ליקוטי חבר בן חיים ב· רבי חזקי' פייבל פלויט
חומש שמות · שמות
סנסן ממרן זצוק"ל ויהי כי יראו המילדות וגו' ויעש להם בתים דהיינו אהרן ומשה ובזה יש לפ' כוונת הש"ס אטו יראה מלתא זוטרתי היא אין לגבי משה מלתא זוטרתי הכוונה אחרי שמשה כ' בתורה עפ"י ה' כי בשכר היראה שהיתה לאמו זכתה לבן כמותו ואחרי כי משה מענותנותו לא היה נחשב בעיניו למאומה שפט מזה כי יראה מלתא זוטרתי מאחר שלפי דעתו גם השכר שקבלה אמו שילדתו ג"כ מנתא זוטרתי:
עוד ממרן זצוק"ל ושמתם על בניכם ועל בנותיכם ונצלתם את מצרים את"ל כי באו המצרים לתבוע מישראל הרכוש שהוציאו ישראל ממצרים לפני אלכסנדר מוקדון והשיב גביהה בן פסיסא כי בתחלה ישלמו לנו שכר עבודה לס' רבוא מד' מאות ול' שנה ונשוב להם רכושם וברחו להם ומ' העולם הרי מצד הדין עכ"ז לא הגיע להם שכר עבודה אחרי שיצאו לרדו שנה וקיי"ל פועל החוזר באמצע הזמן בעה"ב שוכר עליו עד כדי שכרו והרבה תי' נאמרו בזה אמנם י"ל כי אבותינו לא יצאו ממצרים כ"א א' מחמשה כמו שהביא רש"י על וחמשים עלו בני ישראל ולאיזה תכלית ילדו ששה בכרס אחד הלא בשנים היה די ואמנם ארז"ל כי השעבוד התחיל במצרים בעת לדת מרים ולכך נקרא שמה מרים ע"ש וימררו והנה מספר בני ישראל שנגזר עליהם הגלות והגאולה הי' ס' רבוא והיה להם לעבוד ד' מאות ושלשים שנה ככ' בפ' בא וע' רמב"ן שם וה' הפרה אותם עד שהי' חמשה פעמים ס' רבוא צא וחשוב ה' פעמים פ"ו תמצא ד' מאות ושלשים נמצא שכלו עבודתם שהיה להם לעבוד ולא יצאו תוך זמנם וז"ש ושאלה אשה משכנתה וגו' ולא תאמרו הרי אנו יוצאים תוך הזמן ואין לנו שכר עבודה לזה אמר ושמתם על בניכם ועל בנותיכם ועי"ז ונצלתם את מצרים כי רבוי הבני' היה משלים הקץ:
הערה ממרן הגאון מצאנו שהיה ליצחק אבינו בן שנא' עליו ואת עשו שנאתי והכ' לא סיפר ממנו בפי' רק ויאכל וישת ויקם וילך כלומר די בזה אדם אשר כל מגמתו רק לאכול ולשתות וזה תכלית מאויו כזה כבר יצא מבחינת אנוש וכדאי להיות שנאוי וכלפי זה הציעה לנו תוה"ק ממשה בחירו בפ' זו מדותיו היקרים טרם נתעלה לנבואה וספרה לנו כי ביום הראשון ראה מצרי מכה עברי וזה לא היה יכול לסבול מאהבת עמו ומסר נפשו באהבת עמו והרג את המצרי ביום השני ראה שני עברים נצים והיה דבר זה קשה בעיניו היאך אפשר לאיש ישראלי לבזות ומהגם להרים יד על חבירו ואמר לרשע למה תכה רעיך שאתה מצווה עליו לאהבו כנפשך אח"ז בא למדין וראה כי בנות יתרו דלו מים מבאר של רבים להשקות צאנם ויבאו הרועי' ויגרשום עול כזה לא היה יכול לסבול ועמד והושיען והנה כזה ראוי להיות שליח להנתן התורה על ידו אחרי כי מדותיו תרומיו' והוה מרגלא בפומא דמרן כי ע"ז רמזו רז"ל בירושלמי שקלים שאמרו מפסולת של נוחות העשיר משה הכוונה כי הנה המדות ישרות שצריך האיש הישראלי לקנות למען יזכה לקנין תורה לא היו על הלוחות וכאילו נשרו מהם בפסולתן והענין כי שליח התורה מרע"ה שהיו בו כל המדות תרומיות היה המופת כי ע"י פסולת זה העשיר זכה להיות התורה ניתנה על ידו:
סנסן ממני אשר לא ידע את יוסף תרגם אונקלוס דלא מקיים גזירת יוסף ולא מצאנו שום גזירה שגזר יוסף כ"א שגזר על המצרים שימולו וכוונת הת"א על גזירה זו ובזה מובן מ"ש רז"ל ע"פ מתבוססת בדמיך כי מלו אבותינו עצמם למען יוכלו לאכול מק"פ והנה יוסף נתיירא מזה שיבטלו ברית אברהם במצרים והנהיג גם בין המצרים המילה וכ"ז שהיו המצרים מולין גם ישראל מלו עצמן ואחר שביטל פרעה זה המילה מהם גם בישראל חדלו מלהמול ואמנם מה הוכחה יש בפסוק זה על פי' זה ונ' דהנה יוסף כלפי פרעה אמר כי מגמתו במילה זו היא כי ע"י החלשת אבר התאוה לא יפרצו בזנות כל כך ולא יהי' על פרעה לזון מספר גדול כמו כעת בשבע שני הרעב וכן היה להם כי עי"ז נתמעטה פו"ר אצלם אבל פרעה הלזה ראה כי רק למצרים יזיק המילה בענין פו"ר ולא לבני ישראל כי אם פרו וישרצו עמד ובטלה ואמר ראו כי ע"י המילה זו עם ב"י רב ועצום ממנו ושפיר פי' אונקלוס ומבואר בכ' וכמ"ש:
ויקרא את שמו גרשום ע' רמב"ן פ' יתרו למה לא קרא שם הנולד ראשון אליעזר ע"ש ויצילני מחרב פרעה שהיה תחלה ויש לפ' ע"ד אחר דד' רז"ל בפלגש בגבעה ויהונתן בן גרשום בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לבני דן מנשה הנון תלויה כי באמת היה בן גרשום בן משה ומשום כבודו של משה הנון נוסף וארז"ל כי נענש משה בזה על שהבטיח ליתרו כי בנו הראשון שיולד לו יהא נתון ליתרו לע"א וד' מרע"ה היה כי עד אז ידע על נכון כי יתרו יתגייר וכמו שהיה באמת ועל שפתח פה לע"ח יצא התקלה וכן היה ביהוא שאמר יהוא יעבדנו הרבה ועכ"פ ת"ח עובר עבירה ביום עושה תשובה בלילה והיה לבו של משה דואג בקרבו מה יעשה מילד זה לכך קרא שמו גרשום לאמור כי גר הייתי בארץ נכריה ולא היה לאל ידי לקחת בת יתרו אם לא על תנאי זה:
וימת מלך מצרים פי' רש"י עפ"י המ' כי נצטרע וציוו הרופאים עליו לרחוץ בדם ילדי ישראל וצריך להוסיף נופך כי הכ' צווח ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכפל ותעל שועתם מן העבודה. אמנם הענין בבא שלוחי פרעה לבית ישראל לטבוח ילדי' אם היה בוכה ונאנח היה נחשב למורד במלכות כי אם אדרבא זכות תהיה לו אשר המלך ירפא ע"י דם בניו ולזאת לא היו נאנחים כ"א בשעת העבודה ואמנם ארז"ל במד' כי בגזירת התבן לקחו המצרים תחת כל לבינה שהיתה חסירה מן המתכונת ילד ישראל ובנו אותו בכותל וע"ז צווח משה למה הרעותה וענה לו הש"י אל יחר לך כי כל הילדים הנתונים בחומות לא ישוו ליותר מזה ואם תרצה נסה בא' ונטל משה א' מתוך הבנין וקראוהו מיכה משום שנתמעך בכותל והוא עשה העגל וכן מן הילדים הנשחטים לא הרע בעיני ה' וז"ש אף כי זעקתם היה על הילדים מ"מ ותעל שועתם אל האלקי' רק מן העבודה ולא זולת וכמ"ש. אמנם בשל"ה בפי' ההגדה ביאר ע"ד אחר הכ' הזה כי באמת אף כי הכבידה עלי' העבודה לא היה להם רשות לבכות כי לולי ראו נוגשי פרעה אותם בוכים ענש יענשו אותם כדרך שיעשה לאנשי הצבא אם יבכו בעת עבודתם למלך וכן אבותינו עבדים לפרעה הי' אבל בהגיע העת שמת המלך והיו כל מצרים בוכים עליו גם ישראל בכו עד למרבה והמצרים האמינו כי על המת יתאבלו אבל אל האלקי' עלתה שועתם מן העבודה ותיתי לי דקיימתי לפי' זה מנפשאי טרם ראיתיו:
של נעליך מעל רגליך מכאן למדנו כי מקום קדוש אסור במנעל כהא דתנן הר הבית אסור במנעל וצריך ביאור מה זה ועל מה זה אין לך פחות מהולך יחף וארז"ל במ' פסחי' ז' מנודי' לשמים וא' מהם ההולך בלא מנעלי' ואמרו שם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו ואמרה תורה ונקרא שמו בישראל לגנאי חלוץ הנעל ואמנם נחקור מדוע שם לבישת הרגל בלה"ק נעל שהוא הסוגרי' בו דלתות בתינו וכיו"ב אבל אם נתבונן אחרי כי רגלינו אלה יסבלו כל משא הגוף היה מן הדין שיהא הרגל יטף בכל עת כדרך שהיד יחף והרי אנו רואים כי הולכי דרכים על כרחם יסירו כסות הרגל מעלי' ולא זאת ששמו להם בני אדם לחוק אשר הרגל יהא לבוש בכל עת כ"א גם זאת אשר כסות הרגל הוא מעור עב וישא משא כנגד שני מלבושי' אחרים אמנם הענין הוא מהחונן לאדם דעת ויש בחוק נימוסי הלזה חוק מוסרי ע"ד שכ' החו"ה עמוד בר הלבב אהבת הבדידות כי רק ההליכה אשר היא ללא הועיל תגרום נזק רב בעולם וכמ' דהע"ה אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' והטביע ה' י"ת בלב האדם שיקשרו על הרגלים משא כבידה למען לא בנקל יגביהו רגלם וזה ענין ל' נעל בל' הכ' ומנעל בל' רז"ל הכוונה כי תכלית מלבוש זה שיהא הרגל נעול ועד"ז רמזו רז"ל במ' פסחי' שבעה מנודין לשמים הא' מהם מי שאין לו מנעלים רגליו כי רגליו בכל עת קלים לרוץ וכלפי זה רמזו ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו ר"ל כי טרם יקנה האדם שאר מדות יקרות יקנה מנעלים לרגליו בזאת יהי' תחלת התנהגות ואמנם כ' החו"ה שם כי ההולכי' בבית ה' ובמקום הקדוש עדיף מן הבדידות כמ' הכ' הולך את חכמי' יחכם ואמר לא יאהב לץ הוכח לו אל חכמים לא ילך וז"ש השי"ת למשה של נעליך הסר המנעול מעל רגליך אחרי כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש ומטעם זה ארז"ל הר הבית אסור במנעול כי לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה וזה ענין חלוץ הנעל שקראה תורה היבם המונע ליבם יבמתו כי מתיירא שלא יהא כוונתו לשם שמים ויפגע בערוה שלא במקום מצוה קסבר זכות הוא לו ובאמת גנאי הוא לו שלא יהי' שליט על נפשו וגלל זה וחלצה נעלו מעל רגלו ונקרא שמו בישראל חלוץ הנעל כי נוח היה לזה לחלוץ הנעל ולהזרז לקיים מצות יבום ועד"ז יש לפ' מ' רבא במס' חגיגה מ"ד מה יפו פעמיך בנעלים מה יפו פעמי ישראל בשעה שעולין לרגל ואכתי בנעלים למה לי אמנם האיש אשר רגלו איננו אסור בנעלים כל ימות השנה ודרכו לנסוע מעיר כלילת יופי לאחרת אין מן התימה אם יעלה גם לירושלים ג"פ בשנה עיר שהוא משוש כל הארץ אבל מי שפעמיו כל השנה בנעלים ואעפי"כ הולך לירושלים ג"פ בשנה זה ראוי לקלסו והיינו דקאמר מה יפו פעמיך בנעלים בשעה שעולין לרגל:
כוונה אחרת בענין הכ' של נעליך י"ל ע"ד שכ' השל"ה בסי' שערי שמים ע"ש רש"ל כי לכך אנו מברכין על המנעלי' שעשה לי כל צרכי כי הש"י ברא בעולמו ד' מיני ברואי' דומם צומח חי מדבר ונתן הש"י רשות לאדם להמית החי אשר הוא החשוב אחר מין המדבר למען עשות מעורו מנעלים לרגליו וז"ש דהע"ה כל שתה תחת רגליו כי תחת רגליו של אדם מונח גם מין החי היונק וניזון מן הצומח הניזון מן הדומם ובשעה שהאדם לובש על רגליו העור מן החי מברך שעשה לי כל צרכי כאילו אמר שעשה כל לצרכי הכל לצורך המדבר ואם האדם יעמוד יחף על האדמה על הדומם הלא יפחות מעלתו בזה כי זה יורה כי אין בינו לדומם מין אחר ואמנם בעת לבשו מנעל של עור יורה בזה כי הוא עומד על החי לא על הדומם ואמנם אם המקום אשר עומד עליו אדמת קדש אין מקום למנעל זה כי זה תכלית מדרגת האדם להשלים נפשו לדבוק באדמת קדש:
עוד סנסן ממני וזה לך האות כי אנכי שלחתיך ע' רש"י ורמב"ן ויש עוד לפ' כי עיקר מה שסירב משה לקבל שליחותו היה כמו שאמר לבסוף כי כבד פה וכבד לשון אנכי הכוונה כי האיש אשר לו לשון למודים אם גם לא ידע לדבר בלשון עם ועם כיאות אמנם לשון למודים אשר לו יספיק לזה ואיש הרגיל בלשון עם ועם אם גם יהי' כבד פה לא ירגישו בו כל כך אבל משה מלבד שהיה כבד פה אף גם זאת כבר עברו עליו ששים ושמנה שנה מאז ברח ממצרים כמ' רז"ל הובא ברמב"ן פ' זו כי בן י"ב נתלש מבית אביו וכבר שכח כמעט לדבר בלשון מצרים וז"ש כבד פה ר"ל ערל שפתים וכבד לשון כי לשון מצרים כבר היה כבד עליו והנה הרמב"ן נתקשה מדוע לא רפאהו ה' מערלת שפתיו עיי"ש ואמנם נ' הטעם כי לולי היה משה מליץ בדבריו היה מקום לפרעה לומר כי מעצמו יבא לעורר את ישראל שיעמדו נגד פרעה מה שאין כן אם הוא כבד פה וכבד לשון האיש כזה הוא מעותד להלהיב לב עבדים למרוד באדוניהם וזה שהשיבו השי"ת על אמרו מי אנכי כי אלך אל פרעה הלא לא איש דברים אנכי וע"ז השיב לו ה' י"ת כי אהיה עמך וזה שאין אתה יודע לדבר לך האות כי אנכי שלחתיך ולא באת מעצמך כי אינך מוכשר לזה.
הערה בד' רש"י ואל ישעו בדברי שקר ואין לפ' כמו וישע ה' ע' רש"י בראשית שם מ"ש וכבר עוררנו ע"ד רש"י אלו בפ' בראשית שם:
רמב"ן פ' והנה נער בוכה כמו שנא' בישמעאל וישמע אלקי' את קול הנער ר"ל וכ' שם ותשלך את הילד:
פסוק וירא אלקי' את ב"י וקרב אותם אל הדעת ר"ל כתר עליון שאין שם דין כלל:
פ' ואמרו לי מה שמו יפה אמרת כה תאמר לבני ישראל הכל ד דיבור אחד:
באו"ד ואונקלוס תרגום והנ' מדעתו כי עצמות ה' כצ"ל:
פסוק זה שמי ולכך הוסיף בו ויו וזה טעם זכרי לדר דר חסר וכו' ר"ל כי ואלקי יעקב בויו גימ' רל"ד והרמז על זה וזה ר"ל ואלקי יעקב זכרי לדר דר ולכך כ' חסר ולא זכר הג' מהר"י אסאד ד' הרמב"ן אלו בס' יהודה יעלה חלק או"ח סי' יוד עיי"ש:
פסוק ושמעו לקוליך שמא שמע משה ובילקוט פ' לך לך כ' מפר"א כי לא ידע סוד זה כי אם סרח בת אשר:
פסוק גם מתמול כי אני זקן גם מאז הכל דיבור א':
פסוק ויפגשהו בהר וה' היונ' כך נדפס ונ' דצ"ל מהשם היו יודעים ומשה פי' להם הסוד:
בהפטרה לפ' זו הבאים ישרש יעקב הכוונה ע"ד שכ' הרמב"ן פ' נצבים ע"פ פן יש בכם שרש פרה כי אם האב איש אמוני' ואין הרהור בלבו יתקיים בו מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו וז"ש הבאים כלומר דורות הבאים אשר ישרש יעקב כי יעקב איש תם השריש התמימות בלבם מאליו יציץ ופרח ישראל ת"ח גדולים ומלאו פני תבל תנובה והנה על הרוב יארע הפסד באמונה ע"צ מקרה א' לצדיק ולרשע ובאמת אם נתבונן אינו כן אמר הכ' כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה וז"ש הכמכת מכהו הכהו הכי בא על ישראל מכות כאלה כאשר באו על מכיהם של ישראל אם כהרג הרגי' כמו הרוגי' הורג והוא כפל ענין במלות שונות וביאר ואמר אם בגוים יריב אזי בסאסאה בשנת מלאה סאתם בשלחה כמו בשלח בחרב תריבנה ואמנם כלפי ישראל הגה כמו יגהה מזורו כלומר ירפא אפי' ברוחו כשהדין מתוח עליהם ביום קדים ביום בוער מחמה ע"ד שאמרו אין הקב"ה מביא מכה על ישראל אם לא ברא לה רפואה תחלה: