ליקוטי חבר בן חיים ג· רבי חזקי' פייבל פלויט
ליקוטים והערות בס' תבואת שור
סי' א' ס"ק ו' מדהק' על הגאונים כצ"ל:
שם ס"ק ט"ו כ"א אלפני עור וצ"ע דא"כ גם לענין ניקור לא תהא נאמנת: שם ס"ק מ"ט ע"ד איש שעמד ע"ג צ"ע הא לא היה שם כי אם מרע"ה והוא היה אז חולה מסוכן ואולי גרשם כבר היה אז גדול וצ"ע:
שם ס"ק ע' דרך חתוך המכנסים ע' שבת י' ע"א תוס' ד"ה טריחא וצ"ע: סי' ב' ס"ק א' בהדי שאר ככרים משום דעשאום כנכרים לכל דבריהם: באו"ד אפי' בישראל לשחיטתו נבילה צ"ע הא אחרים רואין אותו בישראל כשר:
שם ס"ק ג' דין ס"ת לכאורה התם משום שמכוין לאיש הידוע אבל קרבנות לא שכיחי דמקרבי:
שם ס"ק כ"ד לדבר א' שאמרו לאו דווקא כצ"ל:
סי' ד' ס"ק ב' דליכא עדים והתראה ולענין פיגול מ' בהניזקין גבי הא דקאמר כהן גדול ביוה"כ יוכיח מ' דבעי' דיבור דבמחשבה מאי עדיפות דכו"ג ביוה"כ מכהן הדיוט בכל השנה:
שם ס"ק ט' מהשוחט חטאת בשבת אולי לרב הונא כ"ע מודו דהוה דאוריי' אבל לר"נ ור"ע ור"י מדסמכי אאומדנא דלצעורי קמכוין משמע דלא הוה כי אם מדרבנן:
שם ס"ק י"ב דבכה"ג ס"ל צ"ע:
סי' ד' ס"ק י"ג ש"מ דלא קאי צ"ע אטו טהורים ישמעו לו לאכול כותרומ"ו הוה פיגול הואיל וחישב בחוץ לזמנו והרבותא התם אפכא דטמאים לא מעלה ולא מוריד והו"ל קרב המתיר כמצותו ויש בו משום פיגול:
שם ס"ק י"ד מדלא השיג על הרשב"א כצ"ל:
סי' ה' ס"ק ט' שהקרבתי חטאת נזיר כצ"ל:
סי' ו' ס"ק ד' בשום מאכל ע' יומא ע"ז ע"ב רש"י ד"ה מדיחה ידה: שם ס"ק ט"ו דבכי הש"ך בס"ק ח' כצ"ל:
סי' ז' ס"ק ב' אטו דמיא בכח שני צ"ע דלל"ק במיא אפי' כח ראשון אסור וגזרינן פחרא אטו מיא סתמא:
סי' ח' ס"ק ז' באו"ח סי' תר"ח ר"ל לענין מוטב שיהיו שוגגין וצ"ע דגם תוס' יוה"כ בקרא כ' אלא אינו מפורש ובלא"ה לענין שחיטה מה שייך מוטב וטפי הו"ל למימר לענין ספק ספיקא כבסי' כ"ט ואולי בשחיטה דאיכא חזקת איסור לא מהני ספק ספיקא:
סי' י' ס"ק ט' כלי דאינו בן יומו צ"ע בב"י סי' קכ"ב דהרמב"ם לית ליה כלל הא דסתם כלים איכן בן יומן:
סי' ב סק ג' גבי גומא שבשדות כצ"ל:
סי' ג ס"ק ב' לאיסור בל תשקצו צ"ע דלא יהיה בך עקר ג"כ אסמכתא: סי' י"ד ס"ק י"ב דכל שלא נתפרד ובמרדכי פ"ק דשבת גבי גיגית הובא ביו"ד ק"ב ברמ"א סעי' ד' מ' לכאורה להיפך וצ"ע:
סי' י"ד ס"ק ט"ז היתר מבורר ע' לעיל סי' זה ס"ק ז' בתבואת שור: סי' ט"ו ס"ק ג' שזינה עם אחר כצ"ל:
באו"ד וחדשי חיה לא נאמרו ר"ל חיה טהורה ע' בכורות ח' ע"א וע' לקמן סי' ט"ז ס"ק ל':
שם ס"ק י"ח צמיחת קרן צ"ע:
סי' ט"ז ס"ק ג' משמע בגמ' אולי כוונתו על הא דאמרינן במס' שבת בפ' אלו קשרים בן שיש לו געגועים על אביו:
שם ס"ק ה' בין טמא ומ"מ צ"ע שור או שה אסר רחמנא:
שם ס"ק ז' דהא פי' רש"י חולין ובפ' הניזקין לא פי' כן וע' תוס' שם: סי' י"ז ס"ק י"ג ומהלכת כד' אמות כצ"ל:
סי' י"ח ס"ק א' דבימי שאול המלך וכן פי' רז"ל פ"ז דברכות על פסוק כי הוא יברך הזבח:
שם ס"ק כ"ד לא בעי' היזק ניכר ויל"ד א"כ אמאי קיי"ל בחו"מ טבח אומן שקלקל פטור כיון דשומר הוה ואולי התם מקרי אונס:
סי' י"ט שמלה חדשה סעי' ג' דדווקא שהמחיצות גבוהות ואם היו מחיצות לבית הכסא מ"מ אסור כנגדן:
שם תבו"ש ס"ק ט"ו אלמא דווקא בציצית כצ"ל:
שם ס"ק י"ז אחר כל כוס כצ"ל:
סי' כ"א שמלה חדשה סעי' ב' שחנו עור החיצון כצ"ל:
סי' כ"ג ס"ק א' נבלע ומתקשה וע"ז ק' אמאי הוה נבילה:
שם ס"ק כ"ו כל הזריז ומהיר וצ"ע א"כ למה התיז הראש בב"א הוה דרסה ובהולכה והבאה עדיף:
שם ס"ק י' לדחוק על הצוואר התם נ' לעין דאדרבא ע"י דריסה זו יוצא הדם טפי:
סי' כ"ז ס"ק ג' ולא ממעטי כ"א כצ"ל:
סי' ל"א ס"ק ב' ורש"י ידע טפי במלתא כצ"ל:
סי' ל"ו ס"ק צ' אבל קולא גדולה לראות כצ"ל:
סי' ל"ז ס"ק ט' ב' מראות כשירות ע' פליתי דעתו להטריף אדומה וירוקה כהדדי משום תרתי דסתרי:
שם ס"ק י"ח ליכא סי' אלו וודאי דטעה בבדיקתו כצ"ל:
שם ס"ק כ' כדכתי' אשפוך את רוחי אבל רוח דהאי קרא היינו רוח חכמה: סי' ל"ח ס"ק א' ע' מ"ש לעיל סי' ל"ז בשם פליתי:
סי' מ"ג ס"ק ט' מחצי עובי טחול של עגלים קטנים בטחול כזאת של עגלים וודאי אין בחצי טחול כעובי דינר זהב שהדינר זהב שוה כ"ה דיכרי כסף ומ' לכאורה דשיעור עובי דינר לגסה שבגסות ולדקות כל א' לפי שיעורה ועכ"פ לא הוה יותר מחצי טחול:
סוגי' דמסיח לפי תומו שלהי יבמות לסיומא דמ' יבמות:
מתני' אפי' שמע מן הנשים אומרות וכ' רש"י שלא הי' מתכוונות להעיד ומסיחות לפי תומן דייק רש"י ל' שמע אומרות ומ"מ יל"ד מאי אפי' הרי מסל"ת עדיף דמהני אפי' בגוי גם יל"ד ל' דיו וכ' תנא דידן סבר היכא דאפשר צריך דרישה וחקירה בעידי נשים והנה לולא באת האשה לפנינו להעיד היינו צריכין לחקור ולדרוש אותה ואמנם עכשו שמע זה העד מנשים שאפי' אינו מכיר אותן פלוני מת והם הסיחו לפי תומן ובדידי' לא שייך שום דרישה וחקירה ואעפי"כ דיו וכה"ג שייך רבותא במסל"ת, ועד"ז נבין ד' ריב"ב דקאמר בישראל אעפ"י שהוא מתכוין מאי אעפ"י דקאמר אטו מתכוין גרוע ואף די"ל משום דבעי למימר ובנכרי מתכוין פסול, מ"מ יל"ד ל' בישראל ישראל הו"ל למימר אמנם למ"ש א"ש דמל' דיו דקאמר ת"ק דייק לי' ריב"ב דס"ל לת"ק דדוקא היכא דלא אפשר דיו אבל אילו באה האשה בעצמה להעיד לא הי' דיו כ"א הי' צריך דרישה וחקירה ומ"ה קאמר ריב"ב לא היא כ"א בישראל אעפ"י שהוא מתכוין להעיד ג"כ דיו דע"כ א"צ דרישה וחקירה, ואמנם עפ"י מ"ש הנ"י לפ' ד' הרמב"ם שכ' דבגוי מסל"ת בעי' קברתיו ומ"מ דרך כרוז כגון מאן איכא בי חיואי לא בעי' קברתיו אמנם הא דווקא בגוי משא"כ שמע מפי נשים ישראלות אעפ"י שלא שמע כ"א מתיו ג"כ דיו אף דלא קברתי ובזה יתורץ עוד קושי' אחרת דע"כ מתני' דמכשיר בנשי' דלא כר"ע וא"כ למה לי דנקט נשים אפי' פונדקא גויה נאמנת אמכם בגויה צ"ל קברתי' משא"כ בנשים א"צ קברתיי, וגם לפי קמא א"ש דנקט נשים לדיוקא השומע מהם לפי תומה הוא דדיו בלא דרישה וחקירה משא"כ אילו באת בעצמה להעיד היתה צריכה דרישה וחקירה:
הרי אנו הולכין לספוד, ובג"ס מגיה מלספוד וכ' דתרוויי' איתנהו דרך התנוקו' לעשות לשעשוע מה שראו והנה הולכין לספוד ואומרים כעשה כמו שראינו בהספידו של פלוני:
בין שהוא מתכוין נ' דס"ד אם במתכוין נאמינו יבאו להכשיר אותו לעדות אחרת ג"כ וא"כ מסל"ת עדיף מני' קמ"ל דלא גזרו, והנה מ' ד' המפ' דאשה דייקא ומנסבא הוא ענין בפ"ע ומלתא דעבידא לאגלויי ענין בפ"ע ותמהו על הרמב"ם למה הביא דווקא טעמא דמלתא דעבידא לאגלויי ונ' דהרמב"ם דעתו דהא גופא דסמכו רז"ל בחומר א"א על דייקא ומנסבא היינו משום דהוה מלתא דעבידא לאגלויי שהרי אם לא מת יבוא אלינו משא"כ בגיטין וקידושין דלא עבידא לאגלויי לא סמכו כלל על דייקא ומנסבא נמצא דטעם זה עיקר ולכן לא הביא הרמב"ם כ"א טעם זה:
ל"ש אלא בנתכוין להתיר נ' דדייק לי' זה מל' דמתני' דקאמר מתכוין אין עדותו עדות מ' אם לא הי' מתכוין עדותו עדות וק' עדות מאן דכר שמיה הרי בעי' מסל"ת אלא ש"מ דשייך גם בנכרי מקצת עדות והיינו אם לא נתכוין להתיר ובזה יובן קו' הש"ס דמק' אלא בנכרי היכא משכחת לה אטו לא ידע ממסל"ת אמנם עיקר הקו' דבמסל"ת ל"ש ל עדות ומשני לי' כהאי דבי חיואי דמתחזי כעדות ומ"מ היה מסל"ת, והטעם דמהני להני אמוראי מתכוין להעיד ה"ט דלמאן דס"ל היכא דאפשר צריך דרישה וחקירה היינו בנתכוין להתיר משא"כ בלהעיד לחוד היכא דלא אפשר סמכי' גם אגוי ולמאן דלא בעי דרישה וחקירה פשיטא דבלהעיד סמכי' אמנם בלהתיר די"ל דטעמו עמו משו"ה לא סמכי' עלי':
רש"י עדותו עדות ותנשא אשתו כ' כוונת רש"י דוודאי על מה שבא להעיד למשל לענין ירושה לא מהימנא לי' אבל להא:
מהימנא לי' שתנשא אשתו ומצינו כיו"ב בעדות אשה לענין אחי' שאין יורדין לנחלה על פיה:
מאן איכא בי' חיואי נ' מד' רש"י דעיקר הרבותא אף דא' מדבריו שבא להעיד מ"מ כה"ג עדן מקרי מסל"ת ושוב מייתי דפרשא זריזא אף דלא הזכיר בפי' שם האיש ואמנם ד' הרמב"ם דהא דקאמר מאן איכא בי חיואי ל' שאלה קאמר וקמ"ל הש"ס דבעי' הקדמת דברי' ואמנם כ' ט' הרמב"ם דאל"כ כ' כאילו בא להעיד ואמנם כה"ג לא בעי' קברתיו ובקברתי' דלקמן ליכא הקדמת דברי' והטעם דהא דבעי' קברתי' היינו משום שלא הי' הקדמת דברי' ולענין מה סיפר אם לא לעדות אמנם אם אומר וקברתי' כגון דא בא לאשמועי' שגמל חסד עם יהודי ודי בזה ולהכי ל"צ כ"א חדא מתרתי ומעתה העיקר שיהא ניכר מדבריו שלא בא כ"א לסיפור דברי' וא"כ בטבע חסא שפיר לא בעי' קברתי' דהא גופא דמספר דמת מיתה משונה היה סיפור דברי' ולא צריך שום הקדמת דברי' זולת זה הא גופא בא ר"נ לאשמועי' דדי בזה אף דלא הי' שום סיפור דברי' זולת זה וז"ש אכלו כוורי לחסא כלומר די במה שאומר כי כוורי אכלו לחסא ולא מת מיתת כל הארץ וכ"ת הרי אמר ג"כ מאן איכא בי חסא לא היא בהך קמייתא דאמר תרי זימנא ש"מ לסיפור בעלמא אתא משא"כ כאן אדרבא מגרע גרע שאומר מאן איכא בי חסא אגיד לי' דטבע חסא ובכ"ז סגי משום דאמר טבע, והנה בהנך תלתא עובדי לקמן י"ל דלד' הרמב"ם דקולר ר"ל כבלי' וסתמא למיתה הי' כד"א דבאומדנא קאמר וכן בכרכום ליהוו כע"א במלחמ' דאמרי' בדדמי קאמר קמ"ל:
רש"י במתני' ב' לשונות לחד גרסי' הפונדקי' ול"ב כפונדקי' הנ"מ דללי"ק מודה ר"ע דמסל"ת הכל נאמנת ואמנם עדיפא לי' גוי במסל"ת מאשה בתורת עדות וטעמא דבתורת עדות שייך טפי אתא לאחלופי ולאכשורינהו בשאר עדות משא"כ בלי"ב אפי' מסל"ת לא מהימן והכא משום סימנים הימנינהו לפונדקא:
רש"י ד"ה כיון דאיכא כתובה למשקל דמס' כתובה נלמד לכאורה בא ליישב בזה טעמא דמאן דלא מדמה לה לדיני ממונות ולזה כ' רש"י דשקלא כתובה רק ממילא קאתי דמס' כתובה נלמד וא"כ די"נ קודם לדיני ממונות, ויע"ל דכ' רש"י כן דל"ת דפליגי אי כב"ה קודם חזרה דלא שקלא כתובה או לאחר חזרה לזה כ' רש"י דכיון דמשום ס' כתובה הדרי בהו ב"ה ע"כ ליכא למ"ד דס"ל כב"ה קודם חזרה, ויש לעיין למה הוצרך הך מ"ד למימר דמדמה לה לדי"נ הא בלא"ה ילפי' דבר שבערוה דבר דבר מממו' ובממון הוא דקבטלו דרישה וחקירה משום נעילת דלת משא"כ הכא הרי לא שייך נעילת דלת וא"כ מדינא צריך דרישה וחקירה וצ"ל דהכא כיון דבטלו לעיקר מלתא דהך גז"ש דהיינו דהימנו לע"א שוב אין מקום לומר דדרישה וחקירה תיבעי, ואמנם מה דיני נפשות שייך הכא הרי עכ"פ שוגגת ומוטעה היא וכ' דיוכל להיות שתתקדש לא' ובעלה עדן חי נמצא דלא תפסו בה קידושין ולאחר מיתת בעלה תזנה תחת השני ויוציאוה למיתה ע"י קידושי שני ומעולם לא הי' כאן קידושין מן הב':
גיטין כ"ח ע"ב תוס' ד"ה וקתני ישיאו אשתו ע' רש"א יל"ד מ"ט לא הק' אש"ס גופא למה לא מוקי מתני' מקמי דליחתום פורסי שמנג ואפי' בב"ד של או"ה ונ' דהא ל"ק מקמי דליחתום פורסי שמנג לא שייך יוצא ליהרג ומכ"ש לפי' רש"י דהיינו פסק דין והאיך יוצא ליהרג בלא פסק דין ואמנם למ"ש תוס' ל"מ כאן יוצא ליהרג מקמי דליחתום פורסי שמנג והיינו תוס' לטעמ' דמפ' פורסי היינו גדול הדייני' ויוכל להיות שלא הי' במקום הוועד ועכ"פ שפיר מק' רש"א, ומ"מ לא כ' רש"א כ"א קצת ק' משום דבאמת כיון דעכ"פ לא מצינו לאוקמי מתני' לגמרי בב"ד של או"ה כמו ב"ד של ישראל דבב"ד ישראל אין חילוק שוב לא מסתבר כלל לאוקמי מתני' בב"ד של או"ה, וכ' עוד רש"א על קו' ב' דמתני' וודאי מיירי בעידי ישראל כוונתו דבבריי' בהדי' קתני שמע מקומנטריסי' של נכרי' משא"כ מתני' סתמא תנן ל"ש עידי ישראל ל"ש עידי נכרי', א"נ אס"ד מתני' בעידי נכרי' אפי' חומרי מתי' אין נותנין עליו ביוצא לדין:
רש"י ד"ה דשייכא בגווה סו"ד שהורגו בדין כוונתו ליישב בהך דיבמות שסיפר הגוי שהרג לא' על שלא בישל לו בשבת ודייק התם מי מהימנינן לי' לימא דהוה מלתא דשייכא בגוי' אלא ש"מ דווקא כה"ג שייך למימר דשייכא בגווה דהוא לו לתפארת שהרגו בדין משא"כ התם:
ב"ק קי"ד ע"ב כגון שהי' בעלי' מרדפין אחריו ומסי' לפי תומן הא דאצטריך למסל"ת ג"כ בעלי' מרדפים דאס"ד משום מסל"ת לחוד נאמנו' א"כ אמאי לא נקט תנא גם נכרי אלא ש"מ מסל"ת לחוד הכא לא מהימן ודווקא משום שיש רגלים לדבר דקושטא אמרו וא"כ לנכרי לא מהימני' אא"כ ק' מאי מק' הש"ס ולא הא איכא נחיל הרי התם באמת מסל"ת לחוד לא מהימן ונ' דהש"ס מדייק מקו' דרב אשי דלא קאמר נאמן כ"א כשר וא"כ באמת גם בנחיל כשר אי איכא בעליה מרדפן:
גמ' קנין דרבנן ויל"ד בשלמא לפי' השיטה מקובצת דקנין דרבנן לגבי בעל החצר שפיר משא"כ לרש"י דמפ' קנין דרבנן לגבי בעלים א"כ אדרבא בעל החצר קנה מדינא ולמה ליהני מסיל"ת משו"ה וצ"ל דכיון דכל קנין הבעלי' משום הפקר ב"ד הפקר גם בהא הקילו ודוחק. אבל באמת נ' דרש"י רק לעיל הוכרח לפ' כן משום דקאמר הש"ס דס"ד דהואיל לקנין דרבנן מייאש ש"מ דאבעלי' קאי אבל כאן מודה רש"י דאבעל החצר קאי וכמ"ש השי"מ: והנה הרמב"ן הובא ברא"ש פ' אלו מגלחין מפ' ע"כ טעמא דרב אשי דקאמר אין מסל"ת נאמן כ"א לעדות אשה דעדות אשה ה"ט משום דעבידא לאגלויי וא"כ ה"ה אבילות עבידא לאגלויי אמנם זה ד' הרמב"ן ולדבריו היכא דל"ד לעדות אשה אפי' לחומרא לא מהימן אמנם ד' הראב"י ע"כ מדהביא ראיה מפירות של ערלה דיבמות ש"מ דס"ל דלחומרא בכ"ג מסל"ת מהימן ויל"ד בד' ראב"י הרי גם מרשב"ג הי' יכול להביא ראי' דע"כ פליג רשב"ג אלא משום דשייך להשביח מקחו משא"כ היכא דל"ש הרי כר' ס"ל ותו אטו לא אסיק אדעתא דראב"י דהתם טעמא דר' משום דבידו ונ' דמשו"ה באמת לא אייתי ראיה מרשב"ג דלמא דוקא היכא דבידו בעי' להשביח מקחו אבל שאר מסל"ת כלל וכלל לא מהימן אמכם לר' דס"ל לחומרא מהימנא לי' אף דבידו לא מעלה ולא מוריד דהרי להשביח מקחו מגרע גרע הא דבידו אלא ש"מ דמשום מסל"ת מהימן לר' והכה ד' מהר"ם מרוט"ב כהרמב"ן דדווקא במילתא דעבידא לאגלויי מהימנא לי' וזה דווקא באבילות וכמו שביאר שם ויל"ד עליו מאי ראיה מייתי מהא דהודו בי"ה לבי"ש אדרבא הרי לא הודו ב"ה כ"א משום דמס' כתובה נלמוד וזה ל"ש באבילות ותו הרי בעדות: אשה העיקר משום דאשה דייקא ומנסבא וזה לא שייך באבילו' אם לא באבילות שהתרנו אשה על ידו וצ"ע:
ומ"מ מדברינו יש לומר דגם אביי דשהי' תלתא ריגלי ידע שפיר מהך בריי' אלא דמס' לי' דרשב"ג אי משום מסל"ת או משום בידו ומ' לי' דבעדות אשה סמכי' אפי' לקולא וצ"ע:
והנה הש"ך סי' ט"ו דייק לי' משו"ת הרשב"א דחוץ לעדות אשה אין גוי מסל"ת נאמן אפי' לא שייך להשביח מקחו אינו נאמן ויל"ד הרי ש"ס ערוך הוא בב"ק ונ' דהש"ך בא להורות על ד' הסמ"ג דבאמת אין כאן כ"א אי' דרבנן ובדרבנן הרי מסקי' בב"ק דמהימן אלא דאין כאן חזקת היתר וכמ"ש הפמ"ג והיינו דדייק הש"ך מהרשב"א דאפי' כה"ג גוי לא מהימן, אמנם מל' ממחבר שכ' הנקחי' מ' דווקא המוכר לא מהימן ואמנם גוי אחר מסל"ת מהימן אבל כד דייקת פלגי בזה המחבר ורמ"א סי' ס"ט דהמחבר השמיט הא דמסל"ת נאמן לענין שהדיחו הבשר אף דהוה דם שמלחו דרבנן משום דלא הוה בחזקת הודח והרמ"א הביא דמסל"ת ג"כ מהימן ואמנם באמת אין ראיה משם דהתם יש להצטרף סברת הש"ך סי' צ"ח דאתא למיקם עלה דמלתא דהרי אם נאכל הבשר נדע אם הודח או לא:
והנה בסי' ט"ו הביא הב"י הרשב"א דאין גוי נאמן דמסקי' בב"ק דבדרבנן מהימנא למסל"ת לקולא למה לא נאמין בדאוריית' לחומרא מיהת וצ"ל דבאמת התם בגוי לא קמיירי דאאשה וקטן קאי והנה באמת בהא מלתא פליגי רברבת' בסי' ס"ט הסמ"ק דס"ל גוי נאמן מסל"ת אהדחה א' דס"ל דבכל אי' דרבנן גוי מהימן והריב"א בב"י שם מחלק בין היכא דאיכא למוקים עלה דמלתא אמנם ד' הסמ"ג דבמרתת סמכי' אגוי ובמסל"ת לא סמכי' ע"כ דס"ל דבדרבנן דווקא קטן מהימן ולא גוי וכמ"ש ואפשר לומר ג"כ דהתם דאתחזק אי' שאני ויל"ד משבויי' דהתם ליכא חזקת אי' ומה"ט לא קאמר הש"ס סתם בדרבנן הקילו וקאמר בשבויי דרבנן ומ"מ כ' לחלק בין גוי מסל"ת לקטן ומתרומה דיבמות וודאי אין ראי' דהתם הרי בשעה שהוא מעיד נעשה גדול ובין כך יישבנו שיטת המחבר בסי' ס"ט לפי"מ שפי' הש"ך שם דעתו:
ויש לעורר ע"ד הש"ך יו"ד סי' ש"ב ס"ק ב' שכ' דגוי נאמן על כלאים מסל"ת אם אינו מכוין להשביח מקחו משום דלא אתחזק אי' וכי משום דלא אתחזק אי' מהני בדאו' והרי הש"ך בעצמו סי' צ"ח דחה סברא זו מגמ' דב"ק משבוי' וצ"ל כוונת הש"ך למ"ש במסקנא סי' צ"ח דהיכא דאיכא למיקם עלה דמלתא סמכי' אפי' בדאוריית' ואמנם בכל זאת יש לחלק בין כלאים והך דסי' צ"ח דהתם יודע העכו"ם בבירור אחרי שאמר כי אין בו טעם אי' בוודאי יתברר אם שיקר או לא משא"כ כאן ועכ"פ מ' דלהפוסקים דעדות אשה לאו דווקא כ"א כל מלתא דעבידא לאגלויי א"ש הא דעכו"ם לפי תומו נאמן באי' עבידא לאגלויי טפי מעדות אשה וכמ"ש דוודאי יגלה:
ובסי' שט"ז ש"ך ס"ק ב' הנה הפלפול הזה הוא בתוס' בכורו' שם וברא"ש וכבר עמד ע"ז בצ"ק והאריך בזה הגאון אלגאזי בה' בכורות דמהי"ת נימא דגוי מסל"ת יהא נאמן באי' דאוריי' ולי נראה דגם דעת התוס' שם אינו כ"א להא מלתא דאין צריך ליתנו לכהן ככל ס' בכור אבל לענין איסור וודאי לכ"ע לא מהימן:
סוגי' דקטן או"נ יבמות קי"ג לש"ש ולסכות תרל"ה:
מפתחי דבי מדרשא י"ל דנקט מפתחי דבי מדרשא למימר דאעפ"כ לא התירו לו ע"י ככרים לאפוקי מד' בה"ג דס"ל דשבות במקום מצוה שרי ומ"מ אין להק' מכאן על ד' בה"ג דהרי לכ"ע היו יכולין לעשות מחיצה של ב"א אלא דע"י קטן כה"ג עדיף וכמו"ש הב"י בשם ש"ל סי' שס"ב וא"כ מכ"ש דעדיף מאמירה לנכרי אמכם ד' הש"ל יש לדחות לכאורה דמאחר דהוי מפתחי דבי מדרשא ויצא הקול ע"י נעילת ביהמ"ד ואם הי' עושה מחיצה של ב"א כבר היו יודעי' שעושה בהן מחיצה וכה"ג הרי הוא אסור:
ומ"מ יש ליישב ג"כ עד"ז מדוע לא התירו לו פחות פחות מד"א משום דכה"ג ע"י קטן עדיף טפי ואמנם אולי כיון דלא התירו פחות פחות מד"א רק משום דאדם בהול על ממונו א"כ דווקא התם התירו דלא לייתי לידי איסור דאוריי' אבל במקום מצוה לא התירו כמו שלא התירו שארי שבות ומ"מ אתא שפיר שוב ל' מפתחי דבי מדרשא:
טלי וטלי פירש רש"י זכרי' ונקבות נ' טעם ר' פדת בזה דאם יבואו זכרי' או נקיבות לבד ישחקו ביחד במקום א' ושמה לא נאבדו המפתחות ולא הוליכם למקום, המפתחו' דהוי כעושה על דעת גדול ע"כ צוה להנהיג זכרים ונקבות וכל כת ישחקו במקום אחר ואחת מהם בקל מצאו המפתחות: א"נ י"ל ע"ד שאמרו רז"ל במדרש על פסו' ותפרעו כל עצתי כי הנשים כולם ממשמשנו הן וכדמצינו ורחל לקחה את התרפים ויש לרמז זה בד' רחל עצמה שאמרה כי דרך נשים לי כוונה לזה דדרך נשים ממשש הכל משא"כ בזכרי' ובנקל ימצאו הנקיבות יותר המפתחות והזכרי' ואמנם דרך נקיבות לגנוז את מציאתן ולזה צריך זכרים שיגלו עליהן:
ויש עוד לומר עם מש"כ רש"י וישחקו שם שבת היתה והרי כל הענין היה משום שבת ומאי בעי רש"י בזה אמנם ק' ליה לרש"י הרי מתוך מעשיו בנקל יכירו התינוקות לאיזה ענין הוא הנהיגם אמכם כ"ז אם קוראם מבית אביהם אבל באמת שבת הי' והתינוקות היו משחקים ברחובות וא"ל להנהיגם לשם לאמור כי הוא צריך למקום שהם שחקו עתה וממילא לא ירגישו וז"ש רש"י שחקו שם ולא במקום אחר כי שבת היה ודרך התינוקות לשחק ברחובות ולזה הוצרך ג"כ להנהיג כל התינוקות כמו שהיו שוחקים במקום אחר למען לא ירגישו כי לצרכו הנהיגם כ"א יסברו כי צריך למקומם:
ועי"ל דמ"ש רש"י שבת הי' דק' לי' הא אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפי' לבנין ביהמ"ק ואטו מפתחי דבי מדרשא עדיפי לזה כ' רש"י שבת הי' ולא הי' בלא"ה ביטול תינוקות של בית רבן, ויע"ל דרש"י בא ליישב ל' וליטיילי למה לא אמר וישחקו לזה כ' רש"י דשבת הי' ומשא אסור בו לכ"ה והשחוק הוא רק טיול בעלמא:
אלמא קסבר יל"ד דשבק הש"ס לשבת ונקט נבילה ולא אמר אלמא קסבר קטן מחלל שבת אין ב"ד מצווין וכו' וכ' דהרמב"ן פ' יתרו עמד ע"פ ובכך דכ' בעשרת הדברות ותמצית דבריו דאי קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפריש קרא דבכך כה"ג מיירי ואי אין מצווין קרא לעושה ע"ד אביו וק' אי או"נ ב"ד מצווין למה לי קרא בשבת הרי ילפי' מדם ושרצים דבשלמא מטומאה איכא למימר שאני כהני':
וכו' אבל מדם ושרצים הרי איכא למילף וצ"ל אכילת אי' שאני כדכ' אל תשקצו את נפשותיכם וכ"כ תוס' בחולין גבי בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן ולכך איצטריך קרא גבי שבת ומ"מ אי הוי ס"ל לר"פ דב"ד מצווין להפריש הוה מוקי קרא דבנך לב"ד מצווין ג"כ ומדמוקי קרא לעושה ע"ד אביו ש"מ דגם בנבילות ס"ל דאין ב"ד מצווין ונקט הש"ס חדא דאשמעי' מני' תרתי:
ופסקו רוב הפוסקים כר"פ דמעשה רב והב"י תמה שהרי"ף והרא"ש השמיטו כל הסוגי' ואפי' בפ' כל כתבי לא הזכירו מעשה ע"ד אביו גבי קטן שבא לכבות אמנם באמת פ' כל כתבי סי' י"ב הביא הרא"ש סוגי' דהכא ומדברי' ניכר דפסק כוותי' ודסתם הרא"ש ולא ביאר מתני' דקטן שבא לכבות צ"ל כתי' שני של הב"י דכל קטן עושה ע"ד אביו וכצ"ל ד' הטור דבסי' שמ"ג כ' בהדי' דאו"ב אין ב"ד מצווין ובסי' של"ד מסתם סתים דקטן שבא לכבות אין שומעין ולא הביא תי' הש"ס דעושה ע"ד אביו וכמו שהביא הרמב"ם א"וו מ' להטור דכל קטן עושה ע"ד אביו אלא דצ"ע ד' הרא"ש רפ"ק דשבת וע' לקמן:
ואמנם הטור ביו"ד שע"ג פוסק בטומאת כהנים מצווין להפרישו וע' ב"י וכבר דקדק הטו"ז באו"ח שמ"ג על ד' ב"י וכ' לפר' דלכאו' במ"פ ר"פ ור"י דר"פ פשיטא לי' ור"י מס' לי' וכ' דספיקא דר"י בשקלא וטריא דידן אי פי' הבריי' בשרצי' דם וטומאה לענין מאכיל בידים וא"כ או"נ ע"כ אין מצווין או קראי בב"ד מצווין איירי וא"כ גם בכל התורה ב"ד מצווין ואף דהני תלתא קראי הרי מצרכי' להו לקמן ואליבא דר"י עבדי' הך צריכותא לפי ספיקא דר"י וכמו"ש ואמנם ר"פ לית לי' הך צריכותא וס"ל דהו"ל תלתא קראי הבאי' כא' ואין מלמדין ובין אי איירי הני קראי במצווין להפרישו ובין אי מיירי במאכיל בידים עכ"פ בכל שאר אי' אין ב"ד מצווין להפרישו ומעתה י"ל דבהני קראי גם ר"פ מס' לי' במאי מיירי אי במצווין או במאכיל בידים וא"כ בשלמא בשאר אי' קיי"ל דאין מצווין כר"פ דעבד מעשה רב משא"כ בהני ב' קראי די"ל דגם ר"פ וס' לי' אזלי' לחומרא ואמרי' ב"ד מצווין ומכ"ש בטומאת כהנים של אמור ואמרת הכי מ' וע' לקמן:
והנה ד' תוס' פ' כל כתבי דבקטן שהגיע לחינוך לכ"ע ב"ד מצווין להפרישו וק' א"כ למה לא משני הש"ס דעדיפא מיני' מתני' בקטן שהגיע לחינוך דסתמא דמלתא קטן היודע לכבות כבר הגיע לחינוך וצ"ל דד' התוס' כד' הטור דאין כוונת הש"ס לאוקמי מתני' בגוונא כ"א כל למה שקטן עושה הוא ע"ד אביו והרמב"ם דלא מפ' כן וס"ל דאביו עכ"פ מצווה לחנכו ל"ק עלי' לוקמי הש"ס בהגיע לחינוך ומתני' קמי אביו מיירי י"ל דהול"ל אומר לו אבל אומרים לו מ' מי שאומר הן אביו אביו הן ב"ד אלא דק' לי' למ"ש לעיל בשם הרמב"ן בחומש דעושה ע"ד אביו הוה דאוריי' וחינוך עכ"פ לא הוה כ"א דרבנן א"כ מעיקרא מוקי למלתי' בחיוב דאוריי' דהיינו ב"ד מצווין דמאן דס"ל הכי מדאוריי' ס"ל ובתר הכי שוב מוקי לה בדאוריי' דהיינו בעושה ע"ד אביו ולמה לי' לאוקמי בחינוך דרבנן ולעולם גם בהגיע לחינוך מיירי מתני':
ותו ק' מנ"ל לתוס' נהי דאב מצווה על חיכוך בנו מ"ה דלמא במקום פסידות לא חייבוהו חכמי' ואפי' במ"ע שבגופו אמרו אל יבזבז יותר מחומש וצ"ע ואמנם מ"ש החולקי' על תוס' דבל"ת לא שייך ויוה"כ שאני דהוה מ"ע א"כ הרי פשיטא לן דשבת ויו"ט ג"כ עשה ול"ת וא"כ מטעם עשה שפיר שייך חינוך בשבת וצ"ע:
הבא לי מפתח הבא לי חותם י"ל דסתם מפתח הוא דבר של צורך ופשיטא דאיכא למיגזר שיסבור התינוק דשרי להביא בשבת ואסור משום אתי למיסרך קמ"ל דאפי' חותם דאינו צורך לשבת כלל אסור לומר לו וכן בסיפא ל"מ תולש דא"א לגדול ליהנות ממה שתולש בשבת וודאי אסור אפי' זורק דאפשר להיות דזורק לו לרשותו אעפי"כ אסור:
וכ' רש"י בר"ה בשבת מבואר מדבריו כד' הרשב"א דאי אין ב"ד מצווין להפריש אי' דרבנן מאכילין בידים וע"כ אל יאמר לו בר"ה מיירי ואמנם מה בעי רש"י כ' דלכאו' י"ל דקו' המק' הי' משום דק' לי' קו' הרשב"א למה לא מפליג בהבאה גופא א"וו רישא בכרמלית וקמ"ל דמ"מ אסור להאכיל בידים וסיפא בר"ה ואעפי"כ מותר וא"צ להפרישו וא"כ הא מבואר דעכ"פ אסור להאכיל לקטן אפי' אי' דרבנן בידים ולזה כ' רש"י דרשאי הוא כ"א דבס"ד דס"ל אין מצווין להפריש בידים בר"ה מיירי דבכרמלית אפי' בידים מאכיל:
ודייק לרש"י הכי דא"כ הו"ל להק' בתר דמתרץ לי' בכרמלית לפלוג ולתני בדידה כיון דרישא וסיפא בכרמלית א"וו לא עלתה קו' זו ע"ד המק' ומ"מ כ' דהרמב' מפ' לקו' רש"ס עד"ז ומהכי דייק לי' דאי' דרבנן אפי' למ"ד אין מצווין אסור להאכיל בידים וכ"ת למה לא מק' במסקנא לפלוג ולתני בדידה י"ל דהמתרץ הכי מתרץ רישא בדרבנן וקמ"ל דאסור להאכיל בידי' וסיפא בדרבנן וקמ"ל דאין מצווין להפריש ונקט תולש וזורק שאינו לצורך אביו אבל הבאה דהיא סתמא לצורך הו"ל עושה ע"ד אביו ואסור וכ"ת רישא ל"ל ליתנו אסור להניח תינוק להביא מפתח לא היא רישא באחרי' ומדקתני אדם לתינוק ולא לבנו ובאחרי' ל"ש עושה ע"ד אביו דאסור דלא כרש"י כ"א כהרמב"ן דמבנך ילפי' וסיפא באביו מיירי:
ועד"ז מבואר כאן דאי' דרבנן אם אינו עושה ע"ד אביו אף אביו א"צ למחות בידו ונהי דהיינו למ"ד מצווין להפריש מ"מ י"ל דבזה אין כאן פלוגתא וכ"ש הוא לדידן דקיי"ל א"צ להפריש וה והן ד' הרמב"ם פי"ז וכפי' הכ"מ שם דבדרבנן אפי' האב א"צ למחות וכמו"ש:
ומבואר דלד' רש"י דעושה ע"ד אביו ל"ד דהרי הוצרך לתרץ מדר"י ב"ב א"כ ליתא לדברינו דק' ל"ל רישא לתני אסור להניח תינוק להביא מפתח ומה"ט פליג רש"י על הרמב"ם וכמו"ש:
מ"ש רש"י דליקה הכי מבואר דאל"ה ל"ש גוי אדעתא דנפשי' עביד דמנא ידע שיקבל שכר וכוונת רש"י בזה דקו' הש"ס אינה כ"א אי מתני' ר' יודא היא דס"ל כל כיבוי מקרי מלאכה וקו' הש"ס הי' בשלמא אי אמרת ב"ד מצווין י"ל מתני ר"י הוא:
וכ' תוס' בשבת שם דע"כ סוגי' מוקי לה בקטן שלא הגיע לחינוך דבהגיע וודאי מפרישין אותו ופשט דבריו מ' דאב"ד ג"כ כ"כ דאל"כ לימא דהש"ס משני הכי משום דמ' דקאי גם אאחרי' ומנ"ל לתוס' הך מלתא דמצות חינוך מוטל גם אאחרי' וכ' דק' להו הא דאמרי' יודע להתעטף אביו לוקח לו וכן שאר ואמאי לא נקט ג"כ לענין שאר אי' דהא וודאי לא מסתבר דאביו ג"כ אינו מצווה להפרישו מאי' וכמו"ש הרשב"א בשמעתין:
דר"ש הוא השתא במ"ע חייב לחנכו בל"ת לא כ"ש א"וו דבשאר אי' כ"ע מצווין להפרישו אבל במ"ע דאיכא חסרון ממון אביו הוא דמצווה ולא אחר: ועד"ז יש ליישב ד' הרא"ש ריפ"ק דשבת שכ' בפשיטות דקטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו כאילו הלכ' פסוקה היא דקי"ל הכי אמנם כוונתו על קטן שהגיע לחינוך דמבואר מהנך שהבאנו כאן וא"כ אטו גדול גרע מקטן שהגיע לחינוך אמנם הרשב"א בשמעתין הק' ע"ד תוס' מסוגי' דנדה דאמרי' לא צריכא למוזהרין עליו ר"ל במופלא סמוך לאיש ומק' ש"מ ב"ד מצווין והא לד' תוס' במופלא כ"ע מודו דמצווין להפרישו ונ' דתוס' כבר יישבו זה דמתחלה הציעו דסוגי' מיירי באי' דאוריי' וע"ז כ' דבלא הגיע לחינוך מיירי רצו להקדים בזה דבאי' דאוריית' הוא דשייך חינוך אבל לא בדרבנן והתם בנדה הרי כדמשני הכי ס"ל דמופלא דרבנן וכ"ת בלא"ה קו' הש"ס תמוה דהרי בדרבנן גם מצווין להפרישו אין כאן כדמוכחא שמעתין י"ל כיון דמופלא עכ"פ אקרא מסמכי' לי' הו"ל לענין זה כעין דאוריית' משא"כ לענין חינוך דהו"ל תרתי דרבנן חינוך דרבנן ומופלא דרבנן כולי האי לא אמרי' ועי' לקמן:
ומ"ש תוס' עוד וכל הנהו דיבמות הו"מ לאוקמי בהגיע לחינוך אין לומר דכוונתם אחרש דמתני' דמק' לקמן דאטו חרש בר חינוך הוא אמת כי ד' הרשב"א שהביא עוד ראי' נגד ד' תוס' ממאי דמק' הש"ס לעיל בסוגי' דר"י בן גודגדא או"נ מ' דאפי' בחרש שייך חינוך דהרי קו' הש"ס לאו אקטנה קאי כ"א אחרש וחרשת מ' דגם בחרש ס"ל לרשב"א דשייך לחינוך מ"מ דבריו תמוהי' היכן מצינו בחרש חינוך וצ"ע אבל כוונת תוס' אהנך קו' מקראי דשרצי ודם וכו' דהו"מ לאוקמי שהגיע לחינוך וכ"ת הכי חיכוך דאוריי' דנוקמי קרא להכי לא היא מקמי דנוקמי קרא בב"ד מצויין ואפי' לא הגיע לחינוך מוטב יותר לאוקמי בהגיע לחינוך ונימא דחינוך דאוריי' וז"ש דמשני שפיר טפי דמסתבר יותר לאוקמי קרא במאכיל בידי' מלמימר דחינוך דאוריי' ובמ"ש נתיישבו ג"כ ד' הרמב"ם שכ' דאב בכ"ג אפילו קטן ביותר מצווה להפריש והק' הרשב"א ג"כ מסוגי' דנדה הנ"ל ובמ"ש ליישב ד' תוס' גם ד' הרמב"ם מיושבים דבדרבנן גם הרמב"ם ס"ל דאפי' האב אינו מצווה להפריש וכד' הרמ"א סי' שמ"ג ומיושב קו' הטו"ז על הרמ"א שם דלמא באב עצמו גם הרמב"ם מודה דא"כ ק' על הרמב"ם קו' הרשב"א מנדה:
אלא שהרשב"א הק' עוד מסוגי' דבן חבר דמיירי באביו וא"כ מבואר דאפי' האב פטור וכ' דהא מלתא תלי' במ"ש לעיל דאי קראי דשרצים ודם אין מלמדין וכמו"ש בד' ר"פ א"כ אין לנו בשאר אי' שום סברא אחרי שהתורה לא אסרתן לקטן שיהי' האב מצווה להפריש אבל אי קראי דשרצים ודם מלמדין אלא דקראי במאכיל בידים מיירי הרי הקפידה תורה שלא להאכיל לקטן אי' א"כ האב עכ"פ מצווה לחנכו נמצא דהש"ס דשמעתין קאי לר"פ ושפיר מ' לי' דאפי' אב אין מצווה לחנך אבל אנן לדידן ס"ל דקראי צריכי שפיר ונהי דקיי"ל כר"פ מ"מ מאכיל בידים אסור בכל האי' מדאוריי' ושפיר כ' הרמב"ם דהאב מצווה להפרישו והנך בריי' באמת כדמשני בדמאי תרומה דרבנן:
בעושה ע"ד אביו כ' רש"י שצופה באביו וכ' ב"י סי' של"ד דהרי"ף והרא"ש היו מפרשים דכל קטן המכבה דליקה עושה ע"ד אביו וכן צ"ל דהוא ד' הטור דבסי' שמ"ג כ' דקטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ובסי' של"ד כ' סתם קנון שבא לכבות אין שומעין לו אע"כ דהוה מפ' ג"כ עד"ז והתימא על הב"י שפלפל אי אי לפי' זה או נימא דהרי"ף והרא"ש פסקו דב"ד מצווין להפריש ומה יענה ע"ד הטור דסתם גם כן כאן של"ד ופסק שמ"ג דאין מצווין להפרישו ומוכרח לכאורה כתי ב"י:
אמנם הרמב"ם כ' פי' דווקא בעושה לדעת אביו אבל בעושה לדעת עצמו אין מצווין להפרישו מבואר מדבריו שפי' ד' הרי"ף ג"כ ע"ד שפי' הב"י דכל קטן עושה לד' אביו וכ' לאפוקי מפי' זה והביאו לזה מפני שהוא כ' פכ"ד דבאי' דרבנן אין ב"ד ממחין ביד האב אם אינו מפרישו וכ' לעיל דעתו דהאב גופא ג"כ אינו מחויב להפריש מבן חבר דאי מוקי לה בדרבנן אפי' האב אינו מחוייב להפריש וכמו שבארנו לעיל ומעתה בשלמא אם פי' עושה ע"ד אביו לפי שרואה שנח לאביו וכה"ג י"ל דהוה דאוריי' וכ"מ מד' הרמב"ן בחומש פ' יתרו ע"פ אתה ובנך אבל אם הקטן עושה ע"ד עצמו אלא דאנן אמדי' לי' שרוצה לעשות נ"ר לאביו דאוריי' מיהת ל"ש דקרא אתה ובנך קאמר כלומר שהאב גורם בדבר ואמאי ב"ד מצווין להפרישו וכ"ת אאביו קאמר מאביו לא הוה מק' מעיקרא מידי דהרי כ"כ הרמב"ם דאביו בכל אי' דאוריי' מצווה להפריש א"וו ול' אין שומעין לו מק' הש"ס דמ' דאב"ד קאי ואהא לא מתרץ מידי וזה שהאריך הרמב"ם לבאר:
ולכאורה ל' בעושה ע"ד אביו מ' ג"כ כרש"י ורמב"ם דלפי הב"י הול"ל מפני שעושה אמנם גם מד' רש"י בשבת ע' דמפ' ע"ד הב"י ויישוב לקו' זו שכ"כ שם בקטן היודע להבחין וא"כ שפיר קאי ל' בעושה כלומר ראוי לומר עליו שעוש' ע"ד אביו:
אא"כ יק' שוב למה לא הביאו הרי"ף והרא"ש והטור תי' הש"ס וכ' דוודאי בדליקה קטן הבא לכבות מוכח שיש בו דעת להבחין שזה נוח לאביו אמנם הש"ס לא רצה לאוקמי' מתני' בדליקה משום דא"כ לר"ש הו"ל משא"צ לגופה ולא אסור אלא מדרבנן אלא ש"מ דבפרעון מיירי ושפיר איצטריך לומר בעושה אבל הרי"ף והרא"ש כ' עלה דמתני' ובדליקה התירו וכו' ושמעי' דמתני' בדליקה ולא אצטריכו שוב לפי' בעושה ע"ד אביו וכד' הב"י וכמו שביארנו לעיל:
ואמנם מה דהדר רש"י ביבמות מפי' בשבת כ' דק' לי' הרי תינוק שאומרי' לו הבא מפתח כבר יש בו דעת ואעפי"כ תניא מניחו תולש וזורק ואף דמשכחת שעושה לד כ"ר לאביו אע"כ דפי' עושה ע"ד אביו כמו שפי' רש"י כאן:
רש"י ד"ה שאינן מתוקנין אינן מעושרין יל"ד פשיטא ונר' דבאמת יל"ד אמאי לא נקט תכא פירות כמו בסיפא וי"ל דפירות אין רבותא כ"כ דחוץ זתים וענבים אין פירות חייבין במעשר מדאוריי' ולכך נקט דברי' שאינם מתוקנים ר"ל דיכול להאכילו פת וכיו"ב שדרך להאכיל לתינוק וחייב במעשר מדאוריי' ואמנם כן י"ל דבאמת נקט הכי משום פת אבל ר"ל דבפת יש חשש חלה ג"כ ולזה כ' רש"י דלא היא אין ע"ה חשוד על חלה כ"א רק לענין מעשר אנו דנין:
כ' רש"י עוד אינו זקוק לו לטלו הימנו כוונת רש"י דאף דהש"ס לא קאמר כ"א הא וודאי בעי עשורי מ"מ כיון דאין שליחות לקטן לא מצי לעשורי עלי' אא"כ נטלו ממנו רשות ומאחר דקטן לית לי' זכיי' מיהו זכו בי' כי מכוין לזכות ובתר הכי מעשר עלי' ז"נ כוונת רש"י ולפנינו אי"ה כבא עוד לענין זה:
ויל"ד דמאי מייתי הש"ס ראיה מהך בריי' דלמא הך בריית' לאו לא זו אף זו תני כ"א ה"פ היכא דאיכא ספיקא דאוריית' או וודאי דרבנן הוא דאין מצווין להפרישו דהיינו בהולך לבית ע"ה דשם יש חשש שמאכיל אותו טבל דאוריי' מ"מ אין חוששין ובמצא בידו פירות דפירות לא הוה כ"א דרבכן שוב אין זקוק לו וכן באידך בריית' פירות אין זקוק לו דלמא לא הוכשרו ולביתו מותר לילך אף דיש לחוש שהאכילו פת דוודאי הוכשרו מ"מ מס' לא חיישי וכ' דהש"ס מדייק רגי' לילך ולא נקט לבית ע"ה כ"א לאבי אמו דבידי אבי אמו מאכילו כשבא שמה ומה"ט רגיל לילך אצלו מ"מ לא חי שי' וע"כ הטעם משום דאין מצווין להפרישו:
תוס' ד"ה בדמאי הקילו יש לתרץ קו' תוס' ע"ד אחר דהנה ד' הרמב"ם דהאב מחויב עכ"פ להפריש מטעם חינוך ואפי' קטן כ"ש ונ' דנפקא לי' מהך בריי' שהבאנו לעיל דיודע להתעטף אביו לוקח לו טלית וכיו"ב ופשיטא ליה להרמב"ם דבריי' נקט כל הני משום דבכ"ת ל"ש חינוך דלא מסתבר כלל כ"א אדרבא הכי יש להם זמן ול"ת אין לה זמן אמנם כ"ז בדאוריי' אבל בדרבנן לא וכמ"ש לעיל כד' רמ"א שמ"ג דהכי רהטא פשטא דשמעתין וכמ"ש לעיל ואמנם כ"ז אי אין ב"ד מצווין אפי' בדאוריי' האב אינו מצווה בדרבנן משא"כ אי בדאוריי' ב"ד מצווין ומסתברא דאב אפי' בדרבנן מצווה ומעתה מאחר דר"י דחה דלמא לעולם ב"ד מצווין להפריש ל"מ לשנויי דמאי דרבנן דאי ב"ד מצווין בדאוריי' האב גם בדרבנן מצווה והוצרך לומר בדמאי הקילו:
אמנם כ"ז ר"י לטעמי' דמס לי' וכ"כ לעיל דספיקא דר"י אי הני תלתא קראי דלקמן מיירי בב"ד מצוין או במאכיל בידים ועכ"פ אי ב"ד מצוין היינו מדאוריי' ושפיר מסתבר דאב אף בדרבנן מצוה ואמנם הש"ס דחה לקמן לעולם מדאוריי' אין ב"ד מצווין אבל מדרבנן מצווין ודוקא בדאוריי' תקינו רבנן אבל הכא בתרומה דרבנן לא תיקנו:
ועד"ז נבוא ליישב דקדוק עצום בשמעתין דקאמר אלא ר"י מאי אלא ר"י ס' מספקא לי' לחוד הול"ל ואלא מה שייך הכא אמנם באמת יש לתרץ קו' הש"ס ע"ד אחר דר"י ס"ל אין ב"ד מצוין אבל האב מצוה וכמ"ש הרמב"ם וא"כ שפיר התם דתנן אין שומעין לו דמ' דקאי אב"ד ג"כ הוצרך לומר בעושה ע"ד אביו וברי' דבן חבר דמיירי באב הוצרך לומר בדמאי הקילו ואמנם הוה סגי למימר שאני דמאי דרבנן ומדקא הקילו ש"מ בשאר דרבנן האב חייב בחינוך וא"כ ס"ל ב"ד מצווין וע"ז קאמר אלא כלומר יש תי' אחר אבל העיקר דר"י ס"ל דספיקא הוה:
ומ"מ היוצא מדברינו הנ"ל דיש ליישב מה שהק' לעיל על הטו"ז דמפ' ד' הרמב"ם דגם בדרבנן האב מצ"ע חייב לחנך אלא דאין ממחין בידו והרי הא קמן דאפילו האב אין חייב לחנך בדרבנן אפי' למ"ד ב"ד מצווין להפריש ומכ"ש למ"ד אין מצווין ואמנם ממ"ש יש להבין דהכא מעשר פירות דרבנן ודמאי אפי' בס"ד ס' מיהת הוה וכן פירות תרומה ס' הוכשרו:
ואמנם בענין מ"ש דלא נקט גם בסיפא פת וכיו"ב ונקט פירות יש לומר דנהי דבפירות אין זקוק לו דאם לא יטלם בע"כ ממנו לא יתרצה הקטן וכולי האי לצער הקטן לא אטרחוהו רבנן בדרבנן אבל בפת וכיו"ב אשר הקטן בקל מתרצה ליקח פת אחר באמת מהיות טוב אל תקרי רע יש על אביו ליטלו ולעשרו וכד' הטו"ז וא"ש ל' רש"י שכ' זקוק לו ליטלו הימנו כלומר דלולא שהי' צריך ליטלו הימנו באמת הי' זקוק לו:
תוס' ד"ה ספוקי ע"ד שכ' למעלה י"ל דבלא"ה יל"ד בנדה שם דקאמר ריא"ש אי דרבנן דרבנן ומאי בעי בזה א"וו ס"ל א"נ אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו היינו ג"כ מדרבנן אבל קראי דלקמן מיירי במאכיל בידים ובדרבנן מס' לי' לר"י והשתא ה"ק אי דרבנן דרבנן כלומר ניחא לך משום דהפרה ג"כ דרבנן א"כ א"נ דאוריי' מדאוריי' מיהת אין מצווין להפרישו ובדרבנן מהני ההפרה שוב:
יונק מן הנכרי' ד' הרשב"א דבלא סכנה אין שום איסור בדבר וצ"ל דהא גופא אשמעי' בריי' ודאמרי' אין חוששין ביונק שקץ ר"ל בנכרים אין כאן יונק שקץ ובבהמה טמאה אין חוששין או משום דאין מצוין להפריש או משום סכנה אמכם הביא ד' ר"ח דאסור ואתי האי אין חוששין בשוה אנכרים ואבהמה טמאה וד' הרשב"א דגם לר"ח אינו אסור רק מדרבנן ולולי דמסתפינא הייתי אומר דד' ר"ח כד' המרדכי שהביא רמ"א יו"ד סי' ס' דבהמה שנתפטמה בדברי' האי' בשרה אסור וע' ש"ך שם דלכאורה רק באי' הנאה דינא הכי אבל אי ר"ח כמרדכי ס"ל מבואר דאף באי' אכילה דינא הכי:
ברישא לא פי' רש"י דחלב בהמה טמאה אסור מדאוריי' עד בסיפא גבי ולא יאכילנו כ' כוונת רש"י דלא תימא מדשבקא לחלב טמאה ולא חילק בה בין יונק למאכיל ש"מ דחלב טמאה רק דרבנן לא היא ליכא למ"ד דחלב טמאה לאו דאוריי' ע' בכורות:
ודלא מפליג כ"כ הרשב"א במסקנא למ"ד ב"ד מצווין א"ש ולדידן צ"ל דהוה מצי לחלק וכ' דבאמת מ"מ יונק שמעי' דאסור להאכיל חלב טמאה בידים דאי מותר למה נניח תינוק בהדי טמאה להניק ולא נשקיהו החלב בפ"ע אלא ש"מ דזה אסור אלא דמ"מ ס"ד דמה"ט בחלב אסור משום דאפשר שיונק מעצמו ולמה נאכילנו בידי' אבל בנבילות וטריפות אשר על הרוב התינוק לא יאכל מעצמו אם לח יאכילוהו מותר אפי' להאכילו קמ"ל:
ויל"ד לד' הרמב"ם דהאב אפי' לדידן מצוה להפרישו ואפי' לא הגיע לחינוך א"כ הכא אמאי סתים ותנא הרי רוב תנוקות יונקין בפני אביהן וצ"ל דבמקום צערא לא גזרו רבנן על חינוך:
קטן כמי ליבעי אומדנא יל"ד מנ"ל להש"ס דהא דב"ד מצווין להפרישו הוה דאורייתא ושפיר מק' ליבעי אומדנא דלמא מדרבנן הוא דמצווין ובדרבנן אומדנא ל"ל וכ' דתוס' בפ' כל כתבי כ' דהאי גדול לאו דוקא כ"א קטן שאינו מסוכן אצל חלב וק' אמאי גדול כזה בעי אומדנא הרי חינוך דרבנן וע"כ משום דב"ד מצווין להפרישו א"כ ע"כ מצווין להפרישו דאוריית' וקטן נמי ליבעי וכ"ת תוס' כ"כ לדידן דקיי"ל אין ב"ד מצווין אבל למ"ד ב"ד מצווין יל"פ גדול דבריי' גדול ממש אמנם מאחר דבלא"ה ק' קו' הרשב"א אמאי לא מחלק בחלב גופא ומשני הש"ס סתם תינוק מסוכן אצל חלב וא"כ בחלב אין שייך חילוק וכמ"ש הרשב"א: לא תאכילם כ' דלא גרסי' לי' דא"ה הרי מבואר תי' הש"ס:
ופרש"י קרא יתירא דריש וק' הרי אצטריך לדאביי במס' מכות ופסחים אכל נמלה לוקה חמש וכ"ת א"כ מאי מק':
הש"ס הדרשא מ"מ הוא דדרשי' ונ' ד' רש"י דאי מ"מ דרשי' פשיטא דלא קאי כ"א אמאכיל בידים א"וו המק' לית לי' הא דאביי ואביי למסקנא קאמר למלתי' דמאכיל בידים הוא דאסור וי"ל מ"מ דרשי' אלא מ"מ ק' כיון דאצטריך קרא לענין מאכיל אטו מ' מצי קרא למכתב וצ"ל דאביי באמת ס"ל דשרצי' קרא יתירא הוא דמטומאה שפיר ילפי' ודם וכמו"ש המזרחי וקרא ללוקה חמש:
ועד"ז הי' מיושב דהרמב"ם לא הביא אכל נמלה לוקה חמש והיינו משום דש"ס דידן פליג אדאביי אא"כ ארבע מיהא ללקי אבל באמת כבר ביאר הרמב"ם פי' בד' אביי הביאו החינוך פ' שמיני שם וצ"ל דמאכיל בידים ממ' אתי' לה וא"ש הא דלא מייתי הרמב"ם דבשרצים ודם לוקה המאכיל בידים והיינו משום דעיקר קרא ללוקה חמש אצטריך ואמ' יתירא לא מולקי אלא התינח בשרצי' בדם אכתי אמאי לא לקי דהתם וודאי קרא יתירא הוא דלאו למלקות אתי' כ"א לכרת אף דלר"י במכות דס"ל חייבי כריתות שלוקי בפטרו מכריתתן הי' אפשר לומר דגלי קרא דאם לקו שמונים הוא דנפטר מכרת ומאכיל אסור מכל נפש ילפי' מ"מ הרמב"ם הרי לא פסק כר"י והדרא קו' לדוכתא וכ' דק' לי' להרמב"ם הא דקאמר אביי מהאי קרא דלוקה חמש ומאכיל ממ' ילפי' ולא לקי למה לא נימא טפי דקרא למלקות על מאכיל אתא א"וו פשיטא לי' לאביי דמלקא לא אלקי' למאכיל לקטן וממילא סגי במ' בעלמא וקרא ללוקה ה' א"כ ע"כ בדם ג"כ לא לקי וע' לפנינו:
אמור ואמרת נ' דנהי דמתרץ הש"ס קרא דלא תאכלום הדר מק' מדם דהוה ס"ד דלא תאכלום דרשי' לא תאכילום אבל בדם דכ' לא תאכל ומ' דמצווה להפריש ודחה הש"ס אמכם ל' אמור ואמרת מ' דאמרת בעלמא אצטריך קרא ומ"מ דחה הש"ס דקרא יתירא בעלמא דרשי':
ואמנם הטור מ' לי' דוודאי קו' המק' עומדת במקומה והש"ס הו"מ לשנויי כדלקמן שאני כהני' דריבה בהן מצות יתירות ונפקא לי' להטור הא מלתא משום דק' ל' או קו המזרחי או קו' הרש"א לילף מטומאה ודם או טומאה ושרצים א"וו מטומאה ליכא למילף דאמור ואמרת א' להזהיר גדולים על הקטני' דהיינו להפריש ושרצי' ודם וכל האי' שבתורה להאכיל דווקא ולפי תי' המתרץ יישב הש"ס לקמן דאצטריך טומאה אבל לפי האמת אינו כן וא"ש דלא הביא הטור גם בדם ושרצי' דמצווין להפריש לפי תי' הב"י ולמ"ש לעיל אבל למ"ש כאן א"ש:
תוס' ד"ה במשהו ונ' ד' רש"י דס"ד דקרא אח שרצים קאי דבאמת איסורן כטומאתן בכעדשה ע' מעילה שם אלא דלתוס' לא מ' להו מדילפי' מהאי קרא נמלה לוקה חמש ע"כ אכל שרצי' קאי:
וצריכא ע' רש"א ונ' דאי מלקי' אמאכיל בידים לק"מ דאמה הצד וודאי לא מלקי' ובשלמא בכהני' דכ' אמור ואמרת ועכ"פ ליכא פריך הש"ס ל"ל אבל אדם ושרצ' ליכא למיפרך דאצטריך למלקות בשרצי' עצמן ובדם עצמן: אלא דמאחר דהרמב"ם לא הביא דמאכי' לקו צריך ליישב קו' מזרחי וקו' רש"א:
ואמנם ע"ד שיישבנו ד' הטור למעלה גם קו' המזרחי ורש"א מיושב לד' הרמב"ם דנהי דהשתא דכ' דם ושרצי' ובכל זאת קים לי' לר"פ דקיי"ל כוותי' דדווקא להאכיל בידים אסור אמרי' דגם גבי טומאה קרא להאכיל דהיינו לטמא בידים מיירי אף דל' אמור ואמרת ל"מ כן משא"כ אי לא כ' כ"א דם וטומאה או שרצי' וטומאה הייתי אומר דם להאכיל ולא ילפי' מני' וטומאה להפריש ולא ילפי' משום דשאני כהני' ומה הצד עכ"פ ליכא והש"ס לא בא כ"א לגלות לן דשאני כהני' וממילא אין להק' מידי:
ודלא ק' לי' להמזרחי קו' רש"א י"ל ע"ד שכ' למעלה ליישב ד' רש"י דיש לטעות ולומר דקרא אח' שרבי' דמטמאין קאי ואי לא כ' קרא כ"א שרצי' וטומאה הייתי אומר דבשרצים המטמאין כ' קרא ומשום טומאה הוא דהקפידה תורה:
משום אי' דידה י"ל המק' דייק ל' מה יעשה דמ' דמשום דידי' הוא ומשני הש"ס לא משום דידה אבל בקו' שניי' ק' מאי ס"ד להק' כאן דאיכא אי' דידי' וצריך לדחוק דהש"ס לא קאמר כ"א תיתב גבי' ותיאסר עליו וכ"ת כיון שהוא יפריש ממנה אף היא תפקיר עצמה לאחרי' מאי הוא הרי קטן אוכל נבילת הוא ומשני אי אמרת תיתב גבי' לא אתא למינסב אחריתא ואיכ' אי' דידי' ע"ד שאמרו בעשר שני' ולא ילדה:
יבמות קי"ג ואילו חרשת לא אכלה כ רש"י דבתרומה דרבנן הוא דקטנה אוכלת כדאמרי' בהאשה רבה ויל"ד לפימ"ש תוס' שם בהאשה רבה דדווקא למ"ד קטן ב"ד מצווין להפריש משני הש"ס בתרומה דרבנן אבל למ"ד אין מצווין אפי' בדאוריי' מיירי וא"כ סוגיין דקאי למ"ד אין מצווין מנ"ל לרש"י לפ' דבתרומה דרבנן אמנם הרשב"א כ' שם דל' אוכלת בגינו מ' שרשאי להאכילה כוונתו דאי משום קטן או"נ מאי בגינו שייך דהא אין ב"ד מצווין להפריש אפי' לא נשאת לו אע"כ דר"ל להאכיל והנה אי ר"י בן גודגדא ג"כ מטעם אין ב"ד מצווין אתי עלה למה לי' להעיד דקטנה שנשאת אפי' לא נשאת נמי א"וו דלהאכיל העיד ושפיר כ' רש"י:
וכ"ת א"כ אמאי לא מק' הש"ס לעיל פ' האשה רבה ממתני' דגיטין ומק' מבריי' וי"ל דמייתי הך בריי' משום אינך קושיות דמק' שם:
תוס' ד"ה ואילו חרשת סמכו אמ"ש לקמן דאדרבא הואיל וקטנה באה לכלל גדלות עדיפא ג"כ מחרשת ולכך תי' דאין א' מהם כשמע מאידך וקו' הש"ס הי' דלתני תרוויי':
ונ' דרש"י יישב שפיר קו' תוס' שכ' דשביק חרשת דעסיק בי' כוונתו דהו"מ למתני קטנה ברישא והדר הך דחרשת יוצאה בגט ומדהתחיל בחרשת ושבקה ש"מ דחרשת לא אכלה:
ויל"ד בד' תוס' שכ' דקטנה אתי' לכלל נישואין ולמה לא כ' לכלל גדלות ונ' כוונתם דנישואי חרשת שלא ינהגו בה הפקר והתירו גם לכהן לישא אותה ולהאכילה בתרומה דרבנן אבל קטנה למה לן להקל עלי' בעודה קטנה הרי תבוא לכלל נישואין:
ויל"ד לד' הרשב"א דמותר להאכיל לקטן אי' דרבנן בידי' היאיך אפשר לומר דחרשת לא אכלה הרי אם גם לא נשאת לכהן מותר להאכילה תרומה דרבנן וכ' דלד' הרשב"א קו' הש"ס הי' עד"ז הרי להא דקטנה מצי' אכלה לא אצטריך למתני' דהרי מאכילין לקטן אי' דרבנן בידים וע"כ לדיוקא אתא דווקא קטנה אבל לא חרשת ואמאי הרי מותר להאכיל ומשני שמא יאכיל חרש בחרשת ומק' ליכול דבין בדידי' בין:
בדידה קטן או"נ ומשני משום חרש ומעתה נהי דחרשת דעלמא מאכילין אותה תרומה דרבנן וחרשת אשת כהן אין מאכילין משום דאתיא למיכל תרומה דאוריי':
ופי' ד' רש"י ע' בחי' רשב"א ואילו ראה רש"א ד' רשב"א לא כ' דפי' רש"י דוחק:
תוס' ד"ה דלמא וכו' ובגיטין כ' דליכול קטן או"נ הוא ונ' דהתם כ' ב' פי' אבל אוכלת בגינו והביאו ראי' דפי' שני ועיקר מדלא גזרי' דקטנה אתיא למיכל בתרומה דאוריי' ובשמעתין כ' תוס' דאפי' אין ב"ד מצווין מ"מ לא שייך למיגזר משום זמן מועט:
נדה פ' יוצא דופן להפלאה ובל יחל ע' רש"י הכוונה דאיש כי ידור נדר אין לפ' דר"ל ולא קטן דהרי כ' איש כי יפליא וש"מ דרק קטן שאינו מופלא ממעט קרא:
תוס' ד"ה לאותן המוזהרין לכאורה יש לתרץ דר"ל אם הגדיל הקטן ואכל ועד"ז גם ק' רש"א הי' אפשר ליישב אלא דלא היא דלמ"ד אכלו אחרים אין לוקין גם הוא אינו לוקה לכשיגדיל מאחר דמופלא דרבנן בעלמא: ובענין קו' רש"א י"ל דה"ק תכא מאחר דמופלא אסמכתא בעלמא לא תאמר שיסברו העולם שהוא דאוריי' ויביאו מעילה על הקדישו מזה אין לדאוג דכ' זה הדבר:
רש"י ד"ה ומשני לעולם דרבנן יל"ד דלמא לעולם דאוריי' הוה אבל קטן עצמו לאו בר איסור ולאו בר עונשין וא"ש דמק' קטן אוכל נבילות דאי דרבנן הרי לכאורה לכ"ע אין ב"ד מצווין להפרישו כמבואר ביבמות שם וצ"ל דא"כ האי' מדאוריי' על אחרי' והיינו שינויא דלקמן ואכלו אחרי' אבל השתא לא נחתי' להכי אמנם כ"ז משום דרש"י גריס לקמן אלא הב"ע דמ' דהדר בי' הש"ס מתי' קמא אבל לגי' ידן דלא גרסי' אלא המק' הוא דלא הבין התרצן וביאר לו אח"כ וקאמר לאותן המוזהרין היינו אחרי' שלוקין: ולד' רש"י צ"ל דר' יוחנן דקאמר ביבמות בדמאי הקילו ומ' דס"ל בשאר אי' דרבכן ב"ד מצווין להפריש ואליבא דר"י קאמר וכו':
תוס' ד"ה לאותן המוזהרין י"ל דה"ק תנא יכול יהא כשאר הקדש וכדר"ה דגם הקטן לוקה קמ"ל זה הדבר וכיון דאינו כשאר הקדש אמרי' דהקטן גופא אינו לוקה:
אמנם הרש"א הק' שפיר למסקנא וכ"כ לעיל ליישב:
עד הנה עזרנו נותן התורה ית"ש לבאר סוגי' זו הימים דחקו עלך שלא הגענו ליותר מזה עד ירחיב ד' את גבולנו לטובה אכי"ר:
אחר חיתום מתיב ר' ירמי' כ' דר' ירמי' דמק' מ' לי' דע"כ זה מקרי מאכיל בידי' דאי הוה אוכל מעצמו הפרה זו ל"ל הרי בלא"ה אין ב"ד מצווין להפרישו וע"ז משני א"ש אלא מאי אי דרבנן ניחא לך ותק' ג"כ הפרה זו למה הרי אי' דרבנן מותר להאכיל בידים וע"כ דמ"מ רבנן תקנו כאן הפרה שיהא ביני דיני אישות דהבעל מפיר לאשתו ומעתה אף אני אומר לך דאוריי' ומטעם קטן או"נ מותרת לאכול והפרה רבנן תקנוה וכמ"ש: סוגי' דתרי ותרי תחלת דקין תרל"ו:
יבמות פ' ד' אחין רש"י במתני' ס' קרוב לו וכו' שהי' ח אמות מצומצמות ויל"ד מאחר דמתני' או בכת א' או בב' כתי עדי' מיירי ל"ל לרש"י למנקט בח' אמות מצומצמות' בשלמא אי הוה רש"י מפ' כהרשב"א דבכת א' היינו ששניהם אומרי' ס' קרוב לו וכו' שפיר אצטרך רש"י לפרושי הכי אבל רש"י מפ' דע"א אומר קרוב לו וכו' וא"כ מאי בעי רש"י בזה ונ' דאדרבא רש"י בא ליישב בזה קו' הרשב"א על פי' רש"י דמפ' ע"א אומר קרוב לו וכו' א"כ הו"ל ע"א בהכחשה ולא כלום הוא ותי' הרא"ה בכתובות על קו' כעין זאת דמיירי בח' אמות מצומצמות דעבידי אנשי דטעי והו"ל כגבוה ב' מרדעו' וא' אומר ג' דשני' כשרי' ה"כ שנים כשרי' והן הן ד' רש"י אמנם מה שדחק לרש"י לפי"ז לפ' כת א' ולא פי' כד' הרשב"א כ' ד' רש"י דאם יש כאן ב' עדי' שזרק לה קידושין ס' קרוב לה הו"ל ס דאוריי' כמו שאר ס' קידושין א"וו בהכחשה קמיירי ונהי דאין א' מהם נפסל מ"מ אין לנו על הקידושין כ"א ע"א ושפיר הו"ל רק ס' דרבנן משום דיצא הקול שזרק לה קידושין וע"ד שכ' תוס' בכתובות כ"ב שם עיי"ש וד' הרשב"א כ' דוודאי אי אנו דנין על המקודשת הזאת הו"ל לחוש לס' קידושין אבל מאחר שמת המקדש ועל צרתה אנו דנין לא מחזקי' אי' מדידה לאורועי חזקת היתר של צרתה מה"ת ואולי גם בזה רש"י לטעמי' דס"ל מחזקי' מאי' לאי' ואף דלא דמי לדעלמא מ"מ לא פשיטא לי' כ"כ וע' עוד לפנינו בס"ד:
מ"ט כ' רש"י אינה חולצת פשיטא להש"ס דוודאי לא נימא בס' גירושין דתתיבם מאחר דעד עכשו בחזקת אי' ליבם קיימא אבל ע"כ דגם חליצה לא בעי ומ"ט:
גמ' ולגבי גירושין לא תנן וכו' וק' א"כ ק' מתני' אהדדי וצ"ל דאדרבא מאחר דידעי' לעיקרא דמילתא והך דגיטין ניחא לי' לתנא לאשמועי' הכא בגירושין לענין חליצה דבר חדש בג' גיטין וגו':
גמ' ולא אמרי' שאם אתה אומר חולצת יל"ד מאי בעי הש"ס בזה דיו במה דמצינו דחולצת ומה לי להק' מטעמא דרבה אם גוף הענין מפרך וכ' דבאמת בגיטין ס' לא תנן כ"א מחצה על מחצה ויש לפ' כפשוטו שהגט מוכח מחצה על ד"א שלו ומחצה על ד"א שלה ודלמא התם רבה מודה דבעי' חליצה אלא כיון דעכ"פ לא הוה גיטא מדאוריית' דהרי אגידא בי' שהרי הגט מוכח מחצה בד"א שלו וא"כ שוב שייך למגזר אם אתה אומר חולצת מתייבמת: ונ' הא דפשיטא לן דמתני' דגיטין גם לענין חליצה תנן מגורשת ולא אמרי' דרק לענין כהונה תנן דמגורשת היינו משום דתני עלה בההוא מתני' וכן לענין קידושין ובקידושין הרי בהדי' תנן הכא דחולצת וע"כ גם בגירושין דינא הכי:
רש"י דהו"ל ס' דאוריי' כיון דאיכא תרי עדיו וכו' וצריך ביאור רחב במ"פ הס"ד והמסקנא אי תרי ותרי ס' דאוריי' או דרבנן ולפי פשוטו תלי' מלתא הך בפלוגתת הרמב"ם והראשונ' אי ס' דאורי' מה"ת לחומרא או דרבנן ובס"ד הוה ס"ל דס' דאוריי' מה"ת לחומרא ובמסקנא הדרא מהא ואמנם אכתי יק' בין להרמב"ם בין לשאר מפו' מסוגי' זו ונ' לבאר תחלה עפ"י שטת הרמב"ם ונאמר דלכאו' דבר זה אי ס' דאוריי' מה"ת לחומרא או לקולא פלוגתת ר"א ורבנן בכריתות דלר"א דחייבה תורה אשם תלוי אפי' על חתיכה א' ס' חלב ס' שומן א"כ הרי חזינן דס' דאוריי' לחומרא דמי איכא מידי דשרי למכלא לכתחלה ודיעבד מייתי עלה קרבן אבל לרבנן דבעי:
דווקא חתיכה א' משתי חתיכות א"כ אדרבא מ' דכיון דלא אקבע אי' ס' דאוריי' מה"ת לקולא והאיך יהא חייב באשם תלוי אמנם הא תינח אי טעמא דרבנן משום אקבע אי' אבל אי טעמא דרבנן דבעי' אפשר לברר כי היכי דלייתי מידי חיוב חטאת ועד שיתברר האשם תולה עליו א"כ גם רבנן ל"פ עלי' דר"א בעלמא וס"ל ס' דאוריי' מה"ת לחומרא והכא באשם תלוי אפלגי מטעם שכ' ומעתה בס"ד הוה ס"ל לעיקר טעמא דאפשר לברר ולהכי פשיטא לן דתרי ותרי ספיקא דאוריי' ובמסקנא ס"ל דבעי' אקבע אי' דווקא והכא אקבע היתירא הו"ל ס' דרבנן אבל לד' החולקי' על הרמב"ם נקטי לעיקר טעמא דאפשר לברר והיינו משום דלטעם זה לא מפשי' פלוגתא בין ר"א לרבנן ואמרי' תרוויי' ס"ל ס' דאוריית' לחומרא ובאשם תלוי פליגי לא זולת וא"כ מסתברא דתרי ותרי ג"כ הוה ס' דאוריי' אמנם למסקנא אמרי' ע"כ לא קאמר ר"א דס' דאוריי' לחומרא אלא היכא דלא אתחזק לא אי' ולא היתירא היכא דאתחזק היתירא מי שמעי' לי' דלמא כה"ג לא הוה כ"א ס' דרבנן:
וקידושין גופא ממאי דבכל א' יל"ד הא ע"כ כה"ג מיירי דלא לק' למה בגירושין לא תנן ס' קרוב לו וצ"ל ע"ד שכ' לעיל דדלמא סמיך אמתני' דגיטין:
תוס' ד"ה אי בב' כיתי והנה קו' תוס' חזקה על פי' רש"י דמה עלה ע"ד לתרץ וכ' ד' רש"י דהחילוק בין גירושין לקידושין דבס' קידושין אחר שמת המקדש אם ניסת לא' מעידי' האומרים קרוב לו הי' ואינה זקוקה ליבם וגם היא אומרת ברי לי שהוא קרוב לו ע"כ לא תצא וא"כ מ' להמק' כיון דהיא לא תצא ע"כ גם צרתה תתייבם ואין בכך כלום דהרי הערוה אינה זקוקה משא"כ בגירושין ל"ש זה דאם תנשא לעד האומר קרוב לה א"כ אדרבא הצרה זקוקה ליבם וא"כ עכ"פ חולצת והיינו דפריך דלמא בב' כיתי עדים וכה"ג דניסת הערוה לא' מעידיה ומשו"ה תתייבם הצרה ואין בכך כלום ומק' בשלמא היא אומרת ברי לי וכן העד והילכך לא תצא משא"כ הצרה כיון דקיימו עדים היא והיבם באשם תלוי קיימי והיאיך אמרת תתייבם ואין בכך כלום:
מה שפירש"י עיקר הקו' על חולצת משום דל' הש"ס הכי מ' דאי ס' דרבנן מוקמי' לה אחזקת היתר ויל"ד כיון דלגי' תוס' בל' דלמא הוא דאמרי' א"כ עכ"פ אס' לי' להש"ס אי תרי ותרי ס' דאוריית או דרבנן ומהיכן פשיטא לתוס' בכמה מקומות דמסקי' הכא דהוה דרבנן ואפשר משום דאביי ורבא תי' שינויי אחרינא מ' דלא ס"ל כרבה ומטעם קו' הש"ס אמכם יק' אמאי באמת קאמר הש"ס דלמא ולא קאמר בפשיטות ונ' דהא דפשיט הש"ס מר' אשי במעשה דבר שטיא תליא לכאורה בפלוגתא דר"ה ור"ח דאי רב אשי כר"ה ס"ל ולר"ה הרי שני כתי העדי' בחזקתן עומדים אלא דאכן מסופקין מי העיד אמת וא"כ הו"ל ס' דאורייתא דליכא למיקם עלה דמלתא והו"ל למימר שודא או יחלוקו ומדקאמר רב אשי אוקי ארעא בחזקת בר שטיא ש"מ דתרי ותרי מדאוריי' בתר חזקה אזלי' משא"כ לר"ח דתרוויי' עדיין פסולין מכאן ואילך ואין כאן עדי' כלל א"כ פשיטא דאזלי' בתר חזקה בממונא וא"כ אכתי לא ידעי' לר"ה מאי הוה עלה בתרי ותרי והיינו דלמא דקאמר הש"ס כלומר תינח אי רב אשי כר"ה ס"ל שפיר יש לפשוט מדרב אשי ואמנם מאחר דהל' פסוקא כר"ה וודאי פשיט לן דרב אשי ג"כ כר"ה ס"ל דאוקי נכסי בחזקת בר שטיא היינו מטעם דתרי ותרי ס' דרבנן והיינו דפשיטא לתוס':
שם תוס' בד"ה תרי כתי מתי' התוס' נלמד דקו' לא היה דלפ' מתני' כרב כהנא בגיטין שם דמחצה ע"מ ממש דא"כ לא תי' מידי אלא דידע להו דיחוי הש"ס על דרב כהנא שם וכמ"ש לעיל דאגידא בי' אלא דק' להו לוקמי בכת אחת וע"כ צ"ל דמפ' תוס' כת אחת ע"ד שכ' הרשב"א בחי' כאן והבאנו דבריו לעיל במתני' שכל הכת אומרת ס' קרוב לו וכו' ואהא שפיר תי' דל' מע"מ לא מ' כן משא"כ אי הוה מפ' כרש"י דע"א אומר קרוב לו וכו' א"כ שפיר שייך ל' מע"מ ולד' רש"י כ' לפ' דהנה בסיפא דהך מתני' בגיטין תנן וכן לענין החוב מע"מ יחלוקו:
והנה בשני כתי עדים י"ל דמיירי שהלוה טוען בריא שהוא קרוב למלוה אלא משום דאיכא ב' כתי עדים ויש כאן חזקת חיוב וחזקת ממון אמרי' דיחלוקו משא"כ בכת א' כיון דהעדים מכחישין זא"ז והלוה אומר ברי שהוא קרוב למלוה למה יחלוקו הרי הוא נאמן בהיסת ומאי אמרת גם הלוה מסופק אם הי' קרוב למלוה הו"ל איני יודע אם פרעתיך וחייב אלא ש"מ דבב' כתי עדי' מיירי:
וא"כ גם לד' תוס' והרשב"א יש לתרץ כיון דהעדי' אומרים ספק אם הלוה אומר בריא הלוה מהימן ואם אומר ספק הו"ל איני יודע אם פרעתיך וחייב: ר"פ האשה רש"י במתני' ובאו ל"ד וי"ל דנקט באו לאשמעי' דאפי' עד מפי עד ג"כ מהימן:
תצא ע' רש"י כוונת דבריו דאלו הוה כ' בסוטה מזידה לא הוה אסורה כאן אבל כ' והיא לא נתפשה ודרשי' הא נתפשה מותרת וע"כ נתפשה ל"ש למקריי' כאן וכ"ת דהו"ל אנוסה עפ"י הוראת ב"ד לא היא דאדרבא עיקר הוראת ב"ד הוה להחמיר עלי' בסופה דתידוק בתחלה:
רש"י בגמ' ד"ה אנן הוי' וכו' הלכך בע"א תצא כוונת רש"י דלהכי לא קאמר הש"ס בקיצור תרי אמרו מת ותרי אמרו היינו דקאי משום דיק' ואנן בני עירו יהי' מכירין אותו מה אומרי' אין אנו מכירין אותו וא"כ גם כל בני העיר מחשבי כתרי מול הני דאמרו דקאי קמן ואמאי בע"א תצא הרי הו"ל גם בע"א תרי ותרי ומאי איכא בין ע"א או שכי' אי בתרי ותרי לא תצא לה"ק הש"ס דקאמרי הני אנן הוינן בהדי' ואתון לא תכירוהו כדרך שלא הכירו אחי יוסף את יוסף וא"כ בע"א אין כאן תרי ותרי משא"כ בשני' אומרים מת וז"ש רש"י הלכך בע"א תצא ר"ל דכולא מלתא משום ער"ת נקט ליה התרצן:
תוס' ד"ה באשם תלוי ובכתובות תי' דר"ל באי' אשם תלוי וכ' דבשמעתין ל"מ להו כן דמאן מפיס דלמא לרבנן בחתיכה אחת אפי' אי' אשם תלוי ליכא משום דס' דאוריי' לקולא מה"ת וכמו"ש הרמב"ם:
באו"ד וא"ת ובב"ב תי' בשמעתין סוד"ה אנן אחתי' דמשום מ"ד ב' כתי עדים ס' דאוריי' נקט הש"ס אשם תלוי ונ' דבשמעתין לא ניחא להו בהא דלכאו' יל"ד למאי הל' האריך הש"ס כולי האי בקיצור הו"ל למימר מכדי תרי ותרי נינהו אמאי לא תצא כדמקשי' בכתובו' ומגבי' בי' תרי ותרי נינהו אמאי לא תצא כדמקשי בכתובו' ומגבי' בי' תרי ותרי נינהו וצ"ל דס"ד אי הוה קאמר הכי דדווקא אי תרי ותרי ס' דרבנן הוא:
דק' לן משום דאזלי' בתר חזקה אבל אי ס' דאוריית' מאחר דניסת בהיתר ואח"כ באו עדים שניי' מס' לא תצא ולכך קאמר הש"ס הבא עלי' באשם תלוי קאי כלומר דאפי' אי תרי ותרי ס' דאוריית' ג"כ ע"כ תצא דהרי הבא עלי' באשם תלוי קאי וע"ז מק' תוס' אמנם מאחר דלהל' דקיימ"ל דתרי ותרי ס' דרבנן א"כ הבא עלי' בחטאת שוב הו"ל להש"ס טפי למסתם ולומר תרי ותרי נינהו ולפ' באשם תלוי קאי דאיכא למטעי ולמימר דקיי"ל תרי ותרי ס' דאוריי' ול"ק להו כלל דהו"ל להש"ס לפ' דבחטאת קאי דאהא איכא למימר משום מ"ד תרי ותרי ס' דאוריי' לא נקט בחטאת אלא דק' להו דגם באשם תלוי לא הו"ל להש"ס למנקט וא"כ מסולק קו' הרש"א דהתוס' עדיפא הו"ל להק' דהו"ל להש"ס למימר דבמיתה קאי דהתוס' לא הקשו דהו"ל להש"ס למימר חטאת ומכ"ש מיתה אלא דק' להו ל' באשם תלוי דנקט וכמ"ש אלא דעל תי' הש"ס בניסת לא' מעידי' הוא דק' להו אכתי במיתה קאי:
ומה שהק' רש"א על תי' תוס' דבתרי ותרי מאי דייקא שייך כבר עמדו ע"ז בתוס' כתובות כ"ו ע"ב ד"ה אכן אחתי' ויישבו שם קו' זו דכיון דאיכא תרי ותרי שפיר אמר' תצא וא"כ דייקא מתחלתה אלא שיל"ד בדבריו תינח באו עדי' ואח"כ כיסת משא"כ בניסת ואח"כ באו עדי' דבשעת נישואין לא הוו עדן תרי ותרי מאי דייקא שייך ואולי כוונתם דמ"מ דייקא דלמא יבאו עדי' ודוחק אמנם עפי"מ שכ' תוס' לקמן בפרקין גבי ע"א ביבמה דכיון דאמרו רבנן בעיגונא א' תצא מזה ומזה שוב כל העיגונות דלאו דינא גמירי דייקו גם בשמעתין א"ש וזה ג"כ תוכן כוונתם בענין נתגרשה דלאו דהתם שייך דייקא אלא דכיון דגם לה יש לדאוג שיתקיים בה תצא מזה ומזה גם היא דייקא וחזקת א"א דידה עכ"פ רעואה:
ומ"ש רש"א דלמה לא תי' תוס' תי' שכ' לקמן בפרקין בסוגי' דע"א ביבמה דכיון דאומרת ברי לי אתרע חזקת א"א נ' דאכתי מקמי דמוקמי' באומרת ברי לי ומק' היא גופא באשם תלוי קיימא ק' אמאי לא מק' בחטאת ש"מ דמטעם אחר אתרעי חזקת א"א דידה:
בשניסת לא' מעידי' הק' תוס' בכתובות הרי הרגנוהו לא ישא אשתו ותי' שם מה שתי' והביאו ראי' ממיאנה או חלצה ע"ש ויל"ד הא במה דתנן וכן עדי' החתומי' לא חשו חכמי' וכו' בהא סגי להו ואולי דעתם דלמא התם דעדי' החתומין כמו שנחקרה עדותן עדיף מעדות בע"פ ולכך הביאו מהך דמיאנה או שחלצה ועכ"פ ראי' תוס' לכאורה מבוארת ויש לעיין על הרמב"ן בשם ר"ח דמתרץ שהי' ג' עדי' מ' דבתרי חיישי' היאיך מיישב ראי' תוס' ממיאנה ונ' דמ' לי' דהתם סמכי' אעד שני דבין מיאון בין גט אשה בין שטר מקח בין חליצה עפ"כ בא' לא סגי וכיון דהעד שני מעיד עמו ביחד ובעד שני לא שייך חשדא ממילא גם לדידי' לא חשדי' משא"כ הכא דבאמת בע"א סגי וכל הכי ב' עדי' כל חד אדנפשי' מעיד ולא על חבירו נמצא אמרי' איהו דאי' בי' חשדא לא ידע ולא מידי ולהשני לא חשדי' אבל הוה חד לגבי תרי ושפיר אסור לישאנה אם יהא כשר לעדות:
וכ' רש"י שבאו עדי' שאמרו לא מת ובכתובות מוקי לה באומרת ברי לי כ' דרש"י בא לסייע בזה שיטתו דבכתובות מפ' רש"י דברי לי היינו שאין לבה נוקפה שאלו הי' קיים הי' בא והק' עלי' הרא"ה שם מאי ברי לי הוא זה והנה בשמעתין דבאמת אומר שבא פי' רש"י דברי לי ר"ל ע"י סימני' כלומר אף דהני תרי אמרי אנן הוינן בהדי' היא אומרת ע"י סימני' ברי לי שאין זה בעלי ומעתה אלו כפ' הך ברי לי דבריי' היינו ברי' לי שמת מאי מק' הש"ס מאי למימרא בשלמא התם לא תצא שאומרת ברי לי שמת שהיתה במיתתו משא"כ הכא דאפי' בעלמא אמרה ברי לי ס"ד דתצא אלא לאו ש"מ דגם ברי לי דהתם לאו ברי לי שמת והא חדא שהביא לרש"י לפ' כן:
אבל רש"י נסתייע כאן עוד דלכאורה מנ"ל להש"ס דהא דתניא בבריי' שבאו עדי' ר"ל עדי' שאמרו לא מת דלמא ה"פ דע"כ בריי' מיירי באומרת ברי לי כדאמרי' בכתובות וא"כ עיקר מלתא דלא תצא משום שאמרה מת בעלי וע"ז קאמר ר' מנחם בר יוסי ל"ש אלא שאמרה מת בעלי וניסת ואח"כ באו עדים ב' שאמרו מת וב' שאמרו לא מת כיון דכבר ניסת על דבר שאמרה מת בעלי היינו משום דהימנא לעדי' וכ"ת דלמא באמת ה"פ דר' מכחם ב"י א"כ מאי מתיב רבא בב"ב על ר"נ מד' ר' מנחם ב"י דחיישי' לזילותא דבי דינא הרי ע"ד שר' אין כאן ענין לזילותא דבי דינא אלא ש"מ דבאו עדי' ר"ל שאמרו לא מת וא"כ מבואר דהאי ברי לי אין הכוונה את בעלי דא"כ נוכל לפ' ד' ר' מנחם ע"ד שכ' ולא תק' כלל לר"נ והן הן ד' רש"י מדע"כ פי' ד' ר' מנחם שבאו עדי' שאמרו לא מת ולא אכל העדי' ידעי' פי' ל' ברי לי בכתובות:
שני' אומרי' נתגרשה לפי ד' רבא בכתובות כ"ב דבגירושין מסתבר טפי כר' מנחה היינו דנקט ת"ק תרתי ע"ד לא זו אף זו לא זו מיתה וודאי לא תצא אפי' בגירושין לא תצא ומיושב בזה מנ"ל לר' מנחם דת"ק אפי' היכא דבאו עדי' ואח"כ ניסת קאמר דמדאשמעי מת וגירושין ש"מ דמשום באו עדי' ואח"כ ניסת נקט הכי:
אמנם מד' הרשב"ם בב"ב למדנו תי' אחר מהיכא יליף ר' מנחם דת"ק אפי' אחר שבאו עדי' מיירי שכ"כ הרשב"ם שם לא תצא דיעבד אם ניסת לכתחלה לא ומאי בעי' בזה או"ו בא ליישב קו' מנ"ל לר' מנחם דת"ק אפי' בבאו עדי' ואח"כ ניסת מיירי וע"ז כ' דמדתני לא תנשא לכתחלה וע"כ בבאו עדי' מיירי דאל"כ למה לא תנשא ואהא קתני בתר הכי אם ניסת לא תצא ש"מ אפי' באו עדי' ואח"כ ניסת לא תצא לת"ק:
ומיושב בד' הרשב"ם אלו הכפל ל' לא תנשא ואם ניסת לא תצא הרי באם ניסת לא תצא לחוד סגי דידעי' דיעבד אין אלא להורות דאפי' באו עדי' ואח"כ ניסת לא תצא:
ויע"ל ע"ד שכ' לעיל דאשמעי' אפי' במת לא תנשא ואפי' בגירושין אם ניסת לא תצא:
ואמנם הא דאכפל תכא למנקט מיתה וגירושין כבר יישב הרשב"ם בב"ב שם ע"כ דבגירושין מיירי לענין א"א לחד גיסא ולענין ייבום לאידך גיסא: רש"י שאם לא רצה לכאורה לפי מה שפי' רש"י בחומש דקרא דקדושי' יהי' הוא דקאי אטומאה שיקדשום ב"ד דבר הלמד מענינו וקרא דוקדשתו קאי אנשי' פסולות דבר הלמד מענינו ואמאי פ' רש"י כאן דבריי' דנקט וקדשתו גם בטומאה מיירי כ' ד' רש"י דבתר דכ' וקדשתו דע"כ קאי אב"ד דבדידן כ' שפיר מפקי' גם קרא דקדושי' יהי' אב"ד אבל בלא קרא:
דוקדשתו הוה מוקמי' קרא דקדושי' יהי' אכהני גופיי' לעבור גם בעשה: וכ' רש"י דר"ל שעכשיו מת כוונתו דאי גם עתה חי א"כ אמאי נקט קרא בכהני' דווקא א"וו דמיירי שעכשיו מת ואין לכו לדין על אי' א"א ורק על אי' זונה לכהן וקמ"ל קרא דאפילו באי' לאו דפנו' ומכ"ש אם אמרי' שעדן חי ויש כאן אי' מיתה והיינו דלא מסיק אדעתי' מיד אי' כהונה שאני דמ' ל' דוודאי לא חמיר לאו דכהונה ומיתה לישראל ובהכי ניחא דמשני בבאו עדי' ואח"כ ניסת ור"מ ב"י היא וק' ע"כ א"כ אפי' בישראל דינא הכי אמנם הכא מיירי שעכשיו מת וכה"ג בישראל גם לר"מ בר יוסי לא מסקי' מני' משא"כ בכהן משום אי' זונה:
רש"י ד"ה דפנו' בעדים הענין צריך ביאור כיון דיש כאן ב' עדים שמת בעלה אמאי יטריחו ב"ד לחזור אחר עדים וכ' דמאחר דמיירי בכניסת לא' דאל"כ בלא"ה תצא אי אתי עדי' וכ"כ תוס' בכתובות דהאי עד שרי בה דבב' עדי' ליכא חשדא ומ"מ בכהן כה"ג מחזרים אחר עדים אם הוא בא להעיד עלי' ולנושאה:
רש"י ובהא מודה רב כוונתו דהאי תי' הו"ל להש"ס לתרץ מיד דהך ר"מ ב"י היא אלא דאכתי יק' לל"ק דרב כת"ק ס"ל ולהכי לא שני הש"ס האי תי' עד לבסוף וז"ש רש"י דהאי תי' לאיכא דאמרי הוא דא"ש דרב ס"ל ה"ל כר"מ ב"י:
ויש לעיין הני ב' לישני אי הל' כר"מ ב"י או לא במ"פ וי"ל בחדא מתרתי דהנה ר"נ בס"ד בב"ב שם הודה לרבא דטעמא דר"מ ב"י משום זילותא דבי דינא וא"כ הכי הל' ובמסקנא סבר כרב אשי דבמצטרפין לעדות פליגי אבל לכ"ע לזילותא לא חיישי' וע"כ אין הל' כר"מ ב"י:
ויע"ל מאחר דהכי תנאי לא חיישי לזילותא אמרי' דגם ר"מ ב"י לא פליג עליי' אלא דכיון דעקרא דמלתא דלא תצא הוה משום ברי דידה ואמנם אם הב"ד גזרו עליה שלא תנשא והיא עברה וניסת תו לא סמכי' אברי דידה וא"כ שפיר י"ל דהל' כר"מ ב"י:
כתובות כ"ב ע"ב רש"י ד"ה לכתחלה נמי לא תנשא כוונת רש"י דלא דהק' הש"ס דנתרנה להנשא דכ"ז שלא התרנו אותה ל"ש דעולא דכ"מ שהאמינה דעדן לא האמינו וכד' תוס' דבב"א מודה עולא וזה בכלל ב"א אלא דקו' הש"ס הי' דאם התירו' דתנשא לכתחלה:
ע"א אומר נתגרשה הק' הרמב"ן עכ"פ הו"ל ע"א בהכחשה ולא כלום הוא ומנא ידעי' דהויא א"א כלל ותי' דמיירי בע"א קרוב לה וא' אומר קרוב לו דלא מקרי הכחשה וק' וזה לד' הרשב"א ביבמות דמשיג על רש"י וס"ל דגם זה מקרי הכחשה האיך יתרץ סוגיין וצ"ל דמיירי שגם היא אומרת א"א הייתי וגרושה אני ונאמנת במגו דאי בעי שתקה אבל מאחר דע"א אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה שוב ליכא מיגו דדמיא לע"א במלחמה דלא אמרי' מגו משום דאמרה בדדמי ה"נ אמרה בדדמי כסבורה שהי' קרוב לה ודלמא הוה קרוב לו: