ליקוטי חבר בן חיים ג· רבי חזקי' פייבל פלויט
בסוגי' דרבה ורבא ריש גיטין תחלת החורף תרל"ב
לפי שאין בקיאין לשמה כפי הנ' מד' תוס' וראשונים לשמה לשון נקבה דנקט הש"ס ל"ד כ"א בדין דבעי בגט לשמו ולשמה ולשם גירושין ועד"ז עיקר החשש שמא מצא הבעל טופס גט שהי' כ' בו שמו ושמה וגירש בו וא"כ כאשר יעיד השליח כי בפניו נכתב הגט שוב אין שום חשש וא"צ לשואלו כלל אמנם רש"י דייק מלת לשמה ומ' לי' לרש"י דמאחר דכ' וכתב ידעו הכל דהבעל צריך לכתוב הוא או שלוחו וכן מדכ' ס' כריתות יודע דבעי' לשם כריתות אך דרשא דלה לשמה לא ידעי וא"כ עיקר החשש דלמא יש לבעל זה עוד אשה ששמה כשם אשה זו וכ' לשם הגדולה ומגרש הקטנה וא"כ שפיר לא מהני בפ"נ אם לא דשיילי' ליה ואמנם מה דחקו לרש"י לס' כן היינו משום דדייק לי' רש"י מדאמרי' לקמן מי קתני בפ"נ לשמה דע"כ שיילי' י' ולא אמרי' סתמא לשמה קמסהיד ש"מ דלשמה דווקא וכמו"ש, וכן דייקי ד' תוס' ועיי' רש"א:
והנה גם תוס' כ' דדרשא דלה לשמה ל"מ להו י"ל כוונתם לפימ"ש דלד' תוס' דלא שיילי' ע"כ לשמה ל"ד פי' ד' תוס' דהנה בגיטין בעי' לשמה ובזבחים בעינן לשמן אמנם בזבחי' סתמן לשמן קאי משא"כ בגיטין כדאמרי' ריש מס' זבחי' ובהא הוא דהוי טעי מעיקרא במה"י וסברי דגיטין דומיא דזבחים וסתמן לשמן קאי:
אמנם בענין קו' תוס' על רש"י למה לא קאמר הש"ס א"ב בין רבה לרבא אי שיילי' לי' נ' דרש"י יישב זה במ"ש וממילא שיילי' לי' ר"ק דהנה רבא ס"ל דמשום מיעוטא לא עבדו רבנן תקנתא אבל מאחר דהתקינו לומר בפ"נ גם לרבא מיעוט שיכולין לברר מבררינ' כדאמר' בפסחים במשכיר בית לחבירו בי"ד אי דאיתא קטן נישיילי' וז"ש רש"י וממילא שיילי' לי' כלומר לד"ה וא"כ אין זה א"ב:
ואמנם מה שחזר בו רש"י לקמן לפי גי' תוס' בד' רש"י היינו משום קו' חי' רשב"א כיון דצריכין לשואלו גם אם יגיד נצרכי' לומר שוב בפ"ג לשמה א"וו סתמא לשמה קמסהיד, ומ"מ ד' רש"י מעיקרא דאנן חיישי' דהני תלתא דיהיב גיטא קמי' בשעת מעשה ישכחו על הדבר ובשלמא אי בשאלה תלי' מלתא כל אימת דנישיילה מהני משא"כ לענין מיגז גייז אם בנתים תנשא יהא הוולד ממזר לר"מ ואפי' לרבנן אם אבד הגט ולא יוכל לחזור ולתנו לה ג"כ הולד ספק ממזר וכמו"ש הרא"ש וזה כוונת רש"י במ"ש וכן המשנה וכו' ול"ד לר"מ קאמר רש"י אלא גם לרבנן ואין לדייק מד' רש"י כמו"ש הרשב"א לקמן בענין בפני כמה נותנו דד' רש"י דהל' כר"מ ולמ"ש לא מוכחא מידי:
תוס' ד"ה לפי שאין בקיאין דיבור בתרא כ' קושי' התוס' א' שהיא שתים חדא על הש"ס לקמן דלא פריך כ"א למאי דמשני שלא תחלוק בשליחות אבל בל"ז ניחא להש"ס ואמאי וגם תי' הש"ס לקמן ג"כ אינו מובן ואמנם לפי תי' התוס' צ"ל דגם המק' לקמן ידע מסברא זו מדלא מק' בלא"ה אלא דמ' לי' דמ"מ שלא תחלוק בשליחות שייך ומשני לי' דגם שלא תחלוק בשליחות ל"ש:
רש"י ד"ה לפי שאין עדים בסו"ד ולקמן פריך כוונת רש"י דלרבא ק' טפי ליבעי תרי מלרבה דלרבה חומר שהחמירו:
לחוש דלמא לא נכתב לשמה וא"כ הם אמרו והם אמרו משא"כ לרבא דבכל קיום שטרות בעי' תרי ומ"ש הכא אלא כיון דאצטריך לרבא לשנויי משום עגונא אקילי פריך ומשני גם לרבה הכי:
והנה כבר עוררנו לעיל במתני' דבשלמא לרבה היינו דתנן צריך דחומר החמירו משא"כ לרבא דאדרבא אקילו ביה רבנן מה ל' צריך דתנן וכ' דמ"מ כיון דתנן לקמן א' אומר בפ"נ וא' אומר בפ"כ כיון שאין הגט יוצא מת"י שני' אף שמכירין חתימת העדים פסול לרש"י מיהת כמו שנבאר לפנינו בס"ד וא"כ שפיר שייך ל' צריך:
רש"י ד"ה דאתיוה בי תרי הנ' בד' רש"י דק' לי' למה לא קאמר הש"ס גט מקוים א"ב א"וו אפי' לרבא תק"ח קבועות אפי' בגט מקוים צ"ל בפ"כ וא"כ הא דאמרי' לקמן באין גט יוצא מת"י שנים לרב צריך היינו אפי' מכירין חתימת העדים ואתיוה בי תרי ה"ט כמו"ש רש"י לקמן פ"ב משום דמוכחא מלתא דשכי' שלוחין ומה"ט לא כ' רש"י דמיד יקיימו הגט כי זה באמת לא מהני לרש"י ומה שהק' לתוס' אטו בכיפא תלו להו הענין כיון דידע הבעל ששלח ב' שלוחים שוב לא יערער ומ"מ ל' רש"י מורה בהדי' שעדין לא קיימו ול"ק קו' רש"א ע"ד תוס', והנה יל"ד לרבה לאחר שלמדו דגזרי' שמא יחזור הדבר לקלקולו והת' אם מעיקרא הי' חשש גמור משא"כ לתוס' שכתבו דגם מעיקרא לא חשו כ"א שהבעל יערער שלא כדין ומאי שמא יחזור לקלקולו שייך וצ"ל דמ"מ היינו מחויבי להזדקק לו ואם עכשו לאחר שלמדו לא מזדקק לו גם אם יחזור הדבר לקלקולו לא נזדקק לו:
בענין פלוגתת רש"י ותוס' בידעתי ע' לפנינו בס"ד:
בפ"נ אבל לא בפ"נ הנה לרבה אצטריך תרוויי' דלא נימא כתיבה הוא דבעי' לשמה ולא חתימה וכן אפכא ובזה י"ל קו' רש"א לקמן ברש"י ד"ה בפ"נ שהק' רש"א למה לא מייתי רש"י מרישא דהשתא בפני נחתם לחוד פסול וכו' עיי"ש ולמ"ש א"ש דאי לא הוה תני כ"א ולא בפני ככתב ה"א דטעמא משום לשמה ומתני' ר"א דכתיבה הוא דבעי לשמה ולא חתימה ולכן אצטריך אבל לא בפני נחתם:
ואמנם לרבא לא זו אף זו קתני ל"מ לא אמר בפני נחתם וודאי פסול אפי' לא אמר בפני נכתב ג"כ פסול אף דלא הוה כ"א משום אחלופי: בפ"נ כלו לפי גי' דידן במתני' שוב הוה לא זו אף זו לרבא דס"ד דמשום אחלופי גם בחציו אחרון סגי ולרבה דאי' לי' דרבא תרוויי' צריכי חד משום קיום וחד משום לשמה אלא דלהרמב"ן שכ' דלרבה משו"ה סגי בבפ"נ דע"י שהי' בשעת כתיבה וודאי בעל זה שעשאו שליח צוה לכותבו וספרי מגמר גמירי וא"כ למה בחציו אחרון פסול כיון דעכ"פ מוכח כי בעל זה צוה לכותבו וצ"ל דעכ"פ זה לא מקרי עדות כלל וכמו"ש הרשב"א: תוס' ד"ה בפ"נ ע' רש"א ונ' דגם אליבא דרבא ורב אשי שפיר מק' תוס' אסתמא דגמרא למה מק' ממציעתא ולא מק' קו' תוס' מרישא ולישני או כרבא או כר"א:
רש"י ד"ה שיטה א' בא ליישב מנ"ל להש"ס דר"א חציו ראשון דווקא קאמר דאס"ד איזו שטה שתהא א"כ גם בקן קולמסא אי תיבה א' ליסגי א"וו חציו ראשון שבו עיקר הגט קאמר אמנם מל' רש"י מ' דבשטה ראשונה כותב שם האיש והאשה והזמן ומ' דלא בעי' לרש"י י"ב שורות דא"כ א"א למעבד הכי: רש"י ד"ה בתקנת חכמי' עדות השליח כ"כ לשטתו דמפ' דקו' רבא הוה הרי ידעתי מהני ומנ"ל לרבא דס"ל הכי לרב חסדא הרי קאמר או כלו בתק"ח וא"כ בפ"נ דווקא בעי' ולזה פי' רש"י דבתקנת חכמי' ר"ל דהימנוהו לשליח אבל מאיזו ל' דבעי למימר לא מיירי ר"ח:
תוס' ד"ה מי איכא מידי ר"ל לרש"י דסברת רבא דבשלמא אם הוא אומר בפני נכתב וידעתי ל"ש אתי לאחלופי דידעי כ"ע משום שליחותי' הימנוה אבל כי נקט לי' אחר בהדיה הרי דלא מהימן משום שליחותי' שפיר שייך אתא לאחלופי אלא דרב אשי מק' לאחר שכשר יחזור ויפסול כיון דמתחלה אמר בפ"נ וידעתי ותו' לא צריך שוב ל"ש למפסלי' משום אחלופי:
תוס' ד"ה אני עד שני הנה לפי תי' ראשון ה"ה בפ"נ פסול אם הוא עד שני ולתי' שני דווקא אם אמר בהדי' אני הוא עד שני:
גמ' השתא א' אומר וכו' ע' רש"א וי"ל כיון דבאמת בחציו ראשון כשר בבפ"נ ס"ד כיון דכל עיקר טעמא משום אחלופי גם בחציו אחרון סגי קמ"ל דחציו אחרון פסול:
רש"י במתני' רפ"ב ד"ה א' אומר וכו' דבריו צריכין ביאור שכ' דלמ"ד דמתני' בשני' שלוחים טעמא משום אתי לאחלופי הרי למ"ד דמתני' בשני' שלוחי' אמרי' חלוק הי' ר"י אף בראשונה כמו"ש רש"י לפנינו וטעמא דת"ק משום גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו וכ' ד' רש"י דרב אמי לקמן דקאמר ג"כ בלי"ק דמתני' בשני' שלוחים ע"כ לית לי' טעמא משום לשמה דאי ס"ל טעמא משום לשמה אמאי ברישא פסלי רבנן היכא דגט יוצא מת"י שני' הרי עד חתימה הוא שליח ומהימן כשני וכן עד כתיבה וגם יש שנים על הכתיבה אלא ש"מ דטעמא דת"ק משום אחלופי וז"ש ר"י בשני' אומרים בפני ככתב פסול משום האי טעמא כלומר אפי' בשני' שלוחים מ"מ שייך אתי לאחלופי: ואמנם מה דמ' מד' רש"י דאפי' למ"ד באין שני' שלוחין ס"ל דחלוק ר"י אף בראשונה אף דיש לחלק וכדמ' מד' רש"י גופא לקמן מ"מ מדפשיטא להש"ס דאתמר עלה חלוק הי' ר"י אף בראשונה מ' דבמסקנא לא נחתי' לחלק לר"י כלל:
רש"י ד"ה שאין גט יוצא בב"ד הנה ד' רש"י נ' מאחר דכולא מלתא כמו"ש רש"י לקמן דשני' שלוחי' מוכחא מלתא ולא גזרי' לא אמרי' מוכחא מלתא כ"א ע"י ששני אדוקין ודווקא נקט רש"י ולא כמו שביאר הרשב"א דברי' ואמנם לא בעי' כ"א בעת שיבאו לב"ד יהיו שני' אדוקי' לא זולת וז"ש רש"י יוצא בב"ד:
ואמנם ד' תוס' דהא' שהוא אדוק בו נאמן לומר דחבירו ג"כ שליח דמה אלו רוצה לשקר הכ' אומר בפ"נ וד' רש"י צ"ל כיון דכולא מלתא דבפ"ב תק"ח היא דיו אם אומר אבל לא דיהא מהימן במגו:
והנה בד' רש"י דבמוכחא מלתא תלי' מיושב ג"כ ד' רבב"ח שאמר בשני' מהימני מה אלו יאמרו בפנינו גרשה וק' אם גם אין גט יוצא מת"י שני' ג"כ שייך לומר מה אלו יאמרו בפנינו גרשה אע"כ דלא מהכי מה אלו יאמרו כ"א היכא דמוכחא מלתא וכמ"ש רש"י:
תוס' ד"ה אלמא קסבר וא"ת ולרבא הכה גי' הרש"א ולרבה וע' בדבריו וכן מ' מדהביאו ראי' מסיפא ולרבא אין ראי' משם כיון דסגי בשני' אומרים בפנינו נחתם לחוד אמכם מ"מ י"ל דה"ק תוס' אס"ד דמאן בלא מסהיד אכולה מלתא שוב לא דייק והרי גם בסיפא כיון דאמרי' דמאן דמסהיד אכתיבה לא דייק אין עדותו עדות כלל ואס"ד שכי' צריכין לומר הרי אין כאן אמירה: רש"י ד"ה סיפא דקתני נימא דומיא דרישא כוונת רש"י דבאמת יש לחלק בין רישא לסיפא דברישא ליכא אלא חד אכתיבה משא"כ בסיפא אם העד חתימה הוא השליח ושכי' על הכתיבה הו"ל שני' על זה ושכי' על זה ומ"מ לא מסתבר להכשיר בכך:
תוס' ד"ה ומסתבר כ' דמשו"ה לא פריך עד לבסוף למימר דגם ר"י ס"ל דפליגי בשמא יחזור דבר לקלקולו ולאחר שלמדו דאי ר"י ס"ל אין חילוק והכל קודם שלמדו ק' עליו כל הני קו' דמק' לעיל אדרבא:
גמ' או בטולך היינו דשקלא שרגא מאצל חולה:
גמ' זמנין וכו' ע' רש"א ונ' דבלא"ה ל"ק לי' דלמא ר"י מפ' לי' אי מתני' קודם שלמדו או אחר שלמדו ומוקי לה בחד לישנא קודם שלמדו ובחד לישנא לאחר שלמדו ואמנם א"כ כדמק' לי' מרישא הו"ל לשנויי רישא ומדלא משני לי' הכי ש"ד דלא נחית לחלק בכך והיינו דמק' לי' זמנין דלא אמרת לן הכי:
ודע דד' רש"י לעיל ד"ה אלמא קסבר קשין להולמן וכוונת דברי' דלמה לא אמר ר"י בקיצור כרבא דטעמא משום קיום ואנא ידענא דשני' א"צ לזה כ' רש"י דהי' אפשר לומר כיון דחזי' במה שהצריכו חכמי' בפני ככתב דחשו לאחלופי ס"ד א"א שני' א"צ שיאמרו ידעו דמשום קיום הוא ושוב אתי לאחלופי לכן אצטריך לאשמעי' בהדי' דא"צ:
פ"א רש"י ד"ה ואמר אביי וה"ד מובלעות כוונתו דלמאי הל' מייתי הש"ס הך דרבב"ח דבלא רבב"ח מצי' לומר דהנך מובלעות אף שהן מובלעות בתוך הגבול ר"ל הקו' החולק בין א"י לחו"ל מ"מ הן רחוקות מעיקר יישוב ולזה מייתי דרבב"ח דאיננו רחוק יותר מי"ב מילין וע"ז סובב קו' הש"ס בשלמא אי פליגי ברבה ורבא א"ש דטעמא דדיו משום אין מצויין והני נמי לא שכיחי משום דגזרו על טומאת חו"ל ור"ג כת"ק ס"ל משום לשמה אלא דס"ל הני נמי לא גמירי וסברא דשלא תחלוק לית לי' למק':
תוס' ד"ה טעמא ע' רש"א וק' י"ל דבשלמא המק' ס"ל שלא תחלוק דלא מ' לי' דפליג אי הכי נמי לא שכיחי ולא גמירי אבל לתרצן דפליגי כה"ג ס"ד דגם ר"א עד"ז פליג קמ"ל דטעמא דר"א משום שלא תחלוק:
גמ' ואתא ר"ג למימר אולי י"ל דהענין הכי בני סמוכות וודאי שכיחי בא"י אבל בני א"י לא שכיחי אצלם משום דגזרו טומאה על ארץ העמים וגזר ר"ג מביא אטו מוליך ות"ק במוליך מודה אלא דלא גזר מביא אטו מוליך והיינו דר"ח דמצריך מאקטספון לארדשיר ומארדשיר לאקטספון לא מצריך כת"ק דידן:
תוס' ד"ה תנן המביא ע' רש"א א"ל דס"ד במוליך לרקם גם ת"ק מודה וע"ד שכ' לעיל דבני א"י בחו"ל כלל וכלל לא שכיחי אפי' בסמוכות וברישא דאיירי במביא הוא דפליג ת"ק משום דסמוכות בחו"ל שכיחי בא"י קמ"ל מוליך למה"י דווקא ולא לרקם:
תוס' ד"ה אלא אימא בס"ד א"נ משום דשכיחי עולי רגלים ר"ל דלא הוה ידעי' הך מלתא דשכיחי עולי רגלים וס"ד דבא"י ממדינה למדינה צ"ל בפ"נ:
תוס' ד"ה אי מההוא לפי העיון בד' רש"א א"א לכאורה לכוון בדברי' כוונת תוס' דמדכ' רש"י קמ"ל משנה יתירא דסיפא ומאי בעי רש"י בל' משנה יתירא א"וו לומר דודאי דיש לכוין גם בסיפא לכתחלה אלא ממשנה יתירא דייקי' ומלבד זה מבאר רש"י ד' ר"י שכ"כ דיעבד שלא ככתב לפניו מבואר שבא ליישב הקו' מפ"ב למימר דתרתי דיעבד יש כאן וכד' ר"י: ואמנם מה שלא פי' רש"י דקאי על סיפא היינו משום דתחלה יש לפ' דוקיי' דרישא:
א"נ משום קו' רש"א דאי אסיפא קאי הו"ל לשנויי כדלקמן דס"ד דבא"י היינו באותה מדינה וע' רש"א שסיים ויש ליישב כמו לרבה כלומר כמו שכ' תוס' לעיל ליישב לרבה דס"ד דטעמא משום קיום ה"כ י"ל לרבא איפכא: שייך לעיל לתוס' ד"ה תנן המביא י"ל דע"כ דיוקא דרישא ל"ד דהרי ממדינה למדינה במדה"י בהדי' תנן דצריך וא"כ דיוקא לאפוקי רקם וחגר אתא:
ד"ה שהיו מקפידין וחיותם דידהו הוה טפי כ' הטעם דל"ש גביי' כיון דאיכא בתי דינין שבהגמונים היו מקפידין שיהא להם ב"ד מיוחד לכ"א וא':
תוס' ד"ה רבה ע' רש"א ז"ל דאס"ד דבהגמוני' באמת ידענו מהני א"כ ל"ש ל' אפי' דמ' דאין חילוק בין מה"י להגמוניא לרשב"ג ועד"ז כ' הרמב"ן בחי' לקמן בענין ד' רשב"ג דע"כ בעי בפ"נ:
רש"י יתקיים בחותמיו יבאו המכירים ולקמן במתני' מפ' או העדים עצמן והכא לא מפ' כן משום דא"כ גם לרבה ל"ק דהעדי' יעידו ג"כ שחתמו לשמה וכ"ת אכתיבה אכתי לא ידעי' דלמא מתני' ר"מ דלא בעי חתימה לשמה: תוס' ד"ה אילימא י"ל דאי באלם או לא ראה כתיבת הגט פשיטא דיתקיים בחותמיו דהרי ידעי' ממתני' דפ"ב דאי לא אמר בפ"נ אפי' דיעבד פסול בשלמא אי מיירי כדרב יוסף י"ל דמיירי קודם נתינה אחר שהי' אצל הכתיבה וחתימה אלא דבשעת נתינה לא מצי שוב מימר וקמ"ל דבעי' אמירה בשעת נתינה דווקא:
תוס' ד"ה א"ה יכול סגי בקיום דליכא למימר דמהני קיום הרי כבר ידעי' דקיום מהני בא"י ומ"ש האי כיון דלמדו ומאי רבותא טפי דיכול מאינו יכול:
רש"א ויש ליישב נ' הכוונה דהא גופא אצטריך לרבה לאשמעי' דלאחר שלמדו לא בעי' בפ"נ:
באו"ד ושוב מחקו רש"י עי' חי' רמב"ן מה שהק' על ד' רש"י אלו: באו"ד ואין לפ' מה שלא כ' תוס' דממתני' דהגמוניא מוכח כמו"ש לעיל היינו משום קו' הרמב"ן דלמא רשב"ג אבפני נחתם קאי:
רש"י ד"ה והא אשה עד שתגיע לב"ד פלוני כ"כ דלמא התם שאני דמשו"ה אמר לה הבעל שתתגרש שם כדי שתאמר בפ"כ וע"ז כ' רש"י דכוונת הבעל לא הי' כ"א שלא תתגרש עד שתגיע לב"ד פלוני כדי שיוכל לחזור בו:
ד"ה ובלבד בתורת שליחות הקדים כן רש"י להסביר זה דקאמר הש"ס שלא תחלוק בשליחות ולזה כ' רש"י דגם אשה שליח הויא:
וכ' רש"י שלא תחלוק שינויא הוא משום דיל"פ דכולא שקלא וטריא קאי אבעל דאי תימא שלא תחלוק בעל נמי אמנם רש"י מ' לי' דבעל לאו שליח הוה וקו' א"ה בעל נמי קאי אשיני' דשמא יחזור לקלקולו וה"ק בשלמא אי לאחר שלמדו לא גזרו י"ל דברי' דבעל לאחר שלמדו משא"כ אי לאחר שלמדו ג"כ גזרו ואין הקו' על שלא תחלוק בשליחות:
אלא שרש"י ג"כ כ' ד"ה טעמא מאי שינויי ולא ידענא טעמא מאי כ"כ: תוס' ד"ה בי תרי בסו"ד הק' הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל הרי למאן דס"ל שני' א"צ מוקי להא דאין גט יוצא מת"י שני' ונ' דהתם מוקמי' לה להאי מ"ד באין גט יוצא אלא מת"י עד כתיבה א"כ הני דאמרי בפנינו נחתם לאו שלוחים הוו ומטעם קיום מהימני' להו וא"כ שוב לנקוט ידענו ובשלמא אי ידענו לא מהני להכי גם התם נקט בפנינו:
תוס' ד"ה שלא תחלוק בשליחות כוונת תוס' דיק' הא גם בבי תרי שייך שלא תחלוק וע"ז תי' מה שתי' ולי נ' דלהכי מייתי הש"ס כל השקלא וטריא כלומר דהכי יק' קו' תוס' ובדין הוא דהו"מ למפרך הכי אלא דפריך לי' מבעל ומשני לי' דהתם ה"ט דלא אתי בעל ומערער וה"ה בבי תרי כיון נדידע דאיכא תרי לא אתי ומערער:
רש"י מה אלו יאמרו נתן לה גט או לשלוחה גט כוונת רש"י אפי' יש עדים שהבעל הי' במזרח והיא במערב מ"מ יוכלו לומר שנתן לשלוחה גט: הק' הלח"מ להרמב"ם דפוסק דגם אלם פסול במה"י לשלוח הגט אמאי לא חשבי' תנא בין הפסולין בפ"ב וכ' דלהרמב"ם הרי הוא בכלל ואינו יכול לומר ול"ל למחשבי' עוד הפעם:
רש"י ד"ה וכל עדיות קו' הוא ר"ל דלכאור' יק' אמק' כיון דכל עיקר קו' הוא מדבר שבערוה ול"ל להזכיר כל עדיות ומסתבר לכאורה דהאי מידי דהוה מד' התרצן הוא וה"ק מידי אכל עדיות ע"א נאמן באי' אבל כדאתית לקמן בד' רבא דקאמר מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא וע"כ מד' המק' הוא וא"כ גם הכא הוא מד' המק':
ואמנם אי ק' לך אמאי לא קאמר באמת בקיצור הו"ל דבר שבערוה י"ל דגם המק' ידע דל"ד לדבר שבערוה כמ"ש תוס' בשם ר"ת אלא דמ"מ כיון דבלא"ה אתחזק אי' ואין בידו מסתבר דבעי' תרי ומשני לי' ע"א נאמן באי' ופי' רש"י כגון שחיטה וכו' נקט רש"י בכיון הני דכולהו אתחזק בהו אי' ואפ"ה ע"א נאמן והש"ס דחי מאחר דכאן אין בידו כמו בשחיטה ע"כ בעי' לא אתחזק אי' כחתיכה ס' חלב זה כוונת רש"י ונסתלק מעליו תלונת התוס' למה נקט שחיטה והנה רש"י דחה משחיטה וטבל ולא הזכיר ניקור כ' ד' רש"י דניקור לא מקרי אתחזק אי' לגמרי דהנה ההיתר היה היתר גם מתחלה אלא שהיה צריך בירור מהחתיכה שבאה לפנינו ס' מנוקרת הוה כחתיכה ס' חלב וס' שומן משא"כ שחיטה וטבל שהאי' נהפך להיתר ומה"ט גם התוס' לא עמדו ע"ד רש"י רק בשחיטה וטבל ולא בניקור:
וכ' רש"י אין דבר שבערוה ראוי להתירו ר"ל דלא תימא הא דבעי' שני' בערוה היינו לאסור דווקא וכן בשאר אי' אינו נאמן לאסור לזה כ' רש"י דגם לענין היתר דינא הכי דהרי מערות דבר ילפי' לה והאי קרא בגירושין כ':
תוס' ד"ה הו"ל דבר וע' רמב"ן ויש להמתיק עד"ז דהא דמס' להש"ס ביבמות אי בתרתי לריעותא אין ע"א נאמן באי' היינו ג"כ משום דתורה אמרה בדבר שבערוה בעי' שני' ובשלמא בקי' וגירושין היינו דאשה נקראת קנין ודמי לד"מ אבל שארי דבר שבערוה פסול וכשר למה בעי' תרי א"וו משום דהו"ל אתחזק ואין בידו א"כ ה"ה בכל אתחזק הן אתחזק היתר או אסור ואין בידו בעי' תרי או דלמא בדבר שבערוה גזיה"כ הוא והנה מהא דאיבעי' לן לחוד ליכא למפרך אדרבה דלמא לרבה פשיטא לי' דע"א נאמן גם בתרתי לריעותא אמנם מאחר דעיקר איבעי' דידן משום דבדבר שבערוה בעי' שני' וא"כ ממ"נ אי גזיה"כ הוא ה"נ ליבעי תרי ואי משום תרתי לריעותא ה"נ איכא תרתי לריעותא:
רוב בקיאי' כ' רש"י ואין לחושדן נ' כוונתו דלכאורה למאי דקיי"ל סמוך מיעוטא לחזקה גם הכא ק' אפי' לדידן ואמאי קאמר הש"ס ואפי' לר"מ ואמנם כ"כ הרשב"א במ"ה בה' שחיטה דמיעוט העומד בפ"ע לא אמרי' בי' סמוך מיעוטא דהרי כנגד הרוב כמאן דליתא משא"כ מיעט הלקוח מן הרוב כמו מיעוט מפילות וה"נ מיעוט אין בקיאי' כמאן דליתא ואמנם מהרוב בקיאי' אם יש מיעוט שכותבין שלא לשמה כה"ג שייך סמוך מיעוטא ולזה כ' דרוב זה אין לחושדן ואין כאן כ"א מיעוט אין בקיאין וכמאן דליתא ולהכי לר"מ דווקא פריך:
רש"י סתם ספרי כ' רש"י דגט אשה בעי לשמה ר"ל אף דר"מ ס"ל מצאו באשפה כשר מ"מ כיון דשליח זה אומר בפ"נ ובפ"נ א"כ החתימה הי' בפני ספרי דדייני והם ידעו דכל הגט דהיינו החתימה בעי לשמה ובזה מיושב ק' הרמב"ן לרבה אמאי בעי לר"מ בפ"נ דבפנ"ח סגי ולמ"ש ע"י שהוא מעיד כי הכתיבה והחתימה הוו גבי הדדי אנן סמכי' אספרי דדיינא וכ"ת א"כ אמאי לא מוקי הש"ס לקמן מתני' כר"מ וע"ד שכ' הטעם דהתינח לר"מ דחייש למיעוטא בעי' ספרי דדייני אמנם הני תנאי דמתני' רשב"ג ור"י ור"ג הא אינהו לא חיישי ואי כר"מ דס"ל ע"ח כרתי ס"ל בפנכ' ל"ל והוצרך הש"ס לאוקמי כר"י:
רש"י ספרי דדייני שכל שטרי גיטין כ"כ רש"י דאי איכא מיעוט גיטין שאין ככתבי' אצל ספרי דדייני שוב יש לחוש לר"מ:
רש"י ורבנן אצטריך למיחש למלתא כ"כ רש"י דעד"ז מיושב קו' תוס' ד"ה חד אתי בעל דהמק' ס"ד דהא דאקילו רבנן היינו לדידן דלא חיישי' ומ"מ אי אתא בעל ומערער משגחי' בי' והיינו דפריך אמנם תוס' לטעמיי' דכי מסקי' רוב בקיאין שוב ליכא כ"א לעז אם יבא הבעל ויערער ולזה סיימו תוס' ד"ה ורבנן דאצריך שמא יבא הבעל ויערער:
והנה הרשב"א הק' ע"ד רש"י הא רבה לא חייש בלא הוחזקו ותי' דבהוחזקו הוא דאצריך והק' בתר הכי קו' תוס' ואמנם נ' ד' רש"י דוודאי בעיר אם הבעל נותן מידו לידה גט באמת לא חיישי' כיון דלא הוחזקו אבל ע"י שליח שמא באמת הוחזקו שני יב"ש והשליח הוא דלא ידע וכן הסופר שכ' הגט:
וסיימו תוס' והוא לא הי' בקי וק' הא לר"מ לא בעי' כ"א חתימה לשמה וא"כ מה לי בכ' להתלמד הרי מצאו באשפה כשר וכ"ל דבאמת היינו דפריך הש"ס לקמן משא"כ לרש"י הוק' לתוס' דאפי' אי מצאו באשפה פסול לר"מ ג"כ ק' הא בעי' מוכח מתוכו ובפ"נ ל"ל אמנם הי' ק' לד' תוס' למה מק' הש"ס ור"מ מבפנ"כ דווקא גם בפנ"ח ל"ל כיון דאעדים לא חיישי' מאומה וצ"ל דהש"ס מק' למסקנא דרבה אי' לי' דרבא ובעי' בפנ"ח משום קיום אמכם בחי' רשב"א גריס הוא והן לא הי' בקיאי' וא"ש הכל ומ"ש שכל הגיטין נכתבין אצל ספרי דדייני היינו שמתיירא שיהי' פסולי' ויאבד ואתי' בחנם:
וכ' רש"י מידק דייק השליח לאפוקי ממ"ש הרשב"א דאבעל קאי:
ואמנם אריכות ד' רש"י היינו דאכתי ניחוש שהבעל בכיון יעשה פסול משום שמגרש בע"כ ואח"כ יביא עדים ויפסול הגט וע"ז כ' רש"י דהשליח מידק דייק ויודע שברצון מגרשה ומאי אמרת דלמא מ"מ ממילא ימצא פסול אהא מידק דייק השליח ולא אתי לארועי נפשי' שלא יבאו עדי' ויזימוהו ואם הבעל לבדו יבא ע"י שיתחרט אח"כ שוב לא מהמני' לי':
ואמנם מה שייכות ענין זה להא דבפני כמה נותנו לה היינו דבלא"ה אם הי' נותן לה הגט בינו לבינה הי' סומך שלא ידע הבעל מזה ויבא ויערער אבל מאחר שנותנו לה בפני ב' או ג' אי' לי' קלא ולא אתא לאורועי' נפשי':
תוס' ד"ה חד כל דברי לשטתם דמעיקרא מיד דמסקי' רוב בקיאי' רק אערעור דבעל דייני' וכמו"ש לעיל:
ואמנם מ"ש דיתקיי' בחותמי' לס"ד קאי גם אמה"י היינו לרבא דלרבה מה מהני לענין לשמה קיום חותמין אבל השקלא וטריא א' היא בין לרבה בין לרבא:
רש"י דאי מצרכת תרי למימר לשמה ר"ל דלא תימא לעולם רבנן אצריך משום ערעור והא דקאמר אתא בעל ומערער ר"ל וטוען מזוייף לא היא דאכתי לא ידעי' דרבה אי' לי' דרבא וע"כ משום לשמה קאמר וא"כ רבנן אצריך למיחש:
בדין הוא דבקיום שטרות וכו' לכאורה הקו' מקיום כבר תי' הש"ס ול"ק כ"א מדבר שבערוה אמנם הענין כך מאחר דהו"ל דבר שבערוה וא"כ ילפי' דבר דבר מממון ושוב ק' מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא:
ולא אתא לאורועי נפשי' הנה כאן וודאי השליח מרע נפשי' אם הביא שטר מזוייף ואמר בפנ"ח אבל לעיל גבי לשמה כיון דהשליח לא אמר כ"א בפ"נ מאי מרע נפשי' אם לא ככתב לשמה ול דזה שדחקו להרשב"א לפ' דאבעל קאי אמנם רש"י לטעמי' דס"ל דשייל' לי' אם נכתב לשמה ואמר אין ושפיר מרע נפשי' שפיר מפ' כפשוטו דקאי אשליח:
והנה מסוגיין הק' מהרי"ק סי' ע"ד על הר' אביגדור כהן שר"ל באם הבע"ד טוען מזוייף קיום שטרות דאוריי' דא"כ האיך הי' יכולת ביד חכמי' ליהימני' לשליח אם הבעל טוען מזוייף ולענ"ד אדרבה לד' הר' אבגדור הסוגיי' יותר פשוטה דהיינו דמק' לי' תינח כ"ז דלא אתא בעל ומערער דקיום שטרות דרבנן ומשום עיגונא הקי' אבל אי אתא בעל ומערער דקיום שטרות דאוריי' ע"כ בעל פסיל לי' ומשני כיון דהשליח מעיקרא מידק דייק הקילו חכמי' במקום עיגונא אפי' אי קיום שטרות דאורי' כי היכי דהקילו משום אשה דייקא ומנסבא במת בעליך אא"כ אכתי תינח במה"י דשייך משום עיגונא משא"כ בא"י דל"ש עיגון דעדים מצויי' לקיימו ואעפ"כ אמרי' אי עבד מהני דאי אתא בעל ומערער לא משגחי' בי' ואי קיום שטרות דאוריי' כי אתא בעל ומערער מ"ט הימנו לשליח וצ"ל לד' הר' אבגדור דלבתר דמסקי' מעיקרא מידק דייק לא אצטריך תו לתי' משום עיגונא הקילו ומה"ט לחוד ראו חכמי' להאמינו:
מתני' המביא גט הנה הך מתני' יתירא היא דמרישא דייקי' דבא"י א"צ והש"ס מתרץ לה לקמן אליבא דרבא ויע"ל דלדיוקא אתא דא"צ אבל כי אמר מהני:
ויע"ל דל' אם יש עליו ק' אם יבאו עליו הול"ל אמנם אפשר לחלק בין א"י לחו"ל דבחו"ל דמשום עיגונא הקילו הענוה לשליח אפי' יוצא הערעור בשעת אמירת השליח בפ"נ משא"כ בא"י דל"ש כ"א מידק דייק אם בשעת אמירתו יש עליו עוררי' ל"מ בפ"נ והיינו דקאמר א"צ אבל אי אמר מהני אמנם אם יש עליו עתה עוררי' ל"מ אמירתו כ"א בעי' שיתקיי' בחותמיו:
וכ' רש"י שהבעל מערער שהוא מזוייף כ' רש"י כן לומר דגם המק' לקמן שפיר ידע דעוררי' היינו הבעל אלא דק' ליה ל' עוררים לשון רבים ומ' לי' דמתני' במזוייף לחוד מיירי ולזה ר"ל דר"ל מלבד הבעל יש עוד מערער ועד"ז מק' ערער כמה:
וכ"ת א"כ במסקנא ק' מ"ט נקט עוררי' ל' רבים י"ל דאפי' הבעל מערער שהוא שלא לשמה וכיו"ב א"צ אלא קיום חותמים דכ"ז שאינו מקוים אנו מאמינים לו גם אלשמה במגו דמזוייף וכי מתקיים שוב אינו נאמן כלל ואפשר לכוין זה בל' רש"י לקמן שכ' בס"ד ובמסקנא עוררין לפוסלו יקיי' ושוב אין בו פסול מ' מקמי הכי גם אלשמה נאמן, וסיים עוד הבעל ערער לפוסלו ר"ל בזה דל' עוררים היינו כמו ערעורים ול"ד מזוייף לחוד: ואמנם יותר קרוב לומר דרש"י כוון לקמן לד' הרשב"א שכ' דלהכי לא משני הש"ס ערעור לקוחות משום דלקוחות לא באו לפסול הגט ומתני' בגט מיירי משא"כ הבעל בא לפסול הגט וז"ש רש"י תרי זמנין לפוסלו:
וכ' רש"י במתני' דהא בקיאי' לשמה ויל"ד אפי' בלא ערעור ג"כ ע"כ אצטריך להא דבני א"י בקיאים דאל"כ ע"ש ממה"י ותו מאי בעי רש"י הכא במ"ש כדאמרי' בגמ' ב"ד קבועים וכ' דרש"י בא לגלות לן בזה דבר גדול דלכאו' למאי דמסקי' גם במה"י רוב בקיאים וסתם ספרי מגמר גמירי מאי איכא בין מה"י לא"י אמכם ברוב בקיאין לא סני דכיון דמ"מ איכא מיעוטא נהי דאנן לא חיישי' מ"מ לעז שייך והעיקר דסתם ספרי אבל מאחר דבחו"ל אין ב"ד קבועי' שוב שייך לעז שיאמרו לא כ' להאי גיטא ספרי דדיינא משא"כ בא"י דב"ד קבועי' וכל גיטין נכתבין מספרי דדייני ליכא אפי' לעז וז"ש רש"י דהא דבא"י לא חיישי' אלשמה טעמא חדא איכא עם הא דעדים מצויי' לקיימו דטעמא דתרוויי' משום דב"ד קבועי':
וכ"ת הרי לרש"י החשש בעה"י משום דלמא משכח כתו' ועומד ומ"ש בהא ממה"י לא היא דלפי' ג"כ לא חיישי' רק משום דספרי דדייני לא שכיחא במתא משא"כ בא"י:
תוס' ד"ה ואם יש עליו כוונת התוס' דלכאו' ראי' מכאן לד' תוס' לקמן דרבנן לא חשו כלל דאי כרש"י אמאי לא:
חשו בא"י א"וו הטעם משום ערעור ובא"י אין חשש וע"ז כ' תוס' דהכא טעמא אחרינא אפי' לרש"י דמשום עיגונא אקילו בגט ור"ל דקצת עיגון שייך אפי' בא"י דמידי דהוה אבני עלי דע"י ששהו קינין מעלה עליהם הכ' כאלו שכבן:
ומ"מ מ' דאי טעני' בשאר שטרות מזוייף הפי' כרש"י ורבנן הוא ואי לא טעני' ע"כ ורבנן הוא דאצריך היכי דמערער וא"כ מבואר כתוס' וצ"ע: באו"ד דהא רב אי' לי' עי' רש"א ותי' הבה"ז בהגהותיו רש"א דהשתא קאי תוס' אי לא אכפת דלא שבקת חי ואמנם קו' רש"א הי' אמאי נאדו תוס' ממלוה ומכר הרי במלוה גופא יוכלו למידק מרב ולתרץ קו' זאת י"ל דטעמא דרב דאמר מודה בשטר א"צ לקיימו דאמאי לא טעין מזוייף א"וו דידע שאינו מזוייף ואמנם דלמא לא טעין מזוייף משום דטענה גרוע היא דעדים כמו שנחקרו דמי א"וו לית לי' לרב דר"ל וא"כ לרב שפיר טעני' מזוייף משא"כ לדידן דקיי"ל כר"ל י"ל לעולם דלא טעני' מזוייף ולהכי לא פשטי מדרב אמנם בב"ב רב ושמואל דאמרי תרווי' וכיון דלרב הטעם משום מזוייף מ' גם לשמואל ה"ט ולא משום פרוע אף דשמואל אליבא דרבנן אי' לי' מודה בשטר שכ' צריך לקיימו:
ונשתוממתי על הרמב"ם בה' גירושין שכ' ואם הביא הבעל ראי' שהגט מזוייף לא מהכי בפ"נ שאין דבריו של א' במקום שנים הרי אפי' תרי לא מהמני כדאמרי' תרי ותרי נינהו וכ"ת הא דאמרי' כאן תרי ותרי היינו בעדים אחרים שני' אומרי' דהיינו חתימת העדים ושני' אומרי' אין זו חתימתן אבל בעדים עצמן דאמרו שחתמו כשר ול"מ הכחשת השכי' אחרי' א"כ לוקי הש"ס בערעור תרי ויתקיים בחותמיו היינו שהעדים עצמן יעידו וצ"ע:
והנה מה שהק' הלח"מ שם על הרמב"ם היא קו' מהרי"ק על הר' אבגדור ורמז עלי' ה"ה במ"ש ע"ד הרמב"ם וצ"ע:
ואמנם הבי"ש קמ"ב החליט דגם הרא"ש שפסק באבד הגט ס' ממזר ס"ל כה"ר אביגדור ולא ידענא מ"ט דלמא כיון דהצריכו רבנן קיום ולא נתקיים ה"ז ס' ממזר מדרבנן ועי' בר"ן פ' המגרש דהיכא דבשטר פסול גם בגט תחמירו עיי"ש בסוגי' דג' גיטין וצ"ע:
סוגי' דשמא יחפה גיטין פ"ב חנוכה תרל"ב:
מתני' נכתב ביום יל"ד בתחלה הו"ל לתנא למתני דגט שאין בו זמן פסול ואח"כ נב"י וכו' וכ' דהנה התוי"ט כ' דהא דנקט ר"י בת אחותו היינו משום מעשה שהי' הובא בירושלמי הביאו הרי"ף שהי' נשוי בת אחותו וזנתה וכ' לה גט והקדים הזמן והנה עפ"ד תוי"ט אלו יש לתמוה על הרא"ש כשדחה ד' בעל העיטור שהביא ראי' מהירושלמי דר"י אי' לי' אכילת פירות וכ' הרא"ש דהירושלמי לא מייתי כלל גזירה דבת אחותו והרי הרא"ש בעצמו הביא הירושלמי הנ"ל ונ' דמ' ליה להרא"ש דהך מעשה ע"כ לאחר תקנת זמן פי' דקודם תקנת זמן מה הקדים הזמן שייך ושפיר כ' הרא"ש דהירושלמי לא אתא ליתן טעם על זמן בגיטין ומה"ט ג"כ הק' הרא"ש ע"ד תוס' שכ' דגם בזמה"ז שייך שמא יחפה על בני' ממזרים והק' הרא"ש א"כ אמאי לא קאמר ר"י ה"ט אמנם לד' התוי"ט לק"מ דר"י נקט מעשה שהי' אבל הרא"ש לטעמי' וכמו"ש ואמנם ד' תוס' י"ל דהענין הוא כך דגם קודם שתקנו זמן מי שהי' רוצה הי' כותב זמן כמו שהוא בשאר שטרות אף דגם בלא זמן כשר המנהג לכתוב זמן וההוא גברא לא ידע דבגט בלא זמן מצי לחפות עליה והקדים הזמן אמנם אחרי כי ראו חכמים אשר ההשתדלות אצל בת אחותו רב הוא ונתייראו כי יוודע זה לבריות אשר גם בלא זמן יבא לחפות עליו ועמדו והתקינו זמן ולעולם משום בת אחותו ומעתה מאחרי כי ע"י גט מוקדם אירע מעשה עוד קודם שתקנו זמן לכן תנן נב"י מקמי דתנן דבעי' זמן בגיטין: אמנם כ"ז לר"י אבל לר"ל עדין ק' וי"ל דהטור הביא ד' פוסקי' דס"ל דלר"א דס"ל ע"מ כרתי אף גט בלא זמן כשר ונהי דלא קיי"ל הכי מ"מ ר"ל מצי סבר הכי ותנא דידן ר"א דר"ש וודאי כר"א ס"ל וגם ת"ק בהא לא נחלק ומעתה בו בלא זמן כשר אבל מוקדם מ"מ פסול דהו"ל מזוייף מתוכו והיינו דנקט כב"י טרם דנקט דינא דאין בו זמן:
ואכתי יל"ד למה לא תנא בתחלה גט מוקדם פסול דהיינו לכ"ע ואח"כ כב"י וצ"ל דסמוך לי' אמתני' דשביעית דתנן התם שט"ח המוקדמים פסולים ומהי"ת יהא כשר בגיטין:
והנה יל"ד רישא ל"ל פשיטא והי"ת נימא נכתב בלילה ונחתם ביום יהא פסול והי' נ' דאי טעמא לר"י בנב"י ונחת' בלילה משום שמא יחפה א"כ מ"ש כב"י סמוך לחשיכה ונחתם מיד לאחר צה"כ פסול ונכתב בלילה בתחלת הלילה ונחתם ביום בסוף היום יהא כשר א"וו לא חיישי' לשמא יחפה בזמן קצר כזה כלל אמנם מאחר דגט מוקדם פסול שוב פסלו גם זה מטעם מוקדם כיון דהוה מוקדם בשעת חתימה משא"כ בנכתב בלילה דאין כאן מוקדם כשר וזה כוונת רש"י שכ' ברישא ואין כאן מוקדם ובסיפא כ' והו"ל מוקדם כיון למ"ש:
אלא דהתינח לר"י משא"כ לר"ל דלא הו"ל מוקדם כלל בנכתב בלילה שוב ק' פשיטא דכשר ואפשר דמיירי אפי' במקום שכותבין שעות וכ' בשעה ב' בלילה ונחתם בשעה ב' ביום ואעפי"כ כולי האי לא גזרו ונ' דבאמת היינו דק' לתוס' אד' רש"י ולהכי כ' תוס' דלא היא כ"א באמת לר"י פסול משום שמא יחפה ואעפי"כ לא גזרו כ"א מיום ליום ולא באותו יום דיומא גופא א"א וכן הוא לר"ל:
ור"ש מכשיר כ' הרמב"ם בפי' המשנה דס"ל לר"ש אין בין היום והלילה שיתחדש כמו זה והק' הק"נ א"כ למה קאמר הש"ס אליבא דר"י אליבא דר"ש לא קאמינא ולא קאמר האי טעמא ותו הרי לר"י מכשיר ר"ש אפי' עד עשרה ימים והנה הא ל"ק למה באמת לא קאמר הש"ס ה"ט דהרמב"ם היינו משום דלר"י ר"ש מכשיר עד י' ימים אמנם הא ק' אר"י גופא ל"ל למימר דר"ש מכשיר עד י' ימים ולמוקמי' נפשיה כתנאי ולא אמר דר"ש לא מכשיר אלא לאלתר וכטעמא דהרמב"ם אמנם הנה תוס' והרא"ש הקשו לר"י אמאי כותבין גט לאיש אף שאין אשתו עמו ניחוש שמא לא יתן עד תשרי ותי' הרא"ש בתי' קמא דכל גט שלא נמסר ביום כתיבתו קלא אי' לי' והק' הבי"ש א"כ נב"י ונחת' בלילה אמאי פסול וכ' ד' הרא"ש דוודאי כל גט שנמסר איזו ימים אחר הכתיבה קלא אי' לי' אבל בין יום ללילה ל"ש קלא נמצא לפי"ז לר"י אדרבא מכאן עד י' ימים:
יש להכשיר טפי מנב"י וכח' בלילה ואמנם א"כ ל"ק על הרמב"ם מהא דמכשיר ר"ש מכאן עד י' ימים דהתם אדרבא קיל עוד לנב"י וכח' בלילה ואמנם כ"ז לבתר דמסקי' דסמכי' אקלא גבי הא דמק' מגיטין הבאים ממה"י אבל בס"ד דלא ידעי' להך סברא ומ"מ ידעי' דלר"י כ"ש מכשיר מכאן ועד י' ימים ע"כ היינו צריכין לומר דא"ל ר"י אליבא דר"ש לא קאמינא אבל למסקנא שפיר כ' הרמב"ם דטעמא דר"ש דאין בין היום והלילה שיתחדש כמו זה ולק"מ וכמ"ש:
רש"י דלאו לגוביינא עבידא ובגמ' מפ' וק' הרי טעמא דר"ש משום דאין לו פירות והי' אפשר לומר דרש"י בא ליישב למה לא גזר ר"ש גיטין אטו שטרות וע"ז כ' דלאו לגוביינא עבידי:
ואמנם הנה ר"ל קאמר לקמן דר"ש פוסל עד י' ימים משום שמא פייס ופי' רש"י והו"ל גט ישן ואמנם הרשב"א מפ' דכיון שפייס שוב י"ל פירות דהרי בטל מחשבתו וק' אמאי לא מפ' רש"י הכי דפשט הענין כך מ' אא"כ דמודה ר"ש דמכאן עד י' ימים יש לחוש בגט כמו בשאר שטרות והיאיך יתכן דכיון דבשאר שטרות גם נב"י ונח' בלילה פסול ועד י' ימים גם בגט פסול למה לא נשוה מדעתינו לפסול גם בגט נב"י ונח' בלילה א"וו התם משום גט ישן דכשר דיעבד ואפי' לכתחלה תנשא נגעו בה ואין זה ענין למוקדם דשאר שטרות כלל וז"ש רש"י דלר"ש לאו לגוביינא עבידי כלומר א"א שיבא לידי טריפת לקוחות שלא כדין וכ"ת טעמא מאי הרי לכאורה הדין עם הרשב"א כיון שנתחרט על הגירושין הרי אין לו פירות י"ל דה"ט דלא אתא מחשבה ומבטל מעשה, דכתיבת הגט הוה מעשה ובחרטה בעלמא לא יזכה מה שנאבד ממנו ע"י המעשה:
תוס' ד"ה וכ"ש יל"ד כיון דס"ל לכ"ש ע"מ כרתי א"כ הרי בלא חתימה יכול לגרשה אימתי שירצה ונ' דהש"ס פריך לקמן מג' גיטין פסולין וכ' רש"י דמאין בו זמן פריך וק' הרי גם מכ' בכ"י ואין עליו עדים ק' אלא א"כ מאי משני הש"ס אהני דלכתחלה לא תנשא ופירש"י ולא כ' לי' סופר ולא חתמו ליה סהדי ואכתי ק' כ"י ואין עליו עדים מא"ל ואמנם התינח ליישב ד' רש"י אבל אש"ס גופא ק' וצ"ל כיון דבאין עליו עדי' צריך ע"מ שוב ע"מ ידעו מתי נמסר וליכא למיחש וא"כ שפיר הק' תוס' למה נתיר לו לחתום העדים הא ע"י חתימת העדים לא יצטרך לעידי מסירה להביא לפנינו וא"כ שמא יקדים הזמן:
גמ' מפני מה תקנו זמן אין לומר דלר"נ דס"ל עי"ח כרתי אצטריך זמן שיהא עדות שאתה יכול להזימה דאטו עידי חתימה אזמן גירושין מסהדי אזמן כתיבה מסהדי ולמאי הל' ניבעי שאתה יכול להזימה:
תוס' ד"ה מפני מה יל"ד למה לא ק' להו דאדרבא לטובת הבעל תקנו זמן שלא תתבע האשה מזונות אחר גירושין וכשתרצה להנשא תאמר היום נתגרשת כ' דגם עתה תוכל להטמין גיטה וכשתרצה להנשא תלך למקום אחר וע"כ מייתי הבעל ע"מ גם עכשו בלא זמן יוכל להביא ע"מ:
ועד"ז יש ליישב ג"כ דלכאורה למ"ש תוס' דע"י הזמן תפסיד האשה מזונות א"כ אמאי מכשיר ר"ש כב"י וכח' בלילה הרי מפסדת האשה מזונות שלא כדין וצ"ל ג"כ דיכולה להטמין גיטה וע"כ הוא יביא ע"מ ולא תפסיד: ואמנם מה שהביא לתוס' לומר דאפי' מכאן ולהבא אינו נאמן לומר לענין מזונות גירשתיך היינו דאל"כ כל אשה שתתבע מבעלה מזונות יאמר לה גירשתיך ויהא נאמן מכאן ולהבא:
והנה מה שסמכו מכאן הקו' מגט שחרור כלומר דוודאי לרש"י דלא סמכי' אסברא דמייתא גיטא לב"ד א"ש גט שחרור והא דכתבי' זמן בגט שחרור פלוגתת רש"י ותוס' פ"ד אחין עיי"ש:
ולכאורה י"ל משום מציאה דלמא אדאזיל לב"ד משכח מציאה והאדון יטען שלא הי' עדן משוחרר אלא דגם זמן לא מהני להכי דהרי אין הזמן מוכיח אלא מסוף היום:
ולכאורה קו' תוס' רק לר"מ דס"ל בקידושין דבשטר ע"י עצמו אין ע"י אחרים לא אבל לרבנן דאפי' ע"י אחרים משתחרר בשטר א"כ ליתא לד' תוס' שיוכל לבא לב"ד דהרי אין השטר בידו:
וביבמות פר' ד' אחין תי' דבעי' זמן לידע מתי אסור בשפחה ומותר בבת חורין והנה בקידושין ל"ש זה כמו שאמרו שם נינחה גבי דידה וכו' אבל בגירושין למה לא נימא ג"כ דמה"ט בעי' לידע מתי קידושין תופסין ביה ומה"ט כ' דקו' תוס' ביבמות הי' באמת למ"ד בשטר ע"י אחרי' ואזי אין הגט ביד העבד וע"כ צריך לידע אם בא מ"מ אחר השחרור על שפחה אם חייב באשם שפחה חרופה ואם בא על בת חורין אם הוולד כשר למ"ד עבד הבא על בת ישראל הוולד ממזר או א"כ כשר מ"מ מזה מין אינו ולזה אצטריך זמן משא"כ בגט דעכ"פ הגט בידה או ביד ש"ק שלה והוא מוסר אותו לה לא אצטריך זמן לזה וממילא בשמעתין דקאי ע"כ תוס' למ"ד בשטר ע"י עצמו וכמו"ש לעיל וא"כ ל"ש תי' דיבמות וכ"ת אי התוס' ביבמות קאי למ"ד בשטר ע"י אחרים א"כ גם לענין מע"י נ"מ וכמו"ש לעיל לא רצו תוס' לתרץ דא"כ יק' שוב לתני גבי דרכי' ששוו גיטי נשים ולא שייך תי' שם אי גם בשחרורי נ"מ לענין מע"י וכ"ת מ"מ הרי גם לענין מע"י נ"מ ושוב לתני י"ל דכ"מ דמע"י לא שייך הכא אלא אם יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך משא"כ אי אין הרב יכול לומר לעבד א"כ ע"כ אם הרב היה זנו המע"י שלו הם ואם לאו של העבד וכיון דאיתא פלוגתא בהא מלתא אי יכול הרב לומר לעבד א"כ הך בריי' דשוו ס"ל אין הרב יכול לומר ובזה יש ליישב קו' רש"א ע"ד ביבמות שם שתי' דאין הטעם בשני' שוה דבגירושין משום פינות והק' רש"א התינח לר"ל לר"י מא"ל אמנם ר"י ס"ל בפ"ק דיכול הרב לומר לעבד א"כ באמת הטעם בשחרור משום מע"י וא"כ שוב ל"ד לגרושין דהטעם משום אי' שמא יחפה ומ"מ בשמעתין דקאי תוס' למ"ד בשטר ע"י עצמו ל"ש תי' תוס' ביבמות דאס"ד דאף כשהגט בידו אצטריך להך תקנתא א"כ גם בגירושין כמי נימא האי טעמא ואמנם הא דלא תי' ביבמות כתי' דשמעתין כ' דבאמת האי תי' דוחק דאי חיישי' לרמאי א"כ גם עכשו יגוז לזמן וכ"ת לרמאות ניכר הוא דלא חיישי' וכמו"ש לקמן אכתי אמרי' חזקה אין אדם חוטא ולא לו למה זה יקבל עליו להתיר עבד שאינו משוחרר בבת ישראל ועוד לפי"מ של הרשב"א לא חיישי' לקנוניא כ"א בערב דווקא חדא דחיישי' דהקנוניא נגד עינינו ועוד התם בהיתר עושה משא"כ כאן ומשו"ה לא ניחא להו לתוס' ביבמו' בהאי תי' אלא דלר"מ דס"ל בשטר ע"י עצמו אין להתיר אחר:
זולת זה משא"כ התם לרבנן דס"ל בשטר ע"י אחרים א"צ לתי' דחוק כזה: ודע דכוונת תוס' כי הרב יטעון כי באמת שחררו אחר המכירה ומשטה היה בו אלא שהעבד טוען כי נשתחרר קודם דאל"כ הרי הרב צריך לשלם ללוקח ומאי אהניא ליה רמאותי':
רש"י ד"ה בת אחותו והיא אשתו ושמא תזנה תחתיו ומחפה עליה שלא תחנק כ' דכ"כ רש"י דהא דחיישי' לחפוי היינו שיחפה להצילה ממיתה אבל לא כמו"ש תוס' לקמן שיחפה על בנים ממזרים דלזה א"צ לחפות דהא בלא"ה אין בני' ממזרים דרוב בעילות אחר הבעל וז"נ שהביא להבית שמואל לפ' דברי תוס' דר"ל לעז ממזרות אלא דמ"מ ק' וכי אם יכתוב לה גט בלא זמן לא יהא לעז ותו דאטו משום חפוי יאמר על בניו שאינם בניו דהרי א"כ זנתה רוב בעילות אחר הבעל והבנים בניו ואם זכתה אחר גירושין אינם בניו וכ' כוונת הבי"ש דאם יאמרו שזנתה תחתיו יוציאו לעז על כל בניו ממנה משא"כ אם יאמרו שזנתה אחר גירושין עכ"פ על בנים אחרים לא יוציאו לעז:
ואמנם באמת כ' כוונת תוס' ע"ד אחר דהנה תוס' ד"ה בת אחותו כ' תחלה דהרי גרושה לפנינו ואח"כ כ' דאדרבא אוקמא בחזקת כשירה וכו' ומאי בעי בזה א"וו באו לחזק תי' דלקמן דהיינו שמא יחפה על בני' ממזרים אלא דק' להו בשלמא לענין מיתה לא קטלינן לה אף דאיכא חזקה קמייתא דהרי עכשו גרושה לפנינו משא"כ לענין אי' ממזרי' מידי ספיקא לא נפקא ומאי אהני לי' בחפוי ולזה כ' דגם לענין אי' אזלינן לקולא דאיכא לקולא תרי חזקו' חדא הרי גרושה לפנינו ותו חזקת כשירה וכו' ומעתה מוכח דכוונת תוס' לממזרות גמור ור"ל בגוונא שהי' הבעל במה"י דל"ש רוב בעילות אחר הבעל ועד"ז מיושב קו' הרא"ש על תוס' דל"ל לר"י למימר משום בת אחותו אטו ר"י מיתה קאמר בת אחותו קאמר וכה"ג באמת דווקא אם היא בת אחותו מחפה על בני' והרא"ש הוה אפ' כמו"ש לעיל ושפיר הק' ובאמת כוונת תוס' ע"ד שכ' אמכם על תי' האחרון וודאי ק' קו' הרא"ש אלא דבאמת כוונת תוס' דלולי דתקנו מעיקרא זמן משום בת אחותו לא הוו מתקנו זמן משום האי מלתא כ"א הוו אסרי לה עליו אם יארע מעשה שיבאו עדים שזכתה ולא ידעי' אי קודם אי לאחר גירושין הוה אסרי' לה עלי' ולא מתקנו זמן לכל גיטין אלא מאחר דתקינו מעיקרא זמן משום בת אחותו שוב הניחו תקנה ראשונה ולא ראו לתקן תקנה אחרת שתיאסר כי היכי דליהוי תק"ח קבועות ואולי משו"ה הקדימו למהרה יבנה ביהמ"ק כלומר שלא תהא תקנה זו מיטלטלת והולכת:
ואמנם עדן לא הי' רש"י צריך לס' באיזו מיתה ימיתוה אם חנק או סקילה ולזה נ' דרש"י רמז לן תי' הרא"ש בתוספותיו הובא בשי"מ ריש כתובות על קו' תוס' היאיך קאמר ר"ל זנות לא שכיח הרי מתני' תנן בתולה נשאת ותי' דהתם בארוסה שכיח ושכיח והכא בנשואה דבעלה משמרה והיינו דנקט רש"י שמא תחנק כלומר דשמעתין בא"א הוא דפליגי ר"י ור"ל אבל לא בארוסה שאינה בחנק אלא שמקשים עליו מסוגי' דכל הגט דמק' הש"ס למ"ד משום פירא זמן בארוסה ל"ל הא לית לה פירי ולד' הרא"ש הרי בארוסה ר"ל מודה לר"י וכן בפ' ד' אחין קאמר הש"ס בפשיטות למ"ד משום בת אחותו ליתקנן זמן בקידושין ולמ"ד משום פירא ניחא וק' ג"כ הרי בארוסה מודה וכ' דבאמת במסקנא דכל הגט אמרי' בארוסה תקנו זמן משום תקנת הוולד והשתא בשמעתין ה"ק לי' ר"ל לר"י וודאי אי הוי' צריכין בארוסה לטעמא דבת אחותו שפיר לא פלוג בנשואה ג"כ אף דבעלה משמרה משא"כ בארוסה הרי אי' לן טעמא דגיטה קודם לבנה דעדיף דהיא בכל הנשים ובכל זמן אפי' אין כאן מיתת ב"ד ובנשואה זנות לא שכיח ואמנם כ"ז בתר דידעי' טעמא דגיטה קודם לבנה אבל בפ' כל הגט הכי מק' כיון דר"ל ע"כ בארוסה מודה דטעמא משום בת אחותו למה נימא בנשואה טעם אחר ומשני הש"ס דבאמת גם בארוסה א"צ לטעם דשמא יחפה דאי' לן טעמא דעדיף מיני' דגיטה קודם לבנה וכמו"ש ואמנם ביבמות קאי הש"ס למסקנא וה"ק לר"ל לא חשו בזמן כ"א לגיטה קודם לבנה ולא לשמא יחפה כלל וממילא בקידושין לא תקנו זמן אבל לר"י ק' ואף דהו"מ להק' עכ"פ מבתולה נשאת מאחר דלמאי דמשני לר"י גם לר"ל ניחא לא רצה הש"ס להאריך:
ועד"ז יש לדחות ראי' בעל העיטור מעולא שהוא תלמיד ר"י וקאמר פ' כל הגט דבארוסה הטעם משום גיטה קודם לבנה א"וו ר"י ס"ל משום פירות ואמנם למ"ש א"ש דטעמא דר"י לא מספיק כ"א בזמן המקדש ועולא ה"ק בנשואה הוא דאצטריך לשמא יחפה משא"כ בארוסה הטעם משום גיטה קודם לבנה ומעתה כיון דטעמא דארוסה גם בזה"ז שייך שוב שבקו גם לנשואה אדינא אף דל"ש בזה ולעולם עולא ס"ל טעמא דבת אחותו:
ודע דבמ"ש למעלה פי' ד' תוס' מיושב סתירת דברי' דד"ה זנות לא שכיחא כ' דבשמעתין אין חשש אי כל ימיו ולקמן כ' דבזה"ז חששו שיחזירנה ויהא עמה באי' כל ימי' אמנם התם לר"י וכמו"ש שכבר תקנו זמן, משום שמא יחפה הניחו תקכה ראשונה במקומה אבל לר"ל דלית לי' שמא יחפה מאי אמרת ליחוש דלמא יחזירנה א"כ עדן ל"צ לתקן זמן כ"א די אם נאסרנה עליו וכמו"ש לעיל:
ואמנם ד' הרא"ש הנ"ל יש לתרץ עוד בד' אחר דוודאי קודם שתקנו בתולה נשאת ליום הרביעי הוה זנות דארוסה שכיח שסומכת עצמה דאם לא ימצא לה בתולים תפייסנו משא"כ עכשו דאם מוצא טענת בתולים משכים לב"ד גם זנות דארוסה לא שכיח דאינה סומכת על הפיוס וידעה כי הבעל לא ימצא לה בתולים ואולי גרע עוד מנשואה שאין הבעל צריך לידע:
וגם עד"ז יש לדחות ראיית העיטור מעולא דס"ל דלאחר תקנה דבתולה נשאת ל"ש בארוסה שמא יחפה וכמו"ש אלא דהש"ס ביבמות לית לי' דחיולא דא"כ ל"ה מק' מידי:
ואמנם הרמב"ן תי' דהתם בכתובות משום בת כהן תקנו והתם אונס ג"כ אסור ואונס ודאי שכיח משא"כ הכא משום רצון דווקא יש לחוש וי"ל דעד"ז ר"י ור"ל פליגי בפלוגתת רש"י ותוס' כתובות שם דהתוס' מפ' דבאמת רק משום בת כהן תקנו ושפיר י"ל זנות ברצון לא שכיח ואמנם ר"י מפ' כרש"י שם דגם משום בת ישראל תקנו דע"י שילך לב"ד יבאו עדים ויתברר הדבר ואלא משום בת כהן לחוד לא הוו מתקנו תקנה לכל ישראל וא"כ גם הכא שפיר חיישי' שמא יחפה ובהא דקאמר ר"י לר"ש לא קאמינא י"ל דר"ש ורבנן נחלקו בסנהדרין אי שריפה:
חמורה או סקילה ורבנן ס"ל סקילה חמורה וא"כ הא דכ' רחמנא שריפה לבת כהן היינו ע"כ לנשואה דווקא כדאמרי' התם ואס"ד זנות דנשואה לא שכיח אטרח רחמנא וכ' מיתה למידי דלא שכיח אמנם ר"ש לטעמי' דס"ל שריפה חמורה וא"כ עיקר קרא לארוסה דשכיח זנות גבה וה"ה לנשואה ומ"מ י"ל זנות דנשואה לא שכיח:
רש"י ד"ה משום פירות לא רצה רש"י לפ' דהתקנה משום פירי דעד שעת נתינה כפי' תוס' דכיון דמסקי' לקמן לא מקדים אינש פורענות לנפשי' ומסתמא ביום שנחתם נותן בוודאי משו"ה לא התקינו אלא דחשו שגם אחר נתינה עוד ימכור אלא א"כ ק' הא דכ' רש"י אליבא דר"י וכי אתיא למטרף בעיא לאתויי סהדי אימת מטא גיטא לידה ואמאי הרי לא מקדים אינש פורענות וצ"ל ד' רש"י דוודאי תקנה לא יתקנו משום מלתא דלא שכיח וכיון דלא מקדים אינש פורענות ממילא לא שכיח אבל מ"מ הלקוחות דאתיא למטרף מהם יכולין לטעון אייתי ראי' דוגמא לדבר טענת מזוייף דלא שכיח ומ"מ הבע"ד יכול לטעון כן ועד"ז מיושב קו' תוס' על רש"י מסוגי' דב"מ דמצא גט אשה דהתם אדידן קאי ואנן לא חיישי' לשמא כ' משום דלא מקדים אינש ודווקא בנפל דאתרע חיישי' משא"כ הלקוחות שפיר כ' רש"י בשמעתין דיכולין לטעון אייתי ראיי':
והנה הקשו בתוס' מגט מאוחר ודקדקו לומר מהאי טעמא ליפסול כלומר דלשמא יחפה אין לחוש וכ"כ הרמב"ן והרשב"א וה"ה אלא שהר"ן כ' דגם לשמא יחפה יש לחוש וסבור הייתי לפ' דמתיירא לחפות עלי' בגט מאוחר שמא לא יבאו עידי התראה עד לאחר כלות הזמן אלא שהר"ן דחה דהיא תוציא גיטה מיד ולא תמתין עד אשר יבאו עדים וכ' ד' תוס' דלשמא יחפה ל"ל לכתוב לה גט מאוחר הרי יוכל לכתוב שבוע שנה דכשר אפי' לכתחלה וכ"ת גם במוקדם נימא הכי לא היא בשלמא במוקדם עושה מספק וודאי דאם יכתוב שבוע שנה מ"מ מידי ספק זונה לא נפקא משא"כ כשמקדים הזמן ואמנם במאוחר לא מייתר מידי וזה כוונת ה"ה שכ' דהרמב"ם דפוסל מאוחר היינו רק גזירה אטו מוקדם אף דהדבר ק' דאמאי בשט"ח לא גזרו מ"מ ד' הרמב"ם כן לד' ה"ה:
ועד"ז נבין ד' הרשב"א שכ' דהחשש שתפסיד פירות משעת חתימה עד שעת הזמן ואמאי לא קאמר עד שעת נתינה כמו באין בו זמן אלא ה"ט דכמו דלא חיישי' לשמא יחפה משום דא"כ יכתוב שבוע שנה ה"כ נימא לענין פירי עד שעת נתינה דמצי כ' שבוע שנה ויהיו לו ג"כ עד שעת נתינה הפירות: אלא דהא דיהי' לו פירות עד הזמן ביאר רש"א דהכוונה דלא יגרשנה עד הזמן ועד"ז י"ל קו' הראשוני' על שיטת תוס' מסוגי' דהאשה שהלכה גבי גיטא דענן בר חגרא דלמה לא נימא דגט מאוחר הוה דוודאי אי אתא קמן גט מאוחר לא פסלינן לי' אבל מאחר דמאן דמאחר גיטא היינו שאינו רוצה לתנו עד אותו זמן וא"כ ה"ז בכלל לא מקדים אינש פורענו' לנפשי' ולא תלי' במאוחר אם לא דחזינן דהכי הוה:
ואמנם ד' הרא"ש דמשעת חתימה עד שעת נתינה צא חיישי' דכיון דמאחר לזמן הרי עדן לא נתן עיניו לגרשה עד הזמן א"כ כ"ז שלא הגיע הזמן ולא נתן בדין אוכל פירות ולזה כ' הרא"ש דמשעת נתינה ואילך עיקר החשש וכ"ת הרי יכולה לילך לב"ד ד' הרא"ש דוודאי אי לא תקון רבנן זמן כלל היתה כל אשה מוכרחת בשעת גירושין לתבוע מיד את שלה שלא תפסיד אבל עכשו שתקן זמן אינה רגילה בכך ויכול להיות שלא תדע כלל שהגט מאוחר ולא תלך לב"ד ותדע שהרי כשהקשה הש"ס לקמן כ' בו שבוע שנה וכו' תי' הש"ס אהני לשבוע דקמא ר"ל לענין שמא יחפה ולשבוע דבתרא לענין פירות וק' לשבוע דבתרא הרי כבר גיטה בידה א"וו דמאחר דתיקן רבנן זמן לא אזלא שוב לב"ד וכמו"ש:
והנה הרש"א הק' על הרשב"א מראי' תוס' ותי' צ"ע דא"כ לפי תי' תוס' דבמאוחר אין חלין הגירושין עד הזמן וא"כ התם במקושר אמאי כשר הרי התם חלין הגירושין מיד ואי עושיהו פשוט הרי מפסידה הפירות א"וו כוונת תוס' לא הי' כ"א דאס"ד דמאוחר פסול לא הי' הש"ס אומר שיוכל לעשותו פשוט א"וו דמאוחר כשר:
והנה הראב"ד מיאן בסברת תוס' דלא חלו הגירושין עד הזמן משום קו' תוס' ממכאן עד עשרה ימי' ואמנם כוונת הראב"ד דהוה כאילו התנה שהפירות יהא שלו ולא שמהני תנאי זה לאחר גירושין דא"כ כל המגרש יתנה כן ויפקיע פירותי' אלא דמהני מיהת עד שעת נתינה ובזה נסתלקו כל קו' הרשב"א ואמנם גם דברי הרשב"א מורין כן:
תוס' ד"ה עד שעת נתינה כ"כ לעיל ליישב ד' רש"י דאנן וודאי לא חיישי' לשמא כ' משום דלא מקדים אינש פורענות ומ"מ הלקוחות מצו טעון אפי' מידי דלא שכיח וכיון דהלקוחות וודאי יטענו כן ואף לאחר דתקון זמן והיא תצטרך להביא ע"מ ל"ל שוב תקנת זמן הרי אם תביא ע"מ עכ"פ לא תפסיד ואמנם התה דאתרע מק' הש"ס דגם אכן ניחוש ומשני כיון דבלא"ה בכל גט הלקוחות יכולון לטעון כן למה לא כחזיר דאלת"ה כ"א דווקא התם הלקוחות יכולין לטעון אייתי ראי' שוב ק' למה נחזיר דלמא הלקוחות לא ידעו דנפל א"נ הב"ד דאתיא למטרף קמיי' לא ידעי ואתי' למטרף שלא כדין א"וו בכל גט יכולין הלקוחות לטעון כן:
והנה גם תוס' ידעי ממה דמשני הש"ס לקמן דלא מקדים אינש אלא שהקשו כיון דיעשה כן משום קנוניא א"כ לא הוה פורענות לגבי' ותי' דידע שפיר דהלקוחות אחרי שישמעו קול הגירושין אחר לקיחתן יטענו אייתי ראי' וע"ז הק' נהי דמשום דלא מקדים לא חיישי' באותבא בכסתא לשמא יחפה מ"מ למה נתיר להשליש גט לכתחלה על זמן מה הלא יש לחוש לשמא יחפה ותי' כיון דע"י דלא מקדי' אינש לא שכיח שיהא יום כתיבה רחוק מיום הנתינה ואי מתרמי הכי מסקי ע"מ אדעתיי' זמן הנתינה ואפי' לשמא יחפה אין לחוש וע"ז מק' תוס' א"כ גם כב"י ונחתם בלילה לתכשר ותי' דבאמת אדרבא ע"י דלא שכיח דמקדים יום כתיבה לנתינה לא מסקי ע"מ אדעתיי' אמנם ע"י שליח דע"כ קדים יום הכתיבה דאל"כ הי' הבעל מוסר בעצמו התם דווקא מסקי אדעתיי':
והנה לתי' הראשון הא דמשני הש"ס לא מקדים ר"ל דע"י דמלתא דלא שכיח מסקי אדעתיי' ואמנם לתי' בתרא ל"ש התם מסקי אדעתיי' ותי' הש"ס רק דעל מלתא דלא שכיח לא חשו רבנן וזה שם תוס' דע"כ משני הש"ס הכי משום דליכא לשנויי דיהבי אדעתיי':
ושוב הקשו למה נימא דלא שכיח משום דלא מקדים בבת אחותו עכ"פ יקדים שיוכל לחפות עלי' ותי' דהא גופא בכלל לא מקדים אינש פורענות שיכתוב גט דאם תזנה אשתו שיוכל לחפות עלי':
גמ' אליבא דר"ש לא קאמינא יל"ד ל"ל לר"י למעבד פלוגתא דר"ש ורבנן בתרתי דפליגי אי זכות שכיח וגם מאימתי אין לבעל פירות וכ' פי' ד' ר"י הכי דלר"ש וודאי א"צ לשמא יחפה אבל כיון דרבנן ל"ל משנתן עיניו לגרשה אין לו פירות והיינו משום דלמא ממליך ולא נתן א"כ יש לו פירות עד שעת נתינה ואמאי תקנו זמן אע"כ משום שמא יחפה:
ואמנם במ"פ ר"ש ורבנן כ' דהיינו פלוגתת הגאוני' שהביא הרי"ף עם הרי"ף דהגאונים ס"ל דטעמא דרבנן דפליגי אר"ש היינו דאף שכ' הגט כיון דרגילות הוא שנמלך ואינו נותן עדן לא כקרא זה נתן עיניו לגרשה עד דחזינן דנותן ור"ש לא חייש לנמלך והיינו נמי פלוגתא דר"י ור"ל דהא דבעי' לר"ל חתימה היינו משום דליכא קלא מקמי חתימה ולא ידעי לקוחות להזהר והנה גם פלוגתא דרב ושמואל לקמן ס"ל להגאוני' דבהכי הוה דרב ס"ל דחיישי' לאמלוכי ולהכי משעת נתינה מנינן משא"כ שמואל ס"ל דלא חיישי' לנמלך ומשעת כתיבה מנינן והיינו שכ' כיון דקיי"ל התם משעת כתיבה מנינן והיינו דלא חיישי' לנמלך ע"כ גם לענין פירות משעת כתיבה דהיינו חתימה מנינן אמכם הרי"ף מודה להו דהתם בהכי פליגי אי חיישי' לייחוד או לא אבל בפלוגתא דר"ש ורבנן יש להרי"ף שטה אחרת דבכתובות מסקי' בברי' דפרקונה תחת פירות ומעתה ס"ל לכ"ש לרבנן אי אמרת משנתן עיניו לגרשה אין לו פירות ע"כ אתה פוטר אותו ג"כ מפרקונה ואם תשתבאי בין כתיבה לנתינה לא יהיו לה גואלי' דמאן יקום עם הבעל בדינא ודיינא לברר מה שלו ומה שלה משא"כ אם תשתבאי לאחר גירושין ב"ד יפדוה בשלה ומה"ט אמרו רבנן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ואמנם ר"ש סבר דמשנתן עיניו לגרשה ע"כ יטלו ממנו זכות הפירות דאל"כ יבזבז בין כתיבה לנתינה כל פירותי' אפי' אותן שעדן לא הגיע זמנם ומ"מ מודה ר"ש דחייב בפרקונה משום דפירות שאכל עד עכשו וכ"ע מצי סבר כשמואל דלא חיישי' לנמלך ומעתה הק' הרי"ף כיון דלכ"ע חייב בפרקונה ולחד לישנא לר"י אוכל פירות ג"כ עד שעת נתינה אלא דלחד לשנא לא אכיל פירות כיון דקיי"ל פרקונה תחת פירות ואתה מחייבו בפרקונה אין בידך להפקיע מס' זכות הפירות ממנו:
ועד"ז הי' אפשר לפ' הבריי' בכתובות פ' נערה שם לפיכך הבעל אוכל פירות לאפוקי מדר"ש כ"א כ"ז שחייב בפרקונה הוא אוכל פירות ג"כ: אמנם יל"פ ד' הגאוני' ע"ד אחר דד' תוס' לקמן ד"ה השולח דרב ושמואל פליגי בקו' ר"נ בר אושעי' דיאמרו ב' נשי' מר אית לי כר"נ ב"א ומר אי' לי' כאביי והנה ד' אביי צריכין ביאור דקאמר זמן גיטה מוכיח ומי ידע זמן גיטה אימת וי"ל ע"ד שכ' תוס' ד"ה עד שעת נתינה דכיון שיום הכתיבה קודם ליום המסירה אי' לי' קלא וידעו כי זאת זמן גיטה קדים: אמנם י"ל דע"י שתבא לטרוף מלקוחות יוודע זמן גיטה אמנם התינח אי גביא מזמן כתיבה אבל אי גביא משעת נתינה הרי לא גביא כ"א בע"מ ויאמרו שוב ב' נשים וכו' וא"כ מ"ד משעת כתיבה וכאביי ע"כ ס"ל ג"כ די"ל פירות משעת כתיבה ומדהכי קיי"ל ש"מ דאיפוך קניי':
ואמנם ד' הרי"ף דהתם בחיישי' לייחוד פליגי וכמו"ש לעיל ואין זה ענין לכאן וכ"ת א"כ מ"ש מגט ישן דאין חוששין ה"ט דגט ישן חששא דרבנן דאפי' נתגרשה בגט ישן תנשא לכתחלה ולהכי לא חיישי' משא"כ הבחנה דיש לחוש אי' דאוריי' חששו ומעתה באמת בריי' בתריי' קנקטא לרבותא אף דלא חיישי' לגט ישן להבחנה חיישי' ובריי' קמי' אמרה כי היכי דלגט ישן לא חיישי' ה"ה להבחנה ומ"מ נתבארו בעה"י ד' הרי"ף והגאונים:
רש"י ד"ה מאי איכא כוונתו ליישב וכי לא ידע המק' דפירי דמשעת כתיבה עד שעת חתימה א"ב ואמנם קו' הש"ס כיון דלר"ל זמן משום פירי אתקין ע"כ הפירות שלה משעת הזמן וכי טרפא שפיר טרפא ומשני הש"ס דמ"מ לרבנן נהי דאין לבעל פירות משעת כתיבה מ"מ מלקוחות לא מצי טריף קמי חתימה דאין קול מקמי חתימה:
רש"י ד"ה שמעי' להו לר"י ור"ל כ' כוונתו דלכאורה י"ל דדווקא אר"ל מק' הש"ס אבל אר"י ל"ק דהא קאמר אליבא דר"ש לא קאמינא א"כ כי היכי דריב"ל פסק לקמן בשעת הדחק כר"ש דלמא ר"י לגמרי כר"ש ס"ל ולזה כ' רש"י מדקאמר הש"ס שמעי' להו ש"מ דגם אר"י מק' דלא מסתבר למוקמי ר"י כר"ש:
תוס' ד"ה איפוך לא הקשו כן בס"ד ג"כ מה"ט דדלמא ר"י כר"ש וכתיבה דווקא משא"כ למאי דמשני הש"ס איפוך אי ס"ד דר"ל כר"ש ור"י כרבנן הכי הו"ל למימר ר"י סבר הל' כרבנן ור"ל סבר הל' כר"ש א"וו תרוויי' כרבנן וכתיבה ל"ד:
רש"י ד"ה ג' גיט' וחד מני' אין בו זמן דקדק לפ' כן דמכ' בכ"י לא מק' הש"ס דא"כ לא מתרץ הש"ס מידי אהכי דלכתחלה לא תנשא כלומר ולא כ' לי' סופר ולא חתמו עליה סהדי ובכ' בכ"י ל"ש זה אלא ש"מ דמכ' בכ"י לא הק' הש"ס כלל אלא דמ"מ ק' מכ' בכ"י הרי יכול לכתוב הזמן כמו שירצה וצ"ל ל"מ ל' הרי"ף דהיכא דליכא ע"ח בעי' ע"מ וודאי לק"מ דע"מ ידעו מתי נתגרשה אפי' לד' תוס' עכ"פ היכא דליכא ע"ח צריכה להביא ע"מ לפנינו ושוב יוודע יום המסירה אימת:
ואמנם לשטת הרמב"ם קו' זו מיושבת דהש"ס משני רק דכיון דלכתחלה לא תנשא אהנו ואהנו וגם כ' בכ"י בכלל ואמנם ממילא ש"מ דגזיי' אפי' לכתחלה כשר וגם תי' הש"ס לרמאי לא חיישי' א"ש טפי לד' הרמב"ם דר"ל ולהכי כשר אפי' לכתחלה אבל לד' רש"י ק' מאי הו"ל לרבנן למעבד וצ"ל דהו"ל לתקן דגט שאין בו זמן אם ניסת תצא והוולד ממזר:
והנה גם הטור ק' ליה קו אד' רש"י מכ' בכ"י וכפי' הרמב"ם דגזיי' לכתחלה תנשא ג"כ לא מ' לי' גם ק' לי' אד' רש"י דהו"ל להש"ס לפ' בהדי' לא כ' לי' סופר ולא חתמו לי' סהדי ומשום כל הני טעמי כ' הטור דמאחר דתקינו רבנן זמן אם נתגרשה בגט שאין בו זמן צריכה להביא ראי' אימת נתגרשה ופי' הבי"ש דר"ל בזה"ז דל"ש חפוי דמיתה כ"א דבנים ממזרי' או לחזור לבעלה כזנתה אחר גירושין וק' למה לא משני הש"ס הכי וא"ש טפי מתי' הש"ס א"וו דהטור משום הנך קו' דלעיל הכי מפ' כיון דלכתחלה לא תנשא כל אימת דתבא להנשא צריכה גט אחר וממילא גט הראשון יבטל מן העולם ויהיו בנים:
ס' ממזרים ואסורה לבעלה הראשון משום ס' זוכה ואמנם הטעם באין בו זמן דאינו יכול לחפות משום דבאמת הגט נכתב שלא כדין וה"ה בכ' בכ"י משא"כ בגזיי' דהגט נכתב כהוגן נהי דלכתחלה לא תנשא מ"מ מאחר דאין בגט חסרון עכ"פ בניו כשרים ואינה אסורה לחזור מס' ז"נ שיטת הטור: והנה הרשב"א הק' אד' רמב"ם מנא ידעי' שהי' כ' שם זמן וכ' ד' הרמב"ם כיון דאין סופר רשאי לכתוב גט בלא זמן ואין עדי' רשאי' לחתום מוקמי' לסופר ולעדים אחזקת כשרות ובוודאי הי' בו זמן וזה ג"כ להטור הנ"ל הסברא לחלק לענין בנים:
תוס' ד"ה גזיי' כ' דרש"י בעצמו יישב קו' זאת במ"ש לחפות או למכור בפירות וסיים בלא מקטלא לחוד אמנם כוונת רש"י דוודאי אם היא מחקה לזמן מבורר הדבר דעשתה כן להציל נפשה משא"כ אם הוא גזיה יוכל להיות דמשום הפירות עשה כן וממילא יוכל לחפות עלי' אחרי כי אין מוכיח אשר לחפות עשה כן:
ולכאורה יש להביא ראי' לפי' רש"י מדלא קאמר הש"ס מחקה לזמן מאי הועילו א"וו דבאמת במחקה הועילו ולד' תוס' צ"ל דידע הש"ס תי' הש"ס ביבמות דכיון דלהצלה דידה קאתי לא מחקה לי':
וכוונת תוס' דלכאורה הרי הזמן וודאי מפסידה ומאי תפסיד אם תמחוק וצ"ל דסומכת עצמה שתאמר גטו מאוחר הי' וסברה שמיום נתינה נתגרשה והזמן לא יזיק לה אף דבאמת אינו כן וכמו"ש תוס' לעיל ד"ה ר"ל אבל נשי לאו דינא גמירי:
ובענין קו' רש"א לכאו' א"צ לפרש ביבמות שם מחפה עלה ע"י גזיזה או מחיקה כ"א יכבוש השטר לגמרי ויאמר נאבד ממנו ואפשר לאח"כ נתגרשה ומ"ש תוס' ד"ה כיכחי' גבי עדים ג"כ החשש שיאבד השטר:
תוס' ד"ה ואותבי' לפנינו ברש"י ליתא רק גבי מה"י וכ' ד' רש"י דדוקא במה"י מק' הש"ס בין משום זנות בין משום פירות וכוונת רש"י בפירות לנ"י דתגבה מקמי הכי וכ"ת הרי לרש"י אליבא דר"י צריכה לאתויי ראי' אימת מטא גיטה לידה היינו היכא דאפשר משא"כ אם נתגרשה במה"י מניין תביא ע"מ לכאן אמרי' דוודאי ביום הכתיבה נתגרשה דלא מקדי' אינש ולא יוודע הדבר שנתגרשה בכאן כ"א יסברו במקום הכתיב' נתגרשה וע"ז משני הש"ס הני קלא אי' לי' ויוודע הדבר שנתגרשה בכאן וממילא צריכה להביא ראיה אימת מטא גיטא לידה וא"כ כ"ז בבאי' ממה"י אבל באותבי' בכסתי' וודאי לא פריך כ"א משום זנות:
והנה יל"ד ומאי אי' לי' לרבנן למעבד י"ל דמוטב שלא לכתוב זמן בגט כלל כי היכי דלא תטרוף מלקוחות נמצא דזה עיקר קו' הש"ס ולהכי דייק רש"י הכי ומשני דלענין פירות אין כאן חשש וגם לענין זנות לכה"פ לא יחפה על בנים ממזרים דלזה צריכה ראי' ואמנם תוס' לטעמיי' שכ' לעיל דאוקמא בחזקת כשרות שלא כבעלה וגם על בנים יוכל לחפות וכמו"ש לעיל ולכך פי' ע"ד אחר:
וכ"ת א"כ מה הי' קו' הש"ס לזה כ' תוס' דלעולם הקו' הי' למה תקנו זמן ומשני דע"י הזמן י"ל קול:
וע"ז הקשו למה לא מק' הש"ס בזה"ז למה תקנו זמן ותי' ג' תי' וכבר בארתיו בע"ה לעיל:
רש"י ד"ה ב' נשים של אדם א' שפי' לים כוונת רש"י דלכאו' מה יתמהו יאמנו זו מחמת קטטה נתגרשה ולא בא עליה וזו לטובתה ובא עליה א"וו דר"ל של אדם א' המגרש שתי נשים משום שפי' לים דזולת זה לא שכיח שיגרש אדם שתי נשים ביום א' וממילא:
רש"י ד"ה גט ישן לקמן תנינא וכו' וטעמא כוונת רש"י ע"ד שכ' תוס' דבריי' אשמעי' אף דלא חיישי' לגט ישן מ"מ מונין משעת נתינה ותינח אם תרוויי' מחדא טעמא משום שמא בא עלי' ונתעברה משא"כ אי גט ישן מטעמא אחרינא מה ענין זה אצל זה:
תוס' ד"ה המשליש ונ' להוסיף עוד דנקט תנא קמיי' ונשתהא שליח כלומר שלא הי' צריך להשהות כ"כ אלא שנשתהה ס"ד דוודאי לא נתייחד עמה בין כתיבה לנתינה קמ"ל דאפ"ה מונין משעת נתינה:
ואמנם לד' רש"י כיון דעכ"פ במשליש התנה שלא יתנהו עד לאחר ג' חדשים ס"ד דוודאי נתייחד ענה וימנו משעת נתינה קמ"ל, וטעם רש"י ע' בר"ן: עבדי משעת כתיבה לא קאמר עבדי כשמואל אלא משום דא"ל דלמא רב ושמואל מר אומר חדא ומר אמר חדא ול"פ מר מיירי כשהי' בעיר ולכך משעת נתינה ומר מיירי כשאינו בעיר ולכך משעת כתיבה ובאמת אינו כן ולזה קאמר הש"ס עבדי משעת כתיבה ועבדי משעת נתינה:
רש"י ד"ה משתפגום מבואר מדבריו דתרתי בעי לרב חדא שלא יהי' מעב"ד ולזה צריך זקיפה ופגימה צריך שיהא עומד ליגוש והיינו משום דאמרי' פ"ק דמכות המלוה לי' שני' אין שביעות משמט משום דאינו עומד ליגוש וה"נ כתיבה בעי שיהא עומד ליגוש וה"ט דבריי לקמן נקטו דווקא אונס ודדוני שאין לתובען מיד כמו בכתובה ולהכי בעי העמדה בדין משא"כ שאר קנסות דדרך לתובען מיד כגון כפל ד' וה' ל' שקלים דעבד וכיו"ב א"כ מעולם אין שם מעב"ד עלי':
רש"י כמעב"ד דתנאי ב"ד הוא אף דכ' רש"י לקמן עיקר הטעם משום דכתובה חיובה מכניסתה לחופה מ"מ בעי' תנאי ב"ד ג"כ דאל"כ הוה בעי' קנין ואמנם לא סגי לי' לרש"י בהא דחופה יש לה קול ג"כ מה"ט דכ"ז דלא מטי חיובא דתנאי ב"ד קול לא מהני:
רש"י ד"ה לא שנו דשטרות וכו' א' מדבריו כהרמב"ם דאשט"ח קאי ולא אגיטין והנה ה"ה רצה לתרץ דמ' להרמב"ם דאכתובה דווקא שנינו וק' הרי הרמב"ם בה' מלוה פסק גם בשט"ח כן וע' בר"ן ואמנם כ' ד' הרמב"ם דעוסקין ה"ט משום קלא וכמו"ש רש"י:
אמנם קלא לא מהני כ"א לענין פירות ולקוחות אבל לא לשמא יחפה וע' כ"מ וכמו"ש תוס' לעיל ד"ה הנהו אד' רש"י וממעטי' בגיטין פסול ואפשר זה ג"כ ד' רש"י ודכ' לעיל הנהו קלא אי' להו כבר פי' דלא כ"כ אלא בזה"ז ולענין יחפה על בני' ועשמ"ש:
רש"י ד"ה אין לו פירות בא ליישב דעכ"פ מלקוחות האיך מצא טרפא ולזה כ' רש"י דשפיר טרפא ומ"מ ק' הא עי"ח מפקי לקלא ומאין ידעו הלקוחות להזהר כ"ז שלא נחתם וכ' דר"ש לטעמי' דכר"א ס"ל דע"מ כרתי וא"כ לא בעא עידי חתימה כלל והיאיך תטרוף גם לאחר גירושין א"וו דמ"מ הקטטה: בינו לבינה קלא אי' לי' ולא הוי להם לקנוס אלא דרבנן דפליגי עלי' לר"ל אף דג"כ ס"ל משנתן עיניו לגרשה אין לו פירות מ"מ ס"ל בשלמא לאחר גירושין לא בעי עי"ח דגירושין קלא אי' לי' וכמו"ש תוס' לעיל ד"ה כתינה דמאן דמגרש בב"ד מגרש אבל קודם גירושין בעי עידי חתימה ובלא עידי חתימה ליכא קלא ולא מצי טריף מלקוחות:
רש"י ד"ה שמא פייס ג' ברשב"א שמפ' כפשוטו שנמלך על הגירושין ושוב זכה בפירות ונ' ד' רש"י ותוס' דלא מפ' הכי משום דעל הלקוחות להביא ראי' שפייס אבל אנן מהי"ת ניחש שפייס:
תוס' ד"ה חיישי' שמא פייס ולא עקר נפשי' ע' רש"א ואמנם ברשב"א הק' מ"מ קו' רשב"א והדין עמו דהרי עכ"פ יש לו זמן לבטל בזמן שיודע שעדן לא הגיע השליח שם אמנם י"ל דכיון דתיקן ר"ג שלא לבטל שלא בפני השליח לא מזדקקו לי' ב"ד אא"כ ק' מאי מק' הש"ס פ' כל הגט וליחוש שמא פייס הא לא מזדקיק לי' ב"ד וי"ל התם מיירי באתנס ולא יוכל ללכת למקום ששלחו ויוכל להיות כי אחר שמסר מילי לב"ד יפגע בו הבעל ויבטלנו בפניו:
תוס' ד"ה שמא פייס בסוה"ד והרשב"א הק' באם לא באתי מאי לעז שייך ועיי"ש מה שתי' וי"ל שמא הבעל מסר מודעא בפני עדים והעדים יבאו ויעידו:
סוגי' דשי"מ גיטין פ' כל הגט תחלת הקיץ תרל"ב:
מתני' המביא גט יל"ד אריכות זה למה שליח שאבד הגט הו"ל למתני ונ' דסמיך אהמביא דריש מכלתין ורפ"ב דקאי אמביא ממ"ה דצ"ל בפ"נ וסתמא לא עמד על כל הכתיבה כ"א ראה תחלת הכתיבה ולקח לו טב"ע בגט וס"ד כיון דע"כ מהימנינן לי' דאי' לי' טב"ע בגווי' לענין בפ"כ ה"כ לענין נפילה ניהמני' בטב"ע זה ואפי' לזמן מרובה יהא כשר קמ"ל דהיכא דאתרע בנפילה לא סמכי' אטב"ע דידי' ואמנם כ"ז לד' הרמב"ם דאם מכירו ר"ל סי' בכלי וגם טב"ע בגט משא"כ לד' הפוסקי' דטב"ע בגט באמת מהני לכה"פ אם הוא בעצמו מוצאו ליתא לדברינו ויש לכאורה להביא ראי' לד' הרמב"ם דאס"ד דמכירו לחוד סגי הו"ל לתנא לקצר ולשנות מצאו לאלתר או שמכירו כשר ש"מ דמכירו לחוד לא מהני:
מצאו לאלתר יל"ד וכי הוא יודע מתי נאבד הימנו ויש לדחוק שלא עבר זמן מרובה מעת שראה הגט ביד עצמו ואמנם עדן ק' למאן דמוקי לה בשיירות מצוי' מה לי לאלתר מה לי לזמן מרובה הלא יוכל להיות שהוא מונח כאן מזמן מרובה וכן הק' החי' הרשב"א וצ"ל דאדרבא כיון דשיירות מצויי' אילו הי' מונח כאן כבר נטלוהו אחרי' וא"כ גם קו' ראשונה מתורצת דבשלמא אי ידעי' שהוא זמן מרובה וע"כ עברה שיירא והניחתו שוב חיישי' שמא זה מונח כאן מזמן קודם אבל כל זמן שלא ידעי' שהוא זמן מרובה אמרי' וודאי ההוא הוא דאי מקודם הוה מונח כבר נטלתו שיירא ויש לכוין זה בפלוגתא לקמן אי סגי בכדי שתעבור או בעי' עומד ורואה דמ"ד בכדי שתעבור ס"ל דכי היכי דהי' בכדי שתעבור ולא מצאו ה"נ יוכל להיות כאן מקדמת דנא מאחרי שמונח במקום שאינו כראה משא"כ מ"ד עומד ורואה ס"ל לעבר לא חיישי' וא"כ כיון דעדן לא עברה שיירא וודאי ההוא הוא דהוה: רש"י שמא מאחר נפל ואין זה שלו ק' כפל ל' ל"ל וכ' כוונת רש"י למ"ד דמוקי לה בלא הוחזקו א"כ למה כחוש לחשש רחוק כזה לזה כ' רש"י דבאמת לא חיישי' ליב"ש אחר כ"א שמא הבעל הזה עצמו כבר כ' גט אחר ונמלך והשליכו ואחר מצאו אבדו כאן ח"ש רש"י שמא מאחר נפל ומבעל זה הוא רק ואין זה שלו של שליח זה:
מצאו בחפיסה כ' רש"י שיש לו סימן בחפיסה זו מ' לכאו' דד' רש"י דמתני' מיירי אפי' מצאו אחר דאל"כ סי' ל"ל ואכתי יק' ליחוש לשאלה וצ"ל דבאמת רש"י מפ' ללי"ב ביבמות שם דלא חיישי' לשאלה וא"כ מצי' לומר דמתני' במצאו אחר ויש סימן בכלי שמכיר לגט עצמו משא"כ בלי"ק דחיישי' לשאלה באמת מתני' חדא קתני אף שיש לו סי' בחפיסה צריך להכיר הגט משום דחיישי' לשאלה וקמ"ל הא גופא דחיישי' לשאלה וכמו שכ' רש"א לקמן בתוס' ד"ה מצאו וכן א' פשט ד' תוס' ביבמות שם שהקשו למסקנא דלא חיישי' למה תנן אם מכירו מ' דבלי"ק א"ש ומטעם שכ' ומ"מ למסקנא כ' שם תוס' דבלי"ק לא פריך ממתני' דמתני' מיירי דידוע שנתנו בחפיסה וצ"ל דהא דפריך מבריי' אף דבבריי' ג"כ י"ל כן דמ' לי' דומיא דמצאו בין כליו דלא מיירי דווקא שנתנם שם:
והנה גם הר"ן פי' כמו לפנינו ברש"י ואכתי ק' כיון דטב"ע בגט מהני למה לא מהני בכלי כמו ל' תוס' וא"ש אם מכירו וצ"ל דס"ל חמור בסי' אוכף הוא דוהדרי' אבל בטב"ע דאוכף לא מהדרי':
תוס' ד"ה מצאו קשור בסו"ד ע"י סי' זה ר"ל סי' זה שהיה קשור וכ"כ תוס' ביבמות דק' להש"ס ל"ל דתני הי' קשור בכיס א"וו לומר דהיינו סימנא וצ"ל לפי"ז דהא דאמרי' ברישא כגון דאמרי נקב יש לאו מגופא דבריי' הוא אלא הש"ס בסוגיין מבאר כן דלא לפשוט מהכא דסי' דאוריי' וביבמות מרישא לא בעי למפשט דאיכא למדחי כבשמעתין דמיירי בנקב בצד אות ולהכי פשיט ממצאו קשור דמ' לי' דלא הוה סי' מובהק ובשמעתין צ"ל דבאמת ס"ל דגם זה הוה סי' מובהק כמו"ש תוס' ביבמות למסקנא: ואמנם למ"ש תוס' דבב"מ לא מדייק הש"ס דיוק זה דמצאו קשור א"כ בלא"ה י"ל דלהכי לא פשיט מנה דאיכא למדחי דמיירי שיש לו בכיס וארנקי סי' מובהק:
והנה לתי' זה שעיקר הקו' ממצאו קשור א"ש דלא פשיט ממתני' דמצאו בחפיסה דדלמא בסי' מובהק מיירי והא דלא מק' גבי וניחוש לשאלה ממתני' כ"כ לעיל אלא אי ק' הא ק' כיון דבב"מ מוקי לה במצאו בעצמו א"כ מ"פ וניחוש לשאלה לימא כמו"ש תוס' לקמן ד"ה מצאו בחפיחה דאמר קים לי' דלא שאלתי' וניהימן לי' במגו וצ"ל לד' תוס' אלו דהו"ל מלתא דלא רמיא עלי' דאינש ולאו אדעתי' ודלמא אושיל לה ולאו אדעתי' אמנם לתי' האחר שכ"כ דמיירי שיש עדים שהוא שלו ולעולם אחר מצאו א"ש דלשאלה שפיר יש לחוש, והכה הרמב"ם כ' דבנקב בצד אות פלוני' מהדרי' והק' הלח"מ הרי דווקא אי מס' לן אי סי' דאוריי' הוא דבעי' נקב בצד אות פלונית אבל הרמב"ם פ' בה' גזילה ואבידה דסי' דאוריי' וא"כ כל נקב מהכי וכ' דלכאו' כיון דהש"ס קאמר דרב אשי מס' לי' אי סי' דאוריי' למה באמת פסק הרמב"ם בפשיטות דסי' דאוריי' ונ' דהרמב"ם מפ' רב אשי בגט הוא דמס' לי' ר"ל אי גם באי' שבקוה רבנן אד"ת ומהדרי' גט בסי' או דלמא כי היכי דאי':
סי' דרבנן לא מהדרי' ה"נ לענין גט וטעמא דרב אשי י"ל דמס' לי' אי כרבה אי כר"ז דלרבה דגם באיס' בעי' ש"מ והוחזקו א"כ אין סברא לחלק בין אי' לממון משא"כ לר"ז דבאי' בש"מ לחוד לא מהדרי' וכ' הרא"ש דכ"ש בהוחזקו ובממון מבואר ביבמות גבי נאני בר חבו דהוחזקו כשר א"כ חזי' דאי' חמור ולמה יהא סי' שאינו מובהק עדיף מש"מ ולא הוחזקו דחיישי' דלמא איכא עוד יב"ש ששמו ושם אשתו כשם זה ושם אשתו ולמה בסי' שאינו מובהק לא נימא הכי והיינו ספיקא דרב אשי וא"כ מאחר דהרמב"ם פסק לחומרא כלי"ב דר"ז פליג שפיר פסק ג"כ דבעי' סי' מובהק דווקא: ועד"ז יש לתרץ קו' הד"מ על הב"י שכ' דגם בסי' שאינו מובהק ספק מיהא הוה והק' הד"מ אפי' בלא סימן כלל ג"כ הוה ס' מיהת דלמא ממנו ולא מאחר נפל אמכם למ"ש כוונת הב"י דה"ה והר"ן כ' דהרמב' פ' כר"ז לחומרא אבל דווקא בשהה ולא בעבר דתרי חומרי לא עבדי' וא"כ למ"ש דהך דסי' מובהק תלי' ברבה ור"ז א"כ גם בסי' שאינו מובהק בעי' שהה מיהת אבל בעבר מהדרי' אפי' בהוחזקו וש"מ:
והנה ה"ה עמד ע"ז למה לא הביא הרמב"ם לחלק בט"ע בין צורבא מרבנן לע"ה וכ' הלח"מ די"ל אי סי' דאוריי' אפי' לצורבא מרבנן לא מהדרי' בטב"ע ושוב חזר בו ולי כ' לחזק דברי הלח"מ דיל"ד ארבב"ח כיון דהו"ל סי' לא הוה לי' למימר כ"א סי' אי' לי בגווה ואם לא יהדרו לו דסברי סי' לאו דאוריי' אזי יאמר להם צורבא מרבנן אכי ויהדרו לי' בטב"ע ועד"ז הי' נודע לו אי ס"ל סי' דאוריי' מה שלא ידע עכשו ועוד שלא מן הדוחק למה לי' למימר מיד צורבא מרבנן אנא אמנם הא בהא תלי' וה"ק להו אי ס"ל סי' דאוריי' א"כ לא מהדרי' בט"ע אפי' לצורבא מרבנן א"כ אי' לי' סי' בגווה ואי ס"ל סי' לאו דאו' הרי ע"כ מחזירין לצורבא מרבנן בט"ע אי' לי ט"ע בגווה והיינו דרצה להשמיעם דממ"נ יהדרו לי' והא גופא בא להודיע דאי סי' דאוריי' לא מהדרי' בטב"ע אפי' לצורבא מרבנן וה"ט דמלתא דהתורה אמרה עד דרוש אחיך ודרשי' דרשיהו אם הוא רמאי ואי סי' דאוריי' א"כ ר"ל דרשיהו בסי' אבל אי סי' לאו דאוריית' מאי דרשי' הרי בעי' עדי' ודנימא דהתורה ר"ל סי' מובהק לא מסתבר דא"כ לא' מאלף יחזיר אבידה ומה"ט באמת השמיטו תוס' בשמעתין הא דסי' מובהק ולא כ' כ"א בעדים ודקדק עלי' רש"א אבל כוונתם דדוחק לומר דכל מצות השבת אבידה דכ' רחמנא לא מיירי כ"א בסי' מובהק א"וו בטב"ע ע מהדרי' ודווקא לאחר דרישה שאינו רמאי והיינו צורבא מרבנן וא"כ מאחר דפסק הרמב"ם סי' דאוריי' השמיט להא דמהדרי' בטבע:
וכ' רש"י בגיטין צורבא דלא משני בדבורי' ואי' ליה טב"ע ובב"מ לא כ' כ"א דמוחזק לן דלא משקר כוונת רש"י בשמעתין ליישב קו' הרמב"ן הרי אפילו בדי"ב סמכי' אטב"ע דע"פ פלניא קטל נפשא ולזה כ' רש"י דהענין הוא כך דבשלמא צורבא מרבנן ידע לחלק בין סי' לטב"ע ואי אמר דאי' לי' טב"ע אינו סומך על סי' דידע דבסי' לא מהימן ובמזיד אינו משקר אבל ע"ה על סי' שאינו מובהק שי"ל באבידה סומך ואומר כי מכירו בטב"ע ובאמת אין לו כ"א סי' וכ"ז שייך בגט ושאר חפצי' משא"כ בבני אדם שאומר פלניא קטל נפשא אי לאו שמכירו באמת לא הוה אמר הכי על סמך סי' דאי' ליה בההוא גברא:
ועתה נבא לפ' מתני' על סדר כיד ה' הטובה עלינו כ"כ לדקדק ל' המביא גט למה לא קיצר התנא ותני שליח שאבד את הגט ויישבנו לד' הרמב"ם ע' במק"א אמנם ד' תוס' ורש"י לפי גי' לפנינו וכן רוב ראשונים דהיכי דאית לי' מגו מהדרי' לי' בטב"ע ובזה מיושב מה שכ' לעיל להק' למה לא תנן לד' תוס' וסייעתו מיד ברישא מצאו לאלתר או שמכירו אמנם רישא מיירי דלית לי' מגו ובעי' לאלתר דווקא וסיפא מיירי דאי' לי' מגו ומעתה י"ל אלו קתני שליח שאבד ובעי' לאלתר דווקא אבל במגו לא מהימן הייתי אומר בשליח דווק' לא מהני מגו דחשדי' לי' דמשקר משום שכר שליחות וכמו"ש הרשב"א בזה אמנם בעל עצמו דלא משקר ס"ד דלא ליבעי מגו לזה נקט תנא המביא גט דהכל בכלל אפי' הוא עצמו שהביא גטו ואעפי"כ בלא מגו לא מהימנינן לי' בטב"ע ומטעם שכת' תוס' לקמן דאמר בדדמי משום דלא מסיק אדעתי' שיש יב"ש אחר שנאבד לו ג"כ גט במקום הזה: ודע דמה שנתקשה הרש"א לקמן בד' תוס' דלמא באמת אם אומר שמכירו מהדרי' היינו דאס"ד למימר הכי א"כ הוה מסתבר לר' ירמי' ורב אשי לאוקמי בהכי כשהבעל מכיר בטב"ע מלאוקמי באומר שליח או עדים נקב בצד אות או מעולם לא חתמנו א"וו בלא מגו לא מהני טב"ע ומתני' במצא גיטי נשים וכן בריי' דמצא גט אשה לא מ' דמיירי שהוא עצמו מצאו:
וכ"ת אכתי הרי במתני' מצאו תנן ומ' שהוא עצמו מצאו וא"כ אי' לי' מגו ולמה בעי' לאלתר דווקא הרי י"ל דמיירי שמצאו בעדים וכמו"ש הרשב"א ג"כ אא"כ למה לא תנא תכא טפי נמצא וידעי' ממילא שאחר מצאו וליכא מגו וי"ל דהא מלתא תלי' בשיעורא דלאלתר דלמ"ד שלא עבר אדם שם ואי הוה תנא נמצא אף די"ל דא' מבני חבורת השליח מצאו מ"מ יש לטעות שאדם אחר עבר ומצאו ושוב אין זה לאלתר ומ"מ אין לדייק מזה דתנא דידן לא עבר ס"ל דדלמא בפלוגתא לא קמיירי ונקט מצאו דנדע דמגו מהני הרי אשמעי' בסיפא אם מכירו כשר:
ואם לאו חסול יל"ד הך סיפא ל"ל כיון דתנן מצאו לאלתר כשר וכ' דמהא דייק ר"ז בלי"ב דלא בעי' ש"מ וגם הוחזקו והשתא הכה החילוק בין הוחזקו לש"מ דבהוחזקו כ' הרמב"ן דמהני בדיקה מיהת כדאמרי' ביבמות בדקו רבנן וכו' משא"כ לענין שי"מ דחיישי' לנפילה דעלמא לא מהני בדיקה ומעתה מתני' דתנן ואם לאו פסול ע"כ בשי"מ מיירי דבהוחזקו ל"ש פסול והיינו דדייק תכא למתני דאי תנא רק לאלתר כשר הו"א מתני' בהוחזקו קמיירי דלאלתר אפי' בדיקה א"צ אבל שי"מ אפי' לכתחלה כשר וכמו"ש הרא"ש דשי"מ מסתבר טפי להכשיר מהוחזקו להכי תנן ואם לאו פסול דע"כ קאי אשי"מ דהוחזקו ל"ש למימר כ"א תיבדק וממילא ידעי' דגם בשי"מ פסול לזמן מרובה ומיושב ג"כ קו' הרשב"א שהביא הלח"מ אד' הרא"ש דלמה לא קאמר ר"ז ללי"ב כאן הוחזקו כאן לא הוחזקו דמתני' דתנן ואם לאו פסול ע"כ בשי"מ מיירי אמנם כ"ז לר"ז דס"ל ממתני' דמעשה ב"ד אין ראי' דמיירי דאשתכח מאבראי ולא ידעי' דשי"מ כשר אבל לרבה הרי ממתני' דמעב"ד כבר ידעי' דשי"מ בלא הוחזקו כשר ומעתה אי תנן מצאו לאלתר לא זולת הייתי אומר דדווקא בשי"מ הוא דכשר אבל בהוחזקו דגרע משי"מ פסול להכי תנן ואם לאו פסול דנדע דמתני' בשי"מ: