ליקוטי חבר בן חיים א· רבי חזקי' פייבל פלויט
בסוגי' דמצות צריכות כוונה
מתני' וכן מי שהי' עובר אחורי ביה"כ יל"ד תנא היכא קאי דתני וכן. והי' כ' לומר דאדלעיל קאי דתנן התוקע לתוך הבור אם קול הברה שמע לא יצא והי' ס"ד לומר דגם העובר אחורי ביהכ"נ או שמע בביתו קול שופר מביהכ"נ להוי כשמע קול הברה קמ"ל דבביהכ"נ שמכווני' אשר גם העומדים לחוץ יצאו י"ח וע"כ הפתח פתוח לרווחא כה"ג לא שייך קול הברה וא"ש בזה דנקיט ביהכ"נ דבשלמא לר"ז נקיט ביהכ"נ משום דמתני' ר"י היא דאמר בד"א בש"צ אבל למאן דפליג על ר"ז למה נקט ביהכ"נ ולמ"ש א"ש דבשאר בית צריך לחקר אם הי' פתוח ושמע קול שופר או כעול ודלמא קול הברה שמע:
ואמנם נ' לפ' דהאי וכן אסיפא קאי דתנן אעפ"י שזה שמע וזה שמע זה כיון וזה לא כיון ובשלמא אי מצ"כ א"ש דתנן אעפ"י שזה שמע וכו' אבל למ"ד אצ"כ תנא מאי בעי בזה ואמנם היינו וכן דמתחיל ברישא דכיון דאצ"כ א"כ האי כיון לבו לאפוקי דסבור חמור בעלמא הוא והיינו דקאמר זה שכיון וידע שהוא שופר יצא אף שלא נתכוין לצאת וזה שסבור שהוא חמור ולא כיון לא יצא והיינו כשם שבקול הברה לא יצא ה"נ בסבור שהוא קול חמור לא יצא:
אלא שיקשה לפי"ז שוב למאן דפליג אר"ז למה זה נקט ביכ"נ לתני וכן מי ששמע קול שופר ותו לא ונ' דהירושלמי בא לישב ק' זאת וקאמר עובר תנן אבל עמד חזק' כיון ונתקשה המ"א בכוונת דבריו אבל הירושלמי אזיל למ"ד מאצ"כ וקאמר דלהכי נקט תנא עבר אחורי ביהכ"נ ודרך העובר אחורי ביה"כ שאינו עובר לפני הפתח יוכל להיות שאינו יודע כי הוא אחורי ביהכ"נ וסבור חמור בעלמא ושפיר תנן אם כיון לבו אבל בעמד א"כ ידע שהוא אחורי ביהכ"נ ל"ש אם כיון לבו כי מה ענין חמור בביהכ"נ ור"ל דתנא דמתני' נקיט עובר לדיוק זה וממנו נדע דכיון לבו היינו סבור חמור בעלמא דא"סד כיון לבו ממש מה לי עובר מה לי עומד:
ועד"ז יש לישב הא דאיכפל למתני או שהי' ביתו סמוך לביהכ"נ לומר דעובר אחורי ביהכ"נ יש חילוק בין עובר לעומד משא"כ ביושב בביתו עכ"פ צריך כיון לבו:
או קול מגילה יל"ד בשלמא אי מצ"כ נקט מגילה לרבותא דאפי' מצוה דרבנן בעי כוונה דמתני' ר' יוסי היא ואפי' במרור בזמזה"ז דרבנן בעי כוונה אבל למ"ד אצ"כ מאי מגילה דנקט וכ' בנדקדק ל"ל ג"כ לתנא למתני ואם לאו לא יצא אמנם ניישב תחלה מאחר דמסקינן בגמ' אם כיון לבו לאפוקי סבור חמור בעלמא במגילה מא"ל מאי חמור שייך וכ' דאמגילה מעיקרא לק"מ לשמוע הא השמע מאחר דבמגילה בעי' שישמע כולא ואפי' תיבה א' אם לא שמע לא יי"ח שפיר תנן אם כיון לבו לשמוע ומעתה ה"ה בשופר בעי' אשר בתחלת התקיע' מיד ידע דקול שופר שמע משא"כ אם בתחלת התקיעה סבור דחמור בעלמא הוא ובאמצע התקיעה כיון לבו הוה כמו חצי תקיעה הברה וחצי תקיע' שופר דלא יצא והיינו דאכפל אם לאו שלא כיון לבו בתקיעה ראשונה מיד לא יצא ולהכי נקט מגילה להורות על שופר וכמ"ש:
ועי"ל דנקט מגילה דומי' דשופר דס"ד דבשופר הוא דלא בעי' ד' משמיע משום דמברכי' לשמוע קול שופר ואמר קרא יום תרועה יהי' לכם וכיון דשמע קול שופר די משא"כ במגילה דמברכי' על מקרא מגילה והחיוב על כל איש לקרות אלא ששלוחו של אדם כמותו ס"ד דבעי' ד' משמיע קמ"ל דל"ש: ובמ"ש הר"ן דאף במגילה בעי עשרה מ"מ יוצא אחורי ביהכ"נ ובביתו שפיר הא גופא אשמעי' תנא ואצטריך ממילא למינקט ביהכ"נ דיש שם עשרה ומשו"ה יוצא ג"כ אחורי ביהכ"נ ובביתו:
וי"ל למ"ד אצ"כ הך מתני' והי' כאשר ירים משה וכו' מה עניני' לכאן והי' כ' לפ' דאפי' למ"ד אצ"כ מתני' הכי קאמר אעפ"י שזה שהי' בביהכ"נ שמע וזה העובר ג"כ ושניה' יצאו מ"מ זה כיון לבו למצוה מי שהי' בביהכ"נ וזה העובר לא כיון למצוה וכ"מ כי מצוה בכוונה מגנא ומצלא כדאשכחן במרע"ה:
ואפשר לומר דה"פ ע"כ די בכוונת הלב בעלמא דלא סבור דהוה חמור בעלמא דאס"ד דבעי כוונה גמורה מעשה ל"ל הרי בכוונה בעלמא נצחו ישראל את עמלק א"וו מעשה שצותה תוה"ק אף בלא כוונה סגי:
ויעל"ד אי מצ"כ ל"ל דתנן גבי חש"ו כל שאינו מחוייב בדבר הרי בלא"ה חש"ו לאו בני כוונה נינהו וצ"ל מאחר דקיי"ל בגיטין אם גדול עע"ג כוונה הוא אצטריך למתני דמ"מ אינו מוציא רבים משום דאינו מחוייב בדבר:
והנה הך סוגי' דמצ"כ קאי אהך סיפא דמתני' ויל"ד למה הפסיק הש"ס בשו"ט דמצות ליהנות ביני' ונ' דהנה הרמב' השמיט הא דמודר מחבירו מותר לתקוע לו וכ' ה"ה דאתי במכ"ש ממודר שופר דמייתא הרמב' וק' א"כ רבא אמאי נקט תרווייהו וי"ל דכ' הפוסקים דדווקא אם לא שוויי' שליח מותר לתקוע לו לא זולת וא"כ למאי דקי"ל דד' שומע ומשמיע בעי: לא משכחת האי דינא אם תוקע לו מדעתו לבדו אלא בנתכוין אשר כל השומע יצא בתקיעתו ושפיר הוה מכ"ש ממעין משא"כ רבא ס"ל לצאת לא בעי כוונה ואפי' לו לבדו מותר לתקוע דלא בעי שליחות והא גופא קמ"ל רבא וא"ש דרבא אצטריך לי' לאשמעי' והיינו דנקט הש"ס הך שמעתא בכאן:
ויל"ד לפי מה שכ' ה"ה בשיטת הרמב"ם לחלק בין מעשה לשמיעה נהי דה"ה יישב גם מתוקע לשיר מ"מ מנ"ל הש"ס להקשות משומע דמתני' ארבה דלמא רבה בתוקע עצמו דווקא קאמר דקעביד מעשה משא"כ בשומע דמתני' מודה רבה דבעי כוונה ונ' דתנן לקמן המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא ולרבה תוקע לשיר לאו בכלל מתעסק ואהא תנן והשומע מן המתעסק הוא דלא יצא הא שומע מתוקע לשיר יצא וע"כ אין חילוק בין תוקע לשומע דאל"כ לתני השומע מן התוקע לשיר לא יצא:
והנה הלח"מ הק' עמ"ש ה"ה דהגי' ברמב' במצה לא יצא א"כ למה כ' הרמב' דנכפ' הטעם משום דלא הוה בר חיובא ת"ל דלאו בר כוונה הוא ותי' הלח"מ דחוק אמנם במה שכ' לעיל גבי חש"ו מבואר דלמ"ד מצ"כ ע"כ גדול עע"ג מהני וא"כ אשמעי' הרמב' אפי' היה בעת שטותו גדול עע"ג לא מהני אף דהוה כוונה משום דלאו בר חיובא הוא ולפנינו נבא עוד לד' ה"ה אלו בס"ד:
כפאו ואכל לשון זה מסייע לרי"ו בב"י תע"ה דמיירי סבר שאכל חמץ ואכל מצה ולהכי לא נקיט כפאו לאכול דמ' שכפאו לאכול מצה וכה"ג באמת לא יצא לרבה דס"ל טעמא משום דמאצ"כ:
אמנם הרא"ה בר"ן מפ' דמיירי שידע שהוא מצה וידע שהוא יו"ט ולא רצה לאכול ואעפ"כ יצא והי' נ' דהרא"ה לשיטתו שהביא הב"י סי' תקפ"ט דאפי' צווח שאינו רוצה לצאת מ"מ יוצא ומהכא דייק לי' וד' היום תרועה בזה תמוהים דאדרבה ד' הרא"ה לכאורה תלוי' ז בז אא"כ ק' על הב"י שפסק בסי' תע"ה כרא"ה ובה' לולב פסק דכוונה שלא לצאת מהנית וע"כ ס"ל להב"י נהי דידע שהוא מצה ושהוא ליל א' ש"פ מ"מ הא דלא אכל לא היה משום דלא רצה לצאת כ"א לא רצה לאכול מצה זו של גוי וא"ש שוב דלא נקיט כפאו לאכול דמ' לקיים המצוה וכה"ג הרי לא יצא להרא"ה דס"ל דבאמת אפי' בכה"ג יצא ק' אמאי נקיט כפאו ואכל ולא נקיט כפאו לאכול וצ"ל דאי הוה נקיט כפאו לאכול סד"א דווקא כפאו לצאת הוא דיצא אפי' בגוי כמו דיצא אפי' בב"ד של ישראל דאמרי' לולב ואינו נוטל מכין אותו ש"מ דנטילה באונס מהני ומטעם דאנן סהדי בעת המצוה גמר בדעתי' לצאת וכמ"ש הרמב' בקרבן ובגט ותדע מדלא משני הכא שכפאו ב"ד משום דפשיטא בכה"ג מהני וס"ד דה"ה בגוי מהני כה"ג כיון שכפאו לקיים המצוה אבל כפאו לאכול שלא לשם מצוה לא יצא ולהכי נקט כפאו לאכול:
וצריך להבין טעם הרא"ה למה לא יצא בסבור שהוא חמץ ולא ידע שהוא ליל א' ש"פ וראיתי בהגהת ר' עקיבא איגר זי"ע שכ' משום מתעסק והנה בכסבור שהוא חמץ כ' דבריו דהוה סבור שבא על אשתו ובא על אחותו אבל אינו יודע שהוא ליל א' ש"פ אמאי מקרי מתעסק ותו למאי דפסק המחבר בשופר מצ"כ וע"כ במצה הטעם משום דמתעסק יצא באכילה וכמ"ש הר"ן הביאו הב"י תע"ה וא"כ למה פסק כהרא"ה דבעי' ידע שהוא מצה ושהוא ליל א' ש"פ ואף דיש לדחות דס"ל להב"י דלמא טעם הרמב' כה"ה ולעולם מתעסק ל'מ במצוה דאס"ד דמהני היכי דייק רבה מאצ"כ ועכ"פ י"ל דלחומרא פסק כה"ה דלד' ה"ה י"ל דלא יצא וכן הביא ה"ה ד' הרא"ה אמנם בב"י שם לא הביא כ"א ד' הר"ן והביא ד' הרא"ה ולא נתעורר ע"ז כלום לומר דלפי' הר"ן בהרמב' ע"כ דרווב' פליג אהרא"ה ולזה נ' דטעם הרא"ה בסבור שהוא חמץ היינו סבור חמור בעלמא דאמרינן לקמן דאינו ענין למתעסק ולא ידע שהוא ליל א' של פסח א"כ לא ידע דבר חיובא הוא כלל ולא מצי נפיק י"ח ונ' מד' רש"י דבסברה ראשונה מודה להרא"ה ומטעם שכ' ובשניי' פליג עלי' שכ"כ רש"י יצא ואע"ג שלא נתכוין לצאת י"ח מצה בליל א' ש"פ ומאי בעי בזה אלא הורה לנו ב' דברי' דוודאי לא מיירי שלא רצה לצאת דא"כ באמת לא יצא וכד' הרי"ו כ"א מיירי שידע שהוא מצה דאל"כ ג"כ לא יצא אבל לא ידע שהוא ליל א' ש"פ וז"ש ואע"ג שלא נתכוין לצאת י"ח מצה בליל א' ש"פ:
ועד"ז שפי' ד' רש"י וודאי א"ש דלא נקט כפאו לאכול דהוה מ' דמיירי שידע ג"כ שהוא ליל א' ש"פ וכמ"ש לעיל בד' רי"ו:
ומ"מ א"ש פסק המחבר אבל הרמ"א כ' דמס' לי' בטעם הרמ"בם אי כד' הר"ן א"כ למסקנא מוכח דאכילה באונס מיקרי נהנה או כד' ה"ה וגם למסקנא קיי"ל כרבה בהא דאכילה באונס לא מקרי נהנה דאי לאו דס"ל הכי לא היה דייק כלום מאבוה דשמואל ומכ"ש להפוסקי' כרבה וודאי אכילה באונס לא מיקרי נהנה ובזה מיושב ק' מ"א סי' ר"ד דפסק התם הרמ"א דכפאוהו לאכול אינו מברך דלא מיקרי הנאה והק' המג"א הרי בסי' תע"ה קיי"ל כר"ן דבמצה יצא משום דנהנה ואמנם הרמ"א נהי דבמצה פסק כוותי' דלכ"ע התם יצא ובשופר הוא דלא יצא לחומרא ובברכה כיון דלהפוסקי' כרבה ולה"ה בשטת הרמ"בם לא מיקרי נהנה ס' ברכות להקל:
ודע דעיקר ק' מג"א משום דל' רמ"א משמע דגם לאחרי' אין מברך אבל אברכה לפני' לק"מ דכ"ז שלא אכל עדין ל"ש אסור להינות מעוה"ז בלא ברכה דהרי תחלתו באונס:
ועתה כבא לד' ה"ה שרצה להגי' הגי' בהרמב"ם לא יצא ויל"ד בשלמא אי גי' יצא היינו דדייק הרמב"ם על איזו אופן יצא כגון שאנסוהו וכו' משא"כ אי ס"ל לא יצא בקיצור הול"ל אכל מצה בלא כוונה לא יצא וצ"ע: ואמנם לגי' לא סגי לי' להרמ"בם למנקט כדנקט הש"ס דכפאו גוי והוסיף לומר אכל מצה בלא כוונה דלא תימא דמיירי אפי' לא ידע כלל שאוכל מצה וכד' רי"ו לזה כ' הרמ"בם אכל מצה בלא כוונה אבל מצה ידע דאכל ובהא ג"כ לא סגי' לי' דלא תימא דווקא אכל מעצמו יצא אבל באונס לא מיקרי אכילה להכי כ' דאפי' כפאו גוי ובגוי לחוד לא סגי לי' דל"ת דמיירי שהגוי כפאו לקיים המצוה ויצא משום דמיגמר בדעתי' ולהכי הוסיף לסטים ובלסטים עוד לא סגי לי' דס"ד לקיים המצוה גרע וכ"ד רי"ו וא"ש ל' הרמב"ם עפ"י גי' דס"ל יצא:
אמר רבה זאת אומרת התוקע לשיר לא קאמר מאצ"כ משום דאמתני' קאי דתנן אם כיון לבו יצא מ' כוונה לצאות להכי קאמר רבא מאבוהו דשמואל שמעי' דלא בעי כוונה לצאת ולפנינו בס"ד נבאר עוד:
וע' רש"י ב' פירושי' אי גרסינן לשיר או לשד ולא רצה לומר ששורה עליו רו"ר דהך תקיעה וודאי לא יצא בה דהרי אז דינו כשוטה אלא ר"ל להבריח שלא יבא:
והי' נ' דמאן דגריס לשיר ס"ל דלשד לא יצא והחילוק דבתוקע לשיר עכ"פ מכוין לתקוע תשר"ת כראוי אלא דעושה זה לשיר כמעשים בכל יום אבל לשד לא מכוין לעשות בתקיעה שיעור תקיעה וכן בתרועה אלא שנזדמן וזה מיקרי מתעסק ומאן דגריס לשד ס"ל דמתעסק לא הוה כ"א כפי' שני ברש"י במתני' לקמן בנופח בשופר ולא נתכוין לעשות תקיעה כלל אבל נתכוין לעשות תקיעה אף שלא נתכוין לשיעור תקיעה שוב לא נתעסק ונמצא דרבו של רש"י עם ר"י בר יהודה נחלקו בב' פי' של רש"י בסוגי' דמתעסק דלפי' קמא של רש"י דהיינו מנבח נבוחי פי' תוס' בסוגיין אליבא דרש"י דהכוונה שלא נתכוין לשיעור תקיעה ותקע שיעור תקיעה וא"כ גם תוקע לשד מתעסק מיקרי וכ' דד' הר"י בר"י הי' דאי גרסינן לשיר מה ענין תוקע לשיר לענין מתעסק דאמרינן לקמן דלמא תוקע לשיר כמי מתעסק קרי לי' אלוו לשד גרסי' וכמ"ש:
ועי' בתוס' שהקשו למה לא מייתא רבה מאכלו בלא מתכוין גבי מרור בע"פ וכ' משום דמרור דרבנן ויש להביא ראיי' לזה דלא נקט תכא דבריי' דינא במצה א"וו במצה באמת בעי' כוונה משום דהוי דאוריי': אמנם בפסחים שם כ' דמאכילה לתקיעה לא ילפי' והק' רש"א הא גם אבוה דשמואל באכילה אמר וכ' דתוס' כבר יישבו זה במ"ש ומוקי לה בכפאוהו פרסיים ול"ש כה"ג שכן נהנה וע"כ מה לי אכילה או תקיעה משא"כ באכלו בלא מתכוין שייך שפיר שכן נהנה וא"כ אין לדייק מידי זה כוונת תוס' פ' ע"פ שם:
ואמנם הא תלי' בפלוגתת הרא"ה עם הרי"ו דלהרא"ה שידע שהוא מצה ולא רצה לאכול ל"ש שכן כהנה ושפיר איכא לחלק בין הך לאכלו בלא מתכוין וכמ"ש משא"כ להרי"ו דמיירי שכפאו לאכול חמץ ואכל מצה א"כ שפיר שייך שכן נהנה וע"כ צריך לומר כד' תוס' בשמעתין ובמצא דבע"פ מפ' תוס' כהרא"ה ובשמעתין כהרי"ו:
ואולי גם ד' תוס' בשמעתין דבמרור ל"ש שכן נהנה:
פשיטא כ' רש"י דזאת אומרת דהרי הדין וודאי איכו פשיטא דהרי תנן אם כיון לבו יצא וכדקמקשה לקמן:
אכול מצה עי' רש"י כ' מדבריו דס"ד לדמות מצוה לאי' אבל באמת לא דמי משום דבאי' בהנאה תלי' אבל מצות לאו ליהנות ניתנו ומה לי אם נהנה או לא וא"ש שוב למה הביא הש"ס הך סוגי' דמצות לאו ליהנות כאן בשמעתין משום דע"ז בכוי' דב' רבה דפשיט מאבוה דשמואל דאין הטעם משום מתעסק: אמנם ד' הר"ן דהרמב"ם ס"ל דר"ז דפליג ארבה ו' לי' דבאמת טעמא דיצא משום מתעסק וק' במ"פ וי"ל דפליג' בפלוגת' דר"י ור"ל אי בעי' הנאת גרונו או הנאת מעיו בעי' דבמצה פשיטא לן דהנאת גרונו דאמרי' כרכן בסיב ובלען לא יצא וכבר נסתפק המ"ל ל פי"ד ממ"א לענין איסור מה דינו ועכ"פ לר"ן אין אי' דומה בהנאתו למצוה דלעניין הנאת מעיים שפיר שייך גם במתעסק שכן נהנה אבל הנאת גרונו ל"ש במתעסק והכי ס"ל לרבה אבל ר"ז ס"ל כר"י דגם באיסור בהנאת גרונו תלי' ואעפ"כ אמרינן מתעסק חייב שכן נהנה וע"כ ה"ה לענין מצה ולעולם בעלמא מצ"כ:
ואמנם ה"ה לא ניחא לי' בפי' הר"ן דק' לי' במ"פ רבה ור"ז ולזה כ' דד' הרמב"ם דלר"ז יש חילוק בין מצוה דתלי' במעשה למצוה דלא תלי' במעשה כשופר דבשמיע' תלי' רחמנא והן הן פי' ד' הש"ס לה"ה ולא כפי' רש"י וע' בלח"מ:
אלא דק' לי' לד' ה"ה דבפ"ב מה' שגגות כ' הרמב"ם יו"ט א' של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לר"ה כדי לצאת בו פטור מפני שהוא טרוד במצוה והנה לא די שהשמיט הרמב"ם תי' אביי כשהפכו ותי' רבא כשהוציאו בכלי הוסיף עוד ואמר כדי לצאת בו וא"כ וודאי לא הפכו ולא הוציאו בכלי ואמאי פטור והרי כבר יצא בו א"וו ד' הרמב"ם כמ"ש תוס' פ' לולב הגזול שם דסוגי' דהתם מאצ"כ ס"ל אבל למ"ד מצ"כ א"כ כיון שלא נתכוין די בכך והרמב"ם סמך עצמו על מ"ש בה' שופר דמצ"כ וא"כ בשלמא להר"ן באכילה תלי' מלתא והיינו לולב והיינו שופר משא"כ לה"ה תינח שופר לא מיקרי מעשה משום דבשמיעה תלי' מלתא כמ"ש ה"ה אבל לולב למה יהי' צ"כ וצ"ע:
אבל הכא זכרון תרועה כ' נ' דהש"ס בא ליישב למה לא קאמר רבא ז"א מאצ"כ ולמה לי' למנקט שופר דווקא אלא רבא תרתי קמ"ל אפי' בשופר דכ' זכרון תרועה מ"מ לא בעי' כוונה וכ"ת עכ"פ מאי זאת אומרת שייך ע"ז הענין דהנה תנן לקמן סתמא והמתעסק לא יצא וי"ל גם תוקע לשיר בכלל וי"ל דאינו בכלל והא תלי' אי בכל התורה כולה מאצ"כ וא"כ תוקע לשיר אינו בכלל מתעסק ואי משום דכ' זכרון תרועה עכ"פ לא הוה לי' לתנא למנקט מתעסק אלא ש"מ דתוקע לשיר יצא אבל אי בכל התורה מצ"כ ממילא גם תוקע לשיר בכלל מתעסק ומדש"מ מאבוה דשמואל דמאצ"כ שפיר ידעי' דמתעסק דמתני' אינו תוקע לשיר והיינו זאת אומרת דקאמר רבה:
אמנם לד' ה"ה א"ש טפי' דעיקר דיוקא לאפוקי מדר"ז דס"ל דגם תוקע לא מקרי מעשה משום דבשמיעה תלי' רחמנא והיינו משום דזכרון תרועה כ' והק' הש"ס אכילת מצה. הוה מעשה אבל תוקע לשיר כיון דזכרון כ' וסגי בשמיעה ס"ד לא מקרי מעשה קמ"ל:
וכ' רש"י אף דמתעסק הוה ונתקשה רש"א בדבריו אבל כוונת רש"י דאי לאו דס"ל לרבא דגם תוקע לשיר שייך לקרוא מתעסק לא אצטריך לדייק מאבוה דשמואל דהרי מתעסק תנן אבל תוקע לשיר יצא אע"כ כדתי' הש"ס לקמן דתוקע לשיר כמי מתעסק מקרי:
אלמא קסבר רבה נ' כוונת הש"ס אף דרבה זאת אומרת קאמר ע"כ איהו הכי ס"ל דהא דבאמת לא מפ' רבא טעמא דאבוה דשמואל משום מתעסק בחלבים היינו משום דמפ' ד' אבוה דשמואל כהרא"ה שידע שהוא מצה וכפאוהו לאכול וא"כ ל"ש נהנה אבל דלמא פי' כפאו היינו לאכול חמץ כהרי"ו וא"כ אפי' אצ"כ לא יצא וכמ"ש הרא"ה וכמ"ש לעיל דהוה כמו קסבר חמור בעלמא הוא וע"כ הטעם משום מתעסק דנהנה שייך כה"ג אלוו רבה לנפשי' ס"ל מאצ"כ ומפ' ד' אבוה דשמואל אליבא דנפשיה והיינו אלמא קסבר דקאמר הש"ס: איתיבי' יל"ד למה שביק הש"ס מתני' דקיימא עלה ומק' ממתני' דברכות וכ' דלמ"ש רבא בעלמא פשיטא לי' דאצ"כ ורבותא דידי' בשופר משום דזכרון תרועה כ' וכמ"ש להכי מק' הש"ס תחלה מק"ש דעלמא ולבתר דשני לי' מק' משופר כלומר אודי לי מיהת בשופר משום דזכרון תרועה כ' ועי"ל דהש"ס קשה לי' מאי כוונת רבה במאי דקאמר התם אכול מצה אם הטעם דס"ד דהוה מתעסק קמ"ל רבה דבמצוה ל"ש מתעסק וא"כ פשיטא דמק' עליו ממתני' ובריי' דשופר או דלמא כוונת רבה דאכילת מצה הוה מעשה וס"ד דתק"ש לא הוי מעשה קמ"ל דתק"ש הוה מעשה וא"כ מק' הוא דק' לי' עכ"פ אבל אי משופר ג"כ ק' תלי' בפי' המהוא דתימא והיינו דשבקא לבתרי' דדלמא רבה תוקע דווקא קאמר ולא שומע:
ואם לאו לא יצא יל"ד הך סיפא ל"ל וכ' דס"ד משום דנקט ל' יצא דמ' דיעבד כמו ולא השמיע לאזנו וכיו"ב וכאן אפי' לכתחלה נמי דמהי"ת לכתחלה לא ולזה קתנן ואם לאו לא יצא כלומר מאי יצא אין הכוונה לכתחלה לא כ"א הכוונה דווקא ע"ד זה יצא לא זולת:
מאי לאו לצאת. יל"ד ואלא למאי יכוין והי' כ' ראי' מזה לד' הפוסקי' דכוונת הלב לכ"ע בעי' בפסוק ראשון מיהת והי' אפשר לפ' דקאי אכוונת הלב דהיינו פ' המלות ואמנם א"כ טפי הו"ל לתנא למתני הקורא את שמע כלומר כדי לצאת ידי ק"ש צריך לכוין לבו דאין כל הקורא שמע מכוין אבל סתם הקורא בתורה יודע ומבין מה שהוא קורא דאינו רוצה לומר שקורא בציבור כ"א לומד ואורחא למקרי לומד בתורה שבכתב קורא והיינו מאי לאו לצאת ומשני לא לקרות כלומר לפי' המלות והדר אקשי' לי' והא קא קרי וא"כ מכיון בפי' המלות ומשני בקורא להגיה שאינו מכוין מסתמא פי' המלות וצריך לכוין לקרות וכזה הוא פי' ד' רש"י רפ"ב דברכות ומסולק ק' תוס' שמה ואמנם נ' דתוס' שמה וכן רש"י בשמעתין לא רצו לפ' כן משום דא"כ מוקמי למתני' בפסוק ראשון דקיי"ל כרבא דאפי' כוונת הלב לא צריך כ"א בפסוק ראשון ולזה מפ' תוס' משום שקורא בחסירות ויתירות ורש"י בשמעתין שכ' מגמגם כ' שר"ל שאינו מדקדק באותיות או שאינו מוציא מפיו כפי' ה"ר יונה רפ"ב דברכות שם ועלינו לפ' הסוגי' לתוס' ולסיעתו דידע הש"ס שנוכל לפ' לכוין את לבו לדקדק באותיות ומתני' ר' יוסי דס"ל קרא ולא דקדק באותיותי' לא יצא אא"כ הך דר' יוסי הו"ל לתנא למתני ברישא ובתר הכי הך מתני' והיינו מאי לאו ומשני לא לקרות כלומר למר כדאי' לי' ולמר כדא"ל לר"י בעי' משמיע לאזניו ולר' יוסי מדקדק באותיות ומק' לקרות הא קא קרי פ' וכל הקורא משמיע לאזניו ומדקדק באותיות ומשני בק' להגי' דאינו משמיע לאזניו ואינו מדקדק באותיות:
ומ"מ לפי שני זה מוקמי מתני' בכל הפרשה כולה של ק"ש ונ' דבהנך ב' פי' תלי' פלוגתת הלבוש עם הב"ח במג"א אי בשכמ"ל מעכב בדיעבד דלהפי' דקאי אכל הפ' כולה א"כ ממ"נ אי לא אמר בשכמ"ל בלא"ה לא יצא ואי אמר בשכ"מ הרי כיון אבל להפי' דקאי אפסוק ראשון א"כ ע"ז אנו דנין אם יצא ויאמר בשכ"מ או לא יצא:
והנה מסוגי' זו מק' אד' ה"ר יונה שכ' ספ"ק דברכות לחלק בין מצוה דתלי' במעשה כגון לולב שם שייך מאצ"כ משא"כ בברכה דתלי' באמירה בעלמא אמירה בלא כוונה לאו כלום היא וא"כ מ"פ הש"ס מק"ש ואמנם אם ד' הר' יונה דקו' הש"ס מפסוק ראשון וכוונת הלב עכ"פ בעי' א"כ רק אכוונה לצאת אנו דנין ואמירה כה"ג עם כוונת הלב אף בלא כיון לצאת ל"ש למימר לאו כלום היא אמנם אי הוה סבר הר' יונה הכי לא אצטריך לפ' רפ"ב בקורא להגיה דהוה כמו מנבח נבוחי עיי"ש. ולזה נ' בנדקדק למה נקט הר' יונה לולב דוקא והרי עיקר מלתא דמצ"כ במצה ושופר אתמר א"וו דהר' יונה ס"ל כהרי"ף דקיי"ל בשופר כר"ז דבעי' כוונה לצאת אלא דק' ליה מסתמא דש"ס דמק' גבי לולב מדאגבהי נפיק בי' דמ' דפשיטא להש"ס דמאצ"כ וע"ז כ' הר' יונה דהיינו דוקא בלולב ותפילין והיינו כיו"ב דכ' הר' יונה משא"כ שופר דבשמיעה בעלמא נפק ואמירה בלא כוונה כה"ג קיי"ל דלא יצא ואמנם כ"ז לדידן דקי"ל כר"ז דבשופר כוונה בעי משא"כ רבה בשמעתין דס"ל גם בשופר דיוצא בשמיעה בעלמא בלא כוונה וודאי לא גרע אמירה בלא כוונה משמיעה ושפיר פריך הש"ס מק"ש:
ובזה יתיישבו לנו ד' הרי"ף ף והרא"ש דפסקו בשמעתין כר"ז ובלולב הגזול הביאו תי' אביי ורבא ולא עוד אלא שהק' הרא"ש לדידן מאי נעביד עם הברכה עיי"ש וכיון דס"ל כר"ז א"כ הרי לא יצא בלא כוונה ואמנם גם הם ס"ל כד' הר' יונה דלולב ל"ד לשופר דשופר בשמיעה תלי' מלתא משא"כ לולב דבמעשה תלי' ומ"מ כיון דהשמיט הרי"ף גם ד' אבוה דשמואל ופ' בפ' ע"פ כר' יוסי דבעי' כוונה לאכילת מרור צ"ל דגם אכילה לא חשיב לי' מעשה ולא כד' הרמב"ם דמחלק בין מצה לשופר כ"א בעי' מעשה הניכר שהוא של מצוה וכעין זה כתוב בכתב סופר אלא שמ"ש שם דבכה"ג כ"ע מודה דא"צ כוונה צ"ע מגמרא דהמוציא תפילין דאמרי' גם גבי תפילין מצ"כ. וכ"כ הגאון שם בעצמו בסו"ד:
אלא דלפי"ז ק' מנ"ל להרא"ש דכוונה שלא לצאת מהני הרי אי ס"ל לתי' הר' יונה שוב לא נחתי' לד' רבי' שמואל דכוונה שלא לצאת מהני ע' בד' הר' יונה וכ' דאף דהרא"ש דייק לי' ג"כ מקו' הש"ס גבי לולב הך סברא של הר' יונה מ מ"מ בהך דפתח בדחמרא לא ס"ל כוותי' דבשלמא אי לא כיון כלל שפיר קאמר הר' יונה דאמירה בלא כוונה לאו כלום אבל הרי באמת כיון לפי' המלות מתחלה ועד סוף אלא שהי' בדעתי' לומר פרי הגפן והיאיך שייך לומר ע"ז לאו כלום א"וו משום דכיון בהדי' על מה שלא הי' לו לכוין והן הן ד' רבינו שמואל:
איתיבי' היה עובר מאי לאו ויל"ד שוב מאי ל' מאי לאו דקא' ונ' דתוס' הק' בקו' שנייה דהו"ל לשנויי דר"ל כוונת להוציאו פי' לד' תוס' דר"ז ג"כ ס"ל מאצ"כ אלא דמ"מ שליחות מיהת בעי' אמעשה אף דלא בעי כוונת מצוה ועי' סברא זו ברז"ה ורמב"ן והיינו דמק' ומשני כיון דמבריית' זו מוכח דלא כר"ז כדדייקי לקמן א"כ לא מצו לשנויי הכי זה פי' ד' תוס' ואמנם אקו' ראשונה ק' דלשני מאי כיון לבו שיהי' התוקע שלוחו ואמנם התנא דנקט ביה"כנ ע"כ ר' יוסי היא דבש"צ עסקי' וא"צ לכוין לזה והיינו מאי לאו דקאמר דלא תימא דכיון ר"ל שיהי שלוחו כ"א כיון לצאת: סבור חמור כבר כתבי' במתני' דבמגילה דל"ש חמור א"ש בלא"ה דצריך לכוין לשמוע מתחלה ועד סוף ויע"ל דסבור שקורא המגילה בע"פ דאינו בכלל קריאת מגילה כלל והוה כמו חמור דשופר:
דמנבח נבוחי ע' רש"י ותוס' וי"ל כוונת רש"י דשמע משני' דמנבחי נבוחי וס"ד דליצרף ב' חצי תקיעות קמ"ל כיון דכ"א לאו תקיעה היא לא יצא: אמנם לקמן פ"ד גבי מתעסק פי' רש"י ג"כ מנבח נבוחי ושמה קאי אתוקע ול"ש תי' זה וי"ל עוד מאחר דשמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא הי' השומע צריך לשברי' והאי מנבח נבוחי ושיעור תקיעה לא הוה אבל מנבח נבח עד שעשה שברי' וס"ד דיצא קמ"ל כיון דלא נתכוין לתקיעה בעלמא גם לשברים לא יחשב וכה"ג מיירי גם במתעסק לקמן:
והנה הרי"ף מקמי דאייתי דר"ז הביא הך בריי' וק' הא האי בריי' לבר מהל' דפליגא אדר"ז וכ' דהביאה דלא תקשה לן למה פסק כר"ז הרי ר"ז כיחידאה ס"ל וכ"ת מה לנו בזה כיון דעכ"פ ר"ז קבע הל' כמותו לא היא דלמא הל' כרבה דס"ל כת"ק דהוה רבי' ולזה הביא הך בריי' דהיינו ת"ק דר' יוסי וכרבה וודאי לא אתיא אם לא שנס' דמיירי במכבח כבוחי דהוה דוחק וטפי מסתבר דתרווייהו ס"ל מצ"כ ובשליחות אי בעי' הוא דפליגי וא"כ כרבה וודאי אין הל':
והנה הרא"ש הביא ראי' לד' הרי"ף מר"י דפסחים במרור ובסוף מייתי גם ר"י דשמעתין ונתקשה הק"נ בזה מאי אולמא האי דר"י מהאי ונ' משום שראה הרא"ש ד' תוס' שמפ' דר"ז לא ס"ל כלל מצ"כ ובשליחות הוא דפליגי ר' יוסי ות"ק לזה הביא ממרור דר' יוסי בהדי' ס"ל במצ"כ ומהי"ת נימא דהכא בשליחות פליגי ולא במצ"כ:
אלא מעתה כ' רש"י דשאינו מתכוין כמתכוין כוונתו דמדאמרי' אלמא קסבר רבה דמאצ"כ ר"ל בזה דא"צ כוונה כלל ואפי' לכתחלה וא"כ המצוה שצוותה תורה היא המעשה לבדה וה"ה לענין בל תוסיף דאי הוה ס"ל לרבה דלכתחלה מיהת בעי' כוונה לצאת היינו אומרי' דלענין בל תוסיף לא עבר כלל בלא כוונה משא"כ עכשיו דס"ל א"צ כוונה ואינו מתכוין כמתכוין וא"ש בזה שוב מה דקאמר הש"ס אלמא קסבר רבה דפשיטא דסבר הכי אלא ר"ל דאף דרבה נקט יצא דמ' דיעבד מ"מ ע"כ ס"ל דאצ"כ וכמו שנבאר:
וכ"ת מנ"ל להש"ס למידק הכי מד' רבה כ' דק"ל אמאי לא נקט רבה שומע מתוקע לשיר יצא ואנא ידענא דדיעבד קאמר דמאי אית לי' למעבד כיון דלא ידע לתקוע משא"כ השתא דרבה נקט תוקע עצמו ואמאי לא יתקע פעם אחרת הרי יודע לתקוע אלא ש"מ דאצ"כ כלל לרבה ואמנם דלמא רבה ע"כ בתוקע נקט בעבד מעשה מיהת אבל בשומע לא יצא ולעולם דיעבד קאמר ובדלא אפשר לי' לתקוע שוב בעצמו ע"י סבה ואמנם מאחר דפריך עלי' הש"ס משומע ולא משני דבשומע מודה ש"מ דגם בשומע קאמר וע"כ אפי' לכתחלה קאמר רבה ואין מתכוין כמתכוין ושפיר פריך אביי אלא מעתה והיינו דהנותין אביי מלהק' עד בתר הנ"ל:
הישן בשמיני פי' רש"י שלא לשם מצוה ובעירובין פ' בתרא פי' רש"י דקו' אביי מדידן דיתבינן בסוכה בח' ס' שביעי וכ' דד' רש"י בשמעתין כד' המרדכי דדוקא מיתב יתבינן דאיכא היכר במה דלא מברכינן והוה ככיון שלא לצאת דוודאי דליכא בל תוסיף לרוב הפוסקי' אבל שינה דליכא ברכה באמת אסור ומשו"ה מפ' רש"י דאעלמא קאי ובא"י אבל בעירובין ד' רש"י כהפוסקי' דגם שינה בעי' בשמיני ס' שביעי בסוכה ומפ' שפיר דאדידן קאי והיינו דנקט ישן דווקא דמשום דליכא היכירא כיון דליכא ברכה ואמאי שרי:
ואמנם יל"ד לפי פי' בשמעתין מאי ק"ל דלמא באמת לקי ונ' דהכי מק' אי לקי אשינה גם האכילה תהי' אסורה דאי מצרכת לי' למיכל אתי גם לישן א"וו גם אשינה לא לקי:
אלא דיל"ד לפי פי' רש"י אמאי נקט ישן אמאי לא נקט אכיל וכ' דרש"י יישב זה שכ' על בל תוסיף שהוסיף על המצוה כוונתו דאי הוה נקט אכיל ס"ד דאפי' אם הפסיק בלילה בשינה והדר אכל ביום שייך בל תוסיף וכה"ג לא מסתבר כיון דכבר עבד מעשה וגילה דעתו דפסקה מצות סוכה מה לי שמיני מה לי תשיעי דלא ק' לי' משא"כ ישן בליל שמיני דלא אפסקה לסוכה כלל והכי הוא מוסיף על המצוה וזה כוונת ד' רש"י:
אלא בזמנה לכאורה הטעם דבל תוסיף דומי' דבל תגרע ובל תגרע ל"ש כ"א בזמנה וה"נ בל תוסיף אבל בתר דמק' לי' מבר"כ ומשני לי' זמנין דמתרמי לי' ע"כ ליתא להך סברא:
לא תוסיפו על הדבר נ' דל' על הדבר קדריש דמיותר א"וו ר"ל על הדיבור:
ובזה יש ליישב קצת ק' תוס' ד"ה מנא תימרא דקו' הש"ס היה על תנא דבריי' גופי' כיון דאצטריך קרא דשייך כלל בברכה בל תוסיף אכתי מנ"ל דאפי' סיים ומכח הך סברא דלמא מתרמי לי' וע"ז מייתא מדר' יושע. ובענין קו' רש"א מאי מק' תוס' היינו ק' הש"ס כ' דק' לתוס' למה אצטריך הש"ס להאריך כ"כ ולא מק' בקיצור מאי אולמא:
והנה קו' שניי' שהק' תוס' כוונתם בכאן דלכאורה הייתי אומר מתרמי ציבורא לא שכיח אא"כ היכי יליף בר"כ מבכור דבכור במקדש וודאי שכיח ואף דתוס' לא כ' הך הסבר כ"א לבתר קו' שניי' היינו משום דרצו להק' גם לרבא והך ק' לרבא ל"ש אהך דתוקעין ומריעין דהתם התוקע מכוין לערבב השנון והוה ככוונה שלא לצאת אמנם מהך דשני' מד"ס דמכווני' למצוה התם ק' לרבא ג"כ:
ויל"ד למה הוצרכו תוס' לומר דמתרמי ציבורא הרי בשופר גם יחיד אי מתרמי דיו וכ' דד' תוס' כיון דבציבור תוקעין ומריעין ג"כ כשהן עומדין משא"כ ביחיד ל"ש יחיד שלא ילך לשמוע בציבור וע"ז מק' תוס' עכ"פ הרי ציבור ג"כ מתרמי כמו בבר"כ:
ונ' דלמה שכתוב הרמ"בם בתשובה הובא בכ"מ פ"ז מלולב דבערבות ל"ש ב"ת מאחר דערבי כ' נהי דשני' מיקרי ערבי ה"ה מאה נקרא ערבי עיי"ש וא"כ ה"נ יום תרועה כ' ונהי דילפי' דיוצא בפ"א או בב' מ"מ אם תוקע כל היום לא שייך בל תוסיף נהי דלדידן אסור משום חלול יו"ט אבל ב"ת ליכא וכ"מ ל' הש"ס לקמן ר"פ יו"ט ביבנה לא שמע אינש קול אודנא מקול תקיעתא א' שהיו תוקעין הרבה יותר מדאי וכמ"ש האחרונים לתקוע מאה קולות:
וכן ב' לולבים ויל"ד מה דחקם לפ' כן כיון שקו' תוס' מתורצת ולזה נ' דאדרבה ד' תוס' אלו באין ללמד ונמצא למד דהנה הך דבתרא פשיטא להו וכמו שנתבאר והביאו ראיי' מזה למ"ש תחלה והיינו דבפ' הנחנקין בסוגי' דזקן ממרא מק' הש"ס הרי לולב ומשני למ"ד א"צ אגד האי לחודא קאי והאי לחודא קאי ומ' לתוס' ע"ד שכ' ה"ה פ"ז מה' לולב דהך סברא ל"ש אלא: באינו מינו אבל בב' לולבין כיון דבכל חד יכול לצאת ל"ש לחודא קאי ומשו"ה סבר הרמ"בם בם לגי' ה"ה שם דשייך בל תוסיף ואמנם כן ק' לתוס' ק' לח"מ שם א"כ ק' הרי לולב אם לא נטל מין אחר כ"א ב' לולבין א"וו בב' לולבין ל"ש בל תוסיף כלל ואמאי אע"כ במצוה א' כפולה ל"ש בל תוסיף ומכ"ש אם נטל לולב כמה פעמים ביום דליכא ב"ת וע"ז מק' תוס' מתפילין וציצית דאמרינן שם דאיכא ב"ת וקיימא בקושי' וצ"ל דנהי דסברא ראשונה קיימא מקו' דתוקעין וארעין ואידך אבל מסברא אחרונה חזרו ודק' להו מסנהדרין י"ל דע"כ דס"ל כתי' הלח"מ דבב' לולבין שוב אמרי' גרוע ועומד הוא:
אמנם ה"ה שם הק' ע"ד הראב"ד דס"ל כד' תוס' בס"ד דבב' לולבין ליכא בל תוסיף קו' עצומה מערובין דאמרי' בב' תפילין שייך ב"ת ומ"ש מב' לולבין:
ולגודל הקו' הי' נראה דמאחר דילפי' מוהי' לאות יצאו שוי"ט שהן עצמן אות א"כ ע"כ קים לן דל' לאות ר"ל לאות אחד ובב' זוגות תפילין הו"ל ב' אותות:
אלא דמ' דשו"ט התם דקאי למ"ד שוי"ו זמן תפילין והאי לא דריש הך דרשא:
וי"ל עוד דל"ד ב' לולבין לב' תפילין דבלולב הדר כ' וכ"א מהלולבין יכול להיות שיש לו הידור אחר ונוטל שנים ודעתו לצאת בההוא דהדר יותר ול"ש מכוין להוסיף משא"כ בתפילין בשבת ההוא זוג דאינו רוצה לצאת בו הו"ל משא וע"כ רוצה לצאת בתרווייהו והו"ל ב"ת וממ"נ אסור להוציאן אי לא מכוין לצאת כ"א בא' הו"ל משאוי ואי מכוין לצאת בשני' הו"ל ב"ת ובל תוסיף משאוי לא משוי כפי' רש"י בעירובין לשם:
וצ"ע על מה הוצרכו תוס' לעיין אי מותר ליטול לולב כמה פעמים ביום הרי אמרו פ' לולב הגזול באנשי ירושלים כי כל היום היו לולבים בידם חוץ משעת קה"ת ובשעה שמיסב על השולחן עיי"ש:
רש"י מתן א' במתן א' דל"ת דווקא בכור במעשר קאמר פי' רש"י ה"ה בכור בבכור וביאר אח"כ דכולא רבותא הוה דא"צ מתן אחד לכל קרבן וקרבן וא"כ מה לי בכור בבכור או בכור במעשר:
רש"י ד"ה מתן ד' במתן ד' כ"כ לאפוקי דם חטאת וכמ"ש תוס' ויל"ד ע"ד תוס' למה ציינו דברי' אסיפא ולא ארישא ונ' די"ל דלעולם רישא אפי' בדם חטאת איירי וינתנו מתן ד' דקאמר ר"ל גם מתן ד' למעלה מחוט הסקרא על ד' קרנות ור"א היא דס"ל לא כאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו ואמנם בסיפא דמיירי זה ר"י ומתן א' דקאמר ע"כ למטה מחוט הסקרא ע"כ לאו בדם חטאת מיירי:
הרי עובר מ' בל תגרע הנה ד' תוס' דבהא פליגי ר"א ור"י שכי' מודים דבין בל תוסיף ובין בל תגרע ל"ש אלא כשהוא בעצמו וד' ר"א כיון דליכא בל תוסיף למה יגרע ור"י בתחלה קאמר כיון דליכא בל תגרע למה נזקקנו אלא דזה איננו מספיק ולהכי קאמר ועוד והכוונה מאן יימר אשר במתנה האחרונה לא הי' נשפך כבר כל דם העולה והי' דם בכור בעצמו וקא עבר משום בל תוסיף א"כ דיכול להיות גם להיפך שכבר נשפך דם הבכור ודם העולה הוא בעצמו ועבר משום בל תגרע מ"מ מאחר דכן יש כאן מוטב שלא לעשות מעשה בידים:
אמנם לולא ד' תוס' הייתי אומר דר"א ס"ל דבל תוסיף לא שייך כ"א כשהוא בעצמו וכיון דליכא בל תוסיף איכא בל תגרע ור"י ס"ל דאפי' כשאינו בעצמו איכא בל תוסיף וא"כ ליכא בל תגרע:
ואמנם ר"י גופי' מס' לי' הא מלתא וי"ל בספיקא דר"י בהא דהנה הא דבכור ומעשר ניתנין מתנה א' ילפי' מדכ' ודם זבחיך ישפך שפיכה א' וכיון דבאינך קרבנות כ' סביב ש"מ דהאי קרא אבכור ומעשר ופסח קאי ואמנם ילפי' מהאי קרא ג"כ דזריקה מתיר קדשים באכילה מדכ' בתרי' והבשר תאבל וההיא בכל הנאכלין דרשינן א"כ פשטי' דקרא מוכיח דשפיכה א' מתיר בכל הקרבנות וליכא בל תגרע והיינו ע"כ בתערובת דאל"ה הרי כ' סביב והיינו ספיקא דר"י:
והנה לד' תוס' י"ל דר"א ור"י בהא פליגי דר"א ס"ל כיון דלא מכוין לדם בכור ל"ש בל תוסיף דר"א עכ"פ ס"ל דלעבור בעי כוונה ור"י ס"ל דאף בלא כוונה עובר אי הוה דם בכור לחודי':
והנה בטורי אבן הק' מפלוגתא זו על ד' ר' שמואל דס"ל דכוונה שלא לצאת לכ"ע מועיל וא"כ אמאי לר"י לא יתן מתן ארבע ויכוין בהדי' שלא לשם בכור וכ' דהרמב"ן במלחמות הק' מדר"י דס"ל דלעבור לא בעי כוונה וא"כ כ"ש לצאת בזמנו וא"כ תק' מדר"י אמ"ד מצ"כ ותי' הרמב"ן דקדשים שאני הואיל וקדשים אפי' בהדי' לשם חולין כשרים עיי"ש וא"כ גם ד' הר"ש מיושבים כיון דהתם אפי' כוונה בהדי' לשם חולין אינו מזיק ומאי אהני לן אם נתכוין שלא לשם בכור:
ואמנם גם קו' הרמב"ן יש לתרץ ע"ד שכ' בד' תוס' דכאן העיקר משום דחיישינן שיהי' דם בכור לבדו ומאי אמרת הרי למ"ד מצ"כ בלא כוונה לא עבר אב"ת אטו שופכו כמים ע"ג המזבח הרי עכ"פ מכוין לשם עולה וכיון דזורק בכור לשם עולה כשר שפיר מיקרי, כוונה ועבר על ב"ת וא"כ ממילא גם קו' הטו"א מיושבת:
והנה הכ"מ כ' דלא מצא רמז בש"ס שיהי' מותר להרבות בהדס וכ' להביא ראיה מהא דמק' פ' לולב הגזול עלי' דשמואל ולדרוש להו כר"ע ומאי מקשה אי דרש להו כר"ע דסגי בהדס א' שוב אינם רשאין ליקח ג' משום ב"ת וזה לא רצה שמואל לדרוש כי באמת מעולם נטלו ג' אלא וודאי אפי' לר"ע אין כאן ב"ת:
אמר רבא י"ל דרבא מיהת מדר"א בא לישב דלר"א א"ש ד' רבא והש"ס מק' לי' הרי קיי"ל כר"י:
ויל"ד בד' רבא בתראי דבקיצור הול"ל בזמנו לא בעי כוונה וממילא גם לצאת בכלל דלצאת ל"ש כ"א בזמנו וכ' ראיי' מזה למ"ש בתחלת הסוגי' בד' רש"י דאפי' לא ידע שהוא ליל א' ש"פ ג"כ יצא ולכך נקט רבא באפי' נפשי' לצאת לא בעי' כוונה כלומר אפי' לא ידע דזמנו הוא:
אכוין ותקע ע' רמב"ן ורז"ה די"מ דר"ז מודה לרבה דתוקע לשיר יצא ולכאורה יש להביא ראיי' לפירושו זה דמק' לקמן פ"ד והשומע מן המתעסק לא יצא הא אן המשמיע לעצמו יצא לימא תיהוי תיובתא דר"ז ומשני איידי דתנא רישא מתעסק תני סיפא מתעסק וק' סיפא זו ל"ל אי לאו לדיוקא כיון דתני רישא מתעסק לא יצא מהית"י יהי' השומע יוצא ואמנם י"ל דאתא לדיוקא דהשומע מן התוקע לשיר יצא אם מכוין להשמיע לאחרי' וש"מ דר"ז מודה בתוקע לשיר:
ולד' הרי"ף צ"ל דמסיפא שמעי' דתוקע לשיר ג"כ בכלל מתעסק הא פשיטא דד' משמיע בעי' ובמתעסק דעלמא שכופח בשופר וכיו"ב בוודאי לא מתכוין להשמיע א"וו דגם תוקע לשיר בכלל מתעסק וזה מתכוין להשמיע ואעפי"כ לא יצא משום דמצ"כ:
והנה הרא"ש הביא ראיי' לד' הרי"ף מר' יוסי במרור ועמד עליו בק"נ מאי אולמא מר' יוסי דשמעתין דשבקא הרא"ש אדבתרא וכ"כ לעיל לישב אמנם נ' דהרא"ש בא ליישב למה נחלק הרי"ף על הרמ"בם ושבקא הך דאבוהו דשמואל דלמא גם ר"ז ס"ל להך דאבוהו דשמואל אף דנחלק על רבה משום דאי' לי' כההוא מהו דתימא לזה כ' הרא"ש דר"ז כר' יוסי ס"ל ור"י הרי גם באכילת מרור ס"ל דבעי' כוונה א"כ ליתא לדאבוה דשמואל:
והנה בהג"א הביא ראיי' מסוגי' דלולב הגזול דמק' הש"ס מדאגבהא נפיק בי' ש"מ דלית לן מצ"כ ומק' עלי' הא סוגי' דהתם לר"י אזלה ולק"מ דאביי ל"ד לרי"ו קאמר כ"א גם להל' ומק' הש"ס להל' הרי לד' אביי ליתא לדר"י דל"ש לא יצא כיון דקיי"ל מצות אצ"כ:
ובענין מ"ש הג"א מנדה שנאנסה דקיי"ל כרב במ' חולין שם פסק הג"א כר"י עיי"ש וצ"ע:
והנה גם הרמב"ן הזכיר הך דנדה שנאנסה ועכ"פ ק' על הרמ"בם שפסק מצ"כ חוץ ממצה ופסק בנדה כרב פ"א מה' מקוואות ול"מ לפי' הר"ן ברמ"בם וודאי ק' אפי' לה"ה ק' דאם נפלה לתוך המים ל"ש מעשה כלל ונ' ד' הרמ"בם דס"ל גם רב ס"ל מצ"כ בעלמא אבל טבילת נדה דלא כ' בהדיא כ"א ילפי' לה לד' הרמ"בם מבנין אב ל"ש למימר מצ"כ כי התורה גזרה כי המים מטהרין אותה בין לדעת בין שלא לדעת ומ"מ יכולה לברך מידי דהוי אשחיטה:
והנה הרז"ה הק' לד' תוס' דס"ל ר"ז כוונת מצוה לא בעי' כ"א כוונת משמיע יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וכ' לד' תוס' בהא פליג ר"ז וסיעתו דר"ז ס"ל דהמצוה על כל א' מישראל לתקוע בשופר ביום זה אלא ששלוחו של אדם כמותו אם שומע מיהת וא"כ שליחות בעי' והחולקי' על ר"ז ס"ל דמצוה רק לשמוע קול שופר לאפוקי סבור חמור בעלמא לא זולת: ומה שהק' עוד הרז"ה הרי ר"י בהדי ס"ל בפסחים דמצ"כ וא"כ ר"ז ע"כ ג"כ הכי ס"ל י"ל דמכ"ש יליף ר"ז הרי דלר"י אף דבעי' כוונה לצאת מ"מ בעי' כוונת משמיע לדידן דל"ב כוונה לצאת לא כ"ש:
ודע דמה שסיים הרז"ה דלא מהדרי' וסמכי' אשינוי דחיקי דק אדרבה הרי רק לרבה אתי' להנך שינויא אבל כוונת ד' הרז"ה עד"ז מאחר דאשכחן ר"י ורבנן פליגי במצ"כ אנן מוקמי' מתני' כפשטא וכר' יוסי ואנן כרבנן קיי"ל:
אלא מ"מ הך בריי' דנתכוין שומע דלא אתיא כר' יוסי ואי כרבנן ק' וצ"ל דמנבח נבוחי וא"כ להאי שינויא דחיקא ע"כ נחתי':
והנה הרמב"ן מייתי ראי' מר"ל ור"ה דמצ"כ ובפסחים כ' הרמב"ן דע"כ גם ר"ח דלא קאמר לאחר שיצא ש"מ דס"ל מצ"כ והכא לא נקטו דר"ח דדלמא ר"ח בשטת ר"ה דס"ל מצ"כ בא להק' ולה"ק לאחר שמילא כריסו:
והנה הלח"מ שהק' על הרמ"בם מק"ש לא זכר מ"ש בזה הכ"מ בה' ק"ש שם וכוונת דבריו בס"ד ג"כ ידעי' דאיזו כוונה בעי בק"ש לכ"ע אלא דק' לן כוונת קריאה אי צריך הרי קרי וכמ"ש לעיל ואצטריך לשנוי קורא להגיה ומ"מ לדידן באמת בעי' כוונה לצאת והכל רק בפסוק ראשון:
ומה שהק' הלח"מ עוד ממ"ש הרמ"בם גבי נכפה דלא הוה בר חיובא תיפוק לי' דלאו בר כוונה הוא כ"כ לעיל לישב ויע"ל דדלמא בסוף אכילה בעת הבליעה כבר הוה חלים ולענין כוונה די אפי' תוכ"ד משא"כ לענין בר חיובא א"כ בשעה שנגע בגרונו לא הוה בר חיובא ולא עדיף מכרכו בסיד ובלעו:
פ' ע"פ רשב"ם הביאו לפניו כוונת רשב"ם דע"כ מטבל ל"ד דהרי חזרת ג"כ תנן והיינו טעמא ג"כ דנקיט תנא בסיפא הביאו לפניו חזרת לאורויי דחזרת דרישא ל"ד ומיושב קו' תוס':
וכ"ת הרי בעי' ב' טיבולין וכמו שהק' הר"ן לזה כ' רשב"ם דגם הב' טיבולין ל"ד כ"א לאכול ב"פ ירק א' לפני הסעודה והיינו ההיכר: תוס' ד"ה אעפ"י ויל"ד לראב"צ בזמן המקדש מא"ל הרי מרור אז דאוריי' וחרוסת דרבנן ול"ש תי' תוס' וכ' דלכאורה מ"ק להו אטו אוכל חרוסת כזית אלא דמ"מ הרי מבטל טעם מרור ואמנם בזמן המקדש ס"ל לראב"ץ כהלל דצריך לאכול מצה ופסח ומרור ביחד וע"כ בלא"ה ליכא טעם מרור ול"ק כ"כ:
והנה הב"י הק' על ד' הרא"ש שהביא הך בריי' דאכלו בלא מתכוין וגם לדר' יוסי ונ' למ"ש למעלה דהרא"ש דייק לי' מגמ' דלולב הגזול דהיכא דאיכא מעשה לא בעי' כוונה אבל בעי מעשה הניכר לאפוקי אכל מצה בלא כוונה אבל במרור מאחר דצריך לטבלו בחרוסת שוב הוה מעשה הניכר וא"כ בריי' דאכלו בלא מתכוין יצא מיירי שאכל המרור כדרך שצריך לאכלו דהיינו בחרוסת ולזה יצא אבל ר' יוסי מיירי שלא הי' לו בתחלה כ"א חזרת בלא חרוסת ולא הוה מעשה הניכר ולכך צריך להביא לפניו עוד חזרת וחרוסת וא"כ לק"מ אלא דהש"ס הוה מק' אר"ל דאמר עכ"פ מצות צריכות כוונה מבריי' דתניא יצא וע"ז משני דר"ל כר"י ס"ל ולא מחלק בין מעשה למעשה אבל על ד הרא"ש עכ"פ לק"מ:
ואמנם אד' הטור שהביא גם גבי מצה ד' הרמ"בם בם ל"ש תי' זה: ברכות ספ"ק תוס' ד"ה פתח לימדו לנו בדיבור זה שני דברים הא' כי דווקא משום שהי' סבור שהוא יין הוא דאבעי' לן הא אם הי' יודע שהוא שכר וטעה רק בדיבור יכול לחזור תוכ"ד וכמ"ש לקמן וזאת שניי' דווקא דידע בחתימה שהוא שכר אבל אם גם בחתימה סבור שהוא יין אלא שיצא מפיו שהכל ל"מ וזה מדאיבעי' לן רק אי בתר עיקר ברכה או בתר חתימה אזלינן ש"מ דהא פשיטא לן דכוונה מפסדת אלא משום דבחתימה כבר היתה הכוונה שלימה הוא דאיבעי' לן והנה בתוס' בדבור שאח"ז מ' להו דדווקא אי מאצ"כ הוא דק' מאי איבעי' לי' הא אי מצ"כ לק"מ וכ"נ ד' הר' יונה אבל הרא"ש אף דפסיק בר"ה דמצ"כ הק' כאן קו' זו וקו' דלא מצינו כי הכוונה מעכבת בברכה כ' כוונתו דהכי אפי' בתפילת י"ח סגי אם כיון באבות: ואמנם הא דפשיטא לתוס' דמאצ"כ כ' מתוך תי' דמדמק' הש"ס בר"ה לר"ז מעובר אחורי ביהכ"נ ומ' להש"ס דאפי' שומע לא בעי כוונה ור"ז דפליג התם תוס' לטעמיי' דס"ל בר"ה שם וכמ"ש דגם לר"ז לא בעי' כוונה כ"א שליחות דווקא וכאן דהמברך בעצמו לא כיון לכ"ע אצ"כ והאי דנקטי בתי' ושמע קול תפילה ולא נקטי שופר היינו לאפוקי מד' הר' יונה:
שכ' לחלק בין מצוה דתלי' באמירה בעלמא ולזה כ' דלא היא כ"א גם בתפלה יצא והיינו מדמק' הש"ס מק"ש אשופר ואמנם לא כוונו בתי' לד' הר' שמואל בכוונה שלא לצאת כ"א ד' התוס' מטין יותר לד' הרא"ה בר"ן ר"ה ופסחי' דסבר שאכל חמץ ואכל מצה לא יצא דמתעסק גרע מאינו מכוין וה"נ כיון שהי' דעתו לברך על יין לא מהני ברכה זו על שכר ואמנם היינו איבעי' הש"ס משום די"ל בתר חתימה אזלי' ובחתימה לא הי' מתעסק ואמנם מה שפסקו תוס' לחומרא נ' לבאר דהנה הרשב"א הק' למה נקיט הש"ס במסקנא נהמא ותמרי ולא נקיט שכרא וחמרא וכ' דבלא"ה ק' הרי עכ"פ כיון דדווקא משום דתמרי מיזן זיינו יצא א"כ ש"מ דסבור שהוא חמרא לא יצא ושוב איפשט איבעין וצ"ל דה"ק הש"ס היינו דאיבעי' לן אי האי הכל אתי לאתויי אכל נהמא וא"כ אפשטא בעיין לקולא אי לאתויי אכל תמרי ואפשטא בעיין לחומרא ואמנם תוכן תי' הש"ס הוא כך האי הכל ע"כ אתי לאתויי מידי מדתנא הכל ואמרי' לאתויי ברכה אחרונה ואמנם תינח אי גם בתמרי ברכה אחרונה דאוריי' דכל ז' מינין דאוריי' היינו רבותי' אבל אי בתמרי ברכה אחרונה דרבנן ע"כ לאתויי אכל נהמא אתא נמצא דאיבעי' הש"ס משום דמס' לן אי ברכת ז' מינין לאחרי' דאוריי' או דרבנן ואם אתה בא לומר ספיקא לחומרא ע"כ תאמר דלאתויי תמרי אתא ואתה אומר דב"א אז' מינין לאו דאוריי' להחמיר וד' תוס' דכל ז' מינין דאוריי' מדחזינן דלר"ג מברך ג' ברכות ובהא פליגי רבנן עלי' לא זולת ואמנם כ"ז לרש"י אבל לפי' רב אלפס דהיינו שחזר תוכ"ד כ' הר"ח דאם גם בכוונה טעה לא מהני חזרה אבל אם טעה רק בדבור מהני חזרה וכ' אפי' במקדש ישראל דהוה ברכה דאוריי' דהוא עיקר קידוש למ"ד קידוש יו"ט דאוריי' מ"מ מאחר שלא טעה כ"א בדבור יכול לחזור תוכ"ד:
והא דאצטריך הש"ס לאשמעי' פתח בדשכרא דס"ד על כלן אם אמר שהכל יצא עכ"פ אם ידע שמברך על יין אבל לא הי' דעתו לברך על יין לא מהני קמ"ל וכן הוא במסקנא בתמרי:
עוד בסוגי' הנ"ל:
פשיטא היכא דנקיט וכו' יל"ד כיון דפשיטא אמאי אצטריך לי' לאשמעי' ותו למאי כ"מ נקט דנקט בידי' וכ' דסד"א כיון דנקט החמרא בידי' ולא עיין מה יברך הו"ל כאלו הזיד לברך על יין שהכל ולא ליפק קמ"ל דאפי' כה"ג תנן על כלם אם אמר שהכל:
תוס' ד"ה פתח העיקר באו לבאר דאפי' לא גרסי' אדעתא דחמרא מ"מ מיירי סוגיין שהי' סבור וסמכו בזה על מסקנתם לקמן בד"ה לאו לאתויי דהכא כולא מלתא משום שנתכוין לברך על היין אבל אם טעה בדבורו לבד לכ"ע יצא אם חזר תוכ"ד וגם לרב אלפס דייקי סוגיין דחזר תוכ"ד ג"כ מיירי רק כשטעה בדעתי דהכי מ' לשנא וקסבר דחמרא הוא אבל טעה בדבור לחוד פשיטא דחזרה מהני:
ואמנם צריך ביאור בין לרש"י בין לרב אלפס על מה סובבת האיבעי' זאת ונ' דלקמן פ' כיצד מברכין תנן בירך על פי' האילן בפ"א יצא ואמרי' מאן תנא ארנ"בי ר"י היא ותנן תו בסיפא ועל פיר' הארץ בפה"ע לא יצא ופריך הש"ס פשיטא ומשני שוב ר' יהודה היא והרמ"בם בה' בכורי' לא פסק כר"י ופסק דעל פי האילן בפה"א יצא וכ' הכ"מ דהרמ"בם סמך לו על הירושלמי דמסיק מתני' ד"ה ודוחק וי"ל דהנה הרמ"בם מפ' סוגיין כרש"י ועדיפא מכי' דכוונה טובה מציל מיד טועה בדבורו ואמנם בתשובה לחכמי לוניל ביאר דדווקא בהי' מקום לטעות כגון בשכר היוצא מן הענבי' והי' יותר מששה חלקי' מים וחייב לברך שהכל אלא שטעה וכן בשאר דברים דנקט שם הרמ"בם כבר ביאור הלח"מ שהי' מקום לטעות כגון ס' האי אילן אילן מקרי אי לא וכן בתבשיל דגן כיון דדגן אקרי לחם דכ' להוציא לחם מן הארץ והיינו דגן בכל כה"ג ס"ל להרמ"בם כיון דהכוונה היתה טובה אלא שנכשל בדבורו ומאחר דיש שום שייכות לברכה זו למה שאכל יצא ונפקא לי' להרמ"בם הא מלתא מסוגיין דמהי"ת עלה ע"ד הש"ס דהכוונה תפסיד הברכה וכמו שהק' הרא"ש והראב"ד וש"פ או"ו ש"ס דהכא לית לי' דרנב"י וס"ל דאפי' לרבנן דפליגי אדר"י ולי' להו עיקר אילן ארעא מ"מ יצא אם בירך על פי' האילן בפה"א והיינו כיון דעכ"פ האילן גדל מן האדמה נהי דלכתחלה צריך לברך בפה"ע בטעות כה"ג אינו חוזר ודווקא כה"ג דשייך טעות אבל בסיפא דבירך על פה"א בפה"ע על טעות כזה חוזר ומיירי כולא מתני' שרצה לברך כתקנה אלא שנכשל בדבורו ורישא קמ"ל היכא דשייך טעות א"צ לחזור ולברך וסיפא קמ"ל היכא דל"ש טעות צריך לחזור ולברך והן הן ד' הרמ"בם וע"ז סובב האיבעי' אם הי' להיפך הדבור הי' טוב והכוונה נפסדת אי בתר כוונה אזלי' וקרי לי' הש"ס עיקר ברכה ממתני' דלקמן או דלמא בתר מאי דקאמר בפי' אזלי':
ועד"ז יל"פ ג"כ לד' הרי"ף איבעי' הש"ס דהש"ס ג"כ לא ניחא לי' למוקמי הני תרי סתמי דכיצד כר"י ומסתבר לי' למוקמי הני מתני' בחזר בו תכ"ד וברישא מהני אפי' לרבנן משום דעכ"פ לא שיקר בזה שקרא לאילן פה"א ובסיפא דשיקר אפי' חזרה תוכ"ד לא מהני או דלמא מתני' דלקמן כרנב"י דמוקי לה כר"י אבל חזר בו תוכ"ד לכ"ע מהני אפי' בסיפא לקמן ומה"ט פסק הרי"ף סתמא לקולא דמ' אפי' בנהמא ותמרי דהו"ל ס' אבעי' בדאוריי' ומ"מ סתם הרי"ף לקולא משום דלא שבקי' פשיטותא דרנב"י לקמן דמוקי מתני' כר"י ולא בעי לאוקמי דחזר תוכ"ד וד"ה אלא ע"כ דס"ל לרכ"בי חזרה תוכ"ד אפי' בסיפא מהני:
ויע"ל דד' הר"י דמדחזינן דנקט תנא בהך בריי' דווקא מעריב ערבי' ויוצר אור דשייך הך דרבה בר עולא ה"מ בברכות דעלמא בתר עיקר ברכה אזלי' ומה"ט פסק הר"י לחומרא אפי' בדרבנן כשכרא וחמרא משום דבריי' דווקא הכי תנא א"נ כמ"ש דאבעי' הש"ס ע"כ דלא כרכ"בי ואנן אדרנ"בי סמכי':
ועכ"פ ד' המג"א צ"ע שכ' טעמא דר"י דס"ל מצ"כ והלא אבעי' הש"ס לא הוה במצ"כ כ"א אי בתר חתימה אזלי' והא לא אפשיטא:
ודע דגם לד' רש"י אבעי' הש"ס אי מהני חזרה ור"ל נהי דעיקר ברכה היתה בכוונה פסולה מי מהני חזרה בחתימה:
אבל לד' הרי"ף ל' חתימה ק' להולמו הרי כבר חתם:
דאמנם הרש"בא הביא בשם הגאוני' דחזרה לגריעותא וודאי מפסיד כגון אשכר שנ"ב בפה"ג ובחזרה טובה איבעי' לן ותמה הרש"בא על דברי' ובאמת לד' הרי"ף א"א לפ' הבריי':
בענין אחר דהרי כל הבריי' מיירי בחזרה וחזרה לגריעותא בהדיא תנינא דלא יצא ואדרבה כ' לד' הרי"ף דהיינו איבעין אלוו ס"ל לחלק בין חזרה דגריעותא לחזרה למעליותא ובעי' למפשט מבריי' דתנן לכלהו ודחינן מסיפא לא תפשוט דהתם משום דרבה בר עולא אבל חזרה לגריעותא ע"כ מעכב הברכה:
וכ' הרש"בא ע"ד רש"י בפתח במעריב דע"ד שכ' רש"י ל"ד כ"א בברכה ארוכה גם רש"י מודה דמהני חזרה ואמנם למ"ש אדרבה בטעה בדבור בעלמא לכ"ע חוזר ולא אצטריך תנא לאשמעינן וע"כ מיירי בהי' בדעתו מעריב ערבים וכמ"ש רש"י:
ומה שהק' הרש"בא עוד ע"ד רש"י למה נקט הש"ס במסקנא שכרא וחמרא כ' דההוא לא אצטריך בריית' לאשמעי' דתנן בהדי' על כלם אם אמר שהכל יצא וע"כ משום תמרי ונהמא אתא למימר הא גופא דתמרי מיזן זייני: א"נ ס"ל להש"ס דברכה אחרונה בז' מינין דאוריי' ורבותא נקטי דל' הכל מ' אפי' בברכה דאוריית':
א"נ דומיא דרישא בעי למלקט דמיירי בברכה ארוכה:
ועתה נבא לד' תוס' פלוגתת הרי"ף והר"י כבר בארכו לעיל ומבואר מד' תוס' דל"מ להו לחלק בין פי' רש"י לפי' הרי"ף דתרווייהו משום חזרה אלא דלהרי"ף אפי' לאחר חתימה שייך חזרה ולרש"י לא שייך מטעם שכ' הרשב"א דבברכה קצרה ל"ש תוכ"ד עיי"ש:
ואמנם ד' הר"ח דע"כ לא פליגי הר"י והרי"ף כ"א בטעה בדעתו וכמ"ש תוס' בדבור שלפני זה אבל טעה בדבור בעלמא וודאי מהני חזרה ונקטי תוס' בד' אם בירך על היין בפה"ע וביו"ט מקדש השבת לאשמעי' הא אם לא חזר תוכ"ד אף דיין הוה פה"ע ויו"ט ג"כ איקרי שבת בכ"ז אי לא חזר בו לא יצא ולאפוקי מד' הרמב"ם דהיכא דשייך לטעות יצא בדיעבד אף אם לא חזר תוכ"ד:
והנה ק' הר"י מקינין צריכה ביאור והרא"ש באמת גרס היכן מצינו דברכות צריכות כוונה אבל לפי גי' בתוס' צ"ע אטו לא ידעי דאיכא תנאי ואמוראי טובא דס"ל דמצות צריכות כוונה ותוס' בעצמן בר"ה פסקו דמצ"כ ונ' ד' תוס' דאפי' למ"ד מצ"כ היינו מצוה דהו"ל חובת גברא אבל ברכה לפני' דלא הוה כ"א לסלק אי' מעילה דהנהנה בלא ברכה מועל הו"ל כשחיטה דבאה לסלק אי' שאינו זבוח ולכ"ע לא בעי' כוונה וע"ז כ' תוס' דעכ"פ לא עדיפא מצוה כהאי ממצות חובת גברא למ"ד אצ"כ ומ"מ כוונה להיפך מעכבת ה"נ כן הוא:
ועכ"פ ל"ק קו' מג"א בה' ר"ה אד' המחבר בטעה ואמר האל הקדוש וחזר תוכ"ד יצא והק' המג"א דלד' המחבר ה"ד אם טעה בדבורו לבד לא היא בחמרא ושיכרא וכיו"ב ס"ל להמחבר הכי דמקרי כוונה להיפך ולא כה"ג: ומ"מ צ"ע למה לא נקטי תוס' שומע מגילה דתנן בהדי' ונקטי שומע תפלה דלא תנן: