיד פשיטא ע' תוס' וכ' רש"א דכוונתם למבלי דעת בתרא והק' דלמא לאו לדרשא כוונתו דאי מבלי דעת דרשי' שמה לא כ' כ"א והוא לא שונא והאי לא אצטריך דכ' בלא איבה ואי מבלי דעת ג"כ לאו לדרשא א"כ כולא קראי מיותרי' ולזה הקדים רש"א דאמבלי דעת בתרא דרשי' והתם הרי כ' יער ושפיר הק' רש"א וע"ז כ' תוס' דהיינו אי ולא שונא מיותר וא"כ צ"ל דכל הפרשה נשני' בשביל דבר שנתחדש אבל באמת י"ל דמולא שונא דרשי' דמתכוין פטור וא"כ כולא פרשה אצטריך ול"ק קו' רש"א אמכם בלא"ה כ' דתוס' לא כ' כן כ"א מתורה למשנה תורה אבל הני תרי קראי תרוויי' במשנה תורה כתיבי חד בואתחנן וחד בשופטי' וכה"ג לא דרשי' הכי: ואמנם כ' דגם להרמב"ם ק' לי' קו' זו של תוס' ומהך קו' דייק לי' להרמב"ם דע"כ הך בר קטלא הוא דקאמר הש"ס אינו ר"ל בר קטלא ביד ב"ד כ"א כיון שבמזיד הרגו רשות ביד הגואל דם להרגו ואם הרגו פטור וא"כ הכי ק' לי' כיון דקרא בתר האי בשגגה כ' והי' לכם למקלט מגואל והאי הרי שרי גואל להרגו ממילא ידעי' דאינו גולה וכ"ת כיון דלא אתרו בי' מנא ידעי' דמזיד הוה בנקל יוכל להיות שהי' רואי' כי בכוונה הרגו ועד דאתרו בי' כבר הי' נהרג וכ"ת ע"א מא"ל וכקו' הראב"ד גם בע"א י"ל דמיירי שראינו כי רדף אחריו להורגו וכמעשה דשמעון בן שטח אלא דלא אתרי בי' כ"א ע"א ומ"מ אנן סהדי אלא שאין דמו מסור לכו ומ"מ הגואל רשות בידו כה"ג להרגו ומ"מ מיושב בזה אביי ורב חסדא היאיך מפ' למתני' כיון דלית להו אומר מותר מזיד הוא אמנם אנהו ס"ל דקרא להא גופא אצטריך דמזיד בר קטלא הוא וה"ק קרא בשגגה והי' לכם למקלט מגואל אבל:

לא במזיד אפ' בלא התראה ורבא ס"ל דלהכי לא אצטריך בשגגה:

אמנם לד' הריטב"א א"ש טפי דהריטב"א מפ' אומר מותר היינו כסבור בהמה ונמצא אדם נמצא אתה אומר די"ל ע"ד הריטב"א דאביי לא קאמר כ"א אי אומר מותר הרי אנוס הוא ר"ל אם אתה רוצה למעט אומר מותר מבשגגה מסתבר טפי דאנוס ולא מזיד אבל לעולם ס"ל לאביי דאומר מותר שוגג הוא ולקמן דקאמר רב חסדא אומר מותר אנוס הוא היינו אומר מותר כי האי דכסבור בהמה ונמצא אדם ורבא י"ל דאומר מותר כי האי באמת לאו אבשגגה יליף לי' כ"א דהוה בכלל מתכוין ואפשר דמסברא יליף לי' והנה פליגי ר"ח ורבא לקמן בהא רבא דדריש מבשגגה אומר מותר וע"ז קאי והי' לכם למקלט מגואל ור"ל דבאומר מותר לא יהי מקלט מגואל וע"ז קאמר קרא והי' לכם למקלט ודרשי' לכם ולא לגרי' ור"ל דמלכם ממעטי' רק דגואל רשאי להרוג אומר מותר שבגרי' גם לב"ד ניתנו להורגו ור"ח דלא ממעט בשגגה אומר מותר וע"כ קרוב למזיד ממעט ואשמעי' דדרך עליי' מקרי קרוב למזיד ואהא קאי והי' לכם למקלט מגואל והנה תוס' כ' בזה בסנהדרין דהכא גרסי' רבה ואף דדברי' צ"ע שכ' מדמביא אביי בתרא וכי לא מצינו דאביי הי' מק' לרבא היכי דפליגי להדי' הוא דאתמר אביי קמה רבא אבל לא בנידון כה"ג ומ"מ תי' מסתבר מחמת קו' וא"כ גם רבה ס"ל כרבא דלקמן דבשגגה ממעט אומר מותר וממילא ידעי' דאומר מותר גר תושב נהרג דעלה קאי והי' לכם למקלט משא"כ כסבור דשהוא בהמה דאולי גם רבה דהכא חולק בזה על רבא א"נ יליף לי' בכלל מתכוין ומ"מ לא כ' בהדי' והי' לכם למקלט ומשו"ה לא הביא הרמב"ם כ"א דאאומר מותר גר תושב נהרג ולא הביא הא דכסבור בהמה ונמצא אדם:

ומ"מ מבואר דכולי' דרשא דלכם ולא לגרי' הכי קאמר משום דבישראל ל"ש בהני דקרובי' למזיד מקלט מגואל וגר תושב בב"ד נהרג וש"מ עכ"פ דקרוב למזיד רשות ביד הגואל להרגו ומכ"ש מזיד עצמו וא"ש ד' הרמב"ם: תוס' ד"ה פרט לאומר מותר י"ל דרבא גופא כבר יישב זה במ"ש האומר מותר ומאי האומר מותר אלא ר"ל דוודאי איכא אומר מותר דהוה שוגג דהיינו תינוק שנשבה אבל אנן לא כה"ג מוקמי' ברייתא כ"א במי שאומר רציחה זו מותרת ובדין הוא טועה כגון הני דניתנו להצילן בנפשן וכה"ג הוה קרוב למזיד דהו"ל למידק בדינא:

ומ"מ י"ל ע"ד תוס' למה לא עלה ע"ד לחלק בכך ותו מאי אהני בתי' עכ"פ אי הוה בכלל שגגה גבי שבת היאיך ממעט לי' רבא מבשגגה וצ"ל דבאמת ידעי' לחלק אלא דק' להו עכ"פ האיך ממעט לי' רבא לאומר מותר משגגה כיון דגבי שבת בכלל בשגגה הוה וע"ז תי' דוודאי סתם אומר מותר בכלל בשגגה הוה והכא מדאיכא קרא יתירא ע"כ ממעטי' מני' אומר מותר כי האי דאמרן:

ומ"מ לד' אביי לא תי' כלום דס"ל אנוס הוא ולמה בשבת הוא בכלל שגגה ואאביי י"ל כמ"ש דאי קאמר ולעולם הוה בכלל שגגה אמנם אר"ח לקמן ק' וצ"ל דגם ר"ח לא קאמר דאומר מותר א"א למעט מבשגגה וכקו' אביי וא"כ לא קאי לכם ולא לגרי' שוב אאומר מותר וכמ"ש:

בענין שבט א' אקרי קהל הוריות ה' ע"ב לסיומא דמס' הוריות ר"ח אייר תרכ"ד:

הנה הלח"מ פי"ב מה' שגגות הק' על הרמב"ם ב' קו' הא' למה פסק דאפי' בהוראת ב"ד הגדול בעי' דווקא שיהא אותו השבט רוב הקהל ותו למה שביק קרא דמסקנא והיית לקהל עמים והביא קרא דיהושפט ונ' דהנה רש"י פי' אהא דאמרי' י"א לא אקרי קהל והרי יהודה ובנימין ע"כ אקרי קהל מקרא דיהושפט נמצא דאי לאו קרא דיהושפט מקרא דקהל עמי' לא ידעי' מידי והוצרך הרמב"ם ע"כ להביא קרא דיהושפט אא"כ עכ"פ גם קרא דקהל עמי' הו"ל לאתויי והיינו יכולין לפ' דקרא דכ' בתורה קרי בי רב הוא ואמנם זה דוחק ולזה כ' דלכאורה נ"מ בין הני תרי פסוקי דאי מקרא דיהושפט י"ל יהודה שהי' כבר בימי דוד רוב ישראל כדמצינו בענין יואב שהי' כל ישראל חלוצי צבא ח' מאות אלף ויהודה לבד ה' מאות וא"כ דומיא דהכ' אקרי קהל אבל מקרא דקהל עמי' מוכח אפי' בנימן ג"כ אקרי קהל נמצא דהרמב"ם שפסק דדווקא אם השבט רוב הקהל דינא הכי בכיוון לא הביא כ"א קרא דיהושפט דלא ליטעי מבנימן אלא דא"כ אדרבא ק' טובא הרי עכ"פ באמת גם בנימן אקרי קהל ולזה כ' דיל"ד מדוע הפסיק הש"ס לעיל כדיליף מקרא דיהושפט בדרשא מאי החדשה וכי מה ענין זה לכאן א"וו דרמז הש"ס דמהא דאקרי קהל לחוד לא מצינו למילף כ"א היכא דלדרשה אתא והיינו דהתם גזר יהושפט ט"י אל יכנס במחנה לוי' וזה הי' כח בידו לגזור משום שהי' עומד בקהל יהודה ש"מ דשבט יהודה אקרי קהל כמו כל ישראל ואמנם קרא דבנימן לא הוה כ"א גילוי מלתא בעלמא דמצינו שם קהל על שבט א' אבל לא לדינא ולדינא רק מקהל יהודה ילפי' ודומיא דיהודה שהוא רוב ישראל ילפי' לא זולת:

אמנם כשאני לעצמי נ' לי לפ' ד' הרמב"ם ע"ד אחר דיל"ד בד' הרמב"ם כיון שהביא דשבט א' אם הוא רוב הקהל דינא הכי למה לו להביא בתחלה כלל דמיעוט שבטי אם הם רוב ישראל דינא הכי פשיטא ותו למה בתחלה הביא הל' רוב ישראל ולבסוף בשבט א' נקט רוב הקהל א"וו נ' דאין כוונת הרמב"ם כלל שיהא אותו השבט רוב ישראל אלא מאחר שכ' דשבט א' אקרי קהל קאמר אח"כ דבשבט א' בעי' רוב הקהל ר"ל רוב אותו השבט נמצא דתלתא דיני' נקט הרמב"ם רוב שבטי' ורוב ישראל ומיעוט שבטים ר"ל אפי' לא הי' מכל שבט רוב אותו שבט ורוב שבט א' וזה וודאי מבואר דגם לר"י א"נ שבט א' אקרי קהל דמ"מ רוב שבט מיהת בעי' כי היכי דלמ"ד כל ישראל אקרי קהל דווקא דבעי' רוב ישראל וא"ש הכל בע"ה וכן דייק ג"כ לשונו בפי' המשנה עיי"ש:

מה שהק' בתוס' למה לא נקט קרא דגוי וקהל גוים כ' דלמ"ש רש"י בחומש פ' ויחי לק"מ דאדרבא גוי קאי אבנימין וקהל גוים קאי אמנשה ואפרים וא"כ בנימין גוי אקרי קהל לא אקרי אבל יעקב שינה הל' ואמר קהל עמי' פי' רש"י קהל ועמי' וא"כ קמ"ל יעקב דגוי וקהל חדא הוא ושפיר מהתם אצטריך לאתויי:

בעזר רוכב שמים, נתחיל לבאר פ' שבועות שתים, בענין מחפים בשבועה: תוס' ד"ה איסור איסר עי' רש"א דלמה לר"ת יחלוק אביי על רבא וכ' דאביי ס"ל דתנא לא מיירי בנדר כלל:

ומה שהקשה עוד רש"א מקרא וקמו כל נדרי' נ' דבשלמא בקרא דמבטא כיון דכ' אשר אסרה מבטא ל"ל ש"מ לאיסור באפי נפשי' משא"כ בקרא דוקמו דאין כאן ייתור:

והנה מה דדייק רש"י בד' אביי קרבן ומלקות נ' דבא ליישב הקו' בתוס' מואזדו לטעמייהו לזה רמז רש"י דלאביי לא נסתפק תכא כ"א לענין קרבן ומלקות ואביי לענין איסור קמיירי ולרבא באמת לפי"ז לגמרי שרי: והנה מ"ש הר"ן לחלק בין גופי' מוחלק ליומא מוחלק היינו דבגופא כל א' בחבירו הוא דאיקנו ולא באידך ולזה כמוך דווקא קאמר משא"כ בימי' ל"ש זה:

בנדרים דף י"ב בהיתירא קמתפיס יל"ד הרי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומהי"ת נימא בהיתירא קמתפיס ואמנם בד' הר"ן הי' נ' ליישב דבאמת גם לאחר זריקה לאו היתר הוא כ"א דהוה דבר האסור ומעתה הא דקרי לי' היתירא היינו לענין התפסה ואיהו דלא ידע מזה הוה מתפיס בגווה ולעולם לא הוציא דבריו לבטלה אא"כ לא פשיט הש"ס מידי מדשמואל דקאמר והוא שנדור וקאי דהתם אי בהיתירא מתפיס א"כ וודאי הוציא דבריו לבטלה וכה"ג לא אמרי' וצ"ל דלפום הך פשטותא מיירי בדשאל לי' ואמר דבהיתר התפיס ומ"מ מיבעיא לן אי מהמנינן או לא ואמנם במס' נזיר דף כ"ב ע"ב גבי הא דבעי הש"ס לפשט דרמי בר חמא קאמר הש"ס בהדי' הך סברא שכ' ואפשר דה"ט דהרמב"ם אף דפסק לחומרא בעיקרו קמתפיס מ"מ הביא הך ברייתא כפשטא ותמה עליו הלח"מ דמ' לי' לפום סוגי' דנזיר אין זה ענין כלל לכאן:

ומ"מ בעיקר ד' הרמב"ם מבכור נ' דהרמב"ם דייק למלתא מדקאמר הש"ס אי לפני זריקת דמי' פשיטא וק' הא הו"ל דבר האסור ולכאורה צריך לדחוק דפשיטא לי' להש"ס כר' דבעי' שיקדישו וזה דוחק דאטו דר' דכ"ע היא א"וו הן אמת שהתורה נתנה לבכור קדושה ואמנם בכל זאת אם רצה הכהן מניחו רועה עד שיסתאב ונמצא דבשעה שהביאו לקרבן באותה שעה שפיר הו"ל נדר אבל כ"ז קודם זריקת דמי' משא"כ לאחר זריקה גרע משאר קרבן דבשלמא בשאר קרבן אי בעיקרו קמתפיס עיקרו דבר הנדור משא"כ כאן בבכור אי נימא נמי בעיקרו קמתפיס עיקר בכור דבר האסור הוא:

גמ' וכי הא דאמר ר' טובי כ' דר"ל דמשכחת לה דמפריש בלישה משום דלא בעי לאטרוחי ולמיפא מ' חלות:

עו"ש פ' שבועות שתים:

כי את' ר' דימי הנה הרמב"ם פסק בין אוכל בין אכלתי הכל אזהרת' מלא תשבעו ועי' בלח"מ שם ולי נ' דהרמב"ם פסק כר' דימי וס"ל כמ"ש תוס' דע"כ בשבועה איכא ג"כ בל יחל וא"כ האי לא תשבעו אף לא תשבעו קאמר וא"כ ה"ה לא תשא אף לא תשא קאמר והיינו דאמרי' שוא ושקר א' הן כלומר דשני' אזהרתן מלא תשא והש"ס דלא משני הכי הוה סבר דדווקא קאמר ולמסקנא דקיי"ל בנדרי' בשבועות איכא בל יחל כמ"ש תוס' ממילא מיושב קו' הש"ס:

והנה עיקר מילתא דרב דימי הי' כ' לכאורה דס"ל דוודאי בלא אוכל דהיינו לאסור אסר איכא בל יחל אבל באוכל ליכא בל יחל כ"א לא תשבעו וממילא אמרי' דגם בלא אוכל איכא לא תשבעו ורבין ס"ל כיון דאמר קרא להרע או להיטיב שני' בכלל בל יחל:

תוס' ד"ה חוץ קמא דגבי חסמה עביד מעשה כ' כוונתם כיון דאחשבי' תורה להך מניעת אכילה למעשה כי נמי חסמה בקול מעשה הוה:

בענין פלוגתא דר"ע ורבנן:

מתני' תוס' ד"ה היכן מצינו יל"ד דלכאורה קו' תוס' היינו קו' הש"ס לקמן והרי מפרש וכ' דק' להו לתוס' אמאי לא מקשי הש"ס בל"ז אדרבנן מ"ט לא אמרו סתם כופ' כיון דבשבועה משכחת אכילה בכ"ש וממתין עד לבתר דפריך מנמלה ולזה כ' דבל"ז מ' ליה לש"ס טעמא דרבנן דאמרי' דעתו אסתם אכילות שבתוכה אמנם לבתר דמסיק דגם בתורה משכחנא אכילות פחות מכזית וחזי' דשייך לשון אכילה בפחות מכזית בשבועה משו"ה פריך והרי מפ' ומשני לעולם ל"ש ל' אכילה כ"א אברי' או אכזית:

והנה המ"ל דייק מד' תוס' אלו אד' הרא"מ שכ' דר' אכילה בתורה הוה כ"ש והנה תוכן דבריו מרומז ברש"י לקמן ד"ה קמ"ל דאמרי' דאין אדם אוסר ההיתר על עצמו יותר ממה שאסרה תורה האיסור עליו:

והנה לכאורה לר"ל דס"ל ח"ש מותר מן התורה ע"כ ג"כ ס"ל דאכילה היינו כ"ש דאס"ד כזית ל"ל הל"מ בשלמא לר' יוחנן דדריש כל אח"ש איצטרך הל"מ דלא ללקי אלא וודאי לר"ל כהרא"מ ס"ל ואמנם י"ל דלר"ל לעולם אכילה היינו כזית אמנם ר"ל ס"ל כר' אבוהו דבכלל אכילה הוה ג"כ הנאה וכ"ש הנאה מיהא הוה וס"ד דאף דפרט הכ' הנאה מותרו' היינו הנאה שלא כדרך אכילה אבל כדרך אכילה אסורה ולוקין עליו לזה איצטרך הל"מ ולעולם אכילה עצמה בכזית:

רש"י ותוס' ד"ה מדבר הנה תוס' מיאנו בדברי רש"י דלכאור' כיון דס"ל לרבנן דלא אסר על עצמו ח"ש א"כ אין כאן ביטול דיבור כלל וד' רש"י נ' דס"ל כהרמב"ם דלכ"ע ח"ש אסור וא"כ ממילא אסר עצמו בכ"ש והו"ל בכלל ביטול דיבורו וד' רבנן דלעולם הוא לא אסר עצמו אלא דאנן אסרי' עליו מטעם חזי לאצטרופי אבל ביטול דיבורו אין כאן:

והנה ד' הטור דגם בלא אוכלנה שייך ח"ש אסור והכריח המ"ל דאין כן ד' הרשב"א מדס"ל דאין שבועה חלה על ח"ש ואי כהטור הרי בהדי' קאמר הש"ס דשלא אוכל חל על שלא אוכלנה ולי נ' דהתם טעמא אחרינא דאם נאכל מהככר דבר מיעוט שוב לא שייך חזי לאצטרופי וממילא חל שלא אוכל:

גמ' איבעיא להו יל"ד מהי"ת נימא ר"ע כ"ש למכות ס"ל וכ' לכאורה הטעם דמ' להש"ס דאי לאו דאכילות שבתורה לר"ע כ"ש וודאי מסתבר דדעתי' אאכילות שבתורה:

א"נ כי היכי דלא תק' והכי מגדף לקמן דאי ר"ע כ"ש למכות ס"ל א"כ האי היכן מצינו לדברי' קאמר לה וא"כ ל"ק ממגדף:

אמנם ד' תוס' כ' בע"א במ"ש מח"ש ל' יוחנן כ' דס"ל דספיקא דהש"ס משום דכ"ע דריש כל בפסחים וא"כ כר"י עכ"פ סבר מי נימא דס"ל עדיפא מדר"י דגם מלקות חייב אח"ש או לא ולזה הציעו תוס' דר"י וודאי לא כר"ש וכיוונו לסוף פרק גיד הנשה דס"ל לר"י הרי נהנה גרונו בכזית: תוס' ד"ה ולא אמרו כ' דלא ניחא להו במ"ש רש"י דיש להקשות על דבריו אמאי איצטרך הש"ס למימר להודיעך כחו דרבנן הרי גם להודיעך כחו דר"ע הוה דהכא חייב קרבן אכ"ש ולזה כ' תוס' דרך אחר דלפ"ז אין כאן רבותא כלל כיון דהאי קרבן אמלקות קאתי:

ולולי דברי' הייתי אומר דבאמת גם פה לר"ע אין כאן קרבן ואפי' במפ' דהל"מ הוה דאפחות מכזית ליכא קרבן אמנם כ"ז לר"ע אבל לד' דרבנן דלית להו הך הל"מ אקרבן א"כ אמפ' ע"כ חייב קרבן א"כ גם בסתם יהא חייב קרבן:

רש"י ד"ה לצרף כזית מפת ויין נ' כוונתו דאי מיין לחוד לא הוה מק' הש"ס דלמא ר"ע בתערובות מודה דבעינן כזית בכא"פ אלא וודאי פשיטא להש"ס דמפת ויין קאמר והטעם דאל"כ הו"ל לשער הפת כמה הוא אלא ע"כ כמ"ש:

תוס' ד"ה ל"ש וי"ל דבאמת הכי קמק' הש"ס וכ"ת דש"ה בנזיר דגלי קרא גם שבועה נילף מנזיר דתרווייהו איתנהו בשאלה:

והנה מכאן מק' העולם על רבינו יקר בתוס' פ' השוכר את הפועל שכ' דגם ר"ש מודה בכ"ש ע"י תערובות וא"כ לא מק' הש"ס מידי ותי' הגאון מהו' משולם טוסאניץ ז"ל דש"ה דשרה בו פתו א"כ אחשבי':

ולי תי' זה צ"ע נהי דבהדי פת אחשבי' בפ"ע לא אחשבי' וי"ל דמודה שוב ר"ש ולי נ' לתרץ דהכי קמק' הש"ס אכתי אי ר"ע בכל התורה כר"ש כיון דבנזיר אייתר קרא למה נפיק לי' להיתר מצטרף לאיסור ולא נפיק טפי לכ"ש ע"י תערובות דמסתבר טפי:

שקצים ורמשים חייב כ' רש"י קרבן נ' כוונתו דלכאורה הוה מ' דמלקות קאמר מדפריך הש"ס מושבע ועומד ואין איסור חל על אי' ואס"ד דגם קרבן חייב הו"ל אי' מוסיף א"וו פטור מקרבן לזה כ' רש"י דלא היא דבאמת חייב קרבן וקו' הש"ס היא דאין שבועה חלה על מצוה:

טעם ר"ש לכאורה דס"ל אפי' באי' חמור אין אי' חל על אי' ואמנם אפשר לומר כיון דעיקר שבועה למזיד ומלקות ולהכי לא חיילא א"כ קרבן בשוגג ממילא ליתא:

ור"ל אמר לכאורה מהויה זו יש להוכיח כהרשב"א דלעיל דגם אח"ש לא חיילא שבועה דעד"ז ר"י מה"ט לא מצי לתרוצי כר"ל ומ"מ אליבא דר"ע מהי"ת דפליגי ושפיר מייתי' הש"ס ראי' משא"כ אי ס"ד דגם לר"י חלה שבועה אח"ש ומ"מ לא מפ' מתני' כנ"ל א"כ מאי ראי' מייתי הש"ס כיון דכ"י ורב ושמואל פליגי אר"ל אלא ש"מ כהרשב"א:

גמ' ברי' שאני כ' הכוונה כיון דאסרה תורה שקצי ויש מהם שיש בא' כזית ויש בב' ויש בי' לא נתנה תורה דברי' לשיעורין דמהני לא יאכל כלל ומהני דווקא לא יאכל א"וו ברי' שאני:

קונמות כוונפ' דמי ע' רש"י ולי כ' עד"ז כיון דלא מדכר אכילה א"כ גם הנאה בכלל והנאה וודאי הוה גם בכ"ש:

תוס' ד"ה והכי מגדף הנה למ"ש רש"י דרק מר"ע מק' הדרה קו' תוס' לדוכתא כמו דבאמת גם בשבועות לא מייתי רק קרבן עולה ויורד א"כ טפי הו"ל להקש' משבועת העדות אליבא דכ"ע ולי נ' כיון דעיקר שבועת העדות מושבע מפי אחרי' ואפי' אמן לא בעי' א"כ ל"ש מדבר בהדה:

עו"ש בפלוגת' דר"ע ורבנן:

תוס' ד"ה והרי הקדש נ' לתרץ דמשכחת לה שפיר בלא מעשה שהי' משוי שלו מונח על בהמתו והקדישה ולא נטלו ממנו ושפיר הו"ל בלא מעשה אם נהנה בפרוטה:

תוס' ד"ה אבל בקונמות נ' לתרץ דבשלמא אם גם בהקדש הוא לאו בל יחל שפיר משא"כ באמת דווקא בקונם איכא בל יחל א"כ הא דבעי' שיאמר כהקדש רק גזיה"כ הוא לאפוקי כנבלה כרשי ולעולם אין ענינו להקדש כלל: אבל בעפר ע' ברמב"ם שכ' מפ' דבר זה ולא אמר היום ולכאורה הי' נ' דה"ט דלרש"י ע"כ צ"ל תיבת היום דאל"כ הו"ל שבועת שוא ולכך ניחא לי' להרמב"ם טפי לומר דמיירי בדבר זה אמנם באמת העתיק הרמב"ם בשלא אוכל היום וא"כ ג"כ בכ"ש הו"ל לפ' כן וכ' ד' כברי' דמי לא מ' הכי: ואמנם הי' צל"ע כיון דבשלא אוכל אינו לוקה על פחות מכזית לדידן דקיי"ל כרבנן אמאי פסק הרמב"ם שבועה שלא אוכל ז' ימים הו"ל שבועות שוא הרי יכול לאכול פחות מכשיעור מאכילת פרס לאכילת פרס וכמה שני' יכול לכאורה לחיות כה"ג וצ"ע:

שלא אטעום הוסיף הרמב"ם כלום ורמז הלח"מ דל' הש"ס ק' לפי"ז וכ' דל' הרמב"ם דשלא אטעום מיירי בהיום וכלום לאפוקי דבר זה ומ"מ שפיר ס"ד דכדאמרי אינשי נמצא בלא אטעום להרמב"ם ככ"ש לרש"י:

רש"י ד"ה מתוך שחלוק לחטאות ע' מ"ל וסוף דבריו דגם באומר שתיהן הו"ל מיתור לשון כ' כוונתו דשתי' לא מ' מידי וצ"ל שתיהן אלו וא"כ נימא חלו לחוד וממילא הוה שתיהן ייתור לשון:

והנה המ"ל הק' אד' הראב"ד דגם בקונמות צ"ל שתיהן דווקא הרי קדשי בדק הבית וקדשי מזבח ג"כ מצרפי וכ' דלדידן דקיי"ל אין מעילה בקונמות ודווקא מלקות איכא לק"מ דלענין אמת שפיר כ' רש"י מ"ש:

תוס' ד"ה הלוך ע' מ"ל בשם הרמב"ן בזה וצ"ל דכוונת תוס' ג"כ לענין שבועה דווקא:

בענין עפר וחרצן:

נ' דאיבעת רבא בעפר הי' עד"ז דהנה הרמב"ם הובא במ"ל נחלק עם שאר מפ' בענין פי' אכילה להרא"מ אכילת:

עצמה כ"ש אלא דהל"מ דבעי' כזית והנה הל"מ דבעפר לאו אכילה הוא וכיון דאיהו אמר שלא אוכל עפר לא איכוין לאכילה דאוריית' וא"כ ה"ה כ"ש במ' משא"כ לד' שאר מפ' ל' אכילה עצמה כזית אלא משום דמרבי' מכל ח"ש איצטרך הל"מ וא"כ ג"כ בעפר בעינן כזית אמנם המק' לקמן דבעי למפשט מנבלה לעפר מ' לי' דאיבעיא דרבא הוה אי נימא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וא"כ וודאי אכ"ש עפר הוא דנשבע דרגילין ומצויין לאכול ולא אכזית וא"כ גם בנבילה מסתבר דאכ"ש כשבע דכזית מושבע ועומד הוא והש"ס דחי דלאו היינו בעיא דרבא כ"א ע"ד שאמרנו:

והנה לגי' הראשונים דגר' ברבא שאוכל ואכל עפר נחלקו הר"ן והרא"ש בטעמי' דרבא דהרא"ש כ' הטעם משום דכיון דאכלי' אחשבי' והר"ן כ' כי מעיקר' דעתו על כל מה שיאכל ולכאורה כ"מ אם אכל עפר שלא מדעת שלא ידע שהוא עפר דאחשבי' לא שייך כאן וא"כ לא קיים שבועתו משא"כ להר"ן דעכ"פ בכלל כל מה שיאכל הוא:

ואמנם ראיתי ברמב"ם דס"ל כד' הרא"ש ונ"מ אחרת שכ' ואם אכל עפר ואח"כ נשבע שלא אכלתי חייב דכיון דאכל אחשבי' משא"כ להר"ן כה"ג מסתבר דאדרבה כיון דנשבע אח"כ שלא אכלתי וודאי עפר לא אחשבי' לאכילה: תוס' ד"ה אהיתרא משתבע לאו מושבע ועומד כ' כוונת דברי' דטעמא דר"י משום חזי לאיצטרופי וא"כ לא הוה כ"א סברא בעלמא ואסברא לא נוכל לסמוך לדחות שבועתו ואמנם בתי' ב' ס"ל דעיקר טעמא דר"י משום כל וא"כ הוה דאוריית' ממש ואין שבועה חלה:

ועד"ז אפשר ליישב אמאי נקט רב אשי נזיר בחרצן דווקא משום דבעי למנקט איבעי' גם לר' יוחנן ומ' לי' דעיקר טעמא דר' יוחנן משום כל אמנם נזיר וכה"ג דהוה אי' מעצמו ואינה דומה לחלב דהוה אי' הבא מאליו לא הוה טעמא כ"א משום חזי לאיצטרופי ושפיר חלה שבועה והש"ס דפשיט מר"ל שפיר פשיט מנבילה לר"ל לנזיר לר' יוחנן:

והנה הכ"מ כ' ליישב להרמב"ם דפסק בנזיר וחרצן לקולא משום דבנזיר אין חילוק בין בעין לתערובות והל"מ הניח דברי' בצ"ע ואפשר כוונת הכ"מ כיון דאפי' בעין אסרה תורה חרצן לנזיר אחשבה תורה לגבי נזיר לאכילה וא"כ דינו בכ"ג בכזית:

לכאורה ה"מ תוס' להביא מפ' גי"ה דרב אשי כר' יוחנן דאמר למר בר רב אשי האמר ר"י ואפשר דדלמא מצדד התם:

בענין שתיה בכלל אכילה:

רש"י במתני' אע"ג הנה ל' אע"ג יל"ד קצת וכ' כוונת ד' רש"י דהנה תנא דידן לא אשמועי' כלל דשתיה חייב למימר דשתי' בכלל אכילה והיינו משום דסברא הוא ואמנם כן הי' אפשר לומר דדוקא סברא הוא דהוה אבל ל' דקרא אכילה רק אכילה מ' וא"כ הנשבע שלא אוכל נשבע שתי שבועות שבועה דאוריי' אאכילה ושבועה בל' בני אדם גם אשתי' והו"ל באומר לא אוכל ולא אשתה דחייב שתים קמ"ל תנא דלא הוא דגם בל' דקרא שתיי' בכלל אכילה ושפיר אינו חייב אלא א' וז"ש רש"י אף דשתיי' בכלל אכילה ס"ל בל' בני אדם מ"מ אינו חייב אלא א' דגם בל' דקרא הכי הוה:

ואמנם בענין לפיכך שכ' הרמב"ם ורצה הלח"מ ליישב דר"ל אי' איכא לא זכיתי להבין הרי בהדי' כ' הרמב"ם דאי' איכא ולי כ' כוונת הרמב"ם דאפי' אכל בשוגג ושותה במזיד מ"מ אינו חייב אלא א' או קרבן או מלקות כיון דשתה במזיד מקרי אינו שב מידיעתו גם לגבי אכילה ופטור מקרבן אשוגג ולא אמרי' דהוה סבר דאין שתי' בכלל אכילה ואין זה מזיד דלא הוא כ"א אדרבה בל' בני אדם וודאי שתי' בכלל אכילה והיינו לפיכך שכ': והנה בהך עניינ' לא כ' הרמב"ם שיעור שתיי' עד בסיפ' גבי שלא אשתה כ' דהשיעור רביעית ונ' דברישא היכ' דשתיי' בכלל אכילה מס' לי' להרמב"ם אולי סגי בשיעור אכילה דהיינו כזית וגופו כיצד מברכין גבי ברי' בתוס' והרא"ש ס' כענין זה:

ובמ"ש נסתלק קו' בה"ג בר"ן כיון דאיכא קרא סברא ל"ל ליישב למה השמיט תנא דידן לאשמועי' זה:

רש"י ד"ה אף אנן נמי תנינא אפשר כוונתו דלגבי שבועות דווקא תנינא דהלך אחר ל' בני אדם:

תוס' ד"ה כגון דאמר שלא אשתה שתה תרי זמני ק' תרי זמני ל"ל אפי' בחד זמנא הוה תרי לאוי ואפשר ד' התוס' כיון דשם שבועה חד הוא לא מחייב ב' חטאות אא"כ שתה תרי זמני וצ"ע:

בענין פת חיטין:

יל"ד סיפא שלא אשתה אינו חייב אלא א' ל"ל בשלמא סיפא דסיפא איצטרך למסרהב וכן רישא דרישא דלא נימא דחייב שתים אבל הך ל"ל וכ' דס"ד ברישא דווקא אכל מיני פת אינו חייב אלא א' אבל אפת וקטניו וכיוצא חייב ב' קמ"ל סיפא בכל המינים ודנקט ברישא כה"ג לכאורה משום סיפא דפת פת נקיט הכי אמנם מד' תוס' ד"ה דלמא למדתי דמתני' לא מיירי שאומר היום כמו שמפרשה הרמב"ם כ"א סתם והוא אומר כי כוונתו הי' על פת ולהכי מהימן דלא ליהוי שבועת שוא וז"נ כווכת תוס' לקמן ומ"ש תוס' וכ"מ לקמן היינו במסרהב אף שאינו אומר עמך מהימן כי כוונתו הי' עמך דווקא:

ודלמא לכוס הי' אפשר לפ' לחומרא דגם לכוס הי' אסור אבל הר"ן כ' דבנודר מן המבושל מבואר כרש"א, והנה מדהשמיטו הטור והמחבר למתני' דידן מ' דס"ל כד' הפוסקי' שכ' הר"ן דאסור הוא בכל גוונא אלא דהש"ס מדקדק דלמא איהו סבר הכי וא"כ אין נ"מ מסוגיין כ"א לענין קרבן ושפיר השמיטו סוגיא זו:

בענין דברים שאינן ראוין כלל:

מתני' ושתה משקין יל"ד דהו"ל למנקט ושלא אשתה ונ' דתנא בא לאשמועי' לא מיבעיא אם אמר בהדיא שלא אשתה וודאי משקין שאינן ראוין לאו בכלל משא"כ כשאמר שלא אוכל דמ"מ שתיי' בכלל משום שתיי' בכלל אכילה וכיון: שכן ס"ד מידי הוא טעמא דשתיי' ג"כ מייתב דעתא וא"כ אפי' שאינה ראוי' כמי קמ"ל:

תוס' ד"ה רישא בסתם הנה וודאי ל"ק להו דלתני בסיפא אינן ראוין דבא לאשמועי' אפי' הזכיר בהדי' נבילות כמי חיילא ואמנם גם ברישא ליתני נבילות ונ' דאי הוה נקט ברישא בהדי' נבילות וא"כ במשקין הוה צריך ג"כ למנקט משקין האסורין ובאמת מיעוט משקין יש במושבע ועומד עליו כדתנן אין סופגין כ"א על היוצא מן הזתי' וכיוצא ואמנם באמת גם אתרומה להקדש חייב ומ"מ לא רצה תנא לכלול משום דס"ד כל משקין בכלל ולא רצה לפרט דס"ד הני ותו לא:

ד"ה בכולל ע' רש"א ולכאורה לר"ל דלית להו כולל הו"מ למימר במפ' וכולל וא"כ ל"ק דיוקא ול דהא ל"ק דאם נימא מפ' וכולל מסתבר טפי לאוקמי בסתם לחוד:

וע' מ"ל מ"ש בזה לר"ל ולר"ע וי"ל בקו' אליבא דר"ע ברישא ע"כ לאו ר"ע היא לר"ל והיינו דקאמר דמוקי לה ככ"ע משא"כ לר"י רישא לאו בכולל ואפי' כר"ע אתיא:

ובאמת ד' תוס' ד"ה דמוקי שכ' דבמפ' לאו ר"ע צריכין ביאור דאולי מפ' בהדי' קתני לה וצ"ל ד' התוס' דלרבנן חסורי מחסרא והוה כאלו בהדי' קתני לה:

וע' רש"ל שכ' וצ"ע כ' כוונתו דלעכין הואיל ומפ' חייב אינו דומה שלא כדרך הנאתן לחצי שיעור דחצי שיעור אי לאו הלל"מ דבעי' כזית הוה שמה אכילה משא"כ שלא כדרך הנאתן לכ"ע לאו אכילה היא ואיהו אכילה קאמר ולא אהני לן הואיל ומפ' חייב ומ"ש רש"א בכוונת רש"ל ע' ע"ל שכ' ליישב קו':

תוס' ד"ה באי' הבא מאיליו ולכאורה כ' כוונת ר"ל אשבועה דווקא דס"ל טעמא דשבועה אינה משום אין אי' חל על אי' כ"א קרא כ' להרע או להטיב וא"כ אף כולל לא מהני וממילא מיושב מימוקדשין:

ד"ה האוכל נבילה לכאורה מאבר מן החי מה שהק' ל"ק כ"א לר"ש דלית לי' אי' מוסיף משא"כ למאן דאית בי' מוסיף לק"מ דאבר מן החי מוסיף הוא לבני נח:

ד"ה אלא הן הכה הב"י יו"ד רל"ח הביא תשו' הר"ן בנשבע לקדש ואח"כ שלא לקדש דחל ע"י כולל ומ' לי' לב"י דאדרבא לקמן דייק לי' הר"ן ולדעתי אינו ענין לדרבא דהתם לקיים ובד' הר"ן לבטל אלא מהירושלמי שהביא תוס' דייק הר"ן דבשב וא"ת. מהני כולל אפי' לבטל:

ד"ה אלא כדרבא ור"מ מוקי לה בסרוחה אף דלר"מ גם נבילה דמסרחא אסורה מ"מ כ' תוס' שפיר כיון דלר"מ אסורה לא מסתבר דלדידן אפי' בכלל נבילה ליתא:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה