ליקוטי חבר בן חיים ב· רבי חזקי' פייבל פלויט
ענינים · סוכה פרק לולב וערבה
תוס' ד"ה כאן במקדש מידי דהוה אקריאת התורה כ"כ במקו"א לפ' ואולי כוונתם מאחר דהלל פ' א' בתורה ר"ל תורה שבכתב וכל הקורא בה מצוה קעביד ואי מברך וצונו אינו מברך לבטלה משא"כ בנטילת ערבה כיון דאינו אלא מנהג מאי וצונו שייך וכי היכן צונו ליטול ערבה ובענין יו"ט שני כ"כ במקו"א כוונת ר"ת וכן כ' לפנינו לעיל הראי' מהלל לר"ת. ומ"ש ר"ת ראי' מרב בר שבא ולא הביא ראיה רבה שם דאמר ימים שאין גומרי' אפילו באמצע הפרק פוסק משום די"ל התם פוסק אפי' לדבר הרשות קאמר וס"ד דאסור משום פוסק באמצע שבחו של מקום אבל א"כ אמאי לא אפסיק רבינא עלי' דרב בר שבא א"ו משום ברכה לא רצה לפסוק:
ואמנם הראיה מרב צריכה ביאור טובא דלר"ת הדר ק' כיון דמברכין אפי' בדילוג מאי עלה ע"ד רב לאפסוקינהו מהי"ת ס"ד שיגמרו הלל וע"כ צ"ל דבאתרא דרב לא היה המנהג לברך דאין לומר שלא היה שם המנהג אפילו לקרות אתרא דרב מקמי' דאתא לבבל היכי הוה בא"י ואי בא"י לא היה המנהג כלל לקרות הלל בר"ח מאי פריך הש"ס וליתני נמי א' בניסן:
וע"כ צ"ל דגם לר"ת באתרי' דרב לא היו מברכין אלא דאנן נהיגי' לברך אף אנו נימר להחולקים דבשאר מקומות אין מברכין ורק בבבל לחוד הי' מברכין והניח להם רב מנהגם:
ואמנם מ"ש תוס' לדקדק לר"ת דווקא בענין יחיד גומר הלא גם להחולקי' ק' נ' דבשלמא אי בציבור מנהג בעלמא ה"ק יחיד אינו מחוייב לגמור כלומר לקרות משום דלא הוה כ"א מנהג וממילא דלא הוה אלא מנהג גם ציבור אין מברכין עליו אבל לר"ת דציבור מברכין עליו וע"כ גומר מ' ל' גמר והרי גם בציבור אין גומרין ותי' דסד"א יחיד בכל פעם לא יגמור ההלל קמ"ל:
ונ' דלר"ת אם התחיל גומר ר"ל שיאמר גם יהללוך וכ"כ תר"י בברכות שם.
ובמ"ש ר"ת מידי דהוה אקריאת התורה אולי כוונתו איום ראשון דר"ח לדידן דבקיאין בקביעא דירחא דאינו אלא מנהג ומ"מ קורין בתורה פ' ר"ח ומברכין: