אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ד בסוגי' דקציצה ב"מ דף קי"ב שבועות דף מ"ה (תחלת הקיץ תרי"ח).

ליקוטי חבר בן חיים ד· רבי חזקי' פייבל פלויט

בסוגי' דקציצה ב"מ דף קי"ב שבועות דף מ"ה (תחלת הקיץ תרי"ח).

בסוגי' דשיקול הדעת (תחילת הקיץ ת'ר'ם ידך על צריך)

ותני' ב"מ שכיר בזמנו יל"ד מ"ט בשבועות סתם לן תנא ותני רק השכיר נשבע ונוטל ולא קתני בזמנו ונ' עפ"י מ"ש תוס' לקמן ד"ה ולעולם דוודאי לא יתקנו חכמים שיהא השכיר נאמן לעולם והנה כ"ז אם ידעי' דהיא תק"ח ומעתה בב"מ דלא תני כלל דהוה רק תק"ח אצטריך למתני דבזמנו דווקא משא"כ בשבועות כיון דתנן כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין אנו יודעי' שהוא רק תק"ח וממילא ידעי' דלא לעולם וכיון דלא לעולם ממילא מסתבר דבזמנו דווקא:

דרך אחר דיל"ד במתני' דשבועות לי שכרי שיש לי בידך שהוא שפת יתר בשכרי לבד די והנה בברייתא שם קתני שכיר בזמנו כיצד א"ל שכרתני ולא נתת לי שכרי יש כמו כן לדקדק ואמנם כ' הנה כל החילוק בין בזמנו ושלא בזמנו הוא משום בל תלין והנה ידוע דאם לא שכרו הבעה"ב בעצמו אלא ע"י שליח אין כאן בל תלין וממילא אפי' שלא בזמנו דינו כמו בזמנו והיינו דקתני בברייתא הנ"ל שכיר דבעי' בזמנו כיצד בזמן שא"ל שכרתני בעצמך ולא נתת לי שכרי הא שכרו ע"י שליח אפי' לאחר זמנו כמו זמנו הוא ומעתה תבא דמתני' דלא רצה לחלק בין זמנו ולאחר זמנו נקט שכרי:

שיש לי בידך כלומר ששכרו שליח וא"ל שכרך על בעה"ב דאין כאן בל תלין וממילא אין חילוק בין זמנו לאחר זמנו:

שם במתני' ב"מ עבר זמנו יל"ד כיון דקתני בזמנו ברישא עבר בזמנו בסיפא ל"ל וכ' דמשום כופר הכל קתני לה דס"ד דבזמנו השכיר נשבע דבעה"ב טרוד ובעבר זמנו הבעה"ב כשבע להכי קתני משנה יתירה עבר זמנו אינו נשבע ונוטל כלומר אין כאן שבועה:

גמ' בסוף הסוגי' והא קתבעו לקמן לא פריך מיד ולעולם משום דכל כמה דלא ידעי' דר"ל שתבעו בזמנו ס"ד דר"ל ביום שעבר זמנו ול"ש למפרך ולעולם:

תוס' ד"ה ולעולם עוררני תלמיד א' במ"ש תוס' בל תלין אינו אלא בקר ראשון ולו יהי' בל תלין גם בבקר שני הא עכ"פ כבר עבר אבל תלין ומאי רמי אנפשי' שייך וכ' כוונת תוס' כיון דמשום טרדא הוא דעבר אי הוה כל יום בל תלין מ"מ רמי אנפשי' שוב דלא לעבר במזיד משא"כ עכשיו: ואמנם נ' דרש"י יישב קו' תוס' במ"ש ואם רצה בעה"ב לשבע כוונתו דהא דבעי' תרתי היינו שיהא בעה"ב פטור לגמרי בכופר הכל ואמנם הא דאין שכיר משהא שכרו מהני מיהת שלא יהא השכיר נשבע ונוטל:

מתני' בשבועות והלה אומר לא נטלתי כ' דתנא רמז לן בזה ענין טרוד בפועליו וקאמר דהפועל אומר לבעה"ב אמת כי אתה נתת ואמנם א' מן הפועלי' לקח שני פעמי' ואני לא נטלתי אפי' פ"א:

והנה בענין פלוגתת ר"י עם ת"ק כבר כ' תוס' ד"ה וליתב לי' בלא שבועה בס"פ ואמנם ע"ד הר"ן שם כ' דפלוגתיי דת"ק ס"ל תרתי כדי חיי' וטרוד בפועליו והנה משום כדי חייו פשיטא דאיצטריך לתקן בכופר הכל ומשום טרדא שכיר נשבע ור"י לא ס"ל כ"א טרוד בפועליו לחוד ולהכי דווקא במודה במקצת דבלא"ה איכא שבועה תקנו ולא בכופר הכל:

הל' גדולות וכו' כאן לא פריך הש"ס גדולות מכלל דאיכא קטנות משום דמצינו ל' הלכה שהוא לאו דווקא כמו שאמרו על באמת אמרו רפ"ק דשבת הלכה היא ולאו דווקא וכיוצא ונמצא לאשמועי' דהך הל' היינו הל"מ קאמר הל' גדולות והיינו דפריך כיון דקטנות ליכא ע"כ הא דאמרת גדולות היינו לאשמועי' דהוה הל"מ הני הל' נינהו בתמי':

תוס' ד"ה מכלל דאיכא קטנות נ' לתרץ באופן אחר דהנה בלא"ה יל"ד ל"ל לריא"ש למימר כלל הך מלתא הו"ל למימר רק משום כדי חיי' א"וו דבא ליישב קו' הראשוני' ג"כ למה שייר תנא אידך נשבעי' ונוטלין דאיתא בש"ס וע"ז קאמר דכאן לא שנו כ"א תקנות גדולות וא"כ שפיר מק' הש"ס מכלל דאינך דלא קתני קטנות נינהו ומ"ט וקאמר ר"נ א"ש תקנות קבועות שנו כאן ובין לרש"י בין לתוס' ל"ש קבועות כ"א בהני דמתני' לא באינך ע' ותמצא:

תוס' ד"ה תקנות קבועות לא ניחא להו בפי' רש"י משום דגם אכופר הכל קאי והתם מאי לעקור ד"ת איכא ונ' דמה"ט ג"כ מפ' תחלה ל' רבים היינו כמ"ש רש"י גופא לעיל משום דקאי אכולי מתני' דשבועות ומתני' כולה לת"ק בכופר הכל איירי וע"כ פי' קבועות דלא כרש"י:

דרך אחר בהמשך ד' תוס' דלכאורה להכי נקט קבועות דבין אי טעמא משום כדי חיי' בין אי טעמא משום טרדא עכ"פ הו"ל למפלג בכדי חיי' אם א"צ לכך ובטרדא אם אין לו אלא פועל א' אלא דחכמי' תקנו תקנה קבועה אא"כ לא הוה קאי כ"א אשכיר ומאי ל' רבים דנקט הש"ס וע"כ פי' אחר איכא: ואמנם נ' דרש"י כבר יישב כ"ז דאפי' בכופר הכל שייך ג"כ קבוע דרש"י רמז לן דבאמת מדאוריי' שבועה לא מהני כ"א להחזיק ולא להוציא שכן לא מצינו כ"א ולקח בעליו ולא ישלם ומסתברא נמי הכי דהנה שבועה מהני מטעם חזקת כשרות וחזקה לא מהני כ"א להחזיק ולא להוציא וא"כ שפיר קאמר רש"י דאפי' בכופר הכל פי' דקתני שבועה לנוטל עקירה הוא ומיושב בזה ממילא קו' תוס' ד"ה עקרוה רבנן דגם בכופר הכל שייך עקירה וכמ"ש וז"נ ג"כ קו' הש"ס וליתב לי' בלא שבועה שנתקש' בה תוס' והראשונים ולמ"ש ה"ק דל"ל לרבנן לעקור ד"ת ולתקן שבועה ליטול שאין לה מקום מן התורה ליתקנו דליתב לי' שיתן לו בלא שבועה ואח"כ יהא רשאי הבעה"ב לתבוע ממנו שבועה שלא נטל שלא כדין ויהא מיהת שבועה להחזיק ומשני להפיס דעתו של בעה"ב ר"ל דלמא לאחר שיתן לו בעה"ב השכירות לא יתבע שוב שבועה ממנו ומ"מ יאמר עליו שנטל ממנו שלא כדין ויקפח לו חיי' ולפנינו נדבר עוד מזה בס"ד:

תוס' ד"ה שקלוה ע' רש"א ונ' דלכאורה י"ל דלעולם קאמר ר"נ אמר שמואל דנאמן במודה במקצת במגו דאי בעי כופר הכל אבל לא שיהא נאמן לגמרי כ"א רק שאין השכיר נשבע כ"א בעה"ב נשבע ודפריך רבא שבועת שומרין היכי משכחת לה היינו כמ"ש הר"ן משום דקאמר רמי ב"ח כמה מעליא לגמרי נאמן ואמנם למאי דמוכח מדר' יודא דאפי' בכופר הכל קאמר ת"ק א"כ לא נצטרך לדחוק אבל תוס' מ"מ לא מצי להוכיח מזה דת"ק מחייב בכופר הכל וכמ"ש:

גמ' אלא בעה"ב טרוד מל' אלא מ' לכאורה דהש"ס הדר בי' לגמרי מטעמא דכדי חיי' וכן הרי"ף והרא"ש בב"מ לא הזכירו כ"א טרדא לבד ואמנם בשבועות כ' הרי"ף והרא"ש תרי טעמא ונ' דבאמת סתמא דהש"ס הדר בי' לגמרי אבל ר"נ אמר שמואל דקאמר בשבועות דנאמן במגו ע"כ לא הדר בי' מכדי חיי' והיי"ט דוודאי אי טרדא משוי לה לאינו יודע גמור כד' תוס' לפי קו' הש"ס וליתב לי' בלא שבועה א"כ סגי בטעם טרדא לחוד אמנם א"כ לא מסתבר דמהני לאינו יודע גמור מגו ומדמהני מגו ש"מ דלא הוה אינו יודע גמור וא"כ הא דתקנו בכופר הכל ג"כ כשבע ונוטל ע"כ משום כדי חיי' הוא והיינו דכ' הרי"ף בשבועות לתרי טעמי:

ועד"ז יש ליישב קו' תוס' לקמן ד"ה קציצה דלשני דמיירי בשכרו שלא בעדים דלפי מאי דס"ד עכשיו באמת לא מהני מיגו דלס"ד הוה הך טרדא אינו יודע גמור ובהא לא מהני מגו:

תוס' ד"ה טרוד הנה בב"מ לא הביאו הך דירושלמי עסקי' מרובין ובשבועות הביאו וכ' דבב"מ הקדימו דהוה כאינו יודע אם פרעתיך ומעתה י"ל דבלאו טרדא ג"כ עדיף ברי דשכיר שאליו נושא נפשו מבכי דבעה"ב וא"כ נהי דלא הוה באין לו כ"א פועל א' אינו יודע גמור מ"מ כיון דברי לא: הוה שוב לא פלוג רבנן וא"צ לד' הירושלמי ואמנם בשבועות עדן לא החליטו זה דבטרדא הוה כאיני יודע נמצא היכא דליכא טרדא הוה ברי דבעה"ב ברי גמור ול"ש לא פלוג ולכך הביאו הך דירושלמי:

וליתב לי' בלא שבועה ע' בר"ן ולדבריו היינו דמשני הש"ס כדי להפיס ר"ל דאם לא נפיס דעתו אכתי איכא למיחש לכדי חיי' דשכיר וה"ט דהרמב"ם שכ' דגם בקטן ע"כ נטיל עליו שבועה דגם בשכיר קטן איכא למיחש לכדי חיי' ואי משום קו' המ"ל הרי אסור להאכיל לקטן אי' בידים י"ל דכל הנשבע ע"ד ב"ד משביעין אותו וב"ד שלא בידיעת שניהם מבטלי' מתחלה השבועה ואין כאן אי' כלל כיון שמתנין עמו שנשבע ע"ד ב"ד:

גמ' א"ה אפי' קצץ ע' בר"ן והנה לפי דבריו יש כאן ראי' ברורה לד' הרמב"ם לכאורה דבקבלן אין כאן תקנה דכדי חייו דמדפריך הש"ס א"ה אפי' קצץ והיינו בקציצה ל"ש כדי חייו וק' תינח בשכיר יום שייך סברת הר"ן דשכירות דיומא ידוע משא"כ בקבלנות לא ראי זה כראי זה הכל לפי מה שהוא אומן תדע דבברייתא דמייתי הש"ס אומן אומר וכו' נחלקו בחצי השכירות ואין זה דבר מועט א"וו דבאמת להכי נקט תנא דברייתא אומן ולא שכיר משום דבשכיר ל"ש זה וא"כ ע"כ דפשיטא להש"ס דבקבלן ל"ש כדי חייו הטעם כ' דכיון שהכלים בידו הרי א"צ להוציא מתחת ידו עד שיפרע לו הבעה"ב דכ"ז שהוא בידו על בעה"ב להביא ראי' ולמה לן לתקן בעדו ומ"מ שפיר פריך הש"ס תינח אי טעמא משום כדי חייו א"כ בשכיר הוה דבר מועט ובאומן הרי הוא מוחזק כמ"ש משא"כ אי משום טרדא א"ש קציצה:

תוס' ד"ה א"ה אפי' קצץ י"ל הא דלא מוקי לה בכופר הכל דא"כ לפי מה שמבואר בתוס' לקמן דהך ברייתא היינו ברייתא דרבה בר שמואל לפלוג ולתני בדידה בשכירות גופא בין מודה במקצת לכופר הכל ולמה לי' לאפלוגי בין שכירות לקציצה:

ד"ה שתים קצצת ובשבועות לא פי' כן עד למסקנא דמשני קציצה מדכר דכירי הענין כ' דמ' להו דבאמת למאי דס"ד י"ל דאי לא מייתי ראי' מפסיד לגמרי כדס"ד ג"כ בש"ס לקמן דאי לא מייתי ראי' פקע והטעם דנשבע ונוטל לא תקנו בקציצה ובעה"ב אינו יכול לשבע וכמ"ש הרמב"ן במלחמות אלא דמק' מ"ט לא תקנו בקציצה משא"כ לבתר דמשני מדכר דכירי א"כ הוה כשאר טענה שפיר ע"כ ישבע בעה"ב:

ואמנם נ' דהתוס' כ' זה לאלומי קושייתם ולמימר למה להש"ס לשנויי קציצה מדכר דכירי וא"כ ע"כ אי לא מייתי ראי' ישבע בעה"ב לישני דמיירי בלא עדים ויש כאן מיגו וא"כ שפיר אי לא מייתי ראי' פטור לגמרי ואמנם בב"מ לא הוצרכו זה דהתם כ' בפשיטות דוודאי מיירי בלא עדים דאי איכא עדים גחזי מאי קאמרי וא"צ לזה, שכ' בשבועות להקדמה: רש"י ד"ה א"ה אפי' עבר זמנו לפי דבריו בב"מ נ' דבא ליישב ל' א"ה וה"ק כ"כ דלא ידעי' טעמא א"כ תק"ח בעלמא היא ולא מסתבר שיתקנו שיהא השכיר נאמן לעולם וא"כ ממילא בזמנו מסתבר דליהמן ותו לא משא"כ עכשיו דטעמא משום דטענת בעה"ב הוה כאינו יודע א פרעתיך א"כ באמת לעולם יהא נאמן זה תו"ד בב"מ ולפי"ז צ"ל כד' התוס' דהוה מכר טרוד איני יודע גמור אמנם ד' רש"י בשבועות אינו כן כ"א כד' הר"ן דלא הוה כ"א חשש בעלמא שכ"כ שמא שכח ולזה הוסף לבאר דלאו דק' להש"ס שיהא השכיר נאמן לעולם כ"א שיתנו לו אפי' באי' עדים שתבעו יום א' כנגד יום תביעתו לפי פי' רש"י בב"מ שם ולזה ביאר רש"י כאן בשבועות זמן שכיר מה הוא כלומר יום א' עכ"פ מסתבר להוסיף:

תוס' ד"ה דמטא זמן חיובא יש כאן בד' תוס' אלו ג' שינויים מב"מ לשבועות חדא דבשבועות הקשו סתמא דלא נשבע עד למחר ובב"מ כאן כ' לימא בעה"ב ותו בשבועות הק' אפי' משבועה דכופר הכל ובב"מ לא הקשו כ"א ממודה במקצת ובשבועות כ' ב' תי' ובב"מ לא כ' כ"א חד תי' ונ' דבב"מ מיד בקו' אסקי תוס' אדעתי' דאחר שכבר טען לא יודה ולזה לא הקשו כ"א התינח אם אנן ממתיני' עד למחר אמנם אם הבעה"ב בעצמו טוען אינו זוכר א"כ שפיר נמתין עד למחר וממילא השמיטו ג"כ שפיר לפי"ז תי' בשבועות דגם בקו' כבר אסקי אדעתי' ועד"ז אפשר כ' ג"כ מודה במקצת דבכופר הכל י"ל כיון דבכל עניני' עדן בימי המשנה כופר הכל פטור ולא אסיק מתחלה אדעתי' דלשבע שוב כמו כן שפיר לא יודה אח"כ משא"כ במודה במקצת דבכל התורה נשבע וודאי מעיקרא אסיק אדעתי' שישבע ונימא דרמי אנפשי': ועד"ז נ' ליישב ב' הקו' קו' ראשונה דאם בעה"ב בעצמו אומר איני זוכר א"כ על כרחו צריך עכ"פ לפרוע לו היום משום ס' אי' בל תלין וכבר כ' דכה"ג לא רצו חכמים לתקן שיפרע לו ואח"כ יתבענו משום דלבתר דפרעי' וודאי לא רמי אנפשי' ומ"מ יאמר כי השכיר נטל ממנו שני פעמי' והיינו להפיס דעתו של בעה"ב כלומר משום כדי חייו דשכיר ובענין קו' השניי' י"ל כיון דמחמת טרדא אכן לאיני יודע מחשבי' שוב ל"ש שבועה עליו דבעה"ב כלל דבאיני יודע לא אמרה תורה כלל לישבע:

רש"י בשבועות ד"ה וכי שכיר כ' כוונתו ליישב קו' תוס' דאינו דומה בל תגזול דשכיר דעביד מעשה בידים לבל תגזול דבע"הב דלא עביד מעשה בידים:

אלא דבר מן דין יש לפקפק בשלמא בל תגזול בשכיר כיון דגוזל במזיד וודאי לא יתקן וישיב הגזילה משא"כ בל תגזול דבעה"ב דלמא אשתמוטי משתמיט עד דרמי' אנפשי':

ומ"מ יש לדקדק בד' תוס' דאחר שכ' תי' חזרו לדחוק ולומר דבלא"ה משני שפיר וכ' דק' להו אתי' דלמה יהא לאו א' של שכיר שניתן לתקן כשני לאוין דבעה"ב דחדא אניי' בל תלין דאי אפשר לתקן:

עו"ש באו"ד הוסיפו בשבועות וכ' דהוה כופר הכל כ' דה"ט דלכאורה במודה במקצת דאכתי לא מהימן לי' אלים ברי דידי' דאיכא למימר אישתמוטי קמישתמט כברי דשכיר ולזה נקטו כפר הכל דהוה וודאי ברי וברי: רש"י ד"ה לא שכו כ' רש"י דנשבע ונוטל נ' כוונתו דלכאורה מ' דלא קאי ר"נ כ"א אכופר הכל דהוה מגו ממעיז למעיז ולא אמודה במקצת אמנם כיון דמתני' אפי' במודה במקצת מיירי ור"נ קאמר לא שנו מ' דאפי' במודה במקצת:

קאי אלא דמ"מ אין הדין שוה כמ"ש הרמב"ם דבכופר הכל פטור ובמודה במקצת נשבע ולזה כ' רש"י לא שנו דנשבע ונוטל כלומר לענין נשבע ונוטל אין חילוק בין מודה במקצת לכופר הכל:

עו"ש ברש"י עשה עמי בשכר כוונתו דעד"ז אפי' קציצה מצי מיירי בעדי' כמ"ש תוס' דהעדי' לא שמעו כ"א עשה עמי בשכר ולא ידעו כמה קצץ: עו"ש ברש"י ועשה עמו ומה שלא הזכיר ר"נ זה משום דאכן בבעה"ב דטרוד בפועלי' עסקי' וא"כ י"ל עוד פועלי' וממילא ראו זה עושה עמו: עו"ש ברש"י נאמן בלא שבועה כוונתו לכאורה אכופר הכל וכ' כן דאל"כ כ"א בעה"ב בכ"ג נשבע א"כ מאי פריך רבא לקמן משבועת שומרין הא משבועה לא פטר ר"נ א"וו נאמן בלא שבועה:

והנה מדנקט ר"נ עדים מ' לכאורה כד' הרמב"ם דע"א לא מהני אמנם גם לד' רבינו מאיר בה"ה וטור שם א"ש לר"נ נאמן בלא שבועה והיינו דווקא בעדים דבע"א צריך לשבע וא"ש מנ"ל לרבא למפרך אר"נ דלמא ר"נ באמת נאמן בשבועה קאמר א"וו משום דא"כ הו"ל למנקט עד דמ' אפי' ע"א ומדנקט עדים ש"מ דנאמן בלא שבועה קאמר:

אמנם ד' הרמב"ם באמת צריכה ביאור כיון דמטעם מיגו מהימנינן לי' ואי הוה טעין בע"א להד"מ הי' צריך לשבע ולמה יפטור עכשיו ונ' בנסביר תחלה ד' רבינו ישעי' בטור שם שכ' דבע"א כשבע ונוטל נ' טעמו כסברת רבינו מאיר דבע"א חייב בעה"ב שבועה ולא מצי לשבע משום דטרוד וממילא נשבע השכיר אמנע ד' רבינו מאיר דהמיגו משוי לי' לברי ושפיר מצי לשבע וכמ"ש הרמב"ם ג"כ במודה במקצת אמנם כאן ד' הרמב"ם כיון דבאמת כאן המגו גרוע דאי הוה טען להד"מ לא מצי לאפקיעי מיני' ממונא דהרי מ"מ י"ל מגו ומשו"ה שבקא לה אד"ת ופטור בכו"ה:

תוס' ד"ה מתוך הנה בב"מ לא תי' כלום אמנם בקושייתם הרבו להוכיח מהש"ס דבעה"ב הוה כאומר איני יודע וכ' דמה"ט ג"כ לא ניחא להו התם בתי' דכאן דמ' להו דבאינו יודע גמור ל"ש לומר דמגו משוי לי' ברי וכאן דלא נחתי להכי שפיר תי' ור"ת הא עכ"פ כ"כ לעיל דמקו' הש"ס וניתב לי' בלא שבועה מוכח דהוה אינו יודע י"ל דזה הי' סברת הש"ס לעיל וכמ"ש מל' אלא דבטרוד בפועליו סגי וצ"ל דהוה איני יודע אם פרעתיך אמנם ר"כ חדית לן כאן כמ"ש לעיל ג"כ דלא הוה איני יודע ממש ודחייב כמ"ש הרי"ף והר"ן דמשום כדי חייו ג"כ נגעו בה ושפיר מהני מיגו:

ולולי ד' התוס' י"ל דיש חילוק בין כופר הכל דפטרתו רק משום דאין סברא לחייבו ומ"מ לא האמינתו ואמרו חכמי' דבשכיר משום דטרוד הך טרדא לא גרעי' מאשתמטי במודה במקצת משא"כ בגוונא דאיכא מיגו דהתורה הימנו למה זה יבאו חכמי' לחייבו ואמנם כ"ז אם התורה האמינתו משא"כ ביבמות דכולא מלתא רבנן אמרוה משום תקנת עגונות והיכא דאיכא למימר בדדמי לא האמינו וא"כ ל"ש לומר במגו אוקמוה אדאוריי':

ועד"ז יש להבין ג"כ קו' רבא לקמן דהכא קמק' בשלמא אי לא מצינו בתוכה ג"כ מגו ושבועה שפיר קאמר ר"נ וקלסי' רמי ב"ח משא"כ מאחר דמצינו בתורה מגו ושבועה לא מצינן למימר בפשיטות דבמקום מגו לא תקנו שבועה: כ' רש"י שבועת שומרין בשומר שכר כוונתו מדנקט הש"ס נאנסו והש"ס דנקט נאנסו מ' לכאורה כד' רב שרירא גאון בר"ן שם משום דהוה ג"כ בדדמי כמו בעה"ב:

ואמנם יש לתרץ ג"כ קו' תוס' ארש"י בזה וזה דרש"י לא כ"כ בב"ק שם כ"א אקרא דכי הוא זה דבשו"ח כ' והתם וודאי לא עשה המפקיד שום טובה לנפקד משא"כ בשו"ש ושואל דגם הם נהנו מבעה"ב מודה רש"י דאינו מעיז כמו לוה וא"כ הוצרך הש"ס למנקט כאן שומר שכר דווקא:

תוס' ד"ה מתוך שיכול לומר נאנסו י"ל ד' ר"ת דד' ר"ת דהא דבעי' אפי' בנאנסו מודה במקצת היינו משום דבדליכא דררא דממונא אין כאן שבועה ולא משום העזה ומעתה שפיר יכול לומר נאנסו כולו כמו נאנסו מקצתו ואין כאן העזה והיינו להד"מ דקאמר ר"ל בלא הודאה כלל וא"כ ממודה במקצת דעלמא ל"ש למפרך דהתם וודאי העזה הוה טובא דהכא שייך אשתמוטי משא"כ בנאנסו אין חילוק כלל:

עו"ש בתוס' בסו"ד והנה מ"מ לא יישבו לד' ריבא מדוע לא הק' רבא ממודה במקצת ושבועת שומרין דנקט ל"ל ואפשר לומר משום דאיכא למימר כרש"י דבאמת לא חייבה תורה מודה במקצת לחוד ולא כו"ה כ"א בלוה משום דאינו מעיז בפני בעל חובו ממש ולא בשומרין להכי נקט לרבותא שבועת שומרין דליכא למדחי:

והנה בעיקר הקו' שנתקשו בה כל הראשונים מדוע פריך רבא ארב ושמואל דווקא י"ל דבאמת י"ל הא דחייבה תורה שבועה לשומרין אף דאיכא מגו היינו באמת כדי להפיס דעת בעה"ב והנה אמרינן לעיל דמדינא השכיר נוטל בלא שבועה אלא דנשבע כדי להפיס וא"כ היכא דהדין עם בעה"ב ג"כ נימא דנשבע כדי להפיס אע"כ דס"ל לרב ושמואל דמגו אלים כל כך דאפי' שבועה להפיס א"צ וא"ש למה חייבה תורה שבועה בשומרין ומעתה למ"ש לעיל דבאמת הא דהשכיר כשבע להפיס היינו משום כדי חייו של שכיר שיתנו לו בפעם אחרת שוב מלאכה לעסוק בה ומעתה שפיר בבעה"ב דלא שייך זה לא תקנו שבועה בכ"ה והניחו הענין על ד"ת וא"כ רבא שהק' משום דהוה ס"ל דלמאי דמסקי' לטעמא דטרוד בפועליו שוב לא איצטרך לטעמא דכדי חייו משא"כ אנן לדידן ס"ל כמ"ש הרי"ף דתרוויי' איצטריך וא"כ ל"ק קו' רבא ושפיר קיי"ל דשבועת שומרין בכ"ג משכחת לה:

ועד"ז יש ליישב הא גופא דלכל המפ' פשיטא לי' לרבא דר"נ ר"ל נאמן בלא שבועה ומנ"ל הא דלמא בשבועה קאמר דלכאורה במודה במקצת אפי' במסקנא להרמב"ם והטור צריך שבועה וצ"ל כמ"ש דד' רבא דטרדא משוי לי' איני יודע גמור משום דלית לי' טעמא דכדי חייו וכ"כ דמבואר מד' תוס' בב"מ דבאיני יודע גמור ליכא למימר דמגו משוי לי' ברי גמור וא"כ די' אם לא ישבע השכיר אבל דנמסור שבועה לבעה"ב לא ובמודה במקצת באמת לא מיירי ר"נ וכד' כ"י באמת ובהא מובן ג"כ במ"פ הכ"י והטור דד' ר"י דלא קיי"ל כלל טעמא דכדי חייו וטרדא משוי לי' איני יודע גמור וא"כ במודה במקצת ע"כ נשבע ונוטל דבע"הב לא מצי למשתבע ואמנם הטור והרמב"ם ס"ל דגם כדי חייו אצטריך דטרדא לא משוי לה:

איני יודע גמור והיכא דאיכא מגו הוה לי' ברי גמור ומ"מ רבא לטעמי' שפיר אקשי' והכה לד' הר"י מגא"ש דמפ' דטעמא דשבועת שומרין משום מגו לאפטורי משבועה א"כ אכתי ק' עכ"פ למה קיי"ל כרב ושמואל ודנימא באמת דס"ל לית הלכתא כרב ושמואל זה לא מ' בדברי' ולא נזכר בשום פוסק ונ' לדבריו דבאמת גם רב ושמואל לא קאמרי דנאמן בלא שבועה כ"א בשבועה אלא דרבא ק' לי' אר"נ דקאמר למלתיי' מ"ט לא פי' ובשבועה דאמורא צריך לפרש דבריו א"וו בלא שבועה קאמר ושפיר מק' אמנם ר"נ לטעמי' דאי' לי' אפי' בכופר הכל היסת וא"כ גם בלא שכרתיך מעולם צריך לשבע ולא אכפת לי' לפ' שוב דהכא שבועת המשנה כיון דנשבע נשבע אמנם רבא דמק' אפשר ס"ל דאין היסת אלא בפרעתי דאיכא דררא דממונא וא"כ גם בלא שכרתיך מעולם ליכא היסת ושפיר הק' ואנן דקיי"ל כלשנא אחרינא דגם בלא הי' דברי' מעולם איכא היסת ל"ק לן כלל אר"נ דאמר' נאמן בשבועה קאמר וכמ"ש:

והנה בענין תשובת הר"ן על הר"י מג"ש בענין ראיתו מע"א לכאורה יש להשיב דבשלמא ב' עדים האמינה תורה ועדיפי ממגו אבל ע"א אינו עושה כ"א ספק וחייבה תורה שבועה לברר הספק ובדאיכא מגו לא אצטריך דאין כאן ספק וכ' כוונת הר"ן דא"כ למה שוב לא תפטור מגו משבועה בעלמא ג"כ כיון דהס' מבורר וצ"ע:

והנה בענין מה שהשיב הר"ן על הרמב"ן מטענת גנב באבידה דמיירי שא"ל אל תחזיר לי ובעל האבידה לא אמר כלום דאין זה הודאה ולא הוה עדן שומר דידי' עדן צ"ע א"כ שוב אית לי' מגו דלהד"מ וא"כ אס"ד דבמקום מגו לא חייבה תורה הכא כמי ניפטר וצ"ל דמיירי שהכריז האבדה וא"כ לא מצי למימר להד"מ והחזרתי לא מצי למימר כיון דא"ל אל תחזיר לי אלא בעדי' אלא דמ"מ כיון דמשום הכרזה אתי' עלה לא הוה כ"א שומר אבדה ולא שומר פקדון:

ואמנם בענין הקו' העצומה שהק' הר"ן אטו לא ידע רבא דמגו גרוע כי האי לממונא אהני ולא לשבועה כ' דהנה באמת הק' תוס' לענין בדדמי מאי אהני מגו ותי' דמגו משוי לי' ברי ומעתה שפיר קאמר רבא עלי' דרמי בר חמא דקלסי' להא דרב ושמואל וקאמר רבא לדידך מ' דס"ל דהו"ל מגו מעליא דאי מיגו גרוע א"כ וודאי מסברא לא מהני לאשוויי בדדמי לברי וא"כ אי כה"ג מגו מעליא למה לא אהני לאפטורי משבועה כי היכי דמהני כל מגו לאפטורי ונמצא דדוקא ארמי בר חמא עיקר קו' ומ"מ אף דקיי"ל דאין שום מגו גרוע מהני לאפטורי משבועה ולא איצטריך לתי' הש"ס דאפקיד בשטר מ"מ קיי"ל כרב ושמואל והיינו דהכא דווקא הם אמרו והם אמרו דכולי' מלתא תק"ח: רש"י ד"ה שכיר בזמנו נ' דבא ליישב למה לא קיצר תנא דברייתא ותני כתנא דמתני' תן לי שכרי לזה כ' רש"י דבא לכלול אפי' לאחר זמנו וכגון שתבעו בזמנו דלאחר זמנו שייך ל' ולא נתת לי שכרי כלומר בזמנו ובזמנו שייך ל' תן לי שכרי:

ואמנם בברייתא גופא יש ליישב דקדוק זה בענין אחר דר"ל דווקא אם טוען השכיר שלא קיבל כלום משא"כ אם טוען קיבל מקצת כיון דמיירי דליכא עדים על הקציצה נאמן בעה"ב במגו דקציצה:

אומן אומר יל"ד כולא שמעתא בשכיר איירי וכאן קרי לי' אומן ותו למאי נ"מ קאמר שמואל בזו ישבע וכו' בזו למעוטי מאי ישבע הו"ל למימר ותו לא ונ' דמכאן מ' לי' להרמב"ם דבקציצה יש חילוק באומן בין כו"ה למודה במקצת דבמודה במקצת נשבע בעה"ב ובכו"ה אפי' שבועה א"צ משא"כ בשכיר דאפי' בכו"ה נשבע בע"הב שבועת המשנה והנה הם איבעי' להו אומן ומודה במקנת וקאמר להם שמואל דאי באומן ומודה במקצת ישבע בע"הב ולמעוטי כו"ה ואמנם בזו דווקא משא"כ בשכיר ולכך הש"ס שפיר מק' אברייתא דקתני שכיר וא"כ אפי' בכו"ה נשבע בעה"ב לשמואל ואמנם הטעם לחלק ל"כ כמ"ש הב"י משום דבאומן וקבלן ל"ש ואליו הוא נושא את נפשו דא"כ אפי' בפרעון למה לא מחלק הרמב"ם הרי להרמב"ם תרתי בעי' טרדא וכדי חייו כמ"ש בפי' אלא הטעם כ' דהנה כ"כ דהר"ן ורוב הראשונים כ' דקציצה סתמא דמלתא דבר מועט איכא ביניי' דשכירות מידע ידיע אלא דמ"מ צ"ל דשכיר מה שחסר לו משכירותו הוה כדי חייו ולכך תקנו שבועה אבעה"ב ואמנם ק' הרי חזי' באומן דפליגי במחצה וצ"ל דאומן שאני יש שעושה מיופה מלאכתו וכוטל כפלים ואמנם מ"מ וודאי אין בעה"ב טוען בפחות מה שנוטלין רוב האומנ' וא"כ שוב לא שכיח כה"ג כדי חייו דהרי שאר האומנין גם בזה חיין:

ואי לא מייתי ראי' פקע הק' רש"א לר"י מג"ש דלמא שמואל מיירי במודה במקצת דווקא וכ' דא"כ עדיפא הו"ל לאשמעי' דבקציצה דמדכיר דכיר כו"ה פטור ואנא ידענא דמודה במקצת כשבע דהא פשיטא דמ"ש מכל מודה במקצת שבתורה א"וו ל"ש כו"ה ל"ש מודה במקצת מבעיא לי:

א"נ דסתם אומן מיירי אפי' כשהטלית בידו עדן אלא דאיכא עדים וראה ומ"מ אאגרי' תפיס לי' והו"ל משכון וקיי"ל כל משכון הילך והו"ל שוב כו"ה:

ועד"ז יש לכאורה ליישב ד' הרי"ף דהא דס"ד דאפי' במודה במקצת פקע אי לא מייתי היינו משום דרוב אומן הילך הוא וא"כ לא אמרה תורה באומן כלל במודה במקצת ישבע:

ואמנם מ"ש הר"ן ע"ד הרמב"ן דלמה לא נימא מתוך שאיל"מ נ' כוונת הרמב"ן בזה ע"ד אחר דהנה אמר רבה להכי מודה במקצת הטענה ישבע משום דאשתמוטי משתמטו ורמי תורה שבועה עלי' דלודי וא"כ התינח בכל מודה במקצת משא"כ כאן דאנן אמרי' משום טרדא הוא דטעין הכי ואפי' כרמי שבועה עלי' לא יודה דאיהו סבר דאמת בפיו א"כ כה"ג לא אמר רחמנא מודה במקצת הטענה ישבע:

ואמנם בענין מ"ש הרמב"ן ע"ד הרז"ה דמה בכך דמשכירות קאתי הרי עכשיו מלוה הוה נוראות נפלאתי הרי משנה שלימה שנינו בסוף שבועות שכר שכיר אינו משמט עשאה מלוה ה"ז משמט הרי דלא מקרי שכירות מעשה ידו עד דלזקפי' במלוה וצ"ע:

תוס' ד"ה לא קצצתי יש ליישב קצת קו' דכבר כ' לעיל דלר"י לא הוה טרדא דפועליו איני יודע ממש משא"כ לרבנן דהוה איני יודע ממש ומעתה לרבנן דהוה אינו יודע ממש:

בעי' חזקה דבל תלין לאשוויי ברי משא"כ לר"י דלא הוה כ"א חששא בעלמא ומשום כדי חייו חששו לזה ובעבר זמנו למ"ש הראשוני' דל"ש כדי חייו אפי' בלא בל תלין לא חששו:

ועד"ז יש ליישב קו' הראשונים על הרי"ף בתשובה דס"ל דאף דאיכא מגו דלקוח בעי' שבועה ותי' הר"ן אינו עולה לד' הרמב"ם דאפי' בשכיח פסק כד' הרי"ף וכ' ליישב בנדקדק ד' רש"י ד"ה כל זמן שהטלית שכ' דראי' היינו כמה קצץ וק' פשיטא ונ' דבאמת איכא למימר ראי' דנתנו לו וראוהו גבי' דלא ליהוי לי' לאומן מגו דלקוח ונ"מ כמו שמבואר ואמנם ד' הרי"ף דבאמת היינו ראי' דלא ליהוי לי לאומן מגו דלקוח ואי מייתי ראי' כי הך אזי הוה כנתנה לו דיש חילוק בין בזמנו ובין עבר זמנו משא"כ אי לא מייתי ראי' די"ל מגו דלקוח אפי' בעבר זמנו ג"כ האומן כשבע ונוטל וכ"ת כל זמן שלא נתנה לו מאי שייך לחלק בין עבר ללא עבר הרי ליכא בל תלין הרי בלא"ה כבר הוכיחו תוס' וכ' דלתנא דהך ברייתא לא תליא בבל תלין כלל:

ומ"מ רש"י פי' כן לאפוקי מד' הרי"ף דלפי' רש"י מבואר דלא כרי"ף ודייק לרש"י רישא דומיא דסיפא והראי' דסיפא אקציצה אף ראי' דרישא כן:

אני טרם אכלה לדבר בסוגי' נאה וחמודה זו לא אמנע מלציין אשר לא יכלתי להבין מ"ש הר"ן בדחותו ראי' הרי"ף ממכיר כליו דהתם ל"ש מגו דלקוח וכ' דבירושלמי לא מ' כן והרי לד' הירושלמי וודאי אין מקום כלל לד' הרי"ף דהתם לחוד הוה תק"ח לא זולת וצ"ע:

ודע דיישוב הש"ך לד' הרי"ף אשר הוא באמת מרגלית טובה הנה היא כתובה ומבוארת בחי' הרשב"א לשבועות בשמעתין ובלי ס' אשר בימי הש"ך עדן לא יצא חיבור זה לאור:

בענין נגזל ר"פ כל הנשבעין:

תוס' במתני' ד"ה ואלו בסו"ד דלא חשיב אלא הני שאין כנגדו ראוי לישבע כ' כוונתם דהנה תכא בא לאשמעי' כאן פלוגתא דר"י ורבנן אי עבדו תקנתא לתקנתא והא פלוגתא לא שייכא אלא בשאין כנגדו ראוי לישבע דהיינו תקנתא לתקנתא ואגב קתני שאר שאין כנגדו ראוי לישבע:

והא גופא דאכפול תנא לאשמועי' פלוגתא דר"י בשכיר ונגזל נ' דס"ד בשכיר דווקא דליכא דררא דממונא הוא דפליג ר"י אבל בנגזל דאיכא עדים דמשכנו מחייב להחזיר לא קמ"ל דאפ"ה פליג ר"י:

רש"י ד"ה ה"ז כשבע שהדברי' מוכיחי' נ' כוונתו דלהכי נקט תנא והוא אומר לא בטלתי ולא נקט והוא אומר שלי נטלתי דנדע דמיירי בעדים מעידי' שמישכנו דאל"ה כיון דאומר לא נטלתי לכה"פ בשבועה לא יטול משא"כ באומר שלי נטלתי דכיון דאומר נטלתי הו"ל גזלן ושפיר לא מהימן בשבועה אפי' ליכא עדי' שמישכנו והן הן ד' רש"י שכ' שהדברי' מוכיחי': ואמנם מ"ש הש"ך ע"ד הקו' לח"מ דהרמב"ם כ' קנס קנסו משום נטלתי ושלי נטלתי די"ל דלא הוה עדן חשוד יל"ד עליו א"כ אדרבא מנ"ל להרמב"ם הא דלמא לא נטלתי דווקא קאמר תנא דמתני':

והנה מדנקט תנא דמתני' והוא אומר לא נטלתי וצ"ל דחסורי מחסרא דהיינו העדים אומרי' שמישכנו לינקוט תנא והוא אומר לא נכנסתי דמכחיש העדים ולא מיחסר אלא ש"מ כד' הרמב"ם דכה"ג פטור:

אמנם מ"ש הב"י ליישב קו' הטור דהכא הוה מלתא דלא רמיא יל"ד מדקאמרי עדי' שאמר שנכנס לבית חבירו למשכנו מאי מלתא דלא רמיא עלי' שייכא בזה:

גמ' תוס' ד"ה טוענו כלי' הנוטלי' ור"י אומר דאין ראיי' וכו' מ"ש תוס' כבר החזיר היינו דאם עכשיו מחזיר עדן תליא בפלוגתא דהילך וא"כ למ"ד הילך חייב לכאורה ליתא לדר"ח קמייתא ולזה כ' תוס' ל' כבר דאפי' הילך אין כאן:

אמנם אדר"י מ"מ יק' כיון דגם עכשיו, ע"כ מיירי שלא החזיר א"כ לימא ח"מ בד"א שלא החזיר אלא ש"מ דר"י לית לי' דר"ח וכ' דבהא לא נחית לן דא"כ ר"י לית לי' דר"ח מ"מ שפיר הל' כוותי' אלא דקו' תוס' הי' דלכאורה פלוגתא דת"ק ור"י אי בכופר הכל שייך נגזל וע"ז כ' תוס' שפיר הא לר"ח אין כאן כופר הכל דכיון דעדים מעידי' ותן דמשכחת שפיר כופר הכל אבל לר"י לא נחתי' כלל:

תוס' ד"ה עביד אינש הנה הפוסקי' הקשו על הרמב"ם דלית לי' תי' תוס' מהך דב"ק נטיעותי קצצת ומהכא לא הקשו מידי וכ' סברתם דהכא לר"נ קיימא וא"כ יהא מהימן במגו דזבנא מ"מ היסת בעי אשתבעי כמו שפסק הרמב"ם בזבנא וא"כ שפיר קאמר ר"נ דאמרי' עביד דגזים ואפי' שבועת היסת לא בעי אשתבועי:

תוס' בקונטרס וכו' בסו"ד ור"ח עצמו ע' רש"א ולי כ' דר"ח אגנובין דווקא פליג ומפ' כרש"י וכד' הרי"ף והרא"ש דאפי' בעשויין להשאיל אחזוקי בגנבי לא מחזקי' וע"ז שפיר כ' תוס' דל' ובכולהו מיהת לא א"ש: וספרי' דאגדתא כבר כ' בזה פ' השואל דמה"ט כ' רש"י דאגדתא דווקא וסתם ספרים אין עשויין וכן הרמב"ם שכ' דמהכא שמעי' דבעי' עשויין לכך כוונתו ג"כ לקו' תוס':

והנה בתוס' החליטו דכה"ג ל"ש אחזוקי בנגבי וכן ד' הראב"ד בה' טוען וכן מסתבר לכאורה דכמה גנבי איכא בשוקא וד' הרמב"ם שחולק כ' דמ"מ כיון דלא מהימן כ"א מטעם מיגו דאי בעי אמר שאולין מגו להוציא לא אמרי':

והנה ראיתי כאן תימא בד' ה"ה בה' גזילה שצידד אם ד' הרמב"ם במ"ש דע"א אומר נכנס ומישכן מחייבו שבועה הוא משום דס"ל כד' הפוסקי' דנשבעי' על שמא בע"א או כד' הראב"ד דהתם מיקרי ברי ובסוף אותו פרק כ' הרמב"ם וכן פי' ה"ה עצמו דבריו דבכי לא הוה הלכך טעני כ' והודה י' מחז"ר י' ופטור ומ"מ י' מחזיר משום מתוך שא"י לשבע והלח"מ הרגיש שם ותמה על ה"ה בה טוען ולא הרגיש כי ד' ה"ה בו בפרק סותרין: שכירו ולקיטו מאי נ' דאיבעיא לי' אי נימא שומר ה"ט דהו"ל עכשיו בעה"ב כיון דאחריות שמירה עליו כמו בחמץ דמקרי לך וכן אשתו וכיוצא בו משום דכל המפקיד ע"ד אשתו מפקיד משא"כ שכירו ולקיטו דל"ש זה או דלמא שומר ה"ט משום דמהימן לי' והו"ל טוען ברי וה"ה שכירו ולקיטו: שם בענין השוד שכנגדו נשבע ונחבל:

נחבל כיצד דקדק הרמ"ה בטור דמיירי דחזי לי' דמנצי ונ' דהוכרח לכך דאל"כ יק' ג"כ כמו בנגזל דלמא לא חבלי' כיון דמתני' מיירי בגוונא דיכול לחבול בעצמו ואמנם כ' דהוכרח לכך לפי' הגי' נכנס לביתו שלם משא"כ לגי' דידן נכנס לתוך ידו היינו שראו העדים שהרים ידו עליו וא"כ כבר נקרא רשע וכיון דאשכחיניה חבול וודאי איהו חבלי': ובזה יש ליישב ג"כ לר' יודא נהי דהוה מודה במקצת מ"מ לשבע איהו וכ"ת הרי אשוי נפשי' רשע הרי אין אדם משים עצמו רשע והא דמשלם לי' היינו דאמרי' בשוגג חבלי' אבל מ"מ מ"ט לא יוכל לשבע א"וו משום דקאמרי עדים שהרים ידו עליו ופסול לשבע:

ונ' דהך דנחבל איצטרך לאשמועי' דגם בזה מחלק ר"י בין מודה במקצת לכו"ה אף דהכא וודאי ל"מ עירוב פרשיות והיינו כדקתני בברייתא דלא בעי ר"י אלא שבועה נוטה אצל ב"ה:

אמנם לד' רש"י דס"ל דבעי' דווקא עשה לי טובה ק' קצת א"כ הכא גם כו"ה חייב ואמאי פטיר ר"י וצ"ע:

בגמ' ודלמא אחר עביד לי' כ' דמשו"ה פריך תחלה ודלמא בכותל נתחכך משום אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקי' דכיון דמיירי בלא שבועה ומה"ט ג"כ כ' דגריס הרי"ף דלמא אמר לאחר דכה"ג האי אחר לאו רשע הוה: כ' הרמב"ם דבשבועת השותפין אין שכנגדו כשבע ונוטל משום דהוה ס' ושבועה לא דאוריי' ע' כ"מ ולח"מ ולי כ' כוונת הרמב"ם משום דהוה ס' לא אמרי' שכנגדו כשבע ומשום דלאו דאוריי' לא אמרי' מתוך שאיל"מ: משחק בקובי' כ' רש"י הטעם משום אסמכתא ולא פי' משום יישובו של עולם דא"כ הו"א ביש לו אומנות אחריתי כשר:

והנה כ' ה"ה דאין כ"מ בין הרמב"ם שכ' בנחבל קנס הוא להראב"ד שכ' דדינא הוא וזה דלא כהש"ך שכ' סי' צ"א דאי קנס לא קנסו בנו אחרי' ואולי הטעם דכיון דהימנוה רבנן אף בכו חייב לשלם:

בענין חנוני על פנקסו:

כ' הר"ן ליישב למה נקט בכו ויש ליישב ע"ד אחר דס"ד בבנו דאין ב"ד משביעין אותו אא"כ קפץ ונשבע גם בן נכס מודה קמ"ל ודנקט סאתים חטין ומעות לא זו א"ז ל"מ חטין דדרך חנוני למכור אחרי' אגב טרדא אשתלי אפי' מעות דוודאי דכיר ג"כ צריך לשבע:

ודנקט ונתתי באונפלי שדקדק הש"ך י"ל דבעה"ב טוען דע"כ חנוני לא ידע משום דנתנו באונפלו:

והנה לפי גי' בבן ננס ע"כ צריך לומר טעמא דבן ננס משום חזקה שליח עושה שליחתו כמ"ש הבעה"ת וס"ל לבן ננס כס"ד דש"ס בגיטין סוגי' דשליש אפי' א"א מתירין אחזקה זו לת"ק כמסקנא דלחומרא אהניא הך חזקה ולא לקולא הלכך לא מפקי' ממון:

ובענין ד' הש"ך מברי ושמא נ' דלא דמי דהתם הברי טוב והשמא גרוע דהו"ל למידע משא"כ במוציא הוצאות דל"ש לא הו"ל למדע ולהכי מק' הש"ס אמ"ד ברי עדיף ממוציא הוצאות משא"כ בשמעתין שפיר ק' על הרמב"ם: בענין שתי כיתי עדים פ' הנשבעין:

כ' רש"י א' אומרת הרג ולא רצה לפ' לוה דהוה צריך להאריך ולומר ביום פלוני דאל"כ ל"ש הכחשה משא"כ בהרג יכולה לומר אנו ראינוהו לאחר מכאן וגם בלוה צריכין לומר לא זזה ידינו, והטור לא נקט הרג דאין מקבלין עדות כזה עכשיו:

מ"ש תוס' ב"ב דהו"ל מיגו במקום עדים ר"ל דהני עדי' קמאי דפסלי להני וע"ז כ' תוס' ואף דהני סהדי הו"ל תרתי מיגו ועדי' לא מהני דמגו לא עדיף מעדים והו"ל ד' עדים ותרי כמאה:

והנה ע"ד החכמי בריסק יש לתמוה מהך דא' אומר חמש דהו"ל ג"כ חד וחד א"כ מוכח כהר"ן דחד פוסל חד:

וטעם רב חסדא כ' דכיון דרק אחזקה מוקמי' להנהי סהדי בחזקה לא מפקי' ממונא וטעם רב הונא כיון דהך חזקה כבר נתחזקה שוב מהניא ג"כ לאפוקי ממונא:

מ"ש הש"ך לתרץ על קו' הכ"מ דמודה בשטר פטור מטעם הילך לפי דעתי באמת הכא ע"כ לאו בשעבוד קרקע מיירי או כהכ"מ או כהש"ך וא"כ אין כאן הילך ומ"מ מודה בשטר פטור לפמ"ש הרמב"ם עצמו לפי שאינו יכול לכפור וממילא לא הוה הודאתו הודאה וז"נ עיקר כוונת הראב"ד בקו' אד' הרמב"ם ולהכי חלקה לב' קושיות כלומר וכ"מ דמיירי דליכא שעבוד קרקעות ומ"מ קשי' אד' הרמב"ם וכוונתו לקו' הכ"מ:

מ"ש הרא"ש דהכא גרע מכי"ק דר"כ ר"ל התם שייך אין אדם תובע אא"כ יש לו משא"כ הכא דל"ש זה:

הא דנקטא ברייתא ג' וה' ולא נקטא ב' וד' כי היכי דפתח נ' לרבותא נקט הכי לומר דאף דגבוה ביותר ובנקל יוכל להיות דטעה קמ"ל דל"ש: ד' הרז"ה משו"ה ר"ח מודה דלא' וודאי חייב משו"ה מודה רב חסדא: בענין משאיל"מ:

תוס' ד"ה לא ידענא נ' לתרץ דהא גופא תליא בענין כי' ד' ר"מ דאם הפי' כר' אבא א"כ לר"מ משלם לגמרי ולר"י מיהת יחלוקו א"כ מס' שפיר קאמר ר"נ עבד עובדא יחלוקו משא"כ אם הפי' כרב ושמואל א"כ לר"מ לא משלם א"כ ר"נ דעבד עובדא יחלוקו ע"כ כר' יוסי פסק ומעתה היינו דפריך הש"ס לקמן אם איתא אלמא מס' לי' בדרב ושמואל הרי עבד עובדא יחלוקו ור"נ גופא קאמר הל' לא ידענא ובשלמא אי כר' אבא שפיר עבד עובדא מס' דיחלוקו ומשא"כ אי כרב ושמואל ס"ל אמנם כד דייקת הי' גופא תליא בהני ב' לישני דללי"ק, דאמר ר"נ ר' יוסי אומר יחלוקו א"כ כיון דפשיטא לי' דר"י הוא דאמר יחלוקו ממילא פשיטא לי' ג"כ דהל' כר' יוסי דר"מ ור' יוסי הל' כר' יוסי אמכם ללי"ב דעבד עובדא שפיר מצי לומר כמ"ש והנה הש"ס לקמן דפריך מלי"ק שפיר פריך:

תוס' ד"ה מתוך שאינו יכול ע' רש"א ולי לק"מ דכוונת תוס' עד"ז דפלוגתא דר"כ ור' אבא עם רב ושמואל בהא הוה דלר"נ ור' אבא דווקא בדאוריי' אמרי' מתוך שאיל"מ אבל לא בדרבנן לבד משני' חשודין דקיי"ל כר' יוסי דהואיל והחשוד פושע בדבר קנסוהו ומ"מ ביתומי' פליגי אדרב ושמואל דהתם לא הוה פושע ול"ש מתוך שאי"ל מפסיד משא"כ רב ושמואל אפי' במחויב דרבנן הכי ס"ל:

הו"ל כגזלן ע' רש"י ויל"ד מ"מ לאיזו צורך קאמר הש"ס הו"ל כגזלן הו"ל למימר לא מצי משתבע דהרי אודה ובשלמא לד' הרמב"ם דמיירי בלא עדים וראה שפיר לה"ק כגזלן דלא בעי' עדי' וראה ולזה נ' דהש"ס בא ליישב קו' תוס' בב"ב דליהמין במגו ובשבועה וע"ז קאמר הש"ס דהכי לא חשיב מיגו דאי הוה טעין לא חטפתי דלמא מצטרף עוד ע"א דחטף והו"ל גזלן משא"כ אם אומר דידי חטפי:

תוס' ד"ה אבוהון כה"ג תי' בתרא צריך ביאור ונ' כוונת דברי' דמ"ד ברי עדיף ס"ל דאי אמרת לאו ברי עדיף למה לא יהא מודה במקצת נאמן במגו דאי בעי אמר חמשין לא ידענא דלא הוה העזה אלא ש"מ דברי עדיף ומה"ט הוא דחייב בחמשין לא ידענא ושפיר דייק קרא הא ביורשין כה"ג פטור: ואמנם אי ק' הא ק' דמ' בשמעתין דלר' אבא לא דרשי' קרא כר"ש בן טרפון וכל הפוסקי' פסקו כר' אבא ומ"מ מייתי הא דר"ש בן טרפון וכ' דלכאורה לדידן לא אצטריך קרא ליורשין דבשלמא אבוהון מיחייב דהו"ל למידע משא"כ יורשין הרי לא הו"ל למידע ואמנם למ"ד ברי עדיף א"כ גם ביורשין י"ל דחייבין מטעם ברי עדיף ולכך אצטריך קרא והכי ס"ל לתנא דברייתא דר' אמי ואמנם אנן לדידן להל' שפיר מוקמי' קרא לדר"ש בן טרפון: ריב"ב אומר נ' פלוגתיי' דהנה לכאורה מאי מצי האי קטן משתבע שלא מצא בין שטרותיו והנה למ"ש הפוסקי' דבשובר לחוד כיון דגבי מלוה הוא לא מהני כ"א בעי' ג"כ שימצא השטר עצמו בין שטרות קרועין ומעתה בשלמא אם הי' קטן זה בר דעת כשמת האב שפיר משא"כ אם נולד לאחר מיתת האב א"כ מאן מפיס לן דאם מצא השטר בין שטרות קרועין שהי' כן בשעת מיתת האב אלא ש"מ ריב"ב לית לי' הך סברא ות"ק הוא דאית לי' וא"כ מסתייע שיטת הרמב"ם דכת"ק קיי"ל ולא כריב"ב:

ואמנם לכאורה למ"ש הרמב"ם דבקטן המוטל בעריסה גם ת"ק מודה א"כ הדרא קו' לדוכתא וכ' דהנה רש"י פי' שלא פקדנו בשעת מיתה ולי נ' דשלא פקדנו היינו ע"י אחר ע"י אפטרופוס וזה שייך ביתומים קטני' אמנם אין דרך למנות אפטרופוס לעוברי' ולהכי בעי' מוטל בעריסה מיהת:

והא דמק' הש"ס מכל הני משניות דמ' לי' דמיירי בלא נשבעו בהא דיורשי' מזכירין דומיא דרישא דמיירי שלא כשבעה דא"כ גובה לעולם וז"נ כוונת רש"י וכן בההיא דיורשי' שניי' דיורשי ראשונה גובין בלא שבועה: בענין שותפין וגלגול שבועות וקידושין כ"ז:

והאפטרופין הכה הרמב"ם פי' ג"כ כרש"י דדווקא אפטרופס שמנהו ב"ד אבל לאו מטעמי' כ"א משום דס"ל דלא בעי' מודה במקצת בהני שבועות וליתא לפי"ז לסברת הרמ"ה:

ובן הבית ע' רש"י והרשב"א כ' דד' רש"י לאפוקי מהרמב"ם שכ' אפי' שליח למכור ולקנות כשבע ואמנם גם ד' הרמב"ם כ' דווקא למכור ולקנות דמורו היתרא ואומר מה שהרוחתי לי הרוחתי משא"כ בשליח דעלמא גם הרמב"ם מודה ובזה לק"מ מה שהק' הרשב"א על הרמב"ם משליח נעשה עד:

אטו בשופטני עסקי' לכאורה ממתני' גופא מסיפא דקתני מה אתה טוועניני הו"מ למפרך ואולי דלמא סיפא אסיפא ולא ארישא קאי ומילי מילי קתני: טענה שתי כסף ע' רש"י למדו הראשוני' מדבריו דס"ל דבעי' הודאה דווקא ולי לא אריא דרש"י בס"ד קאי דע"כ יש חילוק בין טענה לכפירה והיינו דבטענה הודאה בכלל טענה וע"כ בהודאה מיירי אמנם למסקנא גם רש"י מודה דלא בעי' כפירה:

ובענין ד' הר' ישעי' שהביא הטור נ' דס"ל כהרמב"ם ג"כ דלא בעי' הודאה וס"ל כי היכי דסגי בכפירה לחודא אי איכא ב' כסף ה"נ סגי בהודאה וכפירה אף דליכא שתי כסף ולא בעי' כ"א קצת כעין דאורייתא:

ובענין מה שתמה הר"ן על הרשב"א דמדמה ד' הירושלמי לקדם והודה בשעורי' נ' כוונת הרשב"א מדלא נקט הירושלמי ועוד תרין דיכרין כ"א ומלה פלן ופלן ש"מ דמלה אוחרא תבע מידו וא"כ שוב הו"ל חטין ושעורין והיא היא:

מניין לגלגול שבועה אין לומר דמשום הפסק איבעי' לן דא"כ מה לי אסורא מה לי ממונא כ"א דלמא כיון דפטרא תורה משבועה לגמרי האמינתו ומזה כ' מבואר ענין מתוך שאיל"מ דהרי חזינן דהיכא דפטרא משבועה ע"ז אין הנתבע נאמן א"כ היכא דחייבה ה"ט משום דתובע מהימן ומאן דלית לי' משאיל"מ אפשר דלית לי' גלגול מן התורה וכמ"ש רש"י וגם רב הי' מיושב בזה דל"ל מתוך משאיל"מ שפיר לית לי' גלגול מדאורייתא:

תוס' ד"ה אמן וי"ל בע"א דלכאורה אלה ושבועה דכ' רחמנא ל"ל וכ"ת היינו אלה היינו שבועה א"כ אמן אמן ל"ל אלא ש"מ חד לארוסה וחד לנשואה דאין לומר למאיש אחר הא בהדי' אמרה תחת אשך:

רש"י ספק מנ"ל הנה לא רצה לפ' שבועת שומרין דממ"נ הרי עדן יכול לשבע בשלמא בשותפין מיירי שחלקו אמנם לד' ר"ת דגם בנאנס בעי' מודה במקצת לק"מ מצי מיירי בנאנסו הכל דבעי' גלגול דווקא וא"ש טפי דלא מיירי בשבועה דרבנן אלא דק' קו' הר"ן דעיקר שבועת שומרין ג"כ על ס' אתא: בענין מ"ש הרמב"ם הטענות הודאיות נ' דאעיקר טענה קאי דס"ל אם מגלגלין על טענת שמא לא אמרי משאיל"מ ול"ק קו' הלח"מ:

בענין שביעית משמטת את השבועה הנה מ"ש הכ"מ ליישב ד' הרמב"ם בד' הר"ן יל"ד עליו א"כ היסת משום כופר הכל עכ"פ ליבעי ועוד למה לא כ' הרמב"ם דשבועת ע"א אין שביעית משמטת ומחוורתא בד' הרמב"ם במ"ש הד"מ סי' ס"ז:

שנא' וזה דבר השמטה והרמב"ם כ' שנא' לא יגוש כ' טעמו משום דקרא דזה דבר השמטה איצטריך לכדתנן סוף הדרן עלך פ' כל הנשבעין בעזר לנו בכל דור ודור מעון:

תוס' ד"ה נושא שכר ולי כ' משום דבתחלה קתני הני דלית בהו פלוגתא ולבסוף קתני שכיר ושוכר בהדדי משום דאית בהו פלוגתא:

עוררני תלמיד א' אבד והוא שמת למה הוה מפטור לפטור הלא במת צריך להחזיר לו העור ובאבד פטור ואם גם בשומרין בעי' שתי כסף כיון דמתני' לענין שבועה איירי ואם לאו צ"ל דמיירי דאין בעור שוה פרוטה: זה הכלל למדתי מד' הרמב"ם דזה הכלל אתי לאשמועי' דאם שואל טוען שכיר הוא ושכיר טוען חכם הוא, ולאפוקי אפכא:

תוס' ד"ה מאן תנא לא זכיתי לירד לכוונתם:

סוגי' דטענו חטין ס"פ המניה (תחלת ימות הקיץ תרי"ט):

מתני' שור שהי' רודף והוזק כ' רש"י הנרדף דלכאורה הי' אפשר לומר דמשו"ה נקט תנא שהי' רודף דאף שהי' רודף והזיקו הנרדף ובאדם כה"ג פטור דבא להורגך השכם להרגו בבהמה חייב לזה כ' רש"י דלא היא כ"א דווקא הוזק הנרדף אבל הוזק הרודף פטור:

ודנקט רודף כ' הנ"י לאשמועי' דגרמא בנזקין פטור ואין כן ד' רש"י שהאריך לבאר על בסלע לקה מתחכך הי' בסלע מ' מדבריו דאם באמת לקה מחמת הרדיפה חייב וכ' לדבריו דמהכא דמק' לקמן דמתני' מברי ולא ממלת לא כי וכן מ' קצת מד' רש"י בגמ' שכ' מדקתני לא כי אלא בסלע לקה והיינו כיון דבאמת לא שכיח שילקה ע"י חיכוך בסלע ולא ע"י נגיחה או רדיפה ובשלמא אין טעין המזיק ברי הוה כה"ג ג"כ טענא משא"כ שמא וודאי מסתבר דלא שייך כה"ג ומיושב קו' תוס' לקמן ד"ה לא כי ואמנם לכאורה הא מלתא י"ל תליא אי מיירי מתני' במועד ג"כ או בתם דווקא והנה הרש"ל כ' הביאו הש"ך סי' ת' דבמועד כיון שהי' רודף וודאי תלינן בנגיחה ולי דבריו תמוהי' כיון דאנן קיי"ל פ"נ קנסא א"כ מתני' ע"כ במועד דבתם ממ"נ אי איכא עדי' נחזי מאי קאמרי אע"כ דליכא עדי' א"כ אין כאן שום משפט כיון דגם מודה בקנס פטור וא"כ ע"כ מתני' במועד איירי אמכם כ"ז לדינא וא"כ שפיר ע"כ מתני' בברי וברי וכמ"ש משא"כ ר"פ דס"ל פ"כ ממונא א"כ א"צ עדי' ושפיר מסתבר כד' רש"ל דמתני' בתם איירי וא"כ כיון דלא הוחזק נגחן הו"ל נגיחה וחיכוך דסלע חדא מלתא ושפיר מוקי ר"פ מתני' בשמא ומיושב קו' תוס' ד"ה רישא במזיק שמא דר"פ לטעמי' לק"מ, ודנקט תנא רודף י"ל ע"ד אחר שכ' הנ"י:

אמנם נ' דבלא"ה איצטריך למנקט רודף כיון דמתני' דלא כסומכוס וסומכוס לא אמר כ"א היכי דאיכא דררא דממונא א"כ צריך עידי רדיפה דבלא"ה אין כאן דררא דממונא:

שביעית דצריך שיאמר משמט אני והש"ס דרשא פשוטא נקט כמ"ש תוס' בכמה מקומות:

ונדבר איזו דברים בפ' ארבעה שומרין הן בעזר מחייה לעמו ועוז להם נותן:

המוציא מחבירו הנה לפי מ"ש תוס' לקמן דקו' הש"ס הא לא מייתי ראי' הויא מל' המוציא א"כ ק' ברישא עכ"פ אמאי נקט המוציא וכ' דתנא בא לאשמועי' דמתני' אפי' במועד ומ"מ לא מהני לרבנן דררא דממונא דס"ד בתם דמשתלם מגופו הוא דלא שייך דררא דממונא דעכ"פ על חבירו אין לו תביעה כ"א על השור משא"כ במועד דעל חבירו גופי' יש לו התביעה לא קמ"ל אפי' במועד שבא להוציא מחבירו לא מן השור מ"מ לא אמרי' חולקין כ"א עליו הראי':

ואמנם בסיפא דמיירי בתמין דאדרבא אינו מוציא מחבירו ומ"מ נקט תנא האי לשנא אלא לאו ש"מ למימר דלא מייתי ראי' שקיל כדאמר מזיק: היו שני' רודפין ע' רש"י ר"ל דלא תימא דמיירי דא' מן הרודפי' של ניזק דא"כ מאי שניהם פטורי' דקאמר אע"כ שהם של ג' ואמנם לכאורה תכא דמתני' אמאי נקט של ג' בני אדם וצ"ל דאל"כ היינו רישא א"וו דהכא קמ"ל דאף דלהניזק ממ"נ מא' מהם מגיע נזקו מ"מ לא אמרי' כסומכוס דחולקי' כ"א תרוויי' מדחי' לי' וע' רש"י:

והנה הצריכותא על שאר בבי דמתני' בתוס' לקמן הוא לשטתם דווקא דברישא לא מהני תפיסא וכן דייקי לקמן בל' והשתא וע"ד שאר המפורשי' נראה דס"ד בשניהם של א' דהמזיק עכ"פ מודה דאית לי' עלי' דררא דממונא גם רבנן מודו לסומכוס דחולקין השאר קמ"ל והיינו דדייק הש"ס דע"כ אי לא מייתי ראי' שקיל כדאמר מזיק דאל"ה שוב ליכא דררא דממונא ומאי קמ"ל מתני' בכל הכי בבי משא"כ עכשיו שפיר אשמועי' רבותא ואמנם בשני תמים אין רבותא כ"כ דעכ"פ על הגדול אין לו דררא דממונא משא"כ בתם ומועד דגם התם בכלל המועד וכיון דמודה דהתם הזיק א"כ מודה לי' על האי גופא דררא דממונא ובסיפא אשמועי' עוד רבותא היכא דעל כל א' וא' איכא דררא דממונא ושוב אשמועי' ג"כ היכא דא' בכלל חבירו דהיינו תם בכלל מועד ועכ"פ מק' הש"ס שפיר אכולא מתני' הא לא מייתי ראי' שקיל וא"צ לתי' תוס' ד"ה הא לא מייתי ראי' ומשני בסיפא ראוי ליטול כלומר אי לא הודה ואין לו משום דהודה או מחיל ואמנם תי' זה איננו מספיק כ"א אי מיירי מתני' בעדים דאז וודאי אי לאו דהודה שקיל מיהת מקטן גדול ומגדול קטן ואמנם כ"ז לדידן להא דקיי"ל פ"נ קנסא א"כ ע"כ בעדים מיירי כמו"ש שפיר משני סתמא דש"ס ראוי ליטול ואין לו כמ"ש משא"כ לעיל דמרא דשמעתא רב פפא דס"ל פ"נ ממונא וא"כ בלא עדים מיירי לא שייך לשנוי ראוי ליטול ואין לו דכי היכי דקרי לי' ראוי ליטול מחמת הודאתו של מזיק הוה אינו ראוי ליטול מחמת הודאת עצמו ולכך שפיר אצטריך לאוקמי בברי ושמא ומה"ט כ' ג"כ דפריך עוד מסיפא דסיפא דהתם עיקר תביעתו ממועד הזיק את הגדול וע"ז א"צ עדים דמודה ג"כ חייב וא"כ שפיר מצי מיירי בלא עדי' ומשני כיון:

דרישא דסיפא בשני תמין ע"כ לדידן דס"ל פכ"ק בעדי' מיירי גם סיפא דסיפא דומיא דהכא מיירי וראוי ליטול ואין לו:

תוס' ד"ה זאת אומרת לכאורה בתחילה מגמ' ערוכה דב"מ הו"ל לאתויי ואח"כ מסברא ונ' דלכאורה י"ל בהא גופא פליגי מ"ד לא אמר סומכוס בברי לית לי' הך סברא ובב"מ בברי מיירי ועדן למ"ד שמא לא ידעי' אא"כ כדמשני אמר סומכוס אפי' ברי הו"ל לאקשויי א"כ לא שבקת חיי לכל בריי' מלשנויי דבעי' דררא דממונא אלא ש"מ דלכ"ע בעי' דררא דממונא וא"כ עיקר הראי' משמעתין ולא מסברא לחוד:

תוס' ד"ה ממאי כ' דלכאורה יל"ד עוד מנ"ל למימר דחלוקין עליו דלמא אדרבה אשמעי מתני' דבברי גם סומכוס מודה א"וו משום דבאמת ברישא ל"ש ל' המוציא מחבירו שהרי אינו מוציא כלל ואפי' תפיסה לכ"ע לא מהני ובשלמא אי מתני' רבנן דס"ל זה כלל גדול המע"ה נקטי האי לישנא לאפוקי מסומכוס שא"כ אי מתני' כסומכוס ל"ש הכא האי לישנא וא"כ עכ"פ מתני' דלא כסומכוס אפי' מודה סומכוס בברי ושפיר ע"כ ס"ל לר"א בר ממל דמתני' בברי וברי:

תוס' ד"ה לא כי ומוכח התם והנה הנ"י כ' דע"כ בשמא מיירי התם דאי ברי לא הוה מקח טעות ויל"ד דלמא עפ"י עדי' ידע ולבתר הכי נודע לו וצ"ל ע"ד דאמרי' ספ"ק דמכות דבעדים ל"ש ברי גמור דלא ראו כמכחול בשפופרת וברי דידה עדיף וא"כ הו"ל לנ"י למימר דל"ש התם ברי וצ"ל דלכאורה דלמא הוא בעצמו אנסה קודם אירוסין ואמנם א"כ ל"ש מקח טעות והן הן ד' נ"י:

וי"ל עפ"י דרך ד' תוס' דהתם ע"כ בשמא מיירי דאי בברי מהי"ת יאמר ר"ג דברי דידה עדיף מחזקת ממון וברי דידי' וע' ר"פ האשה שנתארמלה: והנה בענין פלוגתא זו אי מיירי סומכוס אפי' בברי י"ל דהנה וודאי גם סומכוס ס"ל חזקת ממון ואף דררא דממונא הוה קצת ריעותא מ"מ החזקה במקומה עומדת אם טוען ברי אלא דמ"ד פליג סומכוס אפי' בברי ס"ל דמול חזקת ממון קיימא חזקה דאין אדם תובע אא"כ י"ל אלא דחזקת ממון עדיף להחזיק אבל כיון דאיכא דררא דממונא דהויא ריעותא א"כ אוקי הך חזקה בהדי הך וחולקין:

הא לא מייתי ראי' ע' תוס' י"ל עד"ז דהכה פשיטא לי' לר"פ דבתם ומועד כיון דגם לפי טענתו התם משועבד לו דמועד גובה מן העליי' אלא דהמזיק קאמר כי התם הוא אפותיקו והוא אומר כי אינו אפותיקו א"כ שפיר לא הוה חטין ושעורין ושקל כדאמר מזיק וכיון דתרוויי' בחדא בבא תנינהו ע"כ גם בשני תמין שקיל כדאמר מזיק אף דהוה חטין ושעורי' וכ"ת הרי לקמן קרי הש"ס גם לתם ומועד חטין ושעורין התם טעמא אחרינא איכא כמ"ש הרא"ש בהדיא פ' השואל דקאמר בהדי' לא גדול הזיק את הקטן ולא קטן הזיק את הגדול וכן בתם ומועד כיון דקאמר דהתם הוא אפותיקו דילי' על הקטן א"כ איננו כלל בכלל השעבוד של המועד על הגדול ויש לכוין דברי' אלו קצת בד' נ"י הסתומי' דבמתני' כ' דבתם ומועד ל"ש חטין ושעורין ובגמ' קאמר בהדי' להיפך ע"ש וכ"ת עכ"פ יק' שוב מנ"ל להש"ס לקמן להקשות דשקל כדאמר מזיק לק"מ כיון דמסקי' כאן דברישא באמת שקיל א"כ כיון דתנא בא לאשמועי' דחלוקין רבנן על סומכוס והשתא במציעתא דשקיל ממזיק והוה דררא דממונא ממש פליגי מכ"ש בסיפא דלא שקיל מידי אע"כ גם בסיפא שקיל ואיכא דררא דממונא טפי כמ"ש לעיל ואמנם משני ראוי ליטול ואין לו ר"ל כיון דבאמת יש לו מחמת הודאת הנתבע דררא דממונא אלא דהוא מחיל אבל מצ"ע הי' ראוי ליטול א"כ שפיר הוה רבותא ואפשר דזה ג"כ הביאו לרש"י לפ' מטעם מחילה דאף דלא פי' ראוי ליטול עד"ז מ"מ בא ליישב דלא ליהוי זו ואצ"ל זו ואמנם התינח בסיפא משא"כ ברישא דעיקר הקו' הוה מדומיא דתם ומועד ע"כ באמת שקיל כי היכי דהתם שקל ולא מצי לשנויי ראוי ואין לו:

נימא תיהוי תיובתא ע' רש"י והנה הרא"ש הק' אטו חייב כל אדם לתבוע כל תביעותיו בב"א ותו הא לא דמיא למתני' ונ' דהנה אין אדם יורד לבי"ד עד שרואה כי אין חבירו רוצה לפרוע וכיון שכן למה ירד עמו לדין פעמי' ושלש בשלמא אי הוה קיי"ל טענו חטין ושעורין והודה בא' פטור י"ל שהי' ירא שמא יודה בא' ויכפור בא' משא"כ לדידן אלמה לא א"וו מחיל לי' אאידך תביעה וא"כ גם במתני' היינו דמק' הש"ס ל"ל לתבוע הח"נ מגדול דווקא לתבע משני' יחד ויאמר כי שני' הזיקוהו דאיזו מהם שיודה עכ"פ ישלם א"וו מאידך אינו רוצה להשתלם והיינו דרב"נ ואמנם כ"ז ר"פ לטעמי' דס"ל פ"נ ממונא וא"כ מסתמא מיירי בליכא עדי' דדוחק לומר דאיכא עדי' ולא ידעי הי מיניי' נגח כיון דא' גדול וא' קטן משא"כ לדידן דס"ל פ"נ קנסא ובעדים ע"כ מיירי אלא דלא ידעי' הי מיניי' אבל עכ"פ ידעי דחד מיניי' נגח ולא תרין א"כ שפיר כ' הרא"ש דל"ד לרב"נ כה"ג אבל קו' לק"מ דר"פ לטעמי' שפיר פריך וע"מ א"ש פסק הרמב"ם דהיכא דאיכא עדי' ל"ש דינא דרב"נ אף דבחטין ושעורין לא הזכיר זה הרמב"ם והמחבר אדרבה פסק בחטין ושעורי' בפי' דלא מהכי עדי' ובכאן פסק דבעדי' ל"ש דרב"נ והיינו כמ"ש דהכא כיון דאיכא עדי' ולא מצי תבע מתרווייהו ל"ש דרב"נ כלל וכ"ת הרי גם בסיפא לקמן מדמי לדרבה בר נתן ול"ש זה נ' דהתם טעמא אחרינא איכא כמו"ש לעיל בשם הרא"ש בב"מ דהרי הודה בפי' כי לא נגח קטן לגדול ולא גדול לקטן ומה"ט כ' דבאמת כאן קאמר הש"ס נימא תיהוי תיובתא משום דלא פשיטא לי' כ"כ לדחות קו' הרא"ש ולקמן דוודאי דמי לרב"נ קאמר בפשיטות חטין ושעורין הוא ומעתה לפי' זה שפיר לא כ' הרמב"ם דמהני עדי' כ"א במציעתא ומטעם שכ' דלא הי' יכול לטעון על שני' משא"כ בסיפא דהוה חטין ושעורין ממש באמת לא מהני עדי' וכד' המחבר סי' פ"ח ולא כד' ה"ה וכשם שדחה הש"ך מ"ש ה"ה דגם במציעתא מהני תפיסה דלכאורה וודאי ליתא דהא מודה בקנס פטור ה"כ ליתא למ"ש דבסיפא מהני עדי':

ועד"ז יש ליישב קו' הראב"ד פ"א מטוען על הרמב"ם שפסק אינו יודע אם חטין אם שעורין משלם שעורין והרי הש"ס קאמר הכא אכתי נימא תיהוי תיובתא וכ' לפמ"ש הנ"ל דהרמב"ם כיון דכ' בהדי' דהטעם משום מחילה כמ"ש רש"י א"כ בשלמא טענו חטין לחוד והנתבע אומר שעורי' לחוד שפיר ע"כ מחיל מדלא תבע תרוויי' וכמ"ש משא"כ אם הנתבע אומר איני יודע אם חטין אם שעורין אמרי' כי היכי דמס' לי' לנתבע ה"נ מס' לי' לתובע ותבע חטי' מס' כדי שלא:

יפסיד וע"ד שכ' הרא"ש כאן ומה"ת נימא דמחיל על השעורין אמנם כ"ז בחטין ושעורין דכיון דתרוויי' ע"כ לית לי' גבי למה יתבע תרוויי' משא"כ כאן כיון דעיקר קו' מעיקרא הי' כיון דמ"מ אינו תובע כ"א ח"כ לתבעי' מתרוויי' א"כ גם באינו יודע ק' הך גופא ושפיר פריך הש"ס אכתי תיהוי תיובתא:

ועד"ז נתיישב לנו דקדוק עצום על רש"י שכ' דכ"ש הוה ואמאי לא קאמר הש"ס כ"ש אמנם למ"ש א"ש דאי הוה אמר הש"ס כ"ש סד"א דבאמת גם בטענו חטין ואומר איני יודע אם חטין אם שעורין קאמר רב"נ למלתי' ובאמת דווקא הכא קא ק' לי' ולא בעלמא ולזה לא קאמר כ"א נימא כלומר כי היכא דמק' מעיקרא משום דהו"ל לתבוע תרוויי' ה"נ יק' השתא:

ואמנם ענין הכ"ש שכ' רש"י היינו השתא היכי דהנתבע מודה בבירור אומרי' דהתובע מחיל מכ"ש היכא דלא הודה הנתבע בבירור:

ובענין מ"ש למה קאמר הש"ס נימא י"ל משום די"ל דלר"ג מודה רב"נ ומתני' ר"ג היא להכי קאמר נימא:

ואמנם בענין קו' תוס' דלמא מתני' ר"ג י"ל כיון דתנא בא לאשמועי' חולקין חביריו על סומכוס ואי מתני' יחידאה היא א"כ אכתי רבנן מצי סברי כסומכוס:

והנה ממ"ש נתבאר דיש לדחות הראי' מש"כ תוס' ממ"ד דטענו חטין ושעורין והודה בא' פטור דמ' לכאורה דהאי מ"ד באמת פליג ארב"נ מטעם קו' הרא"ש דלמא לא רצה לתבוע כל תביעותיו כא' כמ"ש לעיל:

ואמנם מה שהק' רש"א נ' דהתוס' בעצמם יישבו קו' רש"א במה שסיימו דטעמו דרב"נ משום מחילה הכוונה דוודאי לא חמירא שבועה מתשלומין אלא מתשלומין פטור משום דמחל לו השעורין אבל כיון דהוא מיהת לא העיז לכפור הכל והודה חייב שבועה ורבנן דפטרי משבועה דקרא כי הוא זה ור"ג מוקי קרא לאבהו דר' אפוטריקי בב"מ פ"ק וע' בד' התוס' ותמצא כ"ז מבואר היטב ואמנם אי הוה טעמא משום משטה שפיר כ' רש"א דכיון דפטור מתשלומין א"כ לא הודה כלל דמשטה הי' ושבועה מניין:

והנה יש לעיין לד' הראב"ד דס"ל דמלוה ופקדון גרע מחטין ושעורין דלמא קרא דכי הוא זה למלוה ופקדון אתא ונ' דאדרבה הא הביאו להראב"ד לומר דמלוה ופקדון גרע וזה דהנה למ"ד חטין ושעורין והודה בא' פטור ע"כ צ"ל מסברא דהו"ל כב' תביעות בא' כפר הכל ובא' הודה הכל אלא דאנן לא קיי"ל הכי ואמנם במלוה ופקדון דבאמת ב' תביעות הן גם אנחנו מודי' וא"כ ל"צ קרא לזה כלל כיון דידעי' דכופר הכל פטור ובאמת צ"ל למ"ד חטין ושעורין פטור מוקי קרא לאבוהו דר' אפוטריקי וא"כ עדיפא לכאורה ד' הראב"ד דמחמיר במלוה ופקדון מד' הרמב"ן דמשוי להו דלדידי' איכא להק' דלמא למלוה ופקדון קרא אתא:

תוס' ד"ה מדסיפא וא"ת לר"י כ' דלד' המפרשי' דר"פ לטעמי' דס"ל פ"נ ממונא ומוקי לה בלא עדי' פריך א"כ ל"ק לרב יודא דמצי סבר כה' דפ"נ קנסא ומתני' בעדי' ולק"מ:

תוס' ד"ה רישא י"ל דלר"פ פשיטא לי' דבברי וברי ע"כ גם סומכוס מודה וא"כ כיון דמתני' אתא לאשמועי' דלא כסומכוס ליכא למטעי דבברי מיירי והיכא דליכא למטעי אין קפידא כמ"ש תוס' לעיל:

מאי קמ"ל תנינא לכאורה וג' דממתני' דשבועת הדייני' אא"כ ק' אטו לא ידע הש"ס דהתם לענין שבועה תנן וכ"ת דס"ל למק' דהא בהא תליא כד' התוס' בקו' א"כ מאי משני לי' כיון דע"כ התרצן לית לי' הך סברא לישני לי' בקיצור דלאו הא בהא תליא ואפשר דק' להמק' קו' תוס' פ' שבועת הדייני' דלבתר דתנן כמה זימני בהך מתני' דבעי' ההודאה ממין הטענה ובסוף מסיק טענו חטין וכו' והי' כ' להש"ס דהא דשבקא לבסוף משום פטור ממון הוא ושפיר פריך ומשני דבאמת הכי הוא אבל פטור ממין חטין וכמו שנבאר בס"ד:

ואמנם בלא הגי' דתניא וכן הוב' גם ברי"ף לשבועות שם וע"כ גם הרא"ש שהביא הגי' לימא מסייע לי' הוה גריס דתניא דאמתני' ל"ש למימר לימא מסייע לי' דאמורא צריך לידע המשנה וכ"ת דלמא גם הברייתא לענין שבועה מיירי י"ל דא"כ ליתני ר"ג מחייב אלא ש"מ לענין ממון מיירי וכד' תוס' דלענין ממון גם ר"ג מודה:

אמנם תי' הש"ס ק' מאוד להולמו דמאי איצטריך לאשמועי' דפטור מדמי חטין פשיטא כיון שכפר לו וכ' דאם גם כופר הכל פטור מ"מ החוב במקומו עומד לענין שבועה ע"י גלגול בכל זמן שיהי' והנה הסברא נותנת כרב"נ ואמנם י"ל כיון דאיהו מודה לו שעורי' אמרי' דחטין דהוה קתבע לי' ר"ל שעורין ולא מין חטין כ"א דכל מיני תבואה קרי אינש חטין וכה"ג אי נימא עליו לשלם שעורין א"כ שוב אין לו שום תביעה על החטין והיינו דקאמר הש"ס פטור מדמי חטין לגמרי מ"ט משום דמשלם לי' שעורין קמ"ל וכו':

הי' הניזוקין שני' הנה הרמב"ן דייק מכאן בראש פ' השואל דמלוה ופקדון כחטין ושעורין והרא"ש דחה דבריו דהכא משום הודאה אתיא עלה וכ' דהרמב"ן והראב"ד לטעמיי' דס"ל טעמא דרב"נ לאו משום הודאה כ"א משום משטה כמו שהביא הש"ך בשמם וא"כ שפיר הביאו הראי' דאי לאו דמקרי חטין ושעורין מאי משטה שייך כאן ומבואר מזה דהרמב"ם דמשוה מלוה ופקדון למין א' ע"כ לית לי' טעמא דמשטה דלא כמו שהשיא הש"ך דברי הרמב"ם לד' הרמ"ה:

ואמנם בענין מה שפי' הש"ך ד' הראב"ד פ"ט נני"מ דקאי אנשבע שכ' הרמב"ם מבואר בהדי' כדבריו בהראב"ד מדכ' מיד ומתני' דקתני המוע"ה ואי אחטין ושעורין קאי א"כ למה הק' ממתני' דלמא מתני' דליכא עדי' אלא שיש לדחות דא"כ מאי קמ"ל הג' גם מודה פטור:

ראוי ליטול ע' רש"י מ' לכאורה מדבריו דמפ' כפי' התוס' דקו' הוה מן המוציא והתרצן משני דמל' המוציא אין לדייק ומ"מ הל' ק' מאוד דדי הו"ל לומר דלא שקיל ואפשר לומר דמשני דמתני' כמ"ד הודה ואח"כ באו עדי' פטור וס"ד דאפי' אי מייתי ראי' לא שקיל לכך קאמר אם בא להוציא ייתי ראי' דכיון דאיהו הוה מודה לי' מידי אחריני ואייתי ראי' על מידי אחריני לא מהני הודאתו והיינו דקאמר דמתני' קמ"ל דראוי מיהת ליטול ולהכי פריך מתם ומועד עוד הפעם לומר דבמועד ל"ש זה וע"כ קרי לי' המוציא משום עכשיו ומשני כיון דבתם א"ש נקט כי האי לישנא משום תם והנה:

לפי"ז לעיל דקאי לר"פ דס"ל פנ"מ לא מצי לשנויי הכי אלא דרש"י לא גרס לכאורה לעיל ר"פ והוצרך לדחוק:

והנה כ' רש"י דתפס קדם ותפס מ' לכאורה כד' הכ"י דמיירי שהי' תפיס בשעת דינא וא"כ שפיר עביד דלא תבע לי' כיון דהוא מוחזק והטעם בשטת רש"י מ"ש ומ"מ אין זה דומה לעדים כמ"ש הש"ך דאין זה דומה דבשלמא בתפיסה למה יתבע משא"כ בעדים כיון דעכ"פ סופו לתבוע אדרבה הו"ל לתבוע הכל ואם מודה בשעורין יהא מודה במקצת ואם יכפור יבאו עדים על השעורין ויהא ג"כ מודה במקצת מדר"ח קמייתא אלא ש"מ מחול לו: ואמנם מד' הרמב"ם בה' טוען מ' דבכ"ג מהני תפיסה וכ' דעתו דהך מחילה דרב"נ לא הוה טפי מאומדנא דמוכח ודי דמהני לנתבע להחזיק אבל לא להוציא:

והנה לד' רש"י לכאורה בלא"ה א"ש דלא משני לעיל בדתפס דלמה יתפס מה שמודה שאינו שלו דהרי תם איכו משתלם אלא מגופו משא"כ בסיפא דתבע תרוויי' הדרך לתפוס אלא דרש"י לא מפ' ראוי ליטול ע"ד התוס' ואיצטריך לשינוייא אחרינא וד' דתפיסה בתר הכי ג"כ מהני ולזה הוצרכו ג"כ לשינוייא אחרינא:

ואמנם לכאורה לד' התוס' למה הדר ומק' אחר דכבר שני לי' וכ' דמועד ק' כי' דבשלמא תם תפיס שפיר דאינו משתלם אלא מגופו שמא יאבד התם ויפסיד אבל מועד למאי יתפוס ומשני דמ"מ מיירי כה"ג:

גמ' סוף שבועות:

רש"י ד"ה וכולן כוונתו דלכאורה מה ענין שבועת שומרין לבטוי בטוי אינו חייב כ"א בשוגג ושומרין דווקא במזיד לזה כ' רש"י דשגגת בטוי לשעבר אינו שייך כ"א בשגגת קרבן כדאמרי' לעיל וכה"ג בשומרין חייב: בלהבא ע' רש"י שהיפך הגי' וכוונתו נ' דהא דלא משכחת לה בלהבא היינו לאו לא משכחת לה להבא דלא ימות הוה שבועת שוא אבל הן שפיר משכחת לה לענין ביטוי להבא דיוכל להמיתו:

ומה שפי' רש"י אלאו נגנב ואלהבא ימות משום דגבי נגנב אפי' לא משכחת לה לענין ביטוי דאם ימיתנו יהא בטוח שלא יגנב אחרי שהוא ישחטנו ויאכלנו ואם מודה אין זה גניבה ואך בלעבר ל"ש לאו והן:

רש"י ד"ה כי תשבע כוונתו דלכאורה באמת כיון דקרא כ' להרע או להטיב ל' להבא למנה בהן ולאו מודה רב ובלעבר ולהבא פליג ולזה כ' רש"י דרב דרש כי ל' דהא וא"כ גלי קרא בשבועת שומרין שייך ביטוי וממילא מוכח דלא בעי' להבא:

והנה ר"א בסוף סוגיין מוסיף אדרב דרב לא מוקי לקרא דכי תשבע כ"א אשבועת שומרין היכי דלא מחייב שם משום פקדון משא"כ ר"א ס"ל כיון דקרא גלי לן דבשבועת שומרין שייך ביטוי א"כ אפי' היכי דחייב משום שומרין חייב משום ביטוי:

ולסיים בד' אגדה כ' דהנה אז"ל במ' נדה א"ר שמלאי למה הוולד דומה במעי אמו לפנקס וכו' עד ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו וכו' ויל"ד הא אין שבועה חל על שבועה דמושבע ועומד מהר סיני הוא וצ"ל דבהר סיני לא נשבעו כ"א הנשמות שעמדו שם דהיינו עד סוף כל הדורות אבל הגוף לא כשבע כלל והכא בשעת לידה משביעין הגוף וכן מבואר במה שמסיימי' שם ונשמה שנתן בך טהורה היא ואמנם אמרם ואם לאו הרי הוא נוטלה ממך מבואר דקאי אגוף ואמנם ל' הרי הוא נוטלה ממך אף דחזי' רשעי' יחיו עתקו גם גברו חיל כ' דרמזו לנו למ"ש חכמי האמת אם האדם מקלקל בעוה"ז הקב"ה נוטל נשמה זו ממנה ומגלגלה בגוף אחר ולעתיד כשיעמוד ת"ה לא תתקיים הנשמה כ"א באותו הגוף שנתקנה בו הנשמה והיינו נוטלה ממך ואמנם ענין אמרם היה צדיק ואל תהא רשע ענין הכפל כ' דהכה אז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו הכוונה דהגדול שביצ"ה הוא מדת הגאוה ואותה מדה השכיחה ביותר אצל הצדיקי' ועי"ז מפסידין שכר מעשי' הטובים וזה אמרם היה צדיק ואל תהא רשע ע"י צדקותיך ועד"ז כ' לפרש כוונת ר"ש פ"ב מאבות הוה זהיר בק"ש וכו' הכוונה ע"ד שכ' רש"י פ' ואתחנן כי ה' צדיקי' אינם מבקשים אלא מתכת חנם והטעם לפי שאין מחזיקי' טובה לעצמם והענין כמו שכ' החו"ה כי טובה א' מאת הבורא שוקלת כל טובות האדם בעולמו ימי חייו וז"ש הוה זהיר גם בזה שלא תעשה תפלתך קבע כאילו יש לך מה לתבוע אצל הש"י כ"א רק רחמים ותחנוני' כי הש"י מרחם אף שאינו הגון ואם לא תעשה כן הרי אתה רשע בפני עצמך כי הבריות יחזיקוך לצדיק כי לא ידעו אשר אתה מחזיק טובה לעצמך ובינך לבין עצמך אתה רשע ועד"ז כ' לפ' ע' הכ' מי יעלה בהר ה' וכו' אמר מי הוא זה אשר גם אם יעלה בהר ה' שיזכה להיות מאותן העולים בהר ה' ולא תשיאנו הגאוה להניח מקומו הראשון והיינו ומי יקום גם אז בהר ה' במקום קדשו שהי' לו מלפני' ואמר נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו שלא הסתהו הגאוה ולא כשבע למרמה שקיים השבועה כמצווה עליו להיות צדיק ולא להיות רשע ואמר אפי' אם ישא ברכה מאת ה' לא יאמר בצדקתי זכיתי לזאת כ"א יאמר וצדקה מאלקי ישעו כי צדקה היא לו ע"ד שכ' הרמב"ן על ויחשביה לו צדקה והנה העיקר בזה להיות הצנע לכת כמ"ש הנביא מה ה' דורש עשות משפט וגו' עד והצנע לכת וכו' שכל שאין האדם הצנע לכת הנה הוא ברשת הגאוה וז"ש ואפי' כל העולם כלו אומרי' לך צדיק אתה זה ראי' כי אינך מצניע מעשיך ע"כ היה בעינך כרשע והנה כל עובדי ה' נחלקי' לד' כתות והם הד' שומרין דסוף מכילתין העובדי' מאהבה אשר אין כוונתם רק לעשות רצון ה' המה השומרי חנם והנה עליו אמר הכ' לא יאונה לצדיק כל און וחז"ל אמרו עלי' עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו ואין עלי' אחריות רק מפשיעה לבדה וזאת שנית ההיפך מהם בעלי המשכונות המבקשי' אשר הש"י ישפיע להם כל טוב וא"כ יעבדוהו והנה אלו הביאו עצמם בעצמם לידי נסיון והמה בבחינת השואל ששאלו טובות ה' לנפשם וחייבי' אפי' באונסין הכת הג' לומדי תורה אשר מתורתם ואמונתם יתפרנסו ואם כי צר להם לעשות התורה קרדום לחפור ואינם בבחינת השואל מ"מ שמירה מעולה צריכין לשמור וחייבי' על כל דבר:

עבירה שיגנבו העולם מהם כי שגגת תלמוד עולה זדון וכן על כל דבר מצוה שיאבד מהם והכת הד' הנה רוב ההמון שיעבדו ע"מ לקבל פרס והמצוה שכורה בידם לזכות על ידה וגם המה אחרי כי לנפשם יגמלו צריכין שמירה מעולה והמה הכת הג' היינו נושא שכר והד' היינו שוכר והנה כל הד' שומרי' נשבעו שני פעמים בעת מ"ת בעת לידה ועל שבועה זו חייבים קרבן אשם אם יאשמו כל חד לפי מדרגתו והיינו שבועת שתים הב' שבועות שהן ארבע הם הארבע שומרין שחייבי' על ידה:

והיינו הדרן עלך ד' שומרין וסליקא לה מס' שבועות כ"א אלול תרי"ט:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה