ליקוטי חבר בן חיים א· רבי חזקי' פייבל פלויט
בסוגי' דצינור בבבא בתרא
גמ' צינור יל"ד אמאי נקט תנא לדינו בצינור ולא נקט במקוה עצמה לענין שוקת וכדומה לזה והי' נ' ראי' מזה ד' הנו"בי מה"ת דבאמת במקוה עצמה אפי' קבעו ולבסוף חקקו ג"כ פסול ואמנם יש לדחות דאי הוה נקט לענין מקוה עצמה הו"א אבל בשאובין דרבנן אפי' חקקו ולבסוף קבעו כשר קמ"ל דאפי' בצינור דהיינו שאובין ג"כ חקקו ולבסוף קבעו פסול ובהא מתיישבת סוגי' הש"ס לקמן שנתקשה הרש"בם מאחר דלשטתו כולה שאובה דאוריי' פסול מנ"ל להש"ס דבריי' בשאובה דרבנן מיירי אמנם אס"ד דבשאובה דאוריי' מיירי מאי ארי' צינור דנקט לנקוט לענין מקוה עצמה א"וו משום שאובה דרבנן נקט צינור ואכתי יל"ד ולנקוט מקוה עצמה לאשמועי דאפ"ה קבעה ולבסוף חקקה כשר אלא לאו ש"מ כד' הנו"בי דבאמת פסול ויש להפך בזה על ב' פנים או דנאמר דמן התורה כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואפי' חקקה ולבסוף קבעה כשר ורבנן הוא דגזור משום דהוה שם כלי עלי' בתלוש וס"ד כי גזור רבנן בדאוריי' בדרבנן לא גזור קמ"ל תנא דאפי' בדרבנן פסול ויע"ל דבאמת חקקה ולבסוף קבעה פסול מדאוריי' ומה"ט גזרו רבנן אקבעה ולבסוף חקקה ג"כ בדאוריי' אבל בשאובה דרבנן הניחוה על דין תורה וזה הי' כד' הנוב"י וכ' דזה הי' איבעי' דרב יוסף לקמן מי גשמי' שחישב עלי' להדיח את האצטרוביל דאצטרובל הוה חקקו ולבסוף קבעו ומעתה אי מדאוריי' כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וא"כ מה"ת אינו מכשיר מהי"ת יגזרו רבנן לאפושי טומאה אבל אי חקקו ולבסוף קבעו גם מה"ת אינו כקרקע שפיר מכשיר לקבל טומאה ועלתה בתיקו נמצא דגם דינו של הנוב"י עלתה בתיקו דאי מה"ת גם חקקו ולבסוף קבעו מקרי מחובר והי"ת נימא דגזרו רבנן בקבעו ולבסוף חקקו גזירה לגזירה אבל אי חקקו ולבסוף קבעו מה"ת לא מקרי מחובר וא"כ פסול מה"ת אזי י"ל דקבעו ולבסוף חקקו בדאוריי' כמקוה עצמה מיהת גזור רבנן ועכ"פ בדאוריי' אין כ"מ לדידן באיבעי' זו לענין קבעו ולבסוף חקקו דהא מיהת עכ"פ רק דרבנן הוה אי נימא דפסול וכל דרבנן קיי"ל לקולא ושפיר השמיטו הפוסקי' חילוק זה אף לענין מקוה דאורי' ומלבד זה יש לצרף עוד ד' ר"ח שהביא הרשב"ם דהלכה כר"א והו"ל כעין ס"ס דא"כ דרבנן אכתי דלמא אפי' בדאוריי' לא גזרו וכמ"ש:
צינור כ' הרשב"ם של עץ או אבן אף דבמתכות ג"כ שייך האי דינא כמבואר בש"ע יו"ד ר"א דאם הוא מחובר לקרקע כשר וכ' הב"י דצריך להיות נעשה לשמש עם הקרקע ואמנם ל' חקקו ל"ש במתכת ונהי דכ' הרשב"ם לקמן בדף של מתכות דשייך חקקו אם התקינו היינו דקו' הש"ס הי' עד"ז י"ל חקקו הי' רק מושאל מל' בריי' זאת אבל עכ"פ ל' חקקו משמע בעץ:
ואבן ועדן צ"ע מדוע במתכות מהני מחובר לקרקע אף שהי' כלי קודם שחברו ונהי דמיירי בכלי שאינו מקבל הרי במתכות מקרי כלי אפי' איכו מקבל וצ"ע וע' לפנינו בס"ד:
וכ' רשב"ם עשויי' כמין סילון ועל איזו צורה סילון עשויי' מבואר בפ' כירה גבי מעשה שעשו אנשי טבריה דסילון היא קנה ארוכה ועגולה סתומה מכל צד רק פתוחה משני ראשיה ואפשר דמשו"ה כ' הרשב"ם של עץ או של אבן משום דשל מתכת מקרי סלון וא"כ צ"ל דמיירי ע"ד שכ' תוס' שיש שם מקום בית קיבול ע"י חטיטה וביאר הרשב"ם מנ"ל דמיירי כה"ג מדאמרי' לקמן דמשום שאובה נגעו בה וע"כ מיירי בלא המשכה דהיינו שהמים יורדין מן הצינור למקוה וזה אם הוא עשויי מן הגג עד לארץ ע"ד סילון משא"כ אם הי' מיירי רק בצינור על שפת הגג וכשהמים יורדין למקוה יורדין ע"ג קרקע תחלה דלא נוקמי בריי' שהמקוה תחת הדלף טורד א"כ אפי' שאובה לא הוה ז"נ כוונת הרשב"ם:
תוס' ד"ה צינור הנה בב"ק פשיטא להו דמיירי בצינור שיש לה ד' לבזבזין וע"ד שביאר הרא"ש והא דפשיטא להו הכי משום דק' להו בחטיטה מאי שינוי השם איכא אלא שתי' שם דמיירי בחקקו וחטטו ושינוי השם ע"י חקיקה וקבלה ע"י חטיטה ואמנם מד' הרא"ש ב"ק שם כ' דהכי מק' מדנקט תכא ל' חקקו ולא נקט חטטו ש"מ דאפי' בצינור שיש לו ד' לבזבזין מיירי וכה"ג אמאי מהני קבעו ולבסוף חקקו עיי"ש ותמצא ולעולם מיירי אפי' בצינור שפתוח ויש לו בית קיבול:
וכ' תוס' וא"כ לאוקמי וב"ח הגי' וא"צ ויש לישב גי' וא"כ ואלקמי' קאי שכ' דמיירי שנפלו המים למקוה ממש ואי בצינור פתוח יוכל להיות מונח על שפת הגג ושוליו מגיעין למקוה משא"כ אי בצינור שיש לו ד' לבזבזין אלא שיש בו נקב או ראשו א' כמוך עכ' בקושי יוכל להיות שירדו מימיו למקוה ממש:
וע' רש"א שנתקשה בד' תוס' ותי' רש"א ק' להולמו וכי הצינור גורם שלא תהי' ההמשכה המשכה וכ' דתוס' נחתו בזה לד' ר"ת דכולה שאובה פסול מה"ת והא דקאמר שאובה דרבנן משום דמ' לי' מל' פוסל את המקוה שכבר הי' שם רוב מקוה וא"כ שוב לא הוה כ"א דרבנן אך אי בהמשכה אפי' מדרבנן כשירה:
וכ"ת דלמא הק' באמת דמיירי בשאובה שהמשיכוה כולה וזה לא הוה לכ"ע כ"א דרבנן אכתי יק' מנ"ל לש"ס לפ' בריי' דמיירי בהמשכה דלמא מיירי שיורדין המים למקוה ממש בשלמא לכ"א סאין יש רמז וכמ"ש מל' פוסל המקוה:
ודע דהשתא דמוקי תוס' לבריי' בחטיטה צ"ל לד' תוס' שהחטיטה הי' סמוך לשפת הצינור ממש דאל"כ שוב הו"ל המשכה בצינור עצמו:
תוס' ד"ה אילימא ר"א דבית וכ' ד' רשב"ם דהנה דלת מנעל נגר כולהו הוו חקקו ולבסוף קבעו והא דמהני משום דנעשו מתחלה לשמש עם הקרקע אבל עכ"פ טפי ונקבעו ולבסוף חקקו לא הוה ואי גם קבעו ולבסוף חקקו לא מהני אמאי מהני עשוי לשמש עם הקרקע:
רשב"ם ד"ה ורבנן סברי ר"ל דלאו דבא הש"ס למימר דרבנן בעלמא ס"ל דמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע טפי מר"א כ"א בהא ל"פ כ"א אם בעין יפה או בעין רעה מוכר לחוד פליגי:
שם ד"ה הרי הוא ואם אין לו מזכה לו מייתי רשב"ם להך דק' לי' קו' תוס' הא ע"כ הקרקע שהכוורת מחובר בה לכה"פ שאולה ביד הלוה וא"כ שפיר כותבין עלי' פרוזבל וה' להרשב"ם דסוגיין באמת ס"ל כד' המק' פ' השולח שם דשאולה לא מהני ומ"ט פשיטא לי' הכי היינו משום דתנן מזכה לו בתוך שדהו מ' דווקא מזכה אבל שואל לא מהכי:
ואולי מייתי הרשב"ם לזה לסיייע לפי' לקמן דטעם דבעי' קרקע שיהא כגבוי דאי כפי' רש"י ע"כ אמאי מזכה לו הרי עכ"פ בשעת הלואה לא הי' לו קרקע ולד' רש"י צ"ל דמעיקרא וודאי לא תקנו חכמי' כ"א במלתא דשכיח דהיינו בלוה שי"ל קרקע אבל מאחר דתקנו למה יגרע מי שמלוה לעני מרוד שאין לו קרקע:
וד"ע דמ"ש רשב"ם בסו"ד וקמ"ל ר"ל לפי' ש"י דאף דלא שכיחי תקנו וכמ"ש ולפי' רשב"ם לאשמעי' דאין הטעם כפי' רש"י:
ומ"ש רשב"ם דהפקר ב"ד הפקר אף דמוסר שטרותיו לב"ד דאוריי' הוה אטו פרוזבל מוסר ממש הוא ל' דפרוזבל הכי הוה לא זולת:
תוס' ד"ה הרי הוא כקרקע וצריך לפ' יל"ד למה צריך כמו דבמסקנא אמרי' דמתני' כלל ופרט ה"נ יכול לומר בס"ד ונ' כוונתו דנהי דבס"ד הטעם משום דמחובר לקרקע כקרקע ליכא לפרושי גם הכא דהרי היא כקרקע שאם מכר לו בית מכר לו הכוורת עמה דאי במכר לו בית מיירי למאי אצטריך הכוורת לכתוב פרוזבל עליו ומ"מ מק' גם למסקנא הך קו' ויבא אי"ה לפנינו א"וו צריך לפ' לענין קנין כסף שטר וחזקה:
והנה קו' מרודה פת נ' דאף דלא דמי דהתם הפת ניתן בידיו לזמן מועט לתנור משא"כ הכא הדבש גדל בכוורת ואמנם עיקר קו' הרי חזי' דדלת וחלון מיקרי מחובר לקרקע לענין בנין וסתירה בשבת ומ"מ המפתח שבדלת לא אמרי' בי' דבטיל לגבי דלת ומהי"ת נימא דדבש בטל לגבי כוורת וקו' זו עצמה הק' לענין טומאה למה לא יהא מקבל טומאה ואין עיקר קו' מרודה פת כד' רש"א כ"א מסברא בעלמא מהי"ת יהא הדבש בטל לגבי כוורת: ונ' לתרץ בזה דגם בס"ד הוה ידעי' מיערת הדבש אלא דהוה מ' לן דקרא ה"ק אם הכוורת יער דהיינו מחובר הדבש בתוכו דינו כפירות הגדילים ביער אבל העיקר אם הכוורת מחובר לקרקע ומטעם דמחובר לקרקע כקרקע דמי:
וכ' עוד להק' מפרחבול וד' צ"ע דהתם בגיטין דר"י הוא דקאמר דשאלה סגי בפרוזבל קאמר הש"ס להק' מעציץ משא"כ בשמעתין אטו דר"י במתני' מפורש אדרבא במתני' תמן מזכה לו מ' דשאלה לא מהני ומאי מצי להק' ולטעמך וכ' דפי' ד' תוס' עד"ז דתנא נקט וכותבין עליו פרוזבל לרבותא כמ"ש רשב"ם דס"ד לענין זה לא חשיב קרקע ואס"ד במחוברת מיירי אכתי לא ידעי' דלמא משום שהשאיל לו קרקע לחבר בה כותבין עליו:
דף של נחתומין ע' רשב"ם ולי כ' דהטעם דחולק הרשב"ם על דעה קמייתא נ' שכ' בצידו ולקמן מוקי לה ר"ל דהרי פריך הש"ס לקמן והא"ר יב"ח ופי רשב"ם דלאו מדריב"ח פריך כ"א משום דפשוטי כלי עץ אי מקבלין טומאה מדרבנן ואמנם תוס' הביאו מת"כ דמשמשי אדם ומשמשי' אף דאינן ראוין למדרס:
מקבלין טומאה והרמב"ן כ' על דברי' דדף של נחתומין משמש משמשי אדם אבל לא משמשי אדם אלא שד' הרמב"ן דאדרבא תו"כ דאוריי' קאמר ודשמעתין מה"ט דרבנן משום דלא הוה משמשי אדם ואמנם ד' הרשב"ם כתוס' דהיכא דאיכא תרוויי' אעפי"כ דתו"כ אסמכתא בעלמא דלא הוה כ"א דרבנן וא"כ מה"ט לא הוה אפי' דרבנן משום דלא הוה משמשי אדם והתינח אם מיירי בדף שמוכרין עליו כד' הרשב"ם וכ"נ שהי' מפ' הרמב"ן אבל דף שעורכין עליו שפיר הו"ל משמשי אדם ג"כ ואמאי אצטריך לאוקמי בדף של מתכות דווקא וז"ש רשב"ם ול"נ ומסיים ולקמן מוקי בדף של מתכת:
ויעל כוונת הרשב"ם דהש"ס פריך אי רבנן אפי' קבעו ולבסוף חקקו והיינו מדתנן סתמא וחכמי' מטמאין והא תינח בדף שמוכרין עליו שפיר י"ל שקבעו בכותל כמנהג ואח"כ התקינו וע"י קביעות בכותל מקרי דף של נחתומין אבל אי מיירי בדף שעורכין עליו ואין הקביעות בכותל משוי לי' דף של נחתומין ומדקאמר דף של נחתומין שקבעו מבואר שהי' דף של נחתומין קודם שקבעו וע"י מה ע"י שהתקינו אותו לערוך העיסה עליו א"כ בהדיא מיירי בריי' בחקקו ולבסוף קבעו ומהי"ת נימא דגם בקבעו ולבסוף חקקו פליגי רבנן ושפיר קאמר רשב"ם אלא דהמפ' ע"ד ראשון י"ל דס"ל קו' הש"ס הי' בשלמא ר"א מטהר שפיר אלא חכמי' מטמאין וכי מה מטמאין הלא לא פליגי כ"א דאין החיבור לקרקע מטהר א"וו מיירי רבנן אפי' קבעו ולבסוף חקקו דמעיקרא טהור הי' ועכשו מקבל טומאה:
ויש לעיין במ"ש למעלה לעורר הלא כלי מתכת העשויין לשמש עם הקרקע אין מקבל טומאה כלל ואי בקבעו ולבסוף חקקו אמאי מטמאי רבנן בשלמא בחקקו ולבסוף קבעו י"ל דמיירי שלא נעשה מעיקרא לשמש עם הקרקע ומכ"ש אי מיירי בדף שעורכין עליו דוודאי לא נעשה לשמש עם הקרקע אלא שנמלך לקבעו והיינו דפליגי רבנן ואפי' לפי' רשב"ם י"ל ג"כ שלקח דף של מתכת שהי' מיוחד לדבר אחר וקבעו בכותל אבל בקבעו ולבסוף חקקו מא"ל והי' נ' דזה ג"כ שהביאו לרשב"ם לפסוק הלכה כר"א דרבנן ע"כ פליגי אסתמא דמתני' דנגר ומנעל הואיל ועשויין לשמש עם הקרקע אינן מקבלין טומאה אף דכולהו הוה חקקו ולבסוף קבעו דהרי אין עושין הנגר במחובר ומעתה טעמא דר"א בדף של נחתומין משום דעשוי לשמש עם הקרקע וכפי' דמיירי בדף למכור עליו אבל בצינור דמטעם שק מקבל טומאה דהוה כלי עץ המקבל התם ר"א מודה דבעי' קבעו תחלה אבל חקקו לא מהני ובריי' דצינור כר"א ואין חילוק בין צינור למקוה עצמה ובריי' נקט צינור אף דעשוי לשמש עם הקרקע קמ"ל דבכלי עץ לא מהני ושפיר פסקי' אפי' במקוה כבריי' דצינור דלר"א אין חילוק בזה כלל:
אמנם לד' המפרש דבדף שעורכין עליו איירי וא"כ האי דף אינו עשוי מעולם לשמש עם הקרקע י"ל דכה"ג הוא דפליגו רבנן וס"ל דגזרו כה"ג קבעו ולבסוף חקקו אטו חקקו ולבסוף קבעו ושפיר נוכל לומר דהל' כרבנן ומחלקין בין דאוריי' לדרבנן:
ובענין קו' רש"א למה לא מק' תוס' גם לאידך לשנא ע"ד שולחן הטהור ל"ל כ' דלק"מ דשולחן המקדש הרי אינו עשוי לשמשי אדם כ"א דומה למזבח וכהני' בלחה"פ זכו משולחן גבוה משא"כ טבלא דעלמא דשל הדיוט דקאמר הש"ס תיבעי שפיר תוס':
והנה כ' רשב"ם דשאובה דרבנן היינו במקוה שהיתה כשירה מעולם ומפ' הך דנתן סאה ונטל סאה במים שאובין וכ' שנחלקו בפי' כוונת הרשב"ם הרמב"ן ותוס' הרמב"ן מפ' לד' הרשב"ם אפי' בלא כטל סאה מ"מ כיון שהשאובין רבין על הכשירין פסול מדרבנן ומ' לי' הכי דאטו מנטל סאה מיירי בצינור אמנם תוס' לא הזכירו קו' הרמב"ן משום דמ' להו דדווקא בנטל סאה פוסל הרשב"ם ובריי' דתנא פוסל את המקוה ע"כ דחוק ומוקי נפשה בנטל סאה ולזה הק' מכה"ג דהמים יורדין מעליון לתחתון דהוה ג"כ נטל סאה ולד' הרשב"ם י"ל דהתם מיירי שנתן השאובין המוך לעליון ובאי' לתוכו ע"י המשכה וקמ"ל דהתחתון כשירה אף דמיחזי כשאובה שהמשיכוה כולה קמ"ל כיון דממקוה כשירה הומשכו אפי' כלן בהמשכה כשירין: גמ' א"ה אפי' קבעו ולבסוף חקקו נמי ע' רשב"ם כ' פי' דברי' בשלמא אי אמרת דבהא פליגי רבנן ור"א דר"א אפי' בדאוריי' מקיל ורבנן בדרבנן דווקא שפיר אבל דנימא דבדרבנן שוב מחלקו רבנן בין קבעו ולבסוף חקקו ובין חקקו ולבסוף קבעו מהי"ת נימא הכי:
ומשני שאני הכא וכו' פי' בשלמא לר"א דס"ל מחובר לקרקע הרי הוא כקרקע לא אתי לדמויי תלוש למחובר אבל לרבנן דבעלמא לא ס"ל מחובר לקרקע כקרקע אא"כ בחקקו ולבסוף קבעו פוסל שפיר לא בטיל תורת שאובין בכלי אבל אי גם בחקקו ולבסוף קבעו מותר בטלת תורת שאובין:
תוס' וכ' לר"י דאסמכתא בעלמא פי' עיקר ד' ר"י משום דהש"ס סתמא קאמר והא קיי"ל שאובה דרבנן וה"ק ר"י הש"ס וודאי ידע הך דתו"כ וקים להו דאסמכתא בעלמא הוא:
ויש לסייע קצת דהרי מאך מעין דרשינ' מיעוט מעין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן וא"כ אדרבא אין מקוה דומי' דמעין ולד' רשב"ם צ"ל דמאך דרשינ' מיעוטא ובו' של ובור מרבין בור דומי' דמעין:
והנה כ' הרמב"ן דהרי"ף דפסק שאובה שהמשיכוה כולה כשירה ע"כ כר"י ס"ל דאי דרשא דתו"כ דאוריי' אטו המשכה לאו בידי אדם היא אלא ש"מ דס"ל דאסמכתא הוה ואמנם כ' הרמב"ן דמ"מ גם הר"י מצי סבר שאובה שהמשיכוה כולה פסולה ויש לעיין טעמא מאי כיון דכולה מלתא דשאובין רק משום שלא יטבול בכלים נגעו בה כמ"ש הכי ובהמשכה שוב לא שייך זה ואמאי יהא פסול המשיכוה כלה וצ"ע וכ' דעכ"פ סמכו חכמי' מלתא דשאובין אקרא דמעין ובור וצריך שיהא הוייתו בידי שמים וא"כ גם כולה בהמשכה לא מקרי הוייתו בידי שמים אבל כי איכא רובא בידי שמים והשאר בטל ברוב ומשום שמא יטבול בכלי ל"ש לגזור בהמשכה שפיר התירו וע' לפנינו: וה"ר משה מפונטיזא הנה מד' ה"ר משה מבואר דלא כמ"ש הרמב"ן דהרמב"ן החליט דמאן דאי' לי' כולה בהמשכה כשר ע"כ ס"ל שאובין דרבנן וה"ר משה קאמר בהדי' להיפוך והדין עמו דמאחר דהא מלתא אי כולה בהמשכה כשר פלוגתא דתנאי וכי יאמר ר"ת דגם בהא מלתא אי שאובין דאוריי' איכא פלוגתא דתנאי אלא שצריך ביאור אמאי באמת כולה בהמשכה יהא כשר מה"ת לר"ת כיון דדרשא דתו"כ דרשא גמורה:
והרי המשכה ג"כ אין הוייתו בידי שמים ונ' דאנן בור דומי דמעין דרשי' ובור באמת מיותר דהוי סגי למכתב מעין ומקוה מים א"וו גלי לן קרא דבבור צריך להיות הוייתה דומי' דמעין וא"כ לבור דווקא אסור למלאות אבל בצד הבור לית לן בה אם המים נמשכין מאלי' לבור:
שם באו"ד מ' דווקא משום חזקה ויל"ד הרי נגד חזקה זו אית לי' לטובל חזקת טומאה ובשלמא אי שאובין דרבנן שפיר משא"כ אי שאובין דאוריי' וצ"ל דהך חזקה היא כעין חזקת רוב מצויין אצל שחיטה דמומחין ה"כ רוב האטפלין בעשיית מקוה כמומחה נינהו וכי היכי דרו"מ מהני אפי' במקום חזקת אי' של בהמה ה"נ הכא:
אבל התם גופא דמהני כ' הרשב"א בשער השחיטה במ"ה ב' סברות למה לא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה סברא הא' משום דאין המיעוט מגרע הרוב כמו מיעוט מפילות משא"כ מיעוט אינן מתעברות כמאן דליתא במקום רוב מתעברות והך סברא שייך גם בזה וסברא אחרת כ' דהך חזקה דבהמה בחיי' ע"כ נסתלקה שהרי היא שחוטה לפנינו אלא דלא ידעי' אם ע"י המיעוט אינם מומחין או ע"י הרוב ותלי' ברוב והך סברא לא שייכא הכא כלל וא"כ אדרבא מדאזלינן בתר חזקת מקוה ש"מ שאובין דרבנן:
שם תדע וכו' הנה לכאורה יש לדחות דבאמת קורבה דאוריי' אלא דרוב עדיף מני' ואי ליכא רוב כנגד הקורבה אפי' בדרבנן אזלי' בתר קרוב כי היכי דאזלי' בתר רוב אלא דעכ"פ הק' תוס' שפיר דמה לי כולא מה לי ג' לוגין הרי תרוויי' דרבנן וגם בג' לוגין ניזל בתר קורבה ונ' ע"ד שכ' למעלה דבהמשכה גזרו רבנן לר"י בכולה משום דלא מקרי הויתן ע"י שמים וסבר סמכו לשאובין אקרא דמה מעין ומ"מ ברוב התירו משום דהמיעוט בטל ובשאובין לא התירו שמא יטבלו בכלי וכמ"ש תוס' והיינו אם לוקח כלי ונותן ממנו למקוה אבל הכא במכתשת כולא מלתא דלמא מעצמו בא למקוה ואי ידעי' וודאי לא חלקו בשאובין אבל מספיקא כולי האי לא החמירו אף דאיכא קורבא:
באו"ד שני מקוואות לכאורה מאי מק' הא התם הטמא יש לו חזקת טומאה ומהי"ת נטהרנו מס' וצ"ל דהרי אטהרות אנו דנין והטהרות הלא אין להם חזקת טומאה ואמנם לאחר דהטמא צריך עכ"פ לטבול עצמו מס' ממילא ל"ש למימר דהטהרות יהיו טהורות לגמרי דמחזי כתרתי דסתרי:
והנה הרמב"ן בחי' כ' דנהי דבריי' נקט פוסל את המקוה מ' דאפי' מקוה שלימה מותר לעשות ע"י צינור וש"מ כולה שאובה דרבנן כוונתו מאחר דפי' הרשב"ם בל' פוסל אפרך וקיי"ל דמקוה כשירה אינה נפסלת במים שאובין א"כ ע"כ פוסל ל"ד ואמנם ר"ת דרוב כשרים קרי לי' מקוה והכי מיירי בריי' ולעולם פוסל את המקוה דווקא:
והנה הר"ש במקואות הביאו הר"ן בשבועות בה"כ כ' לחלק בין כלים המקבלין טומאה לאינם מקבלין טומאה והביא גמ' ערוכה בזבחים דדרשי' מנה לגבי אפר פרה ומי חטאת יהי' טהור הוי' ע"י טהרה בעי' ולא מצאתי תשובה לקו' הר"ש והרמב"ן השמיטו מכל וכל וכ' דיל"ד מ"ט לא מצינו דין זה במתני' רק לענין מי חטאת וכיון דקרא במקוה כ' למה לא תנן לה גם במקואות ולזה כ' דהנה באמת דרשי' מיהוה טהור אפכא דמי בור שהן מחוברין בקרקע אינן מקבלין טומאה ונ' דכולא חדא הוה דמדגלי לן קרא דמי הבור הם טהורין ש"מ דמה שאינו טהור אינו ראוי לטהר וא"כ במי חטאת שהם בכלי ממילא הויתן ע"י טהרה בעי' וא"כ דווקא למי חטאת ילפי' הכי ולא למי מקוה דבשעה שיטהרו כבר יהיו מחוברין וראוין לטהר: