ליקוטי חבר בן חיים ב· רבי חזקי' פייבל פלויט
חומש שמות
שמות
סנסן ממרן זצוק"ל ויהי כי יראו המילדות וגו' ויעש להם בתים דהיינו אהרן ומשה ובזה יש לפ' כוונת הש"ס אטו יראה מלתא זוטרתי היא אין לגבי משה מלתא זוטרתי הכוונה אחרי שמשה כ' בתורה עפ"י ה' כי בשכר היראה שהיתה לאמו זכתה לבן כמותו ואחרי כי משה מענותנותו לא היה נחשב בעיניו למאומה שפט מזה כי יראה מלתא זוטרתי מאחר שלפי דעתו גם השכר שקבלה אמו שילדתו ג"כ מנתא זוטרתי:
עוד ממרן זצוק"ל ושמתם על בניכם ועל בנותיכם ונצלתם את מצרים את"ל כי באו המצרים לתבוע מישראל הרכוש שהוציאו ישראל ממצרים לפני אלכסנדר מוקדון והשיב גביהה בן פסיסא כי בתחלה ישלמו לנו שכר עבודה לס' רבוא מד' מאות ול' שנה ונשוב להם רכושם וברחו להם ומ' העולם הרי מצד הדין עכ"ז לא הגיע להם שכר עבודה אחרי שיצאו לרדו שנה וקיי"ל פועל החוזר באמצע הזמן בעה"ב שוכר עליו עד כדי שכרו והרבה תי' נאמרו בזה אמנם י"ל כי אבותינו לא יצאו ממצרים כ"א א' מחמשה כמו שהביא רש"י על וחמשים עלו בני ישראל ולאיזה תכלית ילדו ששה בכרס אחד הלא בשנים היה די ואמנם ארז"ל כי השעבוד התחיל במצרים בעת לדת מרים ולכך נקרא שמה מרים ע"ש וימררו והנה מספר בני ישראל שנגזר עליהם הגלות והגאולה הי' ס' רבוא והיה להם לעבוד ד' מאות ושלשים שנה ככ' בפ' בא וע' רמב"ן שם וה' הפרה אותם עד שהי' חמשה פעמים ס' רבוא צא וחשוב ה' פעמים פ"ו תמצא ד' מאות ושלשים נמצא שכלו עבודתם שהיה להם לעבוד ולא יצאו תוך זמנם וז"ש ושאלה אשה משכנתה וגו' ולא תאמרו הרי אנו יוצאים תוך הזמן ואין לנו שכר עבודה לזה אמר ושמתם על בניכם ועל בנותיכם ועי"ז ונצלתם את מצרים כי רבוי הבני' היה משלים הקץ:
הערה ממרן הגאון מצאנו שהיה ליצחק אבינו בן שנא' עליו ואת עשו שנאתי והכ' לא סיפר ממנו בפי' רק ויאכל וישת ויקם וילך כלומר די בזה אדם אשר כל מגמתו רק לאכול ולשתות וזה תכלית מאויו כזה כבר יצא מבחינת אנוש וכדאי להיות שנאוי וכלפי זה הציעה לנו תוה"ק ממשה בחירו בפ' זו מדותיו היקרים טרם נתעלה לנבואה וספרה לנו כי ביום הראשון ראה מצרי מכה עברי וזה לא היה יכול לסבול מאהבת עמו ומסר נפשו באהבת עמו והרג את המצרי ביום השני ראה שני עברים נצים והיה דבר זה קשה בעיניו היאך אפשר לאיש ישראלי לבזות ומהגם להרים יד על חבירו ואמר לרשע למה תכה רעיך שאתה מצווה עליו לאהבו כנפשך אח"ז בא למדין וראה כי בנות יתרו דלו מים מבאר של רבים להשקות צאנם ויבאו הרועי' ויגרשום עול כזה לא היה יכול לסבול ועמד והושיען והנה כזה ראוי להיות שליח להנתן התורה על ידו אחרי כי מדותיו תרומיו' והוה מרגלא בפומא דמרן כי ע"ז רמזו רז"ל בירושלמי שקלים שאמרו מפסולת של נוחות העשיר משה הכוונה כי הנה המדות ישרות שצריך האיש הישראלי לקנות למען יזכה לקנין תורה לא היו על הלוחות וכאילו נשרו מהם בפסולתן והענין כי שליח התורה מרע"ה שהיו בו כל המדות תרומיות היה המופת כי ע"י פסולת זה העשיר זכה להיות התורה ניתנה על ידו:
סנסן ממני אשר לא ידע את יוסף תרגם אונקלוס דלא מקיים גזירת יוסף ולא מצאנו שום גזירה שגזר יוסף כ"א שגזר על המצרים שימולו וכוונת הת"א על גזירה זו ובזה מובן מ"ש רז"ל ע"פ מתבוססת בדמיך כי מלו אבותינו עצמם למען יוכלו לאכול מק"פ והנה יוסף נתיירא מזה שיבטלו ברית אברהם במצרים והנהיג גם בין המצרים המילה וכ"ז שהיו המצרים מולין גם ישראל מלו עצמן ואחר שביטל פרעה זה המילה מהם גם בישראל חדלו מלהמול ואמנם מה הוכחה יש בפסוק זה על פי' זה ונ' דהנה יוסף כלפי פרעה אמר כי מגמתו במילה זו היא כי ע"י החלשת אבר התאוה לא יפרצו בזנות כל כך ולא יהי' על פרעה לזון מספר גדול כמו כעת בשבע שני הרעב וכן היה להם כי עי"ז נתמעטה פו"ר אצלם אבל פרעה הלזה ראה כי רק למצרים יזיק המילה בענין פו"ר ולא לבני ישראל כי אם פרו וישרצו עמד ובטלה ואמר ראו כי ע"י המילה זו עם ב"י רב ועצום ממנו ושפיר פי' אונקלוס ומבואר בכ' וכמ"ש:
ויקרא את שמו גרשום ע' רמב"ן פ' יתרו למה לא קרא שם הנולד ראשון אליעזר ע"ש ויצילני מחרב פרעה שהיה תחלה ויש לפ' ע"ד אחר דד' רז"ל בפלגש בגבעה ויהונתן בן גרשום בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לבני דן מנשה הנון תלויה כי באמת היה בן גרשום בן משה ומשום כבודו של משה הנון נוסף וארז"ל כי נענש משה בזה על שהבטיח ליתרו כי בנו הראשון שיולד לו יהא נתון ליתרו לע"א וד' מרע"ה היה כי עד אז ידע על נכון כי יתרו יתגייר וכמו שהיה באמת ועל שפתח פה לע"ח יצא התקלה וכן היה ביהוא שאמר יהוא יעבדנו הרבה ועכ"פ ת"ח עובר עבירה ביום עושה תשובה בלילה והיה לבו של משה דואג בקרבו מה יעשה מילד זה לכך קרא שמו גרשום לאמור כי גר הייתי בארץ נכריה ולא היה לאל ידי לקחת בת יתרו אם לא על תנאי זה:
וימת מלך מצרים פי' רש"י עפ"י המ' כי נצטרע וציוו הרופאים עליו לרחוץ בדם ילדי ישראל וצריך להוסיף נופך כי הכ' צווח ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכפל ותעל שועתם מן העבודה. אמנם הענין בבא שלוחי פרעה לבית ישראל לטבוח ילדי' אם היה בוכה ונאנח היה נחשב למורד במלכות כי אם אדרבא זכות תהיה לו אשר המלך ירפא ע"י דם בניו ולזאת לא היו נאנחים כ"א בשעת העבודה ואמנם ארז"ל במד' כי בגזירת התבן לקחו המצרים תחת כל לבינה שהיתה חסירה מן המתכונת ילד ישראל ובנו אותו בכותל וע"ז צווח משה למה הרעותה וענה לו הש"י אל יחר לך כי כל הילדים הנתונים בחומות לא ישוו ליותר מזה ואם תרצה נסה בא' ונטל משה א' מתוך הבנין וקראוהו מיכה משום שנתמעך בכותל והוא עשה העגל וכן מן הילדים הנשחטים לא הרע בעיני ה' וז"ש אף כי זעקתם היה על הילדים מ"מ ותעל שועתם אל האלקי' רק מן העבודה ולא זולת וכמ"ש. אמנם בשל"ה בפי' ההגדה ביאר ע"ד אחר הכ' הזה כי באמת אף כי הכבידה עלי' העבודה לא היה להם רשות לבכות כי לולי ראו נוגשי פרעה אותם בוכים ענש יענשו אותם כדרך שיעשה לאנשי הצבא אם יבכו בעת עבודתם למלך וכן אבותינו עבדים לפרעה הי' אבל בהגיע העת שמת המלך והיו כל מצרים בוכים עליו גם ישראל בכו עד למרבה והמצרים האמינו כי על המת יתאבלו אבל אל האלקי' עלתה שועתם מן העבודה ותיתי לי דקיימתי לפי' זה מנפשאי טרם ראיתיו:
של נעליך מעל רגליך מכאן למדנו כי מקום קדוש אסור במנעל כהא דתנן הר הבית אסור במנעל וצריך ביאור מה זה ועל מה זה אין לך פחות מהולך יחף וארז"ל במ' פסחי' ז' מנודי' לשמים וא' מהם ההולך בלא מנעלי' ואמרו שם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו ואמרה תורה ונקרא שמו בישראל לגנאי חלוץ הנעל ואמנם נחקור מדוע שם לבישת הרגל בלה"ק נעל שהוא הסוגרי' בו דלתות בתינו וכיו"ב אבל אם נתבונן אחרי כי רגלינו אלה יסבלו כל משא הגוף היה מן הדין שיהא הרגל יטף בכל עת כדרך שהיד יחף והרי אנו רואים כי הולכי דרכים על כרחם יסירו כסות הרגל מעלי' ולא זאת ששמו להם בני אדם לחוק אשר הרגל יהא לבוש בכל עת כ"א גם זאת אשר כסות הרגל הוא מעור עב וישא משא כנגד שני מלבושי' אחרים אמנם הענין הוא מהחונן לאדם דעת ויש בחוק נימוסי הלזה חוק מוסרי ע"ד שכ' החו"ה עמוד בר הלבב אהבת הבדידות כי רק ההליכה אשר היא ללא הועיל תגרום נזק רב בעולם וכמ' דהע"ה אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' והטביע ה' י"ת בלב האדם שיקשרו על הרגלים משא כבידה למען לא בנקל יגביהו רגלם וזה ענין ל' נעל בל' הכ' ומנעל בל' רז"ל הכוונה כי תכלית מלבוש זה שיהא הרגל נעול ועד"ז רמזו רז"ל במ' פסחי' שבעה מנודין לשמים הא' מהם מי שאין לו מנעלים רגליו כי רגליו בכל עת קלים לרוץ וכלפי זה רמזו ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו ר"ל כי טרם יקנה האדם שאר מדות יקרות יקנה מנעלים לרגליו בזאת יהי' תחלת התנהגות ואמנם כ' החו"ה שם כי ההולכי' בבית ה' ובמקום הקדוש עדיף מן הבדידות כמ' הכ' הולך את חכמי' יחכם ואמר לא יאהב לץ הוכח לו אל חכמים לא ילך וז"ש השי"ת למשה של נעליך הסר המנעול מעל רגליך אחרי כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש ומטעם זה ארז"ל הר הבית אסור במנעול כי לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה וזה ענין חלוץ הנעל שקראה תורה היבם המונע ליבם יבמתו כי מתיירא שלא יהא כוונתו לשם שמים ויפגע בערוה שלא במקום מצוה קסבר זכות הוא לו ובאמת גנאי הוא לו שלא יהי' שליט על נפשו וגלל זה וחלצה נעלו מעל רגלו ונקרא שמו בישראל חלוץ הנעל כי נוח היה לזה לחלוץ הנעל ולהזרז לקיים מצות יבום ועד"ז יש לפ' מ' רבא במס' חגיגה מ"ד מה יפו פעמיך בנעלים מה יפו פעמי ישראל בשעה שעולין לרגל ואכתי בנעלים למה לי אמנם האיש אשר רגלו איננו אסור בנעלים כל ימות השנה ודרכו לנסוע מעיר כלילת יופי לאחרת אין מן התימה אם יעלה גם לירושלים ג"פ בשנה עיר שהוא משוש כל הארץ אבל מי שפעמיו כל השנה בנעלים ואעפי"כ הולך לירושלים ג"פ בשנה זה ראוי לקלסו והיינו דקאמר מה יפו פעמיך בנעלים בשעה שעולין לרגל:
כוונה אחרת בענין הכ' של נעליך י"ל ע"ד שכ' השל"ה בסי' שערי שמים ע"ש רש"ל כי לכך אנו מברכין על המנעלי' שעשה לי כל צרכי כי הש"י ברא בעולמו ד' מיני ברואי' דומם צומח חי מדבר ונתן הש"י רשות לאדם להמית החי אשר הוא החשוב אחר מין המדבר למען עשות מעורו מנעלים לרגליו וז"ש דהע"ה כל שתה תחת רגליו כי תחת רגליו של אדם מונח גם מין החי היונק וניזון מן הצומח הניזון מן הדומם ובשעה שהאדם לובש על רגליו העור מן החי מברך שעשה לי כל צרכי כאילו אמר שעשה כל לצרכי הכל לצורך המדבר ואם האדם יעמוד יחף על האדמה על הדומם הלא יפחות מעלתו בזה כי זה יורה כי אין בינו לדומם מין אחר ואמנם בעת לבשו מנעל של עור יורה בזה כי הוא עומד על החי לא על הדומם ואמנם אם המקום אשר עומד עליו אדמת קדש אין מקום למנעל זה כי זה תכלית מדרגת האדם להשלים נפשו לדבוק באדמת קדש:
עוד סנסן ממני וזה לך האות כי אנכי שלחתיך ע' רש"י ורמב"ן ויש עוד לפ' כי עיקר מה שסירב משה לקבל שליחותו היה כמו שאמר לבסוף כי כבד פה וכבד לשון אנכי הכוונה כי האיש אשר לו לשון למודים אם גם לא ידע לדבר בלשון עם ועם כיאות אמנם לשון למודים אשר לו יספיק לזה ואיש הרגיל בלשון עם ועם אם גם יהי' כבד פה לא ירגישו בו כל כך אבל משה מלבד שהיה כבד פה אף גם זאת כבר עברו עליו ששים ושמנה שנה מאז ברח ממצרים כמ' רז"ל הובא ברמב"ן פ' זו כי בן י"ב נתלש מבית אביו וכבר שכח כמעט לדבר בלשון מצרים וז"ש כבד פה ר"ל ערל שפתים וכבד לשון כי לשון מצרים כבר היה כבד עליו והנה הרמב"ן נתקשה מדוע לא רפאהו ה' מערלת שפתיו עיי"ש ואמנם נ' הטעם כי לולי היה משה מליץ בדבריו היה מקום לפרעה לומר כי מעצמו יבא לעורר את ישראל שיעמדו נגד פרעה מה שאין כן אם הוא כבד פה וכבד לשון האיש כזה הוא מעותד להלהיב לב עבדים למרוד באדוניהם וזה שהשיבו השי"ת על אמרו מי אנכי כי אלך אל פרעה הלא לא איש דברים אנכי וע"ז השיב לו ה' י"ת כי אהיה עמך וזה שאין אתה יודע לדבר לך האות כי אנכי שלחתיך ולא באת מעצמך כי אינך מוכשר לזה.
הערה בד' רש"י ואל ישעו בדברי שקר ואין לפ' כמו וישע ה' ע' רש"י בראשית שם מ"ש וכבר עוררנו ע"ד רש"י אלו בפ' בראשית שם:
רמב"ן פ' והנה נער בוכה כמו שנא' בישמעאל וישמע אלקי' את קול הנער ר"ל וכ' שם ותשלך את הילד:
פסוק וירא אלקי' את ב"י וקרב אותם אל הדעת ר"ל כתר עליון שאין שם דין כלל:
פ' ואמרו לי מה שמו יפה אמרת כה תאמר לבני ישראל הכל ד דיבור אחד:
באו"ד ואונקלוס תרגום והנ' מדעתו כי עצמות ה' כצ"ל:
פסוק זה שמי ולכך הוסיף בו ויו וזה טעם זכרי לדר דר חסר וכו' ר"ל כי ואלקי יעקב בויו גימ' רל"ד והרמז על זה וזה ר"ל ואלקי יעקב זכרי לדר דר ולכך כ' חסר ולא זכר הג' מהר"י אסאד ד' הרמב"ן אלו בס' יהודה יעלה חלק או"ח סי' יוד עיי"ש:
פסוק ושמעו לקוליך שמא שמע משה ובילקוט פ' לך לך כ' מפר"א כי לא ידע סוד זה כי אם סרח בת אשר:
פסוק גם מתמול כי אני זקן גם מאז הכל דיבור א':
פסוק ויפגשהו בהר וה' היונ' כך נדפס ונ' דצ"ל מהשם היו יודעים ומשה פי' להם הסוד:
בהפטרה לפ' זו הבאים ישרש יעקב הכוונה ע"ד שכ' הרמב"ן פ' נצבים ע"פ פן יש בכם שרש פרה כי אם האב איש אמוני' ואין הרהור בלבו יתקיים בו מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו וז"ש הבאים כלומר דורות הבאים אשר ישרש יעקב כי יעקב איש תם השריש התמימות בלבם מאליו יציץ ופרח ישראל ת"ח גדולים ומלאו פני תבל תנובה והנה על הרוב יארע הפסד באמונה ע"צ מקרה א' לצדיק ולרשע ובאמת אם נתבונן אינו כן אמר הכ' כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה וז"ש הכמכת מכהו הכהו הכי בא על ישראל מכות כאלה כאשר באו על מכיהם של ישראל אם כהרג הרגי' כמו הרוגי' הורג והוא כפל ענין במלות שונות וביאר ואמר אם בגוים יריב אזי בסאסאה בשנת מלאה סאתם בשלחה כמו בשלח בחרב תריבנה ואמנם כלפי ישראל הגה כמו יגהה מזורו כלומר ירפא אפי' ברוחו כשהדין מתוח עליהם ביום קדים ביום בוער מחמה ע"ד שאמרו אין הקב"ה מביא מכה על ישראל אם לא ברא לה רפואה תחלה:
וארא
סנסן והערה ממרן זצוק"ל ולקחתי אתכם לי לעם וגו' וידעתם כי אני ה' וגו' והבאתי אתכם אל הארץ וגו' אני ה' הכוונה ע"ד שכ' החו"ה בשער הבחינה כי מדרך בני אדם להתפלא ולתמוה אם יעשה ענין בעולם שלא ע"ד הטבע ואמנם על דרכי הטבע לא יתפלאו ולא יתמהו ובאמת אין דבר נפלא בעולם כתהלוכות הטבע אשר הטבעה על ההעדר וההפסד הקודם להוית כל דבר כי זרע הדגן יופסד ויעדר טרם צאתו להויה וכן הביצה תחת התרנגולת וכן האדם נוצר מטפה סרוחה ואין פלא גדול מזה אמנם מאחר כי המה ענינים ההוים תמיד לא יתעורר האדם להביט על פליאותם וזה היה כוונת הש"י שהמטיר לאבותינו במדבר לחם מן השמים וכ' התם וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מארץ מצרים הענין אחרי כי מנהגי הטבע אשר נוצרו עליו אבותינו לא עשו שום רושם בחינת אמונה בלבם שנה הש"י עליו דרכי הטבע והמטיר להם לחם מן השמים וז"ש ולקחתי אתכם לי לעם דקאי אמתן תורה והייתי לכם לאלוקי' למנהיג ומנהל ומפרנס וידעתם כי אני ה' ואמנם דור זה שנתגדל במדבר וראו ארבעים שנה לחם מן השמים כבר נעשה להם ענין זה הוה והרגל ולא עשה בהם רושם אמונה אמנם הדור הזה בבואם לארץ וראו שמה חרישה זריעה וקצירה מגרעון א' כמה מאות גרעונים שוב היה דבר זה לפלא בעיני' ונכנסה בלבם אמונה בה' וז"ש והבאתי אתכם אל הארץ ונתתי אותה לכם מורשה שתהיו עסוקי' בישיבה ושוב אני ה':
עוד סנסן ממרן זצוק"ל הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה הכוונה כי ארז"ל אשר יונה בן אמתי כבש נבואתו יען ידע כי תכלית שליחתו לננוה הוא למען הראות את בני ישראל כי בפעם אחת שהוכיח יונה את נינוה חזרו בתשובה וישראל נשלחו אלי' נביאיה' בבקר ובערב ולא אבו שמוע וטרם יצא על ידו קטרוג על ישראל ברח לו והתחייב בעצמו מיתה לשמים והנה מרע"ה דאג כמו כן עבור זאת ואחרי כי ראה אשר עם ב"י לא שמעו אליו חרד ואמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך יהי' הענין אם ישמעני פרעה אף כי אני ערל שפתים ואינני ראוי לדבר לפני מלך:
דרך אחר כ' בהקדמה לס' הכוזרי כי המלך הכוזר ביקש מא' מכהני האומות לבאר לו למה זה הפך הש"י לפי אמונת הכהן האומות תורת מרע"ה בתורה אחרת והשיב לו כי בעת נתן ה' תורת משה לישראל עדן היו שאר האומות סכלים ואינם מוכנים לקבל תורה וברבות הימים הגיע התור שיהיו כל האומות מוכנים לכך והשיב לו המלך א"כ איפא הלא כשם שכל ישראל קבלו בעת מתן תורה כל התורה אם כי אחר זמן מהם מאסו כך הוא דרכה של תורה כי השכר ועונש מיוסד על הבחירה אבל לפי שעה נעשה רצון המצוה אמנם מדוע עדן לא קבלו האומות כלם אפי' שעה אחת הדת החדשה והנה מזה נתירא מרע"ה בשליחתו זאת אחרי כי ישראל לא שמעו אליו ואם גם פרעה לא ישמע אליו כאשר יהי' בוודאי אחרי כי אני ערל שפתים ואיך אפשר שאהי' נביא ה' אם שליחותו היתה הן אצל ישראל הן אצל פרעה ללא הועיל:
עוד סנסן ממרן זצוק"ל הוא אהרן ומשה וגו' הם המדברי' הוא משה ואהרן כ' רש"י ללמדך ששני' שקולים ואמנם יל"פ כי מול בני ישראל היה משה ראוי להיות יותר חשוב מפאת קדושתו ופרישתו ואמנם מול פרעה היה ראוי שיהי' אהרן חשוב יותר יען משה היה כבד פה ואהרן מליץ מדבר בלשון למודים אבל באמת לא היה כן כ"א אצל ב"י היה אהרן חשוב כמשה ולזה אמר הכ' הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את ב"י בשליחות אל בני ישראל היה אהרן חשוב כמשה ואמר הם המדברי' אל פרעה בענין השליחות אל פרעה לא תאמר שהי' אהרן חשוב בעיני פרעה יותר ממשה לא כן כ"א הוא משה ואהרן משה היה חשוב אצל פרעה כאהרן:
כבד לב פרעה במ' לבו של פרעה נעשה כבד ביאר מרן זצוק"ל הנה האדם נוצר על התאוה כי היא קיום הגוף אם ישתמש בה האדם בדרך השוה כמו שד' רז"ל והנה טוב מאוד זה יצר הרע ומשכן התאוה הוא הכבד כי לפי בריאותה מתהוה הדם ממוזג ומהדם יתהוה התאוה ונותן באדם מלבד התאוה ההרגשה לבחור בטוב ולמאוס ברע ומשכן ההרגשה בלב כמ' ר"א בן ערך לב טוב וקרא הכ' לחסר ההרגשה חסר לב והנה פרעה זה אבדה ההרגשה מכל וכל אצלו לפי מעשיו ואך התאוה גברה עליו יום יום וזה שאמרו לבו נהפך לכבד כוונתם ההרגשה נהפכה לתאוה:
הערה ממני תקנו רז"ל עפ"י הירושלמי ד' כוסות בליל פסח זכר לד' לשונות של גאולה הענין להשריש בלבינו על איזו דרך נהיתה הגאולה במצרים ועד"ז נקוה הגאולה העתיד' וארז"ל במ' כי בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים כדכ' הסירותי מסבל שכמו ונתקיים בהם והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים ולפי משא העבודה היתה בעיני' זאת גאולה גדולה והודו ושבחו עלי' וקיימו בנפשם כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא וזה ענין כוס ראשון ואמנם עדן היו כעבד שנתן לו רבו רשות על משך זמן עד אשר יקראוהו לעבודתו ובכל זאת עדן שם עבד עליו ואמנם כאשר הומרך לב פרעה ע"י המכות אשר הכהו שחרר את ישראל מעבודתם ונתקיים בהם והצלתי אתכם מעבודתם וידעו כי המה בני חורין כשאר התושבים ושוב שמחו כעל גאולה חדשה ונשאו כוס ישועות וזהו ענין כוס שני ואח"ז יצאו גאולים ושירה חדשה שבחו היינו וגאלתי וזה ענין כוס שלישי וכ"ז לא היה כ"א גאולת הגוף אמנם גאולת הנפש היה לפני הר סיני והיינו ולקחתי אתכם לי לעם כמ' ה' ית' והייתם לי סגולה וזה ענין כוס רביעית:
עוד הערה ממני ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה הענין ע"ד משל לעני ההולך ברחוב ערום ויחף ורעב והוא זקן ושבע ימים ויפגשהו א' ובישר לו אשר נועצו בני העיר לרחם עליו ולתת לו בית דירה לחם צר ומים לחץ והודה לו העני הזה על בשורתו הטובה וילך הלאה ויפגשהו אף אחר ובישר לו כי נועץ עליו שר המדינה לאספו אל ביתו ולהושיבו עם שרי המלוכה ויחשוב העני הלזה את המבשר השני ללועג לרש ויחר אפו עליו והנה אבותינו במצרים כמו כן היו במעמד הגרוע שבגרועו' ולו בא משה לנחמם כי יסיר מהם פרעה עבודת הפרך אשר נלאו נשא היה מתקבל על לבם אבל משה בא ובישר להם כי ה' ירד מן השמים להושיבם עם נדיבי ארץ צבי לכל הארצות דבר זה לא היה באפשרות לכנס באזנם ולהתיישב על לבם וז"ש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה:
עוד הערה ממני ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים הענין אמר שהע"ה חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשוכים נמצא דזה שלא שמעו ישראל יכול להיות יען משה מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשוכים אבל אחרי כי משה היה ערל שפתים א"כ איפא יותר הוא מעותד לפני חשוכים מלפני מלכים וז"ש הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה אחרי כי אני ערל שפתים ואינני מהיר להתיצב לפני מלכים:
הנה העשר מכות היה תכליתם להראות כי כל אשר חפץ ה' עשה ואחרי כי העוה"ז מיוסד מד' יסודות אש רוח מים עפר הראה ה' ית' במכת הדם אשר המים בידו וברגע א' נהפכו כל המים לדם ולמען לא יאמרו המצרים כי היא רק אחיזת עינים מתה כל הדגה ואולי יאמרו כי גם זה אחיזת עינים באש היאור ונלאו לשתות ובחוש הריח והטעם אין ענין לאחיזת עינים ובחדש הבא לא זאת שנתרפאו המים כ"א גם השריצו צפרדעים ההלכו לתנורים ולמשארות וע"ד שד' רז"ל אימתי המשארות מצוי אצל התנור בזמן שהתנור חם אח"ז הראה ה' כוחו בבריאת מין הכנים הנולדים מן הזיעה והוציאם מן העפר עד שאמרו החרטמי' אצבע אלקי' הוא ואח"ז הביא עלי' ערוב חיות רעות שונות מירכתי ארץ וכלם הן ילודי אויר הקר הן ילודי אויר השווי הן ילודי אויר החם לכלם ערב להם אויר מצרים ובחדש הבא נחלה האויר כל כך עד אשר כל בהמות הבייתיות כלם ברגע תמו ומתו ואמנם ל' יד ה' הנאמר בדבר קאי על ההצלה למקנה ישראל מבין מקנה מצרים ומיתת מקנה מצרים העומד בתוך מקנה ישראל והי' נראה כאילו יד שלוחה מאת ה' להכניס האויר הממית בגרון מקנה מצרים ולהציל גרון מקנה ישראל מזה ואח"ז הוליד ה' ע"י פיח כבשן עפר מורכב ע"י אש הכבשן השחין בכל מצרים אחרי כן הראה ה' כוחו וגבורתו באש ומים יחד ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד ואח"ז ענין הארבה אחרי מטר שלא היה במצרים מיום הוסדה ואין מדרך הארבה לבא כ"א בהיות יבשות על הארץ ואח"ז בא החשך שהיה לפי ד' הרמב"ן היסוד אש בעצמו נמצא דהעשר מכות היו מופת אשר כל הד' יסודות המה ביד היוצר כחומר ביד היוצר:
והענין הסמני' שהי' ר"י נותן בהם היינו דאנו רואים כי מכת דם היתה התראה בבקר אצל המים צפרדעים התראה בבית כנם בלא התראה ערוב התראה בבקר אצל המים דבר התראה בבית שחין בלא התראה ברד התראה בבקר דבר הלמד מענינו שהי' כמו כן אצל המים ארבה התראה בבית חשך בלי התראה הרי אנו רואין כי נחלקו הי' המכות לג' עדרים ומה שהיו כנם שחין חשך בלי התראה יישב הרמב"ן בטוב טעם ודעת הגמיי' כי באמת אלו הג' מכות חלו עליו משעה ראשונה בעת בא עלי' מכת הדם הי' חשך נגד עיניו ומרוב צרה גם כנם גם שחין באה עלי' אמנם בעת באו בפני עצמם היו יותר בחזק יד והרמז על זה כי אם נכתב ח ש ך ימצא שהם משולבי' זה בזה:
ש ח ן כ נ ם
הערות בדברי רמב"ן פ' וארא
פסוק ראשון במדת הדין הרפה ר"ל מדת מלכות שהוא שם אד':
במדת הרחמים ר"ל מדת תפארת שם הויה ב"ה:
מ
בפסוק מקוצר רוח מרעתו שירוח לו צ"ל מדעתו שירויח לו:
בפסוק בלהטיהם או בעצמות חיות כענין שהזכירו בידעוני כ' ד' הרמב"ן כד' רש"י פ' אחרי כי הידעוני בעצם חיה ששמה ידוע הוא מכשף ולא כמ"ש הרמב"ם בה' ע"א כי בעצם עוף הוא מכשף:
בפסוק ויאמרו החרטמי' ולא קרא להם פרעה מהעת הזאת וצריך ביאור הכ' ולא יכלו החרטמי' לעמוד מפני השחין. וע' מ"ש הרמב"ן שם:
פסוק אני ה' בקרב הארץ כמו כי שמי בקרבו ר"ל תפארת הוא שמו שם הויה בה' והארץ הוא מלכות:
בפסוק ולא יכלו החרטמי' וכו' ויחזק ד' והוא האמת סוף הדיבור מכאן ואילך דבור חדש:
בפ' ידעתי טרם כמו עד לא כצ"ל:
בא
ממרן זצוק"ל בשם הגאון מהר"ש אסטערפוליא ה"יד בא אל פרעה חסר כאן מה יאמר לו ואמר הגאון כי אותיות בומף ואותיות אחהע"א מתחלפי' זע"ז יען הם ממוצא א' ואם תחליף אות פ' מפרעה באות ב' ואות ע' באות א'יצא לך מאותיו' פרעה אותיות ארבה והיינו בא ר"ל אותיות ב' וא' אל פרעה והיינו אותותי אלה בקרבו:
הנה המתחדשי' אחרי שנפלא בעיני' להיות חשך למצרים ואור לישראל יאמרו כי ל' חשך הוא רק מושאל אבל באמת היתה מכת סנורי' והשיב עלי' מרן זצוק"ל מאחר דכ' ויהי חשך אפילה כלומר כפול והיאך שייך לומר שהיה סנורי' אבל צריך לבאר מאחר דלב' טעמים שכ' רש"י על מכת החשך הא' שלא יראו מיתת רשעי ישראל שמתו בג' ימי אפילה והב' שיחפשו ישראל אחרי מטמניות שלהם ולב' הטעמי' היה די בסנורי' ולמה הביא עלי' חשך בנס נפלא כזה וביאר זה מרן זצוק"ל בנבאר מקרא בתהילים שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו הענין ארז"ל המצפה לשלחן אחרים עולם חשך בעדו ומה רצו רז"ל במשל זה היה להם לדמותו לסומא ואמנם ידוע כל אדם שנגעה בו יד ה' והחסיר ממנו א' מן החושי' מחמת חסרון זה השכל יעמוד אצל האיש המוכה בעורו' וכיו"ב יותר בתקפו כמו שאנו רואים אצל החרשי' והעורים מדי יום יום והיה מרגלא בפומי' דהגאון בעל הפלאה אשר סוף ימי חייו חשך מאור עיני' והיה קורא על עצמו כחשיכה כאורה לומר מעת שחשך מאור עיני' שכלו אור בעדו וזה יען מהמוח תצא שפע לכל החמשה חושי' ואם א' מהחושי' יחסר ישאר הכח הזה על מבועו ויחזק כח השכל עי"ז אמנם זה רק באדם שחסר מאתו מאור עיניו אבל אם מי שיש לו מאור עיני' נתון בחשך ולא יראה כל מאום בכל זאת לא יוסיף שכלו כח יען כי המוח יריק השפעתו אל המוצא הראות אך האויר אשר בו יוזן העין הוא חסר וזה אמרם הנה העשיר מרוב הנכסים אשר לו יש לו פיזור נפש ושכלו איננו בתקפו אבל העני הזה שאין לו פיזור נפש מפאת חסרון נכסים והרי הוא נמשל לסומא מן הראוי שתהא חכמתו עצומה וע"ז ארז"ל כי באמת העני אינו נמשל לסומא כ"א למי שהעולם חשך בעדו אבל חוש הראות יש לו והנה הש"י הכביד לב פרעה ועבדיו למען שית כל הי' מכות בקרבו ואמנם בכל מכה ומכה בא מורך יותר בלבם עד שבמכת החשך אמרו רק צאנכם ובקרכם יוצג ואילו היה תמור חשך מכת עורון עלי' כבר החזיקו עלי' לשלחם מן הארץ כמו במכת בכורות יען היה שכלם חזק הרבה יותר וז"ש שלח חשך ויחשיך ולא עורון ואמר הטעם כי העורון היה מאיר לשכלם אבל החשך עוד היה מחשיך עליהם ועי"כ ולא מרו את דברו ולא שלחו את ישראל עד לאחר כלות כל המכות וע"ד שכ' בכל המכות ולא שילח את בני ישראל כאשר דבר ה' אל משה.
עוד סנסן ממרן זצוק"ל דבר נא באזני העם בגמ' ברכות פ"ק א"ל הקב"ה למשה בבקשה ממך אמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם והדברים קשים להבין אטו אם לא יאמר אברהם לא קיים בהם לא יקיים הש"י דברו ומה ענין ועבדום קיים בהם לכאן וביאר מרן זצוקלל"הה הענין כי באמת חס לי' לאאע"ה לשמוח בזה אשר בניו יצאו ברכוש גדול אם החכם מכל אדם אמר רש ועושר אל תתן לי אמנם הרכוש גדול הוא אשר הגוי אשר יעבודו דן אנכי כי אאע"ה נתיירא אשר בניו ע"י הגרות והעבדות יפסידו האמונה בה' מכל וכל כאשר היה באמת ואמנם הש"י הבטיחו כי ע"י הדן אנכי יתקיים וידעתם כי אני ה' ואין רכוש גדול יותר מזה אמנם כן מאחר כי בני ישראל יצאו ממצרים באמונה חזקה כזאת אשר העיד עלי' הכ' וגם צידה לא עשו להם כבר קיים הש"י הבטחתו אבל טענת א"א יהי' עד"ז לו היה גזירת ועבדום וענו אותם ג"כ לשון חדה ומשל כבר נתפייס א"א אבל ועבדום וענו אותם קיים בהם כל ישראל הרגישו גודל וקושי השעבוד ואחרי כן יצאו ברכוש גדול אם גם לו קיים הבטחתו אבל לא קיים בהם כי הם לא הבינו בענין רכוש גדול כי אם רכוש גדול ממש:
עוד ממרן זצוק"לה"ה וכי יגור אתך גר וגו' המול לו כל זכר וכ' רש"י דמלת זכריו מעכבתו מלאכול בפסח והק' מרן הנך זכרים מתי נולדו אם בגיותן הרי כקטן שנולד דמי הגר הזה ואין לו בן ואם לאחר שנתגייר פשיטא אטו יהא עדיף מישראל ותי' שמתו אחי' שנתגיירו מחמת מילה ואי הוו ישראלי' לא הי' מעכבים אבל מפאת שלא היו נולדים בגירות האחים חייבים למול לד' קצת פוסקי' ואהני הוא דאמר קרא דמעכבי מלאכול בפסח דלא מקרי מתו אחיו מחמת מילה מאחר שנולדו בגיותן וצ"ע:
הערה ממני רש"י ר"פ אשר התעללתי שחקתי פי' ד' רש"י כי העיקר ענין מוסרי שיש ליקח מחזקת לב פרעה אשר הרשע יגרום בחטאתיו כי הש"י יסגור דלתי התשובה בעדו וכמ"ש רש"י בפ' וארא ע"פ ואני אקשה את לב פרעה ואעפי"כ ישלח ה' יום יום אליו לשמוע בקולו ואין שחוק גדול מזה ואמרו רז"ל על זה במ' אם ללצים הוא יליץ:
עוד הערה א' ולכל בני ישראל היה אור במושבותם ד' רז"ל במושבות' של מצרים שהוא מוכרח ממ"ש לא קמו איש מתחתיו שלשת ימים וכי אפשר לאומה להתקיים שלשת ימים בלא מאכל ומשתה וכיו"ב א"ו ולכל בני ישראל היה אור במושבותם של מצרים ומזה ג"כ ראי' לפי' הראב"ע כי החשך הזה ערפל עב היה ועי"ז אפי' נר לא היה דולק ולא קמו איש מתחתיו ולולא כן אמאי לא הדליקו נרות כמו בשאר לילות:
ענין מכת בכורות המצרים היו עובדין למזל טלה ונמשך מאמונ' שוא הלז הא' שהיו הטלאי' להם לע"א והנוגע בהם דמו בראשו כמו שכ' הן נזבח תועבת מצרים ולח יסקלוני וזאת שנית כי החדש ניסן שבו מזל טלה מושל היה להם לחג יותר מכל השנה וליל ט"ו אשר בו גם הירח במלואה היה להם הזמן המובחר מכל השנה והיה מוסכם אצלם כי אי אפשר לעובד טלה להנזק בלילה הזאת ואי אפשר לפוסע על מזל טלה להתקיים בלילה הזאת ועוד נמשך מזה אחרי כי תקופת החמה בניסן התחילה נקרא המזל טלה אצלם בכור למזלות וגלל כן היו כל הבכורים קדושים בעיני' הן בכור אדם הן בכור בהמה יען המה משותפי' עם מזל טלה בענין הבכורה כי גם הוא בכור למזלות ואחרי כי אבותינו במצרים אמר עלי' יחזקאל ובגלולי מצרים אל תטמאו ולא אבו שמוע פעל הש"י להוציא מחשבות הבלי' כזאת מקרב לבם בחר ה' י"ת בליל ט"ו ניסן הוא הלילה שהאמינו בה המצרים אשר בלילה הזאת ע"א שלהם בתקפו וגבורתו ובה בלילה הכה כל בכורים הן באדם הן בבהמה להראות כי אין ממש באמונת שוא שלהם ולא עוד כ"א הישראל אשר לקחו השה שהיה בבחינת ע"א שלהם שחטו אותו ביום הקודם וצלו אותו על ראשו ועל כרעיו ואף לאחר אכילה לא שברו בו עצם למען יראה על השלחן כפגר מובס ללעג ולקלס ואשר כן עשה לכל בכורי ביתו לא נעשה מאומה והיה זה בירור גמור כי לא מנה ולא מקצתה ודי בזה לשרש אחר אמונת הבל הלזו:
עוד הערה ממני ברש"י ע"פ כחצות ור"ד גמ' ברכות ומשה אמר כחצות שלא יאמרו המצרים משה בדאי ויל"ד אטו רז"ל לא עלו על דעת קדשם לפ' כמו שפי' רש"י כחצות פי' כהחלק הלילה ואמנם ידוע כי משה נתנבא בזה הדבר לאמור יען גדולת משה על שאר הנביאי' היה כי שאר הנביאים בבא עלי' דבר ה' בטלו מהם חושים הגופני' ואך כחות הנפש נשאר בהם ולזה לא אמרו כ"א כה אמר ה' ור"ל ע"ד סגנון אבל לא יכלו להתערב בעד כל תיבה וזה ענין ג"כ אשר אין נביא רשאי לחדש דבר כי לחדש ד"ת צריך השליח להיות במדרגת מרע"ה שנא' עליו ודבר ה' עם משה פני' אל פני' למען יאמרו טעו ח"ו בין לו בויו ללא בא' ואמנם כאן אמר כה אמר ה' ומזה דרשו רז"ל כי באמת לא אמר כמו שאמר הש"י כי הש"י אמר בחצות והוא אמר כחצות:
שלא יאמר אותו צדיק ע' לעיל ועפ"י פשוט הענין כדתנן במ' נדרים קונם אם אין אתה נותן לבני סאתים של חטי' ה"ז יכול להתיר את נדרו שלא עפ"י חכם ויאמר הרני כאלו התקבלתי נמצא דאם לא יחפצו ישראל לשאול ויאמרו אין לנו חפץ ברכוש כבר קיים הש"י הבטחתו אבל אאע"ה שלא ידע כי אמרו ישראל הרני כאלו התקבלתי יאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם וזה אמרו בבקשה ממך אמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ואם תאמרו מאי איכפת לי שלא יאמר אותו צדיק:
החדש הזה לכם כ' רש"י עפ"י רז"ל דקאי אקידוש החדש ובזה מובן למה לא נאמר לפני פסוק זה דברו אל כל עדת ישראל להורות כי קידוש החדש מסורה למומחי' כמשה ואהרן וכמו שדרשו על פסוק זה החדש הזה לכם.
כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ וכפל עוד בפ' השני' ואמרת אלי' בחזק יד הענין כי הנה יד חזקה קאי על המכות כמו שד' רז"ל זו הדבר אבל חזק יד הוא ענין אחר הש"י צור תמים פעלו ובעת יצ"מ צוח מדה"ד הללו עובדי' ע"א והללו ומה נשתנו אלו מאלו ובכל זאת למען הקים הברית שנשבע הש"י לאאע"ה עשה עמנו חסד חנם וזה ענין חזק יד כאילו החזיק הש"י ידו לעשות לפני' משוה"ד ואמר כן הכ' אצל אכילת חמץ הכוונה לו יצאנו בתמימות ממצרים לא הזהירנו ה' י"ת כמו אלה כי מי שלא חלה מעולם אין מזהירים אותו שיזהר שלא יחלה אבל מאחר כי בחזק יד יצאנו ע"כ ולא יאכל חמץ שלא נחלה ח"ו כבתחלה וכן הענין בקידוש בכורי' לו היינו כדאי להנצל ממכת בכורי' לא היתה המצוה נחוצה עלינו לקדש כל בכור כי למה לא יעשה כן הכי לא יבחין ה' בין צדיק לרשע אבל בחזק יד הוציאנו ע"כ אני זובח לה':
ידכה יד כהה הענין מצות תפילין ניתנו להיושב בחנות והעושה במלאכת יד שישמור ידו מעשו' כל רע הן במו"מ הן בשאר עניני אי' ולכך אמרו במכילתא העוסק בתורה פטור מן התפלין וא"כ היד העושה במלאכה לא תקשר ברצועות התפלין כ"א היד כהה:
רמב"ן פ' בא הוציאך ה' לילה לא תאכל עליו חמץ הכל דיבור א':
כל מלאכה לא יעשה בהם פי' רש"י אפי' ע"י אחרי' ולא הבנותי ע' רמב"ן פ' יתרו ע"פ וגרך אשר בשעריך וגם כאן יל"פ עד"ז וע' ב"י או"ח סי' רמ"ד מ"ש בשם סמ"ג בזה:
ד"ה וטעם קדש לי כי לא נעשה פסח כ"א בחדש האביב כצ"ל:
ד"ה בעבור זה צמת ותבך אינו בכלל נ' דצ"ל אינו בגלל. ד"ה ועתה אומר לך על פתחי הבתים במזוזות לאו דוקא נקיט כי במזוזה אין יצי"מ:
וצל"ע במ"ש בפ' זו וכל בכור בניך תפדה מאחרי דעד חטא העגל היו הבכורים כהנים פדיון זה למה וצ"ל דפי זו נכתבה כאן אבל לא נאמרה עד אחר חטא העגל:
בשלח
בע"ה דרוש ממרן הגאון זצוק"ל משנת תקע"א בעת שהתחיל המינות להתנוצץ בקהלתו:
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתי' כי קרוב הוא כי אמר אלקי' פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה:
אם אמנם שהפסוק הוא פשיטא שלא נחם אלקי' בדרך היותר קרוב מ"מ ידוע כי תוה"ק מכתב אלקי' הוא תפרש דבר ם מה לרמוז דבר אחר:
ועל המובן הפשוט קשה כיון שעדיין לא הועיל כלום שהרי גם עתה שהסיבם דרך המדבר ים סוף בכל זאת אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה לולי הקב"ה הסיר לבם אחורנית א"כ כה היה יכול בהוליכם דרך ישרה:
אבל יש רמז בפסוק זה לדבר מה בהקדים מה שאנו אומרים בכל יום בסדר התפלה ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם וכו':
ויל"פ כפל הענין תורת אמת וחיי עולם. ועוד לפי המובן הפשוט שהוא עוה"ב הו"ל חיי העולם בה' הידיעה ועיי' פלוגתא בזה בש"ע או"ח סי' ק"מ סעי' יו"ד ובמג"א שם ואם הוא חיי עוה"ז הו"ל להקדים לפני תורת אמת בהדרגה מלמטה למעלה:
אבל לפע"ד יובן לפי מה שאנו מתמיה ים עמ"ש חז"ל במ' שבת ס"ג ע"א אמר רב כהנא הוינא בר תמני סרי שנין הוי גמירנא לי' לכלה ש"ס ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא מאי קמ"ל דליגמר אינש והדר ליסבר והנראה מזה שחז"ל הפכו הענין ללמוד את בניהם כולי' גמרא והמקראות ע"ד הדרושים מבלי הודיעם פי' הפשוט שאין מקרא יוצא מידי פשוטו וזה נראה לכאורה רוע הסדר ח"ו ואין ספק שכן קבלו איש מפי איש וכן ראו אבותיהם ואבות אבותיהם מעולם.
ועוד מצינו בפ' תפלת השחר כ"ח ע"ב מנעו בניכם מן ההגיון ופי' רש"י לא תרגילו במקרא יותר מדאי משום דמשכא עיי"ש. ובאמת יש מפרשים הגיון שאר חכמות ומ"מ משמע מנעו בניכם ולא מנעו עצמכם כי כל החכמות המה רקחות וטבחו' לתורה והמה פתחי' ושערי' לה ומי שאין לו ידיעה בנתוח לא ידע הלכות טרפות על בורי' וחכמות השיעור וגמטרי' לעירובין וסוכה וחלוקת הארץ וכדומה וא"כ מ"ט ימנעו בניהם הלא טוב ללמדם מקרא בקטנותם או החכמות האלו ומזה יעלו לאט לאט למה שהוא יותר גדול וקדוש שהוא חכמת התורה:
והנה אנחנו רואים אבי הפילסופי' הוא הרמב"ם בעצמו כ' בספרו ה' יסודי התורה ואני אומר שאין ראוי לעייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו בשר ולחם הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר מצות ראוי' הם להקדימן שהן מישבין דעתו של אדם תחלה ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה ליישוב העה"ז כדי לנחול חיי עוה"ב וכו' עכ"ל. הנה כ' כן לפי דעתו שהפלוספי' הוא הפרדס והוא מעשה בראשית ומרכבה וכבר מחו לי' אמוחא שם בכ"מ עיי"ש מ"מ הרי קמן שגם הוא כ' שראוי להקדים מילוי בכרס בש"ס ופוסקי' מפני שהוא הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה להנחיל העוה"ב וקשה איפוך אנא שבתחלה ילמוד אדם תורת אנשים ואח"כ הטובה הגדולה ומעלין בקדש:
והרשב"א בתשובה החרים שלא לעסוק בשאר חכמות עד שיהי' בן כ"ה שנים וכן האריך בריב"ש ורמז עליה רמ"א ביו"ד סי' רמ"ו סעי' ד' ועל כולן יקשה כנ"ל:
ואמנם כולם יש להם ממי ללמוד מנותן התורה ית"ש הנה אל הוציאם ממצרים ערות הארץ עושי כל תועבות ה' אשר שנא והוא עם בזוי עם לא היה כידוע מדרכי המצרים וישראל היו ביניהם עבדים נבאשים עושין בחומר ובלבנים ובלי ספק שלא היו יודעים עשות נכוחה. ולא שום חכמה ומדע גם לא טכסיס אומה ולשון ולא שום דרך ארץ:
וביומא ע"ה ע"ב אמר ר' אחי בר"י בתחילה היו ישראל כתרנגולי' שמנקרי' באשפה עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה הרי שאפי' זמן הסעודה לא היה להם כדרך עבדי הברבריאי' הללו ואיך א"כ קרבם מיד לפני הר סיני במעמד הנבחר והראה להם מה למעלה ומה למטה וכלם זכו לנבואה ונפתח לבם כפתחו של אולם ועדיין נשאר להם רוע סידרן כמובן מכל מנהגם ותלונותם במדבר והלא טוב היה לנהלם לאט לאט ללמדם דרך ארץ כמתוקני' שבאומות שיהי' לחושבם עם עכ"פ ולהעלותם אח"כ ממדרגה למדרגה עד שיבאו לקבלת התורה על הר סיני:
אבל האמת יורה דרכו כי גלוי לפניו ית' כי א"א להבדיל עם בני ישראל מיתר העמים כ"א בהפרידם מהם ומדרכם לגמרי ולא ללמוד חכמתם במה שהם משתוים עמנו ואפי' לא המקרא ע"ד הפשוט כי בזה הם שוים עמנו כי חיש קל מהרה יהפך לב האדם לשוב להמונם אם לא ירחוק בתכלית הריחוק ואילו הנהיג הקב"ה עם ישראל במנהג דרך ארץ תחלה לא היו זוכי' לעולם להגיע לאמיתת התורה והאמונה כי טרם הגיעו לקצה האחרון כבר היה נזורי' אחור כי כל הלמודים האלו וסדר הלימוד הנ"ל הוא עודנו קרוב לדעת הגוים ההמה ואם אולי יבינו ישראל כי אלהי העמים הבל המה מעשי תעתועים ולא יאמינו כמוה' מ"מ יפרקו עול לגמרי ולא יאמינו לא זה ולא זה. וכן בנינו וזרעינו אם ילמדו בתחלת גדלם פשט המקראות והחכמות החיצוני' שהם חוץ לתורה אזי טרם יגדלו ויגיעו לחלק הדרושים ותורה שבע"פ שהוא העיקר וטרם יגיעו לזה כבר בחרו בהפקרא וכפרו בה' ותורתו כאשר עינינו רואות בדור הרע הזה מכמה מדינות שהפכו הסדר שקבעו ראשונים ונכשלו ואין א' מאלו הבלים שלא יצאו מהדת בעו"ה ואין א' מהם חפץ בתלמוד ש"ס והוראות או"ה ולא יצליח מהם להצלחה אמיתית:
ע"כ עלי' לשבח לה' אלקי' שלא שם חלקינו כהם והפך הסדר וקרבנו להר סיני טרם למדנו דרכי עוה"ז ואח"ז למדנו גם ארחות עוה"ז וזה וזה נתקיים בידינו תלי"ת וזה שאנו מברכי' ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ובמה הבדילנו שנתן לנו תחלה תורת אמת ואח"כ נטע בתוכינו חיי עוה"ז כדי שלא נגע לריק כי המלמד לבן תחלה חיי עוה"ז ללמוד ואח"כ אורחות חיי עוה"ב ש"ס ופוסקי' הוא השוטה היגע לריק ולא יזכה בזה לעולם כי טרם יכיר הנער מואס ברע ובוחר בטוב כבר התנכר במעשיו לאביו שבשמים ולא יחפוץ בה' ותורתו:
והנה ידוע עם הפלשתי' היו יותר מתוקנים במנהגיה' ומעשיה' מהמצרים והקב"ה מוחה ביצחק לבלתי רדת מצרימה והוא גר בפלשתים היות כן הי' מן הראוי' לפי ההדרגה בצאת ישראל ממצרים שירגילם הקב"ה לאט לאט ללמדם כמנהג הפלשתי' ומהם יעלו למדרגה אחרת הסמוכה ומסמוכה לסמוכה לה אלא שלא עשה כן מטעם הנ"ל:
וכל זה מרומז בפסוק ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקי' דרך ארץ פלשתי' ללמדם דרך ארץ שנוהגים בהם הפלשתי' אעפ"י שהוא דרך מתוקן מ"מ לא אבה לנחותם כן מטעם כי קרוב הוא אותו דרך ארץ ומנהג למנהגי מצרים ואיננו רחוק הרבה מאוד מדרכיהם הראשונים ופן ינחם העם בראותם קצת מלחמת התאוה והיצה"ר ומיד כמעט קט ישובו מצרימה ר"ל שישובו עם ב"י להיות מצרים ולא ישראלים:
ומזה יוקח מוסר השכל לבלתי שמוע לחדשים מקרוב באו לרחק עם ה' מתורת אלקי' ורוצים להפך הקערה על פיה ללמדינו על דרך ההגיון להכשיל בנינו למען לא ישאר שם ושארית לתלמוד ולגמרא ח"ו אל תאבו ולא תשמעו:
אמנם לא לדרשא קאתינא כי יום אתמול הגיעני מכתב אשר בו נאמר ממיתת רב זקן צדיק מוה' יעקב גלייוויג שהי' אב"ד בק"ק אויסטערליץ ז"ל ואמרתי שלא לאחר הספידא כי ימים אלו מיוחדים לזה כי ביום ח' שבט תענית מיתת צדיקים שבו מתו הזקנים אשר האריכו ימים אחר יהושע כמבואר במג"א סי' תק"פ ס"קז וידוע כ' אותן הזקנים מתו על שהתעצלו בהספידא של יהב"נ כמבואר בשבת דף ק"ה ע"ב ושם נאמר שגעש עליהם ההר להורגן שכל המתעצל בהספידא של חכם ראוי' לקוברו בחייו ושמעתי אומרים שראוי הי' לקבור המתעצל בחייו של הצדיק שמת ויל"ד מ"ש האי עונשו:
אבל יובן על פי מאחז"ל פ"ק דתענית ה' ע"ב יעקב אבינו לא מת א"ל וכי בכדי ספדו ספדיי וחנטו חנטיי א"ל מקרא אני דורש אל תירא עבדי יעקב וגו' כי הנני מושיעך מרחוק וזרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים ורבים תמהים מה תועלת בהיקש הזה ואכתי תקשה וכי בכדי חנטי' חנטי'. ועוד וכי לא הבין הכונה שלא מת כי גם במיתתו קרוי חי.
אבל הענין עפ"י מ"ש ותמת שם דבורה מנקת רבקה וגו' ויקרא שמו אלון בכות ופרש"י שהי' שם בכי כפולה שנתבשר שמתה רבקה ומפני מה העלימו מיתתה מפני עשו ע"ש וכ' רמב"ן שע"כ מוכח דאלת"ה מה בכי והספד על מיתת מנקת זקנה וגם לקרא שם המקום על הבכי ההוא אלון בכות אע"כ ברמז רמז לנו בכי' אחרת כפרש"י ויל"ד אכתי מ"ש לבכי' כפולה א' לרבקה וא' על מיתת המינקת והדרי קושיא לדוכתי' מה ענין לקבוע בכי על מיתת אשה זקינה מינקת רבקה:
אבל יובן עפ"י מה דכתי' הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספו באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק ויל"ד מה שימה על לב והתבוננות צריך לזה:
אמנם האמת כי אין ההספד והבכי' כ"כ על שמת הצדיק זקן ושבע ימים וראה עולמו בחייו וקבץ ורבץ ועשה פעלים לתורה ואחר כל המעשי' הלך לו לבית עולמו וכי הנביאי' לעולם יחיו אבל עיקר הבכי' על השארת הרשעים שנשארו אחריו על שלא מתו הם כי כל זמן שהצדיק בחיים הוא מכריע הכף לזכות הן בדין שלמעלה והן למטה כי גם את זה לעומת זה שהרשעים כים נגרש השקט לא יכולו ברצותם להמשיך רבים לטעותם להסית ולהדיח והצדיק עומד נגדם כמגדל עוז בשם ה' להרביץ תלמידים ולשפוך מעינותיו חוצה ולברר גם טעותם על פניהם ואמנם במות הצדיק בעו"ה והרשעים עדיין יש להם חלב על כסלם יש כאן בכי' והספד על חיונם של הרשעים וכן מצינו במדרש במיתת מרע"ה אמר הקב"ה מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און:
והנה רבים מפרשים מפני הרעה כמו טרם בא הרעה כידוע פי' זה:
ואני אומר לפ"ד שיהי' נמשך לתיבת נאסף שלאחריו והכי קאמר הצדיק ואנשי חסד נאספו ואין אדם מתבונן ומשים על לבו הצרה הגדולה מה שנהיתה על כך כי טרם שנאסף הרעה נאסף הצדיק כי אילו נאספו אנשי הרשע ג"כ קודם לו לא היה הפסד כ"כ באסיפתו כי גם שהרשעי' ישאירו אחרי' תלמידי' רשעי' כמות' הלא לעומת זה גם הצדיק השאיר אחריו ברכה ויחנו אלו נגד אלו כמו שהיה בחיי הצדיק אך במות הצדיק הזקן הרב ונשאר רבן של רשעים אין הכרעה זו מכרעת בעו"ה ולזה צריך התבוננת להבין זה והאמת כי לפי דרכינו היו ראוי שיאמר מפני הרשע נאסף הצדיק ולא לומר מפני הרעה אך היות אחז"ל שאין להתפלל על הרשעי' החוטאי' שימותו רק על החטאי' שיתמו מן הארץ יגמר נא רע רשעי' ע"כ אמר מפני הרעה כי הי' ראוי' שיתמו המעשי' הרעי' עכ"פ טרם ימות הצדיק:
ולזה רמז הבכי' הכפילות במקום הנקרא אלון בכות כי שם רמז במיתת רבקה הצדקת ועדיין עשו חי שהרי שניהם רמוזי' כמ"ש רש"י ורמב"ן ועל זה היה בכי' הכפילה ההיא כי אחר שמתה רבקה ועשו חי ומי יעמוד לו נגדו:
ויפה אחז"ל יעקב אבינו לא מת כי איש צדיק כמוהו שחי קמ"ז שני' והיה בנו מלך במצרים וכל בניו ובני ביתו צדיקים ועבדי ה' הלזה יתואר מיתה ולא יקרא מת כ"א בבחי' הרשע שנשאר אחריו. והנה הוא עשו אחיו כי בני עשו הרשעי' לא יעמדו נגד בני יעקב גם זה לעומת זה רק עשו הזקן הרשע הוא מכריע לעומת יעקב בצדקו והנה גם הוא מת ביום קבורת יעקב כמבואר במס' סוטה ורישא דעשו בעטפי' דיצחק ע"ש י"ג ע"א ושם נאמר על זה כתי' ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע ע"ש ואני כמוסיף ע"ד חז"ל דהיינו דמסיים האי קרא ויאמר אדם אך פרי לצדיק הרצון כי שמחת יעקב בקברו בראותו הריגת עשו לא היה משום נקמה כי בעלמא דקשוט גם שנאתן גם קנאתן כבר אבדה אך שמחתו הי' שלא נשאר אחריו עשו להסית ולהדיח בני יעקב ח"ו כי אולי הם לא יעמדו נגד הרשע הזקן הזה אך במותו בטוח הוא יעקב שלא יפלו בניו ברשתו והיינו אך פרי לצדיק כי פריו הם בניו ותלמידיו והנה לק"מ וכי בכדי חנטו חנטי' כי בוודאי מת וצריך חנטה רק הכוונה שהוא כאלו לא מת וגם לק"מ וכי בכדי ספדו ספדי' ז"א שהרי ההספד הי' טרם מות עשו כי עשו מת ביום קבורתו וכבר עברו ימי אבל יעקב כמבואר שם ובקרא אלא שהמקשן לא הבין זה והיה סבור שהכוונה כפשוטו שלא מת ע"כ הק' וכי בכדי חנטו חנטי' והמתרץ השיב לו ברמז כדרכן של חז"ל מקרא אני דורש מה זרעו בחיים אף הוא בחיים רוצה לומ' כיון שבקבורתו הובטח שישארו זרעו בחיים כי הרשע מת וממילא ישארו זרעו בחיים א"כ ממילא אף הוא חי במיתתו:
והא"ש דהמתעצל בהספדא של ת"ח אומרי' לו אתה הרשע ראוי היה לך לקבור בעוד הצדיק חי ואז אח"כ כשהי' הצדיק מת אז גם אנחנו היינו מתעצלים בהספידא אך אחר שנשאר אתה בחיים אחר מות הצדיק אין ראוי להתעצל כ"א להחליץ חושי' להתאבל ולהספיד אלון בכות על מיתתו ועל חיותך אתה חלל רשע:
כתי' חרב פתחו רשעי' ודרכו קשתם להפיל עני ואביון לטבוח ישרי דרך חרבם תבא בלבם וקשתותם תשברנה טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים כי זרועות רשעים תשברנה וסומך צדיקים ה':
ויל"ד בהנהו קראי הפך הענין כי בתחלה לוחמי' ברחוק בקשת ואח"כ כשמתקרבי' הלוחמי' אזי הם לוחמים בחרבם וי"מ כי דרכו קשתותם להרוג בסתר מבלי להרגיש א"כ גם זה מהופך שאחר שכבר נלחמו בגלוי בחרבם אין צורך להסתיר המלחמה לדרוך קשת בסתר [ב'] מ"ט לא אמר חרבם פתחו כמו שאמר ודרכו קשתם וכן אמר עוד חרבם תבא בלבם [ג'] לשון פתחו נדחקו לפרש שהוא שלופה מתערה וא"כ ה"לל הריקו חרבם וי"א שהוא לשון לטישה ולע"ד שאינו מענין זה כלל [ד'] להפיל עני ואביון לטבוח וכי ע"י חרבם מפיל עני ואביון הלא החרב הוכן לטבוח מאחר שכבר נפל מתלא אמרי אינשי נפל תורא חדוד סכינא עיי' ס' במה מדליקין [ה'] חרבם תבא בלבם וקשתותם תשברנה נראה מהפ' כי מדרך הקשת לבא בלב הדורך ע"ד נהפכה כקשת רמי' אבל אין מדרך החרב שיתהפך אל לב השולף והל"ל חרבם ישבר וקשתותם יהפכו כקשת רמי' אל תוך לבותם [ו'] טוב מעט לצדיק וכו' מה צורך למעט כיון שסומך צדיקי' ה' א"כ יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם כמו בחזקי' מלך יהודה לא שלף איש חרבו והיו ישינים על מטותם ומלאך ה' הכה במחנה אשור וה"ולל הצדיק בעצמו טוב מהמון רשעים רבים כי הי"ת עומד על ימינו:
ואם אמנם ע' פנים לתורה ובלי ספק הדקדוקים הנ"ל רומזי' לדברי' הרבה מ"מ יראה לרמוז בו עתה ענינינו בדור הרע הזה כי קמו מסיתים ומדיחים בחרבות שבפיהם ובקשתותם שבקסתיהם לכתוב כתבי עמל להמשיך לב עם ב"י ולדחותם מה' אלקי' לומר כי סדר למודינו שהורגלנו בו עד עכשיו מעוות ומקולקל הוא והמופת שכמה וכמה אנשים פוחזי' וריקי' מקלקלי' דרכיהם וכ"ז מפני שלא למדו על הסדר ויצאו מבית הספר ריק מכל מדע ע"כ הם רוצים לסדר ענין אחר באופן שיצאו רובם מלומדי מקרא ולאטיין וכדומה אלו דבריהם והבל יפצו פיהם:
וטרם אשיב על דבריהם אומר כי עלינו לשבח לאדון הכל י"ת אשר בעבודתינו לא עזבנו אלקי' ויט עלינו חסד בעיני מלכי העמים והשרים אשר אנחנו נפוצים בד' כנפי ארצותם ועלינו לברך ולהתפלל על אריכת ימיהם וטובתם וחסדם הכולל אותנו והם עוזרים ומושיעי' ומגיני' עלינו בקיום דתינו ואינם חפצים כלל לבטל מאתנו שום מצוה מהתורה ואם באיזה מדינות שמעו השרים לקול מלחשים האלו לא נתכוונו אלא להטיב לנו כי הם אינם יודעי' ולא הוגה להם כי זה סותר יסוד דתינו ושזה תחבולה לבטל התלמוד מאתנו ולהשכיחו לגמרי ואם שמוע ישמעו ויבינו כי זה הוא דבר המתנגד לתורתינו וכי האנשים האלו הם בני בלי שום דת כלל אזי לא ישמעו להם כלל ולדבריה וה' אתנו:
ועתה אחרי כ"ז באתי להשיב על פניהם באמרם כי הרבה ממנו הולכי' אחר שרירות לבם האמת אתם כי בעו"ה בדור הפרוץ הזה ימצאו אנשים כאלו אבל לא יתרפאו ע"י רפואתם של אנשים האלו:
ומה נדמו בזה לבני מלך האהובים מאוד אצל אביהם ויקנא בהם איש רע ובליעל ויועץ עם הרופא להטיל להם סם המות להמיתם והרופא השיב איך אוכל לעשות כזה כל זמן שהם במזג הבריאות לא אוכל להם כי לא יקבלו ממני שום רפואה והנה להיות המקום והזמן ההוא קר מאוד ומסוכן לצאת החוצה ובני המלך היו מסוגרים חדר בתוך חדר בהחבא ומלובשים אדרת שער מפני הקרח הנורא ויבא הצורר ההוא לפתותם א' לאחת להפשיט מעילם מעליהם ולפתוח דלת הבית וישקם משקה המשכר קצת באופן שחטפם קצת שינה וירדמו ויצטננו והי' שוכבים כפסע בינם לבין המות מחמת הצינה ויקראו לרופא אליל ההוא והנה לחולשת הלב טוב להשקותם סמים השורפים קאפפע"ר וכדומה כי רובו של אותו החולי בא מחמת אפיסת חום הטבעי ושנתקרר הלב ע"כ צריך לסמים הנ"ל להמשיך חומו אליו אך החולשת הבאה מסיבת הצינון נהפך הוא כי הוא מן החוץ אל תוכו שנתקררו ונקרשו החלקים החיצונים ונאסף כל החמימות אל תוך הלב ואם יוסיפו לשפוך אל פיו עוד המשקי' מסמים השורפים יוסיפו אש אל חומו וימות בלי ספק ורפואתו הוא להחים החלקי' החיצונים לאט לאט להלבישו ולכסותו בשמיכה ולסגור דלתותיו בעדו ולשפוך אל תוכו חלב חם וירפא. ואמנם הרופא הנ"ל היותו שליחו של הצורר הנ"ל עשה עצמו כאילו לא ידע סיבת החולשא והשקה לשני' או שלשה מהם הקאפפער ומתו ואמנם קם רופא נאמן א' וגער בהרופא ואמר לו אתה חייבת ראשך למלך בהמיתך את בניו הלא ידעת סיבת חולשתם מדוע לא עשית כהלכה הראוי' לחולשת בחולה הצינה ויקם הוא ויעסוק ברפואות הנותרים ויחיו ויקמו על רגלם ויהי' לאות לבני מרי למען לא יתפתו עוד אחרי עצת הצורר הרע ההוא ויקחו מוסר מאחיהם המומתים לפניהם:
והנמשל השטן הוא היצה"ר אשר כל מגמת קנאתו להרוג בני המלך ית"ש הם בני ישראל ושלוחיו רופאי האליל המסיתים והמדיחים לא יכלו יגעו בהם להשקותם סמים הממיתים להטעימם מארס צפעוני שלהם כי לא יקבלו מהם ולא ישמעו לדבריהם ע"כ התחכם הס"ם הזה זה יותר מט"ו שנה אשר הורד עדי שומרי התורה וניטל כח החכמים מלגדור שום גדר ולמחות בעוברי עבירה כלל וכלל כידוע ועי"ז איש הישר בעיניו יעשה והופשטו מעילי הבושת מאת כל איש ודרכיה' הנלוזים ישרים בעיני הפוחזים מבני עמינו לא מחמת מינות ואפיקורסת ח"ו כי לא עינו מלבם רק מה יעשה הבן אשר לא יחטא ולב בני אדם נוטה אחרי הפקירא וכל השערים נפתחו וכל הגדרות נפרצו בעו"ה. ובראותו עתה כי בעו"ה הדור הפרוץ במלואה קרא לרופא אליל שנו ואמר חושו מהרו כי זה היום שקוינו והם כמתעסקי' ברפואו' ומשקי' ארסי נחש צפעוני ואנו רואים אותם ממיתים בעו"ה כאשר כתבנו להם כי לא אחד מהם זכה לראות עין בדולח התלמוד כי כבר יצאו מהדת טרם גדלו ע"כ אנחנו נראה ניקח מוסר בלי לשמוע לקולם. ואם נרצה לעסוק ברפואות החולי' האלו נסור הסבה נשתדל בכל מעוז להרים יד הרבנים ומנהיגי ישראל שתהי' ידם מגעת למחות בעובר עבירה כמאז וננהוג בסדר למודינו כאשר נהגנו מאן מעולם מימי מרע"ה עד עתה והאמנם אחז"ל אלף נכנסים לבית הספר יוצאי' מהם מאה למקרא ועשרה למשנה וא' להוראה כדאיתא במ' קהלת בפסוק אדם אחד מאלף מצאתי ובכל הנשארים תשעה מאות שלא הצליחו למקרא ומשנה וש"ס לא יצאו מהדת ולא חללו שבתות בפרהסי' כמו עתה והלא מפני שהי' יד הרבנים תקיפה על העוברי עבירה ואימתם מוטלת עליהם. וע"כ יוחזר נא עטרה ליושנה ויעלה רפאות תעלה ובני המלך חיו יחיו:
ככל הדברים האלו וככל החזיון נרמוז בפסוקי מקראי קדש האלו ואקדם כי סתם חרב בקרא הוא חרב התורה ע"ד חגור חרבך על ירך גבור כמבואר במס' שבת ס"ג ע"א ואקדים עוד כי פתיחה יאמר על ביטול המלחמה כמו אל יתהלל חוגר כמפתח והתחלת המלחמה נקרא איסור כאמור מי יאסור המלחמה ובטילה יקרא פתח ע"כ אמר חרב פתחו רשעים הרשעים שהוא הסם וכת דילי' גרמו תחלה לפתוח חרב התורה ולבטל שליטת חכמי ישראל מבלי יוכלו למחות בעוברי עבירה ואח"כ דרכו קשתם קסת הסופר להכות מרחוק ובסתר ואמר פתיחת החרב הי' להפיל עני ואביון כי לא הומתו עי"ז רק להפילם ולהרגילם במעשים מגונים אשר לא יעשו ובכל זאת לא יכונה מיתה ממש כי אעפ"י שחטא ישראל הוא כ"ז שאין בלבו שום ספק ביסודות האמונה אך הוא כמונח דומם בחולשה מכח הצינה הגוברת בחיצוני האיברים ואח"כ דרכו קשתם לטבוח ישרי דרך המה הנפילים הנ"ל להראות כמתעסק ברפואותם ולהמיתם במועצתם ואמנם חרבם של עצמם תבא בלבם כי ממה שכבר המיתו איזה מבני המלך בעו"ה מהם נקח ראי' מבלי להתפתות ועי"ז קשתותם תשברנה ולא יועילו להם ואם אמר יאמרו הלא פיך ענה בך מאחז"ל אלף יכנסו לבית הספר יוצא א' וא"כ הנשארים ישארו בלי דעת תורה משא"כ אם ישמעו לקלם ירבה הדעת לזאת נאמר טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים כי להם ירבה הדעת נוטה לאפיקורסים רבו העבדים המתפרצים פרץ על פני הארץ ומעוטי הצדיקים אשר שתולי' בכל דור ודור המה ישמרו משמרת הבית מסח בעזרת ה' בגיבורים:
איתא סוף פרק שירה ר' ישעי' תלמידו של ר"ח בן דוסא התענה פ' תעניות אמר הכלבים דכתי' בהו והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה יזכו לומר שירה וענה לו מלאך מן השמים ישעי' עד מתי אתה מתענה על דבר זה מיום שגלה סודו לחבקוק הנביא לא גלה דבר זה לשום ברי' שבעולם מפני מה זכו לומר שירה מפני שכתו' בהם לא יחרץ כלב לשונו ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתם שכותבין בהם תפילין ומזוזות וס"ת ולענין השאלה ששאלת חזור לאחוריך ואל תוסף עוד בדבר הזה שנאמר שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו:
ויל"ד [א'] אמאי מייחס אחר ר"ח בן דוסא שהי' תלמידו [ב'] למה דוקא פ' תעניתם מספר הזה מה מרמז. [ג'] וכי מפני שהכלבים עזי נפש ולא ידעו שבעה לא יזכו לומר שירה הלא העכברים גרועי' מהם דהני עכברי' רשעי' נינהו ואומרים שירה והכלב מכיר את קונו לא יאמר שירה [ד'] מה ענין חבקוק הנביא לכאן הי' לו לאמר מיום שגלה סודו לחגי זכרי' ומלאכי שהם חותם הנבואה [ה'] לענין השאלה ששאלת חזור לאחוריך וק' הא כבר תי' לו שאלתו ומה יוסיף עוד בדבר הזה. וה"לל ושאלות אחרות כאלו אל תוסיף לשאול עוד אבל שאלה שכבר שאל ונפתר לו למה יחזור לשאול אותה. גם לשון חזור לאחוריך אין לו מובן ועד מה ענין שומר פיו ולשונו לכאן. עוד י"ל אמרו ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות וכו' איפכא הל"ל למימר שזכו לעבד עורות מצואתם ולא עוד אלא דבר גדול מזה דכתי' לא יחרץ כלב לשונו שזה הכוונה מהכלבי' בעצמן משא"כ ליחות הצואה לעיבוד העורות זה הוא סבה רחוקה ואינה בכוונה מהם:
לתרץ זה נקדים ענין שירת הכלבים שהוא כלבים מה הם אומרי' בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו וק' מה ענין שירה זו לכלבי'. וגם מ"ט לומר עליה' שלא ידעו שבעה אבל יובן הענין בהיות כי כל עם ילכו איש בשם אלקי' ויש להם דתות וחוקים אשר בהם גדורי' בדבר מה כגון לשבות ביום פלוני ולאסור להם מלאכה פלונית וערוה פלונית והתוגרמי' אינן אוכלים בשר חזיר ולא שותים יין כלל והנוצרי' אינם אוכלי' בשר בימי עינויהם והרשב"א בתשובה סמך על זה שלא יחליקו הגבינה בשומן חזיר וכן למד רמ"א בתשובה בהיתר שמן זית שלא יערבו בו שומן של איסור משום שאכלו אותם בימי ענוי שלהם ויש אומות שמוהלין את עצמן ערבים וגבעוני' והם כולם יודעים שביעה כי ענין השביעה הוא הסתפקות שמסתפק במה שהותר לו מבלתי פרוץ גדרי דתו כי כן צווה ומכ"ש עם ה' אלה ב"י הגדורי' מאת ה' אלקי ישראל המובדלי' ומופרשים והעל כן נקראו קדושים כי קדוש ה' אלקי' ופירש"י קדושי' תהיו פרושים תהיו וע"כ ראוי לנו שם יודעי' שבעה ביתר שאת ועיי' רמב"ן על למען ספות הרוה את הצמאה ולא עוד אלא בהיותינו מפוזרים כשה פזורה בין או"ה תחת ידם ובכל זאת אנו שומרים דתינו ואין אנו מתערבים בהם לאכול מפת בגם ומיין משתיהם ואלו היינו רוצי' להתערב עמהם היינו בני חורין כמו שפירש"י על שובי שובי השולמית ונחזה בך ואנו משיבים מה תחזה בשולמית ע"ש ובאיכה רבתי גלתה יהודה מעוני וכי או"ה אינם גולים אלא מתוך שאוכלי' מפתם ושותים מיינם גלותם אינו גלות כי מתחברים ומתערבים זע"ז אבל ישראל מתוך שאינם אוכלים מפתם ואינם שותים מיינם גלותם גלות והיינו ומרוב עבודה היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח מרוב עבודת ה' המוטלת עליהם לא מצאה מנוח בין הגוים. נמצא זה הוא על שאנחנו יודעי' שביעה גמורה תלי"ת ועד"ז פירשתי תלונת ב"י בפרשת השבוע בשבתינו על סיר הבשר באכלינו לחם לשובע והנה לפי המובן הפשוט הוא שקר כי לא ניתן להם במצרים בשר כ"א לחם צר ומים לחץ וזה א' מטעם אכילת מצות לחם עוני בפרוסה כדרך שהי' מאכילי' אותם במצרים והם בעצמם אמרו בפ' בהעלתך זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וכ' הרמב"ן שהדגים הקטני' שפלטתן היאור אותן אין להם דמים במצרים ניתן להם רשות מאת המלך ליתן לעבדים רומסי חומר ולבני' שלו וכן פי' חציר ובצלים עיי"ש אבל מאכילת בשר אין זכר למו ועוד מה להם להזכיר שבתם על סיר הבשר ולא אמרו באכלנו בשר ולחם לשובע אבל הענין כמו שזכרנו שגם במצרים כבר הי' ישראל גדורי' מבלי להתערב בגוים מלאכול שיקוצים ומרק פיגולים של מצרים ואלו הי' רוצים להתערב עמהם ולהעשות עמהם גוי א' הי' פטורים מעבודת פרך אך הם בחרו בעבודת פרך ועינוי רק להיות מצוינים שם וזה שאמרו שהם ישבו על סיר הבשר של אדוניהם המצרים לבשלם לאדוניה' המצרים באכלנו לחם לשובע רוצה שהוא ראה לפניו סיר הבשר ולא אכלו ממנו כ"א לחם ואכלו לשובע בהסתפקות ושביעה ולא התאוו למרק פיגול בשר המצרי והי' יכול עם זה לאכול אם ירצה להפוך עצמו ולהיות מצרי אלא שלא רצה א"כ איך קהל ה' כזה ימות ברעב במדבר ע"ד שאחז"ל בבתו של נחוני' חופר שיחי' דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו הוא המציל מים לעולי רגלי' ואפ"ה מת בנו בצמא וה"נ איך ימות ברעב:
נחזור להנ"ל שזה הנקרא שביעה השומר גדריו ומסתפק במותר לו ומה נאמר קדושי עליון שמקדשין עצמן ופורשי' גם מהמותר להם עד שאמרו על ר"ח בן דוסא שאחר שכל העולם כולו ניזון בזכותו הוא הי לו די בקב חרובי' מע"ש לע"ש ושמעתי מפי מורי הגאון בעל הפלאה זצ"ל שרצונו באומרו די לו באמת ולא חפץ יותר כי הסתפק בזה ועיי' מ"ש הרמב"ן על פסוק זקן ושבע ימים:
והנה אמרו המפרשי' טעם לאומרו אנכי ה' אלקי' אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר אשר בראתיך משום שבענין הבריא' כל אפין שוין ואין זה דבר שהובדלו בו ישראל משארי אומות ע"כ תיאר עצמו ביציאת מצרים ואנו משבחין אותו בנתינת התורה וכדומה. וכן לכל עם ולשון לפי דעתם הם מתארים הבורא ית"ש במה שמורה על מה שבראם כי בענין הבריאה האדם והבהמה והדומם שוה. אמנם יש אנשים עבדים המתפרצים המכחישי' בכל דת שבעולם האומרים לא דיבר אלקי' עם אדם מעולם ולא בחר בעם זולת עם וכל דתי כל העמים שוא ושקר ולא היו דברי' מעולם ולא השגיח הקב"ה על האדם למיסר לי' עורב' ולמשרי לי' יונה ואומרים כי הכל הוא תחבולה מאנשים התעו העולם. ולהם הותר כל איסור אין להם שום ערוה הנאסרת ולא שום אכילת איסור ולא שום יום שביתה בעולם הלא המה הכלבי' אשר לא ידעו שבעה ורצונו כי הכל קאי על הקליפה השורה על הכלבי' והוא הס"ם היצה"ר בשעה שעשה עם אותן האנשים להתעותם מדרך הישר אז הוא בחי' כלב לא ידעו שבעה. והנה הם אומרי' בואו נשתחוה ונכרעה לפני ה' עושינו כי אין להם שום תואר לתאר בו הי"ת רק כי הוא עושינו ובראנו כמוהם ככלב כי הכל מעשי ה' הגם ידעתי שגם בזה המה מכחישי' ואומרים שאין העולם בכוונה ממנו ית"ש אשר ע"כ תמצא בספרי מירום שלהם שאינם מכנים לו ית' שום תואר כ"א מחויי' המציאות ובזה תדע כל מי אשר תמצא ככה בספרו תדע כי הוא מהם ומהמונם יסכר פה דוברי שקר הדוברות על צדיק של עולם עתק:
ואקדים עוד מהידוע כי כל הנביאים ממרע"ה ואילך צוחו כי כרוכי' על שאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו אמנם חבקוק הנביא הוא הפליא לעשות עג עוגה ועמד בתוכה ונשבע שאינו זז עד שישיבו הי"ת כמ"ש על משמרתי אעמודה ואתיצבה על מצור והקב"ה השיבו על מעשי ועל פועל ידי וכו' והנה בכ"ז לא הוקשה להם כ"א על טובת הרשעי' בעוה"ז והפירוק על זה הקו' קל להבין ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו אך הקו' היותר חזקה הוא על שזכו הרשעי' האלו לומר שירה מהיכן יזכו לטובה רוחניות ובכלל שירה הוא שהם יודעי' תורה (שקלו וטרי' בהו ידיהם רב להם כי הכל נקרא שירה כדכתי' ואתם כתבו לכם את השירה הזאת וקאי על התורה כולה ובאמת שזהו בעו"ה שנמסרו דברי תורה לחיצוני' ואותיו' התורה פגומי' בעו"ה כידוע ליודעי חן:
ונבא אל המכוון בקצת המאמר ואומר כי להיות זה ר' ישעי' הי' תלמידו של ר"ח בן דוסא שהי' די לו בקב חרובין והי' קדוש ומופרש בתכלית הקדושה נתן לבו אל ההפכי' הרשעי' שהם נגדו בבחי' ומצא שהם הם אלו הכלבי' אשר לא ידעו שבעה כלל ומן הראוי שלעומת ר"ח ב"ד שהי' קדוש בתכלית א"כ אותן הרשעי' שהם לעומתו יהי' נבדלי' מכל טהרה וקדושה ויהי' מרוחקי' מכל טוב ובראותו כי הם אומרי' שירה ויש בהם ניצוץ קדושה הבין שזה יחסר מרבו הקדוש והצטער על גלות השכינה ופגם אותיות הקדושי' וידוע כי אותיות התורה הם על המיעוט בבחי' פ"ה שהם בפ' ויהי בנסוע כמבואר בש"ס פ' כל כתבי ע"כ התענה פ"ה תענית ואמר לו המלאך שמיום שגילה סודו לחבקוק הנביא שנצטער ג"כ על הצלחת הרשעי' בעוה"ז. מאותו יום לא גילה זה כי לא ביקש ממני טעם על הצלחתן בעניני עוה"ב ועתה גילה לו טעמו שעכ"פ יש בהם ב' מיני ניצוצות א' בבחינת סר מרע והשני בבחי' עשה טוב ואמר בבחי' סר מרע לא יחרץ כלב לשונו כי באמת אם הם רשעי' בפ"ע ואינם ממשיכי' אחרים להבליהם ומראי' עצמן לפני חכמי הדור כאלו הי' לומדים וצדיקי' ומסתירי' מעשיהם אעפ"י שהדבר מובן לכל מ"מ די לו אם ידע עול בושת ואז הוא בכלל כלבי מצרים אשר נאמר ולכל ב"י לא יחרץ כלב לשונו וזאת שנית שזכו לעבד עורות מצואתם לכתוב בהם תפילין ס"ת ומזוזות זהו מליצה נאה ע"ד שכתבתי לעיל על חרבם תבא בלבם כי ממעשי' הרעי' אשר אנו רואי' נקח מוסר השכל לגדל בנינו לת"ת ולהרחיק' מהם ומכל המונם פן ח"ו יהי' כמוהם ע"ד שכתבתי במקום אחר בסיום דמס' ידים שאמרו הצדוקי' קובלי' אנחנו עליכ' פרושי' שאתם כ' את המושל עם משה בגט והשיבו להם ואתם כותבי' את המושל עם השם בדף שנא' ויאמר פרעה מי ה' וכשלקה מה הוא אומר ה' הצדיק די"ל הכוונה בזה אעפ"י שפרעה הי' רשע עריץ וכפר בה' ואמר מי ה' מ"מ א"א שלא יהי' בו שום ניצוץ טוב שלזה נברא ומה היא טובתו שכשלקה אמר ה' הצדיק מתקדש שמו הגדול ע"י ולזה נברא מעיקרא והוא ע"ד וגם רשע ליום רעה:
והנה עכ"פ טוב שנקח מוסר בראותם כי לא טוב אחריתם ומעשיהם מקולקלי' מגולחי פאת הראש והזקן משחיתי' בתער מחללי שבתות ואוכלי בשר חזיר והשקץ נדע ונקח מהם מוסר שלא להדריך בנינו בנתיבותיהם ולהרחיקם מאורחותם וזהו המליצה שזכו לעבד מצואתם עורות לכתוב בהם דברי קדושה תפילין מזוזות וס"ת כלומר ממעשיהם הרעים המכונה צואה מהם נקח מוסר לעבוד את ה':
והנה בזה מסולק תלונות ר' ישעי' כי הוא חשב שמהראוי שלא יהי' שום ניצוץ קדושה באותן הכלבים ולא הו' אלא כמ"ש:
אמנם אם נקח השאלה מהופך יסתער עלינו קו' אחרת חמורה מהראשונה והוא כי בתחלה שאל איך אותם שנא' בהם שלא ידעו שבעה איך יאמרו שירה ואנחנו נאמר בהיפך איך אותם שזכו לומר שירה ולעסוק בתורה איך הגיעו לזה השיעור להיות עזי נפש ושלא לידע שבעה ואיך האור שבתורה הניח להם לבא לידי מדה זו והנה הי' ראוי שמיד יתענה ר' ישעי' עוד תעני' אחרו' עד שיענה לו מלאך קו' זו השני' ע"כ אמר לו המלאך ולענין השאלה ששאלת חזור לאחריך כלומר הפוך בה מהמאוחר אל המוקד' ותוליד לך קו' אחרת אמנם אל תוסיף עוד דבר בדבר הזה להטריח כלפי מעלה כי אומר לך תי' על קו' זו והוא שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו כי האנשים האלו בתחלתם לא שמרו פיהם וטמאוהו בילדי נכרי' אשר הספיקו בהם ושינו שמם ודיברו בלשונם וגם הלעיגו במלאכי אלקי' ותעתעו בנביאי' והרהרו אחרי חכמי דור ודורשיו כמ"ש הרמב"ם סוף ה' טומאת צרעת מי גרם להם ששתו בשמים פיהם לשונם שהלכה תחלה בארץ ע"ש ודין גרמא לצרעת הממארת הזה:
ואיידי דאיירי אומר מה שיל"ד בפסוק ולכל ב"י לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד אשה למען תדעון אשר יפלה ה' בין וכו' וצ"ע מ"ש שע"י שלא יחרצו הכלבים לשונם יודע כי הפליא ה' והלא זה נודע על שפסח ה' על בתי ישראל במצרי' בנגפו את מצרים אבל אחז"ל מלאך המות בא לעיר כלבים בוכים וכשאלי' בא לעיר כלבים שוחקי, נמצא שיש לנפש הכלב הרגשה בבא לעיר מלאך המשחית בעם או המלאך הגואל. והנה אז באותו הלילה שהושחתו בכורי מצרים ונגאלו ישראל הי' מהראוי' שיהי' בזה הרגש נפלא לנפשות הכלבי' לבכות מצד ולשחוק מצד אך יראה כל זה הוא אם ההשחתה או הגאולה הוא ע"י מלאך שיש בכח מזלו של כלב להרגיש בזה אך במצרים שהקב"ה בכבודו ובעצמו הרג בכורי חם והוא בעצמו גאל ישראל ואין כח בנפש הכלב להרגיש את כבודו ית' שמו ע"כ לא חרצו לשונם וזה שאמר לא יחרץ כלב לשונו מזה תדעון אשר יפליא ה' ית' בעצמו ולא ע"י מלאך ושליח:
כתי' בפ' השבוע התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם ה' ילחם לכם ואתם תחרישון:
ויל"ד [א'] אחר שראו ניסים ונפלאות שעשה להם עד עתה וגם נאמר להם שיחזרו לאחוריהם כדי להטעות פרעה והם שמעו וקבלו ונסעו לאחוריהם איך א"כ לשעה קלה חזרו בהם והתרעמו מבלי להאמין בה' ובמשה עבדו וביותר קשה אחרי שפקרו ואמרו המבלי אין קברים במצרים וכו' ולא שתו לבם לכל דברי משה שדיבר עמהם והבטיחם עד עכשיו מה יועיל ומה יוסיף אומרו להם התיצבו וראו וגו' הלא לא יקבלו ממנו [ב'] את ישועת ה' אשר יעשה עמכם הכי הל"ל וראו את הישועה אשר יעשה ה' עמכם [ג'] כי כאשר ראיתם את מצרים לא תוסיפון לראותם מה רצה כי לא איכפת להם לישראל לראות עוד את מצרים רק שיושיעם ה' היום מידם אבל שלא לראותם עוד עד עולם מי ביקש זאת מיד משה ומכ"ש לדעת חז"ל הוא מצות ל"ת לשוב למצרים ואין זה מענין הפרישה להזהיר אותם לדורות כי הם היו טרודים בדאגת נפשם [ד'] ה' ילחם לכם ואתם תחרישון ממה יחרישו אם מהתרע' הלא גם אם אין ה' לוחם ואדם נתון בסכנה וכלתה אליו הרעה אין לו להתרעם ח"ו וראוי לסבול הכל בטוב ונחת ואם תחרישון מתפלה קשה הלא גם אם ה' ילחם להם מ"מ יפה צעקה והתפילה היא אומנת אבותינו מעולם:
להקדים אני צריך קרא כדכת' והי' אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך בי אני ה' רופאיך והק' הרמב"ן מה הבטחה הוא זה שיאמר הרב לעבדו אם תעשה כל אשר אצוך לא אמית אותך במיני תחלואים ואני אוסיף להקשות כל המחלה אשר שמתי וגו' לא אשים עליך ונשמע מדיוקא אבל שאר מחלות אחרי' ח"ו אביא עליך ועל מה ולמה ותו ק' קו' כל המפרשים אני ה' רופאיך כיון שלא יהי' שום חולה למה צריך לרופא:
והנלע"ד בזה כי בטבע הושם כשהאדם נתון בדין למעלה אלו מיימינים לזכות ואלו משמאלי' לחוב' אז אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי ומכ"ש כשנגמר דינו לרע אז לבו ככנור יהמה וידע אינש בנפשי' ונפקא מיני' להרבות בתפלה ולאפושי רחמי' מבלי לדחות בפן ואולי ועל זה נאמר אשרי מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה ועיי' רבינו בחיי ריש פ' בא. אמנם יש בזה ב' מיני קללות ועונשים א' האמור בתוכחה והבאתי מורך בלבבם ר"ל כי מפני העונשים בא המורך שלא בטבע באופן שאפי' יהי' נתונים בדין על דבר מועט קול עלה נדף ינוע לבבם כנוע עצי היער מפני רוח שלפעמים צרות המורך היא כפלי כפלים מן הצרה עצמה וקללה שני' היא ההפך מזה שהקב"ה מקשה לבו של רשע שנא ירגיש כלל וכלל עד בא עת צרתה ויהי' נשבר כנבל יוצרי' מבלי תקומה כלל כאשר חזק לב פרעה ולסיחון ועוג אשר חזק לבם למלחמה וכן לכנעני' להאבידם:
ונבא אל המכוון בעזה"י כי אעפ"י דקרא מיירי מעושי רצוני של מקום מ"מ הדבר ידוע כי אין אדם צדיק בארץ אשר לא יחטא והקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה ואינו מוותר להם ואדם נידון בכל יום וע"כ אמר להם בהיותם עושי רצונו של מקום ברוב מעשיהם אזי איך יהי' נתונים בדין על שום דבר כל המחלה אשר שמתי במצרים להקשות לבם מבלי הרגיש זה לא אשים עליך בשום אופן אך ממילא מובן ההיפך שמחלה אחרת אפשר שיושם והוא המורך שהוא ההיפוך מהכבדת לב והטעם לזה כי אני ה' רופאיך רוצה לרפאות אותך ממכתך ע"כ המורך טוב כדי להקדים תפלה לברכה וממנה יושע:
עוד אקדים מה שפירש"י שבאותו לילה ישראל נתונים בדין אם לאבד עם המצרים או להנצל ובאמת הדבר מאוד תמוה איך אפשר שיאבדו ישראל בים וכי בכדי הוציא ממצרים כתעפות ראם לו ועשה ניסים ונפלאות. ומה יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואח"כ הטביעם בים. אבל נ"ל כי לא היו ישראל נתוני' בדין כלל. אך היות כי הם כבר היו גאולים יוצאי' ביד רמה בעדי עדים וכל טוב מצרים ולא נצרכה עתה להכביד לב פרעה לרדוף אחריהם עוד אלא למען קדוש שמו הגדול ברבי' ע"י קריעת י"ס ובאמת ע"י קדוש שמו הגדול הזה יצאו כל ניצוצות הקדושות ממצרים ושם באותו המלחמה הורד לארץ מרכבות שר של מצרים ונשאר כעלה נובלת עלי'. ומשו"ה נאסר לראות עוד את מצרים משום שהורק ממנו כל טוב וכל שום מין קדושה וע"ז היו מדייני' למעלה כי המשמאלים אמרו אם יגרו הים ראוי' להטביע גם ישראל ח"ו ע"כ לא יקרבו זא"ז כלל ולא יתקדש שמו כשישראל יעברו גאולים מצד אחר והמיימי' אמרו שיתקדש שמו הגדול בם וינצלו את מצרים ר"ל כל הניצוצות יצאו ממצרים ולא ישאר פרסה זהו מה שנלע"ד בזה:
ועוד בהקדמה שלישי מה שאני מרגיש עתה ואומר כי האנשי' האלו לא נשיתי בהם ולא נשו בי ולא עשו לי דבר רע ולא יעשו לי ואין לי לפחוד ולירא כלל בעזה"י. אך בראותי ס"ת נתון בדין לבי נשבר בקרבי ונמס ויהי למים וזהו מהטעם כי ישראל ואורייתא חד והקב"ה וישראל אחד ואתם הדבקים בה' אלקיכ' וכו' כלכם היום ע"כ לבו של אדם מישראל דוה עליו כאלו הדבר נוגע לעצמו כי הוא ואורייתא חד וע"כ אחי אל נא תדחו את הדבר בפן ואולי ואל תקשו לבכם ח"ו כאמור אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה. נחוס על כבוד שמו הגדול ועל תורתו שבכתב ושבע"פ. ומי שאינו מרגיש מעיד על עצמו שאין לו חלק ח"ו בה' ובתורתו כי לולא זאת היה מרגיש בנפשו כאלו היה נתון בדין ויותר מזה:
ונבא אל המכוון בעזה"י כי ישראל האמינו בה' ובמשה עבדו וחזרו לאחוריהם אמנם הכל ביד רמה כי יצאו זכאי בדינם של מעלה לילך בראש גאולים אמנם בהגיע תואר לילה ההיא ובני ישראל ראו מצרי' נוסע אחריה' ויראו מאוד נפל פחד ומורך בלבם ושפטו ישראל שהם נתונים בדין של מעלה אם לאבד אם להנצל ע"כ עשו שלהם ויצעקו בני ישראל אל ה' אמנם התרעמו על משה המבלי אין קברים כי חשבו אלו הי' האמת שהגיע זמן פדות נפשות מה שייכות להנתן בדין עתה ועל זה השיב מרע"ה חלילה לא אתם נתונים בדין כי אליב' דכל הדיעות אתם גאולים לחרות עולם אך התיצבו וראו את ישועת ה' דייקא אשר יעשה עמכם ועל ידכם אשר ע"י כן לא תוסיפו לראות את מצרים עד עולם וזהו דין שלמעלה שעלי' מדייני' עכשיו וכיון שה' ילחם לכם למעלה ואיך יצוייר שאתם תחרישון ולא תרגישון מזה ולבכם לא ינוע כי הלא אתם הדבקים בה' אלקי'. כן אני אומר לא נחריש ולא נתאפק עד יצא כנגה צדקת תורתינו הקדושה אשר היא לנו למורשה. ונזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהכלו ובא לציון גואל ב"ב אמן:
עוד סנסן ממרן זצוק"ל וחמושים עלו בני ישראל כ' לנו תוה"ק פסוק זה ללמד ע"ד רז"ל בירא דשתית מני' מיא לא תשדי בי' קלא וע"ד שכ' לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו והנה היה נוח לו ית' לקרוע הים מלצוות לישראל שיעמדו למלחמה נגד המצרים מטעם הנ"ל ואמנם לקחת מוסר זה צריכין אנו לידע כי הי' בידם כלי זיין:
וע"ד הפשוט נ' לי התלמיד ע"ד שכ' הרמב"ן כי העם כולל ההמונים ובני ישראל המה החשובים והנה העם לא יצא ממצרים כי אם בע"כ כדכת' ותחזק מצרים על העם וז"ש ויהי בשלח פרעה את העם ר"ל על כרחם ואלו לא לקחו בידם כלי זיין כי לא היה עמהם רוח גבורה ע"כ אמר אלקי' פן ינחם העם בראותם מלחמה אבל וחמושים עלו ב"י החשובי' לא נתיראו ממלחמה:
ודע כי מהסיבה הזו נתהוו כל התלונות במדבר כי ידעו ישראל כי לא זו הדרך ממצרים לארץ כנען ובכל עת באו בספק לא האמינו כי הם גורמים להסבה זו כ"א אמרו מנהיגינו הא' זקן בן פ"ג וא' בן פ' הם נתיראו לעשות מלחמה והסיבו אותם דרך המדבר ובטחו בה' שלא יעזבם אפי' במדבר וזה ענין מ' רז"ל כי במלחמת עמלק נגזר על משה בשביל ששלח את יהושע שלא יכנס לארץ כי אחרי ראו אשר במלחמה הראשונה לא מש משה מקרב המחנה העלה לבם טינא לאמור כי הדין עמהם במה שחשדוהו ואמנם לבטל מחשבה רעה זאת אמר הכ' וה' הולך לפני' יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך לומר כי עמוד הענן היה המורה דרך לא משה וזה כוונת הרמב"ן במ"ש ע"פ ובאילים שתים עשרה פינות מים וע' תמרים להראות להם כי מששת ימי בראשית הכין ה' להם במדבר אכסניא יפה כזאת עין לכל שבט ותמר לכל זקן וגלל כן הוכפל פ' זה בפ' מסעי משכ' שם כי מסעיהם היו עפ"י ה' ולא מדעת משה והביא זה לראי' עיי' רמב"ן ותמצא:
עוד סנסן ממרן זצוק"ל כי אני ה' רופאיך כי הרופאים ישרתו לבני אדם על ב' פני' רוב בני אדם קורין לרופא בעת שיחלה אבל הבן דעת ישלם לרופא משכרתו מדישנה למען ישגיח עליו שלא יחלה וז"ש כל המחלה לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך משגיח עליך שלא תבא לידי חולי: