אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ד בסוגי' דקתא דמגלא

ליקוטי חבר בן חיים ד· רבי חזקי' פייבל פלויט

בסוגי' דקתא דמגלא

בסוגי' דקציצה ב"מ דף קי"ב שבועות דף מ"ה (תחלת הקיץ תרי"ח).

שבועות דף מ"ד ב"מ דף פ"ד (תחילת ימות הקיץ תרי"ח):

גמ' ומישכן ליה קתא דמגלא י"ל דהוה ליה למימר האי מאן דאוזפיה אלפי זוזי לחברי' על קתא דמגלא כדאמרינן בעלמא המלוה על המשכון ונ' דהנה לכאורה שמואל לנפשי' ע"כ לא מוקים למילתי' כתנאי ע"כ למאי דמסקינן דר' יצחק לא אמר למילתיה כי אם שלא בשעת הלואה א"כ ר' אליעזר ור' עקיבא לשמואל בדר' יוסף קמפלגי ור' עקיבא כר' יוסף א"כ שמואל נמי כר' יוסף סבירא לי' ולזה מבואר מה שכתבו תוס' ולשמואל מה"ט לא הוה אסמכתא משום דא"כ הלוה אפסיד משכונו וצ"ל דבלאו הכי לא הי' מפסיד משכונו והיינו ע"כ כדר' יוסף, דכל מלוה על המשכון ש"ש והנה כבר עורר הש"ך חמ"פ סי' קע"ב דיש לצדד דר' יוסף לא אמר למילתיה כי אם למשכנו בשעת הלואה אבל שלא בשעת הלואה לא ובאמת נ' דכן דעת הרמב"ן והבנת דברי הרי"ף עיי' בש"ך שם אמנם למסקנא החליט הש"ס דאין חילוק לר' יוסף מעתה כיון דשמואל בדר' יוסף תליא אילו נקט שמואל דאוזפיה על קתא דמגלא סד"א דדווקא במשכנו בשעת הלואה דאז שייך דר' יוסף ולהכי לא הוה אסמכתא וכמו שכתבנו משא"כ שלא בשעת הלואה לא שייך דר' יוסף מודה שמואל כיון דבלאו הכי ג"כ מפסיד המשכון קמ"ל אפי' אוזפיה בלא משכון ומישכן ליה לוה מנפשיה אחר ההלואה מיד קתא דמגלא דנהי דלא שייך האי גוונא דר' יצחק מ"מ שייך דר' יוסף וממילא לא הוה אסמכתא: קתא דמגלא י"ל אמאי בחר לו שמואל כגון זה דווקא וכ' דהנה תוס' הקשה בב"מ ובכמה מקומות דהכא מסקינן דמודה ר' יצחק בשעת הלואה ואילו בפסחים גבי חמץ ובגיטין גבי שמיטה מבואר דאפי' בשעת הלואה איתא לדר' יצחק וכ' ליישב דלכאורה יש להבין מאי איכא בין שעת הלוואה בין שלא בשעת הלוואה ולזה כ' דהנה תרי קראי כתיבי חדא אם חבול תחבול שלמת רעיך עד בוא השמש תשיבנו לו וזה מיירי לכאורה במשכן המלוה בעצמו את הלוה והיינו שעת הלואה דשלא בשעת הלואה, אינו רשאי כדכתיב לא תבוא ביתו והתם לא כתיב ולך תהי צדקה ואמנם במשכנו ב"ד שלא בשעת הלואה אף דכתב ע"כ השיב תשיב לו מ"מ כתיב ולך תהי' צדקה והנה עיקר קו' וילפותא דר' יצחק היינו משום דהמלוה צריך לחזור ללוה המשכון מידי יום יום ואי לאו דגלי קרא ולך תהי' צדקה הייתי אומר דאדרבה התורה הפקיעה המשכון מרשות המלוה ועכשיו דגלי קרא ג"כ אמרינן היכא דגלי גלי והיינו שלא בשעת הלואה והיכא דלא גלי לא גלי היינו בשעת הלואה אמנם כל זה במשכון שחייב להחזירו דהיינו כר בלילה מחרישה ביום וכיוצא בו משא"כ בפסחים דמיירי בחמץ דלא שייך החזרה כלל א"כ אוקמי אדינא דב"ח קונה משכון ממילא מצינן למימר כגון זה היכי דאיכא חייב להחזיר שהם רוב משכונות כסף זהב אבנים טובות ומרגליות מלוה קונה משכון וכה"ג מיירי בגיטין ובקידושין והנה כבר כתבנו דלהכי לשמואל לא הוי אסמכתא משום דב"ח קונה משכון א"כ הלוה לא יפסיד משכונו ואמנם כיון דשמואל מיירי בשעת הלואה ע"כ מיירי דווקא במשכון שאינו עומד למלאכה וכיון דשמואל בא למינקט דבר ששוה מועט נקט קתא דמגלא ר"ל בית יד של כלי ולא כלי:

רש"י ד"ה אבד אלפי זוזי מבואר מדבריו דלשון אבד קדייק ר"ל דווקא באבד קאמר שמואל לא זולת ועיי' בר"ן שהביא שתי ראיות לדברי רש"י כוונתו דלכאורה דילמא אדרבה באבד הוא דאיצטריך שמואל לאשמועינן משא"כ אם המשכון בעין כולי עלמא מודה לשמואל דאין המלוה יכול לכוף את הלוה לפרוע ולזה הביא הר"ן דלא היא אמנם צ"ע בשלמא לשמואל דסבירא ליה סביר וקביל איצטריך רש"י לאשמועינן דאבד דווקא משא"כ למאי דלית לן דשמואל פשיטא דהמלוה יכול לכוף את הלוה והנה בשלמא הראיי' מב"מ שהביא שפיר איכא למימר כיון דהתם מיירי בסתם משכון שהוא שוה כנגד החוב ומיירי כדמשני הש"ס בגוונא דלא שייך דשמואל א"כ פשיטא דהמלוה יכול לכוף את הלוה ו' דעת הר"ן דסד"א כי היכי דבמשכנו שלא בשעת הלואה כיון דנקט למשכונו שוב אין לו על הלווה כלום א"כ ה"ה בשעת הלואה כל זמן שהמשכון קיים דינא הכי קמ"ל הר"ן דלא היא:

גמ' ורב נחמן אמר וכו' כ' דסברת ר' נחמן דכיון דגם הכי תרתי קתאתי לא שוויא דמי החוב ולמה ליה למלוה למינקיט תרתי אלא ש"מ שאם יאבד הא' לא יאבד אלא חמש מאה וכ"ת אדרבה להכי נקט תרתי שאם יאבד הא' לא יאבד כלל כי אם דמי שוויה כדשמואל הרי טעמא דשמואל משום דתרווייהו חשבינן להו לחדא וכמו שכתב רש"י וכיון דאמרת עכ"פ דלהכי נקט תרתי משום דתרתי נינהו ולא יאבדו כחדא א"כ ע"כ לאו כחדא אחשבינהו ודין תרתי ולא חדא אית להו:

תוס' ד"ה אבל קתא עיין ברשב"א שהקשה למה לא משני הש"ס מתניתין בתרתי קתאתי דמודה שמואל ומה"ט אסיק שם דרב נחמן וכהרדעי אליבא דשמואל פליגי וממילא גם קו' תוס' מתורצת והתוס' דלא קשי' להו קו' הרשב"א נ' דהיינו טעמא דסבירא להו דאי מתניתין קתאתי דוקא מיירי לא הוה ליה לתנא למנקט ואבד המשכון דמשמע דכל המשכון אבד אם אבד מהמשכון אלא ש"מ בחד מיירי ואמנם בנסכא וודאי מצינן לאוקמי:

בא"ד אבל נסכא בהדי קתא לכאורה ע"כ צריך לומר הכי לרש"י דאל"כ למה ליה דנקט קתא כלל, הוה ליה למימר אבל נסכא לא וצ"ל דיש לדחות כי אם דלרבותא דנהרדעי נקט הכי דאפילו בקתא בהדי נסכא ג"כ פליגי ולעולם לר' נחמן נסכא לחוד נמי לא:

בא"ד ואי אבד נסכא ברישא אבד פלגא כ' סברת התוס' בזה דאיכא למימר הכי דעיקר סמיכת המלוה על הנסכא ואיכא למימר הכי דכחדא חשיב להו ולכך זיל הכי זיל הכי קא מדחי ליה:

גמ' תנן וכו' עוררני תלמיד א' דלכאורה מרישא דמתניתין ג"כ הוה מצי למיפרך דמאי אשמועינן דפטור משום דכופר הכל והרי בלאו הכי פטור משום דמצי אמר ליה הא קבילתיה וכ' דלדעת התוס' לקמן שבועה דרב נחמן דכופר הכל כבר היתה בימי המשנה וא"כ שפיר איכא למימר דאשמעינן תנא דפטור אפילו מהיסת ולעולם אפי' לא כפר בהכל נמי פטור ולכך לא פריך אלא מסיפא:

גמ' לימא ליה הא קבלתיה י"ל בלשון לימא ליה הרי אנן אמרינן דסבור וקביל וכ' דלכאורה גם המקשן שפיר ידע דמתניתין מצי מיירי בגוונא דלא סביר וקביל והיינו בדפריש אלא דמאן מודה דפריש דמסתמא לא מיירי דיש למלוה עדים על כך דמאן דיזיף בצנעה יזיף וא"כ הלוה הוא דמודה אמאי לא מהימנא דג' דינרים הי' שוה במגו דאי בעי אמר קבלתיה והיינו דקאמר ולימא ליה הא קבלתיה ר"ל נהי דמיירי שהלוה מודה דלא קיבלה מ"מ להמניה במגו אלא דא"כ בשלמא לשיטת התוס' דמשני הש"ס שמואל בדפריש שפיר אין כאן מגו דאדרבה הלוה צריך להביא ראיי' דפריש אמנם לשיטת רש"י עדיין קשה להימנה במגו ונ' דצ"ל כדעת הפוסקי' דכל מגו לאפטורי משבועה אפילו בלא העזה לא אמרינן א"כ אין כאן מגו כלל ולשון לימא ליה לאו דווקא וזה נ' שכ' רש"י ד"ה חייב ולא אמרינן ובא ר"ל דלימא ליה לאו דווקא כי אם אנן אמרינן:

אמנם י"ל דלכאורה י"ל לדברי רש"י למאי הלכתא נקט הש"ס שמואל בדלא פריש הרי גם בס"ד ידעינן דשמואל בדלא פריש אלא כראה דבאמת היינו דקאמר כיון דהך סברא דשמואל מילתא דלא שכיח היא שיקבל המלוה קתא דמגלא על אלפא זוזי ולהכי הלוה צריך להביא ראיי' דלא פריש דכל כמה דלא מייתי ראיי' נאמן המלוה לומר דפריש ושוב אין כאן מגו והיינו דקאמר שמואל בדלא פריש ר"ל ידעינן בבירור דלא פריש:

תוס' ד"ה מיתני וא"ת בפרק האומנין וכו' ע' רש"א שהקשה דגם לשיטת רש"י הוה להו להקשות וכ' דהנה מלשון רש"י ד"ה אבד אלפא זוזי מבואר דמהאי טעמא דסביר וקיבל חייב אפילו באונסין דדווקא אם המשכון בעין כ' רש"י דיכול לכופו לא זולת וא"כ כ כיון דמתני' דב"מ קתני ש"ש ע"כ לאו היינו מטעמא דשמואל ודווקא לשיטת התוס' דשמואל בדפריש והיינו דקביל אחריות א"כ לא הוה כי אם ש"ש שפיר הקשו ולא לדברי רש"י: בא"ד אמאי לא יפסיד כנגד המשכון כ' סברתו דבשלמא אם כנגד המשכון בכל גוונא מפסיד המלוה ושפיר לא הוה אסמכתא כמו שכתבו לעיל דאי הוה אסמכתא יפסיד הלוה משא"כ אם כנגד המשכון ג"כ אינו מפסיד למה לא יהא אסמכתא וזה ג"כ סברתם בשיטת רש"י בסמוך ומהאי טעמא בב"מ דלא נחתי אכתי להך סברא שפיר הוצרכו בשיטת רש"י לטעם אחר:

ואמנם מה שהקשה רש"א בב"מ שם דילמא מיירי בדפריש ור' עקיבא ג"כ אינו חולק כ"א אכנגד המשכון כ' דעת התוס' בזה דאי בדפריש א"כ מאי קאמר ר' עקיבא כלום הלותני אלא על המשכון הרי מה שהלוהו על המשכון אינו הגורם דהרי פירש:

בס"ד א"כ ר' יוחנן כשמואל ובנמ"י בב"מ דחה דבריהם דלר' יוחנן עכ"פ צריך להשלים השאר כדשמואל אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי וכ' דהתוס' לא כתבו ע"כ זה כי אם לשיטתם דמיירי שמואל ור' יוחנן תרווייהו בפירוש והנה טעמא דתרווייהו כאן דפירש אם לימא דהוה אסמכתא ולא קני כלל כמו שכתבו תוס' לעיל וכאן דמסתברא דכנגדו וודאי קונה א"כ ע"כ כנגד כולו קונה שפיר היינו טעמא דר' יוחנן והיינו טעמא דשמואל והנמ"י בשיטת דערבון איירי נמי בדפריש ר"ל דדווקא לשיטת ר"ח אתא שפיר ראייה זו:

בזה נ' לפ' דעת הטור שהביא בשם התוס' דדווקא בפירש מיירי שמואל ועיי' ב"י שנתקשה בזה ולמה שכתבנו מוכח כן דעיקר סמיכת דברי תוס' דהילכתא כשמואל היא מהך דערבון וראייה זו לא אתא שפיר כי אם לשיטת ר"ח דמיירי בפירש וכמו שכתבנו:

רש"י ד"ה ישבע כתב רש"י שאבדו ר"ל שצריך לישבע שלא פשע ושאינה ברשותו כמו שכתב רש"י לקמן והיינו שאבדו ר"ל דרך אבידה דאינה ברשותו אמנם בב"מ כ' רש"י ישבע שלא פשע נ' טעמו דהתם מוקי לה הש"ס מתחילה בשוה כנגד החוב וא"כ גם לר' עקיבא צריך לישבע שאינה ברשותו וע"כ ישבע דר' אליעזר דפליג ר' עקיבא עלה והיינו שלא פשע לחוד משא"כ בשמעתין דמתחלה מוקי לה בלא שוי א"כ לר' עקיבא אין כאן שבועה כלל דלמה יחזיק ברשותו קתא דמגלא אאלפי זוזי ע"כ לר' אליעזר ישבע היינו תרתי וכמו שכתב:

שם ברש"י ויטול את חובו ר"ל דהאי מעותיו דקאמר ר' אליעזר היינו כל מעותיו וכמו שכתבו תוס':

גמ' ד"ה אבד המשכון עיי' רש"י לקמן ובמ' ב"מ מה שפי' בזה דבתוס' ב"מ הניחו דבריו בקושי' א"כ אמאי אינו משמט והנה בתוס' ב"מ העמידו קו' על דברי רש"י בשבועות דמשמע ובב"מ לא הי' לפניהם גרסתינו ברש"י שם אמנם לדעתי נ' כוונת התוס' לדברי רש"י בב"מ לא קשה כלל כשנדקדק תחילה בדבריו שם שכתב דבשטר כיון דאיכא שעבוד קרקעות ע"כ לגוביינא קא שקיל המשכון וזה תימא דאדרבה כיון דאיכא ש"ק לאו לגוביינא קא שקלי אמנם צריך להבין תחלה דברי רש"י ברישא בדר' אליעזר שכתב שם בב"מ שני דברים להיות בטוח ושלא יכול לכפור עוררנו רש"י בזה דכל הנוטל משכון לר' אליעזר אם אינה שוה כנגד החוב נטלה שלא יכול לכפור דהיינו לזכרון דברים אם שוה כנגד החוב נטלה להיות בטוח והיינו אם לא יהי' לו ללוה מקום לגבות הימנה ומ"מ אינה נוטלו לקנותו עכשיו ואינה סמיכתו עליו הלכך הוה ש"ח ובזה פליג עלה ר' עקיבא ואומר דנטלה לגוביינא עכשיו ולא לזכרון דברים ולא:

להיות בטוח אמנם בשטר כיון דלא שייך יכול לכפור ע"כ בלא שוי לא הוה נקטו לזכרון דברים וכן בדשוי כיון דבשטר איכא שע"ק והוא בטוח ג"כ א"כ גם להיות בטוח לא נטלו וע"כ לגבות הימנה מיד זה כוונת רש"י בב"מ מ"מ גילה לן דבשוה נטלה לר' אליעזר להיות בטוח וא"כ שפיר עכ"פ אינו משמט כיון דלא נקטו לזכרון דברים ולזה לא קשי' להו לתוס' על דברי רש"י בב"מ אמכם בשבועות לא כתב רש"י כי אם לזכרון דברים לחוד שפיר הקשו תוס' משמיטה אמנם כד דייקת דברי רש"י לא כתב כאן הכא כי אם בס"ד ד דמוקי לה בדלא שוי ובדשוי מודה ר' אליעזר ובאמת איכא למימר דהיינו דקאמר הש"ס אי בדשוי מאי טעמא דר' אליעזר ר"ל הרי לכ"ע אינו משמט וע"כ לאו לזכרון דברים נקטה וע"כ לא קשה מידי על דברי רש"י: והנה הרש"א בב"מ שם הקשה על מה שכתבו שם בתוס' דאי מתני' בשטר לא הוה פליג ר' יהודא עיי' בדבריו וכיוצא בזה הקשה ג"כ בד"ה נימא שכתבו ג"כ תוס' הכי וגם שם תירץ הרש"א קצת קו' אמנם על ד' התוס' שם ד"ה במלוה צריך למשכון כתבו ג"כ שם לא הקשה הרש"א באמת שם קושייתו במקומו עומדת ולזה כ' דבאמת אין סברא כלל למימר דר' יהודא יחלוק עם הת"ק בזה אי ר' אליעזר מודה לר' עקיבא או לא ועכ"פ ר' יהודא כר' אליעזר דשמותא הוא ואמנם למה דמשני הש"ס דמתני' שלא בשעת הלואה לא קשה מידי כי אם הכי פירשו ר' יהודא לא בא לחלוק על דברי ת"ק כי אם לפרש הא דאמרת דדוקא שלא בשעת הלואה הוי שי"ש היינו דוקא בהלוהו מעות אבל בפירות אפי' בשעת הלואה הוה ש"ש:

רש"י ד"ה בדלא שוי כ' רש"י עסקינן ג"כ דלכאורה י"ל למאי דס"ד בסיפא היינו טעמא דמיירי בשוה דאל"כ זכרון למה ליה הא נקט שטרא לזה כ' רש"י דאין צורך כי אם גם סיפא עסקינן בלא שוי וכמו שכתוב רש"י לקמן בס"ד:

תוס' ד"ה מאי לאו בדלא שוי עיין בב"מ מה שתירצו בזה והקשה הרש"א שם בקושית האחת דלמא ר' יהודא נחלק עם הת"ק בזה ולר' אליעזר מודה וקושי' זו כבר תירצנו לעיל אמנם קו' שניי' דקשה ג"כ מאי טעמא דר' יהודא לכאורה הוא קו' עצומה וכ' כיון יודא מפליג בהדיא בין מעות לפירות א"כ ש"מ מדלא מפליג במעות עצמן דבמעות בשעת הלואה לא משכחת לר' יודא ש"ש דאל"כ לפלוג ולתני בדידיה במעות עצמן וא"כ לר' יהודא לא קשי' אלא דלכאורה כיון דעכ"פ ר' יהודא הכי סבירא ליה שוב קשה מאי פשיטא ליה להש"ס למפרך מטעמא דר' אליעזר ונ' לתרץ דמר' יהודא אין ראיי' דר' יהודא לטעמיה דסבירה ליה שוכר ש"ח והיינו דכיון דהנאתו לא בא לו בחנם אין כאן ש"ש והכא נמי במלוה על המשכון נהי דנהנה מ"מ הנאתו לא באה לו בחנם ושוב אין כאן ש"ש לר' יהודא משא"כ לדידן דקיי"ל בת"ק דשוכר ואומן ג"כ ש"ש א"כ ה"ה מלוה על המשכון בדשוי ושפיר פריך מאי טעמא דר' אליעזר:

ואמנם שפיר פירש הרש"א כוונת דברי תוס' במה שכתבו במסקנא שם מ"מ דחק הוא עיי' ומהאי טעמא נקטו תוס' בכאן בשבועות שיטה אחרת דסברת רש"י דלגוביינא ש"ש אי סברת ר' יצחק וב"ח קונה משכון אמנם דומיא דר' יצחק דוקא דנטלו לגוביינא אלא שהקשו תוס' א"כ מאי איכא בין שוי ללא שוי ועוד מאי ותסברא דקאמר הש"ס ונ"ל דשפיר ידע הש"ס דר' יצחק לא קאמר כי אם שלא בשעת הלואה ואמנם היינו טעמא משום דאז נטלו לגוביינא אפי' לא שוי אמנם בשעת הלוואה אינו נטלו לגוביינא כי אם בדשוי ע"ז דווקא בדשוי איתא לדר' יצחק ומתורץ קושי' הראשונה ואמנם לרש"י קונה משכון היינו להתחייב אפילו באונסין ומתניתין קתני בהדי' ש"ש דווקא וע"כ צריך לחלק דדווקא שלא בשעת הלוואתו קונה לגמרי משא"כ בשעת הלוואתו לא הוה כי אם אלים שעבודא ואמנם כיון דע"כ לפ"ז מילתיה דר' יצחק ליתי בשעת הלוואה א"כ מנ"ל למימר כלל הך סברא דאלים שעבודיה בשעת הלוואה והיינו דקאמר הש"ס ותסברא הרי ע"כ גם לדבריך קשי' מתניתין דלא קתני כי אם ש"ש וצריך אתה לומר אימר דאמר ר' יצחק וכו' א"כ בשעת הלוואה מכא לן כלל ומעתה רש"י לטעמיה שפיר פירש והתוס' לטעמייהו שפיר הקשו ובדברינו מובן ג"כ למה במס' שבועות דוקא קאמר הש"ס לימא בדר' יצחק קמפלגי ובב"מ מסיק מיד ותסברא והיינו דבב"מ דקאי סוגיא אמתניתין דהתם שפיר פריך מיד ותסברא וכמו שכתבנו משא"כ בשבועות דלא איירינן במתניתן בב"מ כלל הקשו תחלה לימא בדר' יצחק קמפלגי ואח"ז מסיק ותסברא ע"ד והווינן בה ועיקר סמיכה על ב"מ וזה ג"כ שכתב רש"י בב"מ שם עלה דר' יצחק דקונה היינו להתחייב באונסין כלומר דזה עיקר קו' ותסברא וכמו שכתבנו וממה שכתבנו, מיושב ג"כ קו' תוס' ד"ה אמר ר' יצחק בשבועות ובב"מ על רש"י דאי ר' יצחק חייב באונסין סבירא ליה לא אתיא מתני' כוותיה ולמה שכתבתי היינו באמת קושי' הש"ס ותסברא וכו' ואין צריך לתירץ הש"ך סי' ע"ב בזה גם קשה אדברי הש"ך הגירסא משבועות לימא בדר' יצחק קמפלגי דלדברי הש"ך לא פליגי בדר' יצחק כלל והנה ברמב"ן בשבועו' במלחמות הקשה עוד הרי בס"ד לעיל אוקמינן מתני' שלא בשעת הלוואה והיינו מטעמא דר' יצחק והכי במתני' קתני ש"ש ועיי' בש"ך שם מה שתירץ ועיקר דברי הש"ך רמיז לן רש"י ב"מ ד"ה שלא בשעת הלוואה עיי' בדבריו שלא הוזכר רק סברא לבד ולא דר' יצחק כלל לומר דלא מטעמא דר' יצחק אתינן עלה ואמנם רק על דרך אחר דלכאורה האיך עלה על דעת המתרץ מתני' שלא בשעת הלוואה דווקא כיון דהלוהו על המשכון קתני וצ"ל דדעת המתרץ עד"ז דהנה כבר כתבנו לעיל דמצות השבת העבוט נאמרה בתוכה תרי זימני חדא במשכון הלוה מעצמו למלוה ואידך במשכנו ב"ד ואמנם קרא דר' יצחק לא כתיב כי אם במשכנו ב"ד והנה הרמב"ן הקשה למה יתחייב באונסין הרי אינו ההנאה למלוה כי אם ללוה ותירץ הש"ך דלא היא כי אם גם הנאת לוה הוא הנאת המלוה דהמצוה שלו הוא והיינו ולך תהי' צדקה וא"כ כיון דבמשכוני' לוה לא כתב קרא קושי' הרמב"ן במקומה עומדת וע"כ לא הוה כי אם ש"ש משום דקני לגוביינא והיינו דנקיט מתני' להמתרץ הלוהו על המשכון קתני כלומר אם הלוה נתן לו מעצמו המשכון ולא הב"ד לא הוה כי אם ש"ש ולא קשה מידי קושי' הרמב"ן גם מיושב בזה קושי' מב"ק נתפסו ניזק דהתם ג"כ כיון דלא:

מיירי במשכנו ב"ד שוב ג"כ לא הוה כי אם ש"ש עיין בדברי רש"י בשבועות ובב"מ שכפל ושנה בדר' יצחק דבמשכנו ב"ד דוקא איירי ואף שהוצרך לזה לומר מנ"ל דר' יצחק שלא בשעת הלוואה מיירי וע"כ משום דמשכנו ב"ד איירי מ"מ בכלל דבריו דברינו:

והנה בסברת הש"ך שם דשלא בשעת הלוואה שייך שפיר תפס לוה אחוביה אין צריך לדברי הרש"א ב"מ שם על מה שכתבו תוס' דהוה ש"ש משום דיוכל לקדם במשכון עיי"ש ולדברי הש"ך אתא שפיר דהתם שלא בשעת הלוואה:

תוס' ד"ה הכא בדשוי ובדר' יצחק קמפלגי נ"ל קושייתם דאי ס"ד דגם בדשוי לא נקטו לר' אליעזר כי אם לזכרון דברים בעלמא וקשה שוב קושיית תוס' על רש"י הרי בדשוי לכ"ע אינו משמט ואמאי לר' אליעזר אינו משמט הא לזכרון נקטו וכ"ת דגם עתה דר' אליעזר לית ליה לדר' יצחק ג"כ יקשה אמאי אינו משמט לא היא דהא דלית ליה לדר' יצחק היינו דסבירא ליה דבשעת הלוואה לא שייך דר' יצחק ומ"מ מודה כיון דלגוביינא נקטו שייך אלים שעבודיה וכמו שכתבו תוס' בזה מענין שמיטה בב"מ שם דאלים שעבודיה שוב אינו משמט ולא כדברי הש"ך דאי לר' אליעזר אפילו אלים שעבודיה אין כאן משא"כ אי לזכרון נקטו וודאי אפילו אלים שעבודיה לא שייך וכמו שהקשו תוס' על רש"י שם בב"מ ובשמעתין:

ועיין רש"א מה שהקשה על תירץ תוס' בזה הנה לכאורה לפי פירש ר"ח דלעיל בתוס' דפריש היינו דאמר קבלתיה ודאי אין כאן מקום לקושי' הרש"א דכיון דאמר קבלתיה למנה יאמר ר' אליעזר דאפי' כנגד המשכון לא מהני דבריו אלא וודאי עיקר קו' הרש"א אי בדפריש היינו פריש לגמרי א"כ איכא למימר דלר' אליעזר לא מהני כלל משום אסמכתא וכמו שכתבו תוס' לעיל דאי הוה אסמכתא לא קנה כלל ואי לא הוי אסמכתא קנה לגמרי וכמו שכ' תוס' לעיל ואין מקום לקושי' הרש"א ונ' דלהכי דייקא תוס' וכתבו לפי פיר' ר"ח דפירש שמואל בדפריש וכו' כלומר דלאו דווקא לפי פירש עצמן דפריש היינו דאמר קבלתיה כי אם רק לפי גרסתו דשמואל בדפריש ג"כ לא קשה מידי וכמו שכתבנו:

תוס' ד"ה צדקה מנין כוונתם בזה דלדברי רש"י דקונה היינו קונה לגמרי א"כ היינו דקאמר ר' יצחק אם אינו קונה צדקה מנין ר"ל וכי זה אפשר דאדם עושה צדקה במה שאינו שלו משא"כ לדברי תוס' דקונה לאו דוקא הוצרך לפרש דעכ"פ מחסר ממון הוה כלומר ושוב לא יוכל לקדש בו אשה: כתב רש"י בב"מ דאף דמסקינן דכ"ע לית להו דשמואל מ"מ לר' עקיבא כנגד המשכון מיהת מפסיד י"ל דאפי' בדלא שוי איתא לדר' יצחק בכנגד המשכון: ומה שכתב רש"י עוד שם ד"ה ותסברא בסוף דבריו אהך פלוגתא וכו' עיי' בש"ך סי' ע"ב מה שכתב בזה אמכם לפי פשוטו כוונת רש"י דמנ"ל להש"ס דר' אליעזר ור' עקיבא בשעת הלואה מיירי ולזה כתב דסמיך אמאי דאסיק לעיל דהלוהו על המשכון בשעת הלואה מיירי:

והנה לשון רש"י בב"מ שם דר"י בשומר אבידה מוקשה מאוד במה שכתב שכר מצוה וכו' וכ' כוונתו דלכאורה אי אמר המלוה והשומר לא איכפת לי בהכאה זו וניחא לי טפי למיתב ריפתא לעניי' מלהיות ש"ש ולזה כ' רש"י כיון דמצוה זו מצד עצמה יש בה הנאת ממון שוב המצוה עצמה דמיא לקיבל שכר ואפי' אינו רוצה להנות והיינו שכר מצוה שכ' רש"י:

ועד"ז י"ל קו' תוס' דמודר הנאה דהתם כיון דעכ"פ איכו רוצה להנות שוב אינה נהנה ושפיר מותר לתקוע לו:

מ"מ מתורץ התוס' מובנ' דברי הראב"ד ונמ"י בב"מ שם שהקשו מאי דמיון מלוה על המשכון לשומר אבידה והרשב"א שם דוחה דבריו ואומר כיון דקיבל עכ"פ פעם אחת פרוטה שוב הוה ש"ש לעולם ואמנם הראב"ד כוון לדברי תוס' דהחילוק בין שומר אבידה למודר הנאה משום דהתם לא הוה כי אם פעם אחת ויוכל לתקוע באתרא דליכא עניא וא"כ שפיר הקשה הראב"ד ממלוה על המשכון דע"כ יוכל להלוות לו באתרא דליכא עניא:

ודע דמה שהקשו תוס' ממעין כוונ' לדברי האומר טבילה בזמנה מצוה דאי לאו מצוה א"כ טבילה לא עדיף משחיטה דלא הוה כי אם הכשר מצוה ואטו משום דשחט פטור מצדקה אלא וודאי לדברי האומר טבילה בזמנה מצוה קשה: תוס' בב"מ ד"ה במלוה צריך למשכון וכו' הנה תירץ הראשון שכתבו לא אתא שפיר לשיטת רש"י דלרש"י לכאורה לא קיי"ל כרבה דלרש"י רבה כתנאי וסבירא להו כר' אליעזר דשמותי הוא ועל תירץ שני כבר כתבנו לעיל דקשה קו' הרש"א אלא שכתבנו ליישבו אמנם אפשר ליישב בשיטת רש"י קו' התוס' על דרך אחר דהנה אבא שאול קאמר במתניתין מותר להשכיר משכונו של עני פירש רש"י אמתניתין דתיבת להשכיר היינו לאחרים והנה רוב הפוסקים הסכימו דה"ה גם הוא עצמו פוחת עליו והולך וצ"ל דאבא שאול דנקט לאחרים היינו משום דת"ק מיירי במלוה צריך למשכון ומהיכא תיתי נימא דדוקא בהתנה עם הלוה מיירי וא"כ סתמא משמע ע"כ דפוחת עליו והולך וע"כ לא איצטריך אבא שאול לאשמועינן אלא דגם לאחרים מותר משא"כ אי רישא מיירי דוקא באין צריך למשכון ודאי קשה למה נקט אבא שאול אחרים דווקא:

והנה על פירש ר"ח הקשו תוס' בב"מ ב' קושיות דבחדא מתרצי חבירתה והיינו דכוונת ר"ח על דרך אחר דהיינו שהמלוה הזה חפץ בחפץ זה של לוה ומלוה לו מעות אולי ישתקע החפץ בידו והיינו צריך למשכון דקאמר הש"ס וסבור ר' אליעזר כיון דלהנאת עצמו ולתקוותו הלוה לו לאו מצוה קא עביד ור' עקיבא סבר נהי דעשה מצוה שלא לשמה מ"מ מצוה קעביד ופלוגתייהו בסוגי' הש"ס במס' הוריות על פ' צדיקים ילכו בם וכו' ע"ש: תוס' ד"ה אלא לאו כנגד חובו כוונת דבריהם על דרך שכתבנו למעלה בשיטת רש"י דאם גם נטלו המלוה להיות בטוח כיון דלאו לגוביינא שקלי לא הוה ש"ש ואמנם לענין שמיטה שפיר אינו משמט והן הן דברי תוס':

מתני' דב"מ הלוהו על המשכון כ' רש"י הלוהו מעות נ' כוונתו דלכאורה הוה אפשר לומר דהלוהו על המשכון היינו שמור לי ואשמור לך דהלוה נעשה שומר על מעות של מלוה והמלוה על המשכון של לוה ומהאי טעמא הוה ש"ש: כמו ברישא לזה כתב רש"י כיון דהלוהו היינו מעות ומעות להוצאה ניתן א"כ אין כאן שמור לי כלל:

ש"ש כתב רש"י שכר מצוה הנה למאי דמסקינן דר' יצחק לא אמר למילתיה כי אם שלא בשעת הלואה א"כ ע"כ טעמא דתנא דמתני' לאו משום דר' יצחק הוא וכן משום דשמואל ליכא לפרש בשיטת רש"י למה שכתבנו דלרש"י לשמואל חייב באונסין ומתניתין ש"ש קתני ע"כ טעמא דמתני' כרש"י ובזה מבואר ג"כ למה מיאן רש"י בדברי תוס' וכתב דרבה וודאי תנאי היא והיינו דאי נמי נימא דר' אליעזר ור' עקיבא באונסין מיירי ובדשמואל קמפלגי כמו שכתבו תוס' מ"מ טעמא דתנא דמתני' ע"כ כר' יוסף:

אמנם י"ל אמאי לא קאמר הש"ס עלה דמתניתין דרבה ור' יוסף תנאי היא ונ' למה שכתבנו לעיל דמדר' יהודא אין ראיי' דר' יהודא לטעמיה דסבירא ליה גם שוכר ש"ח א"כ שפיר באבידה ר' יהודא מודה לדר' יוסף ובמשכון הוא דפליג וסבירא ליה כיון דהמלוה נתן מעות באחריות ללוה לא עדיף משוכר והוה ש"ח:

אי נמי י"ל דהמקשה הוה מחלק בין משכון לאבידה כמו שמחלק הראב"ד ולהכי לא ק' ליה ממתניתין עד דמסיק בפלוגתא דר' אליעזר ור' עקיבא דמשכון ואבידה חדא היא אזי פריך לימא דר' יוסף תנאי הוא:

רש"י במתני' דלית ליה שכר מצוה לענין דינא כוונתו דלכאורה איכא למימר דר' יהודא סבירא ליה כהני תנאי במס' סוכה דלית להו העוסק במצוה פטור מן המצוה כמו שפירש רש"י שם בפ' הישן אמנם א"כ רבה דלא כמאן דרבה אית ליה עוסק במצוה פטור מן מצוה ואפילו הכי לא סבירא ליה כרבה ולזה כ' רש"י דגם ר' יהודא סבירא ליה העוסק במצוה פטור אלא לענין דינא לא סבירא ליה הכי וכרבה:

תוס' ד"ה והא אידי ואידי הנה בש"ך ס' ע"ב נתקשה בדבריהם דסבירא להו דגם שלא בשעת הלואה לא הוי כי אם ש"ש א"כ בשעת הלואה מאי שעבודיה שייך עיי"ש וכ' דפירש דברי תוס' עד"ז דהנה לכאורה כיון דתפיס ליה משכון ממילא מקרי ולא של אחיך בידיך אמכם כ"ז אם לא הוה צריך לחזור את הכר בלילה והמחרישה ביום אבל מאחר דצריך להחזיר א"כ י"ל דלא מיקרי ושל אחיך בידיך אמכם מאחר דגם שלא בשעת הלואה חייב להחזיר מ"מ אמרה התורה בע"ח קונה משכון א"כ הא דחייב להחזיר לא מגרע בשעת הלואה ג"כ שפיר מיקרי ושל אחיך בידך:

אמנם גבי חמץ צ"ל דסברת תוס' שוב על דרך אחר וזה דהנה כיון דמצינו שלא בשעת הלואה מיהת אף דהוה משכון מ"מ מיקרי קנינו הרי דמילת משכון היינו דבר שהוא קנוייה לאדם א"כ גם בשעת הלואה אף דלא קני ליה לגמרי מ"מ כיון דשם משכון עליו שוב לענין חמץ לא גרע מפקדונו של נכרים באחריות דלך אפילו מקצת שלך עובר עליו ואמנם בנכרי שהלוה לישראל לכאורה ג"כ אי כמי נכרי קונה מקצת שלך מיהת הוי בשעת הלואה ולזה כ' תוס' דהתם טעמא אחריני איכא דכתב לא ימצא במצוייה לך:

מה שכתב הר"ן ראיי' דכנגד המשכון לכ"ע מפסיד ממתניתין דשבועות ולא הביא ראייה ממתני' דב"מ דקתני בהדי' המלוה על המשכון ש"ש היינו משום דבמתני' איכא למימר דמיירי בסתם משכון דשוה כנגד החוב דוודאי לגוביינא קא שקיל משא"כ במתני' דידן בשבועות מיירי בהדי' דאינו שוה כנגד החוב ואעפ"כ כנגד המשכון מפסיד:

מה דנקט שמואל קתא דווקא י"ל לא מיבעא כלי דמשכחת לה דלחד אינו שוה אפילו פרוטה ולאידך הצריך לו למלאכתו שוה אלפא זוזי וודאי אמרינן סבור וקיבל משא"כ בקתא לא שייך זה קמ"ל דאפילו הכי אמרינן סבור וקיבל:

שייך לסוף פ' השוכר את הפועל:

מתני' כלי תשמיש כ' דנקט תכא לאשמועי' דתשמיש דתשמיש כגון טרפידא וכיו"ב לא בעי טבילה:

רש"י ד"ה שדרכו להטביל יטביל כ' מבואר מדבריו דבא להורות דהך טבילה במקום הדחה כמי קאי ודתניא לקמן מדיחן ומטבילן י"ל דמיירי כגון שיש איסור בעין טוח ע"פ הכלי וצריך הדחה:

א"נ אי כלים שא"צ טבילה ככ"ח וכלי עץ ידיחן וכלי מתכות וזכוכית שצריכין טבילה יטבילן אבל תרווייהו בהדדי אינו צריך:

וכולן צריכין טבילה בא להורות ע"ד ר"נ דאפי' לרבנן דהו"ל כחדשים מ"מ צריכין טבילה:

משכנתא מאי נ' מדלא קאמר דתלי' בפלוגתא דפ' כל שעה אי ישראל מנכרי קכה משכון וצריכין טבילה או לא קני וא"צ ש"מ דאפי' למ"ד לא קנה מסתבר דצריך טבילה דמאחר דהפקעת הלואה מותר ה"כ יכול לומר לקוח הוא בידי:

דברים שלא נשתמש נ' דקונה מן האומן קאמר דוודאי חדשי' הם דהרי סמכי' ע"ז גם בכלי חרס א"נ דניכר שהם חדשי':

מגעילין ומטבילן פי' דאף דפלט לבליעתו מ"מ צריכין טבילה וכבריי' דלעיל:

מלבנן ומטבילן אפשר דאשמועי' אף דכבר הגעילן מ"מ מאחר דבעו ליבון לא יטביל קודם ליבון:

תנא חדא אסור צ"ל דמיירי שהקפילא אומר שיש בה טעם אי' ומ"מ לאידך מ"ד מותר משום דטעם לפגם התירה תורה, א"נ דמיירי במין במינו דמשערינן בס':

זכר לדבר י"ל דנקט זכר לדבר משום דוודאי לא נימא בתבשיל שעבר עליו הלילה דמקרי לפגם אף דמקרי עבור צורה וא"כ הוא רק זכר בעלמא דלינת לילה פוגם:

לא אסרה תורה אלא קדירה וצ"ע אטו מעת שבו ממדין עד בואם אל המחנה היה הכל חד יומא ואמנם לד' תוס' א"ש דהשבי בשלו להם חמין וכיו"ב באותן קדירות אפי' תימא חמין בשלו להם מ"מ שוב המה בן יומא וכמ"ש תוס':

תוס' ד"ה מכאן מה שסמכו לכאן הך מה שנהגו לעשות כוונתם דוודאי אם היינו מגעילין כלי ב"י א"ש דמאחר די"ל דלאחר הגעלה שוב בולע ממי הגעלה שפכי' צוננין שיצטננו מיד אבל לאחר שכ' תוס' דלא מגעילין כלל כלי ב"י שפיר ק':

רש"י במתני' השפוד והאסכלא כ' רש"י שתשמישן ע"י צלי כ"כ ליישב כפל הלשון דמאחר דתנן ללבן באור ילבן באור ואנא ידענא דגם שפודין ואסכלאות בכלל אלא דס"ד דאתנור קאי וכיו"ב דאין בתשמישו שום מוהל ומשקה משא"כ בשפוד ואסכלא דתשמישן ע"י צלי ובשעת תשמישו בולע ע"י מוהל סד"א דסגי בהגעלה קמ"ל ובזה מיושב למה לא מק' הש"ס מיד ארישא אמרת ללבן באור ילבן באור והתנן השפוד והאסכלא מגעילן אלא דס"ד רישא לאו בשפוד ואסכלא מתנייה:

רש"י ד"ה מגעילן דלא חשיב כלבון כ' דרש"י בא ליישב דלמא בשפוד מועיל בין הגעלה בין ליבון דס"ד משום דדרכו ע"י צלי וזה מקרי בולע ע"י משקה לא מהני קמ"ל תנא דידן דגם ליבון מועיל ולעולם הגעלה כמי מועלת לזה כ' רש"י דאם הגעלה מועלת לא אצטריך לאשמועי' דלבון מועיל דלבון חשוב מהגעלה:

רש"י ד"ה גבי קדשי' כ' רש"י דנותר אי' כרת כוונת רש"י דלכאורה מאי מק' הש"ס הכא בגיעולי נכרי' דיש לחוש שהגוי נשתמש בו חלב דאי' כרת החמירו משא"כ בקדשי' העיקר שלא ישתמשו זרים וזר שאכל קדש אין בו כרת לזה כ' רש"י דלא היא דעיקר קפידא משום נותר הוה ונותר הרי אי' בי' כרת:

ותוכן ד' רש"י שהאריך בזה דלא תימא דר"ע המק' פשיטא לי' דמריקה בקדשי' לאחר שנעשה נותר כי אם אפי' דאם בעת מריקה ושטיפה עדן אינו נותר מאחר דהגעלה לא מהני בשפוד ואסכלא א"כ הלא למחר יפלוט נותר: גמ' מי דמי מריקה ושטיפה בצונן כ' דלאו דפשיטא לאביי דמריקה ושטיפה בצונן כ"א הכי ק' למאי דס"ד הך מגעילן ר"ל מריקה ושטיפה א"כ מאחר דבמריקה ושטיפה אפלגי תנאי אי בחמין אי בצונן ל"ל לתנא למיחת נפשי' לפלוגתא ולקרות למריקה הגעלה הלא כח היה לשנות השפוד והאסכלא טעונין מריקה ושטיפה וכ' טעמי' דרבה דס"ד דבכלי הטעוני' ליבון לא הצריכה תורה מריקה בחמין וסגי בשטיפה לחוד לכך תנן מגעילן בחמין אף דליבנן: רש"י ד"ה וה"ה לליבון לא רצה רש"י לפ' דס"ל בחדא מניה סגי דכבר כ' רש"י דאי אשמועי' הגעלה אנא ידענא דכ"ש ליבון:

א"ל רבא י"ל טעמי' דאביי דאי תנן בגיעולי ככרים תרתי סד"א דגיעולי נכרים דחידוש הוא דבעי' תרתי ולא בעלמא ואי אשמועי' בקדשי' סבור הייתי מאחר דגיעולי נכרים חידוש הוא והגעלה בהדיא כתיבא דבזהב וכסף לא שייך ליבון דהגעלה לחוד סגי לכך ניחא לי לתנא טפי למתני הכא חדא והתם חדא ויגיד עליו רעו:

כל יום כעשה גיעול יל"ד היינו סברת ר"ט בזבחי' שם אבל רבנן הא פליגי עלי' התם ונ' ד' רבא דהא דרבנן פליגי אר"ט היינו משום דס"ל מריקה ושטיפה גזיה"כ ואמנם הש"ס מ' לי' דטעמא דרבנן דפליגי משום דק' להו חטאת מא"ל והיינו דמק' הש"ס עלי' דרבא וקאמר אי לא ס"ל דה"ט דרבנן א"כ גם הגעלה לא תיבעי:

ויל"ד היאך נוכל לומר דכל יום נעשה גיעול הלא בשבת אין מבשלין קדשי' והבלוע כעשה נותר בשלמא אר"ט ל"ק דהא דנקט כל הרגל מיירי כשחל יום ראשון של יו"ט בשבת אבל ארבא ק' ונ' דבשבת שוב נעשה הכלי אינו בן יומו ומדאוריי' וודאי שרי ואפי' מדרבנן י"ל כיון דע"כ נעשה בשבת אינו בן יומו לא גזרי אטו בן יומו:

רש"י ד"ה הדר מבשל בי' שלמי' חזה ושוק ר"ל דזרים בעלמא מנה להם במקדש הלא קדשי' קלים נאכלין בכל העיר וע"כ אחזה ושוק של כהני' קאי ולא מקרי ממעט באכילתן ע' בריטב"א:

א"ה הגעלה נמי לא תבעי נ' ד' רבא דהך הגעלה היינו מריקה שהיא גזיה"כ וס"ד דמשום כל יום כעשה גיעול לא תבעי קמ"ל ושטיפה דבצונן פשיטא דבעי ורק לענין מריקה בחמין אצטריך למתני ול"ק קו אביי לעיל: בעידנא דפליט ליתי לאי' ויל"ד תק' לי' ג"כ הגעלה לא תבעי וכ' דהרי המרדכי כ' דחלב שנפל לקדירה שצריך לתת בתוכו מים צוננין שיבא החלב למעלה כי אי' שיכול להסירו אין בו ביטול וה"נ דכוותי' כיון דיכול להסירו ע"י הגעלה צריך להסירו:

ונ' דסתם גמ' דמיאן מעיקרא בסברת רב אשי היינו משום דק' לי' א"כ אמאי הצריכה תורה שבירה בכלי חרס למה לא יגעילן קודם שנעשה נותר וכסברת רב אשי בשפודין ואסכלאות ומדמסיק רב אשי מ"מ הך סברא יש ראי' דס"ל לרב אשי כד' הרמב"ם דבאמת לא הצריכה תורה שבירה בכ"ח כ"א בחטאת מגזיה"כ ובשאר קדשי' עביד להו מריקה קודם שנעשה נותר וכמו שבארנו בסוגי' דמריקה ושטיפה:

סכין שפה יל"ד למאן דמפ' שפה קנוח בעלמא למה אמרי' במ' חולין גבי סכין טריפה לחד מ"ד דבעי' הדחה וצ"ל דהתם משום דביה"ש רותח והכא בצונן דווקא וכפי' רש"י:

ואמנם לד' הרמב"ם דס"ל שפה במשחזת ואפי' לכותח מהני ואמנם הקתא עכ"פ הגעלה בעי ולמה לי תרתי ליעבד לסכין ג"כ הגעלה וצ"ע:

מילי דהספיד:

על מות איש בריתי הרב המופלג הצדיק אשכול הכפר איש שהכל בו תורה עבודה וגמילות חסדים מו"ה משה כ"צ ראזנער מתושבי קהלתינו ביום ב' כי תבא ט"ז אלול תר"ם:

צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאוד נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים הנשים יאהבו ביותר לבעליהן אם ישתדלו לתקן להם תכשיטי' ויחניפו להם לא זולת אבל דוד לא היה עם נפשו להחניף ליהונתן ואדרבא הוכיחו על פניו:

בעת ועת גם זאת ידע יהונתן אשר דוד יקח המלוכה מידו כמו שאמר לו אתה תמלוך על ישראל ואני אהיה לך למשנה ובכל זאת אהבהו אהבת נפש והיינו נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים:

וכן הצדיק הזה נפלאה אהבתו אלי אף כי הוא היה ממחזיקי בית מדרשי ומעולם לא החנפתי לו ואם הגיע הזמן אשר הוכחתיו בשבט פי עוד גדלה עי"ז אהבתו אלי כנאמר הוכח לחכם ויאהבך:

ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך הענין הצדיק אינו אץ להעשיר אבל הברכות מעצמן ירדפו אחריו וע"ז אמר והשיגוך כרודף אחר חבירו ומשיג אותו:

ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה אמר שהע"ה חזית איש מהיר במלאכהו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשוכים והנה הצדיק הזה נתגדל בפ"ב על ברכי הגאון כתב סופר והיה אהוב וחביב בעיני גדולי העיר ובכל זאת כאשר תיקן מושבו בערי הפרזות היה כמו כן חביב בעיני מכיריו ולא כאמור למעלה בל יתיצב לפני חשוכים כ"א ברוך אתה ומבורך בהיותך בעיר וברוך אתה בשדה:

ואמר ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתיך וק' לי' לרש"י דאפכא הו"ל למכתב ברוך אתה בצאתיך ואח"כ ברוך אתה בבואיך לזה פי' רש"י דקאי אביאתו לעולם ופי' כשם שביאתך לעולם בלא חטא כך יציאתך מן העולם בלא חטא וע"ז סיימו במ' וכן הוא אומר ה' ישמר צאתך ובואיך מעתה ועד עולם הכוונה שיזכה האדם למות מתוך תשובה לאו כל אדם זוכה כ"א הצדיקים אשר השי"ת יבקש שיבאו תחת כנפי' נקי' מכל מום ולזה שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא ע"ז אמר דהע"ה ה' ישמר צאתך ובואיך מעתה ועד עולם וכך היה אצל הצדיק כי סמוך לפטירתו קרא לו ת"ח א' ומסר על ידו מודעה והתודה על ידו מלה במלה ועליו נאמר וחסה במותו צדיק תנוח נפשו בארץ החיים ויזכה לעמוד בתחיית המתים עם שאר צדיקי ישראל א"ס:

אוי לי כי נדדה ממני ביום ד' כ"ז טבת תרמ"א נטלה עטרת ראשי נות ביתי הכבודה והצנועה הרבנית מרכה בת פראדל מאתי אחרי אשר שכבה תשעה שבועות על ערש דוי ופתחתי עלי' ידיך לא אסורות כי כפיך פרשת לעני וידיך שלחת לאביון ורגליך לא לנחשתים כי היית כבודה בת מלך פנימה כנפול לפני בני עולה נפלת, הענין ארז"ל מת בן חמשים ושתים אין זאת מיתת כרת כי אם מיתתו של שמואל הרמתי ואף אתה בפלת בת חמשים ושתים לא כבני עולה החייבים כרת וחיים עד קרוב לששים שנה וכן מיתתך בחדש טבת, כ' בס' קרנים המת בטבת סימן יפה לו מבשורתו של אאע"ה ופירש הגאון ר"ש אסנוערפאלי בפי' דן ידין כי לאאע"ה כאמר ת'קבר בשיבה טובה ר"ת טבת למפרע מה אומר מה אדבר מי אשוה לך ואתנחם עליך אמר הכ' אשת חיל מי ימצא ודקדקו המפ' על אמרו אשת חיל מה ענין אשת שהיא בסמיכות לתיבת חיל אמנם אמר קהלת ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך הכוונה שיקח אדם אשה אשר תהיה לו לעזר בימי הבלו בעת אשר יארעיהו הבל ושבר רוח וזה שלא יתן עיניו לא בממון ולא ביופי וביאר עוד הפעם כוונתו ואמר כל ימי חיי הבלך וכמ"ש ואמר כי אשה כזאת היא חלקך בחיים בעוה"ב ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש נמצא כי האשה אשר תהיה לאדם לעזר ולהועיל מגמתה שיעשה בעלה חיל בתורה ומע"ט ולא שיקנה לה תכשיטין וכיו"ב ואמנם על כיוצא בזאת אמר קהלת ואשה בכל אלה לא מצאתי וז"ש אשת חיל האשה אשר מגמתה להיות אשת לחיל שיעשה בעלה על ידיה מי ימצא והנה בבנות עשירים וודאי לא תמצא ולזה אמר רחוק מפנינים מכרה והנני מעיד על הצדקת הזאת שלא נהניתה באותן שלשים ושתים שנה שעמדה לימיני מהעולם הזה אפי' באצבע קטנה וכל נחת רוח שהיה לה בעולם היה רק לשמוע מפי דברי תורה ונתקיים בה בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר כי בהוצאה קטנה שנתתי לה שמונה זהובים לשבוע כלכלה את ביתי והלבישה עצמה ואחת מבני אחיות שגדלה על ברכה וקיימה בעצמה גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה כי אם גם הרבה כוסות תרעלה שתיתי מציתי בשלשים ושתים שנה שהיינו ביחד מעולם לא התרעמה לאמור לולא נשאת יותר פני דורך להקל מעלי' כזה וכזה הלא לא יריעו לך הס מלהזכיר בפיה דברים כאלה ויותר מהכל דרשה צמר ופשתים הקפידה על תערובות בשבעי' שערי' מן ההיתר ולא היה עלי' כל זה לעמל כי אם ותעש בחפץ כפיה וקורא אני עליך רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה גדלת בתוך ביתך שלש בנות כלם מלאים יראת ה' ובעד כל הון לא יתלבשו אפי' בפאה נכרית כ"א ללכת בצניעות כדודתם אשר גדלתם ויתקיים בך תחת כנפי השכינה תנו לה מפרי ידיה ובעולם הזה ויהללוה בשערים מעשיה, ת"נ"צ"ב"ה:

וביום ה' כ"ח שבט הקמותי לה מצבה על קבורתה ופתחתי עלי' ואבשלם לקח לו בחייו את המצבת אשר בעמק המלך כי אמר אין לי בן בעבור הזכר שמי ובגמ' סוטה לקח לו שלקח מקח רע לעצמו אשר בעמק המלך מעצה עמוקה של מלכו של עולם שאמר הנה אנכי מקים עליך רעה מתוך ביתך ויקרא לה יד אבשלם עד היום הזה הענין אבשלם הלזה מתחלתו לשם שמים נתכוין אחרי כי שמע שצוה ה' על דוד הנה אנכי מקים עליך רעה מתוך ביתך אמר בנפשו כח לו לדוד שיהא הוא הרודף כי לפי חכמתו ידע עת ומשפט ומתי ישיב החרב אל תערה ויהא מיעוט חילול השם ומיעוט מכאוב לב ע"י דבר זה וזה שקונן עלי' דהע"ה ואמר בני בני אבשלם מאהבתו אותי בחר לטובתי להיות שליח לגזירת ה' ולמען ידעו הכל כוונתו קרא למצבת אשר בעמק המלך יד אבשלם וביארו רז"ל לאמור כי העצה העמוקה מפי מלכו של עולם נתנה לו יד לעשות כן ואחרי כי ידע כי לא יהי' לו בן ויאמרו כי בחטא זה מתו בניו הצטדק בזאת ויקרא לה בפי הכל יד אבשלם עד היום הזה והנה הצדקת הזאת לקחה לה כמו כן מצבת בעמק המלך כי קניתי לי בית בירושלים עיר הקדש תוב"ב והבית הזה יקרא "נוה ח"ב"ר' ח"זקיה ב"ן ר"בקה ומלכה על שמה לבעבור הזכיר שמה אחרי כי אין לה בן:

ואמר הנביא רני עקרה לא ילדה פצחי רבה וצהלי לא חלה כי רבים בני שוממה מבני בעולה ומק' הש"ס אמנה רני עקרה ואמר כי רבים בני שוממה ומשני דלא ילדה בנים:

לגהינם הכוונה כי ע"י שאנחנו בגולה אין עמנו לא חכם כדניאל ולא איש אלקים כדוד ומשאר אומות היושבים תחת גפנם מתהללים בחכמי דור ודור אמנם באמת החכמה אמתית אשר היא תוה"ק ת"ל יש לה גם בזמנינו אנשי מופת אבל המה צנועים ומסתירים תורתם וחכמתם והיינו רני הנקראת בין האומות עקרה לא ילדה אבל באמת רבים בני שוממה וכן הצדקת הזאת אף שהיתה עקרה לא ילדה אבל גדלה לה ארבע בנות אחיות שלש מהנה הכניסה בכבוד לאנשים יראי ה' לחופה וכולם דומים לה בצדקתה ומגדלים ת"ל בניהם לת"ת ואם כן רבים בני שוממה אבל יש עוד ענין בצדקת הזאת משך עשרים שנה לא היה לי ביהמ"ד מיוחד והפרשתי להם משני חדרי חדר אחד ואנחנו נלחצנו כלנו יחד בחדר אחד ולא היה לצדקת הזאת השקט יומם ולילה ומעולם לא ראה תלמיד ממנה פנים זעומות וזה רבים בני שוממה כל התלמידים ששמשו בישיבתי אשר על ידיהם מאפס מכוחה הי' חייך שוממין כלם נקראו בניך ואתה היית בכל מאמצי כחך בעזרם וזה רבים בני שוממה מבני בעולה ונפשך בטוב תלין לאור באור החיים ועם שרה רבקה רחל ולאה תעמוד לקץ הימין בב"א:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה