ליקוטי חבר בן חיים ג· רבי חזקי' פייבל פלויט
בסוגי' דסבלונות קידושין נ' תחלת הקיץ תרל"ה
מתני' אעפ"י ששלח סבלונות מדלא תנן אפכא ושלח סבלונות אעפי"כ אינה מקודשת מ' לכאורה פירושא דמתני' הכי דתרי רבותא קמ"ל חדא דהני קידושי' לאו קידושי' ותו דגם לסבלונות אין חוששין ויל"ד רישא מאי קמ"ל פשיטא דאינה מקודשת בפחות מפרוטה ונ' דהלח"מ הק' ממתני' דידן על שמואל דאמר קדשה בתמרי' מקודשת אמאי תנן כאן אינה מקודשת וע"כ אין לפ' אינה מקודשת וודאי כ"א ספק דא"כ מאי ליהני לן סבלונות דהא עכ"פ יותר מס' לא ליהוי וכ' שהרמב"ם ליישב קו' זו נקט למלתי' דמתני' בפרוטה ממש ולא בשוה פרוטה עיי"ש ובדבריו מיושב קו' מהר"ם פדווא בהגהותיו להרמב"ם שכ' ע"ד הרמב"ם לא ידעתי מכא לי' הא כוונתו דמדאמרי' בגמ' בצריכותא בין פרוטה לפחות משוה פרוטה לא קים להו לאנשי ש"מ דבשוה מיירי לא במטבע וא"כ במטבע דל"ש זה דלמא באמת אמרי' אדם יודע וחוששין לסבלונות אמנם למ"ש הלח"מ הענין עד"ז דהש"ס קאי אליבא דר"ח דלא חייש לדשמואל ושפיר מיירי מתני' בשוה אבל א"כ לשמואל ק' מתני' אלא ש"מ דשמואל בפרוטה עצמה מוקי לה והא דקמפ' הש"ס מתני' אליבא דר"ח דלא קיי"ל כוותי' ה"ט דלשמואל צ"ל דמתמי' זו ואצ"ל זו קתני דל"ש הך צריכותא דעבדי' משא"כ לר"ח הוה שפיר לא זו אף זו ובזה מובן דהרמב"ם אפיך למתני' ונקט אשה א' ברישא דליהוי לא זו אף זו וכל זה ככלל בד' ה"ה שכ' ע"ד הרמב"ם משנה שם קרוב לל' רבינו כלומר אבל לא ממש ל' רבינו וכמו"ש ומעתה לא מבעי' לר"ח אשמעי' תנא ברישא דליתא לדשמואל דלא חיישי' לשוה פרוטה במדי אפי' לשמואל אשמעי' תנא דלא תימא נהי דהמטבע איננה כ"א חצי פרוטה אבל על המתכות מיהת נימא שמא שוה פרוטה קמ"ל דכיון דשם מטבע עליו אין דעת שני' כ"א על המטבע הטבוע בו:
וי"ל דהני תרי לשנא דרבה לפנינו תליא בפלוגתא דר"ח ושמואל דללי"ק רבה כר"ח ס"ל דאינה מקודשת דמתני' אף דמיירי בשוה פרוטה ולא בפרוטה ממש מ"מ אינה מקודשת לגמרי וקמ"ל דלסבלונות ג"כ אינו חוששין וק' ארבה משא"כ ללי"ב רבה כשמואל ס"ל דאינה מקודשת דמתני' היינו וודאי אבל ס' מיהא מקודשת ואי הוה חיישי' לסבלונות הוה וודאי מקודשת וכ"מ לפי"ז דללי"ק סבלונות לרבה חשש בעלמא וללי"ב הוה וודאי קידושין ומ"מ למאי דדחי אביי שפיר קיי"ל כשמואל וקיי"ל דסבלונות רק ס' הוה: ויל"ד ל' לאחר מכאן דנקט תנא דמתני' וכי אימת הוה ליה למיהב וכ' דלד' תוס' מתני' מיירי באתרא דמקדש והדר מסבלי וה"ק תנא לא מבעי' אם שלח סבלונות קודם שקידש בפחות משו"פ ודאי לא אמרי' דהני סבלונות מעידין שכבר קדשה שהרי ראינו כי אחר הסבלונות קדשה אפי' שלח סבלונו' לאחר מכאן סד"א דאדם יודע שאין קידושיו קידושין ומדשלח סבלונות ש"מ כי קידשה עוד הפעם אחר הקידושין בפחות משו"פ קמ"ל דלא חיישי' ולשיטת רש"י מתני' במקום שאין מנהג לא לקדש תחלה ולא לסבל תחלה וכמו"ש הרשב"א דבעי' מנהג קבוע דווקא ומעתה לא מבעי' אם שלח הסבלונו' קודם הקידושין אלא וודאי לא חיישי' דלשם קידושין שלח דהרי קידש אח"כ אפי' שלח אח"כ הסבלונות ג"כ לא אמרי' דאדם יודע שאין קי' בפחות מפרוטה ושלח לשם קיד' ומ"מ בין לרש"י בין לתוס' א"ש ל' אע"פ דתנן דקאי אלאחר מיכן דקתני כלומר לא מבעי' אם שלח קודם לכן אפי' אם שלח לאחר מכן:
רש"י סבלונות דורונות שדרך חתן לשלוח לארוסתו ועי' בר"ן שהפך דברי רש"י ונ' דרש"י הוכרח לפ' כן דכ' הפוסקי' דלד' רש"י אם פי' בהדי לסבלונות נותן אין כאן חשש קידושין ולסבלונות א' דלא כרש"י ולזה כ' רש"י דל' סבלונות דתנן ר"ל דורונות שדרך חתן לשלוח לארוסתו אלו נקראים סבלונות ולא שנתן לה לשם סבלונות:
אינה מקודשת עיי' רש"י כוונתו להביא ראי' לשטתו דלסבלונות עצמן חיישי' דאי כפי' התוס' כיון דלרש"י מיירי מתני' במקום שאין מנהג וא"כ מהי"ת נימא מטעמא דאדם יודע דכבר קידש עוד הפעם והוא ממקדשי והדר מסבלי דלמא הוא מסבלי והדר מקדשי ויבא עוד לקדש וזה כ' כוונת ד' רש"י עי' בהם:
גמ' וצריכא ויל"ד בשלמא אי חוששין לסבלונות ורק בהני גווני דמתני' אין חוששין שפיר אצטריך כולהו אבל אי אין חוששין לסבלונות א"כ מתני' בא רק לאשמועינן דאפי' היכא דנחית לקידושין ג"כ אין חוששין כל הני למה לי וכ' דהריטב"א הק' אכתי לתני תכא סיפא לחוד ולא אצטריך רישא וכ' דקו' זו דווקא אי אין חוששין לסבלונות אבל אי חוששין שפיר גם רישא אצטריך דס"ד דברישא חוששין ומעתה ליכא למפשט ממתני' לא חוששין ולא אין חוששין דאי אין חוששין ק' ליתני סיפא לחוד ואי חוששין לתני רישא לחוד ואמנם הענין דבלא נחית לקידושין תליא במנהגא אי מקדשי ברישא או מסבלי ברישא אבל מתני' דמיירי בנחית לקידושין שם לא תליא במנהגא כלל ועכ"פ אצטריך לאשמעי' דאין חוששין לסבלונות:
ועד"ז נ' ד' תוס' שלא השיגו על רש"י לא במתני' ולא בצריכותא אף דגם שם כ' רש"י דהסבלונות עצמן הם קידושין וה"ט דע"כ פליג תוס' על רש"י בשדיך לחוד אבל בנחית לתורת קידושין גם תוס' מודו לד' הרא"ש דלענין חשש בעלמא לא בעי' עסוקין באותו ענין וזה שדייקו התוס' לומר וכי שדיך מאי הוי:
ובזה מובן מדוע לא קבלו תוס' סברת הרא"ש דלענין חשש לא בעי' עסוקי' באותו ענין משום דלא דבר עמה כלל עדן על עסקי קידושין ויש כאן ראי' לסברא זו מדאמרי' דלר"א בר"ש בעי' מענין לענין באותו ענין דהיינו מקידושין לשידוכא וע' רש"י שם ואמנם לר' גם זה לא מהני ש"מ דבעי' דיבר על עסקי קידושין ממש:
ועד"ז הבין הרז"ה דבנחי' לתורת קי' לכ"ע אי חיישי' לסבלונות הפי' כרש"י ומדמותב רבה על עצמו ממתני' ש"מ דגם רבה בהכי מיירי דאפי' בעלמא חיישי' לסבלונות עצמן אלא דלא קיי"ל כוותי' אמנם אהני האי מיעוטא דמקדשי בסבלונות עצמן מול מיעוטי דמסבלי תחלה ולא אמרי' משו"ה סמוך מיעוטא לחזקה:
ומ"מ לד' הראשונים ובתוכן הרמב"ן דס"ל דגם בנחי' לקידושין לא חיישי' לסבלונות עצמן נהי דל' הוו קידושין יש ליישב דר"ל דהוו קידושין אחרי' אבל ל' אדעתא דקידושין שדר צריך פי' ואולי יש לפ' דמיירי מתני' בשלח בעדים ובאמת קדשה:
בסתר וגילה לה שישלח לה סבלונות ע"י עדים וממילא ידעי' כי קדשה כי אין סבלונות בלא קידושין תחלה והיינו אדעתא דקידושין שנתן לה בסתר שדר:
ועתה כבא א' לא' לבאר ד' רש"י מ"ש רש"י ששידך ונתרצה נ' כוונתו ליישב קו' תוס' הא בעי' עסוקין באותו ענין ולזה כ' רש"י דהתם היה רק מדבר עמה ועדן לא נתרצו לגמרי ולכך בעי' עסוקין באותו ענין משא"כ הכא מיירי שנתרצה לגמרי איכא חשש מיהת אפי' באין עסוקין באותו ענין: ומ"ש רש"י וקדם ושלח כוונתו דר"ה מיירי ע"כ באתרא דמקדשי והדר מסבלו דאל"ה הרי ליכא חשש קידושין ואמנם זה שקדש וסבל כהדדי קדם שלח סבלונות:
וסיים רש"י דחוששין שמא לשם קידושין שלח ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מן הראשון ודברי' אלו צריכי' ביאור ונ' דעיקר מלתא דרשי' מיאן בפי' הראשוני' דחיישי' שמא קדשה כבר היינו דאנן קיי"ל כל חזקה מעמידין אותה עד דנמצא בה ריעותא ואם נמצא בה ריעותא אמרי' השתא הוא דאתרע ומעתה בשלמא אי הפי' דחוששין לסבלונות כפירש"י ע"כ בשעה זו ששלח הסבלונות אתרעי חזקה דידה אם נתקדשה אח"כ לאחר צריכה גט מן הראשון משא"כ לפי' הראשונים ע"כ אתה מחזיק ריעותא למפרע ועד כמה אתה בא להחזיק ואם יבאו עדים כי לפני איזה ימים קדשה אחר קידושי תורה ואנן נחזיק ריעותא כי אולי אז נתקדשה לזה ששלח לה סבלונות ומה גם אם קול הסבלונות יצא תחלה זה וודאי לא מסתבר וזה נרא' עיקר טעם רש"י ולזה דייק ואמר אם נתקדשה לאחר מגרש ראשון כוונת רש"י דמרא דשמעתין היינו רב הונא ורב הונא אמר סו"פ המגרש ביצא עליו קול ולא מצאו על בורי' ובא אחר וקדשה קי' תורה דווקא מגרש ראשון ונושא שני אבל אפכא לא ובשלמא אי כד' רש"י דרק מכאן ולהבא חיישינן לר"ה, א"כ גם כאן מגרש ראשון בעל הסבלונות ונושא המקדש קי' תורה משא"כ לד' הראשוני' דאף למפרע יש לחוש מי כאן ראשון, ומי כאן שני אטו ידעי' אימתי קדשה בעל הסבלונות והנה התוס' הביאו למול זאת ראי' דגם רש"י ע"כ מודה דגם למפרע חיישי' דהרי בכתובה לקמן ע"כ למפרע חיישי' ואי מהא לא אריא דהתם בכתובה כ' בה זמן לזמן הכתובה הוא השתא דאתרעי במקום סבלונות דכאן ואפשר שרמז רש"י ע"ז במ"ש הוחזק שטר כתובה שראו הכתובה ר"ל דלא בקול כתובה לחוד מיירי דכה"ג לא הוה מחזקי' ריעותא כלל כ"א שראו וא"כ מזמן הכתובה ואילך מחזקי' ריעותא:
אא"כ יצא לכו כ"מ רבתי בין ד' רש"י לד' הראשונים מה שלא הביאו הפוסקים דלד' רש"י רק על הבא אנו דכין ואם יבאו עדים שקידשה א' קי"ת קודם הסבלונות אין חוששין לסבלונות ולד' הראשוני' חוששין וזה תימא שלא נתעורר מהפוסקי' ולזה כ' דהא מלתא תליא בפלוגתת הפוסקי' ביו"ד פ"א אם נחלבה פרה ואח"כ נשחטה ונמצאת טריפה וקיי"ל שם אם אפשר לתלות טריפות זה שאירע סמוך לשחיטה תלי' כי' היכי דלא לתרע חזקתה למפרע וא"כ גם כאן לד' הפוסקים לא חיישי' כ"א לשעה מועטת קודם ששלח הסבלונות לא יותר וא"כ ליכא נ"מ כולי האי לענין זה וכ' ד' רש"י דאי חיישי' למפרע אין גבול לדבר כד' ש"פ ביו"ד שם וה"ט דנחלק ע"ד הראשוני' בזה:
ועתה נבא בס"ד לבאר ד' התוס' כבר ביארנו לעיל דמאחר דשבקו תוס' ד' רש"י במתני' ובצריכותא שביאר רש"י בהדי' דהסבלונות חשבי' לקידושין ועמדו ע"ד בכאן וכ' מ' מתוך פי' כי יש לדחוק בכוונתו כאן ש"מ דהלכו תוס' בשטת הריטב"א והרז"ה דהיכא דנחית לתורת קידושין יל"פ כד' רש"י דהתם י"ל דלא בעי' עסוקין באותו ענין אבל כאן דמיירי בשדיך לבד תק' להם אלא שיש לתמוה בדברי' שסתמו קו' אליבא דרשב"א דדיו במענין לענין ואנן כר' קיי"ל דעסוקין באותו ענין ונ' דבכיון כ' תוס' דברי' אלו לדחות בזה ד' הרא"ש שהשיב ע"ד תוס' דהתם וודאי קי' בעי' עסוקין והכא לחשש בעלמא ולזה כ' תוס' דהרי רשב"א שנחלק על ר' ס"ל דבעי' מענין לענין מיהת דהיינו עניני שידוכין וע"כ לר' דנחלק עליו דיו אם ס"ל דכה"ג חשש הוא דהוה אבל הכא דליכא אפי' מענין לענין באותו ענין ע"כ לר' אפי' חשש לא הוה ובזה נבין ד' רש"א בתוס' אלו התמוהים לכאורה שכ' וכ"ת דמיירי באמת בעסוקין וק' אי מיירי בעסוקין מאי קמ"ל ר"ה ותו מאי חוששין דקאמ' הא כה"ג הוה וודאי קידושין ולמ' ש הק' רש"א דהנה תוס' לא נקטי בד' כ"א מענין לענין וע"ד שבארנו וא"כ שפיר יק' דלמא ר"ה מיירי במענין לענין וקמ"ל דכה"ג אי איכא סבלונו' בהדי' הוה חששא גם ל':
אלא דתי' רש"א צריך ביאור שכ' דא"כ מאי מק' רבה ממתני' הא מתני' לאחר מכאן תנן וע"כ לא הוה עסוקין באותו ענין ולמ"ש במתני' דנחית לקידושין לא בעי' עסוקי' לכאורה ליתא לד' רש"א ואמנם כד דייקת שפיר כ' דע"כ רבה דמק' ולא ס"ל כד' אביי דהתם דווקא דטעי היינו דרבה בלי"ק כאביי בלי"ב ס"ל והיינו דתנא לא מבעי' קאמר ואי ס"ד דר"ה ורבה בעסוקי' באותו ענין מיירי מאי לא מבעי' שייך:
וכ' תוס' ראי' לדברי' מכתובה דסוף שמעתין והאריכו בסוף דבריהם לומר ול' חיישי' וכי מי יחלוק ויאמר דכתובה עצמה הויא קידושין ונ' כוונתם דרש"י כ' הוחזק שטר כתובה מהו להחזיקה בא"א וכ"כ משום דרבא השיב וכי משום דהוחזק שטר כתובה נחזיקנה בא"א א"כ אדרבה התם מיירי אם נחזיק ריעותא למפרע והיינו דאבעיא לן ולזה כ' תוס' דרב אשי דמסיק ההל' קאמר חיישי' כוונתו לכאורה דכיון דסבלונות כה"ג חיישי' למה לא כחוש ג"כ בכתובה וא"כ ש"מ דחשש דסבלונות וחשש דכתובה תרוויי' שוין וע"כ גם בסבלונות חיישי' למפרע:
אמר רבה ומותבי' אשמעתין עי' רש"י כ"כ דלא תימא דנקט ל' אשמעתין משום דשמע כן מר"ה ולזה כ' רש"י דאשמעתין ר"ל שמעתא דידי': והנה כ"כ מדוע מיאן רבה בדחוי אביי ויע"ל דרש"י כ' לקמן אבל בעלמא היכא דלא קידש כ"כ משום די"ל בעלמא היכא דקידש אלא דפשיטא דאדם יודע כגון שקידש בלא עדים אא"כ מאי ראי' מייתי רבה וא"כ מ' לי' לרבה דדווקא בהני דמתני' צריך רבותא ודיו אם אמרי' היכא דנחית לתורת קידושין ופשיטא דאדם יודע דחוששין לסבלונות אבל בעלמא ממש וודאי דלא חיישי' וכ' הרא"ש דמקו' דרבה מ' כפירש"י ועי' ק"נ אלא שהק' למה לא קאמר הרא"ש מד' אביי בל"ב מ' כפירש"י ונ' דהא ל"ק דאביי דחויי קמדחי לי' לרבה וע"ד דחוי י"ל דאפי' כי הא הוי רבותא טפי אבל רבה דמק' אנפשי' מאי קו' הוא זו וכי משום דכבר קידש נימא שחזי' עוד וקידש: כ' רש"י חיישי' שמא לשם קידושין שלח חזר רש"י וכ' ר"א כלומר אף דכאן ק' קצת לשיטת רש"י כיון דהמנהג לקדש והדר לסבל ואי חיישי' לד' רש"י צריך אתה לומר שמקדש ומסבל בב"א ומ"מ חיישי' דאזלי' בתר טעמא דהא דמקדש והדר מסבל משום שאינו מאמין לתת לה הסבלונות קודם הקידושין ואי מקדש ומסבל בב"א ג"כ בטוח מזה והכל הולך אל מקום אחד:
אר"פ מקדשי והדר מסבלי חיישי' מסבלי והדר מקדשי לא חיישי' יל"ד תרתי ל"ל ונ' דזה הי' כוונת המק' דמדנקט סיפא ש"מ דבא לאשמעי' דרישא בכולהו מקדשי מיירי ולהכי קאמר דבעי' שלא היו מסבלי כלל וא"כ ק' פשיטא ומשני הש"ס דאדרבא דאי תני מקדשי לחוד הו"א דמיירי בכולהו דווקא קמ"ל מסבלי לא חיישי' ור"ל רובא מסבלי וש"מ דמקדשי פי' ג"כ רובא מקדשי:
ואמנם לפי' הרי"ף שהביאו בשמו הראשונים דל' הדר ר"ל תיכף א"ש טפי דמקדשי והדר מסבלי חיישי' שמא רגע א' קודם הסבלונות קדשה ומיושב בזה מה שעמדנו עליו וכי נחזיק ריעותא למפרע דאין זה למפרע כלל כי הדרך לקדש שעה מועטת קודם הסבלונות ומסבלי והדר מקדשי לא אמרי' דקדשה בתר הכי דכיון דהמנהג לקדש מיד אחר הסבלונות וכיון שראינו שלא קידש אז תו לא חיישי':
תוס' ד"ה מקדשי והדר מסבלי הציעו עוד הפעם שטת רש"י ושטתם לעיל לומר דמדפריך הש"ס מקדשי והדר מסבלי פשיטא מ' כפי' תוס' דחשש הסבלונות שכבר קידש דלד' רש"י הרי עכ"פ לא עשה כמנהג ומאי פשיטא דקאמר הש"ס: ואמנם עד"ז יש ליישב קו' הרמב"ן לגי' נימא סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא וניזל לחומרא ומאי קאמר הש"ס סד"א ניחוש למיעוטא וניזל לקולא ואמנם הכא המיעוט עדיף דאם הוא מהמיעוט עביד כמנהג שסבל והדר יקדש אבל אם הוא מהרוב ואתה רוצה לומר לד' רש"י שקדש וסבל בב"א א"כ לא עבד לא כרוב ולא כמיעוט ומה"ת ניחוש למיעוט וז"ב סברת תוס' לפי"מ שפי' תחלת דבריו ולהכי לא דקדקו ע"ד רש"י כ"א דל' ניחוש ל"מ לקולא משום דעיקר הגי' מתיישבי' שפיר לפירש"י:
ומה שנ"ל עוד בזה דהא מלתא דמיא למאי דקיי"ל כר"ג בהיתה מעוברת דאפי' ברוב פסולין אצלה נאמנת להעמיד חזקתה וה"נ כיון שהיא טוענת שלא קבלה קידושין נהי דרוב דמקדשי תחלה כנגד טענתה כיון דאיכא מיעוט דמסייע לה שפיר מוקמי' לה אחזקתה ואמנם בד' ר"ח פי' תוס' והרא"ש דחיישי' למיעוט משום חומר א"א והביא הרא"ש ותו"י ראיה ממים שאל"ס ודחה הק"נ שאני התם דחזקה מסייע לרובה ור"ל תרי חזקות חזקת חי וחזקת א"א ונ' ד' תוס' ורא"ש דהרי חזינן משום תק"ע סמכו רז"ל אפי' על עבד ושפחה ועל רוב לא סמכו ש"מ דבחומר א"א לא אזלי' בתר רוב אמנם אין ראיה מזה דבעדות סמכו על דייקא שתחקור אם העדים דייקי שפיר משא"כ במים שאל"ס ותלמיד א' השיב דאפילו בצורבא מרבנן אסרו במים שאל"ס אף דרובא קלא אי' להו ואמנם הרא"ש הביא עוד ראי' מגוסס והתם ל"ש זה ובר מן דין ק' הרי הכא איכא חזקה בהדי רובא ואולי ר"ח מוקי לה בטוען המסבל שקדשה והוא מהמיעוט וצ"ע: