אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ב ליקוטי סוגיות › שבת

ליקוטי חבר בן חיים ב· רבי חזקי' פייבל פלויט

ליקוטי סוגיות · שבת

פסחים

כ"ב ע"א:

רש"י בגרירה והוה חופר או בונה לא מצאתי במק"א שפירש"י בונה ונראה כוונת רש"י כאן משום דדייק הש"ס בכמה מקומות דסבר שמואל דבר שאינו מתכוין מותר משום דאמר הל' כר"ש בגרירה ומאן יימר דלמא דווקא בגרירה דהוה מקלקל הוא דסבר שמואל דבר שאינו מתכוין מותר וכמ"ש תוס' לחלק בענין זה ריש כתובות ולזה כתב רש"י דזמנין ע"י שעבד חריץ וחופר משוה גומות שהיה מתחלה והו"ל בונה ואעפי"כ שרי:

שבת כ"ט ע"ב:

גזירה עיליתא דשישא והדבר צריך ביאור כיון שהסכימו בתוספות דאפילו לר"י בשבת דבר שאינו מתכוין רק דרבנן דבעינן מלאכת מחשבת ולמה נגזור עוד גזירה לגזירה ותו אמאי לא קאמר הש"ס סבר לה כר"י וגזירה וכו' מה"ט נ' דאדרבא ר"י בן אלעזר כר"ש ס"ל אלא דס"ל כר"י רבה דבקטנים גם ר"ש מודה וספסל הו"ל קטנים כמבואר בסמוך ולר"ש טעמא מאי מודה בקטנים נ' הסברא דכיון דבקל יכול לנשא הכלי ממקום למקום וטוב יותר לכלי לנשא אותו מלגרור ש"מ דניחא ליה בגרירה משום דבעי אשוויי גומות והו"ל כמכוין לכך ולכך אוסר ר"ש וכיון דהיינו טעמא דר"ש שפיר גזרי' עיליתא דשישא וכו':

ובזה נתיישב קו' תוס' מאמימר דשרי זלחא במחוזא דהכא ה"ט דגזרי' משום דהו"ל כמכוין אבל התם במרבץ כיון דבאמת הו"ל דבר שאינו מתכוין לא גזרי' מידי:

וא"ש בזה דברי הרמב"ם שפסק בכיבוד דווקא במרוצף שרי והו"ל לחלק בין כל העיר מרוצף אי לא אלא ש"מ לית ליה תי' תוס' וכ"ת קשי' אהדדי י"ל כמ"ש:

ואתא לן שפיר בזה ג"כ קו' תוס' פסחים פ' תמיד נשחט גבי מדיחי' העזרה שהקשה תוס' הרי העזרה מרוצף היה ואפילו לר"א שרי ונבאר תחלה דברי' שם כוונתם דאי הו"א רבנן אסרו כל ריבוץ בין מרוצף בין אינו מרוצף אלא דלרבנן רק מדרבנן אסור א"כ במקדש לא גזרו אבל לר"א כיון דאיכא ריבוץ דאורייתא שוב לא התירו גם במקדש ואהא מייתי תוס' דאדרבא באתרא דכולהו בתי מרוצפי' לא גזרו כלל אלא מיהת בגבולין בעי' כולה מתא מרוצף מ"מ במקדש מיהת לשתרי ותי' לחד תי' דמ"מ כה"ג גם במקדש גזרו לר"א ולמ"ש א"ש דלחד תי' כתב תוס' דטעמא דר"א דמחייב חטאת בכיבוד וריבוץ משום דסתמא מכוין לאשוויי גומות ומעתה בשלמא לרבנן נהי דאסרי רבנן לרבנן מ"מ אין כאן כוונה וא"כ לא גזרי' שישא אטו עלמא משא"כ לר"א דס"ל חייב חטאת משוי ליה כמכוין שפיר גזרי' שישא אטו עלמא וע' בד' תויו"ט פסחים שם בד' הרמב"ם וש"י:

והנה למ"ש שפיר י"ל דלעולא דס"ל בגדולי' מודה ר"י ובקטנים הוא דפליג אין ראיה מגרירה כלל דס"ל לר"א דבר שאינו מתכוין אסור דלמא היינו טעמא דאוסר בקטנים דהו"ל כמכוין ומיושב קושי' תוס' בסוגיא דצירוף ע"ד רש"י ביומא ל"ל לאתויי מבהרת לייתי מגרירה דלמא לא היא בגרירה ה"ט דהו"ל מתכוין:

ד"ה מותר הק' הרמב"ן דהו"ל כגדולים ופליגו ר"ש ורבנן וי"ל ע"ד שכתב תוס' שם דהתם פליגי אי שרי להטיל מום משום דר"ש ס"ל דהאי דאחזו דם אין מום גדול מזה ואפי' מתכוין שרי ורבנן לית להו הך סברא וחשבי' לא מתכוין:

מטה דומי' דכסא ויל"ד אכתי לא לנקוט כ"א למר מטה ולמר כסא ולמ"ש לעיל בפסחים א"ש ויע"ל דמאן דאוסר בגדולים ס"ד דמטה שדרכה להיות גדולה אפילו בקטנה אסורה לכך אשמעינן מטה דומי' דספסל ולמאן דאוסר בקטנים ס"ד איפכא דכלים שדרכן להיות קטנים אפילו הן גדולים אסורין לכך אצטריך לאשמעי' אפכא דכסא דומי' דמטה שריא:

רש"י ד"ה מוכרי כסות מבואר מדבריו שלובשין אותו כדרכן ונ' שהביאו לזה דלמ"ש טעמא דר"ש לר"י רבה דאוסר בקטנים דמדגררן ש"מ לאשוויי גומות מכוין וא"כ במוכרי כסות שמקפלין הבגדים רק על כתיפן כמו שפי' הכ"מ בה' כלאים א"כ הרי ניכר דלא אתכוין להנאת לבישה א"ו מוכרין כדרכן היינו שלובשין אותן:

אלא דל' רש"י שסיים אח"כ ואפילו בהעלאה בעי' הנאת לבישה ומאי בעי רש"י בזה כיון דמתני' מיירי בלבישה גמורה ונראה דברי רש"י דס"ל כתוס' שלבוש בגדים אחרים וקשה ליה לרש"י מ"מ אם לבישה אין כאן העלאה יש כאן וע"ז כתב רש"י דהעלאה דווקא דומיא דלבישה אסורה והטעם לדברי רש"י דלכתוב רחמנא העלאה ולא לכתוב לבישה א"ו דלבישה אצטריך לגלות דהעלאה דומיא דלבישה דווקא אסרה תורה:

והנה כבר הזכרנו לעיל דלהר"ן פ' גי"ה בסוגיא דריחא מלתא דס"ל דמכאן מוכח דבהנאה אפילו פ"ר שרי למאן דמתיר דבר שאינו מתכוין ונראה סברתו דדבר שאסרה תורה ההנאה ומאחר שזה מקבל עליו עול תורה ומכוין בכל עת שלא ליהנות ומצטער על שלובש כלאים אין הנאתו הנאה כלל:

וכבר עוררנו לעיל דל' גם ד' הרמב"ם פ' י"ד ממ"א כן ושיק' עלי' מסוגיא דפסחים:

שבת מ"ו ע"ב:

כבתה אין ע' תוס' ותי' דחוק ולולא דברי' הייתי אומר דגם המק' ידע די"ל טעמא דר"ש משום בסיס לדבר האסור אלא דמ' לי' כל היכא דמודה ר"ש באותו מוקצה גם מיגו דאתקצי ס"ל ומ' לכאורה כן ביצה פ' המביא גבי הוקצה למצותו עיי"ש והיינו דק' לי' מכבתה בשלמא אי לא שרי ר"ש בכבתה הייתי אומר ג"כ טעמא דר"ש משום בסיס אא"כ גם כבתה ליתסר מיגו דאתקצי אלא ש"מ משום דבר שאינו מתכוין ושפיר ק' ורבא במסקנא חדית לן דאף דאי' לי' לר"ש בסיס מ"מ מיגו דאתקצי לית לי':

תוס' ד"ה אי' דאוריי' והרמב"ן תי' דשם כיבוי מיהת אב מלאכה אבל גורר אי אפשר להיות מלאכה דאוריי' והן הן ד' רש"י כאן למעיי' בהם:

תנן מוכרי כסות יל"ד למה מק' ממוכרי כסות דיש להשיב דלמא לאו ר"ש היא ואמאי לא הק' ממתני' דבכורות ר"ש אומר יקיז אעפ"י שעושה בו מום ויש ראי' מכאן לד' תוס' בכורות שם דהתם טעמא דר"ש אחזו דם אין מום גדול מזה והו"ל מטיל מום בבעל מום:

ומ"מ יק' מאחר דגם ראב"ע בקירוד בביצה אי' לי' כר"ש דלמא הך מתני' דכלאים ראב"ע היא ונ' דמאן לימא לן דראב"ע סבר מקלקל בחבורה חייב דלמא פטור ס"ל ומשו"ה מתיר בקירוד ואי ר"ש בדאוריי' מודה מנ"ל דראב"ע מיקל טפי מני':

שבת פ"א ע"ב:

תוס' ד"ה והאר"י הל' כסתם משנה דברי' צריכין עיון גדול כבר הזכרתי לעיל קו' הר"ש פ"ט מכלאי' מ"ג אסוגי' זו דבכלאים גופא שם סתמא אחרינא ובפ' במה אשה לא יכרוך חבלים ויקשור סתמא כר"י וכבר עוררנו דלהרמב' לק"מ הני קו' וכצ"ל ג"כ ד' הר"ש מוורדין דלא תק' עלי' הא איכא סתמי אחרינא כר"י והי' בדעתי לומר עפ"י מה שכ' הכ"מ הביא דבריו המג"א סוף ה' פסח בדין חדש בחו"ל דבתרי סדרי' יש סדר למשנה וא"כ נזיר הוה בתרא יותר משבת וסתים לן תנא שם כר"ש אלא מאחר דבבכורות שוב נחלקו בהדי' ר"י ור"ש בבכור שאחזו דם דלר"י דבר שאין מתכוין אסור ולר"ש מותר הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת והדברים סתומי' מאוד וע':

שבת צ"ה:

המכבד והמרבץ ע' רש"י יל"פ דבריו על ב' פנים י"ל במ"ש דהגומות מתמלאים עלי' ר"ל כד' הרמב"ן במלחמות פ' כל הכלים דהו"ל בונה כלאחר יד ומ"מ כ' רק דלמא כלומר דלא הוה מתכוין דאל"כ למה לר"ש מותר וי"ל ג"כ דר"ל רק דבלא כוונה עשה:

תוס' ד"ה המכבד מה שהוצרכו ראי' כלל דאינו מתכוין פטור מה"ת הלא מהי"ת יהא חייב ור"א קאמר הזיד סופג את הארבעי' י"ל דאי משום הא לא אריא דמתרי' בי' לא תכבד דלמא תשוי גומות ואם מכבד ומשו"ה חייב ולזה הוצרכו ראי' מיומא ולד' רש"י ביומא שם דמחלק בין צירוף מיחם לצירוף עששיות אין ראי' משם והנה על תי' תוס' דשמעתין כ' תוס' פ' תמיד נשחט דדוחק לפ' דבהא פליגי וביאר הרמב"ן במלחמות פ' כל הכלים דנחזי אנן אי הוה פ"ר או לא ונ' כוונת תוס' בשמעתין דתרוויי' ס"ל לגומות ממש וודאי לא הוה פ"ר ולגומות כ"ד וודאי הוה פ"ר אמנם רבנן ס"ל דאגומות כ"ד לא קפיד אינש ואין זה בונה ור"א ס"ל אפי' גומות כ"ד בתוך ביתו קפיד אינש והוה בונה ופ"ר:

אמנם בפסחים כ' תוס' במכוין פליגי אלא שד' צריכין ביאור למאי הל' כ' אף שא"צ לזה ורש"א פסחים שם הבין שכ' תוס' כן לבאר מ"ט ר"ש מתיר לכתחלה ודבריו צריכין עיון דממ"נ אי הו"ל אינו מכוין אפי' בדאוריי' מתיר ר"ש כמבואר בפ' כירה מ"ו ע' לעיל ואי הו"ל מכוין נהי דאצ"ל מ"מ מדרבנן אסור לר"ש וצ"ע אמנם התוס' רצו לבאר פלוגתת ר"א וחכמים וע"ז כ' דלכ"ע א"צ להשוואות גומות אלו ומ"מ ס"ל לר"א כיון דמכבד ומרבץ מכוין אלי' וס"ל כר"י דמשאצ"ל חייב עלי' ורבנן ס"ל כיון דלא צריך לה לא מכוין לה ולא רצו לפ' דרבין ס"ל כר"ש דאצ"ל פטור דא"כ מנ"ל דלר"ש שרי לכתחלה א"ו טעמא דרבנן משום דאינו מתכוין ואסור מדרבנן:

ועתה נבא לקו' שניי' מתמיד נשחט והקו' כבר נתבאר למעלה ונבא בזה אל התי' והנה בפסחים תי' תוס' בתי' קמא רק דבין רובד לרובד מיהת משוי גומות וזה ק' דא"כ אמאי שרי אמימר במחוזא הרי בכל רצפה שייך בין רובד ואמנם בשבת יישבו התוס' קו' זו במ"ש דהדחה שאני ר"ל דבהדחה הוא דמשוי גומות בין רובד לרובד ואמימר זילחא הוא דהתיר:

ואמנם תי' שני שוב ק' בשבת להולמו דלר"א דאסור מדאוריי' גם במרוצף אפי' בביהמ"ק גזרי' אבל לרבנן מה"ט לא גזרי' במקדש כיון דלא הוה אפי' באינו מרוצף כ"א דרבנן וא"כ במחוזא אכתי אמאי שרי אמימר והי' נ' לדחוק דמשום דירושלים לא הוה מרוצף וכל כי האי הו"ל לתוס' לפ' אמנם בתוס' ביארו הענין בד' אחר דיל"ד בד' שם שהזכירו בתי' זה כיבוד תמור ריבוץ אמנם כוונתם דהך הדחה בעזרה הוה כיבוד וריבוץ בהדדי והנה תוס' לטעמיי' שכ' בסמוך בשבת ובפסחים דאפי' לדידן כיבוד אסור ומ' להו דאפי' אמימר דשרי ריבוץ הוא דשרי אבל כיבוד באמת אפי' במרוצף אסור:

והנה בהא דכיבוד אסור לד' תוס' כ' הטעם משום מזיז עפר ואמנם בפסחים אחר שהביאו ראי' מר"א דכל הכלי' סיימו דכיבוד משוי גומות טפי וק' מאי בעי בזה ונ' כוונתם דאכתי יק' נהי דכיבוד אסור משום מזיז עפר הא לר"ש דלית לי' מוקצה גם מזיז עפר מותר ודלמא ר"א גם במוקצה כר"ש ס"ל ולזה כ' תוס' דלדידן מטעם מזיז עפר אסור אמנם אפי' דלית לי' מוקצה אוסר בכיבוד דמשוה גומות טפי:

ואמנם בה"ג והרי"ף מתירין גם בכיבוד והק' הרז"ה ממתני' דביצה דחכמים אוסרין והביא הרמב"ן במלחמות תי' הרי"ף ע"ז בתשו' והנה הרמב"ן שם דקדק אמאי נקט בין המטות במתני' שם וי"ל בזה על ב' פני' חדא דקרקע הבית בבית ר"ג הי' מרוצף אלא שבין המטות לא הי' מרוצף ולזה לא נחלקו כ"א בין המטות והי' ראי' מזה לד' הרמב' דאף דאוסר בכיבוד אבל במרוצף מתיר:

ויע"ל דתרוויי' ס"ל כיבוד שרי ובין המטות שאוכלין שם כמבואר גם ברמב"ן דהיינו בין המטות יש עצמות וקליפין ור"ג התיר מטעם גרף של רעי וכמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן וחכמים אוסרין דהו"ל עושה גרף רעי לכתחלה וע"ז קאמר ר"א ב"צ גם ר"ג לא התיר כ"א לסלק הסדינין שהיו העצמות וקליפין עלי' כדתנן מסלק הטבלא ומנערה אבל לכבד מעולם לא התיר:

ועתה נבא בע"ה לבאר ד' הרמב"ם דק' לי' אמימר דשרי זלחא במחוזא דווקא אטו כר"י ס"ל דדבר שאינו מתכוין אסור א"ו הענין הוא כך כיבוד וריבוץ ל"ד להדדי מה"ט דבאמת בתרוויי' יש לחוש מאחר דיכבד ביתו ישוה גומות מדעת וע"ד שפי' הרמב"ן סוגי' דמפנין אבל לא יגמור את האוצר דאתי לאשוויי גומות במכוין אמנם מאחר דלא שרי' לי' כ"א לרבץ ולא לכבד אי' לי' הכירא טובא ולא יבא להשוות גומות ומה"ט אסרי רבנן דביצה כיבוד אמנם אמימר שרא בין כיבוד בין ריבוץ במחוזא משום דמרוצף הוה והן הן ד' הרמב"ם דבמרוצף גם כיבוד שרי:

והנה ע"ד רש"י בפי' א' שכ' לאו אדעתאי לא סבירא לי באמת ק' אי רב אשי ס"ל אינו מכוין מאן הוא בתרי' שסתם הל' לדידן שרי ריבוץ וצ"ע:

שבת ע"ה:

תוס' ד"ה מתעסק נ' ד' רש"י בזה דלא מ' לי' לפ' סוגי' לר"ש דווקא דהרי אר' יודא נמי קשה וכמ"ש תוס' א"ו דהש"ס נקט מתעסק כלומר לר"י פטור משום מתעסק ולר"ש דסבירא ליה מתעסק בחבורה חייב פטור משום אינו מתכוין דפוטר ר"ש בכל התורה ובמסקנא ג"כ ה"פ לר"י מקרי כה"ג מתעסק כיון דטורח להחיות בו נשמה ולר"ש לא הוה כה"ג פ"ר וכמו שביאר רש"י ומ"מ אין הטעם לד' רש"י משום משאצ"ל כ"א דכה"ג לא מקרי פ"ר ופירש"י הכי משום קו' תוס' דלר"ש גם משאצ"ל חייב בחבורה:

שבת קי"א:

תוס' ד"ה למימרא נראה דברי רש"י דתרתי גוונא אי' שבת איכא חדא משום גזירה כמו רפואה דהוה משום שחיקת סמנים וכמו דבר שאינו מתכוין בגזירה משום מתכוין אפילו לר"י בשבת דמה"ת מותר דלא הוה מלאכת מחשבת וכמ"ש תוס' בכמה דוכתא ואמנם מוקצה הוה חי' בפ"ע לא מטעם גזירה כלל וז"ש רש"י בקולי שבת כלומר בגזירות שבת שר"ש מיקל ולא גזר אבל ממוקצה אין ראיה דבאי' שבת שאינן מטעם גזירה לית ציה לרב כר"ש:

ועד"ז יש ליישב גם קו' שניי' של תוס' דאדרבה מאן דאוסר מוקצה בטלטול היינו משום הוצאה ומאן דאוסר באכילה הוא אי' מצ"ע ולהכי איכא מ"ד דבאכילה קיי"ל כמאן דמחמיר ובטלטול כמאן דמיקל:

א"נ י"ל דמוקצה מלתא אחריתא היא דבאמת בימי נחמיה בן חכלי' דגזרו על כל הכלים אנא דאח"כ התירו וחזרו והתירו ובהא פליגו ר"ש ור"י עד היכן התירו ומעתה המקיל עליו הראי' וה"ט דמחמיר רב במוקצה אבל היכא דפליגי ר"ש ור"י אי גזרו כלל שפיר מיקל רב כר"ש:

והנה הרשב"א הקשה אתי' תוס' מפ' במה גבי בני מלכים יוצאין בזגין דאמרי' ר"ש היא ש"מ דלאו משום אינו מתכוין טעמא דר"ש ותו הא ר"ש את"ק קאי דמתיר בבני מלכים אפילו לרפואה ולי צ"ע יותר אמאי באמת מתיר ת"ק בבני מלכים לרפואה ונראה דדברי ת"ק כיון דבני מלכים סכין בכל יום לא יענה על הדעת דמשום רפואה התירו להם ואמנם ר"ש קאמר עד"ז נוכל להתיר לכל אדם ובלבד שלא יתכוין לרפואה כ"א לתענוג ולת"ק אינו מתכוין לא מהני ואמנם לא היה צריך ר"ש להזכיר דכל ישראל בני מלכים א"ו לגלות דבכל דוכתא אמרינן הכי והיינו סוגיא דפרק במה אשה:

וכשאני לעצמי הייתי אומר דהנה לקמן קכ"ח אמרינן דרשב"ג ור' ישמעאל ור' כולהו ס"ל כל ישראל בני מלכים ולמה קאמר רב הל' כר"ש הול"ל הל' כל ישראל בני מלכים הם א"ו דעיקר טעמא דרב משום דפסק בשבת כר"ש והא ליתא כדמסיק ולמסקנא ניחא דאדרבה דווקא בשמן וורד הכי ס"ל ומשום דשכיח לא זולת:

שבת ק"כ ע"ב:

תוס' ד"ה פותח ונועל נראה לפ' דברי רש"י דלכאורה קשה אפכא כיון דהו"ל פ"ר אמאי מתיר תנא דברייתא ולזה נ' דאדרבא לכ"ע בחדא זימנא דפותח הדלת כיון דהנר אחורי הדלת אין כאן פ"ר ואין זה דומה לפותח כנגד המדורה ואמנם מאחר דכל היום פותח ונועל כדרכו לא ימלט דפ"א באמת יכבה והיינו דלייט עלה רב דתנא דברייתא מתיר משום דכל פעם ופעם לא הוה פ"ר ורב לייט עלה כיון דפותח ונועל כל היום לא ימלט שלא יכבה פ"א ודמי לפ"ר וע' בספר המאירי מ"ש בזה:

שבת ק"ג:

תוס' ד"ה לא צריכי לכאורה ד' הערוך דאס"ד דה"ט משום דהו"ל משאצ"ל הו"ל להש"ס לפ' הא מני ר"ש דאמר משאצ"ל פטור מלי' וד' תוס' דבמה דקאמר הש"ס וכגון דלא מכוין הו"ל כאילו אמר בהדיא הא מני ר"ש היא דלר"י מאי אהני לן דאינו מכוין אמנם לערוך לא ניחא ליה בהכי דהרי שמואל דס"ל כר"ש באינו מתכוין ס"ל כר"י באצ"ל והו"ל לש"ס למימר ס"ל כר"ש נמי במשאצ"ל ואפשר ד' הערוך כיון דגם ר"י פוטר באינו מתכוין בשבת א"כ אין ראיה כלל ממה דקאמר הש"ס וכגון דלא מכוין א"ו דאפי' למאן דמחייב במשאצ"ל היכא דלא ניחא ליה מודה דלאו מלאכה היא ולא הוה פ"ר והדרן לכללן דדבר שאינו מתכוין מותר ולא בא הערוך כ"א דלא לדייק דפ"ר דלא ניחא ליה לא הוה פ"ר והדרן לכללן דאינו מכוין מותר:

גם י"ל הא דקאמר הש"ס וכגון דלא מיכוין היינו דכל הבא לזרד בארעא דחבריה חבריה אינו נותן לו רשות אלא משום דמייפה לו קרקעו וסתמא אדעתא דחבריה עביד וצריך הש"ס לפ' וכגון דלא מכוין כלומר דלא עביד אדעתא דבעל הקרקע:

והנה הרמב"ם הביא סתמא הך ברייתא ולא חילק בין ארעא דידיה לארעא דחבריה ונושאי כליו לא העירו ע"ז נ' דמפ' כפי' תוס' דהש"ס ר"ל דהו"ל משאצ"ל ומאחר דדברי הרמב"ם כר"י דמשאצ"ל חייב עלי' אין חילוק לדידיה בין ארעא דחבריה או דידיה ובריי' ע"כ באגם מיירי כרבה ור' יוסף וכ"ת הא מיהת הו"ל להרמב"ם לפרושי נראה דהרמב"ם ביאר זה במה שהביא בתחלת הפרק דין דייפוי קרקע ובהל' ה' הביא דברי הברייתא למימר דהכי מיירי בג בגוונא דל"ש ליפות הקרקע:

והנה בעקרא דהא מלתא דאתי הערוך עלה מסכרא דנזיי' הא כתבו התוס' בזה קי"א ע"ב ועי' רש"א שם שנתקשה מ"ט באדרא אפומא דאשישא חיישי' שמא יסחוט ונראה דהתם היינו יסחוט ויפרק וביין הוא דכ' תוס' בכל שהוא לא חיישי' משא"כ בשמן דאפילו משהו סיכה עבדי ליה וודאי חיישי' למפרק אפילו בכ"ש:

הדרן לד' תוס' שהקשה ע"ד הערוך ממפיס מורסא למה צריך צערא דגופא הרי הוה פ"ר דלא ניחא ליה נראה דפ"ר ל"ש כ"א היכא דעביד מלתא והמלאכה אשויי מעצמה משא"כ במפיס מורסא דעושה הפתח בידים אלא דמ"מ אין הפתח פתח גמור דאין פתח אלא העשוי להכניס ולהוציא והכא מכניס אויר ואמנם האי אוירא לא ניחא ליה דעביד ליה צערא דגופה ומשו"ה שרי:

ואדרבא לכאורה לדברי הערוך י"ל קו' בה"ג דמק' הא שמואל כר"י ס"ל במשאצ"ל ואמאי מתיר במפיס מורסא ולד' הערוך א"ש דהתם כיון דהוה פ"ר דלא ניחא ליה א"כ הדר להיות דבר שאינו מתכוין ושפיר מתיר שמואל ומ"מ בעי' צערא דגופא מטעם הנ"ל ודקאמר הש"ס דאתיא כמ"ד משאצ"ל פטור ע' בה"ה ושם ימצא תי' גם מצד נחש:

ואמנם יסוד הערוך בנויי דחדא מתרתי אי הוה פ"ר דלא ניחא ליה פ"ר א"כ חיובא מחייב עלה ואי לאו הו"נ דבר שאינו מתכוין ושרי ובזה נסתלק מעליו עיקר קו' תוס' וכל הראשונים מנ"נ להערוך דאפילו לכתחלה שרי ועתה נבא לשאר ד' הערוך א' וא' ונבאר תחלה בס"ד הסוגי' שממנה מייתי ראיה:

שבת קל"ג:

אמר מר בשר אעפ"י שיש בהרת דבר שאין מתכוין הוא הנה ד' המק' נ' דהיכא דלא אפשר גם ר"י מודה ודד' אביי ורבא בפסחי' כל"ב בפסחים דגם לר"י בלא אפשר שרי ואמנם לפי"ז אביי שהשיב לא נצרכא אלא לר"י היינו בל"ק דפסחים דאביי אליבא דר"י אוסר אפי' בלא אפשר כמ"ש תוס' שם ודייק לי' מדר' יאשי' דהכא אבל לבתר דשמע מרבא דמוד' ר"ש בפ"ר מודה אביי דמסתבר גם לר"י לא אצטריך קרא להכי משום דהוה לא אפשר ופליגי הני תרי לישנא דאביי בפסחים בס"ד ומסקנא דאביי דשמעתין:

איכא דמתני והנה כבר כ' לעיל לבאר למה לי תרי קראי בשר ולעשות ואמנם י"ל עוד דיש חילוק גדול בין הך דסיב ובין מילה בצרעת בהך דסיב עושה כלאחר יד משא"כ במילה בצרעת קוצץ בהרת בידים וממילא איצטריכו תרוויי' דמבשר לא הוה ילפי' לסיב דהתם משום דקעביד מצוה ומסיב למילה לא ילפי' דשאני התם דעביד כלאחר יד ובזה נ' ליישב ד' הרמב"ם בה' נזירות שפסק דאף דסורק הוה פ"ר אינו לוקה וכ"כ לעיל דמ' דס"ל להרמב"ם נהי דפ"ר לר"ש אסור מ"מ מלקא לא לקי אמנם יק' לפי"ז מאי מק' הש"ס פ' הבונה והא אביי ורבא דאמרי וכו' ומאי קו' הרי חיובי לא מחייב אפ"ר ולמ"ש א"ש דדווקא בסורק דנהי דהוה פ"ר מ"מ השרת הנימין לא מתעבדא כ"א כלאחר יד ואיהו מידי אחרינא עביד התם ס"ל להרמב"ם דלא לקי משא"כ התם בפ' הבונה דמייפה ע"י התלישה הקרקע אלא דלא מכוין וכיון דפ"ר לא בעי כוונה ממילא חיובא ג"כ מחייב ואמנם האי חילוקא יליף לי' הרמב"ם מסוגי' וכמ"ש:

ואביי אליבא דר"ש האי בשר יל"ד אמאי לא פריך הש"ס האי לעשות מאי עביד לי' ואהא לא שייך תי' הש"ס ונ' דלכאורה האי לעשות אינו מיותר דאצטריך לעשה כדאמרי' לעיל דצרעת עשה ולא תעשה אלא דמאן דמוקי לה אסיב היינו משום דס"ל דאי לעשות עשה הו"ל השמר דעשה ואין כחן ל"ת ולמאן דס"ל דכל השמר הוה לאו שפיר דריש לעשות אעשה נמצא דאלעשו' לק"מ ועד"ז נבין ד' התוס' שכ' דלר' יוחנן א"ל דאצטריך קרא לבינייהו וק' א"כ למה שוב א"ר יוחנן לא צריך הרי לבינייהו עכ"פ צריך ואמנם למ"ש א"ש דוודאי אי לא דרשי' לעשות אסיב ואין לנו כ"א ק"ו ממילה בשבת שפיר אצטריך קרא לביניי' משא"כ אי דרשי' מלעשות סיב נהי דמסיב לחוד לא מצינו למילף אמילה וכמ"ש דשאני סיב דהוה כלאחר יד מ"מ כיון דמק"ו עכ"פ ידעי' דגם מילה דוחה צרעת אלא דאכתי שלא בזמנה לח ידעי' ולא אצטריך כ"א גילוי מלתא בעלמא ואהא וודאי מהני סיב ואמנם אי לא דרשי' לעשות אסיב שפיר אצטריך קרא אבינייה' ומעתה למסקנא באמת ר' יונתן דקאמר אין צריך דריש לעשות אסיב ושפיר קאמר אין צריך וקרא אצטריך אליכא אחר ואמנם הש"ס בס"ד לא מצי פריך אר' יונתן דלמא לא דריש לעשות ואצטריך קרא אבינייהו מאי אמרת א"כ מאי אין צריך דקאמר ניחא להש"ס להק' קו' לר"ש מלהק' דקדוק לשון לר' יונתן:

וחנה מסוגי' זו הביא הערוך ראי' דפ"ר דלא ניחא לי' שרי מדלא אצטריך קרא כ"א לדליכא אחר והתוס' ביומא תמהו על דבריו הא סוגיין קאי מקמי דסבר אביי מודה ר"ש בפ"ר ונ' פשט ד' הערוך עד"ז דלמאי דמסקינן הכא דאצטריך קרא לאביי בדליכא אחר א"כ תק' לדידן אליבא דר"ש דמפקי' קרא לפ"ר אכתי אביו היכא דליכא אחר מנ"ל דלמא קרא לאחר אתא אלא ש"מ לאחר ל"צ קרא דהו"ל פ"ר דלא ניחא לי' וכו' אצטריך קרא לאביו ונ' דגם התוס' שם הרגישו בזה ולזה כשהק' עוד אכתי מדרבנן מנ"ל כ' בסו"ד ל"ש אביו ול"ש אחר וזה הל' ק' הא התם לאו לענין מילה קמיירי וע"כ כוונתם ל"ש אביו ל"ש אחר מחד קרא נפקי ואמנם קו' תוס' דלמא אכתי מדרבנן אסור אפי' בשבת וממילא בשאר אי' דאוריי' כ"כ לעיל ד' הערוך דאם מקרי פ"ר ממילא גם חיובא מחייב ואי לא הו"ל אינו מתכוין ומותר:

ואמנם בענין קו' תוס' על הערוך אמאי לא מק' הש"ס גם לרבא דע"כ לד' הערוך גם לרבא מוקמי' לקרא דקטן בדליכא אחר דבאחר ל"צ קרא נ' דבאמת ידע הש"ס דקרא דקטן לכ"ע בליכא אחר מיירי ועיקר קו' לאביי הוה מגדול דלרבא ניחא דהוה פ"ר דניחא לי' משא"כ לאביי צריך לאוקמי באומר לקוץ בהרתו מכוין וקרא לרשיעו גמורה וזה וודאי דוחק גמור ורמז לנו הש"ס מ"ט הדר אביי לגבי רבא דאין דוחק גדול מזה לאוקמי קרא כה"ג וממילא ביאר הש"ס דבקטן בר מן דין דצריך לאוקמי קרא בדליכא אחר לכ"ע עוד אנו צריכין לומר דמיירי באומר לקוץ בהרת בנו מתכוין וכ"ש דדחיקא טפי:

ודע דהא דאצטריך קרא בדליכא אחר חף דאי' לן קרא בגדול היינו דבגדול לעולם הוה פ"ר וע"כ מילה דוחה צרעת אבל בקטן דא"נ האידנא ליכא אחר הלא במשך הזמן יזדמן אחר וס"ד משום מצות מילה בזמנה נא נדחה לאו דבהרת קמ"ל:

שבת קי"ג:

רש"י דלא קבעי לי' לעורו הנה וודאי למ"ד משאצ"ל פטור עלי' אין כאן אלא שבות אמנם נהי דליכא אלא שבות מ"מ לא דמי לטלטול והדרא קו' לדוכתא ולכך אצטריך אינו מתכוין ומ"מ למסקנא ל"ק אף דהו"ל שבות מ"מ אין זה מלאכה לעולם אי' בעלמא הוא דהוה ולכך דמי לטלטול:

תוס' ד"ה דשקיל הנה לפמ"ש תוס' לקמן לתרץ דבפלוגתא לא קמיירי גם קו' זו מיושבת ויש להביא ראי' לכאורה לתי' תוס' לקמן דרבנן לד' ר"י קאמרי דתנן כמעשהו בחול כך מעשיהו בשבת והך מתני' מני הרי לענין הפשט לכ"ע אין מעשיהו בשבת כמו בחול אלא ש"מ מתני' רבנן ורבנן לכתחלה שרי לגמרי והא דלא תנן לה באילו דברים משום דבפלוגתא לא קמיירי והיינו ד' הרמב"ם דשביק להך דברזי משום דמ' לי' ג"כ מהך מתני' דרבנן לגמרי מתירין והנה הערוך מ' כרש"י דבברזי הו"ל שבות מיהת וק' לי' דמ"מ לתניי' באילו דברים א"ו ע"כ כיון דהו"ל פ"ר דלא ניחא לי' דמפסיד לכולא עור שוב לר"ש מותר אפי' לכתחלה:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה