ליקוטי חבר בן חיים א· רבי חזקי' פייבל פלויט
בסוגיין ראי' מסכין של ע"א
ואמנם טעמא דאביי דחשיב לי' שותה והיינו דקאמר ריחא מלתא וכ' תוס' וכ"ת הא הו"ל שתיי' גסה וק' אכתי אטו שתיי' גסה מותרת וכ' כוונת דברי' דהר"ן כ' דלאביי לא בעי כוונה דמתעסק בחלבי' חייב שכן נהנה ואמנם אי הו"ל שתיי' גסה ל"ש שכן נהנה ומאחר דלא מכוין שוב יהא מותר וע"ז כ' מאן לימא לן דשתיי' גסה אפי' הכאה לא חשובה דלמא שתיי' הוא דלא חשובה וא"כ מטעם א' הנאה שוב אסור וא"נ לא תימא הכי י"ל דלא חשיב שתיי' גסה כלל מאחר דהשתיי' עצמה אינה מזיקה כשתיי' חומץ וכיו"ב כ"א הריח הוא דמזיק י"ל עכ"פ על השתיי' חייב:
והנה באתרא דסיימו תוס' דף י"ב פתחי בשמעתין דע"כ בהא פליגי אי הוה כשותה ול"פ אי ריח בדבר שאינו עומד להריח מלתא הוא ולהכי לא מייתי ראי' מל' אביי דאמר ריחא מלתא די"ל דה"ק ריחא אפי' בדבר שאינו עומד להריח מלתא היא וע"ז מייתי מכמון אלא לד' רש"י דמיירי שהישראל הסיק התנור יש לדחות דלענין הנאה מייתי דמיירי בהנאה של כילוי אלא דלא ניחא להו לתוס' בפי' רש"י דמנ"ל לרבא לאוקמי מתני' כה"ג בישראל שעבר והסיק בתרומה דלמא בכהן מיירי ולק"מ ומ"מ כ"כ במקו"א דל' שהסיקו מ' בדיעבד וע"כ בישראל מיירי וזה כ' שהביא להר"ן פ' גי"ה שהשמיט הראי' זו והביא ראי' מהרודה פת חמה דהתם מבואר לכאורה דלענין אכילה פליגי וצריך ביאור יותר מדוע שבקו תוס' ראי' זו מפת חמה והביאו ראי' זו מכמון שיש לדחותה וכ' ד' תוס' דמרודה פת חמה שפיר איכא ליישב עד"ז דהנה התם הוה ריח של פטום ומעתה אי ריח של פיטום אוסר אפי' דיעבד לא מסתבר דיהא מותר משאר ריח ליהנות לכתחלה וע"כ מדשרי רבא ליהנות משאר ריח לכתחלה עכ"פ ס"ל דריח של פיטום דיעבד אינו אוסר ואמנם מכמון דלא הוה ריח של פיטום שפיר ק' להו:
ואמנם שאר ד' תוס' כ"כ במקו"א דק' להולמן דפשטא הוה מ' דס"ל כמ"ש תוס' לעיל דרבא ס"ל דריח אינו כשותה והנאה לא הוה משום דמזיק ולא כד' רש"א שמפ' כוונת תוס' דמשום דמזיק לא הוה כשותה אבל ממ"ש תוס' לקמן דרבא כרב ס"ל והכא משום דמזיק ש"מ כד' רש"א ע"כ וצ"ל דלעיל י"ב ע"ב לא נחתי תוס' להכי לאשוויי' דרבא לדרב ולהכי כ' כפשטא דרבא סבירא לי' דלא הוה כשותה אבל הכא דבעי למימר דרבא כרב ס"ל שפיר אצטריכו להך סברא אפי' אי הוה כשותה אלא דסברא זו ק' להולמה שהרי החליטו תוס' לעיל דל"ש למקרי שתיי' כזאת שתיי' גסה ואמאי הדרי בהו הכא ועל הכל קו' רש"א מהסוגי' דכמון ורודה וכ' ד' תוס' דאביי ורבא בהא פליגי רבא אליבא דרב ס"ל דהא דאי' לי' לרב ריחא מלתא היינו אין ריח שאין בו טעם נגרר וא"כ עכ"פ לא עדיף מטעם ומה טעם שהוא פוגם כגון חומץ לתוך גריסין אינו אוסר ה"נ ריח אינו אוסר אם מזיק וכי היכא דמצינו לענין אי' הנאה גבי סכין של ע"א ואביי ס"ל לרב ריחא אי' בפ"ע הוה ובטעם הוא דמחלקי' בין פוגם לאינו פוגם אבל בריח לא מצינו ומייתי רבא ראי' מדתנן שאין טעם אלא ריח כמון ובשלמא אי ריחא משום טעמא אוסר א"כ דיו בריח מדבר שיש בו ממש ולא בריח כלי אבל אי ריחא אי' מצ"ע א"כ מה לי ריח כלי או ריח האי' ומשני לי' אביי דמ"מ ריח כלי לאו ריחא אא"כ אכתי מרודה פת חמה ק' מאי מק' לרבא הרי עכ"פ משום טעמא אסור וכ' דלדינא קיי"ל חם לתוך צונן תתאי גבר וקולף והשתא למה יהא עדיף האי פת עפ"י חבית מאלו כופל לתוך החבית בשלמא לאביי דס"ל אי' מצ"ע וא"כ כיון דכל הפת יש בו ריח יין אסור כולו משא"כ לרבא דמשום טעמא אוסר למה לא סגי בקליפה. כ"נ לבאר לד' תוס' פלוגתא דאביי ורבא:
וכ' רש"י דתרומ' אין בו אי' הכאה ליישב קו' תוס' למה לא הוה כתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה ואמנם ק' הא לא מיירי הכא באבוקה כנגדו ואפי' בערלה מותר וצ"ל דתנור סתמא תנן ל"ש חדש ל"ש ישן ובחדש לא בעי' אבוקה כנגדו:
ודע דמ"ש תוס' דשותה תרומה טמאה במיתה אינו מסכים להל' דתרומה טמאה אין בה מיתה כמבואר ברמב"ם הל' תרומות:
ונ' דגם רבא ידע שפיר מתי' דאביי אלא דשפת יתר שאין טעם כמון אלא ריח כמון ק' לי' דמ' לי' דשפת יתר בא לאורויי דריחא ולא כלום הוא ואביי אודי לי' אבל על ריח כלי בא תנא להורות לא זולת וכ' רש"י ר"מ אוסר ששואבת את הריח כ"כ לעיל מדלא נקט רש"י בד"ה דרבא תנאי גם ר' יוסי מ' דס"ל כד' הרי"ף דר' יוסי שואבות גופן קאמר ועפי"ז בא רש"י ליישב דלא תק' דלמא ר"מ ג"כ לגופא קאמר וכ' רש"י דבחטין וודאי לענין ריחא לחוד מיירי:
ועד"ז יש להבין מ"ש רש"י לפנינו בסוה"ד לרבא וליכא למימר איסור אלא משום ריחא ר"ל דנימא דר"מ משום גופו של יין אוסר אין סברא שיסבור ר"מ דגם חטין שואבות גופו של יין:
ויע"ל פי' ד' רש"י דלכאורה צריך להבין מ"ש רש"י דלאביי י"ל דטעמא דר' יודא אין ריח יין נכנס בפת וכי במציאות פליגי אלא דזה יק' ג"כ למאי דפליגי בפת חמה וחבי מגופה נחזי אי יש בו ריחא ונ' דריח וודאי יש ע"פ הפת יען כי ריח היין נודף וממלא כל האויר אבל אם אין ריח זה נכנס בפת אינו בא לידי אכילה כמו ששאר אויר אינו בא לידי אכילה וכי נאמר דבחדר שיש בו יין של תרומה אסור לכנוס בו מפני הריח ואמנם אם הריח נכנס בפת ובא לידי אכילה היינו פלוגתיי' והיינו ג"כ דקאמר רש"י ר"מ אוסר לפי ששואבת את ריח היין כלומר הפת קלט הריח לתוכו: רש"י לרבא דאמר לאו מלתא כוונתו דממה שמתיר בת תיהא אין קו' דלמא משום דלא עביד להריח אבל מדקאמר רבא בהדיא ריחא לאו מלתא ומייתי ראי' מכמון הוא דק' לן:
תוס' ד"ה רבא אמר ופסק כך רש"י פ' כיצד צולין ויל"ד הא כבר העתיקו ד' רש"י וכ' דר"ל דהא דפסק רש"י כרבא בהא גם התוס' מסכימין אבל רש"י פסק כן פ' כ"צ כלומר בפלוגתא דרב ולוי וזה ק':
באו"ד ומעשה רב לכאורה אין זו קו' אלימתא מאחר דהתירו רבא אפרזוקיא למכלא במלחא מיהת דלמא מפ' לי' הר' כמאן אי כרב אי כלוי והי' מחמיר לענין כותח:
באו"ד וגם מר בר רב אשי והנה הרמב"ן במלחמות פ' כ"צ שם כ' דסכנתא שאני וכ' דפליגי בפלוגתת הש"ך בנה"כ עם הטו"ז יו"ד קט"ז אי בדגי' עם בשר מהני ביטול או לא וס"ל לרמב"ן דלא מהני ביטול ותוס' ס"ל דמהני ביטול ואי ריחא לאו מלתא ממילא בטיל ועד"ז נתרץ קו' אלימתא שהק' תלמיד א' דלמה אמר הש"ס מר בר רב אשי אמר אפי' במלחא נמי אסור ולא אמר רבותא טפי דאפי' בשרא נמי אסור ובשלמא להרמ"בן ל"ק איכא למימר דמיירי שהבשרא הי' שמן והביניתא כחוש וכיון דבאמת ריחא לאו מלתא דיו להחמיר משמן לכחוש אבל פיטום להיפך לא שייך כיון דריחא לאו מלתא אבל לד' תוס' ק' ולמ"ש א"ש דלד' תוס' שוב מהני ביטול וי"ל כאן מיירי שהבשר הי' בו ס' נגד האי ביניתא דל' מ' דלא הי' כ"א דג א' ומשו"ה הבשר הי' שרי והביניתא אסור:
באו"ד וע"ק א"כ הו"ל לאתויי התם כבר עוררנו במקו"א דאדהכא לא ק' להו דאדרבה הוה שייך לומר דבמאי דאיפלגו אביי ורבא כבר אפלגו קמאי רב ולוי והיינו משום די"ל אפי' לד' רש"י דרבא לית לי' דלוי דדווקא בת תיהא ס"ל לרבא ל"ד לפת חמה וחבי' פתוחה משא"כ בשר עם בשר בתנור אחד אבל אפכא ק' להו ונ' דקו' זאת דחקו לרש"י לפ' דגם לוי לא ס"ל כרבא דללוי דיעבד שרי הא לכתחלה אסור ולרבא פי' לכתחלה שרי:
ובמש"כ י"ל ג"כ קו' תוס' לקמן לד' רש"י אמאי לא מייתי התם ג"כ וכמון ראי' לד' לוי די"ל דמכמון לא ידעי' כ"א כחוש עם כחוש ועדן אי' שמן עם כחוש מנ"ל וא"כ ליכא לסיוע לד' לוי מכמון:
בא"ד ואביי דאמר יל"ד ל"ל לתוס' ליישב דאביי מצי סבר כלוי מאחר דהל' כרבא וכ' דבאו ליישב דקדוק הרז"ה למה קאמר הש"ס בפסחי' והאי כמי ולא קאמר לדידי ובע"א קאמר לדידי ותי' הרז"ה לית להו לתוס' דהרי ס"ל דגם לוי מודה בפת חמה וחבי' פתוחה ולד' הרז"ה לוי פליג אדר"ל ולזה כ' תוס' משום דאביי סבר אפי' כלוי ולא מעייל נפשי' בפלוגתא דרב ולוי הרי ס"ל דבשר עם בשר ל"ד לפת חמה וחבי' פתוחה קאמר אביי מודה לוי דהאי דידי דומה לפת חמה וחבי' פתוחה:
באו"ד ריח האי' נכנס ר"ל דאביי ס"ל רב ולוי פליגי לרב ריח כנ"ט ואינו בטל בהיתר וללוי משהו הוה ובטל ואמנם משהו בעין הרי לכ"ע אסור ובבת תיהא הוה משהו בעין:
באו"ד ובלבד שלא יהא פי התנור סתום כ' דדייק להו ממ"ש האו"ה ממה שאנו רואין בחמין הטמונין לשבת שקולטין את הריח והיינו משום שהתנור סתום:
באו"ד או עם האיסור נ' שכ"כ דל"ת דבתנור גדול הוה ריח קלוש מיהא ודמיא לכ"ט בר נ"ט ומחלקי' בין היתירא לאיסור לזה כ' תוס' דלא היא דבתנור גדול ופתוח כלל וכלל ליכא ריחא ואפי' באי' שרי:
באו"ד שהרי הנכרי לא ישמע וכ"ת א"כ יהא אסור מה"ט לאפות לכתחלה אצל הנכרי לא היא דכל לגבי גוי לא הוה לכתחלה דהרי מטעם סתם כלי' ש"נ אב"י שרי מרקחת וכיו"ב מן הגוי וה"נ ל"ש:
באו"ד אבל אם יצא שמנונית כ' משום תחת להיתר הוצרכו לכתוב דל"ת דכי היכא דריח כלי אינו ריח אף דריחא מלתא ה"נ טעם כלי דמקלי קלי אינו טעם קמ"ל:
תוס' באו"ד הנ"ל מיהו ק' ויל"ד למה לרש"י ל"ק להו הך קו' וכ"כ לעיל דוודאי לוי לא מצי לאתויי אי' מכמון דאכתי באי' שמן מנ"ל אבל הש"ס הו"ל להק' מיהא על רב מהך דכמון גם לשטת רש"י וכ' דלד' רש"י י"ל דבאמת הא דמק' הש"ס אדרב מרודה פת חמה לימא כתנאי עיקר קו' הי' דאי דרב תנאי היא ובתר הך דרודה פת חמה תנן הך דכמון וא"כ הו"ל מחלוקת ואח"כ סתם והל' כסתם ותיובתא דרב וע"ז משכי לי' דהנך תנאי בפת חמה וחבי' פתוחה לא פליגי כלל וכ"ע מודו והך דרך להא דמיא וממילא ל"ק שוב מהך דכמון דוודאי לא דמיא לפת חמה וחבי' פתוחה בתר דמקלי אי': והק' רש"א לד' תוס' אמאי קאמר הש"ס לרבא וודאי תנאי היא הרי פת חמה הוה ריח פיטום ומודה רבא ונ' דמדמק' רבא לאביי מכמון והיינו דאביי באי' בת תיהא לא בעי פטום ומעתה הק' הש"ס לרבא וודאי כלומר רבא דמק' אדאביי מכמון הלא ידע דבמתני' דלעיל מכה פליגי תנאי בריחא ואביי הרי לא מפליג בין פטום או לא וע"כ באמת היינו קו' דרבא דהו"ל מחלוקת ואח"כ סתם והל' כסתם ותיובתא דאביי וא"כ רבא וודאי מוקי אביי אליבא דתנאי אבל אביי לבתר דמשני ש"ה דמקלי קלי אי' מי מוקי נפשי' כתנאי מאחר דאין כאן מחלוקת ואח"כ סתם או לא:
והק' עוד רש"א למאי דמחלקי תוס' בין פיטום ולאו פיטום ל"ל לעיל להך סברא דמטעם מזיק חשיב לי' רבא כשותה וכ' דק להו לתוס' כיון דבריח של פיטום רבא מודה דאסור אפי' דיעבד א"כ מסתברא דבריח שאינו של פיטום לכה"פ משהו מיהא הוה ואמאי מתיר רבא לכתחלה אלא ש"מ משום דמזיק: ומ"מ הרא"ש דאזיל בשטת התוס' נקיט ד' רש"א למסקנא ומחלק לרבא רק בין פיטום לאינו של פיטום לא זולת ובזה יש להפליא שוב על ד' הש"ג במ"ש דלד' הרא"ש דמוסק אסור באכילה למה יהא מותר להריח בו הרי בדבר העומד להריח ואינו מזיק הו"ל ריח כשותה ולא זכר כי הרא"ש לית לי' הך סברא כ"א ס"ל כל ריח שאינו של פיטום אינו כשותה ובאי' הנאה וודאי יש לחלק בין עומד להריח או לא אבל לא באי' אכילה:
והנה ראיתי כי ד' הרא"ש במסקנא כ' כסתרי דתחלה כ' דדווקא בתנורי' שלהם שהיו קטני' ופיהם מכוסה א' דתרתי בעי' לאי' ואח"כ כ' אבל בתנורי' גדולים שלנו ופיהם פתוח אין לחוש מ' דתרתי בעי' להיתר ואל"ה ריחא מלתא ונ' ד' הרא"ש דבתרתי לריעותא קיי"ל כרב דאסור ובתרתי לטיבותא לכתחלה שרי ולזה כ' אין לחוש ובחדא לטיבותא לכתחלה אסור ודיעבד מותר ואמנם תוס' דמיירי רק בחדא לטיבותא באמת לא התירו כ"א דיעבד ואמנם ההג"א דקאי בשטת רש"י דדיעבד בכ"ג שרי התיר בחדא לטיבותא אפי' לכתחלה וד' הש"ג פ' גי"ה גם בהעתקת ד' רא"ש צ"ע: והנה גם ד' הר"ן נ' כסותרין דבשמעתין פ' השוכר פשיטא לי' דבת תיהא מקרי אפשר וקמכוין ובפ' גי"ה פשיטא לי' דמקרי אינו מתכוין וכ' דנהי דפ"ר הוה בהנאה ל"ש פ"ר וכדומה דבשמעתין מיאן בסברא זאת דבהנאה ל"ש פ"ר ולהכי קרי לי' מתכוין וצ"ע:
והנה בענין ד' הרי"ף כ' עוד דהרי"ף אמלתא דרב גופי' קאי וה"ק דא"כ ס"ל לרב ריחא מלתא מ"מ הרי ריח פיטום דנקט רב וודאי לא הוה טפי ממשהו וע"כ רב לטעמי' וא"כ כי הך דרב וודאי לא קיי"ל וא"כ ל"ק מרודה פת חמה דהתם וודאי הוה ריח גמור ולרב אסור אפי' באינו מינו אלא דמ"מ קשה לראשוני' מנ"ל להש"ס דרב ס"ל שום ריחא הוה טפי ממשהו דלמא בכל ריחא לרב רק משהו הוה ול"ק מרודה פת חמה דהו"ל אינו מינו ואמנם מאחר דלהרי"ף גם ללוי ריחא משהו הוה לא מסתבר להש"ס דה"ה רב הכי ס"ל ואך במין במינו פליגי:
ואמנם בענין קו' הר"ן דגם בכ"ט בר כ"ט יהא אסור מטעם שיל"מ ותו הרי באינו מינו לא שייך יל"מ כ' לבאר דהא דמחלקי' ביל"מ בין מינו לשאינו מינו כ' מד' הר"ן בנדרי' דבמינו שלא נתבטל האי' אלא דאזלי' בתר רובא אמרי' עד שתאכלנו באי' תאכלנו בהיתר אבל באינו מינו שנאבד האי' מן העולם ל"ש עד שתאכלנו באי' תאכלנו בהיתר שהרי נאבד ומעתה הא דכ' הרי"ף דבריח יש בו משהו אין פי' שגורר משהו עמו כ"א הריח עצמו נידון כמשהו וריח זה אינו אובד אפי' באינו מינו וממילא אפי' באינו מינו שייך גבי' יל"מ אבל בנ"ט בר נ"ט דטעם זה בטל לגמרי בכותח מה יל"מ שייך באינו מינו ומיושב ג"כ קו' הרז"ה למה לי' לרב למימר נ"ט הוא נימא דיל"מ לא היא כיון דרב ג"כ מודה דנ"ט בר נ"ט בכותח לא יהא נרגש לא שייך יל"מ אמנם מאחר דס"ל לרב נ"ט הוא אסור לאוכלו בכותח מטעם מבטל אי' לכתחלה ושפיר אצטריך למימר נו"ט הוא:
וממילא מיושב ג"כ קו' הרמב"ן מצנון שחתכו בסכין דאמר רבא אפשר למטעמא והק' הרמב"ן כיון דבצנון נ"ט בר נ"ט אסור א"כ נהי דטעם ליכא משהו מיהא איכא והו"ל דשיל"מ ולמ"ש דווקא בריחא לא מחלק הרי"ף בין מינו לאינו מינו ומטעם שכ' משא"כ בנ"ט:
ואמנם מה שלא הק' הרז"ה והרמב"ן קו' הר"ן מ"ט נ"ט בר נ"ט שרי הרי משהו מיהא הוה נ' דס"ל דהא דנ"ט בר נ"ט שרי היינו משום דקיי"ל לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא אלמא טעם קלוש לא אסרה תורה כלל וכיון דתורה לא אסרה גם רבנן לא גזרו דהרי אפי' בקדירה שאב"י מק' הש"ס שאינו בת יומא לשתרו ומשני גזירה אטו בת יומא והתינח התם שפיר קאמר גזירה דאי שרית לבשל חלב בכלי של בשר גם בבת יומא אתו לבשל משא"כ בנ"ט בר נ"ט מאי איכא למגזר ועכ"פ א"ש דלא ק' להו להרז"ה ולהרמב"ן קו' הר"ן:
והנה בענין קו' הרמב"ן על הרז"ה מכמון של תרומה כוונת הרמב"ן דאטו רבא לא ידע לחלק בין מקלי אי' אלא רבא מ' לי' דמתני' דכמון מיירי באבוקה נגדו והתם לא שייך מקלי אי' ודחו לי' דלמא לא מיירי באבוקה כנגדו וע"ז הק' הרמב"ן ואי באבוקה כנגדו א"כ גם לרבא אסור דהו"ל פת חמה וחבי' פתוחה ואמנם ד' הרז"ה דגם רבא מוקי לה באין אבוקה כנגדו ואמנם רבא מ' לי' דמתני' בהסיק ישראל והי' כוונתו לבטל האי' וליהנו' ממנו ואי ריחא מלתא א"כ אפי' בקלי אי' הו"ל לקונסו ושני אביי כיון דעכ"פ אינו נהנה מן האי' בעין שוב לא גזרו ואמנם ד' הרמב"ן כד' תוס' דבהסיקו כהן מיירי ושפיר ע"כ מאבוקה כנגדו פריך רבא:
ובענין קו' הרמב"ן מהי"תי נימא דמריח בחוטמו ביי"נ לא יהא כפת חמה וחבי' פתוחה י"ל ע"ד שכ' לעיל לפ' ד' רש"י בע"א שכ' נכנס בפת וא"כ דווקא התם נכנס בפת עצמו משא"כ אדם המריח הריח אינו נכנס בגופו כ"א עובר דרך עלי' ואפשר דרמז הרמב"ן בזה במ"ש דליתא לפי' רש"י כ"א מיירי בששואף בפיו:
והנה בענין תלונת הרמב"ן על הרז"ה פ' כ"צ יש לתמוה למה לא הק' הרמב"ן על הרז"ה דפתח בתרתי וסיים בחדא אי כוונת הרז"ה דפליגי אביי ורבא במתכוין ואינו מתכוין למה זה כ' דפליגי אי דמיא לפת חמה וחבי' פתוחה וכ' ד' הרז"ה דהא בהא תליא לאביי דמיא לפת חמה וחבי' פתוחה א"כ האי ריח הוה ממשו של אי' וא"נ איכו רוצה בריח עצמו כ"א לבדוק ע"י טעם עכ"פ רוצה בקיומו של הממש דהיינו הריח ואסור אבל רבא לא מדמי לי' וא"כ האי ריחא לאו מלתא כלומר אין בו ממש ואינו נהנה כ"א מהריח עצמו ולזה לא מכוין ושפיר הביא רבא ראי' מכמון דמ' לי' דאי' בת תיהא דומה לפת חמה ה"ה כמון ודחי לי' אביי מאחר דכבר קלי איסורא לא דמי לפת חמה ואמנם אלו הים הכמון בעין גם רבא מודה דדמי לפת חמה וכן מקמי דידעי' מהא דפת חמה שפיר אמרי' דרבא וודאי תנאי היא ובתר דנחתינן לדר"ל באמת גם רבא לאו כתנאי לד' הרז"ה:
ומ"ש הרמב"ן דהיאך יתכן שיגרע בת תיהא מפת חמה כ' דתליא וודאי לפי' רש"י שמריח בחוטם גם הרמב"ן מודה דל"ד ריח ע"י חוטם לפת חמה הממלא כל נקב החבי' ומה"ט דחה הרמב"ן ד' רש"י ולפי' הערוך ששואף בפה שפיר הק' הרמב"ן:
ומ"מ יש לחלק דהתם נעשה פעולה מב' צדדין הפת ע"י שהוא חם שואף את הריח וגם החבי' פתוחה והיין נותן ריחו והכא ס"ל לרבא נהי דהחבי' פתוח אין באדם פעולה תחת חמימות הפת ואביי ס"ל דשאיפות ריח הוי כחמימות הפת:
ומד' הרמב"ן נלמוד מדוע לא הק' הרז"ה מהל' דקיי"ל דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח וכמו שהק' הר"ן משום דס"ל דנ"ט בר נ"ט לדידן גרע מריחא אפי' למ"ד לאו מלתא ע' בד' רמב"ן ותמצא:
ובענין מה שהק' הלח"מ סתירת הרמ"בם שפסק פת שאפה עם הצלי אסור לאכלה בכותח ופסק בת תיהא מותר לכתחלה תימא גדולה שלא זכר לא תי' הר"ן פ' גי"ה על קו' זו ולא תי' הרמב"ן במלחמות פ' כ"צ:
ובמה שכ' הר"ן פ' גי"ה לדייק ממוכרי כסות דבהנאה לא שייך פ"ר כבר יישבו ענין זה תוס' שבת כ"ט ע"ב עיי"ש:
ובענין קו' חי' אנשי שם על הרי"ף דק' דר"י דס"ל מב"מ לא בטיל אדר"י דס"ל ריחא לאו מלתא דבריו צ"ע דלרב ר"י מיירי בחבי' סתומה ואפי' רב מודה התם דריחא לאו מלתא ובחבי' פתוחה הוא דס"ל לרב דריחא מלתא: וכן מ"ש דטעמא דמ"ד מב"מ לא בטיל משום דלא ידעי' אי בטיל אי לא ק' לימא רואין ובאמת הר"ן בנדרי' פי' טעם דמב"מ לא בטיל משום דאי מחזק חבירו וזה לא שייך בריח:
מילי דהספידא דרוש והספד:
על מיתת צדיקים ה"ה הגאון בעהמ"ח ס' שערי תורה. והגאון מו"ה וואלף האמבורגער והמא"הג מו"ה אברהם וועקסלער אב"ד במדינת שוואבך. והמא"הג מו"ה אברהם בעק אב"ד בהאלינוש והמא"הג מו"ה שמעון קרומענויא דיין בעיר פעסט פ' אמור תרי"א לפ"ק:
וידבר ה' אל משה לאמר אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם וגו' ד' רז"ל אמור ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים כ' בנעורר תחלה על אבדן המאורות שהזכרנו אמר הכ' בהעדר אלי' ז"ל ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו הענין כי הצדיק הוא לעמו לשני תועלות הא' לחומה ביום זעם כמו שאמרי' בסורא הי' מותנא בשביבותי' דרב לא הוה מותנא וזאת שנית להורות להם דרך ילכו בה והנה הוא להם אב בעוה"ז ואב בעוה"ב והנה הרכב הוא העגלה הנושאת המלאה לה והפרש הוא המורה דרך ילך החיל הבא אחריו ואמנם בעו"ה המון העם לא ישכילו ולא יבינו הטובה שיש להם בחיי הצדיקים ולא הרע בהעדרו. ואמנם התלמידים שהיו סמוכי' על שולחנם המה יבינו וישכילו היטב וז"ש ואלישע רואה ר"ל הבין גודל ההעדר ולזה צעק ומצעק לאחרים לומר בכו עמי אף כי אינכם מבינים כי הוא אבי אבי מי שיקר בעיניו חיי עוה"ז יבכה על כי נפלה החומה בעוה"ז ומי שיקר בעיניו העוה"ב יבכה על חשכת האור וביאר דבריו ואמר הלא הי' רכב ישראל כי הוא נשאם על שכמו ופרשיו שהיה רוכב לפניהם להראות להם הדרך הישר ונכון וזה הי' ג"כ לדעתי ענינו עם הנערים כי אלישע מרוב צערו והספדו על רבו מרטו שערות ראשו והנערים האלו לעגו לו מזה זה שמרטת שערות ראשך הנביאים לעולם יחי' והראה להם כ"ז שהצדיק הי' ג "כ אם היו חוטאין מכ"ז לא באו דובי' מהיער ושלטו בהם כי הוא היה מגין עליהם משא"כ עכשיו ותצאנה שנים דובים וגו' וכן ארז"ל הנהו בריוכי דהוו בשבבותי' דר"ז כדשכיב ר' זירא אמרו כ"ז שהי' ר"ז קיים היה מגן עלן עכשיו מאן מגן עלן וזה, כוונת המקונן נפלה עטרת ראשינו אוי כא לנו כי חטאנו כ"ז שהי' עטרת ראשינו המגין ומסיך בעדינו קיים אף אם חטאנו לא נפרע ה' מעמנו עכשיו שנפלה אוי כא כלומר מיד לבו אוי כאשר חטאנו וכן אמר הכ' רוח אפינו משיח ה' אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים נלכד בשחיתותום כי הנה אז"ל פ' חלק כי מפני הרעה נאסף הצדיק כלומר שלא יראה בצרת הצבור וז"ש רוח אפינו וגו' אשר אמרנו כי צלו מגיע כל כך עד אשר אפי' בגוים שה אחת בין אלף זאבים נחי' אמנם השם לכדו על שרצה באותו הדור להביא שחיתותם של הגוים שלא יראה בצרת הצבור. ואמנם יש לפר' הפ' הזה ע"ד אחר כי באמת מעמד תורתנו בין האומות הוא בנס כי דתינו שונות מכל עם וכל המיקל בענייני הדת הוא החכם בעיניו. ואמנם כ"ז שיש בנו זקנים נשואי פנים כהגאון הזה הנפטר שהלך בעצמו טרם מותו עוד לשרי המלוכה אזי אין להם מה להשיב כי בישישי' חכמה והכרת פני קדושתם יענה בהם ואמנם כן יעמוד הדת על תלה עד"ז ויענשו עוברי עבירה בכפלים אם יצא דבר המלכות לשמוע בקול המנהיגים וה' יודע כי כל פקודות המלך יקיימו ולזה בכ"ז לא יחשבו. ואמנם ה' חפץ לזכות עמו למען היות להם פתחון פה לאמר רצוננו לעשות רצונך אמנם שעבוד מלכות מעכב והנה רוח אפינו ר"ל שנוכל לשום רוח אפינו כאשר הוא מן הצורך כלומר לעשות דתינו ביד רמה מי גרם לנו זה משיח ה' האיש אשר הי' מפורסם ולמשיח ה' בשם הטוב משמן אשר אמרנו בצל חכמתו כחי' בגוים נלכד בשחיתותם יען העמיקו שחתו לא רצה השם לסגור פתחון פיהם וקורא אני על הצדיק הזה בנימן זאב יטרף וגו' הכוונה כי הכה הצדיקי' בילדותם כבר קנו עולמם. ואמנם השם ישאירם בחיים למען צוות את בני ישראל כמ"ש מרן הגאון זלה"ה ע"פ והותירך ה' לטובה בפרי בטנך ר"ל בעבור פרי בטנך אף כי אתה כבר הוא בשלימות והנה עד הוא כנוי לעוה"ב ואמר בבקר בילדותו כבר יאכל עד כלומר כבר קנה נצחיותו ואמנם לערב יחלק לאחרים שלל אף כי הוא א"צ ודברינו מובנים ע"ע הצדיק הזה בענין חבוריו ומעתה נחזור למה שהתחלנו בו הנה ארז"ל בכי חבורה שמת א' מהם ידאגו כולם והטעם כי אם גם בחטאו מת מ"מ כולם קבלו ערבות בעדו כמ' הכ' וכשלו איש באחיו. ואמנם כ"ז בהמון העם שלא יוכיחו זא"ז משא"כ המורה התורה כאשר יוכיח לעמו על כל דבר פשע פטר עצמו מן הערבות ואין בו חטא במיתת האחרים. והנה נוכל לומר כי זה ענין טומאת מות להורות כי לא בו לבדו העון שגרם לו מיתה כ"א בכל החבורה כולה. ואמנם הכהן המורה התורה עליו לא יהיה ערבות ולזה לא יטמא:
והנה ידוע כי בעו"ה לפי ראות העין התוכחה היפוך השלום כמ ז"ל האי צורבא מרבנן דסני לי' בכי מתא משום דמוכח להו וידוע מדתו של אהרן אוהב שלום ואמנם בכ"ז העיד עליו הכ' ורבים השיב מעון וז"ש אמור אל הכהנים בשביל שהם בני אהרן אמור להם הזהירם לנפש לא יטמא בעמיו שלא יטמאו הם בנפש החוטאת ופי' רז"ל אמור מה תאמר:
להם ואמרת כ"א מהם מצווה לאמר לאחרים ופי' הענין להזהיר הגדולים על הקטנים כי הם צריכין להשגיח שישמרו הקטנים מדבר חטא ועון:
באיכה רבתי פ"א כד דמך ר' יוסי ממלחי' סליק ר"י ור"ל לגמ"ח וסליק עמהון ר' יצחק פסאקא והוה תמן חד סב בעי למיעל ולמפתח עלוי' ולא שבקיני א"ל ר' יצחק פסאקא קדם אילן אריותא דאורייתא אתפפח פומך א"ל ר' יוחנן שבקוני' דהוא גברא סב יעול וישתבח באתרי' עאל ופתח מציכו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תולה ומחרבן ביהמ"ק בתוכחות כ' והפלה ה' וגו' ובחרבן כ' ותרד פלאים אבל בסילוקן של צדיקים כ' ולכן כה אמר ה' הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא אר"י פסאקא יהא דין גברא פומא בריך:
נ' בנבאר כ' ואתם נצבים וגו' הכה פתח בל' רבים ומיד אומר בל' יחיד לעברך בברית וגו' וסיים והי' בשמעו את דברי האלה וגו' יאמר שלום יהי' לי וגו' למען ספות הרוה את הצמאה וכבר נתקשו המפרשי' בפי' פ' זה וסיים בו אז יעשן אף וגו' הנה כבר רש"י עורר אותנו כי קללות שבתו"כ ב' רבים אמורים ושבמ"ת בל' יחיד. ונ' הענין הוא כך כי הנה באמת בעוה"ז הציבור נידון אחר רובו ואין הקב"ה ממהר להנקם מיחידים החוטאים אכן לאו כל אנפין שווין בזמן שהיחיד ילך אחר עצת יצרו ולא ימשיך אחרי' אחרים כירבעם בן כבט והדומי' לו אזי ה' יאריך לו לא כן הדבר אם ישתדל לקשר קשר רשעי' כשרש הפרה ברבות הימים ראש ולענה אזי כביכול יענוש אותו לבדו להשמידו מקרב אחיו והן אמת מי שלבו דואג מחמת ה' אם גם יצרו יפתהו לעבור עבירה בכל זאת בנפשו ידע כי דרכיו לא יתכונו ולא ימשיך אחרים אחריו אבל בזמן שהחוטא מחטיא אחרי' ע"י שיבדה לו ד' כזב להעמיד חטאתו זה למופת כי אבדה אמונה ונכרתה ממנו וגם הפתחון פה וטצדקו דקאמר יאמר למען הדיח אחריו ולא כן הוא בנפשו: והנה זה ענין הקללות שבתו"כ ושבמ"ת אלו שבתו"כ לציבור שרובן חטאו בל' רבים אמורות ואלו שבמ"ת ליחיד הזה הפורה ראש ולענה והנה לכך סיים התוכחה מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב לומר כי כל א' ענינו לדבר אחר ופי' אח"כ בפני כל העדה מ"ט אמר לה עוד תוכחה זו ואמר תכלית התוכחה הזאת אתם כל ישראל נצבים וגו' לעברך כל א' וא' מכם בברית אשר אנוכי כורת עמך עם כל א' וא' היום ופי' הטעם כי בקללות שבתו"כ לא זכר פן יש בכם איש אשר בלא"ה לבבו פונה מעם ה' והוא ירצה להיות פורה באחרי' ג"כ ראש ולענה ויאמר בשמעו הקללות שבתו"כ וקאי הזאת אמאי דסיים אשר כרת עמם בחורב כיון שאין הקב"ה דן הציבור כ"א אחר רובו א"כ הרי יש צדיקים מרובי' בדור ואם גם אנוכי אלך בשרירות לבי מ"מ שלום יהי' לי. ואמנם הוא לא יאמין וגם את זה וכזה יאמר רק למען הדיח אחרי' ואמנם הרודף ונרדף מתאותו זה א"צ להסתה דילי' ואכן הוא יבקש לספות הרואה את הצמאה מי שאינו צמא ג"כ מחמת שיפתה אותו בד' אלו ואמר לתכלית זה היא האלה כי אז יעשן אף ה' וגו' באש הפרטי הזה ורבצה בו האלה הכתובה בספר הזה שהיא בל' יחיד:
ובמ"ש מובנים ד' הכ' בתוכחה שבתו"כ אם תלכו בקרי אף אך אני אלך עמכם בחמת קרי כי הנה כ"ז שיחיד א' חוטא והקב"ה שולח עליו יסורין יפשפש במעשיו ויראה כי בדבר אשר זדה עליו וישוב אל ה' אך כשרוב הצבור חוטאין ואזי וכשלו איש באחיו וזה נלקה על חטאת חבירו וזה על חטאת חבירו וידע בבירור כי בזה לא חטא ועי"כ יתלה במקרה משא"כ בייסורי יחיד אמכם כ"ז אם זה היחיד נלקה על חטאי' פרטי' משא"כ אם נלקה על אשר לבו ואמנתו נכזבה אזי גם ייסורי יחיד אי אפשר לו לעמוד על ידם על האמת וז"ש אם רואה אדם שיסורין באין עליו לבדו ולא על אחרים אזי ע"כ הוא בעצמו הגורם כי וכשלו איש באחיו לא נאמר כ"א ביסורי הרבים ואמנם אם לא מצא ע"כ חטא בביטול התורה בכללה באמונתו שקר וכיוצא וז"ש בייסורי יחיד מאחר שאתה נענש על כי שקרת באמונתך והפלה ה' את מכותך כלומר יעלימם ממך שלא תבין על מה הם באים ולא תחזור למוטב אמנם בכל זאת אם גם מהיחיד הזה נעלם והוא ימות באין מוסר מתי סודו המכירים דרכיו יצדיקו עליו את הדין ואמנם זה אם חטאת החוטא גלוי ומפורסמת והמה חוטאים אשר מכל איש לפשע ועון יחשבו ואמנם יש שעושה במדותיו מעשה זמרי ומבקש במעשיו שכר כפנחס ואם הקב"ה יעניש לעושה אלה גם כל רואיו יתמהו מדוע נעשה לו ככה וההעלם על מכתו בכפלים וזה הענין הי' בין בית ראשון לשני כמ"ש במדרש איכה כי זה ענין נתגלה עונם שחטאו בע"ז ג"ע וש"ד חטאים מפורסמי' וכבר המלצנו ע"ז הפ' חטא חטאה ירושלים ר"ל שחטאו חטא גדול כ"כ אשר על כן לנדה ותועבה היתה אשר כל מכבדי' הזילוהו כי כ"א ראה ערותה ואמנם עי"ז גם היא נאנחה ותשב אחור אכן בבי"ש טומאתה בשוליה החטא הי' שבאת חכם והי' תורה ומע"ט ולזה לא זכרה אחריתה שיהא אחריתה ככה ותרד פלאים כשירדה הי' ירידתה פלאים הפלא ופלא בכפלים. ואמר הטעם אין מכחם לה לומר אין אדם יודע פשר דבר עם ה' אלה ומארצו יצאו ואויביו אומרים יראתם ואמונתם היא האמיתית וז"ש ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב הוא יחשוב כי לאמונתו הגדולה ואמנם הרופאים המשכילים הם הבינו מעמד ומצב הענין כמה גדול ש"ח לפני המקום וזה מבואר ממה שרצו להשלים עם אספסיינו' וכיוצא מתקנת הילל פרוזבול אלאחר חורבן ומעתה הצדיקים האלו אמרו להם פשר הדבר ועדן אין ההעלם כ"כ כ"ז שיש א' בעיר ובמדינה המגלה סוד הענין ואמנם בראות ה' כי אין ד' הצדיקי' נשמעים יען כל ד' התורה אפי' זה שעדן עושי' הוא להם למשא ויעשו עוד מה שאין עושין הוא החפץ בהצדיק עמו יקח מגינים מעל ראשי' ועי"ז אין איש מבין ומביט במרת נפשו וז"ש הכ' יען כי נגש העם הזה ר"ל שהם מנוגשי' ע' רד"ק שם כלומר יגיעי' מתורתו ובפיו ושפתיו לבד כבדוני ולבו רחק ממנו לכן הנני יוסיף להפליא הפלא ופלא ר"ל חורבן ביהמ"ק וע"י מה ואבדה חכמת חכמיו וז"ש ההוא סבא כי ק' סילוקן של צדיקים יותר מהכל וכמ"ש ואמנם סיים, ובינת נבוניו תסתתר ר"ל כי אם גם הנבונים זקני' שעדין בחיי' יבינו ההעדר ויאמרו ככה לאנשי דורם יאמרו עלי' לכבוד עצמם ידרשו לאמור לעם גדולת הת"ח ולזה המה יכבשו תבונתם ויסתירו' והנה זה הי' כוונת האי סבא אם ר"י ור"ל גדולי הדור ירדו לספוד יאמרו כל מה שירבו בגודל ההעדר הכל להגדיל נפשם משא"כ אם:
איש אין כערכם יתייצב ויפליג דבריו יקובלו ביותר והנה אז"ל ע"פ הצדיק אבד צדיק אבד לדורו אבד משל למרגליות שאבדה כ"מ שהיא מרגליות היא כוונתם אם הציבור ישימו על לב גודל העדר הצדיק ועי"ז מעצמם ישיבו עד"ז לא אבד הצדיק כ"א אדרבה זה יחייה דבריו בעיני ההמון וז"ש צדיק אם אבד שהיא נאבד היינו אם לדורו אבד אם הם ישכחוהו ואמר הכ' אימתי הצדיק אבד אם אין איש שם על לב וזה הי' ענין כרב אשי דחלש דעתי' על בר אבין על שאמר עליו בכו לאבלי' ולא לאבדה כוונתו הי' כי יבכו על עצמם שנעדר מאתם רב אשי ואז ולא לאבדה לא יצטרכו לבכות על אבידתו כי אז לא נאבד כלל וחליש דעתי' וכי יצטרכו לעורר בני דורו שיבינו העדרו למען לא יאבד זכרו מהם וז"ש ג"כ על ר"ז ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גדלה שעשועי' הכוונה בדור וארץ שנולד ר' זירא ידעו ערכו אבל הדורות מתמעטין וכשמת כבר נתרוקק העולם ביותר ולא יבינו העדרו וז"ש אוי כא לה אמרה רקת המקום הריק מהבנת העדר הצדיק אמרו אוי כא לה כי אבדה כלי חמדתה וכן הענין בהגאון המדובר ארץ פולין ילדתו וארץ ביהמן שהי' אז ארץ צבי גידלה ודור רקת הזה אבדתו כי הי' כאבוד בעיני' וז"ש מיכה אללי לי כי הייתי כאספי קיץ אין אשכול איש שהכל בו וע"כ בכורה תלמיד יניק וחכי' אותה כנפשי ואמר אבד חסיד מן הארץ כשהחסיד מת כאלו נאבד והטעם משום וישר באדם אין אין כאן מי שיבין גודל ערכו וסיים כיון שהדור יתום כ"א לבדו יצפה כי אין אל מי לפנות השם בעצמו ישמעהו ויבינהו דעת אל תשמח אויבתי המינות כי אדרבה עי"ז השם ישפוך רוח על כל המבקש דעת כי אשב בחושך מבלי איש שיאיר לפני ה' בעצמו אור לי כיה"ר בב"א: