ליקוטי חבר בן חיים ב· רבי חזקי' פייבל פלויט
ענינים · בענין כל ששהה שלושים יום
שבת קל"ה ע"ב
הק' התוס' במ' יבמות ל"ו ע"ב למה פסקי' כרשב"ג ולא אזלינן בתר רובא מ' מדברי' מדרשב"ג ל"ק להו דלמא ס"ל כר"מ דחייש למיעוטא אבל להל' ק' להו שפיר ואמנם במ' בכורות כ' ע"ב הק' תוס' דרשב"ג אדרשב"ג דהכא חייש למיעוטא ובפ' כל הצלמים לא חייש ומ' שם מהמשך דברי' שרצו להכריח מזה סברת ר"ת דהיכא דשייך סמוך מיעוטא לחזקה מודה רשב"ג ואמנם ביבמות לא נתעוררו ע"ז כלל ואולי ס"ל כד' הרשב"א בשער השחיטה במ"ה שם שכ' דסמוך מיעוטא לא שייך כ"א היכא דהמיעוט נלקח מהרוב כמו מיעוט מפילות משא"כ מיעוט אינן יולדות כמאן דליתא נגד הרוב דיולדות כה"ג ל"ש סמוך מיעוטא וא"כ ה"נ דכוותה ואמנם מאחר דתי' תוס' בשמעתין דהרוחץ לא א"ש כ"א ליישב הל' אבל' אבל לרשב"ג דיליף מקרא ל"ש הך תי' היה נ' לכאורה יותר דטעמא דרשב"ג כד' ר"ת בבכורות דיש לאב חזקת ממון ומס' אין הכהן יכול להוציא וכ"ת א"כ ק' מדרשב"ג אמ"ד הולכין בממון אחר הרוב אפי' להוציא לא היא התם בטוען ברי הוא דס"ל לרב הכי משא"כ כהן דשמעתין דאינו טוען כלום וכן בייבום אית לה חזקת אי' לשוק ובבהמה מאחר דיולד כ' בקדשים נמצא דקודם לידה פסולה להקרבה א"א יכול להכשירה כל זמן שלא נתברר שהוא בן קיימא וכן לאכילה הולד במעי אמו לאו בר שחיטה הוא וכ"ז שלא נשחטה אמו ונמצאת כשירה אין לו חזקת היתר מס' אי אתה יכול להתירה ובזה א"ש דלכאורה ק' אדיליף רשב"ג מפדיון דבעי ל' יום נילף ממילה דסגי בח' ימים לא היא דדווקא הכא משום חזקת ממון אזלי' בתר רוב לא זולת ועד"ז יתיישב ג"כ הרי מקרבנות ילפי' דבטריפות אזלי' בתר רובא ומ"ש רוב דטריפות ומ"ש רוב דוולדות בני קיימא א"ו משום דהתם ליכא חזקה בהדי מיעוטא והכא איכא חזקה בהדי מיעוטא וכמ"ש ועד"ז הי' אפשר ליישב ד' רש"י לפנינו לקמן גבי מת בתוך ל' שכ' לפנינו ברש"י נולד לאחר מיתת אביו ומהי"ת פי' רש"י כן והוגה עפ"י אחרונים חי אחר מיתת אביו ואמנם למ"ש י"ל דדווקא נולד לאחר מיתת אביו שהיתה בשעת מיתה בחזקת אי' לשוק הוא דחיישי' למיעוטא משא"כ נולד בחיי אביו דבשעת מיתת הבעל כבר נולד הס' באמת אזלי' בתר רובא:
ועד"ז הי' נ' ליישב דרש"י ביבמות שם הק' ארשב"ג ממתני' דנדה דבן יום א' פוטר מן הייבום והביא רש"י תי' הש"ס בנדה פ' יוצא דופן שם דידוע שכלו לו חדשיו ומ"מ ק' אש"ס דידן דלא ידע לתרץ דידוע שכלו לו חדשיו אדמק' מבריי' דעגל שנולד ביו"ט לפרוך ממשנה שלימה דנדה וי"ל לד' רש"י דבאדם רגילות שידע האב דכלו לו חדשיו כדמוכחי הני עובדא דמייתי לפנינו אבל בבהמה נ' דוחק להש"ס לאוקמי בהכי ומ"מ משני לי' הכי ולמ"ש א"ש טפי דמתני' דנדה מצי לאוקמי שנולד התינוק בחיי אביו וכה"ג מודה רשב"ג:
אמנם אי ק' לי הא ק' לי למאי דיליף רשב"ג מביום השמיני והלאה א"כ היכא דידוע דכלו לו חדשיו מודה רשב"ג דמותר להקריבו תוך שבעה אתמהה היכן מצינו לומר כן וכ"ת כיון דבאינו ידוע אסור אף הבעלים אינן נאמנין להעיד שכלו לו חדשיו והכהן אין רשאי להקריב עפ"י עדותן מלבד שדוחק לומר כן יק' ג"כ אם הבעלים כהן מא"ל:
ולזה נ לפ' כל הסוגיא בדרך אחר ויתיישב קו' תוס' לקמן מסוגי' דהכא אסוגי' דהערל דמפ' ד' רשב"ג דוודאי בן ח' ונאמר דכולא מלתא חדא הוה ופי' ד' רשב"ג כך הם מדהמתינה תורה בפדיון הבן עד בן חודש ש"מ חששה תורה לנפל וק' לן אמאי הרי חזי' דרוב וולדות בני קיימא נינהו ולמה לא ניזל בתר רוב אלא ש"מ סתם וולדות הנולדים הם ס' בני ח' ס' בני ט' ובני ט' וודאי רוב קיימין אבל בני ח' מיעוטין קיימין וחששה תורה לרוב בני ח' שאינן קיימין עכ"פ ש"מ דבעי' שהה ל' יום או ידוע שאינו בן ח' ומעתה בשלמא אי בן ח' אם חי שלשים יום הוא בן קיימא שפיר חששה תורה לבני ח' וצוותה להמתין ל' יום משא"כ אי אמרת בן ח' אפי' חי ל' יום אינו בר קיימא למה צוותה התורה להמתין אלא ש"מ דבן ח' יוכל לחיות ואם חי ל' יום ה"ה בן קיימא נמצא דהני תרי עניני בחדא שייכא ומיושב קו' ראשונה של תוס' בענין סתירת הש"ס גם קי' שנייה דלמא ריא"ש לענין אשתהי פסק כרשב"ג לא היא הני תרתי מילי חדא הוה וכ"ת א"כ מאי קמבעיא לש"ס אי פליגי רבנן עלי' דרשב"ג הרי בהדיא פליגי כדאמרי' בהערל כמאן כר' ש"מ דרבנן פליגי כ"כ הרמב"ן בחי' בשמעתין דאי לא דריא"ש הייתי אומר דר' ורשב"ג מפ' לדרבנן והש"ס בהערל דידע לדריא"ש מהא דאם אשת כהן אינה חולצת דסמכי' אדרבנן דמייתי פ' החולץ שפיר קאמר כמאן כר' וא"ש קו' הרא"ש בשמעתין כיון דארשב"ג לא סמכי' כ"א לחומרא חוץ מאבל דהל' כהמיקל באבל ואדרבנן סמכי' לקולא גבי אשת כהן מאי שייך לומר הל' כרשב"ג לא הי' דגם לקולא סמכי' אדרשב"ג בדרבה תוספאה וכ"ת באמת אמאי סמכי' התם לקולא אדרשב"ג ה"ט מאחר דס' ממזר מותר מן התורה לבא בקהל שוב הו"ל דרבנן ושפיר סמכי' אדרשב"ג ומעתה גם בבהמה ה"פ דיל"ד למה נקט רשב"ג קרא דיום השמיני דאינו ענין לחולין דהרי בליל שמיני מותר כמבואר לקמן ולא נקט שבעת ימים יהיה עם אמו א"ו ידע רשב"ג דמקדשים ליכא למילף דגזה"כ הוא אפי' ידוע שכלו לו חדשיו ואמנם ק' לי' האי קרא דמיום השמיני ירצה עכ"פ אפי' הוא בן ח' לגסה וטעמא מאי דאשתהי אשתהי וגסה ג"כ יולדת לז' וא"כ הדרי' שוב לכללין דסתם וולדות ס' בני ח' ס' בני ט' ובעי' שהיי' שמנה ימים:
ואמנם הוא גופא צריך ביאור רחב שיחלקו בזה תנאים אי סתם וולדות בני ט' או ס' בני ח' ס' בני ט' ולזה נ' דמצינו בש"ס בנדה כ"ז ע"ב מייתי פלוגתא אי יולדת לט' יולדת למקוטעין או לא ובבכורות פשיטא להש"ס דגם בבהמה אפלגו ולא הראה רש"י בשום מקום איה פלוגתא זו ובר מן דין הרי חזי' דיולדת לט' יולדת למקוטעין ולזה נ' דהך פלוגתא היינו פלוגתא דת"ק ורשב"ג לפנינו ת"ק סבר בני ח' לעולם לא חיי ואמנם יולדת לט' יולדת למקוטעין וחיי וא"כ סתם וולדות בני קיימא נינהו ופדיון הבן גזיה"כ הוא ורשב"ג ס"ל יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין ואי ילדה הו"ל בן ח' ורובא לא חיי והיינו דקאמר סתם יולדת ס' בן ח' ס' בן ט' דמקוטעין בן ח' הוא ואי חיי אשתהויי אישתהי וא"כ יק' קו' תוס' נדה כ"ב ד"ה אלא שהק' תוס' שם מאי מק' הש"ס למ"ד אינה יולדת למקוטעין דלמא קסבר אשתהויי אישתהי ותי' דרוב אמוראים לית להו דרבה תוספאה ואמנם רוב הפוסקי' פסקו להא דרבה תוספאה וע' חלקת מחוקק אה"ע סי' ד' הביא ד' תוס' אלו ואמנם למ"ש אדרבא רשב"ג דס"ל אשתהי איהו ניהו דס"ל בין באדם בין בבהמה אינה יולדת למקוטעין והדרא קו' תוס' לדוכתי' ולמ"ש צ"ל דכיון דהני תרי תאומים נגמרה צורתן לז' מ"ש חד דנפק לז' ומ"ש אידך דלא נפק עד לט' אלא ש"מ נגמרה צורתו לט' וק' הא אינה יולדת למקוטעין וא"ש ד' הפוסקים.
ועתה נבא לפלוגתת הראב"ד והרמב"ם בה' אבל שפסק הרמב"ם בן ח' אפי' חי ל' יום אין מתאבלין עליו והק' הראב"ד הא קיי"ל כרשב"ג דאמרי' אשתהי ומ' להראב"ד כד' התוס' דהני תרי מילי דרשב"ג לאו בחדא שייכא ודווקא בהך דבעיא שהי' סמכי' באשת כהן אדרבנן אבל לענין הא דאשתהו לגמרי הל' כרשב"ג מדרבא תוספאה ושפיר הק' אבל הרמב"ם ס"ל כמ"ש דהני תרי מילי דרשב"ג מישך שייכי וממילא גם בהך אמרי' הל' כמיקל באבל וכרבנן דלא אמרי' אשתהי ואפי' חי ל' יום אינו בר קיימא:
אלא שהלח"מ הק' אד' הרמב"ם שפסק בה' רוצח אם נולד לפחות מט' חדשים ההורגו תוך ל' אינו נהרג עליו הא לאחר ל' נהרג ואמאי הרי ס' בן קיימא הוה לפי דבריו בה' אבל ואמנם למ"ש יש ליישב כד דייקת ל' הרמב"ם בה' אבל כ' בן ח' ובה' רוצח כ' נולד לפחות מט' חדשים ולזה נ' דלאו בחנם האריך וכ' פחות מט' חדשים דבבן ח' וודאי אינו נהרג מס' וכמ"ש בה' אבל אמנם פחות מט' ר"ל למקוטעין והיינו פלוגתא דרבנן ורשב"ג דלרבנן יולדת למקוטעין ובר קיימא הוא מיד ולרשב"ג בעי' ל' יום ועכ"פ אחר ל' יום לכ"ע בר קיימא הוא וא"ש בע"ה פסק הרמב"ם:
נחזור לד' התוספות פ' החולץ ונ' דאף לפי תי' שם צ"ל דכמו דאיכא במשאל"ס חזקת אי' יש גם כאן או חזקת ממון או חזקת אי' דאל"כ לא דמי ואף דעדן יש להשיב התם חזקת חי וחזקת אי' והכא רק חדא חזקה ל"מ לתוס' לחלק בכך:
ומ"ש תוס' ואעפי"כ באבילות מקילין כוונתם כיון דחומרא דידן משום מיעוט המצוי ואמנם עכ"פ רובא עיקר ואמאי ניזל באבילות לקולא בתר מיעוט ולא לחומרא בתר רוב וע"ז כ' דכ"ז לדידן דלא קיי"ל כרשב"ג אבל רשב"ג מקרא יליף וא"כ גם באבילות מיקל וקיי"ל כד' המיקל באבל:
והנה הרי"ף הביא הך בריית' דס' בן ז' ס' בן ח' אין מחללין עליו ותמה עליו הרשב"א הרי הך ברייתא כר"א אתיא ודחק לתרץ והשאיר בתימא וגם הב"י בה' מילה שם כ' ליישב קו' הטור שהקשה ג"כ קו' הרשב"א על אביו הרא"ש וד' הד"מ שכ' שם דהך בריי' לאו לענין מילה איירי תמוהי' דנעלם ממנו קו' הש"ס בשמעתין דמק' מהך ברייתא לר"א בר אהבה וסוגיא לעיל קל"ה דאמרי' ערלתו וודאי ולא ס"ל לאתויי מאי ומייתי הך ברייתא ואמנם הנה כבר כ' הרשב"א דד' הרי"ף דלא קיי"ל כר"א בר אהבה מדפליגי תנאי אי מדמי' לה לטריפה אלא דק' ליה מימהל היכא ממהלי' ואמנם לכאורה קו' הש"ס לא הוה כ"א למ"ד מקלקל בחבורה חייב אבל למ"ד פטור שפיר מהלי' ממ"נ אי בר ט' הוא הרי דוחה שבת ואי בר ח' הוא לא הו"ל מתקן אצל מילה כדקאמר ר"י וא"כ מאי עביד ואמנם כ"ז בסתם וולדות נהי דמקלקל חייב מדרבנן סמכי' שוב היכא דלא אפשר אדרבנן ואזלינן בתר רוב משא"כ ס' בן ז' ס' בן ח' דעכ"פ יצא מסתם וולדות אף דלא הוה כ"א מקלקל בחבורה מ"מ אפילו וודאי דרבנן לא דח' משום ספיקא דאורייתא והנה הרי"ף פ' האורג לא הכריע אי ס"ל מקלקל בחבורה פטור או חייב והביא פלוגתת התנאים סתמא ומסוגין הי' מבואר דס"ל דפסק הרמב"ם דמקלקל בחבורה פטור:
ומ"מ הש"ס דמק' סתמא ממהל היכא מהלינן נ' דסמך אבריית' דמייתי בתר הכי ס' אין מחללין עליו ואף דמצי לאוקמי כמ"ד מקלקל בחבורה חייב מ"מ עדיפא מינה משני:
ועתה נבוא בע"ה לד' תוס' מדמק' תוס' מנ"ל דרשב"ג בסתם וולדות מיירי ולא תי' מדקאמר שמנה ימים בבהמה והתם בן ח' טריפה ש"מ דפשיטא להו דגם בבהמה אמרי' אשתהי ואולי מ' להו כן מדאמרי' בבכורו' כ"ז גם לענין בהמה יולד' למקוטעין ופשיט' להש"ס דל"ש בין אדם לבהמה ש"מ דכל יולדת לט' טבע א' להן:
והנה ביבמות תי' דשמעי' זה מדיליף רשב"ג מפדוייו מבן חדש תפדה ובשמעתין שבק' להאי תי' ונר' דרש"י כ' ופדוייו אבכור אדם קאי כוונתו דקרא דמקמי הכי מסיים וכל בכור בהמה טמאה תפדה ולכך פתח הכ' ודייק ופדויי כלומר פדויי אדם דווקא אבל בכור בהמה טמאה מיד ראוי לפדות וטעמא מאי דאינה יולדת חי פחות מי"ב חדש א"כ ש"מ דמשום בן ח' דשכיח באדם אמרה תורה ופדוייו מבן חדש וס"ל לרשב"ג דש"מ לאחר חדש אפי' הוא בן ח' מותר וא"כ אין ראיה מקרא זה דאשאר וולדות קאי:
והנה מסקנת התוס' דרשב"ג בבן ח' שגמרו שערותיו וצפרניו מיירי ולכאורה למ"ש תוס' לעיל דהש"ס דייק דרשב"ג בשאר וולדות מיירי מדקאמר כל ולא קאמר אם וק' דלמא אי הוה קאמר אם ס"ד דבעי' גמרו וגם ל' להכי קאמר כל כלומר דש"מ דבשהה ל' לחוד תליא מלתא אלא ש"מ דבאמת פשיטא להש"ס דבעי' גמרו לרשב"ג ג"כ אמנם מנ"ל להש"ס הא וצ"ל כיון דטעמא דרשב"ג דאמרי' אשתהויי אשתהה ובר ז' הוא והיאך נאמר בר ז' הוא אם לא נגמרו שערות ראשו וצפרניו א"ו בנגמרו מיירי ואמנם עדן אין ד' תוס' מיושבין דלמא ר' לי לא בעי ואכתי שפיר קאמר הל' כרשב"ג דבעי' ל' ול' תוס' ביבמות באמת דהו"ל לריא"ש למימר הל' כר' וכרשב"ג דנדע הי רשב"ג קאמר דהיינו במאי דסבר כר' ולא בסתם וולדות ומ"מ כ' לתרץ קו' קמיי' ע"ד שסיימו דאם כן רשב"ג מאי בא להוסיף ואין פי' ד' תוס' כאן כד' רש"א שנעלם ממנו לפי שעה ד' תוס' ביבמות שם וצ"ל דדברי תוס' כהרא"ש וכמ"ש רש"א בשמו דגם לר' בעי' ל' יום וק' הא מנ"ל ונ' דא"כ ס"ל לר' ל' יום לא מעלה ולא מוריד וא"כ בסתם וולדות מיקל רי וכרבנן וזה אי אפשר דרבנן דמקילו היינו טעמא דס"ל בן ח' לא שכיח ולא חיישי' ליה והיינו דקאמר איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו אבל סתמא אינו בן ח' אבל לר' דס"ל בן ח' חי דאמרינן אשתהו ולמה לא נצריך ל' יום בסתם וולדות וניחש לבן ח' דלא אשתהו כ"נ לדחוק בפי' ד' תוס' וצ"ע וע' רשב"א שנחלק ע"ד תוס' ועתה נבא א' לא' לבאר דברי הרמב"ם עפ"י שטת ה"ה המחוורת בזה כיד ד' הטובה עלינו:
מ"ש הרמב"ם ריש ה' ייבום נולד לט' חדשים גמורי' מ' דס"ל דקיי"ל אינם יולדת למקוטעין ומ' דנפקא ליה מדרשב"ג וע"ד שכ' לעיל דעיקר טעמא דרשב"ג משום דס"ל אינה יולדת למקוטעין וכל היולדת למקוטעין בן ח' הוא ואי חי בן ז' הוא ואשתהויי אשתהו ולהכי פסק הרמב"ם דבעי' ט' חדשי' גמורי' והנ' מה דפשיט' להרמב' דלכ"ע מן התורה כל וולד אפי' חי שעה א' פוטר מן הייבום היינו דפשיטא לי' דרשב"ג ג"כ אזיל בתר רוב וקרא דנקיט אסמכתא הוא אלא משום דס"ל בן ח' חי דאמרי' אשתהי משו"ה חייש לבן ח' דרובם אינן בני קיימא וכמ"ש לעיל ואמנם מבואר מדבריו מדלא הזכיר גמרו שערו וצפרניו דס"ל לרשב"ג בן יום א' לחוד די וסמכי' ארשב"ג דלא תצטרך אם חי ל' יום ואף דבה' אבל פסק דלבן ח' לא מהני ל' יום היינו משום דהל' כמיקל באבל וסמכי' שוב אדרבנן דאף דחי ל' יום נפל הוא ואמנם בה' מילה פסק כר' דבגמרו מלין מטעם דכ' לקמן דעכ"פ אין לחוש לאי' דאוריי' כדר"א בר אהבה אבל בלא גמרו אינו יוצא מידי נפל עד שיעברו עליו ל' יום ואם הוא בן שביעי וודאי לא בעיא גמרו כ"א שלם ר"ל שלם באיברים ואמנם ס' בן ז' ס' בן ח' ולא גמרו ג"כ מלין אותו ממ"נ ודווקא בוודאי בן ח' בעי' גמרו נמצא תמצית ד' הרמב"ם לענין מילה סגי בגמרו אפי' בוודאי בן ח' ובס' בן ח' אפי' גמרו לא בעי':
וביבום לא משגחי' בגמרו כ"א בעי' ל' יום ול' יום עכ"פ מהני ובאבילות לוודאי בן ח' לא מהני ל' יום מטעם דסמכי' אדרבנן ובה' רוצח כ"כ לעיל דמיירי בנולד לפחות מט' דהיינו ס' בן ח' ס' בן ט' ולזה מהני ל' יום אליבא דכ"ע ומטעם שכ' לעיל וכ"ז מד"ס אבל מדאורייתא לכ"ע אזלינן בתר רוב וסתם וולדות בני קיימא הם. וכ' רש"י מחתך בבשר שחוטה ודבריו תמוהים הרי בוולד קיימים ונ' כוונת רש"י אף דאנן חזי' דנפיק דמא והרי נעשית חבורה לנגד עינינו הרי זה דומה לשוחט בהמה ע"ש סמוך לחשיכה ואף דבחשיכה עדן מפרכסת מ"מ המוציא ממנה דם פטור וה"נ ל"ש. כתנאי כ' רש"י דר"א בר אהבה ונ' דמ"מ ממילא דרשב"ג ג"כ כתנאי דמאן דלית לי' דר"א בר אהבה ק' ממהל היכא מהלינן אם לא שנדחוק דאף דהאי מ"ד לית לי' דר"א בר אהבה ל"פ ארשב"ג אלא דס"ל דלא מהלי' עד דידעינן בוודאי דכלו לו חדשיו וזה דוחק וע' רשב"א פי' אחר והרשב"א קיצר בביאור פי' זה והרמב"ן בחי' ביאר יותר דרשב"ג הרי ס"ל דבבן ח' מהני ל' יום ולאו מת הוא ומאן דס"ל מת הוא ס"ל כרבנן דבן ח' לא חי וק' דסוגיא דהכא הרי לא הזכירה כלל אידך דרשב"ג וע' חי' הרמב"ן שם:
ובענין קו' רבא על אביי י"ג לכאורה דרבותא קמ"ל דאפי' מידי נבילה אינה מוציא השחיטה אלא דק"ל לרבא הרי כחא דהיתירה עדיף ועדיף לאשמעי' דאפי' באכילה מותר:
הל' כרשב"ג או לא נ' משום דמסתבר טעמי' וכמ"ש לעיל דאיכא חזקה בהדי מיעוטא רש"י עגל שנולד כוונת רש"י דל"ת דהך בריי' הא לחוד אתא לאשמעי' דא"כ מ"ש יום טוב דנקט א"ו יו"ט משום מוכן אגב אמו נקט. רש"י ד"ה ושוין ומוקי לה התם ביתבי דייני נ' כוונתו דקארי לי' שוב מאי קארי לי' הרי כבר שני לי' בידוע שכלו וכו' אלא דק"ל דמתני' סתמא תנן ושוין מ' דבכ"ג מיירי והתרצן דחי דמ"מ מיירי כה"ג דווקא והביא רש"י ראי' לד' התרצן דעכ"פ בעי' יתבי דייני התם והיכא רמיזא במתני' אלא שבקו לתנא דדחיק ומוקי נפשי' ה"נ כן:
רש"י ד"ה כ"פ בפ"הק ומת ובבהמה אין נ"מ וק' א"כ למאי הל' קאמר רשב"ג שמונת ימים בבהמה דשחטו הרי מותר ומת עכ"פ אסור משום דלא נשחט זצ"ל דעכ"פ תוך ח' לכתחלה אסור לשוחטו ולאחר ח' אפי' לכתחלה מותר לשוחטו:
תוס' ד"ה אם אשת כהן ומ"מ ק' לפי דבריהם מאי בעי למימר בפ' החולץ אי מעוברת חבירו דמיא לדשמעתין הרי לד' תוס' הכא משום לעז בעלמא וע' ברא"ש שי שיישב קו' תוס'.