ליקוטי חבר בן חיים א· רבי חזקי' פייבל פלויט
בסוגי' דריחא מלתא
פסחים פרק כיצד צולין אמר רב יל"ד הרי עיקר חסר מד' רב שהי' לו לומר בתנור אחד ורש"י נשמר מזה שלא נטעה ונפ' כי רב ר"ל בלא תנור כ"א בשפוד אחד וזה א"א דכה"ג ע"כ לוי מודה וא"צ לפיטום דלא מבעיא אם השחוטה למטה והנבילה למעלה דמידב דייב נבילה על שחוטה דוודאי אסור אלא אפי' השחוטה למעלה והנבילה למטה מ"מ השפוד נאסר מן הנבילה ואוסר לשחוטה ולזה פי' רש"י בתנור א' בשני שפודין ואמנם הדרא קו' לדוכתא למה שביק רב למנקט תנור ואמנם נ' טעמא דרב דסתם תנור בש"ס קטן וכמ"ש תוס' בסוגיין בע"א שם ובאמת כיון דרב מיירי בריח של פטום אפי' בתנור גדול אוסר ולזה שביק רב למנקט תנור ועד"ז נבא ליישב קו' הש"ך סי' ק"ח על הא"ו שפסק דאפי' בשני' כחושין שייך ריחא מלתא לרב והק' הש"ך א"כ אמאי לא נקט רב רבותא טפי בשני כחושין ויל"ד למה לא הק' הש"ך עדיפא מזה א"כ פיטום ל"ל ואולי רמז הש"ך ע"ז עיי"ש ואמנם אי יהבי' לד' הש"ך דבכחושים רב מודה א"כ ק' קו' תוס' למה לא משני הש"ס אהך דאין צולין בשני' כחושים ולתרץ כל זה כר' דבאמת דרב מודה בשנים כחושים אבל דווקא בתנור גדול דבעי' פיטום משא"כ בתנור קטן אפי' בכחושים אסור לרב והנה תנורי פסחים מאחר דלא היו יכולין לצלות שני פסחים כא' היו קטנים וא"כ אפי' בכחושין אוסר רב:
ונ' דגם רש"י רמז לזה דהא דנקט רב פיטום משום דמיירי בתנור גדול ולזה כ' רש"י רחוק זה מזה כלומר דמיירי בתנור גדול שצולין רחוק זה מזה:
ועד"ז נבא בע"ה ליישב ד' הרי"ף שכ' כד דייקת מלתא דרב אשכחת דרב לטעמי' דס"ל מב"מ במשהו והק' עליו הר"ן והרמ"בן א"כ מה ענין פת חמה וחבי' לכאן פי' כי הם הבינו דכוונת הרי"ף גם רב מודה דריחא אינו אלא משהו אלא דמשהו לא בטל וא"כ ק' מאי מק' מפת וחבי' דשם גם רב מודה דהו"ל אינו מינו זה תוכן קו' ואמנם נ' דהכה הרי"ף כ' תחלה דמסתברא: כלוי דלרב צ"ל חסורי מיחסרא ואהא כ' הרי"ף אח"כ דע"כ מדאצטריך לומר חסורי מיחסרא ולא משני בשני' כחושין א"כ ש"מ דאפי' בשני' כחושין אוסר רב והתם ליכא פיטום וא"כ ליכא אלא משהו ואמאי אוסר רב וע"כ לטעמי' אזיל וא"כ לדידן ע"כ בכחושין מותר ומאחר דבריי' דאין צולין אפי' בכחושין קאמר לא מהני לדידן האי חסורי מיחסרא דהרי בכחושין ליכא תערובת טעמין והן הן ד' הרי"ף דאפי' האי חסורי מחסרא לא א"ש לדידן ואמנם כ"ז בכחושין דליכא פיטום אבל היכא דאיכא פיטום הו"ל טפי ממשהו ושפיר פריך מופת וחבי' דהתם הוה כמו פיטום:
והנה כ' רש"י פי' מפטומי מהדדי לבאר דלא שייך כאן אין הנאסר יכול לאסור כי האיסור בעצמו אוסר וכמו שמביא הש"ך ק"ח בשם מהר"אי לחלק בזה והתימא שלא הביא ד' רש"י אלו:
אמנם האריכות בד' רש"י ק' להולמו שכ' תחילה וכ"ש וביאר עוד וכ' ולרבותא נקט רב וכל הטורח הזה למה אטו יהא מאן דסבר דרב דווקא נקט שחוטה שמן ונבילה כחוש אתמהה ונ' דק' לי' לרש"י למה לא קאמר רב ובשר נבילה אפי' כחוש כי היכי דאמר לוי אפכא א"וו דאג רב שמא יטעו ויאמרו דווקא כה"ג הוא דאוסר רב אבל בשני' כחושים מתיר אפי' לכתחלה ואי מתיר אפי' לכתחלה א"כ מאי פריך הש"ס מאין צולין לרב א"וו דלכתחלה עכ"פ אוסר רב אפי' בכחושין דמשהו מיהא איכא ולהכי נקט רב בשר שחוטה שמן עם בשר נבילה כחוש אסור כלומר דלהכי נקט כה"ג לדיוקי דכה"ג אפי' דיעבד אסור הא בשני' כחושין דיעבד שרי אבל לכתחלה אסור ואמנם לא נתיירא רב דלמא יפ' דבריו דדווקא כה"ג אסור ולא אפכא דזה טעות שא"א לטעות בו וז"ש רש"י וכ"ש בשר נבילה שמנן ורבותא נקט רב קאי אאסור דיעבד:
ד"א בכוונת ד' רש"י דיל"ד בד' רב ע"ש להק' במק"א דהול"ל אוסר דאסור ע' אפי' ששים לא מהני והי' נ' לדייק מזה דבאמת ענין פיטום דקאמר רב הוא רב לטעמי' דס"ל חנ"נ וה"נ ריח השחוטה הנכנס בנבילה כ"כ וחוזר ואוסר השחוטה וא"כ אפי' ששים לא שייך מאחר דריח של עצמו אוסר וא"כ ל"ש ששים והשתא א"ש דלא קאמר רב אפי' דאי נבילה שמינה ושחוטה כחושה מהני ס' אם השחוטה ס' נגד כל הנבילה משא"כ השתא דהשחוטה אוסרת עצמה לזה האריך רש"י דלא היא כ"א כ"ש דנבילה שמינה אסור דהרי אין השחוטה אוסרת עצמה דאין הנאסר יכול ליאסר אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך כ"א ע"י הפיטום יוצא אח"כ ריח הנבילה וא"כ ע"כ לרבותא נקט רב שחוטה שמן ונבילה כחוש אף דלא נקט אפי' ודנקט אסור היינו משום דמיירי עכ"פ במב"מ ורב לטעמי' דס"ל מב"מ לא בטיל:
והנה בענין פלוגתת רב ולוי אי ריחא מלתא או לא י"ל דתלי' בפלוגתא דר"מ ור"ש בפ' השוכר אי אסרה תורה קדירה שאב"י והשתא ללוי ר"מ לטעמי' דס"ל אסרה תורה אפי' קדירה שאינה ב"י אף דהוה טעם קלוש וא"כ ריחא לא הוה פחות מטעם קלוש דקדירה שאב"י ור"י ס"ל כר"ש דקדירה ב"י דווקא אסרה תורה וא"כ ה"ה ריחא שרי ואמנם רב ס"ל דפלוגתי' בפת חמה וחבי' מגופה ובפתוחה כ"ע ל"פ דאסור וכ"ע ס"ל כר"מ לבד מר"ש בר פלוגת' ורב לטעמי' דס"ל קדירות בפסח ישברו וק' למה לא משהי להו עד לאחר פסח וליהוי אב"י א"וו דס"ל גם אב"י אסור ומ"ש תוס' שם דגם אב"י לכתחלה מיהא אסור ק' להולמו דא"כ הו"ל גזירה לגזירה אב"י אטו ב"י ואינו מינו אטו מינו וכ"ת הא לאו גזירה לגזירה הוא דוודאי גם במינו יעבד בהו לא היא כ"א רק בפעם ראשונה יעבד בהו שלא במינו שוב גם מינו אינו אוסר דאמרי' סלק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו א"וו ס"ל לרב דקדירה שאב"י אסור וכן מ' פשט דבריו בפ"ק דחולין גבי סכין של נכרי' וע' תוס' שם שנדחקו:
ומה דק' מעכברא בשכרא כבר תי' תוס' שפיר פ' כל שעה בתי' בתרא וכ"כ תוס' פ' אין מעמידין גבי חמין של נכרים עיי"ש:
ועכ"פ עד"ז יש סיוע למ"ש הרי"ף דללוי ג"כ לכתחלה מיהא אסור וגם דשיל"מ שייך גביה מאחר דהוה טעם קלוש אלא שהרמב"ן והר"ן הק' על הרי"ף א"כ אמאי שרי רבא בבת תיהא לכתחל' וכ' דתוס' פ' שבועות שתי' גבי פלוגתא דרב ור"י בשבועה שלא אוכל ואכל נבילות כ' דשלא כדרך הנאתן אינו אסור רק מדרבנן וא"כ י"ל דאנן קיי"ל כר"י נהי דח"ש אסור מן התורה היינו משום דחזי לאצטרופי אבל שלא כדה"נ דגם כשיעור מותר מה"ת לא חזי לאצטרופי ומותר חצי שיעור דהיינו משהו שלכדה"נ אפי' לכתחלה וה"ט דבת תיהא דשרי רבא אפי' לכתחלה:
עבד לוי עובדא כ' רש"י שנצלו ומבואר מדבריו דס"ל כד' הרי"ף דדווקא דיעבד שרי לוי והק' תוס' א"כ מאי פריך מאין צולין והרמב"ן הק' דבירושלמי מבואר דלוי אפי' לכתחלה מתיר ונ' דרש"י הוכרח לפ' כן משום דק' לי' קו' הרמב"ן אמאי לא קאמר הש"ס לקמן תני רב כהכא לסיוע לרב א"וו דגם ללוי אסור לאכול בכותח והטעם כמ"ש הרמב"ן משום דהאוכל אינו מבחין בין טעם לריח ונדמה לו כאלו אוכל בב"ח ומ"מ בביניתא דאטוא בהדי בשרא פי' רש"י דס"ל ריחא מלתא דמ' לרש"י דהתם לא היה נרגש ומדאסר בכותחא ש"מ דס"ל ריחא מלתא וא"כ האי טעמא שנדמה לאוכל שייך גם גבי גדי וד"א ודיו אם לא נאסר דיעבד ואמנם בירושלמי מיירי בשר שחוטה עם בשר נבילה דאין הטעם נרגש כלל כה"ג לוי מתיר אפי' לכתחלה וא"כ חד דשני פסחי' דמיירי אפי' בגדי וגדי מדקאמר אפי' גדי וטלה א"כ כ"ש גדי וגדי ואמאי א אין צולין ללוי:
אין צולין שני פסחי' כא' כך הגי' בש"ס וברש"י לפנינו ובתוספתא הגי' בתנור א' וק' לגי' שלפנינו מאי מק' הש"ס לרב הא מפני תערובת טעמי' שרי דלמא חוץ לתנור מיירי דל"ש תערובת טעמי' ותערוב' גופין שייך וכ' דאי כיחש לתערובת גופין ע"כ מיירי שאחד צולה שכי' דבשני' צולין מהי"ת יחלופו ובשלמא בתנור י"ל דמניחם עפ"י התנור משא"כ מבחוץ לתנור קשה לאשכוחי שיצלה אדם אחד על שני שפודין שני פסחי' ובוודאי בתנור מיירי:
מאי לאו תערובת טעמי' לכאורה י"ל דדייק לי' דאס"ד תערובת גופין קאמר א"כ מאי אריא אין צולין ה"ה אין מפשיטין ואין מדיחין א"וו בשני ב"א מיירי דל"ש תערובת גופים ומשום תערובת טעמים קאמר וע"ז משני לא משום תערובת גופין ולדיוקא אתא דדווקא משום תערובת גופין אסורה צלייה והיינו באדם אחד אבל בב' ב"א אפי' צלייה מותר דלטעמי' לא חיישי' ולהכי נקט גדי וטלה להורות על ככה ובזה מיושב קו' תוס' מ"פ לרב לשני לי' דמיירי בשני' כחושין הרי ע"כ מדנקט צלייה ש"מ דבא להורות דלתערובת טעמים לא חיישי' וכמ"ש וא"כ ע"כ לאפוקי מדרב אתא ומיושב כמו כן קו' רש"א לימא דה"ק דלתרוויי' חיישי' ורישא תערובת: טעמי' וסיפא תערובת גופין ואמנם מדנקט בצלייה תערובת גופין ש"מ דע"כ לתערובת טעמי' לא חיישי':
ועד"ז כבין דאחר דמשני הש"ס עלי' דרב בשתי קדירות קאמר וה"ק וכי מאי ק' לי' עוד דקאמר וה"ק אמנם משום דק' לי' הרי עכ"פ מדנקט תנא לתערובת גופין צליי' ש"מ דאתא לאשמעינן דדוקא לתערובת גופין חיישי' ולא לתערובת טעמי' כלל וע"ז קאמר וה"ק עיקר צלייה דנקט משום תערובת טעמים ואפי' בשתי קדירות דליכא טעמי' אסור משום גופין ואפי' גדי וטלה כ"ז כ' לפ' עפ"י דרכינו אבל מד' רש"י כ' פי' הסוגי' ע"ד אחר שכ' ד"ה אין צולין ואפי' גדי וטלה ומאי בעי רש"י בזה בס"ד א"וו בא רש"י לפ' דעיקר קו' המק' הי' מסיפא דתני אפי' גדי וטלה ומ' לי' דבגדי וטלה ל"ש תערובת גופין וע"כ משום תערובת טעמי' קאמר וק' לי' לרש"י איך מתרץ לי' למק' קו' התרצן אי משום תערובת טעמין מאי אפי' וכ' רש"י דמ' לי' דלהכי נקט אפי' גדי וטלה דסתם גדי כחוש וסתם טלה שמן וקמ"ל דפטמי מהדדי וכרב וז"ש רש"י דפטמי מהדדי ומיושב שוב קו' תוס' הרי לוי לכתחלה מודה אמנם מדנקט גדי וטלה לאשמעי' דפטמי מהדדי ע"כ אדיעבד קאי וז"ש רש"י ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו וע"ז משני לי' לא משום תערובת גופין ואף דבגדי וטלה ל"ש תערובת גופין כ' רש"י זמנין לאו אדעתי' ובתוספתא קתני מפני ההרגל כלומר שירגילו עצמן בשני פסחי' ויצלו גם גדי וגדי וע"ז קאמר ה"נ מסתברא פי' דאי כדקס"ד דבא לאשמעי' דאפי' גדי כחוש וטלה שמן שייך תערובת טעמים הכי הו"ל למתני אין צולין שני פסחים כא' ואפי' גדי וטלה מפני התערובת ומדקתני תחלה מפני התערובת ואח"כ ואפי' גדי וטלה ש"מ דה"ק אף דלא שייך בהו תערובת ואי בתערובת טעמי' הרי לרב שפיר שייך והיינו דמק' לרב וכדפי' רש"י דלשנא דבריי' מ' דלא חייש תכא כלל לתערובת טעמי' מדנקט תחלה מפני התערובת ואח"כ גדי וטלה ש"מ דבגדי וטלה ל"ש תערובת ומיושב קו' רש"א דעכ"פ הו"ל למתני גדי וטלה מקמי דקאמר מפני התערובת והיינו דהאריך הש"ס וקאמר וה"ק כלומר דבאמת רישא מיירי ג"כ אפי' בגדי וטלה וסיפא הוא דאתיא לתערובת גופין לחוד:
ויע"ל דהש"ס בא ליישב לרב אכפל תנא למתני בריי' בשתי קדירות ולא אשמעי' רבותא טפי דריחא מלתא מאי דלא אשמעינן אכתי בהדיא ומשני דבאמת ברישא אשמעי' תערובת טעמי' וסיפא אתאן לתערובת גופין: כ' רש"י שתי קדירות ס"ד וכי צולין את הפסח בקדירה נ' דבא ליישב דבס"פ כ"ש נחלקו ר' ורבנן ולרבנן שרי צלי קדר ומאי מק' הש"ס דלמא בריי' רבנן דר' ולזה כ' רש"י דעכ"פ אין דרך לצלות פסח בקדירה דכ"צ תכן מביאין שפוד וכו' ובריי' סתמא תני אין צולין וכו' ומיירי בקדירות ואמנם כ"ז לרש"י דס"ל לעיל פ' כ"ש דלרבנן משרי שרי אבל למ"ש תוס' לעיל דלכ"ע איסורא איכא ול"פ כ"א לענין מלקות א"כ בלא"ה שפיר מק' הש"ס ואמנם באמת עיקר הראי' שהביאו תוס' מנגע בחרסו של תנור דיקלוף צריך ביאור דלמא צלאו בקדירה גדולה וא"צ ליגע בחרסו ואולי כוונת תוס' דגם חום היוצא מחרס הקדירה לא הוה צלי אש:
וג' דד' הרמ"בם פ"ח מה' ק"פ שפסק כר' דצלי קדר אסור ולוקין עליו ונתקשה הכ"מ למה פסק כר' י"ל דמסוגיין למד כן מדמק' בפשיטות בשתי קדירות ס"ד ש"מ דאסר לצלות הפסח בקדרה:
והנה מכאן דייק הרשב"א דבקדרה ל"ש ריחא מלתא אפי' לרב דע"כ לא ק' לי' להש"ס כ"א משום דאין צולין הפסח בקדרה אבל משום ריחא מלתא הוה ניחא לי' ש"מ דבקדרה ליכא ריחא ובאו"ה חלק וכ' דמ' לי' דלמא במכוסה משני לי' ודלא קאמר הש"ס בהדי' משום דאורחא דצלי קדר להיות מכוסה: א"נ ע"כ לא קאמר האו"ה אלא בבישול דאיכא הבל מרובה אבל בצלי קדר גם האו"ה מודה דליכא ריחא משום דהקדרה מפסקת וכמ"ש הרשב"א:
הרודה פת כ' רש"י מן התנור כ' דהך רודה אגב מתני' דמכשירין גם לענין תרומה נשנה דהתם אפלגו הכי תנאי כי הכא ופי' הר"מ והר"ש דגם לענין הכשר פליגי ולענין הכשר הרי בעי' עכ"פ לחלוחית ומהי"ת נימא דריח מכשיר ואי באיכא לחלוחית א"כ במ"פ הני תנאי אמנם בפת הנרדה מן התנור המזיע ע"י קור כ"ש לא ידעי' מהיכן בא הלחלוחי' אם מן הריח אם מן הפת עצמו והיינו פלוגתיי':
והנה פשיטא לי' לרש"י בשמעתין כאן דר' יוסי ס"ל ריחא מלתא מדקאמר שואבת ור"ל הריח כמו שפי' רש"י ומ' לי' לרש"י הכי מדקאמר הש"ס אף בס"ד דרב מי לימא תנאי היא ומאי ס"ד דלא ליהוי כתנאי וכ' רש"י דדלמא טעמא דר' יהודה דסבר לא עייל בי' ריחא ואמנם מהיכא ס"ד למימר דבמציאות פליגי ולא בדינא אמנם מאחר דחזי' דר' יוסי מחלק בין חטין לשעורין וס"ל דשעורין שואבין הריח ולא חטין א"כ מצי' למימר דבהא גופא פליגי גם ר"מ ור"י דר"מ פליג אר' יוסי בחטין ור"י פליג עלי' בשעורין וקאמר הש"ס דע"כ הכי הוא דמאין יצא לר"ל למימר דבפת חמה וחבי' פתוחה כ"ע ל"פ אלא משום דס"ל דפליגי אי עייל בי' ריחא וא"א לומר דבפת חמה וחבי' פתוחה לא עייל ריחא דהרי חזי' דעייל בי' אע"כ בחבי' מגופה הוא דפליגי:
אמנם בע"א לא הזכיר רש"י כ"א ר"מ לית לי' ריחא מלתא ומר' יוסי לא הזכיר מידי מ' דס"ל לרש"י די"ל דהא דקאמר ר' יוסי' שואבות ר"ל גופו של יין וכפי' הרי"ף ויל"פ דהנה הרמ"בם פט"ו מתרומות פסק כר' יוסי וכ' מפני שהשעורי' שואבות וע' כ"מ בשם מהר"י קורקוס שפי' ד' הר"י הרמ"בם ע"ד הרי"ף פ' גי"ה ולא זכר הכ"מ גם הר"י קורקוס כי הם ד' הרי"ף אלא שהשמיט הרמ"בם הא שכ' הרי"ף דשואבות היינו גופו של יין ונ' דלא מ' לרמ"בם לפ' כן מדחזי' סתמא דהש"ס לא ס"ל הכי מדקאמר לרב מי נימא תנאי היא וע"כ פליגי אי עייל ריחא ומהי"ת נעביד פלוגתא בהא אי לאו דר' יוסי הכי ס"ל וכמ"ש ומ' לי' להרמ"בם דהך שואבות דקאמר ר' יוסי ועמד עליו הר"ן דלהחולקי' על הרי"ף וס"ל לר' יוסי ריחא מלתא לאיזו ענין קאמר ר' יוסי מפני שהן שואבות ומ' לי' להרמ"בם דר' יוסי מחלק בין ריח חזק לקלוש והיינו דקאמר בחטין הריח נכנס מחבי' מאלי' אבל החטין אינן שואבות ואין כאן כ"ג ריח קלוש משא"כ בשעורי' שהן שואבות הריח והריח חזק וכה"א ריחא מלתא כ"כ ד' הרמ"בם ועתה נבא לבאר דהנה לד' רש"י לוי מודה דלכתחלה לא שרי' ריחא ומ"ט דלוי דס"ל דבפת חמה וחבי' פתוחה פליגי ולא מצינו מי שמתיר כ"א דיעבד:
אבל לכתחלה לא שמעי' ומה"ט אוסר לוי לכתחלה ואמנם רבא דמתיר אפי' לכתחלה ס"ל דאפי' ר' יוסי דהל' כמותו לגבי ר"י לא אסר כ"א בשעורין ששואבות גופא של יין אבל ריחא לאו מלתא היא לגמרי והיינו דמתיר רבא אפי' לכתחלה:
והנה לפנינו הגי' בפסחים והא נמי כפת חמה וכו' ובע"א והא דידי נמי וכגי' הרז"ה וכן ציין רש"י בע"א שם ונ' לבאר דענין פת חמה וחבי' פתוחה יש לבאר על ב' פנים י"ל דה"ט משום דאין כאן מונע לא מצד הפת ולא מצד היין ועד"ז גם בת תיהא דומה לו ואמנם י"ל משום דהיין פתוח ונותן ריח והפת חמה שואב ובבת תיהא ל"ש לומר כ"א המריח שואב אבל היין אין בו כ"א נקב במגופה ואם לא ישאפו ממנו הריח מעצמו לא יצא והנה בפלוגתא דרב ולוי וודאי דומה לפת חמה וחבי' פתוחה כי כל הנצלה בתנור א' שואב ריח מחבירו הנצלה עמו אבל בבת תיהא אביי הוא דקאמר דדומה לפת חמה משום דאין כאן מונע אבל רבא לא מדמי לי' כלל: תנא רב כהנא כבר עוררנו במקו"א מדלא כ' רש"י עלי' דרב כהנא ס"ל ריחא מלתא ש"מ דמ' לרש"י דרב כהנא ס"ל ריחא לאו מלתא דאי ריחא מלתא גם במלחא הוה אסור ול"ג בד' רש"י ואע"ג דתנא כוותי' דרב כ"א דקיימי תנאי תדע דרש"י כ"כ לעיל בהך דפת חמה ואמאי לא כ"כ טפי אדר"כ א"וו מדר"כ אין ראי' אא"כ דס"ל לרש"י דא"כ ריחא לאו מלתא אסור לאכול פת שאפאה עם הצלי בכותח מאי דוחקי' לרש"י לפ' דרבא מפרזקי' ס"ל ריחא מלתא ונ' דק לי' לרש"י דאס"ד אף דריחא לאו מלתא לא שרי' לכתחלה לאכול הדגים בכותח א"כ מאי דוחקי' להש"ס פ' כל הבשר לפ' דרב דקאמר דגים שעלו בקערה אסור לאכלן בכותח ס"ל כ"ט בר נ"ט אסור דלמא לעולם מותר ס"ל והיינו בדיעבד אינו אסור אבל לכתחלה מיהת לא שרי' ומעתה י"ל ד' רש"י בשלמא פת דאינו מיוחד לאכלו בכותח דווקא שייך לומר דלכתחלה יאכל בלא כותח משא"כ דגים הי' דרכם לאכלם בכותח ואי אסרת לי' בלא כותח הו"ל דיעבד:
ואמנם בענין מר בר רב אשי דאסר אפי' במלחא כ' הרמב"ן דסכנתא שאני ב כוונתו ע"ד שכ' הרמב"ן בפ' וירא גבי מעשה סדום דהמחשבה בחלאי הנדבקי' מסוכנת והנה קאמר מר בר רב אשי אף כי ריחא לאו מלתא מ"מ כיון דהאי ריחא ק' לריחא כ"ל ריח הפה עי"כ ק' ג"כ לדבר אחר וק"ל: ולולא דמסתפינא הייתי מפ' ד' מר בר רב אשי ע"ד אחר דעובדא דרבא מפרזוקיא הוה בטוויה דהיינו צלי וע"ז קאמר מר בר רב אשי דל"מ בצליי' ק' לדבר אחר אפי' במלחא אם במלחו יחד בשר ודגים ובגוונא דלא שייך חשש פליטה מ"מ ק' לד"א דאל"כ למאי נ"מ קאמר ל' במלחא הול"ל בלא כותחא ולמ"ש א"ש:
ויל"ד מה בעי רש"י במ"ש דאטוי בהדי בשרא כ' רש"י בתנור א' כ' כוונתו דבפת וודאי מיירי בתנור דאי בכלי א' א"כ הו"ל תנור שעשו באלי' דכל הפת אסורה משא"כ כאן בביניתא נוכל לפ' דמיירי בשפוד א' והש"ס מייתי לה כאן משום דמר בר רב אשי דאפי' במלחא אסור לזה כ' רש"י דלא היא כ"א גם בהאי ביניתא מיירי רק בתנור א' דבשפוד א' כ"ע מודו דאסור אפי' במלחא:
ע"א פ' השוכר בת תיהא ע' תוס' וכ' ד' רש"י שכ' דבמגופה נוקבין נקב דל' תיהא היינו נקב כמו חזו בי' תיוהא פ"ק דבבא בתרא וכל מגופה היינו נקב ונקב שבמגופה היינו בת תיהא:
והנה הדד שכ' ר"ח נ' דהי' משום דע"י הקנה הי' יוצא ריח יותר מדי ומזיק ליין ע"כ נתנו בו דד לפיהו וכשרוצה להריח פותח הדד והריח יוצא למעלה היפך הדדין שבברזות שלנו:
נכרי בדישראל ש"ד ע' תוס' וצריך ביאור ענין גזירה זו ונ' דלאביי טעם האי' ע"ד שכ' תוס' לקמן מטעם שותה ומה"ט הי' ראוי לאסור גם לנכרי בדישראל שלא יאמרו גוי מותר לשתות מחבי' של יין ישראל קמ"ל דכולי האי לא גזרו:
א"נ י"ל דהתוס' כ' בדבור שאח"ז דע"כ מיירי שאין הגוי מחזיק טובה לישראל וא"כ ישראל זה מה לו ולצרה זאת ובפרט לפמ"ש תוס' דהריח מזיק לו וע"כ שרוצה ללמוד אומנת זו של הבחנת יין מן הנכרי ולצורך עצמו הוא עוסק וא"כ הא דנכרי בדישראל הוא רק להראות לו כי הנכרי אומן בדבר זה כי ביי"נ עדן לא ידע הישראל אם הדין עם הנכרי וא"כ שפיר כ' תוס' דהו"א דליתסר לאביי דאח"כ ינסה הנכרי את ישראל אם הוא בקי בזה ביינו של נכרי:
וכשאני לעצמי הייתי אומר בנדקדק ל' שפיר דמי שרי הו"ל למימר אמנם שמעתין מיירי להא דתנן בגיטין פ"ג בג' פרקי' בודקין את היין ופי' רש"י שהיו מניחין חבית יין וסומכין עליו משום תרומה וצריך לבודקי' ג"פ שמא החמיץ וא"א לתרום ממנו על יין וקמ"ל בשמעתין דש"ד לסמוך אגוי וכ"ת א"כ לנקט ישראל אסור משום דמריח בתרומה לאביי וחשיב כשותה י"ל דכחא דהתירא עדיף לי' וניחא לי' לאשמעי' דרבא אפי' באי' הנאה מתיר:
ונבא לד' תוס' דף י"ב ד"ם אלא בוורד יל"ד למה לתוס' לפרוך מדר"ל אדרבא דנהי דתוס' לטעמי' דמסקי בשמעתין דרבא מודה לדר"ל דבפת חמה וחבית פתוחה לכ"ע אסור ובעי לאתויי דגם אהך דר"ל ל"פ מ"מ טפי הו"ל לאקשויי מהך דקטורת פ' כל שעה דאמרי' המריח קודם שנעשה מצותו מעל ולאח"כ אי' מיהא איכא ונ' דקו' תוס' דבשלמא בקטורת מיירי בנתכוין להריח וודאי אסור אבל בבת תיהא הרי לא נתכוין וכמ"ש הר"ן באמת פ' גי"ה וכ' הר"ן דאע"ג דהוה עכ"פ פס"ר בהנאה ל"ש פס"ר והביא ראי' ממוכרי כסות אמנם תוס' שבת כ"ט ע"ב דחו ראי' הר"ן ממוכרי כסות עיי"ש וע"ז באו להק' משמעתין דג"כ לא נתכוין להריח וש"מ דפס"ר אסור באי' הכאה ומ"ש בת תיהא וא"כ ק' קו' תוס' טובא על ד' הר"ן וצ"ל לד' הר"ן דבאמת לא אסור כ"א מטעם חשדא מאחר שיש חניות ג"כ שאינן מעוטרות והוא הולך למעוטרות יאמרו שמתכוין ליהנות מן הריח מידי דהוה אנתפזרו לו בפני ע"א וכיו"ב דאסרי' מטעם חשדא וכעין ראי' לדבר דלכאורה כיון דמעוטרות בפירות שרי לר"ל למה נקט תכא שאינן מעוטרות לנקוט מעוטרות בפירות א"וו משום דבא לאשמעי' מ"ט מעוטרות אסורות הרי לא מתכוין לריחא וע"ז מייתי שהי' ג"כ איכן מעוטרות ול"ל לכנוס למעוטרות א"וו שמתכוין להריח:
ותי' תוס' לחלק בין עשוי להריח או לא וכ' מידי דהוה אקטורת לאחר שנעשה מצותו לא מייתי מקודם שנעשה מצותו דמועלין בו דמעילה ענין אחר הוא:
ואמנם צ"ע וכי לא ידעי תוס' מיד דגם שלא כד' הנאתן אי' מיהא איכא וכ' דהמג"א שי"ד הביא בשם תה"ד דבאי' דרבנן שרי פס"ר וכיון דהכא משום פס"ר אנו דכין שפיר ר"ל דשלא כד' הנאתן דלא הוה כ"א דרבנן פס"ר שרי ואמנם הדרו בהו תוס' ומסקי דאפי' בדרבנן ג"כ פס"ר אסור: והדר כ' תוס' דמידי הוא טעמא משום שלא כד' הנאתן דלמא בע"א גם שלא כדה"נ אסור ואפי' לוקה ואמנם מענבין מלקות הדרי בהו תוס' דמ' להו דבכלאי כרם ג"כ לא לקי כ"א בדעביד מיהת מעשה כגון שהניח כלאי הכרם ע"ג מכתו אבל בריח דלא קעביד מעשה ל"ש מלקות אבל אי' דאוריי' מ' דאיכא כ"נ לפ' דברי':
ומסקי דמ"מ שרי משום דלא מקריא הנאה מאחר דמזיק לי' וכמ"ש תוס' לקמן