אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים א ליקוטי מסכת ברכות

ליקוטי חבר בן חיים א· רבי חזקי' פייבל פלויט

ליקוטי מסכת ברכות

משניות מסכת ביכורים

פרק ראשון:

דף ב ע"א בתוס' ד"ה מברך וברכת יראו עינינו. נראה דסמכו זה לכאן דלא תימא דהירושלמי לא חשיב יראו עינינו משום דאם קורין ק"ש ביום אין אומרים יראו עינינו לזה כ' דטעם תקנת יראו עינינו הוא משום שהיו קורין ק"ש ותפלה בשדה וא"כ אפילו ביום היה להם לתקן יראו עינינו להאריך בעד המאחרים לבא:

שם מ"ד ד"ה א"כ כוונתם. דל"ת בשלמא לרש"י דמפרש לשון ציווי שפיר הו"ל למכתב ויטהר אלא לתוס' קשה. לזה כתבו מ"ש:

שם ד"ה משעה. המעיין בחי' רשב"א יראה כי קושיא זאת של תוס' קאי אאידך ברייתא דתניא בשעה שבנ"א נכנסין:

שם גמ'. אנא אביה"ש דרבי יוסי. עיין בחידושי רשב"א בשם הראב"ד. וכ' לפ' דבריו. דאי ר"מ בעלמא כרבי יוסי ס"ל א"כ שוב לא טבלו כהנא עד הרף עין קודם צאת הכוכבים ואין כ"מ בין דברי ר"מ לדברי ר' יהושע משא"כ אי ר"מ כר' יהושע ס"ל אם כן לדידיה ע"כ בשעה זו כבר טבלו כהנים. ומעתה ה"ק האי טובלין דאמינא רצונו לדידי כבר טבלו ולר' יוסי עדיין טובלין והיינו כשמתחיל בין השמשות דר"י:

שם רש"י ואית דאמרי בע"ש ומ"מ מאוחר. כראה כונתו דאי אימות החול קאי היינו דפריך לק' אדר"מ דכיון דעני מקדים לאכול ומ"מ הוא מאוחר מכהן כל שכן דשאר בני אדם המה מאוחרים. אלא אי בשבת קאי מנ"ל דמאוחר. ואמנם למש"כ התוס' דהא דעני מאוחר היינו דלא מסתבר לחלק בשיעור דקודם ביה"ש כל כך ואי בני אדם מוקדם א"כ שוב צריך לחלק טובא אלא ודאי דההיא שיעורא אחר ביה"ש ומאוחר מכהן וערש"י לקמן ד"ה קשיא דר"מ:

דף ג ע"א רש"י ד"ה רישא לאו ר"א. נראה לבאר דבריו דלתי' קמא ליכא למימר הכא דכיון דחזינן דאיכא תנאי דאמרו מותר לקרות ק"ש קודם צאת הכוכבים אף דבתורה כתיב ובשכבך צ"ל דהני תנאי דרשי בשכבך כל זמן שהולכין לשכוב. והיינו פלוגתייהו דמ"ד אחר צאת הכוכבים מפרש ובשכבך כל זמן שכיבה. וא"כ אי ר"א מפרש כמאן דאמר כל זמן שהולכין לשכב ומשום הכי לא התיר כ"א עד סוף האשמורה הראשונה אם כן גם קודם צה"כ היה לו להתיר לקרות אלא ודאי דגם ר"א דריש זמן שכיבה אלא דעביד סיג טפי מחכמים ולתירוץ בתרא א"ש טפי:

ויש ליישב בזה קושית הגליון אצל עין יעקב מנ"ל דרבנן כר"ג ס"ל ועשו סייג דלמא כר"א ס"ל. ור"א עשה סייג דסתם רבנן דפליגי עם ר"א הוא ר"י וכ"פ בברייתא ר' יושיע אומר משעה שהכהנים מטוהרין לאכול בתרומתן ואי כר' אליעזר ס"ל. והיינו דמפרש בשכבך כל זמן שהולכין לשכב וקשה אמאי אין מתירין כמו כן לקרות קודם צאת הכוכבים. אלא ודאי כר"ג סברי דבשכבך כל זמן ששוכבין:

שם תוס' ד"ה ק' דר"א. לכאורה דברי פשוטין. ונראה משום דאיכא למדחי וכמ"ש התוס' לעיל דנכנסין היינו הכנה לישב וא"כ דלמא ר"א דמתני' ג"כ מביה"ש מיירי כר"א דבריי' ובמתני' לאכילה מיירי וכיון דביה"ש ספיקא גברא בחזקת טומאה ואסור למיכל ובריית' לנגיעה מיירי וכיון דתרומה בחזקת טהרה מספיקא מטמאינן לה ואם כן ר"א מהכנה ולענין נגיעה ומותר ביה"ש ור"י מאכילה ואסור ביהש"מ אמנם ממ"נ אי אביהש"א דר' יוסי א"כ במפ' וכקושית הראב"ד בחידושי רשב"א אי דר' יודא א"כ ר"א היינו ר"מ וכמ"ש הראב"ד:

שם גמ' משום חשד ותיפוק ליה כו'. אף דחשד תני ברישא מק' משום דחמירא סכנתא מאיסורא:

שם ע"ב רש"י ד"ה דאית ביה תרתי. כתוב בשם הגאון החסיד מהור"ר אליהו ווילנא זצוקלל"ה משום דגם במזמור קי"א אודה לד' אית ביה תרתי א"ב וכן טרף נתן ליריאיו ולכן כתב רש"י בתהלה לדוד וכו' ומשביע לכל חי וכן בהודו נותן לחם לכל בשר:

דף ד ע"ב מ"ש דכל דוכתי ע' תר"י שהקשה ג"כ קושית הש"ס:

ותיר' באופן אחר והוא תמוה. ונראה דכ"כ דק' ליה גם לתי' הש"ס לא הו"ל למתני כ"א והעובר חייב מיתה. ולזה כ' דבא לאשמעינן דאפי' דבר שהוא רק משום גדר או סיג חייב מיתה ולהכי תני וכל העובר:

דף ה ע"א גמ'. מדת ב"ו אדם מוכר חפץ מוכר עצב. ויל"ד הא בתגרי אין המוכר עצב וכיו"ב. ואמר לי איש אחד מווילנא בשם הגאון החסיד מוהר"ר אליהו ווילנא זלה"ה לפרש ע"ד שארז"ל בקידושין כ"ט ע"א בעובדא דרב גידל דזבינא קמייתא לא מסמנא מילתא אם אדם מזבנה דמזבין מזליה והנה התורה הוא קנין ראשון של הקב"ה אלפים קודם שנברא העולם כמאמר הכתוב ד' קנני ראשית דרכו וקנין כזה לעולם מוכר עצב ולוקח שמח והקדוש ב"ה נתן תורה לישראל ושמח. ואהובי המנוח הרב מוהר' מנחם משה האמבורגער הנפטר בירושלים עיה"ק תוב"ב אמר לי בשם רבו הגאון מהר"ע איגר לפ' בזו מכח שאינו שבע. אין עם לבו ליתן כ"א למכור. וממילא מוכר בעין רעה מוכר. והיינו מוכר עצב. אבל הקדוש ב"ה נתן תורה לישראל ונותן בעין יפה נותן ושמח:

שם ק"ו משן ועין היה רגיל מרן הגאון ח"ס זצקלה"ה לאמר כי הריב"ש פשט מגמ' זאת כי אף אם העבד מרים יד תפלה ברבו ורבו לייסרו הכה שינו או עינו. אף עפ"כ יוצא לחירות דאלת"ה אין כאן ק"ו דאין הקב"ה מביא יסורין על החוטא כ"א אחר החטא. ופירש בזה ההפלאה מ"ש איוב אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי ר"ל אפילו כי המה התחילו לריב עמדי. כי אם לא אעשה כן מה אעשה כי יקום אל וכי יפקוד מה אשיבנו. והלא לא יהיה לי ק"ו:

ועכ"פ מה שלמד ר"י מק"ו למד ר"ל מגז"ש ברית ברית. ואמר לי המנוח הרב מוה' מענדל אייזלער בעיר מולדתי קאללין תע"א. כי זה פי' המדרש שוח"ט תהלים י"ט ע"פ משפטי ד' אמת צדקו יחדו ר"י ור"ל ח"א מק"ו וח"א מגז"ש הפי' כי המה מפרשים משפטי ר"ל עונשי וכמ"ש רש"י כי משפט משמש לג' דברים ואחד מהם לעונש ואמר כי כל עונשי הש"י אמת צדקו יחדיו ר"ל בין יש בהם ביטול תורה או תפלה או אין בהם. ומנ"ל דאף דיש בהם ביטול תורה ותפלה צדקו מהש"י וע"ז קאמר ר"י מק"ו ר"ל משן ועין ור"ל מג"ש דברית כדאי' קמן:

דף ו ע"ב אגרא דתעניתא צדקתא. יל"פ ע"ד דארז"ל יש אדם שממונו חביב עליו מגופו ואין התענית קשה לו כ"כ. ואם נותן ג"כ צדקה אז הוא כפרה שלימה:

דף ו ע"א תוס' ד"ה חד לא מכתבן וכו'. שמעתי מפה מרן הגאון ח"ס זצל"הה הפירוש כי הלומד ביחידות אם טועה ייגע לריק משא"כ שני ת"ח המחדדים זה לזה בהלכה אף מי שלא כיון בעצמו אל האמת מ"מ העיר את חבירו אל האמת והיינו חד לא מכתבן מליה וע"ד שכ' אבל תרי מכתבן מילייהו ואפילו מי מהם שלא כיון אל האמת:

שם גמרא אר"ח לעולם יכנס אדם שני פתחים. כתב מהר"ל מפראג בס' נתיבות כי כוונת ר"ח כי אם האדם עומד להתפלל צריך להוציא מחשבתו מכל עניני העולם הזה ולקשור מחשבתו בעניני העוה"ב והן הן השני פתחים לצאת מפתח העוה"ז וליכנס בפתח העוה"ב:

דף ח ע"א שם גמ' קרי עליה מצא או מוצא. אמר לי ידידי הרב מהור"ר שלמה זלמן נעטר כעת מוס' בווין הבירה. כי מצא בס' גל אגוזים כי כוונת בני מערבה. מצא שייך על דבר יקר שאינו נמצא בכל עת ומוצא שייך על דבר המצוי תמיד. שהוא לשון בינוני והנה באשה טובה כתיב מצא משום שאינה מצוי בכל עת ובאשה רעה כתיב מוצא שהיא נמצא תמיד וע"ז רמזו רז"ל מצא או מוצא:

שם ואם משמחו זוכה לתורה שנתנה בה' קולות. אמרתי לפרש כי החתן יוכל להיות הוא עצב מאחר שיודע כי זיווגו של אדם נגזר לו ארבעים יום קודם יצירת הולד והרי הוא אנוס במקח זה וכל מקח שאדם אנוס עליו קשה בעיניו אבל המשמחו אומר לו. אדרבא אמר הכתוב אתה תומך גורלי וכי מי יודע לבחור לטוב בעד האדם יותר מיוצרו והמופת ע"ז מתן תורה שהיתה באונס והיא היא המצלחת אותנו בב' עולמות והאמין המשמח בתוה"ק ראוי לשמח חתן והיינו משמחו שכרו שזוכה לתורה שנתנה בה' קולות. ואפשר בזמנינו זה שאבי הכלה עושה הנשואין אינו עובר בחמשה קולות ויוכל להיות דיוצא בדורן דרשה:

במערבא כי נסיב אינש איתתא. כתב לי אלוף נעורי הגאון מוה' הלל לחש משו"ה במערבא דיקא דאיתא במדרש בא"י ב"ק יוצאת קודם יצירת הולד בת פלוני לפלוני. אבל בחו"ל הכל לפי מעשיו וא"כ מאחר שמכירין בו שהוא צדיק א"צ לשאול על זיווגו כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. וכתב לי י"נ הרב המאוה"ג מוה' יצחק מלבנא בירושלים עה"ק תוב"ב לפ' ע"ד פי' ר"ת בקידושין הא לן והא להו דבחו"ל יעסוק בתורה ואח"כ יקח אשה. וא"כ פשיטא דמאחר דכבר עסק בתורה שיתקיים בו לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים:

דף ז' ע"א מאי מצלי שמעתי בשם מרן הגאון ח"ס זצוקלל"ה דהיינו דכתי' לע"ל ושמחתים בבית תפלתי כי מאחרי כי אצל ישראל לא יהי' יצה"ר לע"ל לא יהיו צריכין לתפילת הש"י שיכבוש רחמיו על כעסו. אבל תיבעי תפלה זו על אוה"ע. וז"ש ושמחתים בבית תפילתי יען עולותיהם וזבחיהם יהיה תמיד לרצון על מזבחי ולא לכפרה ולא יהיו צריכין תפלה ואז כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים:

שם כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנה ככרום. פי' מרן הגאון ח"ס זצוקלל"ה לא אמרו רז"ל צריך לבריות אלא נצרך ר"ל האדם העומד לשרת בקדש לפני העדה וצריך להמשיך לב כל העדה לאהבתו. צריכין פניו להשתנות נגד רוחו של כל אחד מהם יש החפץ בפנים שוחקות ויש בפנים מסבירות ויש בפנים זעומות. ויצרוך להכריע דעתו כדעת כל אחד מהם: שם ביקש שלא תשרה שכינה רק על ישראל. פי' מרן הגאון ח"ס זצוקללה"ה כי משום חטא העגל נתיירא משה רבינו ע"ה אם יעמוד באומות גר צדק וד' יבחר בו כאשר בחר בא"א ע"ה ובניו לא יעשו עגל תרד מדרגת ישראל הרבה. ולכן תתפלל ואמר אחרי כי נתת לישראל תוה"ק הרוצה לידבק בך יטפל אלינו ויגור עמנו. וזה כוונת רש"י בחומש הרבה פעמים על פסוק כי גרים הייתם בארץ מצרים מום שבך אל תאמר לחברך כונת רש"י כי לולא מום שבנו שעשינו העגל שהי' מחמת שהיינו גרים במצרים לא היה גר זה גר בתוכך כי אם היה כאברהם אבינו ע"ה ואיך אתה בא להונותו שהוא גר ואתה פושע בגרותו והיינו מום שבך אל תאמר לחברך:

שם אכתריאל. פי' מרן הגאון ח"ס ז"ל שהוא בגימ' אסתר וכשהשכינה עמנו בגלות מתלבשת במלאך זה ע"ש הסתר:

אסתיר ור"י בן אלישע שהי' מעשרה הרוגי מלכות ראה בחזיון זה כי הגלות סמוך ונראה:

שם מפני מה צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו דרשע ורע לו הכוונה כי אלו היה טוב לכל הרשעים היה מספיק המקרא סוף פ' ואתחנן ומשלם לשונאיו אל פניו ואילו היה רע לכל הצדיקים הי' מספיק התי' אל אמונה כי הש"י משלם לצדיקים עונשם בעוה"ז. אבל מאחר שיש ב' המדות בין לצדיקים ובין לרשעים הדבר מוקשה בעיני האדם:

צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק. בזה פי' הגאון ר"ח דייטשמאן זצ"ל אב"ד בעיר מולדתי קאללין סתירת הכתובים בקהלת דמקשה הש"ס שבת פ"ו כתוב א' אומר ושבח אני את המתים וכתוב א' אומר כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת ופי' הוא כי אדרבא האחד מגלה על חצירו אחרי כי רשע בן צדיק טוב לו וא"כ אם ייטיב לאדם בחייו אולי זכות אביו גורם. ואמנם אחר מיתת האדם אם ייטיב לבנו אחריו נודע כי היה צדיק אחרי כי צדיק בן רשע רע לו. וז"ש ושבח אני את המתים שכבר מתו. ולמה אני משבח אותן מן החיים אשר המה חיים עדנה מן בניו כי גם לכלב ר"ל הרשע החי הוא טוב מן האריה המת אם היה אביו צדיק הנמשל לאריה:

צדיק שאינו גמור רע לו. נראה משום שאין הקב"ה רוצה לנסות אותו בעושר וטובה שמא לא יעמוד בנסיון וזה כראה ענין סעד לתומכו שכתב רש"י פ' נח אברהם נסהו הש"י בעשר נסיונות שהיה ידוע לפניו ית' שיעמוד בנסיון. אבל לנח לא נסה וכמו שאמרו בב"ר ד' צדיק יבחן. ואמנם מה שאנו רואין שאפילו צדיקים גמורים רע להם אפשר דהיינו שלא יוציאו לעז על הצדיקים שאינם גמורים יען רע להם וזה נראה כוונת הכתוב בתהלים מה רב טובך אשר צפנת כלומר אפילו ליראיך שראוים לשכר עוה"ז צפנת להם טובך ומתרץ פעלת עי"ז לצדיקים שעדיין חוסים בך הצריכים סעד לתומכם ופעלת להם נגד בני אדם שלא ילעיזו עליהם וכמ"ש:

רשע ורע לו רשע גמור פי' מרן הגאון ח"ס זצקלה"ה כי הוא הרשע שאין לו זכיות לשלם לו בעוה"ז. ואמנם אם הצדיק ישבע נקמתו ממנו אזי למען לא יקח הצדיק שכר מעשיו בעוה"ז משפיע הש"י לרשע טובה אפילו שלא כדין ופי' בזה מרן הנ"ל מאמר שמואל הקטן במס' אבות בנפול אויבך היינו הרשע כי אויב אחר לא שייך בצדיקים והזהיר שלא ישמח הצדיק במפלתו של רשע כי פן יראה ד' שאתה שמח ולטובתך ישיב מעליו אפו שלא כדין והיינו ורע בעיניו ית' והשיב מעליו אפו ואצ"ל כי הכוונה והשיב עליך אפו כפי' המפ"מ ועד"ז פי' מרן הנ"ל הכתובים במזמור השבת איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת.ומה היא זאת בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און וכ"ז להשמדם עדי עד ככתוב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו והאיך יתכן זה כלפי מעלה הלא אין רע יורד מלמעלה בשלמא אם רשעים יאבדו מובן בנקל כי זה יהי' ע"י הסתרת פני קודש מהם כמאמר הכתוב ואנכי הסתר אסתיר ומצאוך רעות רבות וז"ש ואתה מרום לעולם ד' כלומר אתה מסתיר פניך. ועי"ז כי הנה אויביך יאבדו ד' אבל רעה בדעות טובה ע"כ בא בהשגחה. והלא אין רע יורד מלמעלה ותי' כי באמת אין פורענות זו באם אל הרשע לבד כ"א גם לטובת הצדיק ע"י פורענותו זאת ותרם כראם קרנו וביאר כי באמת בקשתו ותבט עיני בשורי אביתי להביט בפורענות רשעים בקמים עלי מרעים תשמענה אזני ממפלתם אבל עכשיו ע"י שטוב לרשע צדיק כתמר יפרח יען לא יראה נקמתו ברשעים ואמר כ"ז בארתי לך למען תדע כי ישר ד' צרי ולא עולתה בו אין רע יורד מלמעלה:

דף ח ע"א אמרי במערבא הא דמר זוטרא עדיפא קשה למ"ש רש"י דהא דלעת מצוא זו בית הכסא בבבל נאמר דל"ש ביה"כ וא"כ בבבל הו"ל למימר דמר זוטרא עדיפא ונראה. דבני בבל אחרי שהיו רגילים בזה לא הכירו החסרון כ"כ כי הרגל נעשה טבע וחד ממערבא כי נחית להתם והרגיש בחסרון אמרי הא עדיפא מכולהו:

שם ד' אמות של הלכה פי' מרן הגאון ח"ס זצקלה"ה כי אמות מל' יש אם למקרא ר"ל יסוד והד' אמות הם ללמוד וללמד לשמור ולעשות:

גדול הנהנה מיגיע כפו. ראיתי בס' נפוצות יהודה ובס' קהלת יעקב שפירש ח"א הנהנה מיגיע כפו ר"ל העובד מאהבה והוא גדול מירא שמים העובד מיראה וח"א דקאי אמי שמבין טעמי המצות. ועוי"ל כי הנהנה מיגיע כפו אינו נושא פנים לכ"א ומקיים מצות תוכחה מה שא"כ הנצרך לבריות הוא מן הנאנחים והנאנקים כי מאן דאכיל דלא דיליה בהית לאסתכולי ביה וע"ז אמרו גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים אף כי הוא מהנאנחים והנאנקים:

שם ע"ב הוציאה לו מטה אולי בזה הרגיש כי היה בחדר שהיה בו גם כן מטות וע"י שהוציאה לו חשב כי יש דבר תחבולה בענין:

דף ט ע"א בבקשה מכם. שמעתי מפי מרן הגאון ח"ס זצ"ל. כי באמת אם לא יבקשו ישראל לשאול מהמצרים כבר קיים הש"י הבטחתו דהו"ל כאומר הריני כאלו התקבלתי אבל מאחר שביטל הש"י בחירת פרעה שרצה לשלח את ישראל ובע"כ של פרעה קיים הש"י ועבדום וענו אותם אם כן יאמר אברהם למה לא ביטל גם בחירת בני שישאלו בע"כ וזה שאמר אמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו וכי תימא בקשה זו למה שלא יאמר אותו צדיק אברהם ועבדום וענו אותם קיים בהם בעל כרחו של פרעה על ידי שחזק ד' את לבב פרעה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. לזה לא ביטל בחירתם. והיינו שלא יאמר אותו צדיק וכו':

ד"א אמר הגאון הנ"ל כי באמת אברהם הבין כי כונת הש"י ברכוש גדול היא האמונה שזכו לה ע"י האותות והמופתים אבל ישראל לא הבינו פירוש ענין זה. ואמכם ועבדום ועכו אותם לא היה בו מליצה כ"א כהויתו. וע"כ יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ר"ל הבינו הם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול אני מבין אבל לא קיים בהם. כי המה לא הבינו ענין רכוש גדול כי אם כפשוטו:

בתר"י ריש ברכות ביאר הכ"ב כל ענין ק"ש ויצי"מ ורק מהשכיבנו לא ביאר וחזינן דקפדינן בהשכיבנו אזמן שכיבה. ואולי יש לחלק בין תחלת זמן שכיבה לסוף זמן שכיבה. ואולי משום דמסקי' דכגאולה אל אריכתא דמיא הו"ל בכלל יצי"מ:

ברא"ש ריש ברכות. ולא נהירא ליה דברי ר"ת יל"פ דכוונת ר"ת לכ"י דקיי"ל כותיה דאיזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית גם זמן ק"ש מפלג המנחה דאל"כ:

כיון דזמן תפלה לחוד הוא דהוה מפלג המנחה אם כן גם תפלות באמצע תקנום:

והנה הק' על מ"ש הרא"ש בתפלה הקילו מה ענין ק"ש דאוריי' לתפלה דרבנן. ונראה דכוונת הרא"ש דלענין תפלה חד מהני תנאי הקיל בתפלה דהיינו ר"י ומאחר דלענין תפלה נהגו העם כמאן דמיקל גם לענין ק"ש מעצמם הקילו וסמכו על הני תנאי דמתירין אף בק"ש:

בהג"א סי' י' דורן דרך כבוד דלמא שריא. נראה דספק לי' אי הא דאמרינן אין השכינה שורה כי אם על עשיר היינו עשיר ממש וא"כ אלישע עשיר ודורן דרך כבוד לקח או עשיר דהיינו שמח בחלקו ובתורת צדקה לקח. ולכאורה יעקב שהיה עני בצאתו מבאר שבע ונגלה לו מראה הסולם אולי נבואה דרך חלום שאני. אמנם לשון דאמרינן עשיר כדאמר מר מפסולת של לוחות העשיר משה משמע עשיר כפשוטו:

שם ע"ב תוס' ד"ה ואפילו עטרות בסו"ד ג"פ נראה דמשו"ה יקרו אותו ג"פ שלא ידמו ע"ה כי תיבות אלו אינם תיבות אחרות שיש להם בלה"ק פי' אחר: דף ט ע"ב בין זאב לכלב אולי רמזו בזה כלב מכיר קונו והזאב קשה עורף רמז לעזין שבאומות ישראל. או יהודי או צלוב ובין זאב לכלב הוא קבלת עול מ"ש:

דף י ע"ב הקורא מכאן ואילך לא הפסיד עמ"ש תר"י בזה וצ"ע א"כ מנ"ל דס"ל לא הפסיד הברכות:

קיצור פסקי הרא"ש סי' א' וזמנה שעה ורביע קודם הלילה וצ"ע דהרי פסק הרא"ש כדברי ר"י דקי"ל כשאר תנאי בש"ס ומה ענין פלג מנחה לכאן ומזה ראיה למה שכתבתי לעיל דד' הרא"ש דלענין תפלה קיימא לן כר"י דמפלג המנחה לילה וא"כ מאחר דבערב סומך גאולה לתפלה ע"כ קורא ק"ש קודם: שם ע"א ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה. יל"פ ע"ד שפירש מרן הגאון ח"ס זצוק"ל דברי ישעיה בסוף הספר ויצאו וראו בפגרי וגו' הכוונה כי הצדיק שלא קיים מצות תוכחה אינו זוכה לראות בדינו של רשע אבל המקיים הוא הזוכה לראות והנה מצות תוכחה צריכה שני הפכים הענוה שהיא עיקרית ליראת ד' כמאמר החו"ה כל המדות הטובות סמוכות למדת הכניעה ובכל זאת מעט גאות להוכיח לרשע על פניו. אבל גדול שבענוים היה מרע"ה והיה ג"כ גדול שבמוכיחים. והענין כי אהבת ד' הבוערת בלב הצדיק היא תשכיחהו מדת ערכו בעיניו. ומעתה תולעת הוא משל לענוה כמאמר דוד המע"ה ואנכי תולעת ולא איש. וז"ש מי המה שיצאו וראו במפלתן של רשעים אותן הצדיקים אשר תולעתם ענותנותם לא תמות כלומר לא תפסוק ובכ"ז אשם אש אהבת ד' לא תכבה והיינו השירה שאמר דוד המע"ה כשראה במפלתן של רשעים כי עי"ז נודע שקיים מצות תוכחה:

דף יא ע"ב תוס' ד"ה שכבר נפטר באהבה רבה בסו"ד דאין בידו לישן נראה כוונתם דאין בידו לישן בסוכה שמא ירדו גשמים דאלת"ה תקשה היאך מברכין בכל לילה המפיל אלא כיון דזמן שינה היא בודאי יישן משא"כ בסוכה:

סופ"ק הקורא לאברהם אברם. ע' רש"א שנתקשה למה לא הובא דין זה בפוסקים וע' מה שכתבתי ריש מסכת ביכורים במשניות ליישב:

סליק פרק ראשון פרק שני:

דף יג ע"א נפקא ליה מדברים הדברים. אולי ר' לטעמי' דדריש ג"כ במסכת שבת מדברים הדברים ל"ט מלאכות. ואולי הך מגילת סתרים בשבת פ"ק שכתב זה ואינו חייב על א' מהם רבנן דפליגי עליה דרבי ולא דרשי דברים הדברים ואם כן אין כאן כ"א ל"ח והיינו לענין מיתה דכתיב התם אבל ל"ט מלאכות ילפינן מסמיכות שבת למלאכת המשכן וע"כ אמרו אבות מלאכות מ' חסר אחת ואינו חייב על אחת מהם:

שם תוס' ד"ה וחכמים ע' חי' רשב"א ותמצא כי סוף דברי תוס' צ"ע כי לר"י דקיימא לן כוותיה עכ"פ צריך שמע דלכתחלה צריך להשמיע לאזנו וכר"מ דאפי' לכתחלה לא צריך לא קיי"ל:

והא דר"מ לא דריש שמע להשמיע לאזנו לכתחלה מיהת נראה מדברי תר"י דאצטריך שמע לר"מ לכוונת הלב: תוס' ד"ה ובאמצע וכן משמע מתוך מתני' ר"ל מדתנן ומשיב שלום ושלום הוא לה"ק:

מפני היראה כתב בח"ר דהיינו רבו דכתב מפני שיבה תקום ויל"ד א"כ מאי ארי' רבו ה"ה כל ת"ח ועפ"ק דקדושין:

תוס' ד"ה שואל. יל"ד הא בהדיא מבואר לקמן כ"א ע"ב דבאמצע י"ח אסור לענות וע"כ לא פליגי התם אלא אי יחיד אומר קדושה אבל לענות לכ"ע אסור:

דף יד ע"א כל המתפלל ויוצא לדרך וכו' שנאמר צדק לפניו יהלך פירש הגאון יעב"ץ בסידור שלו דר"ל צ'דק ל'יפניו י"הלך ר"ת צ'ל'י: שם ע"ב אמרי במערבא ע' ח"ר הא פרשה דלא פסקה לה משה לא פסקינן ונדפס בח"ס חלק או"ח בשם הרב מוהר"ר יוסף לעהמאנן בא"ד ז"ל דבאמת הוא פסוק שלם בפ' אחרי דבר אל בנ"י ואמרת אליהם אני ד' אלקיכם וצ"ל דהא דאמרינן כאן כיון דמתחילין גמרינן היינו דהמון אינם מכוונים מזה ואני זכיתי להציע לפני מרן דברי הרב ר' יוסף הנ"ל:

תוס' ד"ה ומכל מצות הנה בתי' גם מתפלה מיושב אבל מתפלין עדן ק' וצ"ל דתפלין אצטריך דס"ד מקרי אפשר לקיים שניהם:

דף יד ע"א גמ' אסור לעשות חפצו. הנה הרי"ף השמיט לדין זה ונראה טעמו דמחדלו שלם דרשי' דאסור ליתן וצדק שיתפלל קודם שיצא לדרך ולחפצו לית לן קרא:

שם ע"ב רש"י ד"ה ומתני לן שלא רצה רש"י לפ' דמהניח תפלין קשה ליה כיון דהש"ס בעי לאתויי דרב דלא כריב"ק א"כ מ' דמקריאה לקריאה קשה ליה:

תוס' ד"ה למה קדמה. נראה דהא דפ' שנייה בלשון רבים משום דכתוב בה קבול שכר וזה מדת הרבים אבל פ' ראשונה דכתיב בה ואהבת זו מדת היחיד שהרי אברהם נקרא אוהבו:

דף טו ע"א תוס' ד"ה אמאן דמהדר יש לומר דק"ש מצותה עם הנץ החמה כדתנן ירד לטבול וכו' קפדינן בה טפי:

שם ע"ב הל' כד' שניהם. ע' תר"י יש לפרש דבריו על ב' פנים או דר"ל דקמ"ל הרי"ף דאפילו בשאר מצות דוקא דיעבד יצא או דר"ל דס"ד כלי"ק דרב יוסף וכ"כ הראב"ד בהשגות:

שם תוס' ד"ה בין הדבקים ומז' של וזכרתם דקדים לא הזכירו והטעם כמ"ש הרמב"ם שלא יניח הנע והז' של וזכרתם:

בשו"א נע וממילא לא משתמע כשי"ן וכן לא הקפידו גבי היום לאהבה משום דצריך לקרות בנגינה וממילא הנגינה מפסקת:

תוס' ד"ה למה. ויע"ל משום דבוהיה אית ביה תרתי לאהבה את ד' ולעבדו בכל לבבכם שהוא עיקר האמונה וקבלת עול מצות וס"ד דלקדים בקריאה: דף טו ע"ב אחרית ותקוה ע' רש"י ויע"ל שיהא אחריתנו טובה ולא ינוכה מזכיותינו לעוה"ב והיינו ותקוה לעוה"ב וכן יש לפרש לקמן ועולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי העוה"ב:

שם ונשכים ונמצא הכונה ביום שייך לומר אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד. אבל בלילה ח"ו יש לדאוג ולזה התפללו ונשכים ונמצא וכן יל"פ הכתוב אם זכרתיך על יצועי באשמורת אהגה בך היינו כי היית עזרתה לי: שם ולא נכלם מאבותינו ע"ד שכתב השל"ה לפ' מ"ש בתוכחה אחרי וזכרתם את בריתי והארץ תעזב כי כל יותר שהש"י זוכר צדקת אבותינו יתעורר ח"ו עלינו המדה מדוע לא הלכנו בדרכם ועי"ז והארץ תעזב והיינו ולא נכלם מאבותינו על ידי צדקת אבותינו:

דף י"ו ע"א תוס' ד"ה ונפשי. משמע דגרסי ולמקללי נפשי ולמקללי בציר"י וכן הענין כנגד השונאים אבל אי גרסינן ולונקבלי בפת"ח הפי' נפשי תדום שיהיה מן הנעלבים ואינם עולבים ושפיר קאמר ונפשי כעפר לכל וכמו שאמרו לעולם יהא אדם כאסקופה התחתונה שהכל דורסין עלי':

שם תקותך לדור דורים ר"ל שתלמידיו כמו כן יעמידו תלמידים וגם תורתם תהא נקראת על שמו:

סליק פרק שני פרק שלישי:

דף יח ע"ב דתני' בספרא ביומא דסיתוא. יל"פ ע"ד מה שפי' מרן ח"ס זצלל"ה דברי רש"י ז"ל פרשה תולדות זה אנטונינוס ורבי שלא פסקה מעל שולחנם צנון וחזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. כי צנון רמז ללימוד בעיון וחזרת לחזור על מה שכבר למד. ובימות החמה אדם שמח וחפץ בלימוד דרך עיון ובחורף האדם עצב וחפץ רק בחזרה אבל אצל רבי ואנטונינוס לא פסקה לא צנון ולא חזרת בין בימות החמה בין בימות הגשמים בכל העתים עסקו בשניהם בלימוד דרך עיון ולימוד דרך חזרה. וזה אמרם כאן שלמד ספרא הצריך עיון הרבה ביומא דסתוא:

דף י"ט ע"א עליך הכתוב אומר משום דיולדתך היינו אמך ואחד מהם מיותר. אמנם באמת אביך ואמך ר"ל הקב"ה וכנ"י וכמו שדרשו ר"פ כיצד מברכין על גוזל אביו ואמו ואח"כ יולדתך או"א וזה ל"ש כ"א בצדיקים והיינו עליך: ד"כ ע"ב תוס' ד"ה נשים ע"ש ולפי מ"ש תר"י דבזכרים איכא ערבות א"כ מכהנים דאיתנהו בכלל ערבות אפי' רק חייבים מדרבנן מצי לאפוקי משא"כ בנשים:

דף כא ע"א רש"י ד"ה כי שם ד' רצה רש"י ליישב דלא פליגי סוגיא דשמעתין אסוגיא דיומא דדרשינן מהכא ענית אמן דתרווייהו נ"מ ואפשר דהרמב"ם דלא מנה ברכת התורה במנין המצות באמת צ"ל דעיקר קרא לעניית אמן אתא וכ"מ ר"פ ג' שאכלו דעיקר קרא לעניית אמן והא דלא מנה עניית אמן במנין המצות נראה דס"ל דה"פ העונה אמן כאילו בירך בעצמו. ואם כן הברכה הרי כבר מנאה. ואפשר ד' הרמב"ם דמרע"ה מעצמו תיקן ברכת התורה ותקנת משה כתקנת שאר הנביאים ולא הויא דאורייתא:

שם שכן נהנה. הקשה בספר א"ר מזה אהגהת לבוש שכתב דשתים שמברכין אתורה האחד ברכת המצוה והשניה ברכת הנאה וא"כ מאי קאמר הש"ס מה למזון שכן נהנה. הרי גם בתורה נהנה ועוד הרי כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם ועוד הקשה לקמן מ"ח דיליף ר' שמואל גם כן ברה"ת מבהמ"ז מק"ו ולא קאמר הש"ס שכן נהנה ונראה דהנהנה מדברי תורה נוטל חייו היינו הנאת הגוף הן קרדום לחפור בה עטרה להתגדל או מתרפא בדברי תורה. ואמנם הגהת הלבוש ר"ל הנאת הנפש עדה"כ פקודי ה' ישרים משמחי לב ואמר דוד המתוקים מדבש ונופת צופים ואמנם בהנאת הנפש וודאי שייך ברכה לפניה כמו בריח וע"ז קאמר הש"ס לקמן מ"ח ולא מצי אמר שכן נהנה שגם בתורה הרי נהנה משא"כ בשמעתין דבעי למילף ברכה לאחריה מבהמ"ז קאמר מה למזון בשעה שמברך דהיא קודם העיכול דלאחר עיכול שוב אסור לברך ושפיר קאמר שכן נהנה:

וצ"ע על הב"י סי' מ"ח שתמה על הרשב"א שנתקשה למה לא תקנו בתורה ברכה לאחריה. והקשם ב"י מאי יברך ותק' ליה קושיא זו על הש"ס כאן דבעי ללמוד ברכת התורה לאחרים מבהמ"ז וע"כ כוונת הש"ס בעת שנכנס לישן קודם המפיל יברך ברכה אחרונה על התורה וזה ג"כ קושית הרשב"א ור"ל נהי דהש"ס לא מצי למילף מק"ו וע"כ לאו דאוריי' מ"מ רבנן מ"ט לא תקנו:

שם ספק התפלל. כתב הרא"ש מכאן מוכח דספק ברכות דרבנן להקל. כ' כונתו דאפי רצה להחמיר אינו רשאי דס"ד דד' ברכה הרי אין כאן לא תשא קמ"ל דמ"מ אינו רשאי להחמיר:

דף כג ע"א חולץ וכפנה. הקשה רשב"א הא בעינן מחניך קדוש עוררני אחד מן התלמידים דלמא מיירי שנתנם תחלה כלי בתוך כלי:

הקשה תר"י למ"ש הרי"ף דאפי' רבעא דרבעא אסור במקום תפלין לאיזה ענין הביא למעלה הך ברייתא דהנושא משא ואפשר דלאשמעינן דמ"מ דוקא במקום תפילין אסור דס"ד משא גדול אפילו שלא במקום תפילין אסור קמ"ל דלא: דף כג ע"ב תוס' ד"ה דברא ד' צ"ע דא"כ קשה תו מה דאמר רב ששת לעיל ע"א לעראי חולץ:

שם הני אמר שמואל מותר וכו'. והקשה מהר"מ טיקטין אתר"י שנדחק למה הלכה כשמואל הרי רבא דהוא בתרא פסק בהדיא כוותיה. ונראה ד' הר"י משום דרב שישא בר אידי ג"כ בתרא לא פסק בשמואל דלמא כר"ש בר אידא קיי"ל ולזה ביאר תר"י מה שביאר:

דף כד ע"ב הרק בתפלתו. עיין תר"י מהירושלמי לימינו אסור לשמאלו מותר דכתיב יפול מצדך אלף. נראה דמייתי ראיה דימין חשיב טפי מדכתיב ורבבה מימינך. ואולי כעין רמז בעלמא הביא דבשמאל כתיב יפול ובימין מסיי' קרא אליך לא יגש:

שם בגמ' אבל בצבור אתי למיטרד צבורא משמע דאף דאינו יכול לכוין בלחש מוטב שיתפלל בציבור אפילו בלא כוונה:

מביחיד בכוונה וכן הוא באיכה רבתי ע"פ נשא לבבינו אל כפים עיי"ש: שם תוס' ד"ה פסק ר"ת בסו"ד מדאקשי גמ' ביומא וע' רש"א יומא שם דקושית הש"ס גם מר"ח וע"ש:

דף כה ע"א אע"ג דסליק מנהרא יש כאן רמז לדברי הרמב"ם בפ"א מאבות במתני' והוי דן את כל האדם לכף זכות. וכתב הרמב"ם דברשע לא שייך זה דכתיב גם כי יחנן קולו אל תאמין בו:

שם איכא דאמרי כ"ז שגוללה כתב רש"י חומרא היא ורשב"א פי' להיפוך. ונראה דגלילה בנחת ודאי גרע מזריקה וכה"ג היה קולא אבל גלילה בכח זריקה גרוע מניה והוה זריקה חומרא:

דף כה ע"ב וערות אביהם ועי' תר"י בשם י"א וכתב תר"י ואין זו ראיה אולי ד' י"א דהרי עקיבו ראיה מותר ונגיעה אסור. ואי הכא ראיה אסור כ"ש נגיעה וד' תר"י כדברי תוס' דנגיעת עקיבו גזירה משום ידו הוה: ועיין ברא"ש שכתב דקיום מצוה שאני ויש לצדד אם ה"ה בגר קאמר או דוקא בישראל שמוטל עלינו להכניסו בברית:

שם בכלי שאינו כליין ע' תר"י ובד"ת תמה על דבריו. ונראה כונת תר"י דאביי ורבא פליגי אביי ס"ל דצריך להוציאן דוקא מכליין וכ"ז שהם בכליין ל"ג אפי י' כלים ורבא קאמר דגלימא אקמטרא שהתפילין במקומן שפ"ד:

עיין ח"ר סוף פרקין הביא מירוש' דאסור לישב על מטה שס"ת עליה והוא בגמ' דידן במו"ק פ' א"מ אלא דמשמע התם דמדת חסידות הויא ביה בר"ה ואפשר ד' הרשב"א דר"ה במו"ק שם דכף כדא לא ישב על מטה שס"ת נתון עליה אפילו היה נתון על ד"א והיינו מדת חסידות ומכל מקום איצטריך לדברי הירושלמי לדינא:

סליק פרק ג' פרק רביעי:

דף כו ע"א תוס' ד"ה תפלת השחר בסו"ד ולהכי וכו'. נראה כוונתם דאי זמן מוסף ומנחה כהדדי וודאי א"ש דמקדים תנא למנחה משום תדיר אבל השתא דזמן מוסף מצפרא הו"ל להקדים למוסף ואף עפ"כ אקדמיה למנחה משום תדיר:

שם רש"י ד"ה וכיון דעבר יומו כגון מוספין נראה דס"ל לרש"י כדעת הרי"ף פ' מי שמתו דמוסף אף היחיד אינו מתפלל תפלת נדבה משא"כ תמיד דעולה הוא ועולת יחיד בא בנדבה:

דף כו ע"ב אר"י לאו. נראה דמאחר דלא ידע ר' יהושע שר"ג יודע ממחלקותו ור"ג דהויא נשיא פסק הלכה דחובה ולא היה יכול לחלוק עליו משום לא תענה על רב ועל מופלא שבב"ד וכדשמע ר"י דר"ג יודע ממחלקותו שפיר הודה שחולק:

שם אמליך באנשי ביתי שמעתי משום גרעון עונה אמר הכי דעונת הנשיא פ"א בחודש:

שם ע"ב שפחמי אתה. שמעתי מפ' דעונש מחלוקת עניות כדכתי' השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך ורמז לו כי עניניך מעיד שאתה בעל מחלוקה וחרה עוז לר"י וא"ל קסבר אתה כי כל ת"ח שרוין בריוח ואני לבדי העני ואי אתה יודע בצערן של ת"ח:

דף כח ע"ב גמ' אסור לטעום קודם תפלת המוספין נראה לפשוט מכאן מאחר דרב ביטל ת"ת דרבים ולא רצה לטעום קודם תפלה ש"מ מאן דחליש ליבא קודם תפלת שחרית נוח ליה להתפלל ביחיד ולא יטעום קודם תפלה אף דלרפואה קמכוין. ואמנם אנן קי"ל דטעימה מותר קודם מוסף אבל סעודה אסור ואמר לי הגאון המנוח מוהר"ר אברהם צוועבנער זצ"ל הנפטר בירושלים עה"ק תוב"ב מזה נתפשט המנהג במקום שמתפללין שחרית לבד ומקדשין וטועמים מידי ובצהרים לאחר מוסף שוב מקדשין משום דמאחר דקודם מוסף סעודה אסורה לן לא מהני האי קידושא רק לטעימה:

ואולי יש בזה לישב קושית מהר"י חגי"ת בעץ חיים דמאחר דשבת קובעת אם כן לא משכחת סעודת ארעי בשבת ומה היתר לאכול פת כסנין בלא המוציא ונט"י. ואולי באמת מזה נתפשט המנהג מלפנים לאכול הנך כסנין קודם מוסף דאסור אז לקבוע סעודה ואין שבת קובעת כה"ג:

שם א"ל מה מקום פירש"י מה טיבה וא"כ מה השיב להם ועוד מאי קשיא להו. ונראה דתנן באבות כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו ואם תלמידיו נחשבים להגונים בעיניו והרי זיכה הרבים ומה טיבה של תפלה. אמנם הצדיקים אינם מחזיקין טובה לעצמן ואדרבא ר"י אמר ומתלמידי יותר מכולם. וזה שהשיב אני מתפלל שלא יארע תקלה על ידי ונותן הודאה רק על חלקי:

דף כח ע"ב וישמחו בי חבירי כ"כ במק"א משם מרן הגאון ח"ס זצלה"ה הכונה אם גם לא יארע תקלה שישיבהו חבירו קודם מעשה מ"מ ישמחו בו חביריו שזכו להשיבו מטעות התפלל ע"ז שלא ישמחו בו חביריו:

שם אני רץ. עתר"י י"ל דבכלל יושבי קרנות אפילו אותן שמחזיקין לומדי תורה ויתקיים בהם עץ חיים היא למחזיקים בכל זאת בעת עסקם בהוית העולם הם בסכנה שיטו מדרכי חיים לא כן מי שחלקו מיושבי ביהמ"ד: שם והכינו כסא. נראה משום דבתחלה אמר איני יודע להיכן מוליכין אותי בישר להם אחר כך כי חזקיהו מלך יהודה בא לכבודו לקראתו:

שם על הסדר הא דלא הק' גם בזה תוס' על פירוש רש"י במ"ש אמצעיות אין להם סדר כמו שהקשו במגילה משום דהתם מקראי יליף לה וע"כ הכי בעי לממרינהו משא"כ בשמעתין דלמא על הסדר שהם לפנינו:

דף כט ע"ב תוס' ד"ה הא דאדכר מירוש' שהביאו בתוס' דחה הרשב"א דברי הראב"ד שכתב דלעיל מוכח דשאלה ג"כ אינה בשומע תפלה דומיא דהזכרה ואמנם הראב"ד לא הביא ראיה כ"א שאלה דומיא דהזכרה והירוש' באמת גם בהזכרה ס"ל בשומע תפלה יכול להזכיר ולדידן דבהזכרה לא קיי"ל כהירושלמי ה"ה בשאלה לא קיי"ל:

שם המלך בקונך. כתב בקיצור של"ה דר"ל אם יהיה תפלת הדרך שגור בפיו יצא. ועד"ז יש ליישב תמיהת תר"י על המפרשים דלאחר שהלך פרסה לא יאמר שוב תפלת הדרך אם לא אמר עדן דטעמם דלמא לא יהי' תפלתו שגורה בפיו ומ"מ יקשה עליו לשוב:

דף ל ע"א תוס' ד"ה מסמך ע' ח"ר ואולי י"ל דחכמים הקילו על כל הולך בדרך להתפלל ז' ברכות מעומד. ואמנם אם מתפלל מהלך צריך להתפלל כל י"ח וכל זה בחול אבל בשבת ויום טוב כיון דלא הקילו עליו להתפלל תפלה קצרה שרי ליה להתפלל מהלך:

שם שופר ותוקע כ' ח"ר מוכח דביו"ט איירי ומכאן ראיה למ"ש המג"א תפ"ט דהא דכתב הג"א פ"ק דברכות והוא מהירוש' דלא כמו שהבין בתפארת שמואל דמדעתיה כ"כ דבשבת אין צריך לסמוך גאולה לתפלה דוקא בשבת אבל ביו"ט צריך דהא כאן ביום טוב איירי:

דף כז ע"ב תוס' ד"ה עד פלג בסו"ד כנגד קטורת ר"ל ובקטורת כ' ובהעלות אהרן את הנרות וגו' א"כ הויא סמוך לערב:

דף כו ע"ב תוס' ד"ה והלכתא כתוב בגליון עיין תוס' לעיל ד' ד"ה אמר ריב"ל. ונראה דבשמעתין גרסי כגי' דידן דאביי ורבא בהא פליגי והלכה כרבא ולא גרסי רב ושמואל ושפיר כתב א"כ הלכה כר' יוחנן:

דף כח ע"ב תוס' ד"ה יש מוספין ובסו"ד בשבת ר"ל שלא היו שם קרבנות הרבה והא מיקרי פושע לאחר שש מה שאין כן בר"ח ויו"ט:

דף כט ע"ב תוס' ד"ה הא דאדכר וע' תוס' תענית דף ב' ע"ב שכתבו איפכא ונראה דגרסי בשמעתין כגי' תר"י דלא גרס מחזירין ולק"מ מהך ברייתא: דף ל ע"א לא חזי' לרבנן. והרי"ף השמיט כ"ז משמע דס"ל כי היכי דהביננו בעי' מעומד ה"נ תפלה ובזה יש להבין דברי תר"י שהביא ראיה מהביננו לרוכב על החמור:

שם רש"י ד"ה לישתיף נפשי' מדמפרש לה רש"י אתפלה קצרה ולא אתפלת הדרך משמע דס"ל דתפלת הדרך אם הולך יחידי מתפלל בלשון יחיד ואם כן ע"כ לא גריס הך היכי נימא וגם ברי"ף ליתא:

שם ע"ב כמה ישהה מדלא פירשו המפרשי' לענין ש"צ שישהה בין לחש לקול משמע דא"צ לשהות כלל:

סליק פרק ד פרק חמישי:

דף לא ע"א גמ' וי לן. שמעתי בשם ההפלאה דאמרי' בסנהדרין ההוא אתרא דקושטא שמיה ולא הוי' משני בדבורי' אפילו מפני דרכי שלום וע"י ששינה רב טביומי פ"א בדבר מפני השלום איגרי בהו מותנא ומעתה היינו דאמרי אם נעביד כב"ש כלה כמו שהיא העושה כב"ש במקום בזה חייב מיתה. ואם נעביד כב"ה ונשנה מפני דרכי שלום ניגרי בן מותנא והיינו וי לן דמיתנא ב"פ בין כב"ש ובין כב"ה. ואמרתי לחבר בזה סיום המאמר הי תורה והי מצוה דמגני עלן שנהיה פטור ממצוה זו:

שם שחוק בעוה"ז עתר"י וכ"מ לשון ר"ל אבל מלשון הרי"ף שהביא דיני זמרא דמנא ופומא ממס' גיטין משמע דס"ל דבזה"ז דוקא קאמר וא"כ אפילו של מצוה י"ל דאסור וע' בזה בט"ז סוף הלכות ט"ב. ואמר לי אלוף נעורי הגאון מוה' הלל בשם בעל שבות יעקב דהיינו דאפלגו ר"ג וזקנים עם ר"ע סוף מכות שהם תמהו על ר"ע שהיה משחק ור"ע השיב להם כי שחוק של מצוה דהיינו שנזכר אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכ"וכ שרי. וזה פירש מאמר בר קפרא במס' נדרים בהלולא דר"ש בר רבי שאמר ב"ק עליה דרבי אם לעוברי רצונו כו' דרבי לא אזמניה משום דהוה ס"ל אפילו שחוק של מצוה אסור ובר קפרא הזכירו מאמר רע"ק ששחק כשנזכר אם לעוברי רצונו כך וכו' ש"מ שחוק של מצוה מותר:

דף לג ע"א אבל עקרב. הביא הרי"ף הירושלמי דמחי' בתר מחי' והשמיט אידך ירוש' דנחש מרתיע פוסק ונר' דהרי"ף קמ"ל דנחש הויא תרי ספיקא דא"נ דמחי לא מחי כ"א חד זמנא ומי יימר דמחי ומה"ט לא התירו להפסיק משא"כ בעקרב דודאי מחי בתר מחי ולא הוה תרי ספקא וא"כ ה"ה דידעי' ממילא דנחש מרתיע ודאי ג"כ מחי בתר מחי:

שם כל אדם שיש בו דעה וכו'. הכוונה כיון שע"י מעשיו יראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא הו"ל כביהמ"ק:

שם ע"כ רש"י ד"ה הכל בידי שמים כ"כ ליישב קושי' תוס' מגילה כ"ה ע"ב ד"ה הכל ע"ש:

דף ל ע"א כל המבקש וכו' שמעתי דומיא דמרים דוקא שהיה בפניה והכי נהוג עלמא דשלא בפניו מזכירין:

שם ע"ב דמצלי אצלוי. עי' הג"א ס"פ תפלת השחר פי' ענין זה:

שם אלא למשיא בתו. נראה אפי' אינו מהנהו דהא גופא דומה לקרבן כדדרשינן בעלמא ע"פ כן יתן לידידו שנה אלו נשותיהן של ת"ח שמנדדות שינה מעיניהן בעוה"ז. ונראה דנקט כל הני דעכ"פ מצותן ענין גופני וגם שכרן יהיה בימות המשיח בעוה"ז מה שאין כן הת"ח שמצותן שכלית אין שכרן שייך בעוה"ז. ומהר"ל מפראג בנ"ו כתב דמואהבת את ה' מרבינן ג"כ את לרבות ת"ח ולזה אמרו בתו לת"ח היינו בכל לבבך עושה פרקמטיא היינו בכל נפשך ר"ל נפש התנועה ומהנהו מנכסיו היינו בכל מאודך:

שם יין המשומר. כתבו המקובלים היינו שער החמשים של בינה ויש לרמז זה בפיוט לפ' זכור שכתב תכלית שבעים נתלה על חמשים כי יין בגימ' סוד דהיינו שבעים וזה תכלית כלומר המובחר בשבעים נתלה משומר על חמשים על שער החמשים של בינה. אבל באמת כונת הפייטן כי הוצרך אז למחיית עמלק למען יבנה בית שני וזה יען היה תכלית של גלות שבעים תלו להמן ובניו על חמשים ועל חמשים הוא רק מליצה:

רש"י ד"ה שחלצתו חמה ויל"ד אם כן למה שאל מים ולולי דבריו יל"פ כמו חטפתו חמה והתחיל להזיע וזיעה סי' יפה לחולה כדאמרינן פרק הרואה: שם כעבד. ר"ל רחב"ד היה אוחז עם התורה גם עמוד העבודה וריב"ז לא עסק כ"א בתורה לחוד ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא שם ע"ב בי שנים ישורו: סליק פרק ה' פרק ששי:

גמ' מה"מ פשיטא למק' דהויא דאורייתא והיינו משום דקא תני כיצד משמע דאקרא קאי כי היכי דפריך הש"ס ריש ברכות תנא היכא קאי:

תוס' ד"ה אלא משמע דכולא מלתא דברכה לפניה רק דרבנן והיינו מדאמרינן בכמה מקומות דברכה לפניה' דרבנן ואמנם למ"ד כרם רבעי וא"כ קרא ע"כ לברכה לפניה אתיא:

דלאחריו בלא"ה כתב וא"כ יהא ברכה לפניה דאוריי' וכ"מ דעת הרי"ף שהביא דברי רע"ק לעיל משמע דס"ל דמקרא ילפינן בין למ"ד נטע רבעי וילפינן כל דבר נטיעה או כמ"ד כרם והא דמסיק הש"ס סברא דלא לק' למ"ד נטע רבעי:

ואמנם הא דלא הויא ק"ו זה דאורייתא י"ל ע"ד שכ' ההפלאה ע"פ ואתה נותן להם את אכלם בעתו ר"ל בעת אכלם כי כל זמן שלא הגיע המזון לקרב האדם אינו יודע אם הוא מאכלו המזומן לו וא"כ ל"ש ברכה לפניה דמאן יימר שיהנה ממנו:

דף לו ע"א זה פלפלין. הקשה הרשב"א דלמא אתרוג. ונראה דאי אתרוג גבי אכילה הו"ל לקרא למיכתב ומ"ש גבי נטיעה דכתב אלא ודאי הא אתא לאשמעינן דאפילו פלפלין דלא שכיח בארצות הסמוכין לא"י ונטעה שם: דף לח ע"ב תוס' ד"ה והל' המוציא בסו"ד וע"כ יש לבצוע. נרא' הכונה דהאי קרא מרמז ג"כ דלא יאכל אדם עד שיאכיל לבהמתו דכתי' מצמיח חציר לבהמה ואח"כ להוציא לחם וכדדרשי מונתתי עשב והדר ואכלת ומה"ט אמרי' גביל לתורא לא הוה הפסק ולהזכיר יש לבצוע בעשר אצבעות שיזכור קרא הנ"ל ויאכיל לבהמה טרם יאכל. והנה הרשב"א ז"ל הביא מירושלמי שהניח בתימא שלא לערב נימא גם המן הארץ שלא לערב לחם מן והנ' דירושלמי בשיטת ר"י דס"ל גבול לתורי הוה הפסק ולית ליה דרשת אסור לאדם שיאכל וכו':

שם קתני ירקות ר"ל דמ"ש ירקות דנקט משאר פה"א אלא ש"מ דבא לאשמעינן ירקות דומיא דפת:

דף לט ע"א ארחב"א. פת הצנומה אלא אמר רבא כ' הרי"ף והלכה כרחב"א והל' כרבא כ' פי' דבריו דרחב"א תרתי אשמעי' דאף דצנומה לפרורין ולית לה תורייתא דנהמה מ"מ מברכין המוציא ובהא קי"ל כרחב"א ואתא לאשמעינן דבוצע ואחר כך מברך ובהא קיי"ל כרבא:

ע"ב תוס' ד"ה והלכה כירושלמי ותר"י הביאו ודקדקו עליו למה בפוגלא קאמר ונאבד ובתורמוס קאמר ונפל. ונראה דתורמס היינו תבשיל כמבואר בכמה מקומות ותבשיל משנפל לארץ נמאס ואינו ראוי לאכילה. וכתבו הפוסקים דכ"ז שלא אמר מלך יאמר למדני חוקיך נראה דר"ל כ"ז שלא אמר אלקינו ואם אמר גם אלקינו כתבו האחרונים יאמר אלקי ישראל אבינו מעולם שהוא גם כן פסוק:

שם רש"י ד"ה אכולא שירותא שהיה די לו ר"ל לו לבדו ולא לאורחים בצע הכי ולהכי פריך הש"ס והא מחזי כרעבתנותא. ומיושב קושית רשב"א על רש"י והרי"ף שהשמיט נראה דמפרש כרשב"א דר"ל אכולא ככרות ופסק כרב אשי דמברך אתרתי ובצע חדא:

רפתא בעירובא כתב רש"י עירובי חצירות. נראה דקשה ליה קושית הרשב"א לעיל לאיזו ענין קאמר הש"ס ומברכין עליו המלמ"ה אלא ודאי עירובי חצירות הי' דבעי' פת דוקא והקפידו עליו לאכלו כמות שהוא דרך מצותו ולברך עליו המל"ה ולא לעשות ממנו מעשה קדירה:

דף מ ע"א תוס' ד"ה הביאו מלח ובליל ש"ק אין מנהג להביא מלח ואפשר משום שהפת מוטעם וכמו שכתבו תוס' ואפשר ג"כ דכשם שמצוה לאכול שום בליל ש"ק שמרבה זרע כן ימנע ממלח שממעט הזרע:

שם גמ' אין מי רגלים כלין יש רמז בזה למה שארז"ל בכתובות ישיבה קשה לבני מעיים והיינו דבישיבה מי רגלים כלים דהיינו נמנעים:

מתני' ועל החומץ. עי' תר"י ויל"ד אז ל"ל לכ"ג ביומא שם לאשמעינן דלכתחלה אסור פשיטא לא גרע מח"ש. ואפשר באמת מטעם זה מיאן הרא"ש בתי' תר"י. אמנם כל זה לגי' הרא"ש דגרס ביומא דאמרי אנא דיעבד לכתחלה מי אמרי ואח"כ אימר דאמרי אנא פורתא אבל גי' דידן אפכא וא"כ פירושא מפרש כיון דאטובא מחייב ממילא פורתא לכתחלה אסור:

בענין פלוגתת ר"י ורבנן אי חביב עדיף או ז' מינין. נראה דלמ"ד להקדים פליגי תרוייהו ס"ל דברכה לפניה דרבנן וקרא דחטה אסמכתא ואם כן לרבנן חביב עדיף שיברך בנפש חפצה ור"י ס"ל אסמכתא מיהת הוה ומ"ד לפטור פליגי ס"ל דר"י ס"ל דדרשא גמורה הוה ובז' מינין ברכה לפניה דאוריי' ואין דרבנן פוטר דאוריי' ודאמרי' פ' מי שמתו דעשאן ר"י כהל' דרך ארץ ש"מ דגם לר"י לא הוה דאורייתא קאי למ"ד להקדים:

דף מא ע"א באין ברכותיו שוות כתב רש"י צנון וזית. ותוס' כ' תפוחים וקליות. ונראה משום דקשה להו קושי' רש"א הרי בפה"א פוטר בפה"ע לכך כתבו תפוחים וקליות. וכ"ת הרי באמת נוכל לומר דצריך לברך על הזית תחלה א"כ היינו דר"מ. ואמנם רש"י שמיאן בפי' התו' נראה דעתו כהרשב"א דחטה דקרא היינו פת ודייסא ולא קליות. ועי"ל דתוס' מיאנו בפי' רש"י דס"ל כבה"ג דפה"ע קודם לפה"א אפילו אם הפה"א מז' מינין וא"כ עכ"פ זית קודם אפילו לרבנן דר"י:

דף לו ע"ב חביצא דלית ביה פירורין כזית ד' תר"י דבעי' שפך עליה מרק דוקא וצ"ע אם כן מ"פ הש"ס מלקט מכולן כזית אטו התם במרק מיירי: דף לט ע"א זית מליח. עי' ברא"ש שכתב דהאי ק"ו דריש כיצד ל"ד דאיכא למיפרך מה לאחריו שכן נהנה. וקשה לקמן פ' שלשה שאכלו דלמ"ד ר"י ג"כ ברה"ת מברהמ"ז בק"ו אמאי לא פריך הש"ס ג"כ שכן נהנה. וצ"ל דבפרק מי שמתו דקאי אבה"ת לאחריו קאמר שכן נהנה כלומר דברהמ"ז מברך קודם עיכול ועדן נהנה. וזה לא שייך בתורה לאחריה. ואמנם בפ' שלשה שאכלו קאי אבה"ת לפניה דהך ברכה קודם שלומד עדיף מכן נהנה דהו"ל עובר למצוה וא"כ גם כאן לא קשה קושית הרא"ש:

דף לח ע"ב תוס' ד"ה והל' יל"פ טעמא דהמוציא דאמרו רז"ל עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכתב הרמ"ע מפאנו בספר י"מ דלולי נתמעטה ע"י חטא אדם הראשון אור החמה גם עתה מאחרי דחטה מין אילן היתה כל חטה פירי שלם והיינו גלוסקאות דלע"ל ומה"ט נקרא חטה בדגש כלומר חנטה. כי החטה הויא רק החנטה נמצא כי הש"י באמת מוציא לחם גמור גלוסקאות מן הארץ אלא עונותינו מנעו הטוב ממנו. ואם מברכין בה"א המוציא היינו שהש"י בכחו להוציא לחם גמור וזה אמת אבל מוציא משמע כי הוא באמת. וזה אינו ולכך מברכין המוציא:

דף מב ע"א תוס' ד"ה סלק. יל"ד דע"כ לפני המברך לא היו מסלקין דארז"ל בפרק חלק כל שאינו משייר פת על שולחנו אינו רואה סימן ברכה: דף מג ע"א על המוסק ע' ברא"ש שנתקשה ע"ד הר"י דראיתו צריכה ראיה. ונראה דפליגי בהא דאמרינן פרק אין מעמידין גבי דבש למאי ניחוש אי משום איערובי מסרי סרי וד' הרא"ש כד' רש"י שם דאיין קאי ומסרי סרי דיין בדבש נותן ט"לפג. והר"י מפרש אערובי כל דבר אי' ומסרי כלומר קודם שנהפך לדבש:

שם ע"ב תלא לה קורא לד"א ואיהו דידיה עביד כ' דה"ק דהד"א מגנה מלאכת גננים הנעימה ואיהו מתגלגל באשפה כן כל אומן מגנה אומנת חברו ושלו הגרוע יפה בעיניו:

דף מ"ד ע"א רש"י מליח כל מלוח. נראה דר"ל הפירות עצמן היו מלוחין ולכאורה מבריי' דגמ' משמע דמליח דג מלוח דקאמר טרית לקוצצי תאנים וטרית היינו דגים מלוחים:

שם ע"ב אבל אמיא לא דמיא לא זייני ומ"ד מברך סבירא ליה דבמלתיה מיהת זייני שאינו צמא עוד. וז"נ ג"כ ד' רב פלטוי גאון דבחנקתא אומצא לאחריה מיהת מברך דעכ"פ אינו צמא מחמת אותה שתיה:

שם אפי' בתו אף דזמנין דמיה ליה וידעו שהוא בתו ואפילו אחותו דודאי דמיא ליה טפי מבתו דדמיא לפעמים לאשתו:

סליק פרק ו פרק שביעי:

דף מה ע"א מה"מ לד' רש"י הקו' מה"מ דדוקא תלתא ראוין לזימון ופשוט ליה מדאמר גדלו אתי לשנים ולחר"י הקו' מנה"מ דכה"ג מקרי ברב עם הדרת מלך ופשוט מלשון גדלו ולא כתיב נגדלה. ויל"ד מאן דיליף מגדלו למה לא יליף מוכי שם ד' דכתיב באורייתא. ונראה דמכי שם ד' דכתיב רק הבו גודל משמע למצוה מן המובחר ומסייע למ"ד שנים אם רצו לזמן מזמנין ורב אסי ס"ל כר"י רביה דשנים אם רצו לזמן אין מזמנין וניחא ליה למילף מגדלו אתי דמשמע שנים בלא השלישי לא שייך גדלו:

דף מה ע"א תוס' ד"ה אם רצו עי' ברא"ש פרק אלו דברים גבי מאור לכ"ע לא בעי' היסבה דדוקא ביין דחשיב מיהת הוא דפליגי וא"כ כל קושית תו' על רש"י מיושבים דמוציא דחשיב כ' רש"י כן משא"כ במאור ופירות דבר קפרא. אמנם הקו' ממאור כבר תי' תר"י ג"כ לקמן משום דכלם נהנים בב"א: באו"ד ישנים היו. ר"ל בר קפרא לא אכל עמהם ומוכח מדבריהם דאפי' אין גדול אוכל עמהם נותן רשות לברך:

באו"ד ע"כ כ' וצ"ע עדן אמאי במאור אחד מוציא כולן:

דף מו ע"א רש"י נכסיו קרקעות נראה שכ"כ ליישב למה תקנו נכסיו בתוך העיר ואמאי קרובים אמנם בקרקעות אתי שפיר:

שם חציך שקא להזכיר זכותו קרי ליה דלא איחרך בנורא כ"א שקו. ואפשר דלא היה חסר כ"א מצות ישיבת א"י והיה מתרשל מחמת חסרון כיס ורמזו לו בחריך שקא:

שם ע"ב שהרי עוקרין אותה מכאן. קשה למש"כ תר"י דלת"ק צ"ל בפ' הטוב והמטיב ולר"ע דיו בפ"א וא"כ מאי לשון עוקרין דקאמר הש"ס וצ"ע: דף מז ע"א רש"י ד"ה הא לא חזי ליה. מבואר מדבריו דס"ל כדעת הרמב"ם דאאכילת איסור אין מברכין כלל:

שם תוס' ד"ה ומאכילין אבל טבל דאי' מיתה והיא מהירושלמי נראה דמ"ד התם הכי ס"ל כהרמב"ם דבשעת מלחמה אפי' קדלי דחזירי שרי וס"ל אבל אי' מיתה לא הותר ואפשר דמשו"ה נקט להו בריי' בתרתי עניים ואכסניא דבעניים אפי' טבל ודאי דרבנן אסור ובאכסניא דוקא טבל דאורייתא: דף מח ע"כ רש"י ד"ה כי הוא יברך הזבח. דברי רש"י צע"ג הא אנן בבהמ"ז עסקינן הכא:

דף מט ע"א לא אמר ברית ותורה יצא. ואכתי קשה יצא דיעבד ואמאי לא אמר וברשב"א הגי' רב לא אמר ברית ותורה עי"ש:

שם ע"ב תוס' ד"ה ר"מ דהא קים ליה ר' יוחנן ואף דמרי"ו אין ראיה דאיהו מחליף ר"מ לדר"י והלכה כר"י מ"מ דעבד רי"ו עובדא שבירך על זית מליח ש"מ הלכתא הכי דקי"ל מעשה רב:

שם רש"י והדר לרישא לתחלת בהמ"ז. נראה דדייק ליה דאס"ד רק לברכה רביעית לא היו מתקני רבנן ברכה חדשה דמאי אולמא הך מהך אלא ודאי דלא לברך כל ג' ברכות:

תוס' ד"ה ברוך שנתן. משמע דס"ל דדרשא דברוך ד' יום יום דרשה גמורה מדברי קבלה וכעין דאורייתא דאל"כ הו"מ תוס' לשנויי משום דלא הוה כ"א דרבנן כמו הטוב והמטיב:

דף נ ע"ב תוס' ד"ה אבל אי אקדימו בסו"ד ורש"י לא פירש כן עתר"י במה קאי פלוגתייהו:

דף נא ע"א תוס' ד"ה שמאל מהו שתסייע כונת דבריהם דלאו באדם חלש מיירי דלמה יברך הוא יברך אחר וס"ל דבהמ"ז ביחיד אינה טעונה כוס: שם ע"ב רש"י ד"ה אנן נעביד. בסו"ד בשעת ברכה. נראה כונתו כיון דע"כ מיירי בא"א לו בלא סיוע ומאי חומרא שייך באי אפשר. לזה כתב רש"י דעיקר החומרא בשעת ברכה שיניח הכוס מידו בין ברכה לברכה ולא יסייע בשעת ברכה:

שם גמ' כל האי כבגא דברכתא פי' דאמרינן כל בית שאין יין נשפך בו כמים אינו בכלל ברכה ואם כן כל מה ששפכה ילתה לברכה תחשב:

עיין ברא"ש פ' ג' שאכלו סימן ג' הביא מפ' כזה דמצוה לחזור אחר זימון. ויל"ד אמאי לא הביא מפרקין מ"ז דרב שימי היה מסרהב לאצטרופי. ואולי משום דאיכא מ"ד ב' ת"ח המחדדים זל"ז בהלכה מצטרפין ולא קי"ל הכי עבד הכי לאפוקי מפלוגתן:

כתב הרשב"א על הא דאמרינן דף מז ע"ב כותאי עשורי מעשרי הרי אדרבא קי"ל בההיא דהלוקח יין דלא מעשרי אמנם רש"י פי' שם דחשידי אלפני עור וכאן מיירי דאיהו גופיה אכיל:

פי' קושית רשב"א אדברי רש"י דף כ' ע"ב ד"ה אין נוטלין מאחר דביין כי אשתני למעליותא מודה ר"א דאין נוטלין ואם כן פת מנ"ל לשמואל דודאי אשתני למעליותא:

סליק פרק ז:

פרק שמיני:

דף נא ע"א מתני' אלו דברים. הקשה רשב"א אמאי לא תנן נמי הך פלוגתא דברייתא פרק כיצד דב"ש אומרים שמן ויין מברך על השמן תחלה וב"ה אומרים על היין. ונראה דהך בריי' ר"י דפליגי הכא בבשמים ומאור דב"ש אומרים נר קודם דקדמה הנאתו והיינו דאמרי' התם שמן ערב קדמה דקדמה הנאתו וב"ה אומרים בשמים קודם דתדיר והיינו דאמרי' התם יין קודם דתדיר אבל לר"מ דמתני' אליביה לא אפליג כלל בשמן ויין כשם שלא נחלקו בנר ובשמים:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה